שיעור בוקר 08.04.22020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

התרחקות – קריאה להתקרבות, קטעים נבחרים מן המקורות

יש לנו היום יום מיוחד כי אלה סימנים של עולם הזה שאנחנו כן מחזיקים מהם מפני שהם מזכירים לנו משהו גדול, או שעבר, או שישנו, אבל בכל זאת נמצא בדרך שלנו, ממצב שאנחנו מכירים את עצמנו ועד מצב שאנחנו מכירים את הבורא, ובדרך הזאת שאנחנו משתנים יותר ויותר בהתאם לבורא, לתכונות שלו, לסימנים האלו שהוא ציווה לנו לקיים בדרך, אלה הסימנים של ההתקרבות אליו לפי השתוות הצורה.

אנחנו צריכים להגיע מאי התאמה לגמרי, במאה אחוז כלפי הבורא, שאין יותר גרוע מהמצב שבו אנחנו מתחילים את הדרך שלנו, כי אין כנגדו שום דבר טוב, וכשאנחנו רוכשים אחר כך כל דבר טוב וטוב, אז יחד עם זה מתגלה לנו כל דבר יותר ויותר רע שבנו. ולכן זה נקרא שישראל ביציאת מצרים היו במ"ט שערי טומאה.

זאת אומרת שמתקדמים, מתקדמים להידמות לבורא, ויחד עם זה שאנחנו בכל זאת משתדלים להיות דומים לו, אנחנו מגלים עד כמה שאנחנו הפוכים ממנו. זה נקרא "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו". וכך אנחנו מתקדמים.

ולכן אנחנו לא צריכים להתפעל מזה שנגלה לנו גם רע וגם טוב לסירוגין כל פעם, פעם כך ופעם כך, ופעם כך, כל דבר, כי כך הדרך, כך השלבים של ההתקדמות, שטוב ורע מתגלים זה כנגד זה, אחרת אנחנו לא היינו יכולים להבדיל בין טוב לרע. ולכן, כמו שכתוב, "וחטאתי כנגדי תמיד"¹, שאנחנו בצורה כזאת דווקא מגלים את הטוב שבדרך מתוך זה שמתגלה לנו הרע שבדרך. והטוב והרע האלו הם מתגלים בנו. אם אנחנו רואים ומרגישים ועוברים על משהו זה נקרא שזה "מתגלה בנו", בתכונות שלנו, במצבים שאנחנו עוברים.

לכן הסימנים האלה הם דווקא לטובה לנו, לזה שאנחנו מקבלים את זה בהבנה. ומה שכן, אנחנו לא צריכים לשכוח שאנחנו שחוגגים את יום יציאת מצרים, פסח, שאנחנו עושים, ויוצאים דרך הגבול מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, זה באמת לילה, חושך, חוסר הבנה, חושך כזה שאנחנו לא מבינים בדיוק איפה נמצאים. וודאי, כי איך אנחנו יכולים לדעת אם אנחנו לא נמצאים במדרגה הרוחנית? וכך אנחנו יוצאים, בורחים מעל מנת לקבל, מהחושך, מהלילה ומשתדלים להגיע לאור.

נשתדל יחד לעבור על הסימנים האלו. לאו דווקא חשוב שאנחנו נרגיש שאנחנו יוצאים ממצרים, כמו שאומר לנו הרב"ש, ויכול להיות שאנחנו למשל נרגיש היום מה שצריכים להרגיש בראש השנה, או ביום אחר, או בכלל, ביום חול, זה לא אומר שום דבר. אלא אנחנו צריכים לחגוג בכל זאת כאלה דברים גם בימינו.

לכן זה סימן וזו הסיבה שאנחנו נלמד יותר, נשתדל להיכנס יותר למצב הזה של ההתעלות מעל האגו שלנו, שזה נקרא "יציאה ממצרים" וכך נתקדם יחד. העיקר לא לשכוח שזה יחד. יציאה היא תמיד רק ביחד.

אז בואו נראה מה יש לנו כאן ללמוד הלאה, ואם אתם תזכרו בעוד משהו טוב שכדאי, אז גם את זה נצרף להתקדמות, ללימוד של היום.

קריין: אז קטע מספר 20 מתוך הנושא "התרחקות קריאה להתקרבות". מתוך כתבי רב"ש ג', "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים".

"אמרו חז"ל "הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטלה", שהכוונה שה' גוזר, היינו שלוקח ממנו את התענוג של העבודה, ואין לך גזירה יותר גדולה מזו, שלוקח ממנו את החיות של העבודה. וצדיק מבטלה, היינו אם האדם אומר שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה של חיות ותענוג, אז ממילא הגזירה מתבטלת. אלא אדרבא הוא עולה עכשיו למדרגה יותר גבוהה, שהוא עכשיו בבחינת אמונה טהורה, ונקרא בלי פניה עצמית." 

(הרב"ש. מאמר 289 "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים")

כן, אבל בכל זאת, באיזה כוח אדם עושה מה שקודם עשה בכוח האגו שלו, מפחד או מקבלת התמורה, ממה? ממה שהוא עבד קודם היה לו מרץ, היה לו משהו גדול לפניו שלמען זה הוא עבד ומה קורה עכשיו? איך הוא יכול לעבוד עכשיו בלי כוח, בלי גדלות, בלי תמורה? הוא נמצא באוטו נגיד, שצריך למלא אותו בחומר דלק, אז מה חומר הדלק? זו בעיה. אם אין תענוג המכונה שלנו לא יכולה לעבוד. אלא כל העניין הוא שאנחנו יכולים להחליף תענוג אחד בתענוג שני. שנגיד, אם קודם הייתי רואה לפני רווח בזה שאני מרוויח, בזה שאני מתקדם ויותר ויותר דומה לבורא, שידברו עלי, שיעשו איזה חשבונות עלי, שאני אהיה יותר ידוע, יותר גדול, יותר מאחרים וכן הלאה, זאת אומרת, כל מיני מילויים לאגו שלי, שהאגו שלי מחשיב אותם, אז עכשיו אני צריך להחליף את המילויים האלה, אני צריך ערכים אחרים.

אבל איך האגו שלי יקבל את הערכים האחרים האלה וישתמש בהם כחומר דלק? זה רק על ידי הסביבה. אם הסביבה מחשיבה משהו שאני לא הייתי לבד מחשיב קודם, ואני נכנס לסביבה כזאת שהיא מחשיבה אותו, אז אני מקבל את הגדלות של הדבר הזה, את חומר הדלק הזה ואני יכול לעבוד. נגיד, שאני נכנס לסביבה, שהסביבה מחשיבה כמה שכל אחד נותן לשני. פועל למען הזולת, דואג למשהו, את זה הם מחשיבים. ואני קודם את זה לא הייתי מחשיב, אם אני רוצה להיות בסביבה הזאת, אני נכנס למערכת שלהם. אני מתחיל להחשיב מה שהם מחשיבים ולכן כבר יש לי את חומר הדלק שלהם.

קודם החשבתי מנוחה, מה שיש לי אישית, ואני מחליף את חומר הדלק שלי, למה שחשוב להם, מה שיש לכולם, מה שאחד נותן לשני. ואז בצורה כזאת אני מקבל מהם הבחנות חדשות, חומר דלק חדש, ואני יכול לעבוד ממש בצורה כזאת, שרק אם זה חשוב בעיניהם אני מקבל את זה ואני מסופק. פתאום אני יכול לעבוד רק כדי להשפיע לאחרים. למה? כי בזה שאני נמצא בחברה שהיא מחשיבה מה שעושים לאחרים, והיא מסתכלת עלי וממלאת אותי בהכרה, עד כמה שאני גדול, עד כמה שאני מיוחד ואתם יכולים לחשוב שזה מילוי אגואיסטי, לא חשוב. העיקר שאני מחליף את צורת העבודה הקודמת שהייתי מכוון רק עלי, שאני מכוון לזה שאני עושה את זה לשני. כבר יש בזה התקדמות לקראת הזולת. דרך ההשפעה שלי לזולת אני מקבל שכר. זה נקרא "להשפיע על מנת לקבל", אבל בכל זאת, זה מוציא אותי מלקבל על מנת לקבל ללהשפיע על מנת לקבל, וכך אנחנו מתקדמים.

על להשפיע על מנת לקבל, אני כבר יכול לדרוש קבלת תשלום מהחברה ומהבורא, וכשאני מתחיל לקבל אותו מהבורא, אז התשלום שאני מקבל מהבורא, המאור שמאיר, אמנם שהוא מאיר על האגו שלי, הוא משנה את האגו, זה נקרא ש"מחזירו למוטב". שהרצון לקבל שלי גם כן רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, לפי טבע האור שמאיר עליו ואז לאט לאט כך אנחנו משתנים. קודם אנחנו מבינים את זה בשכל בצורה חיצונה, ואחר כך אנחנו עושים כאלה פעולות וזה משתנה בנו ברגש, כך אנחנו מתקדמים.

אז מה רב"ש אומר כאן? "אם האדם אומר שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה", תמורה אגואיסטית, הכוונה, כי לגמרי בלי חומר דלק אי אפשר לעבוד, האוטו שלנו לא יזוז. רק מה ששייך לדרגת האדם, שם אנחנו כן חותכים את עצמינו מהתגמול ואומרים, אנחנו רוצים לשנות כל פעם את הפרס שלנו, שהוא יהיה יותר ויותר מרוחק מהאגו שלנו, וכך אנחנו מגיעים למצב של אמונה טהורה.

בואו אנחנו נדבר על זה כמה דקות ממש, בתוך העשיריות, בואו נדבר על מה שאמרתי.

קריין: שוב, פסקה מספר 20, מתוך רב"ש ג' "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים".

"אמרו חז"ל "הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטלה", שהכוונה שה' גוזר, היינו שלוקח ממנו את התענוג של העבודה, ואין לך גזירה יותר גדולה מזו, שלוקח ממנו את החיות של העבודה. וצדיק מבטלה, היינו אם האדם אומר שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה של חיות ותענוג, אז ממילא הגזירה מתבטלת."

אנחנו היינו במצב שהיינו יכולים לעשות משהו למען החברה, ללמוד, לעשות משהו. פתאום אני מרגיש שאני מתרוקן, אין לי שום נטייה, שום דחף, שום משיכה לחכמת הקבלה, לבורא, לעולם הרוחני, לקבוצה. אני נעשה ללא מרץ, אין לי אנרגיה לעשות שום דבר בחברה שלנו, לקראת המטרה שלנו. אני חייב להגיד, שזה לא בגללי שאני לא בסדר, אלא בגלל שהבורא בכוונה מוציא את חומר הדלק ממני כדי שאני עכשיו ארכוש חומר דלק יותר גדול, יותר גבוה, יותר מיוחד, ואז אני מתחיל לשפר את עצמי. אבל הכול בא מהבורא, שאין עוד מלבדו.

"אלא אדרבא הוא עולה עכשיו למדרגה יותר גבוהה, שהוא עכשיו בבחינת אמונה טהורה, ונקרא בלי פניה עצמית." 

(הרב"ש. מאמר 289 "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים")

כמה שעכשיו הוא מרגיש את עצמו שהוא נמצא מבוטל מחומר הדלק הקודם, רצוי לו עכשיו לחפש מהו חומר דלק יותר רוחני, יותר אמתי, שאם היה לוקח את זה, היה מתקדם למדרגה יותר גבוהה. כך אנחנו יכולים בתוך החברה למצוא אותו, כי זה חומר דלק שהחברה מכבדת יותר, ואם אני אעבוד לפי זה, אנחנו נרגיש את עצמינו שעולים ממדרגה למדרגה.

סדנה

תקראו יחד בעשירייה את הקטע, בשפה שאתם יותר קרובים אליה, ודברו על זה, איך נממש את הדברים?

*

קריין: קטע מספר 21, מתוך בעל הסולם, שמעתי מאמר י"ט.

"צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמים נותנים לו כח הגלוי של הרצון לקבל, מטעם שדוקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע. והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע." 

(בעל הסולם, שמעתי, מאמר י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

זאת נקודה מיוחדת שאנחנו מקבלים מהבורא. הכול בא ממנו, אין עוד מלבדו. אנחנו מקבלים ממנו התרחקות כאילו, הוא דוחה אותנו, כאילו מרחיק אותנו מעצמו ואנחנו במקום זה מבקשים, תן לנו אפשרות להתקרב. אבל לא להתקרב כמו שהיה קודם, אלא להתקרב לפי השתוות הצורה, שאנחנו נהיה כמוך יותר, יותר דומים לך. ואז יוצא שהוא דוחה אותנו בזה שמקטין תענוגים, ואנחנו מבקשים ממנו להתקרב מבחינת התכונה דלהשפיע. בצורה כזאת אנחנו כל הזמן יכולים להיות מקורבים אליו.

תקרא שוב את הקטע, ונדבר בקבוצות מה עושה הבורא ואיך אנחנו צריכים להגיב בתמורה לזה?

קריין: שוב קטע מספר 21.

"צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמים נותנים לו כח הגלוי של הרצון לקבל, מטעם שדוקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע. והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע." 

מה הבורא לוקח מאתנו, ומה אנחנו מבקשים תמורת זה שהוא לקח מאתנו, וכך אנחנו מתקדמים? כל הזמן הוא לוקח מאיתנו מילויים שהיו לרצון לקבל שלנו, ואנחנו כל הזמן מבקשים ממנו שיהיה במקום זה כלים ברצון להשפיע. איך זה נעשה?

*

מה ההבדל בין שאנחנו עוברים כאלו מצבים ליציאת מצרים? מה אז קורה שהבורא לוקח משהו ואנחנו מבקשים משהו חדש, ומה שהוא לוקח זה דבר עקרוני, ואנחנו מבקשים דבר חדש שמסוגלים לבקש ולרצות באמת שזה יהיה. ואז המעבר הזה ממצב למצב נקרא יציאת מצרים. מה האופייני שבו?

*

מה אני רוצה להגיד כאן? שיציאת מצרים היא קורית בדרך כשאנחנו מחליפים תענוג על תענוג, יגיעה על יגיעה, מטרה על מטרה. יש כאן משהו מיוחד בכל זאת, אם קודם היינו נמצאים רק בשוני במידת היגיעה, במידת התענוג, במידת כוח ההתגברות, אז עכשיו זה קורה לנו בצורה שאנחנו מחליפים את זה בצורה מהותית, גם חומר דלק, גם מטרה וגם הבקשה שלנו, תפילה, צעקה. לכן זה דבר מאוד מיוחד. אבל בעצם זו אחת מהמדרגות בדרכו לגמר התיקון.

קריין: קטע מספר 22 מתוך זוהר לעם, הקדמת ספר הזוהר, 121.

"כל ריבוי הסתירות נגד ייחודו, שאנו טועמים בעוה"ז, אע"פ שמתחילתן הן מפרידות אותנו מה', הנה בהיותינו מתאמצים לקיים התורה והמצוות באהבה בכל נפשנו ומאודנו, כמצווה עלינו, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרנו, וכל אלו כוחות הפירוד, אינם משפיעים עלינו לגרוע משהו מאהבת ה' בכל נפשנו ומאודנו, אז כל סתירה, שהתגברנו עליה, נעשית שער להשגת חכמתו. כי בכל סתירה יש סגולה מיוחדת, לגלות מדרגה מיוחדת בהשגתו. ואלו הזכאים, שזכו לזה, נמצאים הופכים חושך לאור ומר למתוק. כי כוחות הפירוד כולם, מחשכת השכל וממרירות הגוף, נעשו להם שערים להשגות מדרגות נשגבות. ונעשה החושך לאור גדול, והמר נעשה מתוק. באופן, שבשיעור הזה, שהיה להם קודם לכן כל הנהגות השגחתו לכוחות הפירוד, התהפכו להם עתה כולם לכוחות הייחוד. ונמצאים מכריעים את כל העולם כולו לכף זכות."

מה הוא רוצה להגיד כאן? יש הרבה דברים, אבל בעיקר שאותן ההתגברויות שאנחנו עושים בלמעלה מהדעת, שאנחנו רוצים בכל זאת להיות דומים לבורא, לכוח השפעה למרות שאין לנו בזה לא רגש ולא שכל ולא טעם אלא רק דחייה, הדחייה הופכת להיות לסימן מאוד מיוחד. זה שאני לא רוצה את זה דווקא נותן לי יכולת להפוך את זה לרצוי, למתוק. ולכן כשאנחנו עובדים כך, לאט לאט אנחנו רוכשים בזה ידיעת הבורא, רוכשים דבר והיפוכו, שני דברים הפוכים זה מזה ושניהם שייכים לבורא.

את הדבר הקודם, הרצון לקבל עם כל התכונות שבו, הוא נתן. ועכשיו אנחנו דורשים ממנו ההיפך, רצון להשפיע עם כל התכונות שבו שייתן, ושיהיה זה לעומת זה. ואז יוצא שמשני הדברים ההפוכים האלה אנחנו מתחילים להכיר אותו. הפעולות האלה הן חיצוניות לעומתו, אבל כשהן יוצאות ומתחברות אצלנו ברצון לקבל אחד אז אנחנו מכירים בזה אותו עצמו, לא עצמותו ממש אלא בכל זאת את הרצונות שלו, את הכוונות שלו כלפינו. לכן החושך בזה הופך להיות לאור ומר ומתוק ואז בלבול להבנה וכולי.

קריין: קטע מספר 23, מתוך הרב"ש ב', "מהו למעלה מהדעת.

"בשעת עבודה, שהאדם צריך לומר, "אם אין אני לי מי לי", חושבים אז במצב העבודה, שהם עושים בעצמם את העליות וירידות. כלומר, שהם אנשי מלחמה, הנקרא "צבא", "גיבורי חיל". מה שאין כן אח"כ, בזמן שנגאלו, אז הם השיגו, שה' צבאות. כלומר, כל העליות וירידות, שהיו להם, ה' עשה זה. היינו, אפילו הירידות גם כן בא מה'. שסתם אין האדם מקבל עליות וירידות כל כך הרבה פעמים. אלא שה' סיבב אותם את כל אלו יציאות. שאפשר לפרש "יציאה" היינו "יציאה מקדושה". ו"בא" "ביאתם להקדושה". הכל עשה ה'."

(הרב"ש. מאמר 6 "מהו למעלה מהדעת, בעבודה" 1989)

זה מה שאנחנו משיגים, לאט לאט אנחנו גם עכשיו משיגים את זה אבל שזה עובד לפי ההסתרה וגילוי, התרחקות והתקרבות, בלבולים ובירורים, כל הדברים האלה, דבר והיפוכו בכל הבחן והבחן זה ודאי עבודת ה' שאנחנו צריכים להשיג. ולכן העבודה שלנו בלהשיג מה שהבורא עושה איתנו כחושך ואור, חושך ואור, ויהי ערב ויהי בוקר, תמיד מתחילים מהחושך, אז העבודה שלנו היא נקראת גם עבודת ה', לא לפי העבודה שלנו שאנחנו עושים אלא לפי מה שאנחנו משיגים אז נקראת העבודה שלנו עבודת ה'.

זאת אומרת, נגיד אני לומד להיות רופא, אז אני לומד רפואה ולא שאני עושה את הרפואה אלא אני רק לומד מה שנמצא בתוך הרפואה, ככה גם אני נמצא בעבודת ה', זה לא שאני מבצע את העבודה אלא אני לומד את מה שהבורא ה' עושה בעבודה שלו על הבריות. לכן העבודה שלנו נקראת במה אתה עוסק? אני עוסק בעבודת ה'. זאת אומרת אני נמצא במה שהבורא עושה עם הבריות, אני לומד את זה, אני רוצה להתקרב לזה, להתכלל בזה, להצדיק את זה ואפילו במשהו לשייך.

שאלה: הוא אומר בקטע 20 צדיק, האם הצדיק זה העשירייה?

כן, זה נכון. אדם לבד לא יכול לבטל את הגזרות שהבורא מוריד עליו אם הוא רוצה באמת לתקן אותם ולא לברוח, זה אפשר רק על ידי זה שהוא נכלל יותר בעשירייה, כי כל ההתקדמות שלנו עוד יותר ועוד יותר להתכלל בעשירייה.

שאלה: במה נקבעת תחושה של אבדן התענוג באמת, הידע, המטרה או העבודה?

אבדן התענוג זה מפני שהבורא מחליף את הרשימו ואז מה שהיה לך מילוי ברשימו הקודם עכשיו זה לא מילוי ברשימו הנוכחי, זה דווקא מפני שאתה מתקדם. בוא נגיד ככה, הייתי ילד בן חמש שמעתי איזו אגדה, עכשיו אני ילד בן שש ואני לא רוצה לשמוע אותה אגדה היא לא ממלאה אותי, היא לא נותנת לי שום תענוג, זאת אומרת, תמיד מקדמים אותנו ולכן התענוג נעלם מהמצב הקודם.

כל הבעיה היא שאנחנו מקבלים התקדמות תמיד מעלים בקודש ולא מורידים בקודש, אף פעם אין חזרה ברוחניות ולא חשוב מה שבן אדם עשה, אפילו העברה הכי גדולה זה תמיד קדימה ולא אחורה. אז יוצא שאנחנו צריכים להאמין קודם כל שתמיד הבורא מקדם אותנו במצבים הכי גרועים לא חשוב מה שאנחנו מרגישים, ולכן אנחנו צריכים על כל שלב ושלב לגלות את האהבה שלנו. למרות שמרגישים ברוב המקרים מצבים לא יפים, לא נכונים שלא יכולים מן הסתם מהרצון לקבל שלנו לגלות על זה אהבה, אבל חייבים לגלות אהבה על כל מצב ומצב חדש, גם על מצבים שלא משתנים כל כך בכל זאת זה נקרא "אהבה ללא תנאי", "אהבה חלוטה" ולפי הדרגה שלי. ואז על ידי זה אני הופך את החושך לאור, מר למתוק. זה צריך להיות אצלי כמטרה תמיד ואז אני צריך לארגן את הקבוצה, הסביבה שהיא תתמוך לי בזה.

שאלה: בעשירייה שלנו יש חבר וותיק מסור מאוד שלומד כמעט עשרים שנים כבר והוא אומר בצורה ישירה, אני לא רוצה שום דבר, כבר שלושה ימים שהוא לא מגיע לשיעור הבוקר, אנחנו מקימים אותו כבר חצי שנה, שנה בכל מיני אמצעים. לקחו ממנו את ההרגשה של המילוי, אין מילוי, איך הוא יכול להמשיך? מה אנחנו יכולים לעשות בסיטואציה הזאת?

הוא יכול להמשיך בלי מילוי, זה מה שהבורא מראה לו, האם אתה יכול בלי מילוי לעשות משהו או לא? אז אתה לא יכול לעשות בלי מילוי, זאת אומרת אתה עובד אצל פרעה ולא אצלי, אז מה אתה רוצה ממני, אל תפנה אלי לך לפרעה. אתה תשתדל לצאת מפרעה על ידי הקבוצה, תכנס בתוכם שהם יסחבו אותך קדימה בלי שכל, פחות לחשוב, אלא תעשה את הפעולות האלה שאתה נכלל בקבוצה כמו ילד קטן בלי שכל שהוא מתבטל כלפי הגדולים ואז הוא מצליח לגדול נכון, אין לך ברירה אלא להיכנס לקבוצה.

כל יציאת המצרים זה לא שאנחנו בורחים ממקום למקום, אנחנו בורחים מרצון שאנחנו נמצאים בתוכנו כל אחד בתוכו, לרצון שאנחנו נכללים בקבוצה, שאני נכלל בקבוצה זה נקרא שיצאתי ממצרים עברתי את קריעת ים סוף.

הבחור הזה שלמד עשרים שנה ועכשיו לא מסוגל הוא נמצא ממש לפני ים סוף. ואז אין לו ברירה הוא חייב לקפוץ לתוך החיבור שבקבוצה והוא ימצא את החיבור, שלא יגיד שבקבוצה זה לא קיים, בקבוצה זה קיים ויכול להיות שאף אחד מהקבוצה לא מרגיש את זה אבל זה קיים ונמצא. ואז שהוא יקפוץ לשם ויתפוס אותם זה נקרא שהוא עובר ים סוף, זה דבר מאוד חשוב, מהרצון שלו האינדיבידואלי לרצון הכולל הכללי.

אתה יכול להגיד, אבל בקבוצה אני לא רואה בכלל שהם נמצאים בזה, זה אתה רואה "כל הפוסל במומו פוסל" אבל אתה לא יודע מה קורה בתמונה הרוחנית, שהבורא מכין לך אותה, וכשאתה תקפוץ אז פתאום אתה רואה שיש לך במה לאחוז, אבל לקפוץ לים הזה אתה חייב וברגע שאתה קופץ אתה תופס את זה.

אני רואה שיש כאן הרבה חברים שהם מתחילים את זה להרגיש וזה נקרא "קריעת ים סוף" וזה נקרא "לעבור ממצרים לסיני" עדיין לא לארץ ישראל אבל כבר מחוצה לאגו שלנו ככה לתפוס כמו תינוק תופס את הגדול ולא רוצה לרדת ממנו כי בזה הוא מרגיש את עצמו בטוח, זה מה שאנחנו צריכים.

שאלה: בהמשך לשאלה הקודמת, באמת מתגלים כאלה כלים דקבלה חזקים שדוחים אותנו זה מזה יותר ויותר. הדחייה והשנאה שפעם יחסית בקלות יכולנו לכסות אותם בתוך העשירייה, בקבוצות, עכשיו מורגש שזה הופך להיות יותר ויותר מורכב לכסות את הריקנות הזאת, את החללים האלה, הדחייה חזקה יותר. זה סימן שאנחנו צריכים להתחבר בכלי רחב יותר, בין העשיריות, בין הקבוצות, בכל הכלי העולמי, עם העולם? מהו סדר העבודה עכשיו?

סדר העבודה הוא לא לפחד מדחיות. כי כמה שיש לך דחיות חזקות יותר, זה נקרא "עשרת המכות" ביציאה ממצרים, שבלי המכות האלה אנחנו לא יכולים לעזוב את האגו שלנו. לכן זה שמאבדים טעם בעבודה רוחנית, לא רוצים ללמוד, לא רוצים לשמוע, נמאס לנו, אנחנו מרגישים דחייה מהמורה ומהחברים, ובכלל מכול העניין הזה, וגם מכול העולם, תראו עד כמה יחד עם הקורונה הזאת, עם כל הדברים האלה יחד זה מגיע אלינו כך שלא יכולים לעכל את הדברים שקורים, זה הכול כדי שאנחנו נעזוב את הכול, אין כלום, חוץ משאני כמו תינוק אוחז בגדול. אני תופס את העשירייה שלי ונכלל בהם, אני לא יודע מי הם ומה הם, אף פעם לא הרגשתי אותם כמו שצריך, אני עכשיו נכלל בהם ושם אני הולך לתפוס את הבורא. זה מה שצריך להיות.

שאלה: מעל הניגודים האלה, כמו שאמרת, אני נאחז בעשירייה, נכלל בהם. מה זה אומר, כמו שכתוב במאמר, שאני בזה משיג את שערי החוכמה שלו?

אני נכנס לעשירייה, אני רוצה רק לתמוך בהם, לא חשוב מה הם עושים, איך הם מתחברים, אני רוצה להיות הפועל והעוזר הקטן ביותר, רק לתת כוחות למה שהם עושים. לבטל את עצמי לגמרי, להיות אפס לעומתם, ואם אפשר שני אפסים, שלושה אפסים, עוד יותר טוב.

שאלה: במאמר הזה, בכל הקטעים שקראנו, מדובר על העבודה הפרטית של האדם עם הבורא. איפה כאן הקשר עם העשירייה, מה הופך אותנו לעם אחד, מה מחבר, על פי איזה עקרונות?

אבל אתה לא יכול להתקשר לבורא ללא העשירייה. אתה דרך העשירייה מתקשר לבורא, איך אפשר אחרת? אתה צריך להגיע לעשירייה ולהתכלל בה, עד שכולם נעשים בשבילך כאחד, ובאחד הזה אתה תתחיל להרגיש את הבורא. כי אחרת, אם אתה לא תתכלל איתם, עם כולם, אתה לא תעזוב את האגו שלך, ואז אתה לא יכול לראות את הבורא. אלא רק כשאתה נכלל בהם, נכלל ממש, כמו שאתה זורק קובית סוכר לתוך מים חמים, לתוך התה ושם היא נעלמת, כך אתה צריך להיכנס לתוך העשירייה. וכשאתה ממש נעלם שם, אתה מתחיל להרגיש שזאת לא עשירייה, זה הבורא בעצמו.

שאלה: המצב שבו אין טעם בעבודה, האם האדם מבטא את האהבה שלו לבורא בעזרת בקשה, או באיזו דרך אחרת?

רק על ידי בקשה. אבל הבקשה חייבת להיות אחרי מאמץ.

שאלה: הסברת מה זו הקפיצה הזאת אל תוך ים סוף, ובהתאמה זו בעצם פריצה אל תוך העשירייה. איזה כוח עוזר, או מאלץ אותי לעשות את הקפיצה הזאת לטובת הקבוצה כדי לצאת מתוך האגו?

הבורא מסדר לך את הכול. גם את המצב לפני זה וגם אחרי זה, גם את הקפיצה. אתה רק צריך קצת יותר לדעת, קצת להיות קשור לחברה, למורה, וזה יבוא ותוכל לבצע את זה. פשוט להמשיך ולהמשיך, לשמוע מבפנים קצת יותר מה הבורא מעורר בך. לנסות לא להתנתק מ"אין עוד מלבדו".

שאלה: קודם נתת דוגמה שאנחנו כמו בלימודי רפואה, לומדים את הפנימיות של הרפואה, אנחנו לא רופאים. שמעתי שאתה מקביל את זה ל"אנחנו לא בעבודת ה', אנחנו לומדים איך להיות עובדי ה'".

לא איך להיות עובדי ה', איך הבורא עובד עלינו. אנחנו לומדים את עבודת ה' עלינו.

תלמיד: מה הכוונה, אנחנו לומדים איך הבורא עובד עלינו?

אני מסתכל נניח על נגר שעושה עבודה ואני לומד את העבודה שלו, מכיר את העבודה שלו, מה הוא עושה. אני בעצמי לא עובד, אני לא יכול לעבוד, אני רק מסתכל על זה ומזה אני לומד. אני רואה עד כמה הוא חכם, כמה יש לו ידיים, כמה הוא מבין ומרגיש, כמה הוא עושה את זה לטובתי, זה נקרא שאני לומד את עבודת ה', אני בזה מכיר את הבורא. אני לא הופך להיות בורא, אני לא הופך לעשות את העבודה. את העבודה הוא עושה, "אין עוד מלבדו", רק הוא עושה ויעשה את כל המעשים כולם. אבל להכיר בזה שהוא יעשה והוא עשה והכול רק הוא, זאת העבודה שלי.

תלמיד: לפי הדוגמה הזאת, אנחנו העשירייה כמו העץ שהנגר עובד עליו, כן?

נניח.

שאלה: האם בכל מדרגה כשאנחנו מתחילים את העבודה, אנחנו מתחילים ממצב של להשפיע בעל מנת לקבל?

כן, בכל מדרגה כך אנחנו מתחילים, אתה צודק, זה באמת כך.

שאלה: עבודת ה', האם הכול תלוי באגו כלפי העשירייה?

כן, בסך הכול ביני לבין העשירייה שם כל העבודה. עד שאני נכלל לגמרי בעשירייה, מבטל את האגו, ואחר כך עד שאני לא רק מתבטל, אלא מוסיף כמה שאפשר מעצמי לעשירייה, זה נקרא שאני כבר עובד בעל מנת להשפיע. הכול מתבטא בתוך העשירייה בלבד.

שאלה: מה הכדור, מה התרופה שאנחנו יכולים לתת לרצון לקבל שלנו, ככה שהוא יסכים שנתקדם בעבודה בלי לקבל שום שכר?

חשיבות, חשיבות העבודה. כי היא חשובה בעיני החברה. אני רוצה לזכות, להיות מכובד, נגיד, בחברה, אבל בשביל זה אני צריך לעבוד נגד האגו שלי. בסדר, אז אני עושה חשבון מה כן ומה לא, וכך אני מתקדם לאט לאט. עיקר העבודה היא עבודת ה', בזה אני מזמין על עצמי הארה יותר ויותר גדולה. אבל בעצם, העבודה שלנו לא יכולה להיות למעלה מהדעת, אלא כשאני מזמין אור, והוא מעלה אותי יותר למעלה, לתכונות ההשפעה, זה נקרא שאני עובד באמונה למעלה מהדעת.

שאלה: להתבונן בעבודת ה' יש כמה מדרגות. אפשר דרך הטבע כמו שאנחנו רואים עכשיו בתקופת הקורונה איך הטבע מסתדר פתאום, אבל בדרגת האדם זה מאוד שונה כי יש מעורבות של האדם שקשה להסתכל, ולראות איך הוא עובד דרכי, דרך העשירייה. איך להתבונן נכון בעבודת ה' דרך מדרגת האדם?

רק להמשיך. אני לא יכול עכשיו לפרט לך את כל הדברים, זה מאוד מאוד לא פשוט. אבל רק להמשיך וזה קורה. אל תחשוב שאתה עושה משהו לבד, אתה לא זרוק, אלא הבורא מסדר לך את כל הדברים. גם את הבלבולים, גם את הבירורים, את הכול, אתה צריך רק לדחוף קצת קדימה.

שאלה: איך מבקשים מהבורא דרך העשירייה? מה זה אומר לבקש מהבורא שהוא כוח, דרך העשירייה?

זה להתכלל לעשירייה, להתכלל בעשירייה, לרצות למצוא בתוך העשירייה מצב שהם כולם, כולם מתחברים, מתחברים למסה אחת, ולרצות שזה יקרה. זה נקרא שאתה מחפש בורא בתוך העשירייה.

שאלה: הטרחה שמורגשת בכל מצב, בכל מדרגה, אבל בכל זאת ממשיכים. דווקא הטרחה הזאת והמאמץ הזה, זה מה שהופך ליגיעה? יגיעה לא יכולה להיות לפני זה? אלא דווקא מטרחה?

לא, הטרחה עצמה זאת היגיעה. אבל גם לפני שאתה מגיע. טרחה, יש הרבה, הרבה מאמצים שלנו בכל דבר ודבר, כל זה נחשב לטרחה, והכול נחשב ונרשם. כל דבר שאדם עובר ועושה נגד, קצת נגד הרצון לקבל שלו, נרשם והכול נחשב לטרחה. ואז לאט, לאט כולם, כולם, כל האנושות כך מתגלגלת לגמר התיקון.

שאלה: כתוב בטקסט שהסתירות הן כדי שנעבוד איתן, ואם אנחנו מסוגלים לנצח אותן נפתחת דלת. האם זה קשור לכך שככל שמענים אותו כך הוא יפרוץ יותר?

כן. בסופו של דבר אתה מוצא דלת שאתה לא יכול לפרוץ, ואתה צועק, ודוחף אותה, וממש ככה מבקש, בוכה וצועק, ואז הבורא פותח לך. זה נקרא שער שדופקים בתשובה.

שאלה: הבקשה, המאמץ וההתגברות זו גם עבודת הבורא או שזה שייך לנברא?

אחר כך אנחנו נראה למה כל העבודה שלנו, כל היגיעה שלנו, למה כל המאמצים, הצעקות, הבכי, הכול, הכול, נקרא עבודת ה' ולא עבודה שלי, שלך, שלנו. כאילו אנחנו עשינו את העבודה, אז למה זה נקרא "עבודת ה'"? זה כמו שדיברנו על הנגר שעושה משהו ואני מסתכל עליו, אחר כך נודע לנו שאנחנו לא עשינו כלום אלא הבורא עשה. וכך כתוב, שהוא עשה, עושה ויעשה לכל המעשים² כולם.

שאלה: האם אדם צריך להתמסר כל כולו לעבודת ה' ואז זה נקרא יציאת מצרים?

כן, אבל איפה הגבול ומאיפה אנחנו יודעים? זאת אומרת, זה שאנחנו מגיעים למצב מיוחד שאנחנו צועקים ורואים שלא מסוגלים, אבל יחד, וייאנחו בני ישראל מהעבודה ותעל שוועתם³ ואז הבורא שומע ומעביר את בניו. אבל זה בתנאי שאנחנו יחד, ולפני זה חושך מצרים. ליל יציאת מצרים זה המצב הכי חשוך, אין שום תקווה, אין שום מחשבה שאפשר בכלל לצאת מהאגו שלנו, שהאגו שלנו פעם ייתן לנו אפשרות לברוח, ומה זה נקרא בכלל לברוח ממנו? לא מסוגלים. אבל זה החושך, כשאנחנו כבר מבינים שהחיים האלו הם בחושך ואין שום דבר, זה כמו שאתה סגור בצינוק ואין לך שום הבנה מה קורה מחוצה לך. אתה מרגיש רק את החלל השחור שמאיים עליך, ואין לך שום דבר, יותר טוב למות וגם את זה אתה לא יכול, לא יכול, זה המצב. ואז "טוב לי מותי מחיי" לא יכול, ואז מעבר לזה ישנה צעקה "וייאנחו בני ישראל מהעבודה" ואז נפתח.

תלמיד: כשאדם מוכן לעשות את הקפיצה לתוך ים סוף, המושג הזה לא היה מובן.

אנחנו נלמד את זה, אל תדאג. יש לפנינו עוד שבוע ימים עד שנסגור את העניין או לא נסגור אותו, אבל אל תדאג הכול לפנינו. אנחנו נלמד בפרטות איך לקפוץ לים סוף.

תלמיד: אני מבין שקבוצה, עשירייה זה הכול, כל החיבור, כל ההבחנות הכול נמצא שמה, אבל עדיין ההבחנה הזאת מה זה לצאת יחד, זה לא מתלבש.

זה לא עניינך, זה לא עניינך, אל תדאג. יחד, לא יחד, זה הבורא מסדר. ומסדר את זה דווקא על ידי זה שהוא שם לפנינו הגבלות. נגיד אותה קריעת ים סוף, אתה צריך לקפוץ אז הוא מביא אותך מאין ברירה, אתה נמצא לפני ים סוף, אחריך באים הפרשים של פרעה, זה כוח מיוחד ואז אתה נמצא בין שניהם. או להתקשר לים סוף בצורה כזאת שהוא בולע אותך או להתקשר ולהסכים למות על ידי הערב רב שפרעה שולח. ואז אם אתה לא מסכים, לא לזה ולא לזה, אלא אתה קופץ כדי לחיות וזה המצב הכי קרוב לבורא, אז אתה ניצל. יש כאן עוד בעיות לפנינו,, אנחנו עוד נגלה אותן בימים הקרובים.

שאלה: רציתי לשאול בעניין היגיעה. אנחנו רואים לאורך השנים ב"בני ברוך", כמה החברים ממש עבדו קשה באופן פיזי, למשל הכנה לפני פסח. מה הסימנים שאנחנו מקבלים על ידי זה שבעצם עכשיו לקחו לנו את היגיעה הפיזית כשהיגיעה היא דבר מאוד משמעותי בעבודה הרוחנית, מהי היגיעה בזמן הזה שאנחנו נמצאים בו?

דווקא היא גם יגיעה. אני לא מסתכל על זה שיותר קל או יותר קשה לי להתייגע, הבורא נותן ואני חייב לעשות. בשבילי יגיעה עכשיו זה לשבת בין ארבע קירות ולקיים מה שאני יכול לקיים, מתוך החדר שלי לעבוד איתכם ולהחזיק את הקבוצה הזאת, ודווקא למצוא קשר בינינו עוד יותר הדוק ממה שהיה קודם. ואני מרגיש עד כמה זה נעשה הרבה יותר קרוב זה לזה דווקא על ידי זה שאנחנו מתקשרים בצורה כזאת, ולא כמו שהיה קודם שהיינו לומדים באולם הלימוד הגדול שלנו.

אני מרגיש עכשיו את כול האודיטוריום הגדול הזה, שנמצאים אנשים בכל העולם ומכל הקצוות מתקשרים. אנחנו נמצאים בקשר יותר אינטגרלי, אנחנו נמצאים בעיגול. אני רואה כאן את מאק, לטין, טורונטו, חדרה, צ'לאבינסק, יו קיי, הונגריה, כרמיאל, רחובות, מי לא? זה ממש משהו. זה לא היה קודם.

תלמיד: אז העבודה שלנו הפנימית בצורה אישית היא העניין של שמירת הקשר, תדירות הקשר?

כן. והעיקר תתעמקו במה שכותבים בעל הסולם ורב"ש ופחות בי, יותר מבעל הסולם ורב"ש. ודרך הכתבים שלהם, אפילו שאתם לא כל כך מבינים אותם לעומת זה שאני מסביר יותר קל, אבל יותר טוב אם אתם קשורים למה שהם כותבים, כי שם יש הרבה יותר כוח עליון ממה שבדברים שלי. וכך תהיו יותר קשורים בכתבים הקדושים שלהם ותצליחו.

קריין: מתוך בעל הסולם אגרת י"ח.

"ותכף בבוקר, בקומו משנתו יקדש הרגע הראשון בדביקותו ית', וישפוך לבו להשי"ת, שישמרהו כל הכ"ד שעות שבמעל"ע, שלא יעבור במוחו דבר בטל, ולא ידומה לו זאת לנמנע, או למעלה מן הטבע, כי תמונת הטבע העושה המחיצה של ברזל וכו'. וראוי לאדם לבטל מחיצות הטבע המוחשות לו. אלא מתחילה יאמין שאין מחיצות הטבע מפסיק אליו ית' ח"ו, ואחר כך יתפלל בכל לבו, אפילו על דבר שהוא למעלה מרצון טבעו.

והבן את זה תמיד, גם כן בכל שעה שיהיו עוברים ושבים עליו צורות שאינם של קדושה, ויופסק כרגע, תכף בזוכרו, יראה לשפוך לבבו, שמכאן ולהלאה, יציל אותו השי"ת מהפסק מדבקותו, בכל יכולתו, ולאט לאט יתרצה לבו לה', ויחשוק להדבק בו באמת."

(בעל הסולם, אגרת י"ח)

בקיצור, לא לעזוב את התפילה, כל הזמן להתפלל. "אבל לא בא לי, אין לי חיסרון", תנסה," אבל אין לי למי להתפלל, אני לא מרגיש שיש לי קשר עם הבורא", תתפלל. "אין בדיוק על מה", לא חשוב, תמצא משהו. כל הזמן כל הזמן להיות בתפילה, בכל מיני מקרים כאלו וכאלו לחפש ולחפש. כמו שיש לפניך מישהו חשוב מאוד ואתה יכול להיות קשור אליו רק על ידי הבקשה.

ואז יוצא שאתה מחפש את הבקשה, מה לבקש. אין לי חיסרון, אבל כדי להיות עימו בקשר אני מבקש, "אולי יש לך משהו? אולי אתה יכול לעשות לי את זה? אולי אתה צריך את זה?", כל הזמן להיות בכאלו יחסים עם הבורא. לא לעזוב לרגע אחד, כי יש לך שם מקום, וברגע שאתה מתנתק ממנו, חותך את עצמך, אתה לא קיים. אתה חייב להגיע למצב שהבורא כל הזמן נמצא בקשר איתך לפי זה שאתה מעורר את הקשר.

ולכן לחפש כל הזמן, "תן לי, קח, תביא לי, תסביר לי למה זה כך", כל הזמן להיות כמו תינוק שרוצה ורוצה למצוא אותך וכל הזמן מנדנד וכל הזמן מטפס עליך, רוצה לשבת על הידיים, רוצה לסחוב אותך לאיזה מקום, 24 שעות הוא רוצה שאתה תהיה לידו. כך אנחנו צריכים להיות עם הבורא. זה תענוג שאנחנו יכולים לעשות לו. זו העובדה שאנחנו בשבילו לא יכולים להתקיים. לא שבטוח אנחנו מתקיימים רק על ידי זה שהוא כל הזמן נמצא בנו, אלא אנחנו מודים על זה, מודעים לזה וכך אנחנו עושים. לכן כל 24 השעות אנחנו חייבים להשתדל להיות מקושרים אליו. דבר אחד.

דבר שני, כשאני משתדל להיות מקושר אליו כל 24 השעות, אני מתחיל להבין עד כמה אני לא מסוגל לזה יותר מרגע אחד, ועד כמה זה שאני מתקשר לקבוצה זה נותן לי מגע קבוע עם הבורא. ואז אני מתחיל דרך זה להבין מה זה נקרא מערכת של עשר ספירות, שזה כמו סלקטורים כאלה, מפסקים, שעובדים בצורה כזאת שכל הזמן מוסרים זה לזה וזה לזה ומגיעים לכתר כל הזמן. המגע עם הכתר הוא מגע קבוע, וכל המפסקים באמצע בין ספירות לספירות זה הכול כדי להחזיק את המגע הקבוע עם הכתר.

תנסו להסביר את זה בצורה כזאת. אמנם אני לא מסוגל והחבר לא מסוגל והוא לא מסוגל, אבל אנחנו בנויים בצורה כזאת, הבורא אסף אותנו בעשירייה כך, שאם אנחנו, וכל אחד כמה שהוא מסוגל, נהיה במגע בינינו המכוון לבורא, יוצא שאנחנו נהיה מכוונים בינינו קבוע ועם הבורא בצורה קבועה. זה כבר מסודר מלמעלה. העיקר בשבילנו שתהיה נטייה לזה שאנחנו רוצים בקשר בינינו להיות עימו קבועים.

שאלה: בהתחלה אנחנו מתארים את העשירייה שדרך החיבור עם החברים הגדולים אנחנו מתחברים עם הבורא. ואחרי זה, זה כבר לא החברים אלא הנקודות שבלב, שאני כבר לא רואה פרצופים ולא חברים אלא אותן ההשתוקקויות של החברים, של הלבבות שמשתוקקים לבורא. ובסוף זה כבר כמו גוף אחד, כמשפחה רוחנית כזאת שלמענה אנחנו פועלים. כל פעם הבורא זורק אותנו, שוב אנחנו חוזרים כאילו לתיאור גשמי וכך מתקדמים, שוב פעם לאותו החיבור שהיה ולחיבור עם הבורא. האם זה נכון מה שאני אומר?

כן, תהיה בריא. נכון.

(סוף השיעור)

---

1. תהילים נ"א ה'↩

2. י"ג עיקרי האמונה, הרמב"ם (סידור התפילה).↩

3. "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" (שמות ב, פסוק כג)↩