שיעור בוקר 29.03.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

פסח - קטעים נבחרים מן המקורות

אנחנו מיום ליום עושים צעד קדימה, והרבה חברים מרגישים שבאמת יש להם הליכה, התקדמות בהרגשה ובהבנה, או בחוסר הרגשה והבנה של מה שקורה איתם, כי כרגיל כל צעד כולל בתוכו דבר והיפוכו, וכך אנחנו מתקדמים. בכל צעד יש לנו הרגשה של עייפות, של חוסר אונים, שאנחנו לא מסוגלים לעשות משהו, ושוב אנחנו נכללים בחברים, באים לשיעור, מתעוררים, שומעים מה שהחברים מדברים, וכל אדם דרך העשירייה שלו ובכלל דרך העשירייה הכללית מקבל מהבורא את הכוחות.

לכן לא פלא שלפני שאנחנו באים לחיבור שלנו, לאיסוף שלנו לפני השיעור, אנחנו מרגישים מאוד מאוד חלשים, כאילו אבודים. אפילו על רב"ש ראיתי זאת. לפני השיעור היינו לפעמים מטיילים ברחובות החשוכים והיה מורגש עליו שהוא מחפש איך לגשת, איך להגיע. אבל כשהגיע והתיישב עם קבוצת התלמידים היה מורגש בו שהוא כבר מוכן לחיבור איתם, כי לאדם כזה גדול יש צורך פנימי להתאחד עם התלמידים שלו הכול כך קטנים, ודווקא דרך זה הוא מתחיל לקבל כוחות מלמעלה ומגיע לשיעור, כלומר למידה חדשה של הכרה, הבנה, התקדמות, חיבור. כך אנחנו. לכן נעים לי לשמוע את מה שמדברים החברים, לפחות בחלק מהדברים יש דבר אמיתי, והבורא נמצא בזה ומלווה אותנו בדרך.

נקרא מה שכותבים לנו רב"ש ובעל הסולם. הקטעים הם קטעים מאוד מיוחדים כי הם מדברים בדיוק על המצב שבו אנחנו נמצאים, איך מתעלים מעל הרגשת העולם הזה להרגשת הכוחות העליונים, להרגשת הבורא, איך נכללים בכוחות האלו ומתקדמים לדבקות.

קריין: אנחנו נמצאים בתת נושא – בוא על פרעה, בקטע מס' 54.

"אמר ה' "אני ולא שליח". אם כן מה עזר לנו משה בזה. אם כן מדוע כתוב "בא אל פרעה". אלא כנ"ל, היינו, שהאדם צריך להתחיל ללכת בדרך ה', ולהגיע אל האמת, היינו לזכות לדביקות ה'. ואז, אם הוא מתקדם בהליכה, אז האדם מקבל סיוע הראשון, היינו הרגשת החסרון לדעת מה שחסר לו. ואז משיג שחסרים לו רק ב' דברים עיקרים, שהם בחינת מוחא וליבא. ויחד עם זה הוא מקבל יסורים, מזה שאין לו. היינו, שמרגיש את הצורך לזה. ואז, אם אין האדם עובד בעצמו, לא שייך לומר, שהאדם מרגיש יסורים, בזה שאין לו, כנ"ל, שרק הצורך להדבר, אם האדם השקיע עבודה להשיג איזה דבר, אז שייך לומר, שיש לו צורך לזה, עד כדי כך, שהוא סובל יסורים מזה שאין לו. לכן כתוב "בא אל פרעה"."

(הרב"ש. מאמר 17 "מהו הסיוע, שהבא לטהר מקבל, בעבודה" 1990)

שאלה: למה אנחנו מקבלים את הסבל מהחיבור בינינו לפני שאנחנו מקבלים את התיקונים?

כי הסבל הוא הכלי, החיסרון, אנחנו צריכים משהו. ואז כשיש לי חיסרון, כלי שבו אני מבקש, אז אני מקבל. אני מרגיש מה שקיבלתי, ועל ידי זה שהיה לי חסר ועכשיו יש לי אני מתקשר לבורא. אני מבין שזה הוא דווקא ברא בי חיסרון כדי שאני אקבל ממנו ואתקשר אליו, ואז גם החיסרון וגם המילוי הופכים להיות למידות הקשר ביני לבינו.

תלמיד: האם כל מה שקורה בעולם הוא הפוך ממה שאנחנו צריכים בשביל שייתן לנו את היכולת לבקש?

כן. העולם כביכול מפריע לנו לפנות לבורא כי אנחנו לא רואים ולא מרגישים אותו, הוא מפריע לנו לדעת מה חסר לנו, וזה כך כדי שעל פני ההפרעות האלה נברר בדיוק מה אנחנו צריכים, באמת מה אנחנו צריכים. לכן כל החיים שלנו, כל ההליכה שלנו היא לברר יותר מדויק ונכון מה חסר באמת לאדם, שהוא יכול לקבל זאת רק מהבורא, וכך נעשה מלכתחילה כדי שהאדם יתקדם אליו, יתקשר אליו ויתמלא ממנו.

שאלה: מהו איחוד הנשמות? מהו המעבר שאנחנו צריכים לעשות כדי לעורר את הגעגוע הזה? איך נוכל לייחס את הבורא לכוונה הזו?

אנחנו נמצאים ברצון לקבל אגואיסטי כל כך גדול כך שאדם לא יכול להרגיש שום דבר מחוץ לעצמו, מחוץ לגופו. לכן הבעיה שלנו היא שאנחנו צריכים להכיר בזה, להרגיש עד כמה אנחנו לא מסוגלים להגיע להרגשת הזולת. זולת הוא מה שמחוץ ל"אני", שכל הרגשת החיים, הרגשת המציאות היא נמצאת מחוץ לי, ואת זה אני לא מרגיש, אני מרגיש רק מה שנמצא בי, בתוך המושג "אני". מה שנראה לי לפעמים שאני מרגיש משהו מחוץ לי, זה גם לא מחוץ לי אלא בי אני מרגיש את הדברים.

איך אפשר לצאת מה"אני" הזה, מהאגו שלי, מהרצון לקבל שלי? אך ורק אם אנחנו עושים פעולות, ואלו יכולות להיות רק פעולות הדדיות בחברה, שאני משתוקק, עושה מעשים בכוח ללא רצון להתחבר עם החברים, לתת להם, לקבל מהם, איכשהו לסגור את המקום בינינו. ואז במידה שאנחנו עושים כך נגד הטבע שלנו, בזה אנחנו מושכים עלינו מה שנקרא "מאור המחזיר למוטב", כוח השפעה, כוח אהבה, כוח חיבור, את הבורא.

במידה שכל אחד רוצה להתקשר לאחר, אף על פי שלא רוצה את זה, לפי טבעו הוא דוחה את זה מכל וכל בהכרה, בהבנה ובתת הכרה, בצורה שהוא פועל כך ממש מאליו, אבל ככל שאנחנו מתחילים להיכנס לתוך זה ועושים פעולות קטנות אחד כלפי האחר, בהתאם לזה אנחנו מעוררים כוחות עוד יותר גדולים נגד החיבור. עם זאת אנחנו מקבלים עזרה בזה שיש לנו רגש ושכל ומבינים שחייבים בכל זאת להיות יותר מקושרים, כי אין ברירה, שם נמצא הבורא. וכך, על ידי פעולות רבות מאוד, יתכן במשך שנים, אנחנו מתחילים לקבל את העובדה שבחיבור בינינו, בכך שאנחנו שוברים את הגבולות של הלבבות והרגשות שלנו ועוברים מ"אני" ל"אנחנו", אומנם אנחנו לא מבינים מה זה, אבל "את זה אני חייב לשבור", זה נקרא "מחסום", דווקא על ידי זה אנחנו יוצאים ממצרים.

זה נקרא "יציאת מצרים" - לשבור גבולות שמנתקים את הלבבות שלנו ולהגיע ללב אחד, או לפחות להגיע לנכונות לזה, לא להרגשה, הרגשה אמיתית תבוא אחר כך. לפחות לזה שבלי זה אין לי חיים רוחניים, אין לי התקדמות, ואם אני לא משיג חיבור בלבבות, אז אני נשאר מת, אני נשאר בעולם הזה כבהמה ולא מגיע לדרגת אדם. "אדם" הוא יצור אחד מכל הלבבות הבודדים שאנחנו רואים. והמטרה שלנו היא לחבר את כל הלבבות על ידי הלב של כל אחד ואחד.

שאלה: מה הקשר בין זה שצריך לעבוד, לבין שהוא אומר "לך לפרעה"?

כדי לגלות את הבורא אנחנו צריכים לפנות לפרעה. אנחנו צריכים לגלות אותו יותר, אנחנו צריכים להתקשר ליצר הרע שלנו, למה ששולט עלינו ולהשתדל להתחבר אליו. להבין איך הוא עובד עלינו, איך אנחנו יכולים לעבוד עימו. זו עבודה גדולה ולא פשוטה. ממש צריכים להיות מומחים איך הבורא סידר כך שהטבע עובד מתוכי ואני יודע יותר ויותר כל פעם איך לעבוד עימו. בשביל מה הוא מתעורר, למה הוא מתעורר, בצורה כזאת, בצורה אחרת, איך אני פונה בכל מקרה.

ממש כך אני צריך ללמוד אותו בכל מיני אופנים. ככל שאני לומד אותו, באיזו מידה הוא מפריע לי ובמה הוא עוזר לי להבין את הבורא. כי פרעה זה האחוריים של הבורא, רק בצורה הפוכה. כמו בעולם שלנו, אנחנו לא יכולים ללמוד שום תופעה של הטבע בלי שאנחנו נלמד את הצורה הפוכה ממנה. לא מתגלה דבר אחד אלא בדבר והיפוכו.

כך גם הבורא. אנחנו רוצים לגלות אותו, להתקדם, להידבק בו, אתה חייב בדרך לגלות את פרעה ובצורה מלאה כמו הבורא, עד שהם יתחברו יחד ואתה מבין שזה מגיע ממקור אחד. זה מתפצל אך ורק אצלך. אתה צריך להיות מורכב מכוח קבלה ועליו כוח השפעה.

בצורה כזאת אתה מגיע לתפיסה שלמה וכך אתה נעשית נברא. יש לך כוח הפוך מהבורא ודווקא על ידי זה אתה יכול להרגיש, להבין, להשיג אותו, להידבק בו. אחרת לא הייתה לך שום אפשרות להתקשר, להידבק, להבין, להרגיש.

נברא מרגיש הכול מלכתחילה, מפני שהוא מלכתחילה הפוך מהבורא. לכן תסתכלו איך אנחנו מרגישים בעולם שלנו משהו. אני מרגיש משהו רק מתוך זה שיש לי משהו הפוך ממה שאני מרגיש, קור – חום, לחץ, אני צריך ללחוץ על משהו ואז להרגיש שזה קיים, לנגוע במשהו. ברגשות, לא יכולה להיות שנאה בלי אהבה ודחייה בלי קירוב, אנחנו תמיד נמצאים באמצע במשהו שמבדיל בין שני רגשות הפוכים.

אם אנחנו מסתכלים על כל הדברים האלה בצורה בריאה, נכונה, אובייקטיבית, אז אנחנו מבינים שלא יכול להיות אחד ללא השני. לכן אני חייב איזה עוגן שמחזיק אותי ומוליך אותי באמצע, בין שני דברים הפוכים שנותנים לי יחד ההבנה, הרגשה, הכרה במשהו אחד. הבורא, כמו שכתוב, "יוצר אור ובורא את החושך" ולא יכול להיות אחד ללא האחר. וכך בכל דבר.

ולכן אנחנו כך צריכים להתייחס לכל מה שעובר עלינו. במיוחד כשאנחנו עוברים רגשות של ניתוק, חושך, אנחנו חייבים להשתדל להרגיש גם שזה מגיע מהבורא וגם שזה טוב. כמו שכתוב, "חייב אדם לברך על הרע כמו על הטוב". חייב לברך על הרע כמו על הטוב. אז ברור לנו שהוא נמצא באמצע ויכול לקבל את שניהם מהבורא בצורה שווה. לא להתפעל בצורה אישית אלא בצורה שמתקדם לדבקות. הבורא הוא המקור לשני ההרגשות האלו, שתי ההבחנות הללו, תמיד.

תלמיד: כשרב"ש מדבר על עבודה, הוא מדבר על עבודה מדעית?

זה גם מדע, ודאי. מה שאנחנו מרגישים בעולם הזה, ואנחנו יכולים לסדר את זה בכל מיני צורות לפנינו, זה גם מדע. קבלה נקראת "חכמת הקבלה". גם האור העליון שמתפשט בנו ומביא לנו הרגשת הבורא, הרגשת המציאות, נקרא "אור החכמה". תקרא לזה מדע. יש אפילו מאמרים שאומרים שחכמת הקבלה היא סיכום או מקור של כל חכמות העולם. כי היא מסבירה לך מה קורה בכוחות. אחר כך אנחנו לומדים את זה במדע כשהכוחות האלה מתגשמים כבר בדרגה יותר נמוכה, שם אנחנו כבר יכולים ללמוד.

שאלה: הרגשנו כמה ימים בעשירייה שלנו איזו כבדות ועייפות ואנחנו מרגישים גם בעשיריות אחרות. מה היא הסיבה שמרגישים כך ומה עלינו לעשות כדי להתגבר על המצבים האלה של עייפות וכבדות?

תודה ששאלת. למה? כשאנחנו עובדים, לומדים יחד, אתם אחר כך מדברים ביניכם. אני שומע את התפילה שאתם מתפללים יום יום ועוד כל מיני דברים. בדרך כלל אני בזמן הזה נמצא בנסיעה עם חבר, אנחנו יחד שומעים את כל הדברים האלה, זה מאוד מעניין ומאוד מושך ומאוד מחמם את הלב.

אנחנו צריכים להגיע למצב שבאמת רואים כמה אנחנו עוזרים כך אחד לשני. אני לא מן הסתם התחלתי לדבר על זה היום. כשראיתי את רב"ש כמה הוא מפוזר, מתחיל לקום מהשינה לפנות בוקר, לפני השיעור. הוא לא יודע איפה הוא נמצא ומה קורה לו, הולך לשירותים באופן אוטומטי, חוזר, רוחץ ידיים, פנים, מתיישב ליד השולחן ומתחיל את ההכנות שלו - קצת להתאושש. אנחנו צריכים הרבה מאוד פעולות כדי להתעורר, להתאושש. ולכן טוב שאנחנו גם מכינים את עצמנו במשך היום.

שאלה: מה חסר לנו בשביל להרגיש במוחא ובליבא?

מה חסר לנו? חסר לנו ליבא, הרגשה. ככל שאנחנו רחוקים זה מזה ובמידה שבחיבור בינינו אפילו במקצת, במילימטר אחד - נגיד אנחנו רחוקים - אבל במילימטר אחד נתקדם, אנחנו כבר נרגיש שינוי גדול בתפיסת המציאות. עד כדי כך זה קובע. ולכן אני ממליץ להשתדל לעשות מאמצים בצורה כזאת שאנחנו נחזור למרכז של המבנה של אדם הראשון קצת קצת קצת, אולי נרגיש כמה יש לנו. כי מילימטר אחד שאנחנו עושים, במרחקים גדולים, אבל המילימטר הזה משנה את כל המציאות כי הוא קורה בין כולם. לכן מאמץ של אדם אחד יכול להשפיע על כולם.

שאלה: אמרת שכדי לברך על הרע כמו על הטוב יש שלבים, קודם צריכים לזהות שהרע הוא מהבורא ואז לקבוע שהוא טוב. נניח שמגיע מצב כלשהו ואתה יכול להגיד שהוא מהבורא, איך הוא הופך להיות מצב טוב?

קודם כל אם המצב מגיע מלמעלה בצורה ישירה בטוח שהוא טוב. אם הוא מגיע דרכי כתגובה, אני גם צריך להגיד שאין עוד מלבדו, ומה שאני עושה זה הבורא סידר לי, והוא מכוון אותי ומוליך אותי, וגם זה טוב. אבל מכל הדברים הטובים כביכול, ושבכל זאת "לא ידח ממנו נידח והכול יתגלגל לשורשו", יש דבר טוב והוא שאני כל הזמן נמצא בתפילה, שכלפי כל צעד הבא שלי אני מתפלל לבורא שיכוון אותי, שיוליך אותי בצורה נכונה, קצרה לחיבור, להשפעה, וכך גם יוצא שהפעולה שלי היא פעולה שלמה.

שאלה: מה זה "מוחא" בעשירייה?

עבודה במחשבה.

שאלה: מה זה אומר שדרך המאמצים שלנו, דרך העבודה שלנו בעשירייה, אנחנו מתקרבים למרכז של בניית אדם הראשון?

על ידי המאמצים בינינו אנחנו עושים כל מיני פעולות שמעוררות את לבבות החברים. דרכם אני יכול לעורר את הלב שלי, כי אני מתפעל רק ממה שקורה אצל החברים סביבי, ועל עצמי אני לא יכול להשפיע. אבל אם אני משפיע דרכם, הם בחזרה משפיעים עלי, וכך אני רואה שאני יכול להתקדם כי "קנאה תאווה וכבוד מוציאים אדם מהעולם", מהמקום שבו הוא נמצא למקום יותר גבוה. לכן אם אני מעורר את החברים, הם אחר כך מעוררים אותי. וכך דרך האגו שלנו אנחנו פועלים זה על זה, אבל בהתקדמות לבורא. זה נקרא "איש את רעהו יעזורו".

תלמיד: במה זה מתבטא שאנחנו מתקדמים למרכז אדם הראשון, איפה אנחנו יכולים לגלות את זה כמערכת?

במרכז החיבור שלנו. תמיד כשאנחנו רואים לפנינו את החיבור כמטרה, אז אנחנו מעלים בזה את עצמנו לתיקון. והתיקון הוא בזה שכולנו נחזור לאותה צורה של אדם הראשון, צורה עגולה, וכולנו נתכלל בה, נגלה את עצמנו במרכז הכדור הזה. כמו שכל הנשמות יצאו מהמרכז הכדורי הזה, כך אנחנו נחזור אליו. וזו מטרת התיקון שלנו, להיות "כאיש אחד בלב אחד" בנקודת רצון אחת, ושם אנחנו דבוקים בבורא.

שאלה: בעניין ההתעוררות, אתמול ישבנו צוות של ישיבת חברים וחשבנו שאנחנו נמצאים בתקופה של הזדמנויות. בשבוע הבא יש ערב איחוד ובעוד שבועיים פסח, ובעוד חודש יש כנס, ואנחנו רוצים להכין את הכלים, רוצים להתרגש, לא לפספס את ההזדמנות. איך אנחנו יכולים ככלי עולמי לגשת לתקופה הקרובה ולממש את כל ההזדמנויות שיש לנו?

אני לא מבין מה שאתה אומר, האם עכשיו אנחנו לא עושים אותו דבר? האם עכשיו אין בינינו כנס, אין בינינו חיבור? האם אנחנו לא מדברים על החיבור, להתחבר ככל האפשר, להידבק יותר, לגלות יותר מה צריכים לגלות בתוך החיבור? גם עכשיו אנחנו עושים צעד קדימה לקראת התיקון הכללי שלנו. כל שיעור שלנו הוא מיני כנס, ואפילו כשאני שומע באמצע היום שאתם מדברים או מתפללים או שרים, אני מתרגש מזה. כנס זה כינוס, חיבור, זו אותה פעולה. אבל לכנס אנחנו מכינים את עצמנו במיוחד, כי הרבה תלוי בהכנה. ככל שאתה משתוקק לזה, מגיע לזה, אחר כך אתה רואה אם השגת משהו או לא השגת. ואם לא השגת משהו שציפית להשיג, אז יש לך כלי יותר גדול וכך מתקדמים.

תלמיד: בדיוק, גם התפילות באמצע היום הן כל כך מרגשות, ועם זאת אני מתאר לעצמי שאם בעוד חודש היה בישראל כנס פיזי, אז נראה לי שכל הכלי העולמי היה במצב קצת שונה מבחינת ההכנה לקראתו, ובכלל, בשבוע הבא יש ערב איחוד ובשבוע לאחריו פסח, שתמיד היו הרבה מאוד הכנות לקראתו.

אני מבטיח לך שברגע שנהיה מוכנים לזה, זה יקרה. לבורא אין שום בעיה לעצור את הווירוס הזה, ואין לו שום בעיה לעשות שלום, "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו", העולם יירגע מכל המלחמות והבעיות ויהיה לנו גם זמן, גם רצון, גם אמצעים להגיע לכינוס שלנו בישראל או באיזה מקום אחר. עשינו כנסים בכל מיני מקומות, וזכור לי שהיה שם יפה מאוד. אנחנו צריכים להשתוקק קודם כל להיות מחוברים בינינו בלבבות, כל זה כבר כנס, והכנס הרוחני שאנחנו רוצים להגיע אליו, שהוא חיבור של כל האנושות בגמר התיקון, יקרה כשאנחנו נתחבר כמרכז החיבור ו"אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה"¹. זה שיר על חזרה לציון וכך זה יהיה.

תלמיד: החברים שואלים על ההתעוררות ועל הכבדות ועל איך להוסיף עוד בחיבור. מה אנחנו יכולים לעשות דווקא עכשיו לפני כל מה שעומד לפנינו?

ככל שאנחנו מטפסים על ההר, כך המצבים יותר קשים. ולקראת גמר התיקון ההפרעות עוד יותר גדולות. יש כזה דבר שאומרים הושענא שלוש שעות, אנחנו עוד לא לומדים על זה כי עוד לא התקרבנו לזה, אבל שלוש שעות זה שלוש הפסיעות האחרונות לפני גמר התיקון וזה מאוד קשה. אני לא יודע מה זה, אבל אני מתאר כך לעצמי, כי זה גמר תיקון, כולם צריכים להיות בזה, ולכן נלך ונעשה.

הכול נמצא לפנינו, אם רוצים או לא רוצים, אז נתחבר ונעשה. אנחנו צריכים לראות מיום ליום עד כמה העולם הולך לפי התוכנית הזאת. זו תוכנית הטבע שנמצאת בתוך הטבע עצמו ואנחנו נממש אותה. ככל שמעצמנו נסייע לזה, יהיה לנו ולכל העולם יותר טוב, קל, מובן ושמח. אנחנו נלך בהשגה שלנו עם הבורא יחד, אנחנו נעזור לו והוא יעזור לנו.

שאלה: מה ההבדל בין שיעור בכנס לבין השיעור היומי? נראה לי שאנחנו מדברים על אותו הדבר, נראה גם שההבדל היחיד הוא מידת החשיבות.

הכול תלוי במידת החשיבות בכלי שלנו, בחיסרון שלנו. אבל באמת כינוס, חיבור, זה כל העניין. הכול תלוי עד כמה אנחנו מתייחסים לזה ברצינות, גורמים לדבר הזה לקרות. ולכן אין הבדל, כל שיעור הוא כמו כנס. בפרט שבשיעור שלנו מתחברים אלפים, יותר מכמות האנשים שיכולה להיכנס לאולם הגדול שבו אנחנו עושים את הכנסים. בשיעור היומיומי שלנו, אפילו עכשיו, יש מספר גדול יותר של גברים ונשים ממספר האנשים שיכול להיכנס לאולם הכנס.

שאלה: מה אנחנו יכולים לעשות כתלמידים שלך וכתלמידים של בעל הסולם כדי לעזור זה לזה להבין את זה? כי יש ימים שאני יושב בשיעור הזה ואני ממש מרגיש שאני בכנס. ויש ימים שאני יושב בשיעור ואני מקלל את כולם. מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור זה לזה למצוא, לגלות שכל שיעור חשוב באותו מידה, אם לא יותר חשוב משיעור בכנס?

אני מאחל לך לקום לפני השיעור במצב שאתה לגמרי שבור ואין לך שום אפשרות לעורר לקראת השיעור איזה שריר מהגוף ואיזה שריר מהרצון, מהרצון לקבל, מהרצון להשפיע. "שיעור" הכוונה מידה, המידה שבה אנחנו מתקרבים זה לזה ולבורא, זה המושג "שיעור". אנחנו מחברים את עצמנו בעוד חלק ובעוד חלק וכך מתקדמים.

אז כשאני קם לפני השיעור, אני אומר לך ברצינות, אני לא יודע, לא מבין, לא מרגיש, לא מסוגל להפעיל את עצמי, ולאט לאט, ובמשך השנים זה הפך למין תהליך קבוע ויקר, אני מתחיל אחר כך להרגיש, ולמדתי מזה, שדווקא ההתעוררות הזאת, ההתאוששות הזאת היא העיקר בשבילי. עד כמה הבורא יכול להקים גופים מתים, זו ממש תחיית המתים שיום יום אנחנו עושים על עצמנו, וכך מתעוררים.

לכן אתה לא צריך לחכות שזה יקרה, אלא לצפות שזה יקרה, וכך עד שאתה מגיע לשיעור, אתה כבר חייב להיות בשיא ההתרוממות וההתפעלות.

שאלה: איך אנחנו יכולים להתאחד ולהיאבק ככוח אחד כנגד עצמנו?

אני לא חושב שאנחנו צריכים להיאבק נגד הכוח הרע, אני חושב שאנחנו צריכים להשתדל להגדיל את הכוח הטוב, כוח החיבור, ועל הרע לא לחשוב. ואז אנחנו נראה שהרע מתעורר, איפה שצריכים להוסיף את החיבור.

אנחנו נגיד תודה רבה לכוח הרע שהוא מתעורר ומראה לנו איפה חסר לנו חיבור, ועל ידי הרע הזה אנחנו נגיע לחיבור השלם. ובו בהתאם לזה, נגלה את הבורא. לכן הבורא מלכתחילה אמר "בראתי יצר הרע", זה הכרחי כדי שאנחנו נגלה אותו. אנחנו לא יכולים לגלות אור בלי חושך.

שאלה: יש כוח של איחוד ויש כוח שמתנגד לאיחוד, ואנחנו משתדלים לצאת מהר ככל האפשר מהפירוד, לא להישאר שם, לא להסתכל לאחור. באיזו דרך אפשר ללמוד את הכוח הזה?

אל תדאג, אתה צריך לדאוג רק לחיבור, ואז תראה עד כמה כל הדברים האלה משלימים זה את זה. אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע, ואנחנו כנבראים יכולים להבדיל רק במעבר בין שניהם, שם הם מתחברים ותומכים זה בזה.

ואז נעלם כל רע מהרע וכל טוב מהטוב, ושניהם מביאים לנו גילוי הבורא, שהוא הסיבה לשניהם. אנחנו מגלים אותו, את הסיבה, ואת שתי הצורות ההפוכות האלה, שהרגשנו זה טוב וזה רע, אור וחושך, היינו צריכים כדי לגלות את המקור שלהן.

תלמיד: האם לומדים את זה במעבר ולא במצב שבו מרגישים פירוד?

אנחנו תמיד משיגים רק משהו באמצע. בכל מדע, בכל הרגשה, בכל דבר, אנחנו משיגים רק משהו באמצע, בין טוב ורע, בין אור וחושך, כך אנחנו בנויים. כי אי אפשר להשיג אחד ללא האחר.

שאלה: אנחנו צריכים לברך על הרע ועל הטוב באותה המידה, אבל אם מה שאני מגלה בסוף זה בתוך הרצון לקבל, איך אני יודע מה זה טוב?

טוב זה חיבור ורע זה פירוד.

תלמיד: אבל אני עדין לא מרגיש חיבור, אלא רק את עצמי. איך אני מגיע לזה בהרגשה?

תשתדל להסביר לעצמך שכל רע שאתה מרגיש, זה רע מתוך הניתוק, מתוך חוסר חיבור.

תלמיד: איך אני מקדם את זה מעבר לזה שאני מנחם את עצמי כי קשה לי עם רע?

תתחיל מזה שאתה מנחם על עצמך, שאתה רוצה להרגיש טוב, שאתה בוכה על עצמך, תתחיל מזה, לא חשוב. העיקר שתתחיל להרגיש שכל החיים שלנו הם בין חיבור וניתוק וזה נקרא אצלנו "טוב" ו"רע".

תלמיד: ומה המדד שהתקדמתי? מה אני ארגיש שאדע שזה הטוב הרוחני?

אתה תתחיל להרגיש שאין טוב בלי רע, או אין חיבור ללא ניתוק, ותתחיל להתייחס לשניהם כשמאל ימין, וכך תתחיל לעלות. ולא לפחד מניתוקים, מכל מיני נפילות, ירידות, אלא "חשכה כאורה יאיר".

תלמיד: האם אני יכול להגיד לעצמי שהתקדמתי לפי המידה שאני יותר אוהב את החברים מיום ליום, על פני זה שקודם היתה לי דחייה מהם?

כן, בזה שאתה מתחיל להעריך אותם, עד כמה דווקא הם, עוזרים לך להתייחס נכון למציאות, לגלות ולהבין אותה בצורה רצינית, לעמוד בה על שתי רגליים. אם לא החברים, אז אתה בכלל אבוד.

תתאר לעצמך, אם עכשיו אתה מתנתק מהארגון, מכל הקבוצה הזאת, מכל הסדר שעשינו בינינו, מה קורה לך? אתה לא יודע איפה אתה נמצא, אתה כמו בחלל.

תלמיד: כן, זה כמו למות. אבל אני שואל את עצמי, איך אני יכול לשבור את התקרה הזאת של הרצון לסדר לעצמי הרגשה טובה, ובאמת מתוך בחירה לנסות לרצות לאהוב, לא מפני שרע לי?

אתה יכול. הבעיה היא מה זה נקרא הרגשה טובה? צריך שההרגשה הטובה תהיה רק בחיבור עם החברים, רק שם, לא חשוב מה יהיה שם. אם זה שם ביניהם, זה טוב. אז אתה תראה שאתה מגיע לזה.

תלמיד: אם הצלחתי להרגיש את החיבור בעצם זה כמו מ''ד, עכשיו הבורא עשה את זה?

כן. מתקדמים, יפה.

שאלה: לגבי הפעולה המיוחדת של התפילה המשותפת, זה באמת פלא איך זה עובד ונותן הרגשה מיוחדת. אף אחד לא מנהל את זה, אנשים כאילו בבלאגן, אבל העוצמה היא כמו שמתחברים לגנרטור. איך זה עובד?

נכון, כי אנחנו באמת כולנו מחוברים וכוח אחד פועל עלינו, מחבר אותנו ומטפל בנו בכל רגע ורגע, ואנחנו רק צריכים להתכלל בו ולהשתדל בעצמנו להתאסף. במידה שאנחנו נמשכים לאסוף את עצמנו סביב הכוח הזה, אנחנו כבר מגיעים לדבקות בו, זה נקרא "אני לדודי ודודי לי".

במידה שכולנו מתאספים יחד ורוצים להגיע לדבקות בבורא, זה נקרא "אני לדודי", אז אנחנו מגלים ש"דודי לי", שהוא הולך לקראתנו ועוד לפנינו עשה והכין לנו את כל נקודת המפגש הזה.

תלמיד: מה אנחנו צריכים ללמוד מהפעולה הפשוטה הזו?

ללמוד איך הימים שלנו יהיו כחדשים, שבכל יום נרגיש שאנחנו מתקדמים. אנחנו מגלים יותר אופנים בחיבור, בהתקשרות, בהתקרבות בינינו, בתמיכה, בהכרחיות לתמוך זה בזה, וכך אנחנו בונים מרכז חיבור לכל הנשמות בעולמנו כאן וברוחניות.

שאלה: איך ארגיש כשאבנה קשר עם החברים ובמה התחושה הזו שונה מכל תחושה גשמית אחרת?

כשאדם מתנתק מהחברים התחושה שלו היא כשל ילד שאיבד את הוריו, הוא לא יודע איפה הוא נמצא. פתאום באמצע הרחוב או באיזה מקום הוא לא רואה אותם ואז עומד ובוכה ושואל "איפה אימא?" הוא לא מרגיש שהיא נמצאת. ואז כשהוא רואה אותה הוא רץ אליה ורוצה ממש להידבק בה, כך עלינו לראות את עצמנו.

שאלה: האם יש איזה גבול לדעת שסטית או שלא משנה מה תגלה כל עוד אתה מצליח להחזיק בצורה כלשהי בחברים?

אם אני מחזיק בארגון גדול כמו שלנו, שיש בו עשרות קבוצות, גברים, נשים, שמיום ליום משתוקקים להגברת החיבור ביניהם כדי להגיע לגילוי הבורא לפי חוק הדור האחרון, אז אני לא יכול לאבד את עצמי. אני צריך להיות בטוח שאני כאילו נמצא בצבא שצועד לקראת קשר עם הבורא. מה שנשאר לנו זה להתגבר עוד על האגו בינינו כדי שהוא יהפוך דווקא לכוח חיבור. אנחנו קודם מגיעים לנטרול האגו, זה נקרא "להשפיע על מנת להשפיע", דרגת הבינה, ואחר כך אפילו להפוך אותו ל-לקבל על מנת להשפיע, שזה כבר מדרגת בינה לכתר. הכול לפנינו ולא רחוק.

תלמיד: אף פעם לא הייתה לי כמו עכשיו כזאת דאגה כלפי מה שיוצא מהאגו. אני מרגיש שאין לי מה לתרום ומנסה בכל הכוח איכשהו להיאחז ברפסודה הזאת. אני פשוט מפחד לפתוח את הפה.

אנחנו צריכים גם הרגשות ורגעים כאלו מפני שדווקא מדבר והיפוכו מורכב כל צעד ושעל שלנו בדרך. אמנם לעת עתה, בזמן שאני בתהליך של הליכה אני לא יודע מה קורה לי ואני רואה שהכול אבוד, אבל האמת שרק בצורה כזאת אני יכול להתנתק מהצעד שעשיתי ולהיכנס לצעד הבא, אלה דברים הכרחיים. לכן בכל מקרה אני חייב לקבוע לעצמי סדר. זאת אומרת, שאני שוב מגיע לשיעור, שוב מגיע לשיחה עם החברים ועוד כאלה פעולות, כי דווקא הן מחזירות אותי לתהליך. ואין מה לפחד.

הכול נמצא לפניך וצריך רק להגיע לערבות. בערבות אני צריך לחתום בעשירייה בזמן שאני במלוא בכוחי שהם יכולים לבוא אליי ולעשות איתי מה שהם רוצים, מה שהם יחליטו. כי יהיו רגעים שלא אוכל להחליט בעצמי כלום. ויהיו רגעים שאפילו אתנגד לחברים, ואז גם אם אתנגד בכל כוחי, אסור שהם יעזבו אותי, הם צריכים לחייב אותי להישאר בדרך. אנחנו ממש חותמים על זה בפירוש, כמו בצבא מזמינים אותך לחתום, חתמת? גמרנו. הם שולטים בך.

שאלה: כשמגיעים לקונפליקט טוב ואיכותי בעשירייה, כשממש נוצרות שתי מחשבות המנוגדות זו לזו, איך לפעול ולהתחבר בלי לטשטש את הניגוד?

קודם כל, הדברים האלה כל הזמן יהיו. אנחנו רואים את זה בין תלמידי רבי שמעון. למה הם רצו להרוג זה את זה והיו זה כנגד זה? כי בדרך ההתקדמות מתגלה הפער בין החברים. ואחר כך הם עובדים על הפער הזה כדי לכסות אותו באהבה. דווקא הפער עוזר להם לעלות באהבה ביניהם. כי "על כל פשעים תכסה אהבה". האהבה לא מוחקת את הפער. אנחנו צריכים ללמוד, גם במשפחות ובכל מיני מערכות איך להתגבר על ידי ההבנה שאנחנו במערכת אחת ומשלימים זה את זה. לכולם יש מקום והחיבור בינינו מביא לנו דווקא הכרה בבורא. זה לא שאני מוותר לו והוא מוותר לי. זו פוליטיקה. אלה חשבונות. החשבון שלנו צריך להיות אחר, "על כל פשעים תכסה אהבה". הפשעים בפנים והאהבה על פניהם.

אין לי מילים להסביר את זה. אנחנו צריכים ללמוד ששניהם קיימים, בהתחלה זה לחוד וזה לחוד ואז מתקוטטים, אבל עת לאסוף את הדברים ועת לפזר אותם. לזה ולזה יש מקום. עוד נלמד, הדברים האלה עדיין רחוקים מאיתנו. עדיין קשים.

שאלה: למדנו שכדי להגיע לחיסרון הנכון, צריך לעבוד לפני. אנחנו משתמשים הרבה במושגים של ערבות, תפילה, אהבת חברים. כמה חשוב לתת עבודה גם בידיים וברגליים, או שמדובר רק במחשבה ובמאמץ פנימי?

יותר מחשבה ומאמץ פנימי.

שאלה: בנוגע למה שאמרת על מחויבות הדדית, ערבות. אם לא כולם מסוגלים לרמת מחויבות כזאת, איך ליצור בכל זאת עשירייה אחת?

לסחוב אותם יחד איתנו ככול האפשר. יש תמיד חברים שהם יותר חזקים ממני ויש שיותר חלשים ממני ואני רוצה להיות קשור גם לאלו וגם לאלו. ואז בקשר בין כולם להצליח. לא יכול להיות שכולם בעשירייה ממש בדרגת עשר. לא. כמו בעולם שלנו, כמו במשפחה. כך אנחנו צריכים לעזור זה לזה. לא יכולים להיות גדולים אם אין קטנים.

שאלה: בקשר לתפילה היומית שהחברים כל כך מתרגשים ממנה, האם זה החיבור וזאת התחושה שצריכה לבוא מתוכו?

אני מאוד מתרגש מהדברים שאני שומע במשך היום, מאיך שאתם מדברים.

תלמיד: אני שמח לדווח שאני לא מרגיש כלום מזה, למה התפילה הגדולה הזאת לא הצליחה?

התפילה שלהם לא יכולה להצליח אם אתה לא עובד על עצמך, ההפך, היא יכולה להזמין בך רגשות זלזול ואז דרך הזלזול לאט לאט במשך הרבה שנים אולי תגיע להכרת החשיבות.

שאלה: מהם המעשים שאנחנו עושים בעשירייה בדרגת בינה ובדרגת כתר? אנחנו יכולים להבחין בהבדל בין שני אלה?

איך אנחנו יכולים להבחין? בינה היא להשפיע על מנת להשפיע וכתר הוא לקבל על מנת להשפיע. מבינה לכתר מתקנים את הכלים דקבלה בעל מנת להשפיע, אבל ממלכות לבינה מתקנים את הכלים בלהשפיע על מנת להשפיע. אלה שני חלקים. אנחנו נלמד זאת עוד מעט ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

שאלה: למה הבורא אמר ש"הוא ולא שליח", ואיך משה יכול לעזור בעבודתנו הרוחנית?

אנחנו צריכים להבין שיש לנו עסק עם הבורא בלבד. ואפילו שאנחנו מדברים עם החברים ורוצים להתחשב, להתחבר עם החברים, בכל זאת בזה אנחנו מדברים, מתחשבים, מתקרבים ועובדים עם הבורא. אמנם נראה לנו שזה החבר לפני, אבל אחרי החבר עומד הבורא.

שאלה: מה לעשות אם מגיע מצב שבו אדם מפסיק להרגיש מתיקות או מרירות בעבודה, איך להתייחס למצב הזה ולעבוד אתו?

חסרה לו הרגשה, הוא לא מכניס את עצמו מספיק לכל התהליך, לא נכלל עם כולם, לא לומד מספיק. אם הוא עוזב אז הוא מפסיק להרגיש את כל הטעמים האלה.

שאלה: מצד אחד אנחנו אומרים שבמאמץ מגיע האור, מצד אחר, שכל העבודה שלנו היא לא להתמודד עם החיבור בעצמנו אלא לבקש מהבורא לעשות זאת. אז מה לעשות, ללכת בכוח נגד עצמך או לבקש מהבורא בכל פעם?

ללכת בכוח נגד עצמו, ולבקש מהבורא חיבור.

שאלה: אמרת בתחילת השיעור שמילימטר של התקרבות משנה את כל המציאות, האם זה יכול להתרחש רק בעשירייה, או בעוד מערכות שהאדם נמצא בהם עם אנשים כמו למשל בעבודה שלו?

פשוט להתקדם כפי שדברנו עכשיו עם הגברים, אין לי כאן מה להוסיף ממש.

שאלה: איך העשירייה יכולה לעזור בהבחנות של מוחא וליבא כדי ללכת בכיוון הנכון? מה הבדיקה העצמית של העשירייה והאדם לפי השינויים במוחא וליבא ולפי סימנים טובים בדרך?

עד כמה אני מרגיש שהקבוצה היא באווירה ההכרחית שחייבת להיות, כדי שאני אתקדם למטרה.

שאלה: אם כל מה שאני מרגישה הוא רק מה שיש בי, אז איך אני מרגישה חברים, איחוד ועולמות רוחניים?

גם אותם מרגישים ברצון לקבל שלנו, כפי שהוא מתאר לנו. אף פעם לא מרגישים משהו מחוץ לזה, תמיד מה שאנחנו מרגישים, מרגישים ברצון לקבל שלנו.

קריין: קטע 55. אומר הרב"ש.

"שהאדם מתחיל בעבודה דלהשפיע, והוא מסביר להגוף, שזוהי כל מטרת עבודה, היינו לקבל כלי דהשפעה. אבל אחרי כל אלו הוויכוחים שיש לו עם גוף, הגוף אומר לו, שאין אתה יכול לשנות את הטבע, ממה שהבורא ברא אותו. וכיון שהבריאה נבחנת לבחינת "יש מאין", הוא רק מבחינת רצון לקבל, איך אתה מעיז לומר, שאתה יכול לשנות הטבע, ממה שהבורא ברא אותו". זה כמונו בתחילת העבודה שלנו, זה יכול להיות כמה שנים שאנחנו משתדלים לשנות את עצמנו. וודאי שאנחנו לא מסוגלים, ושוב ושוב אנחנו מתרגזים על הבורא, על עצמנו, אנחנו תולים את חוסר ההצלחה בכל מיני דברים, אבל בעצם אנחנו בעצמנו רוצים לשנות את הטבע שלנו, אם כבר רוצים לשנות, גם לפני זה יש כל מיני תקופות. אבל זה שאדם רוצה לשנות את הטבע שלו, זה שהוא מתרגז על עצמו בזה שהוא כזה, זה עדיין סימן שאדם לא מבין שהכול נמצא בידי הבורא.

"ועל זה נאמר "בא אל פרעה", היינו, שנלך ביחד, שגם אני הולך אתך, בכדי שאני אשנה הטבע, ואני רוצה, שרק אתה תבקש אותי, שאני אעזור לך לשנות את הטבע, ולהפוך אותה מרצון לקבל לרצון להשפיע, כמו שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזר, אינו יכול לו"".

(הרב"ש. מאמר 19 "בא אל פרעה - א'" 1985)

קריין: שוב קטע מספר 55.

"שהאדם מתחיל בעבודה דלהשפיע, והוא מסביר להגוף, שזוהי כל מטרת עבודה, היינו לקבל כלי דהשפעה. אבל אחרי כל אלו הוויכוחים שיש לו עם גוף, הגוף אומר לו, שאין אתה יכול לשנות את הטבע, ממה שהבורא ברא אותו. וכיון שהבריאה נבחנת לבחינת "יש מאין", הוא רק מבחינת רצון לקבל, איך אתה מעיז לומר, שאתה יכול לשנות הטבע, ממה שהבורא ברא אותו. 

ועל זה נאמר "בא אל פרעה", היינו, שנלך ביחד, שגם אני הולך אתך, בכדי שאני אשנה הטבע, ואני רוצה, שרק אתה תבקש אותי, שאני אעזור לך לשנות את הטבע, ולהפוך אותה מרצון לקבל לרצון להשפיע, כמו שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזר, אינו יכול לו". 

(הרב"ש. מאמר 19 "בא אל פרעה - א'" 1985)

לפנינו יש ממש הזדמנות, בכל רגע ורגע לפנות לבורא ולבקש ממנו שישנה אותנו, שנהיה יותר קרובים אליו, יותר נבין אותו, נרגיש אותו, נהיה כמוהו, ובזה אנחנו משיגים את ההתקרבות והדבקות.

הבורא בכל רגע ורגע מעורר אותנו ומזמין מאיתנו תגובה כזאת. חסר לנו רק לא לשכוח את זה, חסר לנו רק לחזק זה את זה, שזה מה שקורה לנו בכל רגע ורגע בחיינו. הבורא נותן לנו הזדמנות בלתי פוסקת, היא לא נגמרת, שמרגע לרגע נפנה אליו ונבקש התערבות במה שהוא עושה איתנו. הוא מזמין בנו כל מיני מצבים, ואנחנו על פני המצבים האלה צריכים לבקש ממנו שיתקן אותם, לא יותר, העבודה מאוד פשוטה.

שאלה: איך אנחנו יכולים לעזור לחברים במוכנות הרוחנית הזאת, שבכל דבר "אין עוד מלבדו"?

אנחנו צריכים להראות להם עד כמה בכל רגע ורגע אני לא רואה הפרעות, אלא אני רואה התעוררויות מהבורא לפנות אליו ולבקש שיתוף, לבקש חיבור, לבקש התקדמות להיות יחד, זה הכול.

הבורא נותן לנו כל מיני כישלונות, כדי שאנחנו נבקש חיבור עימו בסך הכול. תראו מה שהוא מזמין בכל העולם, מלחמות, בעיות, בכל רגע ורגע, בכל אדם ואדם, למה? כדי שאנחנו בסופו של דבר נגלה שלא חסר לנו חוץ מקשר בינינו ואליו.

קריין: קטע 56, אומר בעל הסולם.

""בא אל פרעה", וה"ס השכינה הקדושה בהתגלות, מלשון "ופרע את ראש האשה". כמ"ש בזוהר. והענין שבמדה שבני ישראל חשבו שמצרים מעבידים אותם ומטרידים אותם מעבדות ה', באותה מדה היו באמת בגלות מצרים, וכל הטרחא של הגואל, לא היתה אלא לגלות להם שאין כאן כח אחר מעורב, ו"אני ולא שליח", כי אין שום כח זולתו. שזה היה באמת אור הגאולה".

(בעל הסולם. אגרת י"ד)

זה שנראה לנו שיש עוד כוחות שמפריעים, נגד הבורא, סטרא אחרא, פרעה, ועוד כל מיני שנמצאים בדרך ומבדילים ומפרידים בינינו לבין הבורא, זה הכול בכוונה שאנחנו נגלה ש"אין אכזר בבית המלך" כמו שכתוב, שאין שום כוח שמפריע באמת, אלא כל הכוחות האלה הם כדי שאנחנו נתגבר על האגו שלנו ונייחד את עצמנו עם הבורא. ש"אני ולא שליח" שרק "אין עוד מלבדו" שורה בעולם.

שאלה: מה זה נקרא שנגיע יחד לפרעה, ושזאת השכינה בהתגלות, הרי זה אמור להיות מצב הפוך של הסתרה לא של גילוי?

לא, גם רע וגם טוב, שני הכוחות האלה מצביעים לנו, מושכים אותנו למטרה. גם פרעה מתגלה, גם הבורא מתגלה, ושניהם מתחילים להיות יותר ויותר קרובים זה אל זה. גם כוח הרע וגם כוח הטוב יוצאים ממקור אחד, ושניהם מתקשרים יחד במטרת הבריאה.

שאלה: כל השאלות שיש עכשיו על הכנס, על החגים, הכנה והתקפה, שם הכול מובן, אבל מה החשיבות של השגרה למקובל?

כל הדרך נכללת מארבע בחינות וכך השתלשלו מהאור העליון עד שהוא בנה את הרצון לקבל, המלכות, בד' בחינות דאור ישר. ואחר כך כדי לעשות את הכלי שיוכל להגיע לדרגת האור, כדי שיקבל אותו בעל מנת להשפיע, אנחנו צריכים בכלי הזה לעשות עוד הרבה מאוד הכנות, וההכנות האלה יתנו אפשרות לכלי להגיע למצב כמו האור, להיות משפיע, שיקבל מהאור כוח, יקבל מהאור את כל התכונות שלו ויבנה את עצמו בצורה כזאת שהוא יוכל לתפקד כמו האור, שכל דבר שיהיה באור, זה יהיה תלוי בכלי והכלי יעשה את הפעולות האלו כביכול כך שהוא מפעיל את האור, ועל ידי זה הנברא מגיע לדרגת הבורא.

זה מה שהבורא עשה מלכתחילה, השתיל בתוך הנברא יכולת להגיע למצב שהנברא עושה פעולות, מגיע לפעולות כמו הבורא, ושניהם הולכים יחד גם הנברא וגם הבורא. זה נקרא החושך והאור שהם ממש תומכים זה בזה, אין אחד ללא אחר. ולכן אנחנו מבחינים בתוך הכלי הרבה מאוד הבחנות שעל ידן הכלי משתדל להגיע לאותן הפעולות, לאותו התוכן כמו האור.

לכן יש לנו הרבה ציונים בדרך, ספירות, פרצופים, ועולמות, שבהם חוץ מזה שהם שונים, יש עוד כל מיני הבחנות שאנחנו מרגישים אותן, שמאחדות את המדרגות יחד, אלו הבחנות שאנחנו קוראים להן "חגים". חגים מהמילה "מחוגה" כמו שהכול מסתובב בעיגול, ואז מפני שיש לנו רק ארבע בחינות ביסוד, בעולם אין סוף, כשהן מתפשטות ומתפרקות אנחנו רואים בהן עוד הרבה מאוד הבחנות שבאות ומתערבבות זו עם זו. ואז הן מביאות לנו כל מיני צורות התקשרות מיוחדות. ולכן מזה באים לנו חגים, ימים מיוחדים.

אנחנו קוראים להם כביכול "עתים לטובה" ועתים לרעה", אומנם אנחנו מבינים שאין "עתים לרעה", אלא כל רע חייב להתגלות כדי שיהיה הנברא וירגיש אחר כך טוב כי אי אפשר להרגיש אחד ללא האחר, וכך אנחנו מתקדמים

שאלה: אמרת שהעבודה שלנו היא פשוטה, צריכים כל הזמן לבקש מהבורא ללא הרף, ללא הפסק, כל רגע לבקש ממנו. מה זה אומר?

זה לא אני אומר, כתוב, "הלוואי שיתפלל אדם כל היום". שאדם נמצא בדבקות בבורא זה נקרא שהוא כל הזמן מבקש מהבורא. מבקש כלים, אחר כך מבקש תיקונים, אחר כך מבקש מילויים, וכל זה על מנת להשפיע. כדי להיות בכוונה על מנת להשפיע. ולכן כל הזמן יש לו פנייה לבורא או עבור הכלים, או עבור התיקון, או עבור המילויים שבהם הוא מגיע לדבקות. ולכן יוצא שאנחנו כל הזמן פונים לבורא.

האמת, גם עכשיו אנחנו פונים לבורא, אבל אנחנו לא מרגישים את זה, זה כמו תינוק שבוכה, הוא לא יודע למי הוא בוכה, אבל אמא יודעת מה הוא רוצה ועל אף שהוא לא יכול לדבר, היא מבינה אותו, מרגישה אותו ומטפלת בו. ואותו דבר אנחנו, אנחנו צריכים להבין שבכל רגע לפנות לבורא זה בעצם המצב הנכון שלנו.

תלמיד: לפעמים אנחנו סתם מבקשים חיבור, ובאלו רגעים אנחנו מבקשים את עליית הכלים או תיקון או מילוי לכלים? האם אנחנו יכולים לעשות גם עבודה כזו?

כשאתה תגלה שאתה רוצה לעשות עלייה בשביל הבורא, כדי לעשות נחת רוח לבורא, אז אתה תתפלל ותבקש. קודם אתה צריך להרגיש מה אתה יכול לבצע לטובת הבורא, מה היית רוצה לעשות ומה אתה מסוגל לעשות ואיך אתה מתפלל על זה.

שאלה: מדי פעם אנחנו צריכים להגיע להסכמה בעשירייה, מאוד קשה להגיע להסכמה. אמרת שפרעה עוזר לנו להרגיש ניתוקים בינינו כדי לפנות לבורא. אז הדבר הנכון הוא לדבר פחות ולהתפלל יותר, לבקש יותר מבורא במקום להתווכח?

אני צריך בזמן הויכוח לחפש שמחה, שיש לי אפשרות לבטל את עצמי כלפי החבר, כי במידה הזאת אני מבטל את עצמי כלפי הבורא, וזו בעצם הסיבה למה הבורא מראה לנו ויכוח בינינו. הוא מסובב ומעורר את הויכוחים בינינו כדי שאנחנו נוותר אחד לשני כדי להיות קרובים אליו לבורא. תנסו לממש את זה ותראו כמה זה מועיל במקום להיות צודק בויכוח, לוותר ולהתקרב לבורא.

קריין: קטע מספר 57, אומר הרב"ש.

""בא אל פרעה". וקשה, הלא "לך אל פרעה" היה צריך לומר. ומתרץ הזהר (בא דף י"א ובהסולם אות ל"ו) "אלא שהכניס אותו את משה, חדרים לפנים מחדרים, אל תנין חזק אחד עליון, כיון שראה הקב"ה שמשה ירא, אמר הקב"ה, הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול, הרובץ בתוך יאוריו, שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה, ולא אחר, כמו שאתה אומר, אני ה', שדרשו, אני ולא שליח. נמצא שבא יהיה פירוש היינו, שנינו ביחד"."

(הרב"ש. מאמר 19 "בא אל פרעה - א'" 1985)

שאלה: מה זה "תנין"?

תנין זה כמו באגדות, שכל הבריאה, כל הרצון לקבל שהבורא ברא נקרא "תנין" או "לוויתן". שאנחנו בגמר התיקון נשב כולנו בשולחן אחד גדול בכנס עולמי, שכל העולם יישב באותו שולחן ונאכל את התנין הזה, את הלוויתן הזה. שכל הבשר, שכל החיה שהבורא ברא, הוא ברא כדי שאנחנו נקבל אותה בעל מנת להשפיע, זה נקרא שאנחנו נאכל אותו.

תלמיד: אז התנין הזה הוא מפחיד?

למה מפחיד?

תלמיד: כתוב משה ירא והבורא אומר לו אל תדאג.

בטח עכשיו בינתיים שיש לפניי כל הבריאה, כל חומר הבריאה, זה נראה לי דבר גדול, איך אני יכול להתגבר עליו? אם הוא קצת מתגלה בי אני כבר נכנע ומרגיש את עצמי שאין לי שום כוח ושכל להתמודד עימו. אז מה עושים? ממשיכים. אני אומר לך. אין ברירה. ממשיכים. בסופו של דבר מגיעים למצב שהתנין הזה הוא לא כל כך מפחיד אלא אתה רואה אותו כמציאות הכרחית שבו יתגלה הבורא. הבורא הכין לנו אותו ואנחנו נשב ונאכל אותו יחד עם הבורא, יחד עם כל הצדיקים שבכל הדורות, כל המציאות, כול העולם יוכל לקבל בעל מנת להשפיע את כל האור העליון הגדול שנקרא "אוכלים את התנין", את הבריאה.

שאלה: לגבי חדות ההרגשה וגילוי הפרעה, הרי הוא היה קיים גם לפני כן וגם בזמנו של יוסף הוא היה קיים, אבל לא הייתה חדות של הגילוי שלו, אז מה חדש במצב הזה ואיך עלינו להרגיש אותו באותה חדות כמו במקרה עם משה?

זה בהתאם לכמה אנחנו מתקדמים וכך הפרעה גדל. כשבני ישראל מגיעים למצרים הפרעה יפה וטוב, הוא נותן לכולם מקום, הוא דואג לכולם, הוא עושה את יוסף קרוב אליו, ובכלל כל המצרים עובדים בעבודות נמוכות וישראל מקבלים מקום יפה והם ממש פורחים שם, פרעה הוא הטוב. אחר כך לאט לאט כשישראל גדל והוא מתחיל לא להסכים עם פרעה שעושה עליו ביקורת, כך פרעה נעשה בעיני ישראל רע. ואז כבר נעשה סכסוך, שבע שנות רעב. פרעה אומר לא לתת להם זה ולא זה שהם יסבלו. הוא לא רוצה לתת להם לצאת, כי דווקא שהם נמצאים במצרים אז יש במצרים פריחה, אבל אחר כך כשישראל מתחילים להתנהג לא בסדר אז במצרים מתחילים בעשר מכות ואין ברירה לפרעה אלא רק לגרש אותם. וכך אנחנו צריכים לראות את התהליך שאנחנו עוברים.

תלמיד: כדי לתפוס את פרעה באותה חדות ולעבוד עימו האם נדרש כאן אותו גילוי של כוח השפעה?

ודאי, זה נקרא שבני ישראל נמצאים במצרים, שהם עובדים ביניהם על החיבור והם מתחילים להרגיש את הרצון לקבל שלהם שייתן להם אפשרות להתקדם, אלה שבע שנות שובע, שאנחנו נמצאים בקבוצה ועוזרים זה לזה ומתקדמים ועל ידי החיבור בינינו אנחנו רוצים לרכוש את העולם הרוחני, עד שאנחנו מגיעים למצב שאנחנו רואים שלא מסוגלים ולא יכולים ואת כל הדברים האלה אי אפשר להשיג ואז הרבה בורחים מהעבודה, ואנחנו בצורה כזאת מתקדמים ליציאה ממצרים. עוד נלמד את זה על עצמנו. אבל כמה שהדברים האלה מתקדמים הם נמשכים בצורה יותר מהירה, כמו שאנחנו רואים בטכניקה שלנו שאנחנו עוברים להרץ לקילו הרץ למגה הרץ וטרה הרץ, כך היא מהירות הזמן.

שאלה: מה זה אומר בפרקטי ביום יום שאני צריך לתת לבורא להילחם בשבילי?

שאתה והחברים שלך כל הזמן רוצים להיות בקשר ביניכם והקשר הזה הוא הבורא ואתם כל הזמן דורשים ממנו שיקשור אתכם יחד וילווה אתכם יותר ויותר לחיבור השלם.

שאלה: כל מה שהסברת היום ומה שאני שומע ב-17 שנים האחרונות שאני לומד אצלך איך הכול מקדם אותנו בדרך לשלמות?

אם אתה מממש את מה שאנחנו לומדים אז אתה מתקדם לשלמות. זה כול מה שאני יכול להגיד. אין לי מה להוסיף.

קריין: 58, אומר הרב"ש.

"כוחו של האדם, שהוא צריך לתת יגיעה, לא בכדי שישיג את הדבר, אלא בכדי שיהיה לו רצון חזק להשיג את הדבר. נמצא, שצריכים עבודת האדם, בכדי להשיג צורך, שה' יעזור לו, שזה נקרא רצון שלם. זאת אומרת, לא שעבודת האדם גורמת להשיג את הדבר, אלא להשיג את החסרון והצורך להדבר, ובכדי שידע מה שחסר לו. על זה הוא מקבל עזרה מלמעלה, בזה שכל פעם הוא רואה, שהוא יותר בעל חסרון, שאין בידו לצאת משליטת פרעה. והסיוע הזה נקרא "כי אני הכבדתי את לבו". נמצא, שהכבדת הלב צריכים כנ"ל, בכדי שיהיה לו רצון אמיתי לדבר אמת". 

(הרב"ש. מאמר 17 "מהו הסיוע שהבא לטהר מקבל, בעבודה" 1990)

שוב.

"כוחו של האדם, שהוא צריך לתת יגיעה, לא בכדי שישיג את הדבר, אלא בכדי שיהיה לו רצון חזק להשיג את הדבר." כל הסיוע שלנו שאנחנו מקבלים מלמעלה הוא כדי להתפרץ בתפילה, בבקשה לבורא. "נמצא, שצריכים עבודת האדם, בכדי להשיג צורך, שה' יעזור לו, שזה נקרא רצון שלם." זה כל הסיוע שאנחנו מקבלים מלמעלה, להגיע לרצון השלם. "זאת אומרת, לא שעבודת האדם גורמת להשיג את הדבר," בעצמו "אלא להשיג את החסרון והצורך להדבר, ובכדי שידע מה שחסר לו. על זה הוא מקבל עזרה מלמעלה, בזה שכל פעם הוא רואה, שהוא יותר בעל חסרון, שאין בידו לצאת משליטת פרעה. והסיוע הזה נקרא "כי אני הכבדתי את לבו". נמצא, שהכבדת הלב צריכים כנ"ל, בכדי שיהיה לו רצון אמיתי לדבר אמת". 

(הרב"ש. מאמר 17 "מהו הסיוע שהבא לטהר מקבל, בעבודה" 1990)

המילים מאוד קשות, אמיתיות, ישירות, וכל מה שאנחנו בעצם מרגישים בהתפתחות שלנו זה רק צריך להביא אותנו לרצון חזק. לא לתשובה, את התשובה מקבלים מלמעלה אחר כך, מהבורא, אלא רק לחיסרון חדש, חזק, לפנות לבורא ולקבל ממנו.

שאלה: איך אנחנו יכולים להתעלות מעל החיה הזאת שמפחדת בתוכנו? אני חושב שהשאלה היא בהקשר לקטע 57.

אין לי מה לייעץ לך. גם כתוב על כל הדרך שלנו שיש הרבה מצבים שהם מביאים לאדם פחד, חולשה, ייאוש, אכזבה, כל מיני כאלה רגשות שהם עוצרים אותו, מקשים עליו לעשות עוד צעד קדימה. וכאן יכולה להיות עזרה כמו שהתחלנו את השיעור, רק על ידי כך שאתה מגיע למצב שאתה רואה את החברים ואיך הם בצורה מלאכותית, אולי גם אצלם אין רצון, אבל בצורה מלאכותית הם מתקשרים ביניהם, מדברים, שרים, קוראים. וכך אתה נכלל ממה שיש ביניהם ופועל עלייך המאור המחזיר למוטב, אתה מתחיל לקבל משהו שנמצא במערכת אדם הראשון. ככל שמשתדלים לדמיין לעצמנו להידמות למערכת אדם הראשון, בהתאם לכך מתחילים לקבל משם איזו הקרנה, איזו השפעה, וזה מה שמציל את האדם.

לכן אין בעיה שכולם נופלים וכולם שפלים ואין כוחות ורצונות, אלא הכול תלוי אך ורק במה שאנחנו מייצבים בינינו את מערכת הקשר, היא מקרינה לכל אחד ואחד את הכוח העליון.

שאלה: קודם אמרת שבמריבה עלינו לחפש שמחה, מה לעשות כשהשכל הוא הגובר, איך להפוך את השנאה לשמחה?

תדבר עם החברים ותבקש מהם עצות, איך אתה מתוך חולשה יכול להתעורר לכוח, איך מתוך האכזבה אתה יכול להתעורר לשמחה. תשאל אותם ותראה איך הם עושים, זה נקרא "איש את רעהו יעזורו". אין לי כבר מילים, אנחנו כל כך דיברנו הרבה והחברים יכולים לעזור לך יותר ממני.

(סוף השיעור)

---

1. "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל י-ה-ו-ה לעשות עם אלה" (תהילים קכ"ו, ב')↩