שיעור בוקר 24.06.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטעים נבחרים מן המקורות בנושא: ללמוד מהירידה במצב העלייה

אנחנו יודעים כבר, שומעים כמה ימים שהדבר הזה הוא הכי חשוב. שהעבודה שלנו בעיקר לצרף חיסרון גדלות הבורא שיש לנו בירידה, ולכן אנחנו קוראים לזה "ירידה", למצבים כאלו שאין בהם גדלות הבורא בעינינו. "אין א-לוהים בקרבי", מה שנקרא. וחסרונות למצבים כאלו אנחנו רוצים לצרף לעלייה, כי את העליות והירידות ברור לנו שאנחנו מקבלים מלמעלה.

זה אני חושב מורגש בכל אחד ואחד. זה לא תלוי באדם, אלא תלוי איך האדם עובד בשניהם, איך שהוא מצרף את המינוס, חוסר גדלות הבורא שבו, לפלוס, גדלות הבורא שנתנו לו קצת להרגיש בהארה, והוא בעצמו מעביר חיסרון לגדלות הבורא, איך שהוא שוב מרגיש, בודק, מודד, לוקח עימו ומצרף לעלייה, לגדלות הבורא הנוכחי שקבל. ודווקא העבודה הזאת היא שייכת לאדם. חוץ מזה, כל היתר מתגלגל אלינו מלמעלה.

אז אנחנו צריכים עכשיו להשתדל כמה שיותר מהר לרכוש את האומנות הזאת, לאתר עליות וירידות כלפי גדלות הבורא בלבד ולא כלפי הרגשה אחרת. שממש נרגיש כל העומק של חוסר גדלות הבורא, בחוסר שליטת הבורא, שממש "כל עצמותי תאמרנה." גם בזה חסרה גדלות הבורא, וגם בזה ממלאה אותי גדלות הבורא. וכך צריכים בין שתי ההבחנות האלו לעבוד.

אז בואו נקרא על זה קצת הלאה, כי שוב, אנחנו צריכים במשך היום, בכל מצב ומצב להשתדל לחיות רק לפי הנתון הזה, גדלות הבורא. יותר או פחות, פחות או יותר, ולא להסכים עם זה שהוא פחות, ולהשתדל להגיע למצב שאני כל הזמן רק חי בלהרגיש איזו גדלות הבורא ממלאה אותי בעצמה, באופן, וכך כל הזמן לדאוג שזה יכוון אותי בכל החיים.

קריין: ציטוט מספר 10 מתוך רב"ש א', מאמר "שלום אחר מחלוקת יותר חשוב משאין מחלוקת כלל".

"רק בזמן עליה, אז כשעושה חשבון, מה שעליו להרויח ומה הוא מפסיד, ע"י שהוא משועבד להרצון לקבל, שהוא לא יכול להרויח והוא רק מפסיד, החשבון הזה כשהוא עושה, הוא יכול להרגיש, איך שהיצר שלו עושה לו רעות. ומכל עליה ועליה הוא צריך לעשות חשבון, מה שהפסיד מן הירידה. וע"י זה הוא רואה, שהיצר עושה לו הרבה רעות. ובכדי שיקבע בלבו צורך לעזרת ה', זה בא לו ע"י הרבה רעות, שהוא סובל ממנו, כמ"ש בדברי הזה"ק, שדרשו על הכתוב "רבות רעות צדיק", שהצדיק סובל הרבה רעות מהיצר. ולפי שהסברנו, יש לפרש את הכתוב "רבות רעות צדיק". כלומר, לאחר שהצדיק סבל הרבה רעות, כי "צדיק" נקרא על שם העתיד. היינו, מי שרוצה להיות צדיק. זאת אומרת, שרוצה לעבוד לשם שמים, הוא סובל הרבה רעות, עד שיתאסף הרבה רעות. וזה שכתוב "ומכולם", היינו שיש לו כבר הרבה רעות, אז יצילנו ה'. מסיבה, שאז יש לו צורך אמיתי שהקב"ה יעזור לו. וכבר ידע איך להחשיב את ישועת ה'. שזהו מטעם, שאין אור בלי כלי."

(רב"ש - א'. מאמר 23 "שלום אחר מחלוקת יותר חשוב משאין מחלוקת כלל" 1987)

שאלה: מה זה כוונה "לסבול הרבה רעות"?

"לסבול הרבה רעות" זה נקרא שהוא עדיין מרגיש כל מיני הפרעות, חוץ מהפרעה אחת, שהיא חוסר גדלות הבורא בעיניו. אז יש עוד כל מיני הפרעות, בעיות, בלבולים שמושכים אותו לכל מיני כיוונים, ממלאים לו את הראש, ולפי הרעות האלה הוא רואה את העולם לא בסדר בזה ובזה, וכך וכך.

זאת אומרת, עדיין לא נקבע אצלו אבחון אחד. טוב ורע זה רק לפי הכרת גדלות הבורא בעיני. הרגשת הגדלות הבורא בעיני. יש גדלות הבורא? טוב. אין גדלות הבורא, רע. זהו. וכל היתר זה הפרעות, יוצרות שמייצבות לי צורך דווקא לגדלות הבורא בלבד.

אבל עד שאני עובר אותן אני מאוד מבולבל. מושך אותי כל דבר לכיוון משלו. ואני מבולבל כך כל היום. עד שאני סוף סוף מחליט, ושם לב, ומבקש ומייצב על ידי החברה, על ידי כל מיני גורמים, מה שאפשר, רק שגדלות הבורא זה מה שיקבע לי את כל החיים. יותר מזה לא. כל היתר פשוט אינם. רק ההפרעות לגדלות הבורא שכל דבר אני משיג מתוך ההפכיות שלו, עזרו לי להכיר שגדלות הבורא היא החשובה ביותר. הכי חשובה. היחידה החשובה. דווקא על ידי זה שרעות רבות עברו עלי ,וכך אני גיליתי שסך הכול יש רק חשיבות לדבר אחד.

שאלה: גדלות הבורא חייבת להיות מלווה בהרגשת "טוב ומיטיב"?

"טוב ומיטיב" זה תוצאה מהרגשת גדלות הבורא. שאחרי שגדלות הבורא היא החשובה לי, אז אני מבין שכל מה נעשה ממנו זה רק כדי שאני אכיר שגדלות הבורא, זה האבחון החשוב ביותר בעיני, בחיי, ואז אני רואה שהוא "טוב ומיטיב" כי הביא אותי לזה בצורה הנכונה, באהבה, בממש ביחס, בטיפול הנכון. "הטוב ומיטיב" זה כבר תוצאה מהיכרות התהליך שעברתי, שאני יכול להגיד על המטפל העליון הזה שהוא "טוב ומיטיב".

שאלה: יש איזה תהליך שעובר ממצב הירידה למצב העלייה, או שזה קורה ב"בום בום" כזה, יש ירידה ומיד עלייה? או שיש תהליך ביניהם?

בינתיים זה "בום בום".

תלמיד: כי מציירים את זה פרבולה בדרך כלל, שמהנקודה הנמוכה ביותר עולים לנקודה הגבוהה ביותר.

אתם מרגישים שפתאום משהו מתבהר. פתאום יש רגש, יש ראייה, יש שכל, יש יכולת לקשור בין סיבה למסובב, והעיניים פקוחות, הלב פתוח. וזה נקרא אצלנו בינתיים "עלייה". אמנם עלייה היא לא לפי זה, אלא לפי שוב, עד כמה שבזה הבורא נעשה גדול בעיני ואני יכול להגיע למסירות נפש.

מסירות נפש זה שאני דואג רק לו. לפעמים יש לנו כזאת הרגשה כלפי אנשים שאנחנו אוהבים אותם. ילדים, תינוקות, משהו שאני מוכן ממש, לא חשוב לי החיים שלי, רק שיהיה טוב לו. ככה זה. ברמה כזאת, ודאי עוד יותר, אבל האבחון הזה הוא אבחון נכון, עד כמה שהבורא [יותר] חשוב לי מהחיים שלי.

זה נקרא "מסירות נפש" בינתיים. לפי זה מודדים את גודל ההשפעה שיש באדם, שהיא מתחילה מזה שאני מוכן להשקיע את עצמי במצב הנוכחי כולי, ללא שום שאלה, הגבלה, כלום. אבל זה עדיין על פני הרמה הגשמית.

שאלה: מה המדד של להיות צדיק, עומק הירידה או גובה העלייה?

לפי המילה "צדיק", צדיק זה מי שמצדיק את הבורא. להצדיק את הבורא בעלייה, אז ודאי שכן. להצדיק את הבורא בירידה, אם זו ירידה ממש, אז ודאי שלא. בפער בין עלייה לירידה, שזה כמו רבי בשמעון מן השוק, שהוא רבי, שמעון, מן, השוק. לפי זה מודדים.

זאת אומרת, שוב. אצלנו זה עד כמה שבינתיים אנחנו יכולים לצרף חיסרון בגדלות הבורא בירידה להכרת גדלות הבורא שיש בינתיים, לפחות במקצת, בעלייה.

שאלה: צרה זו למה לי? אם אני כצדיק סובל כל כך הרבה, למה לבן אדם להיות צדיק? אני רוצה להצדיק את הבורא, אבל בהצדקת הבורא יש כזה סבל, כפי שהוא כותב.

לא. זה לא סבל. זה מורגש כתענוג. זה מורגש מסירות נפש שבאמת מלווה בשמחה גדולה.

תלמיד: אבל הרב"ש פה כותב, כאילו, שכשהצדיק עובר ייסורים גדולים, כדי להצדיק את הבורא, זה לא דבר טבעי.

מחלקים לו את המצבים האלה שהוא עדיין לא יכול להתייחס אליהם נכון, מחלקים אותם לפרוטות פרוטות. כמו שאתה מוסיף קצת מלח, קצת פלפל כתבלין למאכל. תנסה לאכול אותם בעצמם? זה בלתי אפשרי, ובלתי אפשרי בלי זה. אז כך נותנים לך. זאת אומרת, צדיק זה לא נקרא שאתה סובל. אתה חייב להצדיק, ולאהוב, ולשמוח, אחרת אתה לא מודה על זה שהוא "טוב ומיטיב".

תלמיד: יש תענוג בייסורים האלה?

הייסורים, אם הם עוברים לא עליך, אלא על השונא שלך, על הרצון לקבל, אז הם הופכים להיות לתענוג.

שאלה: בקטע הזה דברנו עד עכשיו על צרוף הירידה לעלייה, בלהדגיש את העלייה, את הרוממות של המצב. פה הוא מדבר דווקא על לראות את השפלות של הירידה, בשביל לראות כמה היצר רע. כאילו שרב"ש נותן פה איזה כיוון נוסף. זאת אומרת, גם צריך לראות עד כמה עכשיו המצב שלי הוא גדול, בשביל זה אני מצרף את הירידה, וגם שרק בעלייה אני יכול לראות כמה היצר הוא רע.

אנחנו לא בודקים את היצר הרע. אנחנו בודקים גדלות הבורא בעיני. זה הנתון שאנחנו דואגים לשמור עליו. יותר, פחות, נמצא, לא נמצא, אבל גדלות הבורא. אני לא הולך לחטט ביצר הרע שלי.

תלמיד: אז מה זה סיכום הרעות האלה, שהוא אומר שרק במצב הזה נהיה לו עוד רע שהוא אוסף, כאילו הוא צובר שם התרשמויות כאלה שאחר כך נשלמות?

כל המדידות זה רק כלפי הבורא. יש א-לוהים בקרבי, אין א-לוהים בקרבי, ועד כמה. ביצר אתה לא יכול למדוד, זה גם לא ייתן לך כלום. אתה לא יכול להתבסס עליו. רק כלפי הבורא כל פעם. גם להרגיש חוסר, וגם שיש ממי לבקש. אתה חייב לקשור את עצמך אליו, ולא ליצר.

וגם אפילו שביצר שלך תלויה גדלות הבורא, מה שאתה, מה שמרגיש, אבל בכל זאת, אתה מודד, אתה רוצה לחפש את הגדלות או החיסרון של הבורא. הזקן לא הולך לחפש את היצר הרע שלו.

שאלה: אם אתה בעלייה ולא מוצא חסרונות?

זה לא טוב, זה עדיין עלייה של תינוקות. עלייה של אדם שעבר כמה וכמה כאלו מצבים, הוא בכל זאת יכול להיות, אולי לא בפסגת העלייה, נגיד, שתמיד יש מצב גם בעלייה, גם בירידה שיש היפוך, שבירת הנגזרת, במתימטיקה ככה, ואז כדי להתהפך חייבת להיות שם נקודת השבירה. ולכן אדם מרגיש את עצמו באופוריה ואין לו שום אפשרות, אפילו השכל נאבד, רק הרגשה, כי זה מתהפך, יש התהפכות הרשימות והכוחות, גישה, הכול בו עובר הילוך. אבל חוץ מהנקודה, נגיד הכי עליונה או הכי תחתונה, חוץ מזה ששם הגלגל כאילו עובר את נקודת הקיצון, נקודה מתה, אז כבר הוא יכול למדוד מה היה לו.

תלמיד: אפשר לראות את מצב הירידה דרך החברים? נאמר שאתה מסתכל על חבר ואתה אומר, הנה הוא נמצא עכשיו בדיוק במצב שאני הייתי בו לפני דקה?

עדיין אנחנו לא כל כך עובדים עם זה, כי כל הקטעים כתובים כאילו לאדם אחד. לפני זה יש לו המון מאמרים על החברה והכול בחברה, אבל כותב כאן כלפי כל אחד ואחד. ובאמת חסרים מאמרים אצל רב"ש, איך לממש את כל יתר השלבים. חוץ מחיבור בחברה, איך אנחנו בחיבור עוברים את כל יתר המצבים שהוא כתב בצורת יחיד. אז בצורת יחיד כתב, אבל באיזו צורה אנחנו מממשים את זה בקבוצה לא כתב. כי באמת לא היו כל כך מצבים למי לכתוב. לא היו קבוצות. עוד לא הספיק. ולכן זה חסר לנו.

בינתיים אני דואג שלפחות העניינים האלה יקלטו בכל אחד ואחד, שכל אחד יתרגל שאת החיים שלו הוא בודק בגדלות הבורא, יותר או פחות. בכל דבר ודבר. זאת אומרת, איזה משפט שאני אומר, איזה מצב שאני עושה, מה שאני עושה פיזית, לא חשוב, בדברים הפשוטים ביותר, אני כל הזמן בודק. אני כל הזמן כאילו רץ אחרי להרגיש יתר גדלות הבורא. זו המטרה, זו כל הזמן הנטייה שלי, ויותר מזה אני לא דואג. כל היתר זה דבר משני.

עד כדי כך שדווקא בחיפוש אחרי גדלות הבורא אני מאבד את העולם הזה ונכנס ממש לעולם אחר, לממדים אחרים, שזה החשוב ואז אני קשור לעליון וזהו. זאת אומרת לא נעלם העולם הזה בכל זאת, אני דרכו מעלה כל פעם את החסרונות לגדלות הבורא מירידה לעלייה. אבל כשעשיתי את הכול, לא צריך אותו. זה כבר תיקונים גדולים.

תלמיד: האם נכון למדוד את גדלות הבורא לפי היחס לחברים? אני מסתכל, אני אומר, רגע עכשיו הרשעתי אותו?

עד כמה שגדלות הבורא מחייבת אותי לאהוב את החברים. יש "מאהבת הבריות לאהבת ה'", אבל למה אהבת הבריות? כי אני צריך להגיע לאהבת ה'. אז הבורא הוא המטרה והראשון ומזה אני מגיע לנחיצות באהבת הבריות. אהבת החברים ומהם לאהבת הבריות ואז אליו. הוא הראשון, אבל המימוש בקבוצה. בקבוצה אני חייב לדאוג קודם כל לאהבת חברים, ואז הבורא הוא אמצעי לאהבת חברים כביכול, אבל כשאני משיג, במידה שאני משיג את אהבת החברים, אני יכול לדאוג כבר לאהבת ה'.

קריין: ציטוט מס' 10, מתוך רב"ש א', "שלום אחר מחלוקת יותר חשוב משאין מחלוקת כלל".

"רק בזמן עליה, אז כשעושה חשבון, מה שעליו להרויח ומה הוא מפסיד, ע"י שהוא משועבד להרצון לקבל, שהוא לא יכול להרויח והוא רק מפסיד, החשבון הזה כשהוא עושה, הוא יכול להרגיש, איך שהיצר שלו עושה לו רעות. ומכל עליה ועליה הוא צריך לעשות חשבון, מה שהפסיד מן הירידה. וע"י זה הוא רואה, שהיצר עושה לו הרבה רעות. ובכדי שיקבע בלבו צורך לעזרת ה', זה בא לו ע"י הרבה רעות, שהוא סובל ממנו, כמ"ש בדברי הזה"ק, שדרשו על הכתוב "רבות רעות צדיק", שהצדיק סובל הרבה רעות מהיצר. ולפי שהסברנו, יש לפרש את הכתוב "רבות רעות צדיק". כלומר, לאחר שהצדיק סבל הרבה רעות, כי "צדיק" נקרא על שם העתיד. היינו, מי שרוצה להיות צדיק. זאת אומרת, שרוצה לעבוד לשם שמים, הוא סובל הרבה רעות, עד שיתאסף הרבה רעות. וזה שכתוב "ומכולם", היינו שיש לו כבר הרבה רעות, אז יצילנו ה'. מסיבה, שאז יש לו צורך אמיתי שהקב"ה יעזור לו. וכבר ידע איך להחשיב את ישועת ה'. שזהו מטעם, שאין אור בלי כלי."

(רב"ש - א'. מאמר 23 "שלום אחר מחלוקת יותר חשוב משאין מחלוקת כלל" 1987)

איזה צרות ישנן לצדיק? רוצה להצדיק את הבורא ולא יכול להצדיק אותו אם לא יכיר את גדלות הבורא, שזה ימלא אותו, שזה יהיה לפניו, ומזה יש לו כל הצרות. יש לו כל טוב בחיים חוץ מדבר אחד, הבורא כאילו אומר לו, אני סותם אותך, בבקשה, הכול יש חוץ מדבר אחד. ואז כלפי זה בודקים אותו, האם יוכל להרגיש שזו הצרה.

שאלה: אני תמיד חשבתי שאנחנו זקוקים לנוכחות ולתמיכה של הבורא בכל רגע בחיים שלנו. האם זה נכון?

כן, נכון.

תלמיד: ולא רק בירידה, אלא גם בשמחה וגם בצער.

כן. אתה צודק.

שאלה: האם יתכן שאני לא מודע לכך שקיבלתי את גדלות המטרה כי אני לא יודע למדוד אותה נכון?

זה לא עניין של למדוד. למדוד אנחנו לא יכולים עדיין, אין עדיין אצלנו כאן רשימות ד', ג' וכן הלאה. רשימות דהתלבשות, רשימות דעביות, זה לעומת זה, אין. אנחנו פשוט צריכים להתרשם. הייתי פעם בהרגשה שהבורא ממלא אותי, ממלא את המציאות, הוא עושה הכול, הוא מבצע הכול. ישנה כזאת לפעמים הרגשה ואז אני נמצא בהתלהבות, בשמחה, בביטחון, לא אכפת לי כלום, אני מרגיש שאני נמצא בידיים של העליון. ולפעמים הפוך, הבורא נעלם, אין, אני לא מרגיש אותו, לא לפניי, לא בכלל בעולם, העולם מתנהג לפי היצר הרע, כולם אגואיסטים, כולם מתנהגים כמו שכולם רואים.

השאלה היא, אחרי שפעם הייתה לי עלייה בזה שהרגשתי את הבורא, האם עכשיו אני בודק את העולם עד כמה חסרה בעולם גדלות הבורא. אם הבורא היה מתגלה, כמו שכותב בעל הסולם, היו כל באי העולם צדיקים גמורים, כולל אותי. ואז לפי זה אני מתחיל להרגיש, מה חסר לי כדי להיות באמת בדבקות עם הבורא, בהכרת הבורא, בהבנה, במה? חסר לי רק הרגשת הבורא שממלא את העולם, נכון או לא? נכון. אפילו בצורה אגואיסטית אני מרגיש את זה, עוד לפני כל התיקונים שיבואו ויעלו אותי לדרגה על מנת להשפיע.

אז מה שאני עכשיו מחפש, שהבורא ממש בהרגשה שלי, ימלא לי את כל המציאות. לפני כולם ואחרי כולם אני ארגיש שישנו כוח העליון. והוא מזיז אותם ועושה אותם ואני רואה אותם כמו בסרט, כמו בקולנוע, אני כבר יודע שאחרי הסרט יש שם מישהו שעשה את הסרט, מישהו עכשיו מקרין לי אותו ויש לו בזה כוונה ללמד אותי, מכל הסרט הזה, איך להזדהות עימו על פני הסרט שאני רואה, מרגיש, חווה. לכן זה הופך להיות חשוב לי.

שאלה: האם אני יכול לקבל חיסרון אמיתי לגדלות ה' מתחושותיי עצמי, או רק חיסרון של החברים יהיה חיסרון אמיתי לגדלות ה'?

גם זה וגם זה. טוב להתרשם מחברים, זה מאוד מקדם. אם אתה שומע מהם כל מיני כאלה סיפורים, התרשמויות מעליות וירידות כלפי גדלות הבורא, זה מעורר. בינתיים זה לא מפריע. ישנם מצבים שזה מפריע אחד לשני, אבל בינתיים כמה שיותר תעשו, זה בסדר. כי בעשירייה עדיין אנחנו לא מגיעים, כדי לא להתבלבל. לא להחליף זה את זה. קודם, כל אחד בחייו.

שאלה: הוא אומר "שרוצה לעבוד לשם שמים, הוא סובל הרבה רעות". איזה הגיון יש פה?

הגיון מצוין. ככה. אני זוכר, אני חייב ללכת לשיעור מוזיקה. לא אשכח את זה בחיים. הייתי בן שש, אפילו חמש, דחפו אותי ההורים. פתאום הביאו הביתה פסנתר ועד שמורידים אותו מהמשאית, עד שמכניסים אותו הביתה, ואני לא יודע בשביל מה, כמו גיליוטינה שמביאים לי. רק אחר כך אני הבנתי מה הם הכינו לי. ואחר כך אני הולך לשיעור מוזיקה.

ואני הולך מהבית דרך החצר, דרך כל מיני מגרשים, היו לנו הרבה, ושם יושבים חברים שלי, ילדים בני חמש, שש, שבע, משחקים בכל מיני משחקים, "מיכאל לאן אתה, הולך?" לאן אני הולך? מפסיד את החיים. עד היום אני זוכר את הצער הזה, ממש איזה צער. אז ההתרשמות הזאת חייבת להיות מהירידות וגם מהעליות. היא חייבת להיות כך, איך עוד?

"כל אשר יאהב ה' יוכיח". אם אני רוצה מתוך אהבה אפילו, לקדם מישהו אני חייב להעמיס עליו שיעורי מוזיקה, שיעורים כאלו, שיעורים כאלו, כל מיני דברים. אחרת לא יגדל. עם ישראל יש לו אגו הכי גדול, זה ידוע לכולם, על זה אין ויכוח. ויחד עם זה הוא חייב לעבוד נגד האגו הזה קשה מאוד. אחרת מה ייצא ממנו? שום דבר. זה תמיד כך.

אתה רוצה שהילד שלך יהיה עם אגו קטן, מסכים להכול ושום דבר, מה זה, חתול? לא, רק אגו גדול והרבה תרגילים, אז יוצא אדם גבוה.

תלמיד: כאשר אדם עובד בעבודה רוחנית, במה תלוי גובה הירידות האלה, גובה הצרות. ככל שני מתקדם מקבל צרות יותר גדולות, איך זה עובד?

ודאי. עד כמה שאתה מתקדם יותר, אתה מקבל צרות יותר גדולות. כדי שתהיה לך אפשרות להוציא משם יותר חיסרון לגדלות הבורא. אתה את הטענות תרשום, תשלח, אבל עובדות תקבל ממני.

שאלה: אם לחברים בעשירייה יש באמת רעות כאלה, הם לא מצליחים להחזיק את גדלות הבורא כל הזמן?

אז אתם צריכים להתקשר עוד חמש פעמים ביום, עשר.

תלמיד: אז יוצא שנניח יש שלוש התקשרויות ביום, או עוד חמש פעמים, וזה לא מספיק. השאלה באמת איך לעזור לחברים שמרגישים רע ורוצים להתקדם?

כשתרגישו שברגע שאתם נופלים למחשבות שאין שם בורא ברקע, אז אתם מיד תופסים את גלגל ההצלה שהוא החברה. מיד. כאן אנחנו צריכים עכשיו להתחיל לעבוד על זה, כלפי העליות והירידות המשותפות. איך אנחנו נמצאים, אם פעם זה קופץ, פעם זה קופץ, כמו ברפסודה, שכך אנחנו מחזיקים את שיווי המשקל בינינו, האיזון, וכן הלאה. רק בצורה כזאת.

תתאר לעצמך אם אנחנו נמצאים באמת ברפסודה או בכזה דבר, שכולנו נמצאים, ואיך אנחנו אז מסתדרים. אם אנחנו לא חושבים יחד איך להחזיק את שיווי המשקל, איך אנחנו [נסתדר]? שיווי המשקל תלוי בכולם, שאנחנו נרגיש את כולם, אז איך הכי טוב במצב הרעוע הזה להרגיש את כולם, ושהחיים שלנו תלויים בזה.

תלמיד: זאת הייתה גם ההרגשה שצריכים לעשות משהו בעשירייה ולהעביר, לתמוך במישהו אחר, כי להיות סגורים בעצמנו כל יום זה לא זה.

סגורים בעצמינו, לא צריכים יותר. העשירייה חייבת להרגיש את עצמה סגורה ביניהם, ואז היא צריכה לשים לב מה עובר עליהם כלפי גדלות הבורא, הרגשת גדלות הבורא המשותפת הזאת. הם צריכים להגיע למצב שהעליות והירידות הן בכולם, שהם מגיעים בהשתתפות כאחד ורק עולים. כי כל עליה וירידה, עליה וירידה, בכל אחד, והרפסודה היא על הגלים האלה קופצת, רוקדת כך, ואז אתם כך מתקדמים. לא צריכים שום דבר אחר, כל העולם אין בו שום חשיבות.

תלמיד: ומה לגבי לקבל את המצב הזה שהוא בא מהבורא איכשהו, את זה צריך לעשות או לא?

בטח. כשאתם מתחברים יחד ונלחמים להיות באיזון, נגד מי אתם נמצאים? מי משחק אתכם? הבורא. אז אתם חייבים להגיע למצב שבאמת זה כמו משחק, וכתוב שזה בדיוק המשחק ש"הבורא משחק עם ליוויתן". ואתם מצד אחד, הבורא מצד שני, והאגו שהוא ברא באמצע.

תלמיד: אבל שלוש פעמים ביום, זה לא הוגן.

עד שתתחילו להרגיש, בלי להתקשר אפילו ביניכם, שאתם כל הזמן צריכים לשמור את האיזון ברפסודה שלכם. זה דבר מאוד מיוחד.

שאלה: איך מייצבים את הרפסודה?

על ידי זה שרוצים להיות בלב אחד.

תלמיד: העבודה היא מול החברים או מול משהו משותף?

משותף. העבודה היא משותפת, שאנחנו רוצים במרכז שלנו לאחוז בבורא. שהגדלות שלו תחזיק אותנו, תייצב אותנו, ותעזור לנו כל הזמן לשמור על הקשר בינינו, זה מרכז הרפסודה, ושם הוא נמצא. כי סך הכול כל הדברים הם כדי להידבק בו, כל הנתונים הללו, וזה מאוד קונקרטי, זה ממש מצטבר יחד, ואז אתה מתחיל לראות איך הוא משחק איתך.

במשחק הזה יש לך בעיות חיצוניות, כגלים נניח והרפסודה, אבנים בדרך, אלה אבני דרך. זאת אומרת הפרעות חיצוניות והפרעות פנימיות. הפרעות פנימיות שכל אחד ואחד פתאום לא חשוב לי, יותר חשוב, לא חשוב, יותר חשוב, ואז כל הזמן שומרים שיווי משקל בחשיבות הבורא המשותפת, ושהוא יהיה באמצע, הוא הראשון והוא אחרון. מצד אחד, את הכול מקבלים ממנו, ומצד שני, כולם חוזרים אליו בעבודה.

שאלה: הזכרת את זה קצת. מאיזו נקודה האינטנסיביות של הקשר בינינו הופכת לרוחנית? אדם מגיע כל יום לשיעור בוקר, זה ניראה לי מין מינימום שמתחתיו אם אתה יורד אתה כנראה עף מהסירה הזאת.

נכון.

תלמיד: ואז יש לנו שלושה זומים ביום. האם צריך להגיע למצב שיהיו לנו עשרים זומים ביום?

לא, זה מוגזם וזה מפריע. המטרה היא להיות בלי זומים ובלי כלום, המטרה היא כל הזמן לחיות את זה בפנים.

תלמיד: אבל יש הרגשה, בטח בעשיריות שאנחנו עכשיו נמצאים בהן, שבלי התשתית הזאת של הדברים הגשמיים שאנחנו עושים, נניח את שלוש הפגישות האלה ביום, שבלי זה לא יעבוד.

בינתיים כן, אבל אחר כך לא חובה שזה יקרה, לא. אני לא יודע להגיד, כי בזמננו כל דבר קורה בצורה כזאת שעל זה עוד לא כתוב בספרים.

תלמיד: אתמול קיללתי ממש מאוד את הבורא.

יפה.

תלמיד: במקום הזה הרגשתי שהוא הפועל, שלא היה אף אחד אחר, רק הוא פעל.

ואז אתה לא הסכמת איתו, והרגשת שאתה שונא אותו.

תלמיד: שנאתי אותו מאוד, אבל הרגשתי שאני מתחבר אליו והדבר היחיד שהוא רוצה, שאני אזכור שהוא הפועל.

יופי. וגם הרגשת שזה שאתה שונא אותו, הוא נותן לך לשנוא אותו?

תלמיד: לא, הרגשתי שלא איכפת לו אם אני אומר שאני אוהב אותו או מקלל אותו, שהוא פשוט רוצה שאדע שהוא עושה את הכול.

בסדר. כן.

תלמיד: למה החיבור איתו נעצר בנקודה הזאת?

הוא לא נעצר, תמשיך. היום אתה כבר עושה חשבון מה היה אתמול. תשאל, למה הוא עושה לי את זה? מה אני צריך ללמוד מזה. תמשיך את העניין, לפחות יש לך איזו הבחנה חדשה.

תלמיד: למה אנחנו לא מגלים אותו בדרך טובה? למה כל הזמן אני מרגיש כאילו היה שם אין עוד מלבדו אבל מהצד השני, מהצד האחר?

יתרון האור מתוך החושך, לא יכולים לגלות משהו טוב בלי רע. ואנחנו צריכים להחליף טוב ורע, ממה הם, מההרגשה באגו שלי, טוב או רע, או בזה שאני עובד למעלה מהאגו, וקובע לעצמי ערכים רוחניים, וקורא להם טוב ורע. גדלות הבורא, למה? אני לא צריך את זה, לא זקוק לזה, אני רק דואג שהוא ישלוט בעולם, זו קצת התחלת משהו המנותק ממנו, כי בדרך כלל הגדלות שלו היא כנגד הגדלות שלי, כנגד גדלות האגו שלי, מי ימלוך פרעה או הבורא. כך זה עובד.

שאלה: רק היום פתאום הבנתי שבטקסט כתוב על כך, שהבורא מסב את תשומת ליבו רק כשרבות רעות אצל צדיק, מה שאנחנו עושים זה לזרז את התהליך ולהתכלל בעשירייה. כאילו הבורא אוסף את הבעיות האלה אבל בעצם נותן לי בזה מתנה.

אין כאן שאלה, סיפרת לנו מה קורה לך.

תלמיד: אם אני עושה מאמצים להתחבר בעשירייה אני מזרז את התהליך, ואז במה המתנה של הבורא?

טוב, עוד מעט תגלה מהי המתנה.

שאלה: אמרת שהאיזון בחשיבות הכללית של הבורא הוא בינינו. אז איך אפשר לבדוק שבעשירייה שלנו יש באמת את אותו איזון של חשיבות כללית?

אני לא הייתי ממהר עם העבודה בעשירייה, כי בכך נשכח בכלל על כל העניין, אני צריך להרגיל את עצמי כל הזמן לבדוק את מידת חשיבות הבורא בעיניי, בעיניי באופן פרטי. בעליות בירידות, במצבים, שתמיד תהיה לפניי הבעיה, גדלות הבורא, גדלות הבורא ושוב גדלות הבורא. אם איכשהו התרגלתי לזה, אני צריך למשוך את הקבוצה קודם כל שהיא תייצב אותי לדאוג כל הזמן לגדלות הבורא הפרטית שלי בעיניי. זאת אומרת שאני אתרשם מהחברים. אני צריך קבוצה בצורה כזאת, שהם כל הזמן ילחצו עליי, גדלות הבורא, גדלות הבורא, בעיניי, בשביל זה אני צריך אותם. אם כך כל אחד ואחד יתרשם ובאמת יראה שרק כלפי זה אנחנו מודדים את המצבים שלנו, אז אנחנו יכולים להתחיל להתכלל בחברה על גדלות הבורא המשותפת בינינו, וכבר נכנסים לרפסודה הזאת שדיברנו עליה.

ואם עכשיו ניכנס לרפסודה, אני לא יודע, ואני אומר ממש בצורה גלויה, אני לא יודע האם זה יכול להועיל או ההיפך, לטשטש את עניין גדלות הבורא, אני לא בטוח. בואו קודם כל נעבוד על החיסרון התמידי לגדלות הבורא בינינו, שנחזיק זה את זה בצורה אישית, כל אחד דואג שהחברים לא יעזבו את ההבחן הזה.

שאלה: בדוגמת בעל הבית והאורח, ככל שגיליתי שבעל הבית יותר גדול, ודואג לי, אני יצאתי מהחדר. הבוקר שמעתי שהגדרת את בעל הבית כמטפל, מטפל בי, ומטפל ככל שהוא יותר דואג לי אני רוצה שהוא יהיה יותר גדול, ואני רוצה יותר להיות איתו. כי ככל שאני יותר מגלה את הדאגה שלו אליי, ורק אליי, אני יותר רוצה להיות איתו, ויותר רוצה שהוא יגדל בעיניי. מה ההבחנה שהופכת את בעל הבית למטפל?

זה תלוי באורח לא בבעל הבית, הכול תלוי באורח. עד כמה שהאורח, על ידי הטיפול של בעל הבית ודאי, אבל טיפול סמוי, חצי סמוי, מתחיל לראות לא רק את בעל הבית אלא את המטפל, העוזר, האוהב, הקובע, הפותח את דרכו וכן הלאה. כול זה תלוי באורח.

שאלה: מה המצב שהקבוצה, העשירייה נצרכת לבורא, לא אדם פרטי אלא עשירייה שנצרכת לבורא?

זה בתנאי שיש להם בעיה משותפת ואין להם ברירה, אז הם פונים לבורא.

תלמיד: מהי הבעיה המשותפת הנכונה?

הרפסודה. שהם נמצאים במים זדונים, ברעש הזה של הגלים, של הנהר הזה, שממש עובר במהירות רבה מההרים והם נמצאים בזה.

תלמיד: איך להרגיש זאת בצורה פנימית יותר? כי לא מדובר רק על צרות הבאות לכל חבר בצורה אישית.

לא, אלה צרות, אבל גם פנימיות וגם כלליות, כי כל אחד ואחד שרוצה להחזיק את האחרים יש לו בזה את המאמץ הפרטי שלו שהוא חייב להוסיף, אז ודאי שהוא מרגיש איכשהו כל הזמן, שהוא מוסיף או לא מוסיף. אבל ברגע שהוא מרגיש שהוא מוסיף או לא מוסיף וכן הלאה, הוא מתחיל להרגיש אותם יותר מאת עצמו, זאת אומרת לא אני והם, אלא הם כולם, ואני כגורם לשיתוף הנכון. זה עניין של הרגשה, איך הוא מעביר מהאני ל-אנחנו. זה על ידי העבודה הזאת, זו דווקא לא בעיה.

(סוף השיעור)