שיעור בוקר 07.02.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 17,

מאמר "מהותה של חכמת הקבלה"

קריין: בעל הסולם, עמ' 17, מאמר "מהותה של חכמת הקבלה", כותרת: הערכים הגשמיים ושמות הגופניים, שבספרי קבלה".

הערכים הגשמיים ושמות הגופניים, שבספרי קבלה

"אכן מובן לכל בן הגיון, שבמקום שיש לנו עסק עם דבר רוחני, ואין צורך לומר עם אלקיות, אין לנו שם שום מלות ואותיות להגות בהם. שהרי כל אוצר המלות שלנו, אינם אלא הרכבות מאותיות הדמיון והחושים. ואיך אפשר להסתייע עמהם, במקום שאינו נוהג שם לגמרי מבחינת דמיונים וחושים.

כי אפילו, אם נקח את המלה, היותר דקה שאפשר להשתמש בה במקומות הללו, דהיינו המלה "אור עליון" או אפילו "אור פשוט", הרי זה גם כן דבר מדומה ומושאל מאור השמש, או אור הנר, או אור מורגש של הנחת-רוח, המופיע באדם, בזמן שנופל לו איזה המצאה חדשה של התרת איזה ספק. ואיך יתכן לשמש עמהם, במקום רוחני ודרכים אלקיים, כי לא יציעו אל המעיינים, אלא דברי שוא וכזב?

ומכל שכן, במקום שאנו צריכים לגלות במלות ההם, איזה שכל מבחינת משא ומתן, הנהוג במחקרי החכמה. אשר כאן מוכרח החכם, להשתמש בדיוק חמור, עם גדרים מוחלטים, לעיני המעיינים.

ואם יכשל החכם, אף במלה אחת בלתי מוצלחה, הרי יגרום על ידה בלבול הדעת להמעיינים. ולא יבינו כלל, מה שאומר שם מלפניה ומלאחריה, וכל הקשור עם אותה המלה, כידוע לכל מעיין בספרי חכמה.

ואם כן, תמה על עצמך, איך אפשר לחכמי הקבלה, לשמש במלות כוזבות, ולהסביר על ידם קשרי חכמה? וכידוע, אשר אין שום הגדרה בשמות כוזבות. כי לשקר, אין לו רגלים, ואין לו עמידה. אמנם כאן צריך שתדע מקודם, את החוק של שורש וענף, ביחס העולמות מזה אל זה".

זה כהקדמה.

חוק שורש וענף ביחס העולמות

"חכמי הקבלה מצאו, אשר ד' העולמות, הנקובים בשם: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, החל מעולם הראשון, היותר עליון, הנקרא אצילות, עד העולם הזה, הגשמי, המוחשי, הנקרא עשיה, צורתם שוה זה לזה לגמרי, בכל פרטיהם ומקריהם.

דהיינו, שכל המציאות ומקריה, הנמצא בעולם הראשון, כל אלה נמצאים גם כן בעולם השני, שמתחתיו, בלי שום שינוי של משהו. וכן בכל יתר העולמות שלאחריו, עד לעולם הזה, המוחשי. ואין שום הבדל ביניהם, אלא הבחן מדרגה בלבד, המובן רק בהחומר, שבפרטי המציאות, שבכל עולם ועולם.

שהחומר של פרטי המציאות, הנמצאים בעולם הראשון, היותר עליון, הוא חומר היותר זך, מכל התחתונים הימנו. וחומר פרטי המציאות, שבעולם השני, הוא מעובה מעולם הראשון, אבל יותר זך, מכל מה שתחתיו במדרגה. ועל דרך זה, עד לעולם הזה שלפנינו, אשר החומר של פרטי המציאות שבו, הוא יותר עב וחשוך, מכל העולמות שקדמו אליו.

אולם הצורות של פרטי המציאות, וכן כל המקרים שלהם, באים בשוה, בכל עולם ועולם, הן בכמות והן באיכות, בלי שינוי של כלום.

והמשילו את זה, כמשפט החותם עם הנחתם הימנו, אשר כל הצורות, המצויות בהחותם, עוברות בשלימותן, לכל פרטיהן ודקדקיהן אל הדבר הנחתם הימנו.

כן הוא בהעולמות, אשר כל עולם תחתון, נחתם מהעולם העליון ממנו. ועל כן, כל הצורות, שיש בעולם העליון, בכל כמותם ואיכותם, נעתקים במלואם, ובאים גם בעולם התחתון. באופן, שאין לך פרט של מציאות, או של מקרי המציאות, המצוי בעולם התחתון, שלא תמצא דוגמתו, בעולם העליון הימנו, בצורה שוה כמו ב' טיפות של מים.

ונקראים "שורש וענף". כלומר, שאותו הפרט, הנמצא בעולם התחתון, נבחן לבחינה של ענף, בערך הדוגמא שלה, המצוי ועומד בעולם העליון, שהוא שורשו של הפרט התחתון. מפני שמשם נחתם, ונתהוה, פרט ההוא, בעולם התחתון.

וזהו כונת חז"ל, במה שאמרו: "אין לך כל עשב מלמטה, שאין לה מזל ושוטר מלמעלה, שמכה אותה, ואומר לה: "גדל!" (השמטות הזוהר, דף רנא ע"א; ב"ר, פ"י).

כלומר, שהשורש, הנקרא "מזל", מכריח אותה, להגדל ולקבל את כל תכונתו, מבחינת כמותו ואיכותו, כמשפט החותם עם הנחתם הימנו, כאמור לעיל. וזהו החוק של שורש וענף, הנוהג בכל הפרטים שבהמציאות, ושל מקרי המציאות, בכל עולם ועולם, ביחס העולם העליון ממנו."

שפת המקובלים היא שפה של ענפים

"פירוש, על פי הוראתם של הענפים הללו, על שרשיהם, שהם הדוגמאות שלהם, הקיימים בהכרח בעולם העליון. כי אין לך שום מציאות בעולם התחתון, שלא יהיה נמשך ויוצא, מעולם העליון ממנו. וכמשפט החותם עם הנחתם, כמפורש לעיל.

אשר משום זה, השורש, שבעולם העליון, מטיל ומחייב את הענף שלו, שבעולם התחתון, שיתגלה בו כל צורתו ותכונתו. על דרך שאמרו ז"ל, שהמזל שבעולם העליון, המיוחס להעשב שבעולם התחתון, מכה על אותו העשב, ומכריחו להגדל, על מתכונתו, כנ"ל. שמתוך זה, נמצא כל ענף וענף, שבעולם הזה, מגדיר היטב את הדוגמא שלו, העומד בעולם העליון.

ולפיכך, מצאו להם חכמי הקבלה, אוצר של מלים, ערוך ומפורש לעיניהם, די ומספיק, לבחינת שפה מדוברת ביניהם, המצוינה להפליא. שיוכלו לישא וליתן, זה עם זה, בשרשים הרוחניים שבעולמות העליונים. דהיינו, על ידי שמזכירים לחבריהם, רק את הענף התחתון, המוחשי, שבעולם הזה, המוגדר היטב לחושים הגשמיים. והשומעים, מבינים מדעתם, את השורש העליון, אשר ענף הגשמי הזה, מראה עליו. מפני שהוא מיוחס אליו, להיותו נחתם הימנו, כנ"ל.

באופן, אשר כל פרטי הויות הבריאה, המוחשית, וכל מקריהם, נעשו להם, כמו מלות ושמות מוגדרים ומוחלטים, על השורשים הגבוהים, העליונים הרוחניים. ואע"פ שבמקומם הרוחני, אי אפשר להתבטא בשום מלה והנה, להיותם למעלה מכל דמיון, מכל מקום, קנו להם זכות ביטוא שפתים, על ידי ענפיהם, המסודרים לחושינו כאן, בעולמינו המוחשי, כמבואר.

וזהו כל אופיו, של השפה המדוברת בין חכמי המקובלים. אשר על פיה מגלים את השגותיהם הרוחניים, מאיש לאיש ומדור לדור, הן בעל פה והן בכתב. ומבינים זה את זה בסיפוק גמור, כפי כל השיעור המדויק, המחוייב לצורך משא ומתן במחקרי חכמה. דהיינו בגדרים מדויקים, שאי אפשר להכשל בהם. מפני, שכל ענף וענף, הנה יש לו הגדרה טבעית, מיוחדת לו בהחלט. וממילא, שמראה גם כן על שורשו, שבעולם העליון, עם הגדרתו זו המוחלטת.

ותדע, אשר שפת הענפים של תורת הקבלה הזו, הוא יותר נוח להסביר מושגי החכמה, יותר מכל הלשונות שלנו הרגילים. כנודע מתורת הנומינליזם, אשר הלשונות נשתבשו הרבה בפיות ההמונים. כלומר, שמתוך ריבוי השמוש, שמשתמשים עם המלות, הרי הם הולכות ומתרוקנות מתוכנם המדויק. ועל כן נעשו קושיים גדולים, למסור סברות מדוייקות, מאחד לחבירו, על ידי המבטא והכתב, כנודע.

מה שאין כן, ב"שפת הענפים של הקבלה", הנלקחת משמות הבריות ומקריהם, הערוכים ועומדים לעינינו, מוגדרים בחוקי הטבע, שאינם מקבלים שינוי לעולם - אף פעם לא יארע להשומעים ולהקוראים, שיטעו בהבנת המלות, המוצעות להם, מפני שגדרי הטבע מיחלטים למדי, חוק ולא יעבור."

עד כאן זה מובן, זן שפה קלה, כללית.

מסירה מפי מקובל חכם למקבל מבין מדעתו

"כן כתב הרמב"ן ז"ל, בהקדמת פרושו על התורה, וכמתכונתו כתב גם כן הרח"ו ז"ל, במאמר הפסיעות. וזה לשונו: "וידעו המעיינים, שלא יבינו אף מלה אחת, מכל הכתוב בקונטרסים הללו, זולת במסירתם, מפי חכם מקובל, לאזן מקבל חכם ומבין מדעתו". וכן בדברי חז"ל (חגיגה, יא ע"ב): "אין דורשין במרכבה ביחיד, אלא אם כן הוא חכם ומבין מדעתו".

והנה דבריהם מובנים היטב, במה שאמרו, שצריכים לקבל מפי מקובל חכם. אולם, מהו החיוב, שגם התלמיד, צריך מקודם להיות חכם ומבין מדעתו עצמו? ואם אינו כך, אפילו יהיה צדיק, היותר גדול בעולם, אסור ללמדו! ועוד, אם הוא כבר חכם ומבין מדעתו, אם כן שוב, אין לו צורך ללמוד מאחרים?

ובהמבואר לעיל, תבין דבריהם בתכלית הפשיטות. שהרי נתבאר, אשר עם כל המלות וההגה, הבאות במבטא שפתינו, אי אפשר לבאר על ידיהם, אף מלה אחת, מהענינים הרוחניים האלקיים, שהם למעלה ממקום וזמן המדומים. אלא, שנמצא שפה מיוחדת לענינים הללו, שהוא "שפת הענפים", על פי הוראתם ביחסם אל שרשיהם העליונים.

אולם שפה זאת, הגם שמסוגלת מאד לתפקידה, לישא וליתן במחקרי חכמה, עוד ביותר מהשפות הרגילות, כמו שהובא לעיל, אכן כל זה אמור, רק אם השומע הוא חכם מעצמו, דהיינו שיודע ומבין ביחסי הענפים אל שרשיהם.

כי היחסים הללו, אינם מתבארים כלל מהתחתון לעליון. כלומר, שבהסתכלות על הענפים התחתונים, אי אפשר להוציא מהם, שום הקש ודמיון כלל, על איזה דוגמא, בשרשיהם העליונים.

ולהיפך הוא, שמהעליון ילמד התחתון. כלומר, שמתחילה צריכים להשיג את השרשים העליונים, כמות שהם ברוחניותם, למעלה מכל דמיון, אך בהשגה טהורה. על דרך, שנתבאר במאמר "מהותה של חכמת הקבלה", אות ד' ד"ה "הממשיות שבחכמת הקבלה". ואחר, שמשיג היטב את השרשים העליונים, מדעתו, אפשר לו להסתכל בענפים, המוחשים שבעולם הזה, ולידע, איך כל ענף מתיחס אל שרשו, בעולם העליון, בכל סדריו, בכמות ואיכות.

ואחר שיודע, ומבין את כל זה היטב, אז נמצאת לו שפה משותפת, בינו ובין רבו. דהיינו, "שפת הענפים". אשר על פיה, יוכל החכם המקובל, למסור לו כל מחקרי החכמה, הנוהג בעולמות העליונים הרוחניים. הן מה שקיבל מרבותיו, והן הרחבתו בחכמה, שמצא בעצמו. כי עתה, יש להם שפה משותפת, לשניהם. ומבינים זה את זה.

אולם, בעת שהתלמיד, אינו חכם ומבין מדעתו את השפה ההיא, דהיינו הוראת הענפים על שורשיהם, מובן מעצמו, שאין ביכולתו של הרב, להסביר לו אף מלה אחת בחכמה הרוחניות הזו. ואין צריך לומר, לישא וליתן עמו במחקרי חכמה. היות, שאין להם כלל שפה משותפת, להשתמש עמה. ונמצאים, שהם כמו אלמים. ועל כן, בהכרח, שאין מוסרין מעשי מרכבה, שהוא חכמת הקבלה, אלא אם כן הוא חכם ומבין מדעתו.

ויש לשאול עוד לפי זה: מאין החכים התלמיד, עד לידי כך, להכיר היחסים של ענף ושורש, מתוך התחקות על השרשים העליונים?

והתשובה היא: אשר כאן שוא תשועת אדם, אלא לעזר אלקי אנו צריכים! אשר, הזוכה למציאת חן בעיניו ית', הריהו ית', ממלא אותו בחכמה בינה ודעת, להשכיל השגות עליונות. ואי אפשר להסתייע בזה, מעזרת בשר ודם, ולא כלום. אכן, אחר שמצא חן בעיניו ית', וזכה בהשגה העליונה, אז מוכן לבוא ולקבל מרחבי חכמת הקבלה, מפי מקובל חכם. כי עתה, יש לו עמו שפה משותפת, ולא זולת."

(סוף השיעור)