שיעור בוקר 20.05.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 16.10.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/cSuqwAwR?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', מאמר "ההבדל בין צדקה למתנה"

שמענו את החצי השני מהמאמר "ההבדל בין צדקה למתנה", מ"שלבי הסולם", כרך ג', עמוד קנ"ה.

הכול תלוי בהבחנת האדם, מה זה ההכרחיות ומה זה מותרות, ובין שתי ההבחנות האלו אנחנו חיים. ובאמת בין שתי ההבחנות האלו אנחנו מתגלגלים. הבעיה היא שיש לפנינו תנאים, ואת התנאים האלה אנחנו מקבלים או כהכרחיים, או עדיין כמותרות לא הכרחיות, ואז בהתאם לזה אנחנו קובעים מה אנחנו צריכים לעשות.

למשל עכשיו טוב לי, שום דבר לא לוחץ עליי, אני יכול כך להתקיים, זאת אומרת כך המצב משביע איזה רצון. אם אני עכשיו אשמע שהמצב הזה הוא לא טוב בעיניי, שהוא באמת לא לטובתי, ולמרות שאני מרגיש כך, בסכנה, שאני ממש הולך לאבד את הנשמה, לאבד את מטרת חיים וכולי, אז אני כבר אתחיל להתייחס למצב הזה כמו למצב שמחייב אותי לפעול. זאת אומרת, אני אעביר את היחס שלי ממותרות להכרחיות ובהתאם לזה אני אפעל.

זאת אומרת, הבחירה החופשית של האדם היא תמיד נמצאת בין לקבל את המצב הנוכחי, או להשאיר אותו כמותרות. ותמיד אפשר לברוח ולשם כך פועלות הקליפות והגוף שלנו, התנאים הסביבתיים, וכל החברה שמבלבלת אותי, ואני עייף. הכול בסך הכול מצטייר בי כתנאים ששולחים לי מהשמים ואני יכול להתייחס אליהם כמו למותרות. זאת אומרת, שהמצב משביע רצון מה שנקרא. אלא צריכה להיות יגיעה גדולה בלהסביר לעצמי שהמצב הוא מצב מיוחד, שאני בסכנה, ואז שאני אתייחס לחיים שלי שמחייבים אותי לעשות פעולות הכרחיות.

כאן ודאי שהכול תלוי בספרים, סופרים, חברה, חברים, עד כמה שהרוח, עד כמה שהאש בוערת בהם, כך אני אספוג ושזה יחייב אותי ממש לשנות את ההרגשה הפנימית, זה לא השכל, זו ההרגשה הפנימית שבה אני נמצא, או במלחמה במקום הסכנה, בדבר שממש או מייד נגמר, או שאפשר לשרוף את הזמן, להעביר את החיים ו"הכול לא נורא, כך כולם, והכול מסתדר".

"הכול", כלומר שוב ושוב אנחנו מגיעים רק לנקודה אחת, חשיבות המטרה, אם אנחנו מגדילים רק אותה, רק על ידי זה אנחנו יכולים באמת להינצל מההפרעות האלו שמבלבלות אותנו, שנותנות לנו הרגשת העייפות.

אין עייפות, זה הכול תלוי בהכרחיות. את זה אנחנו יודעים על עצמנו, ככל שאדם עייף, כל ההרגשה שלנו בסך הכול היא רצון לקבל, זה לא דברים גופניים, זה הכול דברים רוחניים שאנחנו מרגישים.

ואם הגוף היה רואה ומרגיש במצב שהוא הכי עייף, איזו מטרה כדאית, פיצוי הולם, אז היה בטח קם ורץ. הכול תלוי איך אנחנו נגדיל את החשיבות של מה שאנחנו יכולים להשיג. רק על זה צריכים לעבוד. אין לנו בעצם הרבה דברים שצריכים לעשות, רק דבר אחד, חשיבות המטרה לעומת כל יתר ההפרעות, היא מבטלת אותן, הן לא מורגשות, נופלות, נעלמות כל ההפרעות האלו, אז רואים שהן קמו רק כדי לבלבל אותנו. רק לצורך זה מעלים חשיבות המטרה, מה שהיה קודם חשוב, "זה וזה וזה, אוי ואבוי, לא מסתדר, לא הולך", רואים מיד שזה נופל. ככה זה, כי הדברים האלה הם מלאכותיים, ההפרעות הן לא אמיתיות, הן קיימות רק כנגד החשיבות, ואם השגתי חשיבות, אז אין בהן יותר צורך, הן ממש נעלמות, מתבטלות.

לכן, אדם צריך לעבוד רק על זה, כל הזמן להגדיל את הבורא וחשיבות השגתו בעיניו. וזה פתרון לכל דבר ודבר שקם לפנינו.

תלמיד: איך זה שההכרחיות כל פעם משתנה באדם?

ההכרחיות כל הזמן משתנה מפני שהאדם צריך לברר מה היחס לבורא מכל רצון ורצון בנשמה. יש לנו תיאורטית 620 רצונות, 620 איברים בנשמה, אז מכל איבר ואיבר, מכל רצון ורצון, צריך לקבוע שהכי חשוב שהרצון הזה יתמלא עם הבורא, עם נוכחותו, עם הרגשתו. לכן אני כל הזמן מרגיש הפרעות שונות כנגד זה ובכל מיני סיטואציות ובכל מיני התקשרויות שונות.

ואנחנו לא יודעים עכשיו בינתיים עוד לאתר כנגד איזו תכונה שלי, כנגד איזה חלק בנשמה שלי מתעוררות דווקא השאלות האלו או הבעיות האלו, ולכל אחד זה משלו, יש שאלות כלליות ויש פרטיות לכל אחד ואחד. אבל זו הסיבה שכל פעם הן כאלו משתנות, מתגלגלות וגם חוזרות.

תלמיד: אני רוצה להגיד מבחינה חברתית. אנחנו רואים בחברה שיש אחד שמאוד אוהב לעבוד במטבח, ואחד שמאוד אוהב לכתוב משהו, ואחר שמאוד אוהב לסדר עניינים. האם זה מעיד במשהו על תכונת הבורא שמתגלה בו, על מידת ההכרחיות שלו, כי יש לו דלק לעבוד דווקא שם, או שזו סתם בהמיות?

אני לא יודע מה להגיד. האם לפי העבודה החיצונית של האדם, שבא לו לבטא את עצמו כלפי החברה או כלפי הדרך הרוחנית שלו במטבח, או בין החברים בגיבוש החברה, או בכתיבה, זה מעיד על משהו? זה מעיד ודאי באיזושהי צורה על סוג הנשמה, אבל זה לא מעיד על זה שהנשמה גבוהה או נמוכה, כלומר שמי שנמשך לכתיבה, אז יש לו יותר גישה או הוא קרוב יותר לרוחניות, למטרה, ממי שמוצא את עצמו יותר בעבודת המטבח.

לדוגמה הבעל שם טוב, הוא המקובל הגדול ביותר שהיה אחרי האר"י בחלק האירופאי בין האשכנזים, אין יותר ממנו באותם הזמנים. עד בעל הסולם לא היה, בין האר"י ובעל הסולם הבעל שם טוב הוא הגדול ביותר, והוא לא כתב מילה אחת. הוא היה מסתובב בין אנשים ומסביר, היה מקבץ קבוצות ומלמד, ולגמרי לגמרי לא נמשך לכתיבה. כול מה שיש לנו ממנו זה מה שהתלמידים שלו שמעו ממנו וכל אחד כתב מה שהוא שמע. כל הספרות שבאה אחר כך מכל האדמו"רים, מכל אלו שהיו מקובלים גדולים, אלו השיירים ממה שהוא פלט, והוא בעצמו לא כתב כלום. היו עוד הרבה דוגמאות כאלה.

תלמיד: למה דווקא אדם מרגיש שהכרחי בשבילו לתרום לחברה בדרך הזו, שזאת הדרך שלו, זה האמצעי שלו?

זה המבנה הפנימי, אני לא יכול להגיד. האסטרולוגים מחלקים את האנשים למזלות או לשישה עשר מינים לפי האופי, אבל אני עדיין לא יכול להגיד בטוח. מה שכתוב בזוהר זה לא נותן טבלה מדויקת שאפשר את הנשמות לחלק לכך וכך. אפשר, כי וודאי שיש סך הכול כך וכך סוגים. מפני שיש רמ"ח איברים, שס"ה גידים, אז כבר יש התחלקות. יש התחלקות לראש תוך סוף, יש התחלקות לג' קווים, יש הרבה אפשרויות, אבל אין לפניי טבלה פשוטה. כל עוד אין, זה סימן שאין הבנה באמת רצינית וסופית, לכן אני לא יכול להגיד. מה שנראה לי, אני לא רוצה להעביר. זה נראה ככה, יכול להיות אחרת עם שינויים גדולים, מי יודע.

ודאי שכל אחד שמקבל את דרכו בחיים, הפרעות והכול, זה בא מתוך שמתגלות הרשימות שלו. האור העליון פועל בצורה אחידה על כולם, וזה שכל אחד קופץ אחרת, מגיב אחרת, מרגיש אחרת, זה בהתאם לרשימות שיוצאות למימוש. בסך הכול הרשימות האלו הן מהוות לנו את ההתפתחות של הנשמה, של גוף הנשמה, של כל אחד ואחד, אבל ההתפתחות היא לא מצביעה בצורה מדויקת על אופי הנשמה.

לדוגמה בעולם הזה, עד גיל 20 איינשטיין היה מטומטם, אידיוט, בבית ספר היה מקבל רק "לא מספיק", ואחר כך הוא נעשה גאון. אותו דבר ברוחניות. ההתפתחות של הנשמה בגיל הרך, במדרגות האלו, היא לא מצביעה על המבנה הכללי שלה, על הדרגה, על הרבה דברים, ואנחנו לא יכולים מזה להגיד. לכן אני נזהר מלעשות כאן משהו, להוציא פתאום איזו תיאוריה. ומה שהם כותבים בזוהר על סוגי הנשמות, זה לא ברור.

נקווה שפעם נוכל לעשות טבלה של שש מאות אלף נשמות שעוד מתחלקות לכמה מיליארדים ובכמה אלפי גלגולים ומה קורה, ואז תהיה לנו תמונה שלימה איך אחר כך זה מסתדר לכלי אחד, ולמה לכל אחד הייתה דרך כזאת. זה משהו שאני לא יודע איך להכניס את זה בכלל במבט אחד. אבל זה אפשרי בגמר התיקון, כי כל אחד משיג את זה בפנים, זה שלו, אז הוא רואה, מרגיש ומשיג את סוף כל הדברים האלה.

כשנהיה בגמר התיקון נוכל לדעת האם אפשר להוריד את זה עד לעולם הזה ולהכניס ל"קבלה למתחיל". זה העניין, להגיד למתחיל. זה שאחר נדע, זה וודאי.

תלמיד: איך אפשר להילחם נגד ייאוש מעייפות בעבודה?

להילחם נגד ייאוש ועייפות, זה כמו שאמרתי, אין דבר כזה ייאוש ועייפות. כמו שהוא כותב על שכחה, על כל הדברים האלה. נדמה לנו שבעולם שלנו, כך נדמה לנו, שיש כאלה תופעות טבעיות, אבל זה לא טבעי, אלו מלאכים.

כל דבר שאתה מרגיש את נוכחותו בו, כל כוח, רצון, מחשבה, לא חשוב מה, זה מלאך. מה זה מלאך? זה כוח מיוחד שמכוון אליך מלמעלה, וכמו שהוא מופיע, הוא יכול לא להופיע. כמו שהוא מופיע, אתה יכול לנטרל אותו כאילו שהוא לא מופיע, כאילו. אומנם הוא כן מופיע, אבל אתה מעליו. אין דבר כזה שהוא בטבע ואין מה לעשות, אלא תמיד יש מה לעשות נגד זה, רק אתה לא מסוגל מפני שאין לך כלים. אז תעבוד על הכלים ותהיה מסוגל.

אנחנו רואים שיש לנו הפרעות קבועות שהן ייאוש, חולשה, חוסר טעם, בלבול, חוסר התמצאות, ולמרות ששומעים כאילו לא שומעים. תכתוב על הקיר אלף פעם, כמו שכאן כתוב, "חשיבות החברה", ואתה פשוט לא תראה את זה, העיניים יעברו ובפנים זה לא נכנס, זה מלאך. תראה איך הוא עובד, הוא לא נותן לך להכניס את הדבר החשוב ביותר לפעולה. רק זה עוצר אותך מלהיכנס עכשיו מיד לעולם הרוחני, כי הוא עומד בדרך ואתה לא יכול לעשות איתו כלום.

למה? כי אתה לא יכול להיכנס לעולם הרוחני. אם אתה סתם שובר לו את העיניים, את האוזניים, את השיניים, אתה לא יכול להזיז אותו בצורה כזאת. אתה יכול להזיז אותו רק בתנאי שאתה מתחבר עם אחרים, כי בזה אתה רוכש כלי, ובלי הכלי הזה הוא לא ייתן לך להיכנס. הוא ממש עומד בדרכך ומחכה שתעשה כלי. איך הוא דוחף אותך לעשות כלי? על ידי ייאוש, שכחה, בלבול, חולשה, ביקורת, כל מיני דברים. הוא מראה לך נגד מה אתה צריך לעבוד. לא נגד מה, אתה לא צריך לעבוד נגד ייאוש, אלא את הייאוש הזה אתה יכול לשבור רק על ידי החברה. הוא נותן לך קצת סימנים, שרק על ידי שתעבוד עם משהו מבחוץ, אתה תשבור אותם ואז אתה עובר.

אין כאן ברירה, הוא יעמוד עוד אלף שנה. הבורא לא מוותר על דברים כאלה, לא מפני שהוא עקשן, מפני שאין לך כלי. אם אתה לא מזיז את המלאך הזה במה שהוא מפריע, אז זה סימן שאתה לא יכול להרגיש את העולם העליון, כי לא השגת את הכלי הנכון. מה שהוא נותן לך, הוא נותן לך צורה הפוכה מהכלי שאתה צריך להשיג, שבמקום ייאוש תשיג התרוממות, במקום ביקורת, הערכה. הוא נותן לך סימנים הפוכים, שאם אתה הולך ומנטרל אותם, משפר אותם, אז הוא נעלם, הוא זז ואתה נכנס. וכך הוא יעמוד בפתח עד שאתה תשיג את הכלי.

הזמן כאן לא עובד, אין זמן ברוחניות. אצלנו יכולים לעבור עוד מיליון שנה וברוחניות זה לא נחשב שעוברת אפילו שנייה, כי ברוחניות לא זזת מהמקום במשך מיליון השנים הגשמיות. לכן אם לא זזת, אז לא עבר שום דבר. זה פלא.

אני זוכר שחיכיתי שלוש או ארבע שעות בתור לרופא שיניים, היה לי משהו דחוף ולא הייתה לי ברירה. אחרי ארבע שעות הרופא אמר "מה נשמע? תיכנס" כאילו חיכיתי איזו דקה שתיים. אני התפלאתי איך בן אדם לא מחשיב את הזמן, זה היה מאוד מעניין. אתה יכול לכאוב, לשבת ולהתפוצץ, והוא אומר "תיכנס".

עד שאתה לא משיג את הכלי, אתה לא יכול, איך תהיה ברוחניות בלי כלי?

תלמיד: באיזה קצב אפשר לזעזע את החברה בצורה מלאכותית?

באיזה קצב אפשר לזעזע את החברה בצורה מלאכותית? זה לא מלאכותי. כל דבר שאנחנו עושים שהוא נגד הרצון נראה לנו מלאכותי, אבל זה לא מלאכותי, אלא ככה צריך להיות.

תלמיד: כל כמה זמן?

כל כמה זמן לעשות עבודה בחברה?

תלמיד: לא. לזעזע אותה.

לזעזע את החברה? נון סטופ. כל הזמן להיות בזה, ולא להירגע עד שכל החברה תתרומם.

תלמיד: מה זה התהליך של רכישת כלי?

התהליך של רכישת כלי זה תהליך של קביעת היחס הנכון לרוחניות. איך אני עכשיו מתייחס לרוחניות, איך אני מתאר לעצמי מה זה, איך אני מכוון לזה, כמה אני מוכן להתנתק מכל העולם הזה כדי להידבק אליה, להיות מסור אליה, זה נקרא "לבנות כלי לרוחניות". "כלי" נקרא רצון.

תלמיד: לעבוד כנגד כל הפרעה שבאה.

לא. אנחנו לא יכולים לעבוד כנגד כל הפרעה שבאה, כך שאם אני נמצא בייאוש, אני עכשיו אעשה שמחה, אני לא יכול. אני יכול לעשות, אם אני בצורה מלאכותית אתחיל לרקוד, אבל אלו דברים שפועלים לעת עתה. באמת ההתקדמות היא רק מתוך החברה, כי בזה אני רוכש כלים נוספים, מצרף לעצמי.

תלמיד: אמרנו שלפני האדם עומד מלאך ומציג לו כל פעם משהו שהוא אחוריים.

רצוי מאוד לתאר לעצמך שזה מלאך שמפריע לך ולא אתה בעצמך. כי אז המלאך הוא כוח זר, והוא באמת כוח זר, ואז יש איזה כוח לעבוד, אבל אתה תשכח מזה. כי המלאך הזה הוא חכם יותר מאיתנו, הוא יבלבל אותנו ואנחנו נשכח. בסופו של דבר לא יישאר לך כלום חוץ מלעבוד עם החברה, ככה זה יהיה.

תלמיד: שמעתי שהמצב יכול להימשך אין סוף זמן.

תתאר לעצמך את המצב הכי טוב שהיית רוצה להיות בו, ותשפיע זאת לחברה שכל החברה תרצה כך. פשוט מאוד, לא צריך להיות חכם.

תלמיד: למה זה פועל כך שבן אדם לא יכול לעבור את המצב? למה יש מצבים שאותם הוא עובר מהר ויש מצבים שלא?

האדם לא יכול לעבור את המצבים האלו מפני שהמצבים האלו הם הוא בעצמו. והוא בעצמו לא מסוגל לעבור את המצבים האלה שהם הוא בעצמו, אלא הוא צריך בשביל זה כוח זר שישנה אותו. כוח זר יכול להיות או בורא או חברה, וחברה היא אותו כוח הבורא רק שנמצא באותו מישור כמו האדם.

תלמיד: מה זה במצבים האלה לעבוד עם החברה?

במצבים האלה לעבוד עם החברה? באיזה מצב שאני רוצה להיות, כך אני צריך לראות את החברה, שהיא נמצאת במצב הזה. אני צריך להביא אותה למצב כזה, ואז גם אני אקבל מהחברה את אותו מצב.

אם אנחנו שותפים בעסק, אז אם אני אחשוב ואדאג שכולם יהיו עשירים, אז גם אני אהיה עשיר. כאן זה התנאי, שאם אתה חושב על עצמך, לא תהיה עשיר. ואם אתה חושב עליהם, תהיה עשיר. למה? כי אז אתה קונה את הכלים האלה, את העשירות שלהם אתה גם קונה, ועם זה אתה נכנס לרוחניות.

תלמיד: אם אני נמצא בחולשה, בעייפות, ובא להתחבר עם עוד אחד שגם הוא נמצא בחולשה ועייפות, מה אני מרוויח?

אם אני נמצא בעייפות חולשה וייאוש ואני רואה מישהו שגם הוא נמצא באותו מצב של חולשה וייאוש, מה זה יעזור לי? זה יעזור לי מפני שאני יכול להשפיע על העייפות, החולשה והייאוש שלו. אני כן מסוגל לעורר אותו, במשחק, לא חשוב במה. על עצמי אני לא יכול לפעול בכלל, עליו אני כן יכול. יש אנשים שכל הזמן צועקים על החברה "לזוז, לעשות". יש חבר מסוים שיודע טוב לעשות כך, לאט לאט הוא נרגע. בעצמו לא זז, אבל על האחרים הוא צועק כמו רס"ר. ככה זה טוב, להשתמש בתכונה הזו זה טוב, ואחר כך אתה תקבל מהחבר.

באגואיזם שלנו יש לנו את כל הנתונים כדי להשפיע על השני, דווקא מהצד האגואיסטי, ובחזרה זה כבר פועל עליי. מה שאני על עצמי לא מסוגל לעשות, דווקא דרך האגואיזם זה כן אפשרי. זו מין אפשרות מיוחדת מאוד, שכך סתם אין לך שום אפשרות לעשות משהו עם עצמך. רק השפעה צדדית סלקטיבית, שאתה מפקח עליה. זה דבר מאוד מיוחד.

דווקא בשביל זה הייתה שבירת הכלים. כי בזה אתה רוכש הבחנות בינך ובין האחרים. יש 600,000 נשמות, על הגבול בין חלקי הנשמה, בגבולות בין הנשמות, ממש בחתך שבין המשבצות הללו אתה מוצא הבחנות חדשות שמהן נבנה הגוף הרוחני שלך, שנקרא אדם. לא מהנשמות עצמן, אלא מההבחנות בהתחברות אליהן, בגבולות ביניהן.

זה כמו שאין תענוג לא במצב של רעב, כשאנחנו רעבים לגמרי, ולא במצב שאנחנו מלאים לגמרי, לא בזה ולא בזה, אלא התענוג קיים באמצע. בפנים אני רעב ועל הלשון יש לי כבר משהו טעים. בגבול בין אור לחושך שם כל ההבחנות, באמצע.

לכן התחלקות הנשמה והתחברות בצורה כזו, בונה כלי חדש שהבורא לא ברא. את ההבחנות האלה אתה מלקט מכל ההתחברויות עם כל יתר הנשמות. ומזה בא כלי חדש, שלא היה קודם בכלל. הוא נבנה מהגבולות של כל נשמה ונשמה בהתחברות ביניהן.

תלמיד: איך זה משרת את האדם, אם הוא כל הזמן מרגיש את עצמו במקום סכנה?

להרגיש את עצמו במקום סכנה אדם יכול רק אם אומרים לו שזה כך. איך אני יכול לתאר את זה לעצמי?

תלמיד: בעבודה, בבית, בכל מקום אני צריך שיהיה לי פנס כזה, פרוז'קטור מול הפנים.

רק חברה, רק מישהו מהצד. אין אחרת. האדם לא מרגיש.

תלמיד: ואם החברה לא מרגישה?

אם החברה לא מרגישה, צריך להחליף חברה. או שתחפש משהו בחוץ, או שתשנה את החברה שאתה נמצא בה. אין ברירה, אחרת חבל על הזמן.

תלמיד: אתה אומר שבעיקרון כל העניין ברכישת מחסור, עניין כלים, זה דווקא דרך הנתינה, דרך ההשפעה לחברה. אם אני נמצא בסיטואציה מול אדם שלא כל כך נמצא בהשגה רוחנית?

לא מדובר בהשגה. חברה צריכה להיות בסך הכול קבוצת אנשים שהם במגמה להגיע למטרה. לא שהם יודעים בדיוק מה זה, ושכבר נמצאים בהשגה, בהתלהבות. אלא בסך הכול איך שהם מתאספים יחד ללימודים, לכל מיני פעולות, מקדישים את הזמן החופשי שלהם לזה ככל שהם מסוגלים. אם בסך הכול יש להם את זה, זה נקרא חברה שאני צריך לבדוק האם איתה אני יכול להתקדם. אם אני יכול להזיז את החברה הזאת, אז כן. ואם לא, יכול להיות שזו חברה שאי אפשר להזיז, ואז צריכים לעזוב. צריכים ממש לעזוב, אולי לקחת כמה אנשים מהחברה הזו ולצאת החוצה, שימשיכו במושב זקנים לבד, ואנחנו נלך הלאה.

תלמיד: בתוך החברה הזאת עם המגמה, אני מבין. אבל מה לגבי חברה שלא נמצאת במגמה הזאת?

לא, חברה שלא נמצאת במגמה הזו אין לי בכלל מה לעשות אתה. אלא אם כן אני בא אליהם, מתחיל ללמד אותם והם מקבלים את המסר הזה, מוכנים לבצע אותו ולממש כל מה שדרוש לפי הספרים שלנו. בלי זה אתה יכול להביא עוד אלף תורות, וכל מיני שיטות. אני מדבר על כך שהם מקבלים את השיטה, מקבלים את המטרה, מוכנים ללכת. הם הופכים להיות לחברה כמו שאמרתי קודם.

נניח שעכשיו הם בכלל לא כלום, אז זה יכול להיות. אבל כל עוד הם לא יהיו חברה כזו, אין לי מה להתייחס אליהם כמו לכלי שאתו אני יכול ללכת הלאה.

תלמיד: איך זה כן משפיע עלי? כמו אבא הכי טוב, נאמר?

איך משפיעים עליי כל מיני אנשים שנמצאים בקרבתי ולא שייכים למטרתי הרוחנית? הם משפיעים עליי גרוע. זה תלוי עד כמה אני מחשיב את המטרה לעומת כל הדברים האחרים, לפי זה אני יכול שלא להיות מושפע מהם.

למשל אני בא לאימא, היא אומרת לי אוי ואבוי, אתה לא ישן, איך אתה נח ואיך אתה עובד ומה לא בסדר, תסתכל על עצמך, תפסיק כבר, כמה שנים? אז אני יושב ושותק ככה. בכל זאת היא כבר זקנה, מעבר לשמונים, אז מה אני יכול לעשות? זה לא משפיע עליי, אין מה לעשות. היא מדברת ומדברת, ואני בשלי. היא יודעת את זה, אבל כל אחד כך.

יש חברות שהן אולי יותר אכזריות, אז אני מתרחק מהן, ואני לא חייב להן. לאימא אני חייב. גם לאבא, כמו שאתה אומר.

תלמיד: אמא, אבא, חבר טוב.

הוא לא חבר. החברים שלי, ברגע שחיברתי את עצמי עם איזו מטרה, רק מי שמחובר עם המטרה הזו, נקרא חבר. חבר זה כבר נקרא קשר, התחברות, חיבור.

למשל, מאותה עיר שהייתי ברוסיה באו המון אנשים, הם גם היו כאן, לפעמים הייתי מזמין אותם. אין לי איתם שום חיבור. יש לי קרובים שנמצאים בארץ כבר עשר, חמש עשרה שנה ולא ראיתי אותם. אימא מתקשרת אלי ואומרת שאני צריך להתקשר לאיזו דודה. אז אני מתקשר, מוסר ד"ש פעם בכמה שנים, יכול להיות שזה יקרה.

זה פשוט לא נמצא בשדה הראייה שלי. איך אני יכול להיות מחובר עם מישהו, שבכלל לא נמצא בעניינים שלי? זה מהחיים, לא סתם אני דווקא מספר לך את השטויות שלי. הכול תלוי ברצון שלך, לא יהיו לך שאלות. להיפך, תהיה לך שאלה, איך אני בכלל עוזב אותם ולא מסתכל עליהם? פתאום נזכרתי באיזו דודה יקרה אחרי חמש שנים.

תלמיד: יש למישהו חיסרון נפשי, לא משנה באיזה מקום הוא נמצא, ואני מרגיש את החיסרון, ורוצה לעזור לבן אדם. מה אני צריך לעשות?

יש למישהו חיסרון ואתה רוצה לעזור לו?

תלמיד: איך זה משפיע על המקום שאני נמצא בו.

אני לא מבין אותך פשוט. ממה בא לך לעזור למישהו? מה זה, שירותי חירום, שירותי עזרה נפשית? איזה חברים ומשפחה? אני אומר לך שלא יכולים להיות אצלך חברים ומשפחה בשדה ראייה שלך, אם לפניך יש מטרה חשובה.

תשמע ממני, אל תעשה לנו את התרגילים האלה. אתה לא עד כדי כך אדם שהולך לעשות למישהו טוב. אלא מה, מעניין לך, אתה עושה. לא מעניין, אתה לא עושה. אתה כמונו. אתה לא מלאך.

אז הכול תלוי ברצון. השאלות האלה זה לא שאלות. "בא לי לעזור". אלא בא לי להרוויח עליו, אז אני הולך לעזור. מי עוזר לשני?

תלמיד: אני רוצה לתת.

בסדר, תיתן. אין לי תשובה על זה, זה פשוט שטויות. כל החברה חוץ מהמגמה הזאת, היא פשוט לא קיימת. כל העולם בשבילי לא קיים. דווקא בזה שאני מתקדם למטרה ומעורר על עצמי את האור העליון, דרכי הוא יתפשט לכל העולם, וזאת העזרה וכל היתר קלקול.

במה אתה תעזור? אנחנו רואים איך ביטוח לאומי שלנו מקלקל את כל האוכלוסייה. רואים. בתי סוהר שלנו מקלקלים כל אלו שיושבים שם, הם נעשים עוד יותר גרועים. זה ממש בית ספר לעבריינים או לטרוריסטים, תלוי מי יושב שם. אני לא מבין, איפה ראית שיחס יפה וטוב סתם לחברה, פועל לטובת החברה? איפה ראית? כי היחס שלך טוב זה נקרא לתת להם, ונתינה זה תמיד קלקול. שרק תדע. אם זה כלפי האגואיזם.

אז אתה בונה כל מיני "אנשי הסתדרות" שאחר כך סוחטים ממך, וכל מיני קבוצות כאלו של חרדים שאחר כך סוחטים אותך. מה פתאום מגיע לרצון לקבל - לקבל? זה נגד החוק הכללי של הטבע. רצון לקבל אסור לו לקבל. אם אתה כן נותן לו מילוי, אתה מקלקל אותו. אתה מוריד אותו עוד יותר גרוע. לקליפות. אתה גורם רע לעולם. איך אתה יכול? תיקח את הילד תתחיל לתת לו הכול. מה יקרה לו? אתה הורס אותו. הורג אותו ממש.

אלא ההשגחה העליונה היא פועלת בימין ושמאל. כדי לכוון את האדם ולבנות אותו כדי שידע איך להשתמש בשני כוחות באיזון הנכון. אבל סתם לתת, אין דבר כזה. זה ממש לא טוב. לעזור סתם כך? מה זה סתם לעזור?

תלמיד: בהמשך, לאן אדם צריך לכוון בשעת שיעור בוקר בשעת התפילה?

בשעת התפילה, כמו שכותב בעל הסולם, בתלמוד, בהקדמה לתע"ס אות 155 הוא צריך לכוון רק לדבר אחד, שמה שהוא לומד הוא רוצה את זה הוא רוצה להיות בזה, הוא רוצה שזה יתגלה בו. הוא רוצה לדעת להתחבר עם מה שהוא לומד. הוא רוצה שזה ישפיע, אם עד כדי כך הנושא הוא רחוק שהוא לא תופס שיש כאן משהו שמתרחש בכל זאת בנשמה שלו, אז שיחשוב על זה כתרופה. "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין" "לכל בשרו מרפא" זה מה שכתוב, "הרופא לשבורי לב". שזה ייתן לי מה שאני צריך, זה יבוא כתרופה. ישועה.

תלמיד: ואיך עושים את זה, איך לא שוכחים?

איך לא שוכחים בזמן הלימוד על זה? אם אתה סובל אז אתה לא שוכח. תסלח לי, מגיעים אליי, לא עלינו, חולי סרטן נגיד, אז הם לא שוכחים לרגע אחד שיש להם את זה. הם אומרים רק דבר אחד "תן לי מהבוקר עד הלילה כל דקה מה שאני צריך לעשות כל דקה, אני מוכן", ובטוח שהוא מוכן, הוא לא ישכח. אז תלוי בכאב, בחשיבות. וחשיבות זה שוב החברה.

תלמיד: אמרת קודם שרק אם מתחברים עם חברים אפשר לעשות כלי רוחני ולהיכנס לעולם הרוחני. איך אדם מכניס את הנקודה שלו בחבר, ואיך הוא מכניס גם את החבר לתוכו בפעולות?

הפעולות הן פשוטות. תעשה כלפי החברה מה שאתה רוצה שהחברה תעשה לך. משפט אחד. תראה על איזו רמה אנחנו מדברים, על איזה משפטים פשוטים, ילדותיים אנחנו מדברים. אם מישהו ישמע מבחוץ במה הם דנים, עוסקים, תשמע סתם מהצד כאילו בטייפ, מה תשמע? בלי התוכן הפנימי זה סתם גן ילדים. אל תעשה לו מה שלא טוב לך, תעשה לו מה שהוא יעשה לך.

תלמיד: אין סתירה עם כיבוד אב ואם?

בקבלה יש לנו מאמץ של אדם מאוד מיוחד. אתה שואל איזה יחסים יש לנו לכיבוד אב ואם וליתר המצוות, או בכלל יחסים אנושיים, לא מצוות, שמקובלים בכל חברה אנושית. הקבלה מלמדת את האדם לעמוד מול הבורא. יש בורא ויש נברא ואין חוץ מזה שום דבר. הכול נכלל בתוך האדם. הוא היחיד עומד נגד בורא יחיד. וכל ההבחנות האלו אב, אם, חברים, שכנים, אישה, ילדים, מדינה, כל היקום, עולמות, הכול בתוך האדם בהתחברות עם הבורא.

ולכן בעבודה פנימית אין יחס לגוף ביולוגי, אפילו שהוליד אותך, לקרובים ולחברים וכן הלאה, אלא רק לפי הרוח. רק לפי ההתחברות עם הבורא נעשים כבר קישורים עם כל יתר חלקי הבריאה. כי לא מסתכלים כבר על הגופים, מסתכלים על ההבחנות. אין כאן שום דבר. אבא ואמא אלה כבר פרצופים יותר עליונים ממני. כתוב "יעזוב אדם את אביו ואימו וידבק באשתו", אז הוא כבר מוציא חיסרון חדש כל פעם ואיתו יחד הוא פונה לבורא. זאת אומרת, זה משהו אחר.

תלמיד: ביחס לרוחניות אתה צריך לעבור כל כך הרבה הפרעות וזה צריך להיות כל כך מתסכל.

בדרך לרוחניות אנחנו לא עוברים הפרעות. אנחנו עוברים סימנים שאותם אנחנו צריכים בצורה נכונה ללקט בפנים, הם חלקי הכלי שלי. הם נראים לי הפוכים, אבל בלי שאני אקח אותם ובצורה נכונה, הפוכה, אכניס בתוכי, אני פשוט לא יכול ללכת.

זה כמו שאני צריך להגיע למחסום עם איזה סל, כשבתוך הסל הזה יש כל מיני פטריות יער, צמחים. כשאני הולך בדרך למקום הזה, אז נותנים לי את כל הדברים שאני חייב איתם להגיע רק בצורה הפוכה. זאת אומרת ההפרעות האלה הן לא הפרעות, הן נראות לרצון לקבל שלי כהפרעות, אבל בלעדיהן, אם הפרעה אחת תחסר, אז אני פשוט לא אוכל להגיע, זה נקרא פגם בנשמה. ישנם דברים כאלה מאוד מיוחדים. או שזה נקרא עובר שהפסיק להתפתח או שנפל, יש הפלה, יש שנולד מת, כמו בעולם הזה, יש כל מיני מקרים. אם חסרה הפרעה, אז כך זה קורה. הפרעות הן דבר יקר.

תלמיד: ביחס לרוחניות, ההפרעות האלה צריכות להיות כל כך גדולות. אי אפשר להשוות את הרוחניות למה שבגשמי. אם אתה חושב שאני צריך לעבור את כל ההפרעות, איפה אני לוקח כוח?

בדרך לרוחניות אנחנו חייבים לעבור הרבה הפרעות. ההפרעות האלו, אתה אומר, צריכות להיות מאוד גדולות כנראה, כי הרוחניות היא בכל זאת מעבר מעולם לעולם. אז הפרעות צריכות להיות על קיר גבוה כמה שיותר. כמו שהוא מתאר שם את אלו שמטפסים על ההר, ככל שמטפסים יותר גבוה, כך זורקים אותם יותר באכזריות.

הפתרון הוא כאן פשוט. ההפרעות הן גדולות כנגד הרצון לקבל. בעיניים של הרצון לקבל הן נראות לך גדולות. ברגע שאתה עובר איתן לרצון להשפיע, הן מיד נעלמות. הן לא גדולות, אתה לא צריך לטפס עליהן, אתה לא צריך ללכת מולן ולשבור אותן, אתה לא תוכל לעשות את זה ברצון לקבל שלך. אתה צריך לשנות את זווית הראייה עליהן, לקבל אותן בצורה הפוכה, ממש, ואז הן נופלות. כתוב "שים עליהם עיניך ויהיו כגל של עצמות" משהו כזה. הגישה צריכה להיות לא כמו שהן נראות ברצון לקבל, הגישה צריכה להיות אחרת, מהצד, ואז הן אינן ממש. וככה באמת נראה שזה גדול.

תלמיד: מה שאמרת עכשיו איך אדם עושה את זה? הוא מקבל עכשיו איזו הפרעה, הוא צריך לחבר את זה מיד למטרה, להסתכל מהצד?

אם יש מטרה לפני האדם, אז הוא צריך ללכת מה שנקרא למעלה מהדעת. להתחבר עם הכוח העליון, עם הרצון להשפיע, עם החברה שתעזור לו קצת להתרומם כנגד ההפרעה הזאת, לא ללכת אליה, לקפוץ מעליה. וזו קפיצה שלא לוקחת הרבה כוחות, לגמרי לא. זו בעיה פסיכולוגית הייתי אומר, זו אפילו לא בעיה רוחנית. אצלנו היאה בכלל לא רוחנית, אצלנו עדיין אנחנו עובדים כאן עם פסיכולוגיה בכלל.

תלמיד: האם אמצעי ביטחון כדי למנוע הפלה זו עבודה למעלה מהדעת?

כדי למנוע הפלה צריך לבוא לרופא להיבדק לעשות כל מה שצריך.

תלמיד: הפלה רוחנית.

כן. לעשות כל מה שדורש הטבע בהתאם לעובר המתפתח. אתה שומר על העובר, אתה לא שומר על האם, אתה שומר על העובר. התפתחות העובר זו ההתפתחות הרוחניות שבך. אתה רוצה שזה לא ייפול? תשתתף בהתפתחות הרוחנית.

מה הבעיה של הפלה? הבעיה של הפלה שאין התאמה בין גוף האישה להתפתחות הגוף הפנימי. משהו קורה ביניהם עד שהוא נעשה חתיכת בשר מת כלפיה ונופל. אז אצלנו זה קורה שאדם לא משתתף בהתפתחות עצמו.

(סוף השיעור)