שיעור בוקר 18.07.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', חלק "אגרות", עמ' 1526

אגרת ס"ב

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1526, אגרת ס"ב.

אגרת ס"ב

ב"ה כ"ד סיון תשכ"ב פה אנטורפן יע"א

"שלום וכל טוב סלה לידידי ...

את מכתבך קבלתי. ובקשר מה שאתה שואל בענין לשמה ושלא לשמה, הנני לתת לך כלל פשוט. שענין לשמה נקרא, שהכוונה הוא בעת עשיית מצוה, שצריכים לכוון להשפיע נחת רוח ליוצרו, בזה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו לעשות דברים, בכדי שיהיה לנו מקום עם אלו המעשים לתת לו משהו, היינו בזה שאנו רוצים להנותו.

ולמה אנו רוצים לעשותו נחת רוח הוא שזה לנו זכיה גדולה שאנחנו משמשים את המלך, היינו שכל הנאתנו הוא בזה שאנחנו משמשים את הרב, וזהו הפרס שלנו. זאת אומרת, שזה בא להוציא, אם אנחנו רוצים פרס עבור השמוש, או שהשמוש בעצמו זהו הפרס.

בנוהג שבעולם אנו רואים מציאות כזה, היינו שיש מציאות שאדם עשיר הולך עם אדם גדול וחכם לאיזה מקום, והעשיר סוחב את החבילה של החכם, ולא נותן לאחר שיקח ממנו את החבילה. אלא שאומר, שלו מגיע את הזכיה הזאת לשאת החבילה של החכם ולא לאחר.

ולפעמים אם החבילה קשה לשאת מפני כובד המשא, ועשיר אחר שהוא גם כן מלוהו להחכם, רוצה שגם יחליף עמו, שהוא רוצה מעט לשאת את החבילה, אין הוא מסכים. מפני שזהו זכיה גדולה להעשיר, בזה שהוא משמש את החכם.

וגם גודל הנאתו של העשיר, תלוי בגודל חכמתו של הרב. כי כל מה שהרב הוא יותר חכם מבני דורו, אז מרגיש העשיר בזה שהוא משמש אותו, יותר תענוג.

והנה, בכדי לשלם לסבָּל את הסכום כסף, מה שהרב היה צריך ליתן, נגיד למשל שני דולר, אז בעת פרידתו עם העשיר, נותן הרב לעשיר שלושה דולר. ואומר לו, קח לך בשביל הטרחא שלך.

ואומר לו, לסבָּל פשוט הייתי נותן רק שני דולר, ולך שאתה עשיר ואיש נכבד אני מוסיף לך ואני נותן לך - שלושה דולר. איזה עלבון היה זה להעשיר, אם היה נותן את הפרס עבור השמוש. אלא כל גדלות של הפרס שלו, הוא רק בזה ששימש את הרב, ולא את השכר עבור השמוש.

כמו כן ברוחניות, כוונת האדם צריך להיות רק השימוש לבד. כי בזה הוא מראה שיש לו יקר וחשיבות, בזה שהוא משמש את המלך. מה שאם כן בזמן שהוא מבקש שכר עבור השימוש, זה מראה שאין לו שום חשיבות בהמלך, וכל כוונתו הוא רק להשכר.

והעיקר הוא, שלא חשוב לו את מי הוא משמש, אלא עיקר הוא כמה שכר הוא יקבל עבור השמוש, כדוגמת סבָּל, שכל כוונתו הוא השכר ולא חשוב עבור מי הוא יסחוב משאות. וכל כוונתו הוא בהכמה שהוא ירויח. וזהו כל ההבדל בין משמש את המלך עבור פרס, או שכוונתו שלא על מנת לקבל פרס.

וכדי שיהיה כח עבודה, שהאדם יוכל לקבל עליו כח לעסוק בתורה ומצוות, מוכרח האדם להתבונן בגדלות וברוממות ה' יתברך. כי כפי גדלותו של המלך, באותו שיעור ממש, הוא יותר קל לו לעבוד עבודת המלך. כי מרגיש בעצמו, שהוא למלך מלכי המלכים - אז צריך להיות השמחה והעונג לאין קץ וגבול.

ויש מקום לצייר בזה, שיכול לומר, כי רק לו נתן המלך לעמוד ולשרת אותו, כי לאחרים לא נותן הכח הזה. ומה שהם עושים, אין כוונתם לשמש את המלך אלא לשמש איזה אדון, שהאדון ישלם להם עבור החבילות, מה שהם סוחבים כל היום את החבילות של האדון.

ולא חשוב להם מי הוא האדון, ועיקר הוא איזה משלם יותר משכורת, לזה האדון הם משמשים ועובדים.

ובזה תבין מה שאלת, בזמן שהאדם מרגיש חיות בתורה ועבודה, היינו שמרגיש שהקדוש ברוך הוא מקרבו ונותן מקום שישמשו, והאדם מרגיש תענוג, אז יש מקום לומר מי הוא המחייב לתורה ועבודה, בטח הקדוש ברוך הוא, כי הוא הנותן לו את התענוג בתורה ועבודה, ולא שכוונתו שהוא עוסק בתורה ועבודה, כדי שישיג על ידי זה תמורה גשמיות דהיינו כבוד, או כסף, ומכל מקום זה נקרא שלא לשמה. מדוע.

והטעם הוא, משום שהתענוג מחייבו לעסוק בתורה ועבודה. והיות שיש באדם רצון לקבל תענוג, לכן בזמן שהאדם מרגיש תענוג בתורה ועבודה, אז הרצון לקבל תענוג, מחייב את האדם לעסוק בתורה ועבודה. נמצא לפי זה, מי הוא המחייב, היינו מהי הסיבה שגורם לאדם שיעסוק בזה - בטח התענוג שזה מכונה בחינת שכר.

וזה נקרא, שמשמש את המלך על מנת לקבל פרס, שהכוונה הוא על השכר שהוא התענוג. ולא חשוב אז מי הוא המשפיע לו את התענוג, אלא העיקר הוא שהתענוג הוא כל כך גדול שהאדם נכנע נגד התענוג.

וזה על דרך שאמרו חז"ל לענין הלכה, "שאני הכי, דיצריה תקפיה [שאני כַּךְ , שיִצְרוֹ תָּקְפוּ]", נמצא שאנוס הוא (עיין כתובות נ"א, נג נד). שהכוונה, דכבר אין לה בחירה, משום שהתענוג, בזמן שבא במידה יותר גדולה מכפי שהאדם רגיל לקבל תענוג, אז כבר (אין) כח באדם להתגבר, וזה נקרא שאין לו בחירה.

היוצא מזה, שיש תמיד לחלק בין לשמה לשלא לשמה. פירוש, אם התענוג בא בזה שמקבל תענוג בעת התעסקותו בתורה ועבודה, נמצא שהסיבה שלו הוא התענוג, ולא חשוב לו מי הוא הנותן התענוג.

אבל אם התענוג מזה שמשמש את המלך זה נקרא "לשמה", מטעם שכאן תלוי את מי הוא משמש, וזה תלוי לפי גדלותו של המלך, בשיעור זה יתרבה התענוג. נמצא, שהסיבה שלו הוא המלך, והתענוג הוא רק תוצאה משימושו של המלך. אם הוא משמש מלך קטן, יש לו תענוג קטן, אם הוא משמש מלך גדול יש לו אז תענוג גדול.

לכן אם המלך הוא הקובע, והוא הסיבה לעבודה, זה נקרא "לשמה", אף על פי שיש לו תענוג מזה שהוא משמש את המלך, ואף על פי שהוא בטל מגדלותו של המלך, ואין לו מקום לבחירה, אבל הכל הוא בשביל המלך. נמצא שזה נקרא לשמה. שהכוונה הוא לשמש את המלך, ולא על השכר.

זאת אומרת, אם נמשך לו תענוג בזה שהוא משמש את המלך, אבל לא התענוג הוא הסיבה, אלא גדלותו של המלך הוא הסיבה. מה שאין כן, אם הוא חושק להתענוג שבא לו על ידי התעסקותו בתורה ועבודה, נמצא שהתענוג הוא הסיבה. והגורם זה נקרא "שלא לשמה", אלא לשם תענוג.

היוצא לנו מזה, שעיקר עבודת האדם הוא שיתבונן בגדלות ה'. היינו שהוא צריך להסתכל בספרים המדברים מגדלות ה', ובזמן שלומדים צריכים לצייר לעצמו, באיזה שיעור היו חז"ל, התנאים והאמוראים וכו', מרגישים את גדלותו של הקדוש ברוך הוא.

ויתפלל לה', שיאיר להרגיש את רוממותו יתברך, בכדי שיוכל להכניע לבבו, ולהבטל לפני הקדוש ברוך הוא, ולא להיות נמשך אחרי זרם העולם, הרודף אך ורק למלאות תאוות בהמיות. רק שה' יאיר לו עיניו, שיוכל לעסוק כל חייו בתורה ועבודה, ו"בכל דרכיך דעהו", היינו אפילו שעוסקים בדברים גשמיים גם כן יהיה לטובת הקדושה.

אבל מתוך שלא לשמה באים לשמה. היינו דענין לשמה הנ"ל, זהו כבר מדריגה גדולה, והאדם צריך להתחיל משלא לשמה. היינו, שידע בעצמו בהכרה מלאה, שעיקר התענוגים נמצאים בתורה ועבודה ולא בגשמיות.

והגם שהוא מרגיש כעת יותר תענוג בדברים גשמיים, יותר מכפי שהוא מרגיש בדברים רוחניים, זהו מסיבת שחסר לו את ההכשרה בתורה ועבודה, שהוא תלוי גם כן באמונת ה'. ואז, על ידי התורה והאמונה בה', מרגישים את המאור שבתורה, והמאור הזה מחזירו למוטב.

ה' יאיר עינינו וישמח לבנו ונזכה להרמת קרן התורה.

ידידך ברוך שלום הלוי אשלג

באאמו"ר בעל הסולם זצקלה"ה"

זאת האגרת.

שאלה: למה אהבת המאמר מביאה לאהבת כותב המאמר ומביאה לאהבת מכתיב המאמר, הבורא ית' ויתעלה, המשפיע?

כי כך זה קשור.

שאלה: כתוב "בזמן שלומדים צריכים לצייר לעצמו, באיזה שיעור היו חז"ל, התנאים והאמוראים וכו', מרגישים את גדלותו של הקדוש ברוך הוא." מה זה אומר?

שאנחנו רוצים בעת השיעור לגלות במה שלומדים את הנותן, נותן התורה. לא חשוב כל כך מה לומדים, העיקר דרך התורה למצוא את הבורא, לגלות אותו ולהרגיש איך אנחנו מקבלים ממנו, איך יכולים להתקרב אליו עוד יותר.

תלמיד: כתוב פה "בזמן שלומדים צריכים לצייר לעצמו, באיזה שיעור היו חז"ל, התנאים והאמוראים וכו', מרגישים את גדלותו של הקדוש ברוך הוא.

ויתפלל לה', שיאיר להרגיש את רוממותו יתברך".

באיזה שיעור הם היו קרובים לבורא, מגלים ומרגישים אותו, אני לא יכול לתאר. אני עושה מה שאני יכול, זאת אומרת מתאר עד כמה כל הגדולים האלה היו בהתפעלות ובהתקרבות לבורא בכל הכוחות שלהם. ואני שהולך אחריהם, רוצה גם לגלות משהו, להגיע למשהו, וזו התפילה שצריכה להיות בלב, לזה אני משתוקק.

שאלה: מה זה "לשמש"?

"לשמש" נקרא שאני עושה כל מה שהעליון רוצה.

תלמיד: מתוך הבנה שהוא צריך את השירות שלי?

כן.

תלמיד: כשאדם משמש אדם אחר, הוא מתמסר לטפל בו, דואג לכל צרכיו, דואג לקיומו, יש בזה גם מידה מסוימת של ביטול.

כן.

תלמיד: מה יכול לקבל מי שמשמש את המלך לעומת מישהו שלומד מהמלך או קורא או יש לו איזה רצונות משל עצמו? כי בשימוש יש ביטול.

שימוש זו הדרגה הכי גדולה, שאני מבטל את עצמי ובמקום הרצון שלי אני רוצה לקבל רצונות של המורה שלי ולשמש לו בזה.

תלמיד: עבור שכר כולם משמשים מישהו. אדם הולך לעבודה, נותן שירות למישהו, מקבל משכורת, יש לו חשבון סגור. מה זה לשמש בלי סיבה לעצמך?

שאני מבטל את הרצונות שלי בפני הרצונות של מישהו אחר שלו אני משמש.

תלמיד: לרב"ש היו הרבה תלמידים, הוא לימד הרבה שנים, ואתה נוהג לציין שאתה ליווית אותו בשנותיו האחרונות ו"שימשת" אותו. מה מקבל תלמיד שהגישה שלו כלפי המורה לשמש את המורה שלו, לעומת תלמיד שלומד, שקדן, רושם, מבין, לא מבין. מה התוספת שמרוויחים על ידי השימוש?

מי שרוצה לשמש לאדם גדול, אז הוא מבטל את רצונו כלפי הרצונות של האדם הגדול.

תלמיד: מה התוספת שמקבלים על פני לימוד נניח?

מזה באה לו התוספת, מכך שהוא מבטל את הרצונות שלו כלפי הרצונות של האדם הגדול. צריכים לבטל את עצמו, את רצונך כלפי רצונו. אין לי יותר מה להגיד.

שאלה: הדוגמה באגרת היא לא שלמה, כי אומנם העשיר לא נהנה מהשלושה דולר אבל הוא כן נהנה להיות זה שנותנים לו לשרת את הרב, בכל זאת הוא נהנה לעשות את זה. מה התוספת שצריכה להיות כדי שזו תהיה באמת השפעה?

שיבטל את ההנאה שלו מזה, ואז הוא יראה אם הוא רוצה בצורה כזאת לשרת או לא.

תלמיד: הוא צריך להיות במצב שהרצון לקבל לא נהנה מזה?

כן.

שאלה: מה ההבדל בין להתקשר לבורא מטעם גדלותו או מטעם אהבה אליו?

מטעם גדלות אתה יכול להתכופף כלפי כל מי שגדול, ואת זה אתה עושה לא מתוך אהבה אלא מתוך יראה יכול להיות. אבל להתכופף כלפי אדם שאתה אוהב אותו, שאתה משרת אותו בזה, זה כבר משהו אחר.

תלמיד: הדגש כל הזמן הוא על גדלות הבורא. האם כשאדם רוצה להחזיק את הקשר, הוא צריך לחשוב על גדלות של הבורא או על האהבה שלו לבורא?

זה תלוי באיזה מצב הוא נמצא. בדרך כלל על גדלות הבורא.

תלמיד: למה לא על אהבה? למה לא כותבים על אהבת ה', אהבת הבורא, שזה צריך להחזיק את הקשר? כי הגדלות באה והולכת, באה והולכת.

אז צריכים לדאוג לזה, שהבורא כל הזמן יהיה בעיניו גדול.

תלמיד: ואהבה?

אהבה היא כתוצאה.

שאלה: רב"ש הוא כותב פה "עיקר עבודת האדם הוא שיתבונן בגדלות ה'". מה הכוונה בזמן הלימוד להתבונן בגדלות ה'?

שהבורא גדול מהכול, מהכול ומכולם.

תלמיד: ואיזה תענוג נכון לו לקבל מהלימוד?

לאדם?

תלמיד: כן.

שהוא לומד את פעולות הבורא וזה עוזר לו להתקרב לבורא ולהכניע את עצמו לפניו.

תלמיד: הוא גם כותב "אם הוא חושק להתענוג שבא לו על ידי התעסקותו בתורה ועבודה, נמצא שהתענוג הוא הסיבה."

כן.

תלמיד: אפשר לקבל תענוג גם מגדלות הבורא וגם מהעיסוק בתורה?

אפשר, כן.

שאלה: איך לא נופלים לתענוג?

זה כשגדלותו של הבורא תהיה יותר מכל דבר אחר.

תלמיד: אבל כשאתה משיג את הדבר הזה שכרגע אמרת, יש עדיין איזה תענוג. ורב"ש אומר שאם אתה מרגיש את התענוג, אתה תמיד כביכול תיפול עליו, אתה תמיד בסופו של דבר תתענג מזה.

כן.

תלמיד: אז איך אני מחזיק מול התענוג שאני מקבל את גדלות הבורא?

אני רוצה להיות דבוק בבורא, שהוא הגדול, ואני מדביק את עצמי אליו, ובצורה כזאת אני רוצה להיות קיים.

תלמיד: אז מה אני עושה עם התענוג שאני מרגיש?

אבל התענוג הזה לא צריך לשבור את המאמץ שלי להידבק בבורא.

תלמיד: זה ברור, אבל אני מרגיש כאילו כשיש איזה תענוג, ובאותו רגע שאני מרגיש את התענוג אני באיזו הודיה, אבל באותו רגע של הודיה כאילו מתנתק הקשר מהבורא.

לא, זה עוד רחוק.

תלמיד: אז מה הצעד הבא אחרי הרגשת התענוג?

דבקות לבורא עוד יותר, ועוד יותר.

תלמיד: ואז עוד פעם תענוג, ועוד פעם דבקות?

כן.

שאלה: הדבקות הזאת צריכה להיות אחרי שמרגיש תענוג מזה שמשמש את המלך, מזה שעוסק בכלל בתורה ועבודה כמו שהוא כותב? גדלות הבורא צריכה לדחות את התענוג, או להיות על פני התענוג?

על פני התענוג.

תלמיד: אז קודם צריך לקבל את הכסף מהרב, שמשלם לו על המזוודה, ואז להגיד, על פני זה אני עושה את זה עבור הרב? זה כמו שוחד. לא?

כן ולא. הכול תלוי בכוונה.

תלמיד: אז הכוונה צריכה לדחות את התענוג, שאני בכלל לא אסכים להתקרב לזה?

כן.

תלמיד: ואחרי שאני יודע שאני מצליח, שיש לי את היכולת להתגבר על התענוג, אז בכל זאת אני הולך לתענוג?

יכול להיות, זה תלוי בכוונה שלך.

תלמיד: אבל זה כבר יהיה התענוג לשמה?

אם אתה מקבל תענוג אחרי שאתה דוחה, ודאי שזה תענוג ללשמה.

תלמיד: כלומר הסדר הוא, עבודה, דחייה, ואז אפשר, ולא רק אפשר אלא צריך לקבל את התענוג.

כן. זאת העבודה. אתה מחליף את התענוג הקודם עכשיו בתענוג האמיתי.

תלמיד: אני רוצה לנסות להבין את היחס שלנו בעשירייה, ומאיפה מקבלים תקיפות וכוח לעבודה. כי אנחנו מנסים להתחבר בינינו, להגיע לאהבת חברים, להיות כלי של השתוות הצורה. ואני רואה שיש בתוכי גישה שאומרת, אוקיי, הצלחנו, לא הצלחנו, העבודה היא השכר.

לא, אבל מאיפה אתה יודע שעשית את העבודה?

תלמיד: אתה אולי לא יודע אם עשית עבודה טובה או לא, אבל עצם זה שמתאמצים, עצם זה שמגיעים לשיעור, עצם זה שאנחנו בתפילה, לא צריך לצפות לאיזה תענוג, או לאיזה שכר, או לאיזה גילוי, עצם זה שאנחנו מחזיקים אחד את השני ומתמידים בדרך, זה השכר שלנו.

נו.

תלמיד: אז אני יודע שזה לא נכון או שזה לא שלם, ובגלל זה אני מנסה לחפש את התקיפות. כי שוב, מצד אחד אנחנו אומרים, בן אדם צריך עוד בגלגול הזה, עוד בחייו, להגיע להשגה.

זה לא הכרחי, אם אתה מכוון רק לזה, אז הכול זה על מנת לקבל.

תלמיד: נכון, בדיוק. וגם כשדיברנו בינינו החברים על הקנאה, גילינו שאולי אנחנו לא כל כך מאמינים שאנחנו יכולים להשיג משהו, ואולי בגלל זה גם לא כל כך מקנאים אחד בשני.

נו, זה איך שאתם מרגישים.

שאלה: אז מאיפה התקיפות שלנו כעשירייה, של לבוא כל יום מחדש בדרישה ובציפייה להשיג משהו?

כי כל יום אתם נכנסים לאותו רכב עם כל הקבוצה, ונוסעים למטרת החיים.

תלמיד: שהיא צריכה להיות, שוב, לא איזה שכר, זו בדיוק הסתירה הזו שלא מתלבשת לי.

למה לא שכר? שיהיה שכר.

תלמיד: כי מטרת החיים שלנו היא בסוף לשמש את המלך?

אז השימוש למלך זה השכר.

תלמיד: זה מרגיש שזה מאבד את התוקף, את הדחף הזה, כאילו אנחנו יושבים ביחד באוטו, ובעצם זה שאנחנו ביחד באוטו, זה השכר שלנו.

לא, לשבת ביחד באוטו זה שכר?

תלמיד: אני לא יודע אם אני אצליח להסביר את זה. הרבה פעמים אני שומע שהמאמץ שלנו, התפילה שלנו לבורא, זה לעשות לו נחת רוח.

כן.

תלמיד: נכון? שהוא מחכה לבקשות שלנו.

כן.

תלמיד: אז לא צריך שייקרה מזה משהו, עצם זה שאנחנו יושבים, מנסים להתחבר, מתפללים, בזה אנחנו משמשים את המלך. האם צריכה להיות בסוף איזו תוצאה?

ודאי, מי עובד בלי תוצאה?

תלמיד: אז התוצאה זה כבר שכר, אז אתה כבר מצפה לאיזה שכר.

אם השכר הוא לעשות נחת רוח לבורא, אז שיהיה שכר כזה.

שאלה: בסדר, אבל זה לא צריך להיות מגולה, אז יושבים, מתפללים, כבר עכשיו, הנה אנחנו פה, יושבים, מתפללים, רוצים להתחבר, מעלים את זה לבורא, בזה המעגל יסתיים?

לא, ודאי שלא. אתם מתפללים לבורא, ומה אתם רוצים?

תלמיד: מדברים על חיבור בינינו, על אהבת חברים בינינו.

מה זה שייך לבורא?

תלמיד: על גדלות הבורא.

צריכים לברר, זה עוד לגמרי לא ברור.

שאלה: רב"ש כותב שהתענוגים הרוחניים הם הרבה יותר גדולים מתענוגים גשמיים, למרות שאנחנו לא מרגישים אותם.

כן.

תלמיד: ושלצפות לזה זה כמו לצפות לשכר אגואיסטי, אז איך משתמשים בזה נכון? כי בכל זאת הוא כותב על זה בהרבה מאמרים, וכותב שיש שם תענוגים רוחניים מאוד גדולים, ושהמדרגה הראשונה היא כבר כמו כל התענוגים של הגשמיות וכן הלאה. אז איך להשתמש בזה נכון?

באותם תענוגים?

תלמיד: לא, איך לצפות לזה נכון? שזה לא יהיה כמו שכר אגואיסטי.

שאתם רוצים לעשות את הכול בעל מנת להשפיע, שהבורא ייהנה.

תלמיד: ובהפצה, גם להשתמש בכך שברוחניות יש תענוגים גדולים? כי זה כמו לתת להם שכר אגואיסטי.

כן.

תלמיד: אז מה ההבדל בין איך שאנחנו מחכים לזה, לבין איך שמסבירים להם בצורה אגואיסטית?

גם אתם מחכים לזה בצורה אגואיסטית, אין הבדל.

תלמיד: אז בכל זאת להשתמש בזה? שיהיה לאגו איזה תירוץ?

לא, אם אתה שואל אותי, זה לא נכון. אנחנו צריכים להתפלל לבורא שייתן לנו אפשרות לקבל תענוגים רוחניים על מנת להשפיע.

תלמיד: ולצפות לכוונה נכונה?

כן.

שאלה: כתוב "אם המלך הוא הקובע, והוא הסיבה לעבודה, זה נקרא "לשמה", אף על פי שיש לו תענוג מזה שהוא משמש את המלך, ואף על פי שהוא בטל מגדלותו של המלך, ואין לו מקום לבחירה, אבל הכל הוא בשביל המלך." מה פירוש שבלשמה חייב להיות תענוג?

אחרת איך תרגיש שזה לשמה?

תלמיד: יש פה שני דברים סותרים. אני רוצה לעבוד שלא על מנת לקבל פרס, לעבוד לשמה, אבל אני חייב שיהיה תענוג כדי לדעת שזה לשמה?

בלי שתגלה שיש לך מזה תענוג ואיך אתה מתייחס לתענוג, בלי זה לא תוכל לקבוע אם זה לשמה או לא.

תלמיד: אז מהי נקודת הבירור? למשל יש לי תענוג בלימוד, אבל יש פה אלמנט יותר גדול.

כן. בשביל מה אתה עושה את זה?

תלמיד: גדלות הבורא, מה שכתוב.

כן.

תלמיד: איך מזהים את ההבדל בין תענוג מהלימוד לבין תענוג מגדלות הבורא?

השאלה היא ממה אתה נהנה?

תלמיד: איך לזהות את זה?

אני שואל, ממה אתה נהנה?

תלמיד: אני לא יודע לזהות, בגלל זה אני שואל.

אתה נהנה מכך שיש לך קשר עם הבורא? או מכך שיש לך אפשרות לעשות משהו כדי לגלות לו תענוג?

תלמיד: אני רוצה לשרת.

לשרת. מה נקרא לשרת, שאתה חושב עליו או על עצמך?

תלמיד: אני רוצה לחשוב עליו, אני עדיין לא שם.

בסדר, נמשיך, עוד מעט תבין.

שאלה: אנחנו צריכים להגיע לתיקון, לקבל את תכונת ההשפעה, לקבל על מנת להשפיע. כל יום אני עובד, אני יודע שבסוף תהיה משכורת אבל בזמן שאני עובד אני לא מתעסק במחשבה על המשכורת, אני נותן את עצמי לעבודה שלי על מנת שכולם יקבלו ממני לפי הידע, לפי היכולות שלי, אני נותן את כולי, ובזמן שאני עובד אין לי מחשבה בראש שאני אקבל שכר.

אלא מה?

תלמיד: אני לא מחזיק בראש ובלב שעל כל שנייה שאני משקיע בעבודה יהיה לי בסוף שכר. האם בלימוד, כשאנחנו יושבים בשיעור, עושים תפקיד, מדברים עם חברים, אני צריך להתרכז בכך שאני נמצא בתוך מערכת התיקון?

אתה צריך להחזיק את זה.

תלמיד: אבל אם אני לא מרגיש את זה, אני צריך לבקש מהבורא?

אז אתה כאילו עובד בחינם, אין לך מזה שום דבר.

תלמיד: פול גז בניוטרל.

נגיד.

שאלה: אדם בעשירייה או אדם עם עצמו, כשהוא נתקל בבעיות ומתמודד איתן, או כשהעשירייה נתקלת בבעיות ומתמודדת איתן, יש הרגשה שיש עבודה ויש התקדמות. אבל אם יש סטטוס קוו כבר הרבה זמן, כולם מכירים את כולם, כל אחד מכיר את הגבול שלו וככה מתנהלים, מה עושים במצב כזה?

אין לך שום כוונות, אתה פשוט מעביר את היום.

תלמיד: ואם אני נזכר שיש לי כוונות?

אם אתה נזכר, אז אתה צריך לסדר את עצמך עם הכוונות האלו ולשמור שהן לא ייעלמו.

שאלה: רב"ש כותב שעיקר העבודה היא להתבונן ברוממות ה'. כל זמן שהאדם לא הגיע לרוממות ה' אז הוא נמצא בלא לשמה וכשהוא מגיע לרוממות ה' הוא נמצא כבר בהשוואת הצורה. מה זה נקרא להתבונן ברוממות השם, אם הוא עוד לא נמצא בהשוואת הצורה?

אז הוא נמצא בנטייה לזה.

תלמיד: והנטייה לזה כבר נותנת לו כוחות בעבודה?

יכול להיות שלא, אז הוא צריך לחפש מאיפה הוא ייקח את הכוחות, כנראה מהחברים.

תלמיד: אז למה רב"ש מתכוון בהמלצה, עיקר העבודה להתבונן ברוממות ה', אם זה לא עוזר לו?

הוא צריך לחפש עזרה.

תלמיד: מה זאת ההמלצה, ש"זה עיקר העבודה שלך, תתבונן ברוממות השם"? אבל זו כבר תוצאה.

לא, זו לא תוצאה, זה אמצעי.

תלמיד: האם אמצעי שנותן כוחות?

כן.

תלמיד: באיזה צורה?

הוא מרגיש שיש לו כוחות כי הוא מתעסק עם הבורא הגדול.

תלמיד: אז כן יש רגש בזה עוד לפני השוואת הצורה?

כן.

שאלה: יש לכל חבר את היסוד שלו, העשירייה שלו, מזה הוא לא יוצא אף פעם ויש לנו את זמן הלימוד. בזמן הלימוד יש כוח גדול, חזק ובריא. הבעיה שלי שאני לא יודע להשתמש בצורה תועלתית ממה שאני מקבל פה. יש לך עצה איך להשתמש עם זה?

כן, תשאל את החברים ותלמד מהם.

תלמיד: בתוך העשירייה?

כן.

תלמיד: להסתכל בגדלות, בחשיבות ה', זה למעלה מהדעת. יש ביטול של החבר בתוך העשירייה ויש ביטול של העשירייה ברגע שאנחנו פונים אליו לגדלות וחשיבות הבורא. האם יכול חבר פרטי בתוך הביטול הזה לאסוף את כל הביטול של גדלות וחשיבות הבורא עבור כל העשירייה או שזה צריך להיות איזו קריאה, הזמנה כללית?

אני חושב שאת זה אתם לא יכולים לעשות.

תלמיד: אז זה עדיין לפנינו.

כן.

שאלה: מה ההבדל בין - בשביל הבורא לבין - בשביל התורה?

נגיד שאין הבדל. לא כדאי להתבלבל ביניהם.

שאלה: האם באמת התענוג ממלא אותנו או שהוא רק אמצעי לברר את הכוונה שלנו כלפי נותן התענוג ולמה אנחנו בכלל מוכנים לקבל את התענוג?

אני לא מבין למה אתה כל כך דואג לזה. תענוג זה בירור בפני עצמו.

תלמיד: האם הוא המטרה או האמצעי?

אמצעי.

שאלה: על איזה שכר מדובר במאמר, שכר לרצון לקבל אנחנו לא צריכים לבקש, אבל אנחנו צריכים לבקש שכר לרצון להשפיע?

מהו שכר לרצון להשפיע?

תלמיד: התקרבות לבורא, תכונת ההשפעה, אהבת חברים. האם זה השכר שאנחנו מבקשים?

כן.

שאלה: בזמן התיקון אנחנו אמורים להיות אחד, לראות שהכול אחד. עבור מי אנחנו באמת עובדים, עבור עצמנו או עבור הבורא, אם הכול אחד?

בגמר התיקון?

תלמיד: בגמר התיקון אנחנו רואים שהכול אחד.

אין הבדל, אנחנו דבוקים כולנו יחד ובבורא.

תלמיד: אם בסוף זה הכול אחד אז מה ההבדל בעבודה אם זה בשבילי או בשביל הבורא?

כי אנחנו לא יכולים לעשות על מנת להשפיע. יש לנו כוחות מאוד מאוד דלים להיות בעל מנת להשפיע לכן אנחנו עושים צעדים קטנים לכל ההתקדמות.

תלמיד: אבל הזכייה באה ממנו בסופו של דבר.

אז מה? אבל המאמץ, התפילה באה מאיתנו.

תלמיד: נכון. אבל כדי שאנחנו נדבק בו ונהפוך לאחד, אז בסוף תמיד איכשהו בשביל כל המערכת, לא רק בשבילו, אלא בשביל דבר אחד.

כן.

תלמיד: וזו זכייה, להגיע להרגשה הזאת.

כן, נכון.

שאלה: הכניסה ל-לשמה היא דרך לא לשמה ושם אנחנו צריכים להתרגל לעבוד בלי תענוג, ממה שאני מבין.

כן.

תלמיד: לקבל את האחוריים כאילו שזה בחינת פנים וכן הלאה, אז מה החומר דלק שם?

חומר הדלק שם זה החיבור בינינו.

תלמיד: החיבור בינינו נותן לאדם תענוג, זה חומר הדלק.

אבל זה לא אותו תענוג שאליו אנחנו מגיעים בסוף.

תלמיד: אבל אומר אפילו "מהתעסקותו עם התענוג בהתעסקותו בתורה והעבודה יש לו תענוג מזה" או לצורך הנושא מחיבור, "זה לא לשמה."

כן.

תלמיד: אז מה עושים?

משתוקקים לדבקות בבורא בלבד.

תלמיד: אבל מה גורם לתענוג להפוך לעוד תענוג לשמה, איך האדם מתענג על ה' דווקא, מה מאפשר לו את זה?

שאני עושה את זה לשם ה'.

תלמיד: אני יכול להגיד שאני עושה את זה לשם ה', אבל זה שקר.

מתי אתה יכול להגיד שזה אמת?

תלמיד: כשבאמת אולי אני מצליח להרגיש את התענוג לא בי, אלא בזולת.

יפה.

תלמיד: גם שם קשה לייצר את ההבחנה הזאת. יש רגעים כאלה אולי שזה קורה, בכנסים שאתה מרגיש את התענוג בצורה כללית כזאת, אתה נכלל בתענוג גדול או במשהו, בהתעלות כזאת של כולנו לקראת מטרת הבריאה וכן הלאה. אבל אני אומר ביום יום, בפרקטיקה, מה אפשר לעשות כדי לנתק את התענוג מהאדם עצמו, ולשייך אותו לבורא?

בלתי אפשרי.

תלמיד: שאלת קודם מה אתם רוצים כשאתם מבקשים, כביכול כשאנחנו מנסים. כי הרי העניין הוא שנכנסים לרכבת, או לרכב ונוסעים למטרת הבריאה. ואז זה מביא לפעמים לצורה פסיבית כלפי הדרך, כלפי התהליך, כי אתה כבר נוסע. ואז, אתה אומר "נוסעים", מה שנקרא "שכר הליכה". אז איך להיות אקטיביים כל הזמן בתוך הדבר הזה?

במה תלויה הנסיעה עצמה?

תלמיד: חשיבות.

בחשיבות. אז אחרי שאתם מבררים את הכיוון הנכון, אתם רק צריכים לגלות חשיבות, ולפי זה אתם כבר נמצאים בנסיעה.

תלמיד: אבל אמרת שכן צריכה להיות תוצאה מהעבודה, מהתפילות, מהבקשות שלנו.

כן.

תלמיד: אבל אם כל התפילות וכל הבקשות הן רק שיהיה לנו עוד כוח לעבוד למען החברים, עוד כוח להתגבר, עוד כוח להתפלל, ומקבלים על זה כוח, ומזה יש תענוג, אז אתה עדיין בלא לשמה.

לא. למה? אני רוצה להנות מהשפעה, אני עושה את זה לא כדי להשפיע, אלא אני משפיע ונהנה. זה לא אסור.

תלמיד: אני משפיע? אני?

כן.

תלמיד: ואני נהנה מההשפעה?

אמרנו שאם אתה מייצר השפעה ונהנים מזה אנשים, אתה גם יכול להנות מזה. זה לא נקרא שאתה עושה את זה למען השפעה או כן?

תלמיד: זו לא קליפה?

לשם כך אני זה עובד?

תלמיד: שאלה.

שאלה. קליפה זה שאני מחליף את הבורא למשהו.

תלמיד: אז כל הזמן צריכים להיות שלושת המרכיבים האלה "ישראל, אורייתא קודש אבריך הוא", חייב להיות כי אחרת אתה עושה ומה שמקדם אותך וזו פשוט המציאות עצמה, היא מחייבת, כי כל עוד אנחנו מתעסקים בחיבור אז מתוך הנסיבות אלה שמחייבות אותך להתחבר כמו צרות, מכות, מכאובים, אתה מתחבר, אתה מנסה לצאת מהמצב.

כן.

תלמיד: אז מה זה לזרז זמן? כביכול לא לחכות שמשהו מאחורה יידחף אותך

קדימה?

רק חיבור עם הקבוצה.

שאלה: העניין הזה של "לשמש", אמרנו שהמטרה בסוף היא לשמש את הבורא.

כן.

תלמיד: ופתאום כשהתחלנו לדבר על זה, אז הסתכלתי על הכתבים שאנחנו לומדים, ושאלתי את עצמי בשביל מה המקובלים כתבו את זה? ואז התשובה שיצאה לי זה שהם כתבו את זה כדי לשמש את הבורא. זאת הייתה הסיבה שלהם לכתוב את כל הכתבים האלה?

כן.

תלמיד: אז אני בתור תלמיד לומד עכשיו את הכתבים שהמטרה שלהם היא לשמש את הבורא.

כן.

תלמיד: האם בזה שאנחנו לומדים אנחנו משמשים נגיד את רב"ש כרגע, או רב"ש משמש את הבורא, או שאנחנו משמשים את הבורא?

לא.

תלמיד: האם הלימוד הזה שאנחנו לומדים זה משמש את אלה שמשמשים את הבורא? ואיך התלמיד כל הזמן יזכור בראש שמה שהוא עושה עכשיו עם הלימוד הזה, זה כדי למשמש את הבורא דרך המורה שלו, הרב"ש?

זה לא חשוב דרך מי ודרך מה. העיקר שהוא רוצה לשמש את הבורא.

תלמיד: איך אני קורא את הכתבים האלה שאנחנו לומדים ביחד? איך לתפוס את העניין הזה של לשמש את הבורא בלימוד הזה?

זאת כבר כוונה שצריכה להיות לפני הלימוד.

תלמיד: למה אני שואל? כי יש סוגים שונים של כתבים, כמו שהייתה לנו האיגרת בתחילת השיעור והאיגרת הזאת בתחילת השיעור שהייתה מן משהו סתום כזה, שאנחנו קוראים ולא מבינים, אבל אנחנו עושים את זה כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב. באיגרת יש לנו יותר במה לאחוז, יש לנו יותר במה לעסוק.

כן.

תלמיד: יש משהו שונה בלשמש את הבורא בשתיהן, או שהמאור המחזיר למוטב זה מספיק?

בינתיים מספיק. בינתיים אני צריך לעורר את המאור המחזיר למוטב, הוא כבר יודע מה לעשות איתי.

תלמיד: לקבל את המאור המחזיר למוטב גם פתאום נראה לי כמו משהו אגואיסטי. איך אני עושה את הפעולה הזאת כדי לשמש את הבורא, לא כדי לקבל משהו לעצמי?

לקבל משהו לעצמך, תמיד אתה צריך, ותעשה את זה בכל מקרה, אז על זה אין שאלה. לשאלה מה אתה רוצה כתוצאה מזה, זה כמו שאתה מבין שאתה צריך לנשום. אני צריך אויר, לנשום. בשביל מה? אתה רוצה להתקדם לבורא, להשתוקק, לצעוק, לבקש, אז בשביל מה אתה צריך אויר? אותו דבר כאן.

תלמיד: אם התלמיד מצליח לזכור שהוא עושה את העבודה כדי לשמש את הבורא, את הלימוד הזה, את כל מה שאנחנו עושים, אז האם זה מספיק או שיש עוד משהו? כי נשמע לי שזה הדבר הכי חשוב שיש.

כן.

תלמיד: איך להצליח להחזיק בכוונה הזאת ושהיא לא תתנדף? עוד חצי שעה אנחנו יוצאים מפה, אני לא יודע מה יקרה. זה נשמע כמו יסוד מאוד עקרוני, ואנחנו לא כל כך מדברים על ה"לשמש" הזה, אנחנו מדברים תמיד במילים קצת אחרות.

אנחנו דיברנו ולא פעם איך לשמש את החברים, שמזה אנחנו יכולים להגיע לשמש את הבורא. זה פשוט עבר ליד האוזן כמו הרבה דברים.

תלמיד: האם זה נכון להגיד שלשמש את חבריי, לשמש את הרב, לשמש את הבורא, זו המטרה שלנו בתור תלמידים, לא משהו אחר?

כן. זו בסופו של דבר המטרה שלנו, להגיע לשימוש בבורא.

שאלה: לחזור למשל על העשיר והרב, לעשיר יש גדלות הרב. הרב נותן לו תשלום של 3 דולר, והוא מזלזל בגדלות הרב שנותן לו 3 דולר. האם הדגש הוא שצריך לעבוד בלקבל על מנת להשפיע בתשלום הזה, כי הוא העלה אותו מכל הסבלים וזה סימן מיוחד?

כן.

תלמיד: גדלות כבר יש לו, הוא רוצה להשפיע. אבל לקבל הוא לא מסוגל, הוא מזלזל בזה שהרב נותן לו. האם לקבל 3 דולר זו אותה עבודה של לקבל על מנת להשפיע?

הוא מקבל אותם או לא?

תלמיד: הוא מזלזל בהם.

אני לא מבין מה זה לזלזל.

תלמיד: הוא מרגיש עלבון מזה שבמקום שזו תהיה גדלות הרב, הרב נותן לו 3 דולר ובכך מעלה אותו מעל הסבלים הפשוטים סך הכול. הבורא נותן לו מתנה, תשלום, והוא מתוך גדלות הבורא לא מסתכל על התשלום, כבר אין לו בזה עניין. איך הוא עובד עם השלושה דולר? כי אם הוא לא מסתכל עליהם, אז אין לו גדלות הבורא, הוא לא מעריך את הבורא שנותן לו שלושה דולר.

אין לו מה לעשות, בזה הסיפור נגמר.

תלמיד: מה זה אומר שהוא נגמר?

הסיפור נגמר, הוא לא מספר לנו מה לעשות. עד כאן הגענו וזהו.

שאלה: איך מרגישים את גדלות הבורא?

דרך גדלות החברים מגיעים לגדלות הבורא.

תלמיד: כי אנחנו לומדים "ממעשיך הכרנוך", אז מה בדיוק אנחנו צריכים להבחין?

זה שאתה מתחבר עם כולם, עם כל החברים, ואתה רוצה לעזור לכולם, אז כשאתה נכלל בתוכם שם אתה מגלה את הבורא.

תלמיד: מה הגדלות שאני מגלה יותר מאתמול?

אני לא יודע מה היה לך אתמול. אתמול לא היית דבוק בחברים.

תלמיד: האם אני מגלה יותר את הבורא שפועל מהם? מה אני מגלה שהוא יותר גדול?

אתה מגלה את הבורא.

תלמיד: אבל כתוב שצריך לגלות את גדלותו יותר ויותר, לא רק את הבורא אלא את גדלותו.

זה תלוי בכמה הכלי שלך שבו אתה מגלה את החברים הוא כלי גדול. ככל שאתה מעריך אותו כגדול יותר, כך אתה מגלה בו יותר את הבורא.

תלמיד: מה זו ההרגשה שהוא יותר גדול?

הרגשה אני לא יכול לתאר.

תלמיד: האם אני רואה יותר מעשים שלו? מה אני רואה יותר?

כן, גם מעשים, הכול, לפי הכלי שאתה בונה.

שאלה: מה ההבדל בין לשמש את הבורא או להשפיע נחת רוח לבורא על פני תענוג, לבין על פני ייסורים?

תלוי איך האדם מעמיד את עצמו, למעלה ממה הוא רוצה להיות, למעלה מייסורים או למעלה מתענוגים.

תלמיד: כשהוא מקבל ייסורים, אז יש פה הכרח שהוא יעבוד לבורא, אבל הוא לא מקבל בעל מנת להשפיע, אין פה תענוג שכלפיו יש שאלה אם הוא משפיע נחת רוח לבורא.

יכול להיות שכן. זה לא אומר שום דבר.

תלמיד: האם בתוך הייסורים יש תענוג?

כן.

תלמיד: איזה תענוג יכול להיות בייסורים?

יש. לפעמים אתה מקבל מכות ממישהו, אבל על ידי זה יש לך אליו יחס יפה, יחס טוב.

(סוף השיעור)