שיעור 13.03.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר פסח, עמ' 84, מאמר "בא אל פרעה – א",

עמ' 262, אגרת כ"ח,

עמ' 179, מהו "לחם רע עין", בעבודה,

עמ' 79, "אהבת חברים"

סדנה

אנחנו נמצאים ב-13 במרץ 2020, בתקופה שבה ווירוס הקורונה כבר שולט ומתפשט בעולם. השאלה אלינו היא, איך אנחנו מקבלים את ההפרעה הזאת בצורה אישית, שזה בא דווקא כדי להפריד ולהרחיק בינינו? בינינו, בקבוצה הפיזית, בינינו, בין הקבוצות. עד כמה שאנחנו דווקא מרגישים מיום ליום בהתאם לכמה שאנחנו מקבלים ידיעות מכל העולם, רוח העולם שמקררת אותנו כל הזמן, דוחקת אותנו זה מזה, איך לעומת זה אנחנו כן מרגישים מחוברים זה לזה ברוח הפנימית שלנו, ולא נותנים לזרמים האלה להרחיק ולקרר אותנו? זוהי השאלה לפני הלימוד.

איך אנחנו מתגברים על הרוחות האלה שמרחיקות ומקררות אותנו? ובהתאם לכמה שכל העולם נכנס להקפאה ולהרחקת איש לרעהו, איך אנחנו מרגישים את עצמנו מחויבים להתקרב זה לזה נפשית, ולהרגיש את עצמנו ממש שנמצאים כ"איש אחד בלב אחד"?

זוהי מעין פעולת פרעה בזמננו, בימינו, שעכשיו קורית, איך אנחנו מתגברים עליו? איך עושים? עושים כך שבפועל מרגישים שמיום ליום אנחנו דווקא על ידי עבודתו החיצונה, כ"עזר כנגדו" אנחנו מתחברים, כנגדו מתחברים. כל אחד ואחד וכולם יחד, איך אנחנו נותנים לזה מענה נכון?

*

קריין: ספר פסח, עמ' 84 "בא אל פרעה א'".

בא אל פרעה - א'

""בא אל פרעה". וקשה, הלא "לך אל פרעה" היה צריך לומר. ומתרץ הזהר (בא דף י"א ובהסולם אות ל"ו) "אלא שהכניס אותו את משה, חדרים לפנים מחדרים, אל תנין חזק אחד עליון, כיון שראה הקב"ה שמשה ירא, אמר הקב"ה, הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול, הרובץ בתוך יאוריו, שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה, ולא אחר, כמו שאתה אומר, אני ה', שדרשו, אני ולא שליח. נמצא שבא יהיה פירוש היינו, שנינו ביחד".

ולפרש את זה בעבודת ה', אז קודם כל צריכים לדעת, מהי הדרישה שלנו עבור זה שאנו עוסקים בתורה ומצות."

לפני זה הייתי שואל משהו אחר. מה זה נקרא "בא אל פרעה"? איך אנחנו, כל אחד וכולנו יחד, מרגישים שאנחנו צריכים, יחד עם הבורא, ללכת נגד אותה הפרעה שמפרידה בינינו, מרחיקה בינינו, מכבידה עלינו? איך אנחנו יחד, אנחנו ובורא, הולכים כדי להתמודד עם ההפרעה הזאת? איך אנחנו מרגישים ש"בא אל פרעה", ולא "לך אל פרעה"? זאת ההדגשה.

*

מה אני עושה כדי להיות עם העשירייה שלי בשיעור בוקר בתנאים החדשים? מתקשרים בערב, מתקשרים בלילה, באים ומתאספים ליד הדלת כדי לשבת יחד? מה אנחנו עושים כדי לא להיפרד? מפני שאם אנחנו לא נחזיק זה את זה, אנחנו נתפזר ממש ולא נראה זה את זה. מה אנחנו עושים כדי שנשמור זה על זה? "איש את רעהו יעזורו". אנחנו מסוגלים לקרוע קשרים בינינו, אנחנו מסוגלים לשבת בכל מקום ולא אכפת לי מי ומה. אני אפילו לא מוטרד שמחר אני אהיה מחוצה לכל העיגול, ומחרתיים אני אחזור לעיגול החיצון הזה שברחוב, ואדאג רק לווירוס הקורונה ולא למה שהוא צריך לעורר בי. מה אנחנו עושים? איך אנחנו מוכנים לעזוב את העשירייה שלנו, כל אחד את העשירייה שלו, כאילו שהוא בטוח שיכול להתקיים ללא מסגרת?

רק ללמוד מזה, עד כמה אנחנו לא מחויבים אף אחד לשני. יותר קל לי, אני מוכן. זו עבודה נגד פרעה, שמכביד את ליבו של ישראל, ועל ידי זה דווקא הוא רוצה לעורר אותם, כמו שכתוב, שפרעה קרב אותם לגאולה. ואנחנו לא מבינים את זה, לא הולכים על זה. זה "עזר כנגדו", זה כוח הבורא שכך פועל נגדנו ואנחנו מסכימים לזרום, לא כנגדו אלא בעדו.

"ולפרש את זה בעבודת ה', אז קודם כל צריכים לדעת, מהי הדרישה שלנו עבור זה שאנו עוסקים בתורה ומצות. זאת אומרת, איזו תמורה אנו דורשים עבור זה. והתמורה צריכה להיות ברורה, בכדי שנבין, שכדאי לנו לוותר על תענוגי הגוף, אם אנו מבינים, שזה הוא מפריע לנו להגיע להמטרה, שהיא התמורה שלנו, שעל ידי התעסקותנו בתורה ומצות, נקבל את המטרה הנשגבה זו, שהמטרה היא תמורה עבור ויתור על תענוגים גשמיים.

לכן צריכים לדעת, כי עיקר השכר שאנו רוצים עבור קיום תורה ומצות, הוא דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה, שהוא בחינת "ולדבקה בו", כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט"ז) "ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין". כי זה הכלי שיכולים לקבל את מטרת הבריאה, שהיא נקראת להטיב לנבראיו, שהיא נקראת בשם "גילוי אלקותו יתברך לנבראיו בעולם הזה", כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף ס"ד).

וידוע, כי עיקר העבודה הוא בעשיית הכלי. מה שאין כן המילוי, שהוא השפע הנשפע להכלי, הוא בא מצד העליון, שהוא בחינת רצונו להטיב לנבראיו, ובטח מצדו אין שום מניע שיפריע מלתת לנו. וכל החסרונות שאנו מרגישים, הם מסיבה שאין לנו כלים לקבל את השפע, כי הכלים שלנו באים מצד השבירה, כי מסיבת שבירת הכלים שהיתה בעולם הנקודים, יוצאו הקליפות, שהן בחינת לקבל בעמ"נ לקבל, שפירושו של "שבירה" ברוחניות הוא, כדוגמת שבירת כלי בגשמיות, כמו שכלי הגשמי, אם הוא שבור ואתה נותן בתוכו איזה משקה, אז המשקה יוצא לחוץ, כמו כן ברוחניות, אם נכנס בהכלי מחשבה של רצון לקבל לעצמו, אז השפע יוצא לחיצוניים, היינו לחוץ מהקדושה.

"קדושה" נקראת "לשם שמים" וחוץ מלשם שמים נקרא "סטרא אחרא", שהוא צד השני של הקדושה. לכן אומרים, שהקדושה נקראת "להשפיע" וטומאה נקראת "לקבל". ומשום זה, שאנחנו נולדנו אחרי השבירה, וממילא הרצון שלנו הוא רק לקבל, לכן לא יכולים לתת לנו שפע, שבטח הכל ילך לצד הסטרא אחרא.

וזו היא כל הסיבה שאנו מרוחקים מלקבל את הטוב והעונג, שהכין ה' בעדינו. כי כל שהוא יתן לנו לא ישאר זה אצלנו, אלא זה ילך לאבדון, כמו שאמרו חז"ל "איזה שוטה המאבד מה שנותנים לו". משמע מכאן, ששורש הסיבה שהוא מאבד, הוא בשביל שהוא "שוטה". ומדוע "השוטה" מוכרח לאבד, ו"החכם" נשאר אצלו מה שנותנים לו ואינו מאבד.

אלא יש לפרש ש"שוטה" נקרא, אם הוא נשאר עם הטבע שלו, שהוא אהבה עצמית, ולא עוסק עם תחבולות, שתהיה לו האפשרות לצאת מהרצון לקבל. שלמרות שיש הרבה סגולות ותחבולות לצאת מטבע שלו, והוא נשאר עירום כביום הוולדו, מבלי לבוש אחר, שהלבוש הזה נקרא לבוש של הרצון להשפיע, שעם לבוש דלהשפיע הוא יכול להלביש את הטוב ועונג מה שהוא צריך לקבל.

אבל יש שהאדם מתחיל בעבודה דלהשפיע, והוא מסביר להגוף, שזוהי כל מטרת עבודה, היינו לקבל כלי דהשפעה. אבל אחרי כל אלו הוויכוחים שיש לו עם גוף, הגוף אומר לו, שאין אתה יכול לשנות את הטבע, ממה שהבורא ברא אותו. וכיון שהבריאה נבחנת לבחינת "יש מאין", הוא רק מבחינת רצון לקבל, איך אתה מעיז לומר, שאתה יכול לשנות הטבע, ממה שהבורא ברא אותו.

ועל זה נאמר "בא אל פרעה", היינו, שנלך ביחד, שגם אני הולך אתך, בכדי שאני אשנה הטבע, ואני רוצה, שרק אתה תבקש אותי, שאני אעזור לך לשנות את הטבע, ולהפוך אותה מרצון לקבל לרצון להשפיע, כמו שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזר, אינו יכול לו".

אולם גם זה יש להבין, בשביל מה צריך הבורא, שיבקשו ממנו. זה מתאים לבשר ודם, שהוא רוצה את הכבוד, שיבקשו ממנו, בכדי שידע שהוא עזר לו. אבל איך שייך לומר דבר כזה אצל הבורא. אלא לפי הכלל "אין אור בלי כלי", זאת אומרת, שאי אפשר לתת למי שהוא מילוי, אם אין לו חסרון, כי כל זמן שאין חסרון לדבר, אם נותנים לו, אין טעם בהדבר. אם כן, הוא לא יודע להחשיב את הדבר. ואז הוא לא ישמור את עצמו, שלא יגנבו את הדבר. היינו, שיש אנשים שהם כן מבינים את החשיבות שבדבר, והם יקחו ממנו זה הדבר.

וזוהי הסיבה, שהאדם צריך לבקש עזרה מה', בכדי אם יתנו לו איזו הארה מלמעלה, שידע לשמור אותה, שלא יקחו ממנו החיצוניים, שהם כן יודעים מה הוא הערך של איזו הארה דקדושה. לכן כשהאדם מבקש מה', שיעזור לו, וענין הביקוש האמיתי מתחיל דוקא בזמן, שהאדם רואה, שאין הוא מסוגל לעזור לעצמו, אז הוא יודע בבירור גמור, שאין עצה אחרת, אלא לבקש מה', שהוא יעזור לו, אחרת הוא נשאר בפירוד מהקדושה, ואין שום עצה לצאת מהמצב דאהבה עצמית. לכן כשה' עוזר לו, הוא יודע כבר, שזה נכס חשוב וצריכים לשמור מאוד, שלא יקחו זה החיצוניים.

וזה כמו שאומר האר"י ז"ל (תע"ס חלק ז' דף תצ"ה) "וזה סוד רדיפת היצר הרע וס"א להחטיא את הצדיקים ולהידבק בקדושה, יען אין להם חיות זולתו, ובהתרבות הטובה והקדושה, יתרבו חייהם. ואל תתמה מעתה, למה היצר הרע רודף להחטיא את האדם. והבן זה".

אי לזאת, כדי שהאדם ידע לשמור עצמו, שלא יאבד מה שנותנים לו, מוכרח לתת מקודם יגיעה רבה, שדבר הבא לאדם ביגיעה, זה גורם שישמור שלא לאבד את הדבר. אולם דבר זה, היינו בזמן היגיעה, כשהאדם רואה, שרחוקה עדיין המלאכה מלהיות מוגמרת, הוא לפעמים בורח מהמערכה ובא לידי יאוש. ואז להתחזקות יתירה הוא צריך, להאמין בה', שה' יעזור לו.

וזה שהעזרה עוד לא הגיעה, הוא מסיבה שעוד לא נתן היגיעה המסוימת בכמות ובאיכות הנצרכת להכנת החסרון, בכדי לקבל מילוי, כמו שאומר (הקדמה לתע"ס דף י"ד אות י"ח) וזה לשונו, "ואם מי שהוא עסק בתורה ולא הצליח להסיר היצר הרע ממנו, אין זה אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמו שכתוב "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין", או יכול להיות שמילאו את כמות היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו באיכות".

לכן "בא אל פרעה" צריכים, לתת לב לזה, ולהאמין בכל המצבים הכי גרועים שאפשר להיות, ולא לברוח מהמערכה, אלא תמיד לבטוח בה', שהוא יכול לעזור ולתת לאדם, בין שהוא צריך עזרה קטנה ובין שהוא צריך עזרה גדולה. ואליבא דאמת, מי שמבין שהוא צריך שהבורא יתן לו עזרה גדולה, משום שהוא יותר גרוע משאר אנשים, הוא יותר מסוגל שתתקבל תפלתו, כמו שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע".

לכן אין לאדם לומר, שהוא לא מוכשר, שה' יקרב אותו, אלא הסיבה שהוא מתעצל במלאכתו. אלא האדם צריך תמיד ללכת בהתגברות ולא יתן להכנס למוחו מחשבות של יאוש. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות י') "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו, אל ימנע עצמו מן הרחמים", שנאמר (איוב י"ג) "הן יקטלני לו איחל".

וענין "חרב מונחת על צוארו" יש לפרש, שהכוונה היא, אף על פי שהרע של אדם, הנקרא אהבה עצמית, מונחת על צוארו ורוצה להפריד אותו מקדושה, באופן שמראה לו תמונה, שאין שום אפשרות לצאת מהשליטה הזאת. אז הוא צריך לומר, שזו היא אמת התמונה הזאת שהוא רואה.

אלא "אל ימנע עצמו מן הרחמים", משום שהוא צריך אז להאמין, שהבורא יכול לתת לו את הרחמים, שפירושו "מידת השפעה". זאת אומרת, מצד כוחות עצמו, האמת היא, שאין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטת קבלה עצמית. אבל מצד הבורא, שהקב"ה עוזרו, בודאי הוא יכול להוציא אותו. וזהו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים".

וזה אנו אומרים ב"קריאת שמע", שהוא קבלת עול מלכות שמים, שאנו צריכים לדעת, שהקב"ה הוא מוציא את האדם משליטת הקבלה, שנקראת בחינת פירוד, ומכניס אותו להקדושה. ואז יקויים "להיות לכם לאלקים", שאז הוא בבחינת "עם ישראל" ולא בבחינת "עם הארץ".

וזהו כמו שאמרו חז"ל (פסחים קי"ח) "אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שאמר הקב"ה לאדם הראשון "קוץ ודרדר תצמיח לך", זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו "רבונו של עולם, אני וחמור נאכל באבוס אחד". כיון שאמר לו "בזעת אפיך תאכל לחם", מיד נתקררה דעתו".

אולם יש להבין טענתו של אדם הראשון, שהקשה על מעשה הקב"ה, מדוע מגיע לו, שהוא יאכל עם החמור באבוס אחד, שהיא טענה צודקת. והראיה לזה, שהקב"ה נתן לו עצה לאכול לחם. ואם לא היתה טענה צודקת, לא היה הקב"ה מקבל טענתו. וטענה זו, שאמר "אני וחמור נאכל באבוס אחד", קשה להבין. הלא מהו היחוס שלו. הלא חז"ל אמרו (סנהדרין ל"ח) "תנו רבנן, אדם נברא בערב שבת, שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו "יתוש קדמך במעשה בראשית".

ולפי זה, שאם יתוש קודמו, אם כן מהי הטענה ש"אני וחמור נאכל באבוס אחד". אלא יש לפרש, שלאחר החטא נפל לבחינת אהבה עצמית. נמצא לפי זה, שנעשה דומה לחמור שאינו מבין רק אהבה עצמית. וזהו ש"זלגו עיניו דמעות ואמר, אני וחמור נאכל באבוס אחד", היינו מבחינה אחת, שהיא אהבה עצמית. לכן נתן לו עצה "בזיעת אפיך תאכל לחם", שלחם נקרא מאכל אדם. פירוש, על ידי יגיעה בבחינת "זיעת אפיך תאכל לחם", שהוא מאכל אדם, הוא יוצא מבחינת "עם הארציות", ונקרא אז בשם "עם ישראל", שהוא בחינת ישר-אל.

מה שאין כן בחינת מצרים, שהיה עם ישראל בגלות, שמצרים נקרא "עם הדומה לחמור", שהכוונה היא רק לאהבה עצמית, ולכן הישועה היתה אז לישראל, שהקב"ה הוציא אותם ממצרים. וזהו שצריכים לכוון בקבלת עול מלכות שמים "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים", שדוקא בכח ה' יכולים "לצאת ממצרים" ולזכות לבחינת "להיות לכם לאלקים"."

מה נשאר לנו לעשות כדי לצאת ממצרים? מה יש לנו לעשות כדי לצאת ממצרים? מה אנחנו מקבלים מלמעלה בתור עזרה לצאת ממצרים?

*

כשאני מגיע למצב שאני ממש ללא שום כוחות, לא כוחות לבקש, לא כוחות לעשות, ממש כלום, כלום, כלום, איפה אני מקבל עזרה מהסביבה? איך אני מקבל עזרה מהסביבה כשאני מרגיש בעצמי שאין לי שום אפשרות אפילו לבקש?

*

אם אני תלוי בעשירייה, אז איך דאגתי לעשירייה אתמול? איך אני דואג להם היום בזמן השיעור? איפה הם כולם? למי יש לי לצפות? את הנשמה שלי, הכלי של הנשמה שלי, זרקתי אותה ככה בשמחה, שאני לא חייב. אז מאיפה יבוא עזרי? דברו על זה.

*

קריין: חוברת פסח, עמ' 262, אגרת כ"ח.

אגרת כ"ח

"לכבוד ידידי...

"קראתי את מכתבכם מחדש טבת, ואענה לכם בקיצור באופן כללי, כבר כתבתי לכם שיש בחינת דינים ממותקים.

ולהבין את זה בדרך ההכנה להכנס להיכל ה' הוא, כי יש לפעמים שהאדם מרגיש בעצמו במצב של שיפלות. היינו, שאין בו לא תורה ולא עבודה, וגם מחשבות של הבלי העולם וכדומה, והאדם בא אזי לידי יאוש, היינו שאומר, בטח שלא עלי נאמר "ואני לשמש את קוני".

אלא לאנשים שהם מרומי מעלה, היינו שיש להם מזמן הלידה מידות טובות וישרות, ומוח טוב, ורצון וחשק להתמדה בלמוד התורה, וכל עסקם מעת היותם בעולם, מוחם ולבם רק בתורה ועבודה. מה שאין כן איש כערכי - מקומי הוא ברפת. והפסוק "כי לא דבר ריק הוא כי הוא חייכם ואורך ימיכם", לא עלי נאמר הפסוק הזה.

ויש לפעמים, שיש המתקה בזמן ההתעוררות השיפלות, היינו שהאדם רואה שאנכי לא ידעתי עד כמה שאני כל כך שקוע בהבלי הזמן ובעניני התפלים. לא שמתי לב להיות כראוי להיות. והשיר שאומרים "יתפאר בי כי חפץ בי", גם אני צריך לומר השיר הזה, כי לכל ישראל "יש להם חלק לעולם הבא", היינו בסוד "עמד וגנזו לצדיקים לעולם הבא".

ועכשיו, שאני רחוק מכל הענין, אזי אסור להתיאש, ורק להיות בטוח בה', "כי אתה שומע תפלת כל פה", היינו "כל" - לרבות, אפילו שהפה שלי לא כל כך בסדר כמו שצריך להיות, בוודאי השלש עשרה מידות של רחמים יתעורר גם עלי.

ואני מהיום והלאה, אני מקווה שאני אלך קדימה, אף על פי שכבר אמרתי כך הרבה פעמים, ובסופו של דבר נשארתי בשיפלותי, אזי הוא משיב כי יש בחינת "עולם, שנה, נפש". ששלושת אלה צריך להתיחד בזמן ובמקום ובנפש יחד.

לכן הוא אומר, שבודאי עכשיו הגיע הזמן שאני כבר אצא מכל המצבים הרעים, ו"הבא לטהר מסייעים אותו", ומתחיל תכף בעבודה, ביתר שאת וביתר עז.

וגם בעת המשא ומתן הוא לא מרגיש בחינת יסורים מהשיפלות שרואה שהיה נמצא כל ימיו בשיפלות כזה, אלא להיפך הוא מרגיש בעת המשא ומתן בחינת נעימות והתרוממות הרוח, משום שמאיר לו עכשיו את הגדלות, שעליו לזכות אחר כך. וזהו נקרא שהאור מקיף מאיר לו מרחוק.

היינו אף על פי שעדיין מרוחק הוא מהיכל המלך, היינו שעדיין לא זכה לטהר את כליו לשם שמים, מכל מקום יש לו הארה מהאור העתיד להתלבש בו אחר כך. נמצא, שהמצב השיפלות הזה אינו גורם לו יסורים מהמצב, אלא להיפך יש לו תענוג.

וזה נקרא בחינת המתקת הדינים, היינו שהמצב הזה לא רע כל כך, וכל זה הוא משום שאינו מביט לאחוריו, היינו את זמן העבר, אלא מסתכל לפניו, היינו להאור העתיד להשיג אחר כך, נמצא שהוא דבוק בה' מבחינת אור מקיף.

אבל ב' מצבים הנ"ל גם כן קשה, שהאדם יהיה לו יכולת לשפוט ולברר לעצמו, איזה מצב מהם עליו לקבל לבחינתו וללכת בו. ובדרך כלל כשהאדם עדיין אינו מלומד בדרכי עבודה, אזי הוא כצל הנמשך, היינו, לפעמים מראים לו ממרום מצב של יאוש, ולפעמים מראין לו מלמעלה בחינת המתקה על שיפלות.

אבל על כל פנים, אם אין האדם יכול לבחור לעצמו מה שיש לו לקחת, על כל פנים, אין הוא צריך להאמין להמצב של יאוש שזהו אמת. אלא עליו לומר, שאין הוא עדיין בעל עבודה אלא שנמצא בכף הקלע, היינו שזורקין אותו מלמעלה ממצב למצב.

ואם האדם נופל למצב הא' הנקרא בחינת יאוש אזי באמת הוא מת. ויש לפעמים שאדם ממית את עצמו לדעת, היינו שהולך למקום דשכיחא היזקא, הנקרא "המכניס את עצמו למקום סכנה", ועל פי רוב הסביבה גורמת מצב כזה הנקרא מיתה. ואז "למתים חפשי". כיוון שאדם מת, נעשה חפשי מן המצוות.

היינו, שאומר שכל המצוות שקיבל עליו מרבותיו לא הועילו לשום תועלת, אם כן אין לו כבר צורך להמשיך בהם.

והעצה לזה, רק לחזור להסביבה של אנשים חיים, היינו לאנשים שהם עדיין ממשיכים במצוות שקיבלו מרבותיו. והגם שהוא במצב הזה לא יכול להאמין שיש אנשים בין החברותא שלו, שיהיו בבחינת חיים וקיימים, אלא שנדמה לעיניו שהעולם חשך בעדו, שכל מקום שהוא נותן את עיניו, הוא רק גלי גלים של עצמות מסתובבים לעיניו.

אבל על דבר אחד אפשר לו להתאמץ ולראות, אם על כל פנים החברותא שלו ממשיכים במצות רבו זצ"ל.

ויש לפעמים שגם זה לא נותנים לו מלמעלה לראות, ואז הוא רואה לעיניו איש ערום בשכל, שהוא לא יכול לרמאות לעצמו שהוא הולך בדרך הישר, ועל ידי זה שרואה שאין מעשיו רצויין יש לו יסורים נוראין. מה שאין כן החברותא. שאין הם רואים את מצבם אמיתי, או שאין להם אפילו זמן לראות את שיפלותם, לכן הם חיים חיי שלוה ויש להם מנוחת הדעת. מה שאין כן (אני) חי חיי צער.

ואז בזמן כזה האדם משתוקק לפעמים להנות מחיי הבלי עולם הזה, אבל גם זה לא יכול לתת לו סיפוק נפשי. ואף על פי שרואה שאחרים כן נהנים מהחיים, ולמה עליו נגזר הגורל שאין הוא מוכשר לקבל חיים של סיפוק נפשי כמו אחרים.

היינו, שהולך ברחוב ומסתכל אנשים הולכים ורצים, זה לעבודתו וזה לבית מסחרו, וזה לישיבה, ועל כולם לא נראה על פניהם חס ושלום איזה צער ויסורים, אלא כולם עליזים ושמחים. ולמה דווקא אני אינני רואה סיבה מספקת שיהיה לי, הן מבחינת הכבוד והן מהפרנסה.

היינו, אפילו אנשים שיש להם מצב הגשמי יותר פחות ממנו, ומכל מקום אין להם יסורים מהחיים, שיאמרו שחסר להם הנאה מהחיים. ולי, אני כשלעצמי, אני מרגיש פחות טעם מהחיים. היינו שכל תענוגי הגשמיים, אין להם כל כך הרבה הנאה שיתנו לי הספקה.

אינני אומר שאם תענוגי הגשמיים אין להם כל כך אחוזים הנאה, כמו שאני רוצה להנות, אזי אני אוותר עליהם, כי דבר קטן שאינו שווה אפילו פרוטה אין זורקים לחוץ. אלא הדאגה היא, מדוע אינני מרגיש כל כך אחוזים תענוג כמוהם שיתנו לי הספקה כמו אחרים.

והאמת אם נצייר את (זה) בציור, ונגיד שתענוגי גשמיים נמצאים %40 תענוג, אזי זה יכול לתת הספקה לאותם אנשים שמספיק להם עד %40.

אבל לאותם אנשים שלפעמים טעמו טעם רוחני, ונגיד שהיה להם כבר טעם של תענוג %60, לכן קשה לו להתרגל לחיות על מאכל שאין נמצא בו אלא %40. לכן משום זה כולם עליזים ושמחים, והוא חי חיי צער, משום שהוא זקוק לשישים אחוז של תענוג. אבל כנ"ל, הוא לא זורק את התענוג אפילו שאין בו אלא אחוז אחד.

לכן "כל הגרגרן כועס", היינו, אף על פי שמקבלים תענוג כמו אחרים, אבל הוא כועס. היינו שרוצה למצוא את שיעור התענוג של שישים אחוז, שהיה רגיל לטעום בטעמים רוחניים.

אבל בגשמיות לא ניתן מלכתחילה להנות, אלא מבחינת נהירו דקיק, כמובא בזהר הקדוש, היינו אחוז מצומצם של תענוג. לכן אפילו כשכבר מת. היינו שנאבד לו טעם חיים הרוחניים. אבל כשזוכר שהוא רגיל לטעום טעם של תענוג של אחוז יותר גבוה משיש בהתענוגים גשמיים, יש לו צער ואין לו סיפוק נפשי.

וזה ענין "קשה רימה למת, כמחט לבשר החי".

היינו בזמן שהוא מת, וזוכר את הטעם של תענוג שהיה בזמן ההתרוממות הרוח הנקרא רימה, "כמחט בבשר החי", היינו בזמן שהיה חי, וכל תענוגו היה רק בתורה ועבודה. והיה מרגיש טעם עבודה של מסירות נפש בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, ואם חס ושלום היה מתעורר בו איזה חטא, היינו תשוקה של הרצון לקבל, היה לו אז צער מזה.

וזה ענין, "כמ-חט בבשר החי", היינו בזמן שהיה דבוק בהחיים. רק עכשיו, בזמן שהוא זוכר את הרימה הוא בבחינת מת, יש לו גם כן צער.

אבל זה כלל, שגם המת נשכח מהלב. היינו, ששוכח שהיה פעם בהחיים, ועכשיו הוא נמצא במצב של מיתה. והולכים ונשטפים בזרם החיים של הכלל כולו, ואז כבר אינו חיים חיי צער, היינו שבאים לידי מצב ששוכחים את הכל.

ואז הוא באים לידי מצב "למתים חפשי", היינו שנעשה חפשי מכל המצוות שקיבל מרבו זצ"ל. ובא לידי מצב של שכחה, ששוכח אפילו שהיה לו איזה פעם איזה עבודות, אלא נדמה בעיניו כי במצב כזה הוא שרוי כל ימי חייו, ואפילו את החשבון הזה הוא שוכח לעשות, אלא פשוט נמשך עם זרם העולם השוטף.

ולפי זה יוצא, שיש כמה מצבים, עד שבאים לאחוז בצנור החיים המחיה כל הנפשות:

א. ששוכח לעשות איזה חשבון עם מצבו הנמצא בו עכשיו.

ב. הוא עושה לעצמו חשבון ורואה שהוא מת וזוכר את הזמן של רימה, ואז הוא מרגיש חיי צער, כנ"ל "כמ-חט בבשר החי", אבל הוא בא לידי יאוש!

ד. עושה חשבון ורואה שמת, אבל מאיר לו אור הבטחון, ומתחזק, ומקבל עליו שמכאן ולהבא הוא ילך בדרכי עבודה בבחינת המתקה.

ה. בזמן עבודה, היינו שעובד במצות מוחא - וליבא עד כמה שידו מגעת, בבחינת "כל אשר בידך וכחך לעשות עשה", ואז מרגישים טעם בלימוד הקבלה, אף על פי שאינו מבין את תוכן הענין הרוחני, מכל מקום מאיר לו הלימוד בבחינת המאור שבה. ומרגיש טעם בעבודה למעלה מהדעת, ומרגיש את ההתרחקות שגורם לו הרצון לקבל, ומשתוקק לעשות רק בעבודה של השפעה, עד שה' יתברך מרחם ואומר לו שלום, כמו שכתוב "אשמעה מה ידבר האל, כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה. ובאמת יש להבין קושיא גדולה ועצומה, איך שאנחנו זכינו לשמוע דבר אלקים חיים מפי האר"י החי אאמו"ר זצ"ל, וראינו שאין דבר נסתר ממנו, וכל פעם..."

שאלה: רב"ש כותב ב 264 טור ב' למטה, הוא כותב, "ד. עושה חשבון ורואה שמת, אבל מאיר לו אור הבטחון, ומתחזק,".

כן.

תלמיד: מה זה המצב הזה?

אם הוא מרגיש שהוא מת, אז הרגשת המת מגיעה מתוך איזו הארה, בתוך ההארה הזאת הוא מוצא גם כן את אור הביטחון, אז לָמה זה רע להיות מת?

תלמיד: מת זה שאין לו חיסרון, אין לו כוח, אין לו שום דבר.

בסדר, אבל זו אמת שאין לו, עבור עצמו הוא מת. תראה מה שכתוב א', ב' וג', ג' זה באמצע ב'. "א. ששוכח לעשות איזה חשבון עם מצבו הנמצא בו עכשיו.

ב. הוא עושה לעצמו חשבון ורואה שהוא מת וזוכר את הזמן של רימה,"

ג. "ואז הוא מרגיש חיי צער," מצבים חדשים, חיי צער. "אבל הוא בא לידי יאוש!

ד. עושה חשבון ורואה שמת," מתוך היאוש, "אבל מאיר לו" איזה "אור הבטחון," לָמה? כי עושה חשבון אז מאיפה. מי נתן לו את הרגשת המת, מי ממית אותו? מלך מחיה וממית, ומזה דווקא מצמיח ישועה. אם מקבלים כאלה ההארות, זה הכול האור, אור שאתה חי, אור שאתה מת, הכול זה על ידי האורות העליונים, אז יש לך מזה הרגשת הקשר.

תלמיד: מה זה ללכת בדרכי עבודה בבחינת ההמתקה?

נגיד לענייננו, שאתה מצאת איזה תומכים שעוזרים לך, ואתה יכול להמתיק את הדינים עד שאתה יודע להשתמש בהם להתקדמות, זו "המתקת הדינים". זאת אומרת, שאתה מוסיף את אור החסדים, שאתה מוכן לקבל מהחברה, מהסביבה, כוחות דהשפעה, ואז, על ידי ההארה שאתה מקבל דרכם, אתה מתעורר, ויכול אז לראות את כל הכבדת הלב שיש עליך כעזרה.

שאלה: בנוגע למצב הזה, כשאתה כאילו מת ויחד עם זה יש לך ביטחון, הביטחון הזה, אם הבנתי אותך נכון, זה איזשהו זיכרון של איזושהי עלייה, כמו שרב"ש דיבר עליו במאמר, זה מה שנותן כוחות וביטחון?

ההארה שמגיעה לאדם מלמעלה, אחת היא נקראת שמחה, השנייה נקראת ביטחון, השלישית נקראת עת צרה, כל מיני דברים, הכול זה בא כהארות מלמעלה. כל הזמן הרצון לקבל של האדם נמצא תחת ההשפעה העליונה, או לכיוון הגדלת הרצון, הכלי, או לכיוון תיקון הכלי, ובין ההשפעות האלה האדם נמצא, והוא צריך כל פעם לאתר את עצמו, איפה הוא רוצה להיות, מה הוא עושה מתוך זה שנמצא בידו, זאת אומרת, על ידי הסביבה, על ידי הלימוד.

אהבת חברים

"ימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש. ויאמר, את אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים" (וישב)

הנה, האדם תועה בשדה, הכוונה על מקום שמזה צריך לצאת תבואת השדה, כדי לפרנס את העולם. ועבודת השדה היא חרישה, זריעה, וקצירה. ועל זה נאמר "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". וזה נקרא "שדה, אשר ברכו ה'".

כשאדם תועה בשדה. פירש בעל הטורים, שהוא בחינת "אדם" תועה מדרך השכל, היינו שלא יודע את הדרך האמיתית, שהיא מובילה להמקום, ששם הוא צריך להגיע, כמו מלשון "חמור תועה בשדה". והוא בא לידי מצב, שהוא חושב, שאף פעם לא יגיע להמטרה, שהוא צריך להגיע.

"וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש". היינו, במה אני יכול לעזור לך. "ויאמר, את אחי אנכי מבקש", שעל ידי זה שאני אהיה בצוותא חדא עם אחי, זאת אומרת, על ידי זה שאני אהיה בקבוצה, שיש שם אהבת חברים, אז אני אוכל לעלות על המסילה, העולה לבית ה'.

והמסילה זו היא הנקראת "דרך של השפעה", שדרך זו היא נגד הטבע שלנו. ובכדי שנוכל להגיע לזה, אין עצה אחרת, אלא אהבת חברים, שעל ידי זה כל אחד יכול לעזור לחבירו.

"ויאמר האיש, נסעו מזה". ופירש רש"י, הסיעו עצמן מן האחוה, היינו שאינם רוצים להתחבר עמך. וזה גרם בסופו של דבר, שעם ישראל נכנסו לגלות מצרים. ובכדי לצאת ממצרים, עלינו לקבל על עצמנו לכנס בקבוצה, שרוצים להיות באהבת חברים, ועל ידי זה נזכה לצאת ממצרים ולקבלת התורה."

אם נגיע לאהבת חברים, אז על ידי זה נזכה לצאת ממצרים ולקבל את התורה.

סדנה

מה זאת אומרת שאנחנו נמצאים בזמן המיוחד, ורק על ידי התקבצות בין החברים, התחברות יתר בין החברים, אנחנו יכולים לצאת מהמצב הזה? שהוא מעת צרה ויותר ויותר הוא יסגור אותנו הווירוס הזה, ובאמת הוא בא לטובתנו, לטובת כל האנושות, כדי לנקות אותה מכל הזבל. זה כמו בצונאמי שהיה ביפן בתחנת הכוח הגרעינית, איך שהמים האלה באים ומנקים את הכול, אז איך אנחנו נראה את הקורונה, הווירוס הזה, שהוא בא ומנקה את כל המציאות מכל הזבל, מוציא אותו, זורק אותו החוצה, ונשאר אחריו שטח ריק, שלשטח הריק הזה יהיה אפשר לפנות ולבנות עולם חדש? תתחילו לדבר וייצא מזה בטוח משהו. מה הוא מנקה את הווירוס הזה, איזה שטח הוא משאיר? מה הוא משאיר, האם ינקה את הכול בסופו של דבר או משהו נשאר? ואם נשאר, מה אנחנו יכולים לעשות עם מה שנשאר?

*

איך אנחנו נראה את העולם בעוד כמה חודשים אחרי הגל הראשון של הצונאמי, מה ישאיר הווירוס אחרי המכה הראשונה?

*

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את המעבר, איך האנושות עוברת מהמצב שהיא כולה הייתה מנוהלת על ידי האגו, הרצון לקבל הישן, שהיה קובע את כל הדברים לעצמו, ושיהיו פתאום יותר מחצי מהאנשים שעובדים היום ומקבלים משכורת, והכול עושים כרגיל.

מה יקרה שהם כולם ישבו בבית? איך האנושות תתחיל לעבור לחיים האלו החדשים, הצנועים, שהטבע יחייב אותנו, במה האנושות תמלא את עצמה, איזו הצדקה, איזה פיתרון, היא תיתן? מה אנחנו חושבים?

תתארו לעצמכם שחצי מהאנשים חוזרים לשבת בבית, כן, חצי מהעובדים, מה קורה? אני כבר לא מדבר על זה שסין תקרוס שם או עוד משהו, זה ברור, אלא מה קורה עם בני אדם? כדאי לחשוב על זה, כי זה יקרה מהר מאוד, יותר מהר ממה שאנחנו חושבים.

מהו "לחם רע עין" בעבודה

"בזהר שמות (דף ז' ובהסולם אות כ"א) כתוב שם וזה לשונו, "רבי חייא פתח, אל תלחם את לחם רע עין, משום שהלחם או ההנאה, מאותו בן אדם שהוא רע עין, אינו כדאי לאכול ולהנות ממנו. ואם כשירדו ישראל למצרים, לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו נעזבים בגלות במצרים, ולא היו יכולים להרע להם". (ובאות כ"ג) אומר שם וזה לשונו, "כי אין לחם רע בעולם זולת הלחם של רע עין. מה כתוב, כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם, כי תועבה היא למצרים, כלומר, שלא יכלו לראות כשהעברים אוכלים. הנה לך לחם רע עין", עד כאן לשונו.

ויש להבין את האיסור של "לחם רע עין". עד כדי כך, שאם לא היו ישראל טועמים את לחם המצרים, לא היו עם ישראל נשארים בגלות. זה תמוה מאוד, מהו הקשר של "לחם רע עין" לגלות. כלומר, מדוע זה גורם, שיהיו בגלות עבור דבר זה, שמשמע, שזהו איסור חמור, האם זה בכלל מצות לא תעשה מדאורייתא או מדרבנן, שמגיע בגלל זה גלות.

ובכדי להבין זה על דרך העבודה, צריכים לזכור את ב' דברים שיש לפנינו. ואת זה צריכים לזכור תמיד:

א. הוא מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. וזה מזכיר לנו, שאנו צריכים להגיע לידי שלימות, ולזכות להגיע לקבל את הטוב והעונג, שישנם במטרת הבריאה. ומטרם זה האדם נבחן לבעל חסרון, היות שלא הגיע למטרת הבריאה. והוא נמצא עדיין באמצע עבודה. וזה נקרא בלשון הקבלה, שהאדם צריך לזכות להשיג את בחינת "נרנח"י שבשורש נשמתו".

ב. הוא תיקון הבריאה. היות ששינוי צורה עושה פירוד, והיות שהאדם נברא בכדי שיוכל לקבל את הטוב והעונג, שמוכרח שיהיה לו רצון וחשק לקבל תענוג, והרצון לקבל הזה, מפריד אותו מהשורש, כי הבורא רוצה להשפיע, והנבראים יש להם רצון לקבל, וזה גורם פירוד, שמרחק את הנבראים מהבורא. לכן נעשה תיקון, המכונה "צמצום והסתר", שאין הנבראים יכולים להרגיש את השורש שלהם, כלומר "מי ברא אותם", מטרם שמתקנים את הפירוד.

וכמו שכתוב (בפתיחה לחכמת הקבלה, אות י') וזה לשונו, "והנך מוצא, איך שהנפש הזאת, שהיא אור החיים, המלובש בהגוף, נמשכת יש מיש מעצמותו יתברך ממש, ובעברה דרך ד' עולמות אבי"ע, כן היא הולכת ומתרחקת מאור פניו יתברך, עד שבאה בכלי המיוחד לה, הנקרא "גוף". ואם אמנם גם האור שבה נתמעט מאוד, עד שאין ניכר בו עוד שורש מוצאו, עם כל זה ע"י העסק בתו"מ, על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא הולך ומזכך את הכלי שלו, הנקרא "גוף", עד שראוי לקבל את השפע הגדול, בכל השיעור הכלול במחשבת הבריאה בעת שבראה".

ובהאמור נבין, שהעבודה שלנו היא לצאת מקבלה עצמית, היינו שהפרנסה שלנו תהיה ממה שאנחנו מפרנסים את הגוף, שיהיו לו חיים, שיכול להנות מחיים, לא יהיה מזה, שהרצון לקבל לעצמו נהנה, שהוא נקרא "רע עין", כלומר, שלא רוצה להיות משפיע, אלא כל חשקו הוא לקבל לעצמו, שזה נקרא "רע עין", שלא רוצה לתת משהו לאחרים, אלא הוא משוקע באהבה עצמית.

וזה נקרא "רע עין". ולכן, אם המזונות, מה שהאדם אוכל, הנקרא "לחם", אסור לאדם להנות מהלחם הזה, שהוא "לחם רע עין". כלומר, שהאדם נהנה וסועד את לבו מהלחם של "רע עין". זאת אומרת, מזה ש"הרע עין" נהנה, היא תהיה הנאה של אדם. כלומר, מזה שהרצון לקבל, הנקרא "רע עין", נהנה, שמזה תהיה כל השמחה, והמצב רוח, שהאדם מקבל על זה, הוא לא מסכים לקבל, משום שהנאה הזו גורמת לאדם שיהיה נפרד מהקדושה מסיבת שינוי צורה, כנ"ל.

ובזה נבין את מה ששאלנו, מהו כל כך גודל האיסור של "אל תלחם לחם רע עין", שבגלל זה נשארו ישראל בגלות, כמו שאומר "ואם כשירדו ישראל למצרים, לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו נעזבים בגלות מצרים". היות שענין "גלות" נקרא בזה, שעם ישראל לא היו יכולים לעבוד בעל מנת להשפיע לה', אלא רק לקבל לעצמו. וזה נקרא "גלות מצרים", שלא יכלו לצאת משליטתם, אלא הרצון לקבל לעצמו, היה שולט. לכן אומר הזה"ק, שאם בזמן שירדו בגלות מצרים, היו נזהרים שלא יאכלו, היינו שלא יהנו מזה שהמצרים נהנין, כלומר "מרע עין", שהוא הרצון לקבל לעצמו, לא היו נכנסים תחת שליטתם, בגלות."

סדנה

גלות מצרים מורגשת מרגע שאדם רוצה לעשות פעולות השפעה, חיבור ולא מסוגל, ומרגיש שמשהו מבפנים עוצר אותו, בכל כוחו של הכוח הזר הזה. אז בזה הוא מגלה את הפרעה שעומד נגדו ולא נותן לו להתחבר עם אחרים, ומרגיש את עצמו חלש שלא מסוגל לעמוד נגדו, זו הרגשת הגלות. דברו על זה בבקשה.

*

איך אנחנו מסבירים קודם כל לחוגים הקרובים אלינו, עם ישראל ואחר כך לכל העולם, שאנחנו נמצאים בגלות? הצונאמי הזה צריך לעזור לנו. איך אנחנו מסבירים את זה? אתם עלולים לגלות את עצמכם בזה כבר תוך זמן קצר מאוד.

*

הקורונה הזה הוא עובר על כולם, לא רק על עם ישראל, הוא עובר על כל האנושות. האם כל האנושות הזאת עכשיו היא תהיה כישראל?

אם היה עובר רק על עם ישראל זה משהו אחר, נגיד כמו שהיה בשואה או פוגרומים למיניהם, אבל המכה הזאת היא מכה כללית לגמרי. מה זה אומר לעולם? זה כבר אומר שאנחנו צריכים להצטייד בשיטת התיקון, בהסבר, ולהגיע לכל העולם? כולם ירצו לצאת ממצרים, כביכול מהאובדן של חיים נורמאליים, כמו שרגילים, אז מה נשאר לנו לעשות? אנחנו נרגיש שיש לנו חולשה מצד אחד, כמו שעכשיו מרגישים, חולשה לעבוד בעל מנת להשפיע, חולשה לבוא לאנושות ולהסביר להם מה העניין, אנחנו ככה, "קירח מכאן וקירח מכאן", והאנושות מה תעשה?

מה קורה שם במצרים, שהמצרים יתחילו לצעוק לפרעה, "תן להם לצאת", איך זה יהיה? דברו ביניכם, דברו. תמצאו משהו. הפתרון צריך לבוא בין המילים. נגיד עוד כמה חודשים איך אתם מתארים את המצב.

*

בוא נעשה את הבעיה יותר פשוטה. נגיד מה יש לנו לייעץ לממשלות? נלך בצורה יותר עניינית, קצרה. מה יש לנו לייעץ לממשלות בעת הזו?

נגיד, מזמינים מישהו מהעשירייה, כל אחד ואחד, ומבקשים ממנו, "תן לנו ייעוץ מה לעשות". יושבים כל הממשלה, לא חשוב איזו ממשלה, בכל מדינה ומדינה זה אותו דבר, אין עכשיו הבדל בבעיות בין הממשלות, מה לעשות? מה אנחנו ממליצים לממשלות?

*

אנחנו רואים שהממשלה מיום ליום משחררת איזה פקודות. מיום ליום הם אומרים, מחר מאה איש, מחר עשרה איש, ככה וככה אלה לא יוצאים לעבודה, את זה סוגרים. מה אנחנו אומרים להם לעשות בצורה כזאת, בלי הסבר. הם לא צריכים הסבר, הם צריכים רק לשמוע מאיתנו מה אנחנו מוסיפים לכל ההגבלות מעבר למה שהם רואים שחיוני לבצע.

*

שאלה: מה הממשלה צריכה להגיד לעם?

כן.

תלמיד: צריך לאחוז איש ברעהו בהבנה שרק ככה אנחנו נצליח. שכל אחד יאמין שזה תלוי בו. אם כל אחד יבין שזה תלוי בו, אז אנחנו נצליח.

טוב, יש עוד משהו, קונקרטי יותר?

תלמיד: חשוב להדגיש את החוסן הנפשי של האומה. אנשים עכשיו בפחד, חוסר ודאות. ברגע שיכניסו כל מיני הסברים, איך להשתתף עם האנשים, להתחבר אחד עם השני, אז הם ירגישו שהם יותר חזקים, יודעים להתמודד. ואז הם יתמכרו לעניין הזה שצריכים להיות אחד עם השני. צריך פשוט לבנות את זה נכון וחכם.

נגיד. אני לא כל כך חושב שזה כדאי. שיישארו בפחד קצת, מה יש?

תלמיד: אבל הפחד עצמו הוא טריגר, הוא לא המטרה.

בינתיים הוא מטרה. אם הם ירגישו פחד, לא יהיה להם על מה להמשיך לעבוד, לא יהיה לנו למי לפנות. אנחנו פונים לפחד שלהם.

תלמיד: מה שאנחנו עושים עכשיו, פשוט סדנה. שילמדו מה זה להתנהג אחד עם השני בסדנה. כמה שאלות ותתחילו לעשות סדנה וירטואלית.

בסדר. כולם להפעיל טלפונים, מחשבים, ובסדר גמור.

תלמיד: נראה לי שהבעיה הכי גדולה זה שלאנשים יהיה יותר מדי זמן, לא יעבדו. אין כדורגל, אין כדורסל, אין כלום. אז צריך להעסיק אותם, כי אחרת תהיה אנרכיה. לדאוג שיהיה להם מה לעשות. פה אנחנו נכנסים.

תלמיד: המובטלים, יתחילו את היום עם שיעור שלנו. למה? אם לא יתחילו, אז לא יקבלו דמי אבטלה.

שיטה טובה. לא אומר שהיא רוחנית אבל היא טובה.

תלמיד: ללמוד את החוקיות שבטבע.

כן. זאת אומרת, אתם כולכם מדברים על זה שאנחנו נכנסים. לא שהממשלה תעשה אלא שאנחנו נכנסים לעבודה.

תלמיד: קודם כל, להציע להם להבין שזו צרה כללית בכל העולם.

הם יודעים.

תלמיד: להתאסף לא 10C, או 15C אלא כולם, אפשר גם וירטואלית, ולדבר מה הכרחי בקשרים בין המדינות, שהעולם יישאר בחיים.

טוב. בסדר.

תלמיד: אולי חינוך מחדש של כל העם, שהערך ליהנות ממותרות כבר רק הורס אותנו וצריך לשמר את כדור הארץ ולשמר בעיקר את היחסים האישיים בין אנשים ובין מדינות. אבל זה הכול צריך לבוא מחינוך של העם.

יפה מאוד.

תלמיד: לתת כיוון לחברה חדשה איפה שאפשר לקיים חיים או קיום בר קיימא ולבנות קשרים טובים ביניהם, שהם יוכלו לחיות חיים טובים גשמיים וגם להתחבר ביניהם.

אני מבקש מכם, שישי שבת, היום אנחנו שישי, מחר שבת, תתחילו להכין איזה דף עם תכנית, מה כל אחד חושב. אני אומר בכל הרצינות, זה מאוד משפיע על הרוחניות, זה מאוד ישפיע על החברה ואני פונה לכל החברים שלנו בכל העולם. תכינו דף אחד שאתם שם ממליצים לממשלות. אנחנו רואים שהם היום קובעים כך וכך וכך וצריכים להגביל את עצמנו לעשות, מה אתם ממליצים להם לעשות בצורה כמה שיותר ברורה. אתם תראו כמה שזה יעזור לנו.

שאלה: היום כשאדם מתאר את עצמו, הוא מגדיר את עצמו לפי העבודה. ואם זה הולך להשתנות, אז הוא יצטרך למצוא דרכים אחרות איך הוא מגדיר את עצמו ואיפה הוא מוצא את הסיפוק. זה קצת דומה לבן אדם שיוצא לפנסיה. כל החיים לא יכול לחשוב מה הוא יעשה כשהוא לא יעבוד, פתאום הוא לא עובד ויש לו חיים חדשים אחרים לגמרי ומתחיל למצוא טעם במשפחה, בדברים נוספים.

זאת אומרת, אתה אומר שצריכים לעזור להקים לכל האנשים האלו, בכלל לכל האנושות, מסגרת חדשה.

תלמיד: נכון. כי השינוי הוא שינוי דרמטי. אנשים כרגע חושבים שזה עניין טכני. עוד שבוע, עוד שבועיים, עוד חודש, עוד חודשיים הכול יסתדר. זה לא יסתדר.

לא. אני חושב שמיום ליום הם מתחילים להיות מוכנים לזה, וגם שומעים בין המילים. אני הקשבתי לכמה דברים, הם כבר מדברים שזה עניין חדש, עניין ארוך וכן הלאה.

תלמיד: אז אני חושב שכל ממשלה, וזה צריך לרדת מבחינה ארגונית גם לרשויות מקומיות, צריכה להקים משרד לחוסן לאומי בעצם. החוסן הלאומי כבר לא נמדד רק בייצור, בכמה אנחנו מייצאים או מייבאים, אלא הוא נמדד בחוסן הנפשי של האומה. כי אנשים, הדבר היחיד שיציל אותם זה להיות יחד. אם כל אחד יתחיל להתמודד עם המצב לבד הוא ילך לאבדון. כבר מדברים על קהילות, על חיבור בין אנשים, על תמיכה. אנחנו קהילה, אבל רוב האנשים לא חיים בתוך קהילה.

אז אתה תכתוב על קהילה כמסגרת חדשה לאנושות.

תלמיד: עכשיו כל יום מדברים על ערבות הדדית. אנחנו יכולים לרכב על המושג הזה, להתחיל להסביר באמת מה זה אומר גם לממשלה וגם ברחבי העם.

כן, נכון. אתם כותבים. ובאים עם הדף שכל אחד כתב, ולא חשוב כאן אם זה ברוסית, עברית, אנגלית, ואז אנחנו נראה איך לעבד אותם ואיך להתקדם.

אבל זה טוב, זה ייתן לנו איזו התקדמות, אחרת אנחנו כבר היינו קצת בפיגור. אנחנו לא היינו מעכלים נכון מה שעובר עלינו.

שאלה: כמו שאמרת, בגלל שהדבר הזה נחת על כל העולם כולו, ולא רק על עם ישראל, אתמול היה שידור חי של ראש הממשלה. אחד הדברים שהוא אמר בנאום זה, שמדינות לוקחות דוגמה מעם ישראל, כי אנחנו הכי מתקדמים בלבלום את ההתפשטות של הנגיף. ולכן כל מה שאנחנו נעשה פה בארץ ברור שכל המדינות יעתיקו.

באמת, אנחנו מתקדמים בזה?

תלמיד: כן, אנחנו מספר 1 בעולם בבלימה.

מי ז קובע, המשרד העולמי או ראש הממשלה?

תלמיד: ככה הוא אמר.

טוב, בסדר. אבל יש בזה משהו.

שאלה: האם יכול להיות מצב שממשלה משלמת לאדם שלא יצטרך לדאוג לאוכל וכך הוא יוכל ללמוד? דיברת על כך, שכל אחד צריך לקבל משכורת מינימלית כדי לא לחשוב על האוכל, ואז הוא יוכל ללמוד. אפילו בתנאי, אם הוא לומד הוא מקבל.

נראה איך זה יסתדר. אבל זה לא בכמויות כאלה כמו שעכשיו. עכשיו אתה תגיע למצב שחצי מהעובדים, לא חשוב שהם עשו עבודת רוח שלא היה בזה שום דבר, אבל בכל זאת הם היו מתפרנסים זה מזה, ועל ידי זה הממשלה הייתה חותכת את החצי שלה כמס הכנסה וכל אחד היה חי כך, זה המחזור של הכספים בעולם. ככה זה עובד. נראה איך זה יהיה.

בכל מקרה, ודאי שגם רמת החיים תרד וגם מהות החיים, בלי הנסיעות ובכל מיני האירועים וכן הלאה.

שאלה: מה זה להקהיל קהילות בעידן שבו אסור להתכנס פיסית? איך נראית כזאת קהילה?

רוחנית. מה פיסית אני צריך? בהתחלה אני צריך לראות רק מהמסך. אבל אחר כך אני צריך רק להרגיש שהם מתקדמים יחד איתי באותה משימה אחת ובצורה כזאת יש לנו עתיד, שאנחנו מעלים את עצמנו לדרגה חדשה. צריך לתת להם את ההרגשה הזאת, שאנחנו בזה מעלים את עצמנו מחומר לרוח, ושם יש לך אפשרות להתקיים. הטבע בעצמו דוחף אותך, מוציא אותך, כמו שאתה מוציא את הגרעין מהדובדבן, אתה לוחץ והוא עף. כך הטבע לוחץ עלינו כדי שאנחנו נעוף מכל החומריות הזאת, מספיק, הדור האחרון עכשיו הוא בפועל, אתם לא מעכלים, אתם רק שומעים את זה כאילו מילים יפות.

תלמיד: מה זה קהילה רוחנית כלפי הקהל הרחב?

קהילה רוחנית, זו קהילה שעוזרת לקהל הרחב להתחיל להרגיש שאפשר לחיות ברוח הכללית שאנחנו מייצבים. שיש ברוח הכללית הזאת ממשיות, שאנחנו יכולים להיכנס לתוך הרוח הזאת ולחיות שם כמו על פני כדור הארץ, כמו על הקרקע, כמו אוויר. זה נקרא העידן החדש, זה לא סתם עידן חדש. למה הדבר דומה, כמו שאתה נכנס למים ופתאום יש לך זימים, כמו שיש לדגים שחיים במים וככה דרכם הם מקבלים חמצן, כך להתחיל להרגיש, שיש אפשרות לחיות בצורה כזאת מהרוח. מה זה מהרוח? מהאור, האור שמלובש בתוך הכלי, ולא איזו הארה קטנה שמתלבשת בכל מיני אמצעים ואחר כך באה אלייך, "לא מהלחם לבדו יחיה האדם".

תלמיד: למה הדבר דומה? שתהיה איזו אחיזה, איזה ביטחון שניתנים כתוצאה מסוג של ערבות הדדית כזו?

אני לא יודע, בואו נתחיל לדבר על כך איכשהו. על כך שאין ברירה, הבורא לוחץ להוציא אותנו כחרצנים מהדובדבן, ואחר כך נראה. נמצא מילים, זו לא בעיה כל כך.

שאלה: בישראל כבר חווינו מצבים קשים, כמו מלחמות. אני זוכר למשל את מלחמת המפרץ, שבועיים לא זזנו לשום מקום, היינו תקועים בחדרים, לא היתה עבודה ולא היה כלום. אבל בסוף שיוצאים החוצה השיח משתנה, " נפלו רק שני בניינים, לא קרה שום דבר, רק אחד מת מהתקף לב". אתה רואה את זה עכשיו קצת שונה, אתה רואה את זה עכשיו שזה משהו יותר גלובלי שגם ישפיע על ישראל, למה?

אני רוצה שכך יהיה. שהווירוס הזה לא יעבור מהעולם, שהוא יחייב כל אחד ואחד להתנהג כמו שצריך. תגיד לי, מה רע בזה? לא שהוא ימית את בני האדם או יעשה אותם חולים, אלא רק הפחד מספיק לנו.

תלמיד: האם יישארו משקעים כתוצאה מזה באנושות?

אני בטוח שהאנושות לא תחזור להיות אותו דבר, כמו אחרי מלחמת לבנון או מלחמת המפרץ. מה היה לנו מזה? כלום. אתה ראית ואתה רואה היום מצב לא יותר טוב ממה שהיה לפני.

תלמיד: הפעם זה יהיה שונה?

הפעם זה יהיה שונה בזה, שזה לא יעבור.

שאלה: אנחנו יודעים שאנחנו צריכים להביא שני דברים לאנושות. הראשון להסביר מה קורה, השני ללמד אותם מה צריך להיות הצעד הבא. אולי עלינו להשתמש באותה המסגרת כמו שאתה מלמד אותנו, כלומר, כל יום משך עשר דקות או רבע שעה תהיה הסברה לאנשים מה קורה ומה עליהם לעשות. אנחנו יכולים להתכנס יחד איתך בשיעור הבוקר, אתה מלמד אותנו, ואנחנו מתכווננים מבפנים וכל יום מכינים לאנושות 15 דקות של הסברה לגבי מה שקורה ומה עליהם לעשות. מה דעתך להשתמש באותו פורמט ללמד את האנושות על בסיס יומיומי לתקופה קצרה.

זו לא תהיה תקופה קצרה, אנחנו צריכים להיערך לתקופה ממושכת עם ההסברים שלנו שהולכים להיות יותר ויותר מותאמים לקהל העולמי הרחב, הרב גווני, בכל השפות, עם כל מיני צורות מדיה, קליפים ומוזיקה. בקיצור להקים ערוץ שבאמת יוכל להתמודד עם כל הבעיות שיש לקהל, והעיקר שיעביר אותו למצב שיראה שעל ידי חיבור אנחנו ממש מייצרים, לא סתם מגלים, אלא בלחץ בינינו להתחבר, אנחנו מייצרים את אותה תרופה שהורגת את כל הווירוסים.

לא יהיה וירוס קורונה, יהיה וירוס אחר, זה לא חשוב, אלא דווקא על ידי החיבור בינינו, וצריכים להסביר מאיפה זה בא ואיך זה עובד, זה מאוד חשוב, איך החיבור בינינו בצורה מסוימת, כמו בעשירייה עם כל חוקי החיבור, איך אנחנו על ידי זה מייצרים כוח שפועל כמו תרופת פלא נגד כל הזיהומים, הווירוסים, שמטרתם רק להראות לנו איפה אנחנו במיוחד לא מחוברים לעת עתה.

וכל פעם שאנחנו נייצר את הכוח הזה עוד ועוד, יותר חדש ויותר משוכלל, בזה נהרוג את הווירוסים שכל פעם יבואו חדשים. כמו שגילינו קודם הווירוס עבר רק מאיש לאיש, ועכשיו שמעתי שזה אפילו יכול לעבור דרך דברים. אז אנחנו יכולים לעשות את זה, צריך לכתוב על זה הסבר, בינתיים שיהיה הסבר איכשהו, אבל כבר שיהיה, שאנשים כבר יתרגלו שאנחנו המרכז לבריאות הכללית של האנושות. לא יודע איך להגיד, אבל בקיצור, בריאות הכוונה היא, לייצוב הנכון של האנושות.

שאלה: איזה חיבור נדרש מכל העולם?

איזה חיבור נדרש מכל העולם? בסופו של דבר חיבור להיות "כאיש אחד בלב אחד", אבל שאתה הראש ואתה תקבע את זה, ושהם יהיו מחוברים אליך על ידי העבודה שלך עליהם, ואז גם הם יתחברו כאיש אחד בלב אחד כחלקי הגוף. ככה זה יכול להיות בלבד.

שאלה: היום הייתי בהפצה ופגשתי מורה והיא אמרה לי, שיש לה רעיון לעשות "הום סקול", יחד עם עוד מורות בבית הספר. אולי כדאי לעשות כמו "הום סקול" של עשירייה, ואז זה יתפתח לעוד דברים. אני חושב שבעשירייה צריכים להעלות רעיונות למה שהולך באמת לקרות.

טוב, בסדר, את זה אנחנו שומעים. זה שטוב לעשות "הום סקול" זה ברור, כולם ישבו בבית, כולם יקבלו. תעשו תוכניות ונראה איך הלאה לפזר זאת.

תלמיד: איך מעבירים לעולם מסר של חיבור? מה זה חיבור בשבילנו ומה זה בשבילם ומה ההבדל ביניהם?

ההבדל הוא בזה שאנחנו מבינים חיבור כעוצמה רוחנית שעל ידה אנחנו ממשיכים המאור המחזיר למוטב וכולי, והם מבינים שבחיבור זה מצד הטבע, שהטבע אינטגרלי גלובלי וכולי איך שאנחנו מסבירים, אנחנו בזה מתקנים את עצמנו בהשתוות הצורה עם הטבע, בהתאמה, כי כל הטבע זה מנגנון אחד. אז אנחנו בצורה יותר רווחה ובמילים אולי יותר רוחניות, והם במילים פשוטות יותר, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון, חיבור בין כולם.

שאלה: דיברת פעם על איזשהו מרתון של לחבר אנשים בכל העולם דרך מוזיקה, דרך סעודות משותפות. איך לעשות את זה בצורה פרקטית עכשיו?

אני לא יודע, זה לא מקצוע שלי. זה שמדברים שצריכים, כן, זה שאין אנשים שיכולים לעשות את זה, גם נכון.

שאלה: לגבי הפצה, אתמול נתת עצה להפיץ בשפות השונות עד כמה שניתן ואתמול ניסינו להפיץ פוסט בטוויטר בשפות שונות, ויש תגובות מאוד שונות בשפות השונות, החל מאלפי צפיות וכלה בעברית שעליה לא קיבלתי שום תגובה. להמשיך למרות זאת או לבחור רק אותן השפות שבהם מקבלים את התגובה המקסימאלית?

אני לא יודע, אם אתה מדבר דווקא על עברית שלא קיבלת שום תגובה, אז תתייעץ עם חברים שלך כאן ששולטים בעברית ומכירים את האווירה הזאת ותראה. יכול להיות שהגישה שלך היא לא נכונה, לא מבינים אותך, תתייעץ, תעשה.

תלמיד: בעמוד 85 שעברנו על המאמר הראשון, שם הרב"ש כתב שהבקשה האמיתית מתחילה רק כאשר האדם מרגיש ויודע שאין מי שיכול לעזור לו אלא הבורא, והלאה הוא ממשיך וכותב שצריך להיות ביטחון בזה שהבורא יכול להושיע. איך הביטחון הזה נרכש ואיך רוכשים את ההרגשה הזאת והידע? כלומר הביטחון, ההרגשה והידיעה שהבורא יכול לעזור, על ידי מה זה מושג?

מאין ברירה. מחוסר אונים שאדם צועק ולא מוצא שום מענה, בזה הוא לאט לאט מתחיל להבין, לגלות שהבורא כן יכול לענות לו.

תלמיד: קראנו את המאמר אהבת חברים ובהקשר לזה עכשיו עברנו את הכנסים ובקבוצה המרכזית אנחנו רואים איך הם קיבלו הכבדה גדולה, לאף אחד מאיתנו אין כזאת הכבדה ולאף אחד מאיתנו אין כזאת בחירה כמו ללכת לשיעור איתך, ללכת לשיעור עם העשירייה, הכבדות ממינים שונים.

איך אנחנו כחברי הכלי העולמי יכולים כלפי הקבוצה המרכזית שלנו, להביע את כל האהבה שלנו, שהם קיבלו אותנו במרכז, בבתים, דאגו לנו, איך אנחנו יכולים בצורה נכונה להחזיר להם את כל האהבה והיחס שהם נתנו לנו בזמן הכנס?

אתם צריכים לטפל בכולם וגם כל אחד צריך להיות אחראי. לדוגמה אני זוכר שאני עם רב"ש, אנחנו היינו נוסעים לטבריה ובטבריה אנחנו היינו נמצאים יומיים, לפעמים שלושה ימים, אבל בדרך כלל יומיים, אז לפי השעון כמו שאנחנו עושים שיעור בוקר בבני ברק, במקום שבו למדנו, בדיוק לפי השעון, כך אנחנו מקיימים את השיעור בינינו, אני ורב"ש ולא דקה פחות. אפילו יותר, היינו לומדים בדרך כלל עד שש ורבע. משש ורבע עד רבע לשבע חצי שעה היינו יוצאים לרחובות לטייל קצת, אחר כך חוזרים, עושים ארוחת בוקר ונוסעים לחמי טבריה. אבל השעות האלו שהיינו צריכים ללמוד זה בדיוק אותן השעות כמו שהיו בלימוד עם הקבוצה. ובשש וחצי בדיוק שם היה טלפון אוטומט ברחוב, היינו מתקשרים משם למקום בבני ברק לשאול מה נשמע.

אני הייתי מתקשר למילר, היה יודע שאני מתקשר בשעה כזאת שש וחצי ואז שאלתי מה נשמע? איך מה קורה? וכן הלאה, וזהו. חצי דקה אפילו פחות. אבל זה היה ממש אותן השעות. לכן אם אתם מתכוונים לשבת בבית וחס ושלום נצטרך להיות בבית, כי תהיה לנו יותר הכבדה, אז אנחנו נצטרך לקבוע אותן השעות, אותם הדברים.

אתה תעשה אותו קפה כמו כאן, אתה תשב גם באותה צורה כמו כאן. ממש תעשה כל מה שרק אפשר כדי לתאר לעצמך אפילו בצורה גשמית, שאתה יושב בין החברים ולומד את שיעור הבוקר. זה מה שאני ממליץ לכם לכולם.

שאלה: אנחנו מנסים להסביר על צורת חיבור רוחנית, על איך העולם צריך להיראות מחובר יותר בשלב החדש, ובאמת כמו שדיברנו מקודם זה לא אמור להיות כמו בצורות הקודמות כמו התכנסויות וחיבוקים ונישוקים כמו שאנחנו מכירים מהעולם הזה. אז איך אנחנו יכולים להסביר את זה שמצד אחד אנחנו באמת צריכים להתחבר, אבל זה לא כמו הצורות הקודמות?

אני לא מבין מה זה צורות הקודמות. שדווקא היה חיבוק ועכשיו אין חיבוק, זו צורה החדשה? אתה ההפך, כשאתה בחיבוק עם האחרים אז אתה צריך להסביר למה אתה בחיבוק. ולא שאתה צריך להצדיק את עצמך ש"תסלחו לי אבל אני היום לא מתחבק עם אחרים". את זה צריכים להבין. בכל העולם מבינים את זה. אל תשימו לב לזה. תשימו לב לפנימיות, שירגישו ממך איך אתה מחובר עם אחרים. זה מה שאנחנו צריכים לדאוג, שכל העולם ירגיש שאנחנו יחד עם כולם בלב אחד.

שאלה: הקבוצה המרכזית שלנו, הראש שלנו, קבוצת פתח תקווה, כולנו אוהבים אותה, מכירים אותה. היא עוברת עכשיו תקופה לא פשוטה שבה יש כל מיני מורכבויות בגלל הווירוס, בגלל המצב, בגלל כל מיני דברים רפואיים וזה מתבטא בהכבדת הלב ורואים את זה. אנחנו כחברים בכלי העולמי, איך אנחנו יכולים שוב להדליק את הלבבות האלה? איך אנחנו יכולים לא לתת ללבבות האלה להתקרר?

אתם צריכים כמה פעמים ביום, עם כולם בלי יוצא מן הכלל, ביניכם לדבר על זה שהכבדת הלב זה צעד קדימה כל פעם. ימין, שמאל, ימין, שמאל. ושמאל זה הכבדת הלב ואתם עושים על זה חיבור, מתגברים על זה. שוב שמאל הכבדת הלב מגיעה מלמעלה, שוב אתם עושים קדימה. זה נקרא שאתם מתקדמים בגלות מצרים ליציאה ממצרים. רק בצורה כזאת מתקדמים.

ואתה צריך כמה פעמים ביום, אפילו עשר, אפילו עשרים פעם ביום להזכיר לכולם שכך אנחנו מתקדמים ולהכניס אותם כל פעם למצב שהכבדת הלב זה שמאל, למעלה מזה מעלים את עצמנו, זה ימין, שוב הכבדת הלב זה שמאל, שוב מעלים את עצמנו למעלה מזה, זה ימין. וכך כמה פעמים ביום עם כולם, עם כולם. זה הכול. וככה כל הקבוצות צריכות לעשות.

שאלה: בהקשר לווירוס, האם אנחנו יכולים לפרסם לדוגמה לקשור את הוובינר ביום ראשון כאמצעי הגלובאלי היחיד כנגד כל הווירוסים וגם כנגד בעיות אחרות של האנושות? בצורה כזאת לפרסם את הוובינר בעצם כלפי חוץ. האם אפשר?

אתם ביטלתם וובינר ברוסית?

תלמיד: לא. וובינר ברוסית משעה ארבע עד חמש נשאר. ואני רוצה להפוך את זה לאיזה מעשה הפצתי. כי נכון להיום זה משהו פנימי לתלמידים.

אבל מחמש עד שש זה נשאר?

תלמיד: מחמש עד שש בוטל, אבל מארבע עד חמש ברוסית לא בוטל.

צריכים להודיע לכולם. כולם בעולם יודעים שמחמש עד שש ביום ראשון אין פגישה איתי. למה? ככה.

תלמיד: הוא שואל, האם אפשר להעביר את המפגש שלך עם התלמידים למשהו יותר הפצתי, להסביר את הסיבה לווירוס, לבעיות, מכות?

אבל זה תלוי בשאלות שלהם, הכול בנוי על השאלות שלהם. אם הם ישאלו על זה, נדבר על זה, ישאלו על משהו אחר, נדבר על משהו אחר. זו שעה של שאלה ותשובה, שאלה ותשובה. שיכוונו אותי לזה, כמה שאני אוכל אני אסביר.

שאלה: מה זה עבור האנושות "בא אל פרעה"?

"בא אל פרעה", איך אתה חושב, שמשה בעצמו רוצה להגיע לפרעה? לא. אלא הוא כבר מגיע למצב שמרגיש שאין לו ברירה והוא צריך לבוא ולדרוש "שלח את עמי ויעבדהו". שאין לנו ברירה אנחנו לא יכולים כאן לעמוד נגדך, אני לא יכול כאן לעמוד נגדך. "עמי" הכוונה לכל הרצונות שלי, לכל המחשבות שלי. אני לא יכול יותר לעמוד נגדך, עבור עשירייה אני שואל, אלא אנחנו חייבים לצאת. אנחנו, זאת אומרת אני וחבריי, חייבים לצאת משליטתך. זה נקרא "בא אל פרעה".

וזה שבאים, אז פונים לבורא שנמצא בתוך הקבוצה ולפרעה שמחזיק ולא נותן לך, עומד באמצע בינך לבין הקבוצה והבורא. זה האגו שלך, איך שהוא מסתיר לך את כל הפנייה הזאת. נקווה, אנחנו נדבר על זה, זה בתכנית שלנו בטוח שיתגלה, אנחנו לפני פסח. את הווירוס הזה אנחנו עוד ננשק על כל העזרה שלו.

שאלה: למה המכה הזאת פונה לכל העולם בלי יוצא מן הכלל?

אנחנו נמצאים בעידן כזה, בעידן החדש. אנחנו כבר עכשיו מדברים רק על תיקון העולם ואנחנו כראש והם כגוף.

היה כזה מקובל שקראו לו בעל הסולם והוא כתב שאנחנו נמצאים בתקופה שנקראת "הדור האחרון". שמעת, מה אתה שואל?

תלמיד: למה דווקא עכשיו?

אני לא יודע, אצלו שם הכול מחושב, אני עוד לא נכנסתי לכל החשבונות שלו. אבל אני מקבל אותם, יש לי ברירה? ככה.

להגיד לך בדיוק למה? כי היה שם ידוע שאתה תעשה כנס במדבר וכנס בגני התערוכה, ובהצלחה גדולה, בעוצמה גדולה, אז זה בדיוק המקום שכדאי להוציא את הווירוס הזה החוצה כזר פרחים עבור העבודה שלך. אני אומר בשיא הרצינות, כתשלום טוב עבור עבודה טובה. זו ההרגשה שלי.

שאלה: חשבתי על איך להעביר את המסר שלנו בעיקר לאמריקה הלטינית. אחוז גדול מהאנשים שם מאוד מוכרים להם סיפורי התנ"ך, ואנחנו לומדים על התהליך הזה. אם נוכל לעשות מספר תכניות בהן נסביר על האגו ומצרים ואיך זה חלק מהמצבים שאנחנו עכשיו עוברים כאנושות, אני חושב שזה יכול לנחות על הרבה אוזניים קשובות, בעיקר באנשים האלה.

אני לא מכיר את העניין הזה באמריקה הלטינית. ודאי שיותר מהאירופאים ומכל יתר העולם הם מבינים ומרגישים ויודעים את התנ"ך, זה ברור, מצד אחד. מצד שני, אני לא יודע אם זה באמת עד כדי כך כמו שאתה אומר, אבל תנסה. אנחנו ודאי שנעבור על כל הדברים האלה, תוכל לקחת מהם כל מיני פסקאות יפות ולהביא את הפסקאות האלה מהתנ"ך וגם את ההסבר שלנו. תעשה את זה, זה יהיה יפה מאוד, פירוש יפה, תוכל לעשות טוב.

שאלה: לגבי התכנית שאתה אמרת. יש לנו ספר פסיכולוגיה של החברה האינטגרלית שמדבר על החיבור בין אנשים, סדנאות, משכורת אוניברסאלית. ויש לי שאלה, אם אנחנו עושים את התכנית לעולם, מה המטרה, מה אנחנו רוצים שהם יעשו עם התכנית הזו?

אנחנו נצטרך לדבר ולדון על זה, ודאי שזו שאלה חשובה. מה אנחנו רוצים שהם יעשו עם התכנית שלנו? שהם יבינו שמטרת ההתפתחות האנושית להגיע לחיבור או בטוב או ברע. קודם כל, זה הסעיף הראשון. אתה שנמצא בעולם הזה, אין לך ברירה אתה חייב להיות בחיבור בעיגולים, עם העיגול הקטן שלך ועם עיגול יותר גדול ויותר גדול, אבל בסופו של דבר אתה חייב להתאים את עצמך לטבע האינטגרלי, זה קודם כל. ולא שזה ששייך לי או לך או למישהו, זה הטבע, זה מה שאנחנו צריכים.

איך לממש את זה, איך אנחנו נהיה קשורים כך בינינו בצורה יפה, הדדית וכן הלאה כדי להתאים את עצמנו לטבע, שלא יקפצו עלינו כל מיני וירוסים? את זה צריכים כבר להסביר, על ידי מה ואיך אנחנו מתחברים, מה צורת החיבור וכן הלאה. אבל קודם כל הצורך לחיבור, הצורך לחיבור הוא כדי לברוח מהווירוסים. מאיפה זה בא? מזה שאנחנו לא מותאמים לטבע האינטגרלי. רק את העיקרון הזה כשהם יבינו, לא יקבלו, כן יקבלו, לא חשוב, אבל ישמעו קצת, כבר הווירוס נכנס להם, הווירוס שלך.

תלמיד: הרבה פעמים בהפצה אני קיבלתי שאלות איך עושים קשר בין הווירוס לקשר בין אנשים. כי גם עכשיו אנשים לא מרגישים שיש להם בעיה ממש חזקה.

אתה תתחיל להסביר, וכל הזמן תסביר כמה שאפשר יותר, כל יום תשכתב את זה בצורה יותר קרובה, יותר נוחה, שידעו שאתה ככה "קוקו", שאתה כל הזמן מסביר את הדברים האלה. אחר כך כשהם יתפסו שזה באמת יכול להיות כך, הם יבואו אליך, יפנו אליך, "אהה זה אותו ה"קוקו" שמסביר לנו ככה מוזר, שונה, בואו נשמע". אל תפחד, אתה צריך להיות בקו שלך.

תלמיד: בנוגע למה שכבר אמרת, לנסות ולשכנע את הממשלות שהממשלות לא צריכות לעשות את זה לבד, וזה יהיה יותר אפקטיבי, יותר אינטגרלי, אם יכללו את כל העם בזה, שהם יכולים בעצם לפתור את זה יחד ויהיה להם יותר קל למצוא דרכים חדשות, ככה שהם לא יצטרכו לעשות את העבודה הזאת לבד, רק בעצמם. זה יותר קשור לאופי האינטגרלי של הדברים, כי כרגע הממשלות מנסות לפתור את הדברים לבד. אולי אנחנו יכולים לפנות לממשלות ולהציע להם, תכללו בזה את העם ויהיה לכם יותר קל לעשות את זה יחד.

תכתוב את זה לחבר'ה שלנו, יש לנו תיבה שלשם שולחים את כל הדברים?

תלמיד: יש מייל boardwordkli@gmail.com.

אתה שולח לשם, ואנחנו קוראים כאן ולפי זה נעשה תרגילים אם צריך עוד, אבל כך נתקדם. כמה שיותר ננסה לעשות כל מיני דברים, זה כמו ילדים קטנים, מתחילים וגדלים.

שאלה: האם ההדבקה של הווירוס היא פיזית, זאת אומרת התעטשות או שיעול או שמדובר בזה שאנחנו מעוררים וירוס שקיים בנו בגלל שאנחנו לא מחוברים, או שזה לא משנה?

כל המכות, כל הצרות עד האחרונות, כולל במקביל איתן אורות של התיקונים והמצבים הטובים, המתוקנים, הכול קיים. מעכשיו ועד גמר התיקון, הכול כבר מסודר. רק אנחנו בהתפתחות שלנו עוברים על זה, שמאל ימין, שמאל ימין, כך אנחנו עוברים.

אם אתה מכין את עצמך יותר נכון, אז אתה מרגיש את המכה הזאת כבר לא כמכה, אלא שזה עוזר לך, מקדם אותך. אם אתה לא כל כך מוכן לזה, אז אתה מקבל את זה כווירוס, כמכה רצינית, כמחלות, כבעיות, כמלחמות וכן הלאה. הכול תלוי בהכנה. אבל זה שאתה חייב לעבור את המצבים האלה, זה בטוח. רק בהכנה שלך אתה מקבל אותם או יותר טוב או פחות טוב, או בהבנה, בהכרה ובשמחה או בצער, אבל אתה חייב לעבור אותם. לכן, מה שלא יהיה, אתה צריך להגיד גם על הרע וגם על הטוב "ברוך ה'" שאתה עובר.

שאלה: חקרתי הרבה את נושא המדיות החברתיות בעולם ואיך לעשות את זה נכון, וגיליתי משהו מאוד מעניין, שיש לי נתונים לגביו. בהרבה ארצות לא משתמשים בפייסבוק ויש הרבה ארצות שלא משתמשות בסוגי המדיה החברתית שאנחנו משתמשים בהם. עלינו גם לבדוק את העניין הדמוגרפי. לדוגמה, יש הרבה מדיה חברתית שקשורה לקבוצות גיל, ואנחנו מבזבזים הרבה זמן ואנרגיה שלא מופנים למקומות הנכונים.

ודבר אחד שלמדתי ממך רב, זה שאתה מאוד שיטתי בכל מה שאתה עושה. ואני חושב שאנחנו צריכים לקחת את הפרויקט הזה כפרויקט שיטתי עם המחקר הנכון ועם ההבנה הנכונה מנקודת מבט פסיכולוגית, מנקודת מבט של קבוצות גיל וכל הדברים האלה.

אני מבקש ממך, תהיה קשור אלינו, תתקשר לאנשים שנמצאים כאן, יש לנו גוף שמטפל בזה.

תלמיד: יש לנו גוף כזה שאפשר לפנות אליו ונפתור כל בעיה.

לא, אנחנו לא פותרים את הבעיה, זה לא כדי לפתור בעיות, זה כדי ליצור יחס נכון לקהל העולמי, שנדע איך אנחנו מוציאים מדיה, באיזו צורה, באיזו תדירות, באילו ערוצים. זה צריך להיות ממש בורד.

תלמיד: בכל מחלקה יש כזה בורד.

אם זה בכל מחלקה זה לא שווה כלום, זה חייב להיות למעלה מכל המחלקות, אחרת אתם לא תדעו מיד ליד מה קורה.

תלמיד: יש ערוצים שונים, יש דרכים שונות איך לגשת, הצינורות שונים. המסר הוא אותו מסר, אבל הצינורות הם שונים.

מאיפה מקבלים אותו המסר?

תלמיד: את המסר מקבלים מכאן.

לא, זה לא כאן, אני לא רואה כאן. כאן זה 200 איש, ומה הלאה?

תלמיד: המסר ממך, יש תיבת מסרים שמעבדים אותם בצורה מסוימת בכל שפה, והיא מותאמת לפי החוקים של אותם מקומות.

מאיזה אדם או מאיזו קבוצה קטנה כאן יוצא המסר, שאחר כך מלבישים אותו בוידאו, באודיו, בכל מיני דברים, זה חייב להיות מסודר.

גם אני צריך לדעת ממי זה יוצא, וגם יש אנשים שיש להם כל מיני דברים והם לא יודעים לאן לפנות, לאיזו תיבה לפנות.

תלמיד: נכון להיום, ככה זה מסודר, יש ראשי שפות ואם הוא מדבר אנגלית, הוא צריך לפנות לראש השפה. אם יש רעיונות איך אפשר לשנות את המפעל אני אשמח. זה מה שקיים נכון להיום.

זה לא לשם שינוי המפעל, אלא לענייני הפצה, איך להוסיף משהו.

תלמיד: לגבי השיעור ביום ראשון, שהיה לך עד עכשיו עם הכלי העולמי בין חמש עד שש. היתה לנו התייעצות של כל ראשי השפות, ראינו שהזמן ביום ראשון הוא זמן שלא נח להרבה חברים בעולם, ושהחיבורים היו מאוד חלקיים.

כן.

תלמיד: גם חלק מהקבוצות צריכות את הזמן הזה שאחרי הוובינר, ולפני ישיבת חברים. אז כרגע השיעור מבוטל, אבל לאור השינויים בעולם יכול להיות שיש חברים שיש להם הצעה איך לנצל את השעה הזאת והם מוזמנים לשלוח הצעות לboardwordkli@gmail.com. אם אתם רואים שהשעה הזאת יכולה לשמש את כל העולם איתך, ואולי בלעדיך, עם ראשי שפות, בבקשה תכתבו לנו. אנחנו רואים שהמציאות עכשיו מחייבת אותנו בשינויים, אז אם יש לחבר מהכלי העולמי הצעה, אפשר פשוט לשנות, כרגע אנחנו לא יודעים מה לעשות.

תלמיד: אני מציע להפוך את הזמן הזה לשיעור וירטואלי עם הנשים, זמן לשאלות נשים מהכלי העולמי. לתת זמן לשיחה שבועית עם נשים, כי כל פעם מצטברות להן שאלות, ולדעתי זה יחזק אותן ויחזק את ההפצה כי עכשיו צריכים לגייס כוחות.

בסדר גמור, מי ינהל את זה? חשבתי שהנשים ינהלו.

תלמיד: בשבוע שעבר היה בדיוק שיעור כזה, שהנשים ניהלו. אני יכול להיות איתן בקשר ולעזור להן להפיק אותו, אבל הן לגמרי לבד מארגנות את התוכן ואת השאלות.

בסדר, שהן יהיו. אני רגיל לעבוד איתן, אלה נשים רציניות.

שאלה: אנחנו רואים שאנחנו נכנסים למצב חדש לגמרי. האם צריך לקחת את כל הכלי העולמי ולעבוד עכשיו אפילו כלפי אותה משבצת זמן, בצורה אחרת, בלחבר את החברים?

אני לא מדבר על משבצת זמן, אני מדבר על זה שתהיה לכם טלוויזיה קבועה.

תלמיד: גם אני לא מדבר על משבצת זמן. יש שני דברים, האחד איך אנחנו יוצאים כלפי העולם והשני איך אנחנו מרכזים את הכוחות בינינו. איך אנחנו נותנים לכול החברים שנמצאים לבד אי שם בעולם את הכוח הזה שממנו הם יוכלו באמת להעביר את המסר לעולם.

צריך כמה ערוצים, מה שנקרא "ערוץ עממי", וערוץ לחברים שלנו, ערוץ BB.

תלמיד: האם אתה רואה צורת עבודה אחרת עם כל הכלי העולמי עכשיו? האם צריך איזו התכנסות פנימית?

חייבת להיות וקבוע, הם צריכים לדעת שהם כל הזמן יכולים לפתוח את הערוץ, והערוץ הזה יהיה ערוץ אינטראקטיבי. הם יוכלו לשאול, לדבר ואולי להשמיע את עצמם. אבל לפחות, לשאול ולקבל תשובה ולא לכתוב לאיזו תיבה שם, כי זה מת. הוא כותב לשם ואחר כך שוכח מה הוא כתב ומי יודע מה קורה עם השאלה. זה צריך להיות יותר חי.

תלמיד: האם אנחנו צריכים להתמקד בדברים של ליכוד עצמנו כמו מאמרי רב"ש או שהעבודה בינינו צריכה להיות על איך אנחנו יוצאים החוצה? איפה צריך להיות הדגש שיאחד אותנו?

החיבור בינינו והחיבור שלנו החוצה. מדובר רק על חיבור, בזה אין ספק.

(סוף השיעור)