שיעור בוקר 04.11.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

כתבי בעל הסולם. עמ' 410. מאמר "השלום"

קריין: כתבי בעל הסולם, עמוד 410, מאמר השלום, כותרת "גלגל שינוי הצורה", טור א', דבר המתחיל, "ומעתה נבוא לביאור המשנה".

גלגל שינוי הצורה

"ומעתה נבוא לביאור המשנה, שאומר: "הכל נתון בערבון".

כי דימו הדבר, למי שמלוה לחבירו סכום כסף, לעסק על מנת, שיהיה שותף עמו בהריוח. וכדי שיהיה בטוח, שלא יאבד את כספו, נותן לו זה בערבון. ונמצא, מסולק מכל חשש.

כן בריאת העולם וקיומו: אשר השי"ת הכינה לבני אדם, לעסוק בה, ולהרויח על ידיה בסופם, את התכלית הנשגב, של הדביקות בו ית', כמבואר במאמר "מתן תורה" אות ו', עש"ה.

אם כן, יש להעלות על הדעת: מי יכריח את האנושיות, לעסוק בעבודתו ית', עד שיבואו בסופם, לידי תכלית הזה, הנשגב והנעלה?

ועל זה אומר לנו ר' עקיבא: "הכל נתון בערבון". כלומר, כל מה שהשי"ת הניח בעסק הבריאה, ונתנה לבני אדם, לא נתן להם על הפקר, אלא הבטיח את עצמו בערבון. ואם תאמר: איזה עירבון נתנו לו?

ועל זה משיב ואומר: "ומצודה פרוסה על כל החיים".

כלומר, שהחכים השי"ת, ופרש מצודה נפלאה כזאת על האנושיות שאף אחד, ממנה לא ימלט. אלא, כל החיים מוכרחים להלכד שמה, במצודה זו. ולקבל עליהם, בהכרח, את עבודתו ית', עד שישיגו מטרתם הנעלה. וזהו הערבון של השי"ת, שהבטיח את עצמו, שלא יתאנה במעשה הבריאה.

ואח"ז מפרש הדבר בפרטיות, ואומר: "החנות פתוחה".

כלומר, אע"פ שעולם הזה, מתראה לעינינו, כדמות חנות פתוחה, מבלי שום בעלים, אשר כל עובר דרכה, יכול לקבל סחורה וכל טוב, כפי אות נפשו בחנם, בלי שום חשבון.

ועל זה עומד רבי עקיבא ומזהירנו: "והחנוני מקיף".

כלומר, אע"פ שאינך רואה כאן שום חנוני, תדע, שיש חנוני. ומה שאינו תובע תשלומיו, הוא מפני, שנותן לך בהקפה.

ואם תאמר: מאין יודע את חשבונותי?

על זה משיב: "הפנקס פתוח והיד כותבת". כלומר, שיש פנקס כללי, אשר כל מעשה ומעשה נרשמת שמה, מבלי להתאבד אף כל שהוא.

והכונה סובבת על החוק של התפתחות, שהטביע הקב"ה בהאנושיות, הדוחף אותנו תמיד קדימה. פירוש, שהנהגות המקולקלות, המצויים במצבי האנושיות, הן עצמן הגורמים והבוראים, את המצבים הטובים. וכל מצב טוב, אינו, אלא פרי עמלו של מצב הרע, שהקדים לו.

אכן, ערכי טוב ורע אלו, אינם אמורים בהערך של המצב לפי עצמו, כי אם על פי המטרה הכללית. אשר כל מצב, המקרב את האנושיות להמטרה, נקרא "טוב", והמרחיקם מן המטרה, נקרא "רע". ורק על ערך הזה נבנה "חוק התפתחות", אשר הקלקול והרשעות, המתהוה בהמצב, נבחן לגורם וליוצר על המצב הטוב.

באופן, אשר זמן קיומו, של כל מצב ומצב, הוא רק זמן מסוים, המספיק לגידול קומתו של הרע, שבתוכו, בשעור כזה, שאין הצבור יכול עוד להמצא בו. אשר אז, מוכרחים הצבור להתקבץ עליו, ולהרוס אותו, ולהסתדר במצב יותר טוב, לתיקונו של הדור ההוא.

וכן זמן קיומו של מצב החדש, נמשך גם כן, עד שניצוצי הרשעות שבו, מתבכרות ונגמלות, לשיעור כזה, שאי אפשר לסובלו. אשר אז, מוכרחים להורסו, ולבנות מצב יותר נוח, על מקומו.

וכן הולכים המצבים, ומתבררים, בזה אחר זה, מדרגה אחר מדרגה, עד שיבואו למצב מתוקן כזה, שיהיה כולו טוב, בלי שום ניצוצין רעות. והנך מוצא, אשר כל עיקרי הזרעים והגרעינים, שמתוכם צומחים ויוצאים מצבים הטובים, אינם אחרים, רק המעשים המקולקלים עצמם."

יותר לאט.

"דהיינו, שכל רשעה ורשעה, המתגלה ויוצא, מתחת ידי הרשעים שבהדור, הנה מצטרפות יד על יד, ובאות בחשבון, עד שמקבלים משקל כזה, שאין הצבור יכול עוד לעמוד בו. ואז עומדים, ומהרסים אותו, ובוראים מצב הרצוי ביותר.

הרי לעיניך, אשר כל רשעה בפרטיותה, נעשה מותנה לכח הדחיפה, שיתפתח על ידיה מצב הישר.

ואלה הם דברי רבי עקיבא: "הפנקס פתוח, והיד כותבת".

כי כל מצב אשר, איזה דור נתון בו, מדומה כמו פנקס. וכל עושי רשע, מדומים כמו ידים כותבות. כי כל רשעה ורשעה, נחקקת ונרשמת בהפנקס, עד שמתקבצות לידי חשבון, שאין הצבור יכול עוד להמצא בו. אשר אז, מהרסים מצב הרע הזה, ומסתדרים תחת מצב יותר רצוי, כמבואר.

הרי, אשר כל מעשה ומעשה, בא בחשבון, ונרשמים בהפנקס. דהיינו, בהמצב, כאמור.

ואומר: "כל הרוצה ללות יבא וילוה".

כלומר, מי שמאמין, שאין עולם הזה, בבחינת חנות פתוחה, על הפקר בלי בעל בית. אלא, שיש כאן בעל הבית חנוני, עומד בחנותו, ותובע מכל לוקח, שיתן לו את מחיר הרצוי, בשביל הסחורה, שלוקח מהחנות. דהיינו, שישתדל בעבודתו ית', במשך זמן כלכלתו מאותה החנות, באופן הרצוי ובטוח, להגיע למטרת הבריאה, כחפצו ית'.

והנה, אדם כזה, נבחן, אשר הוא "רוצה ללות". כלומר, עוד בטרם שהוא פושט את ידו, ליקח מה מעולם הזה, שהוא החנות, הרי הוא נוטל זה מבחינת הלואה, על מנת לשלם מחירו הקצוב. דהיינו, שמקבל על עצמו, לעבוד ולהגיע למטרתו ית', במשך ימי כלכלתו מהחנות. באופן, שמבטיח נאמנה, ליפרע את חובו. דהיינו, על ידי ביאתו אל המטרה הרצויה. ועל כן, הוא מכונה בשם "הרוצה ללות". דהיינו, שמשתעבד לפרוע ולשלם.

ומצייר לנו רבי עקיבא, ב' סוגי אנשים:

סוג האחד, הם מבחינת "חנות פתוחה", שחושבים את עולם הזה, כמו חנות פתוחה, בלי שום בעל הבית חנוני. ועליהם אומר: "הפנקס פתוח, והיד כותבת". דהיינו, אע"פ שהמה אינם רואים שום חשבון, מכל מקום כל מעשיהם בספר נכתבים, כמבואר לעיל. שזהו ע"י חוק ההתפתחות, המוטבע בהבריאה בעל כרחה של האנושיות. אשר מעשי הרשעים, בעצמם מולידים, בעל כרחם, מעשים הטובים, כמו שמבואר לעיל.

וסוג השני של האנושיות, הוא מכונה בשם "הרוצים ללות". אשר המה מתחשבים עם בעל הבית. ובעת שלוקחים מה מהחנות, אינם לוקחים רק מבחינת הלואה, שמבטיחים להחנוני לשלם לו, את מחירו הקצוב, דהיינו לזכות על ידה להמטרה התכליתית. ועליהם אומר: "כל הרוצה ללות, יבא וילוה".

ואם תאמר, מהו החילוק:

בין סוג האחד, אשר מטרה התכליתית, מתחייבת, ובא להם, מתוך חוק ההתפתחות.

ובין סוג השני, אשר מטרה התכליתית, מגעת להם, על ידי השתעבדות עצמית לעבודתו ית'.

הלא, סוף סוף, שתיהם שוים בהשגת המטרה?

ועל זה ממשיך ואומר: "והגבאים מחזירין תמיד, בכל יום, ונפרעים מן האדם, מדעתו, ושלא מדעתו".

כלומר, אמת היא, אשר אלו ואלו, משלמים חובם בשוה, לשיעורין, בכל יום ויום, וכשם, שהכחות הסגוליים, שמופיעים על ידי העסק בעבודתו ית', נבחנים לגבאים נאמנים, הגובים החוב לשיעורין תדיר, דבר יום ביומו, עד שנפרע על מלואו, כן ממש כחות האיתנים, המוטבעים בחוק ההתפתחות, נבחנים גם כן לגבאים נאמנים, הגובים החוב לשיעורין, תדיר, דבר יום ביומו, עד שנפרע על מלואו. שזה אמרו: "והגבאים מחזירים תדיר בכל יום ונפרעים מן האדם".

אמנם, יש ביניהם חילוק, ומרחק רב. דהיינו: "מדעתו ושלא מדעתו". אשר סוג האחד, אשר חובם נגבה, ע"י הגבאים של ההתפתחות, נמצאים פורעים חובם "שלא מדעתם". אלא הגלים סוערים, ובאים עליהם, על ידי רוח החזק של התפתחות, הדוחפים אותם מאחוריהם, ומכריחים הבריות לפסוע קדימה. הרי שהחוב נפרע בעל כרחם, ביסורין גדולים, על ידי הגילויים של כחות הרע, הדוחפים אותם ויז-א-טערגא [ויז-א-טערגא: כח הדוחה לאיזה דבר מאחוריו], בדחיפה מאחוריהם.

אולם הסוג השני, פורעים חובם, שהוא השגת המטרה "מדעתם", מרצונם עצמם, בהיותם חוזרים אחרי העבודות הסגוליות, הממהרות את התפתחות חוש הכרת הרע, על דרך שנתבאר במאמר "מהות הדת ומטרתה", שעל ידי העבודה הזו, נמצאים מרויחים שנים:

ריוח אחד, שהכחות הללו, המתגלות מתוך עבודתו ית', נמצאים ערוכים לפניהם, בבחינת כח המושך, בדמות חשק מאגנטי, (מבחינת ויז-א-פראנטא [ויז-א-פראנטא: כח המושך לאיזה דבר מלפניו], שהמה אצים ונמשכים אחריו מרצונם, מחשקם, על פי רוח האהבה. ואין צריך לומר, שנשללים מכל צער ויסורין, כמו הסוג הראשון.

וריוח השני, שהמה ממהרים להם התכלית הרצוי. כי המה הם הצדיקים והנביאים, הזוכים ומשיגים את המטרה, בכל דור ודור, כמבואר לעיל במאמר "מהותה של תורת הקבלה [מהות חכמת הקבלה]", ד"ה "על מה סובב החכמה".

והרי לעיניך, מרחק רב, מבין הנפרעים מדעתם, להנפרעים שלא מדעתם, כיתרון האור של נועם ותענוג, על החשכות של יסורין ומכאובים רעים.

ואומר עוד: "ויש להם על מה שיסמוכו. והדין דין אמת".

כלומר, על אותם, הנפרעים מדעתם ורצונם, הוא מבטיח, "שיש להם על מה שיסמוכו". שיש רב כח בתכונת עבודתו ית', להביא אותם אל המטרה הנשגבה. וכדאי להם להשתעבד תחת עולו ית'.

ועל הנפרעים שלא מדעתם, אומר: "והדין דין אמת". שלכאורה, יש לתמוה, על השגחתו ית', אשר מניח ונותן רשות, לכל אותם הקלקולים והיסורין, שיתגלו בעולם, והאנושיות מתטגנת בהם בלי חמלה?

ועל כן אומר, שהדין הזה הוא "דין אמת". מפני: "והכל מתוקן לסעודה". כלומר, להמטרה התכליתית האמיתית. והנועם העליון, העתיד להתגלות, עם גילוי תכליתו ית', שבהבריאה, אשר כל הטרחא והיגיעה והיסורין, המתגלגלים ובאים בדורות וזמנים, מדמה לנו, כדמיון בעל הבית, המטריח ומתייגע ביגיעות גדולות, כדי להכין סעודה גדולה, לאורחין המוזמנים. והמטרה הצפויה, המוכרחת סוף כל סוף להתגלות, הוא מדמה, כדמיון הסעודה, אשר האורחים מסובין בה, ברב נועם ועונג. ועל כן אומר: "והדין דין אמת. והכל מתוקן לסעודה", כמבואר.

ודומה לזה, תמצא גם כן, בבראשית רבה, פ"ח, בדבר בריאת האדם. וזה לשונם: "ששאלו המלאכים להשי"ת: "מה אנוש כי תזכרנו, ובן אדם כי תפקדנו, הצרה הזאת למה לך?" - אמר להם הקב"ה: "אם כן, צונה ואלפים למה וכו'? למה הדבר דומה? - למלך, שהיה לו מגדל, מלא מכל טוב, ואין לו אורחים. מה הנאה למלך, שמלאו? - מיד אמרו לפניו: "ה' אדונינו, מה אדיר שמך בכל הארץ! עביד מאי דהניי לך".

פירוש, כי המלאכים, שראו כל המכאובים והיסורין, העתידים להתגלגל על האנושיות, תמהו ושאלו: "הצרה הזאת למה לך?"

והשיב להם הקב"ה, שיש לו אמנם מגדול המלא מכל טוב, ואין לו אורחים אחרים, מוזמנים אליה, רק האנושיות הזאת. וכמובן, אשר המלאכים, שקלו בדעתם את התענוגים, הנמצאים בהמגדול הזה, העומד ומצפה על מוזמניו, לעומת היסורין והצרות, העתיד להגיע להאנושיות, ואחר שראו שכדאי להאנושיות, לסבול בשביל הטוב הצפוי והמחכה לנו, אז הסכימו על בריאת האדם.

והיינו ממש כדברי רבי עקיבא, אשר: "הדין דין אמת, והכל מתוקן לסעודה". שעוד מראשית הבריאה, נרשמו שמה כל הבריות, לאורחים מוזמנים, שמחשבות הבורא ית', מחייבתם לבא להסעודה: אם שלא מדעתם, אם מדעתם, כמבואר.

ובהמבואר, יגלה לכל, אמיתות דברי הנביא (ישעיה, י"א) בנבואת השלום, המתחלת: "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ". ונותן טעם על כל זה: "כי מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים".

הרי שהנביא, תלה שלום כל העולם, על מילוי כל העולם בדעת ה'. דהיינו, ממש כדברינו לעיל, אשר התנגדות הקשה האגואיסטית, שמבין איש לרעהו, שעמה יחד מתחדדים היחסים הלאומיים, כל אלו לא יעברו מתוך העולם, על ידי שום עצה ותחבולה אנושיות, יהיה מה שיהיה.

כי עינינו הרואות, איך החולה האומלל, מתגלגל ומתהפך מתוך מכאוביו האנושים, לבלי סבול על כל צדדיו, שכבר האנושיות השליכו את עצמם לימין קיצונית, כמעשה גרמניא, או לשמאל קיצונית, כמעשה רוסיא, ולא מלבד, שלא הקלו לעצמם את המצב, אלא עוד החמירו המחלה והכאב, והקולות עד לשמים, כידוע לכלנו.

הרי, שאין להם עצה אחרת, זולת לבא בקבלת עולו ית', בדעת את ה'. דהיינו, שיכוונו מעשיהם לחפץ ה', ולמטרתו ית', כמו שחשב עליהם בטרם הבריאה.

וכשיעשו זאת, הרי הדבר גלוי לכל, שעם עבדותו ית', תמחה זכר הקנאה שנאה מהאנושיות, כמו שהראתי בעליל בהאמור עד כאן. כי אז, כל חברי האנושיות, יתלכדו לגוף אחד בלב אחד, המלאה דעת את ה'. הרי ששלום העולם ודעת ה', הם דבר אחד.

ותיכף אחר זה אומר הנביא: "והיה ביום ההוא, יוסיף ה' שנית ידו, לקנות את שאר עמו", "ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ". ונמצינו למדים, אשר שלום העולם, הוא מוקדם לקיבוץ גליות.

ובזה נבין דברי חז"ל, בסוף מסכת עוקצין: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום, שנאמר: "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".

לכאורה יש לתמוה, על המליצה: "כלי מחזיק ברכה לישראל"? וכן: כיצד מוציאים סברה זו מהכתוב הזה?

אולם, הכתוב הזה מתבאר להם, כמו נבואת ישעיהו, אשר שלום העולם מוקדם לקיבוץ גלויות. ועל כן אומר הכתוב: "ה' עוז לעמו יתן". פירוש, אשר לעתיד, כשהשי"ת יתן לעמו ישראל עוז, דהיינו, תקומה נצחיית, אז: "ה' יברך את עמו בשלום". כלומר, שיברך את עמו ישראל, מקודם בברכת השלום של העולם כולו. ואח"ז: "יוסיף ה' שנית ידו, לקנות את שאר עמו".

וזהו שאמרו ז"ל, בטעם הכתוב, דעל כן ברכת השלום של העולם כולו, קדמה לעוז, דהיינו להגאולה, משום "שלא מצא הקב"ה, כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום".

כלומר, כל זמן, שהאהבה עצמית והאגואיזם, שוררים בין האומות, גם בני ישראל לא יוכלו לעבוד את ה', על צד הטהרה, בדבר השפעה לזולתו, כמ"ש בביאור הכתוב: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" במאמר הערבות.

ודבר זה אנו רואים מפי הנסיון, שהרי ביאת הארץ ובנין בית המקדש, לא יכלו להחזיק מעמד, ולקבל הברכות, אשר נשבע ה' לאבותינו.

וזהו שאמרו: "לא מצא הקב"ה, כלי מחזיק ברכה". כלומר, עד כאן עדיין לא היה לבני ישראל, כלי המחזיק ברכת האבות. ועל כן, עוד לא נתקיימה השבועה, שנוכל לרשת ברכת הארץ, לנצחיית. כי רק שלום העולם, הוא הכלי היחידה, המאפשרת אותנו לקבלת ברכת האבות, כנבואת ישעיהו."

יופי, "חזק חזק ונתחזק".

שאלה: האם יש רק שני כוחות בידיים של הבורא, ייסורים ועבודה רוחנית?

ייסורים ותענוג. את זה הוא יכול להשפיע על הנבראים כדי להכריח אותם להגיע לחיבור השלם והנצחי ביניהם.

שאלה: מהי ההלוואה שנתן לנו הבורא? ומה אנחנו צריכים להחזיר?

זה צריך להיות מובן מהטקסט. תמצא, תקרא ותבין.

שאלה: בעל הסולם כותב "זמן קיומו, של כל מצב ומצב, הוא רק זמן מסוים, המספיק לגידול קומתו של הרע, שבתוכו, בשעור כזה, שאין הצבור יכול עוד להמצא בו. אשר אז, מוכרחים הצבור להתקבץ עליו, ולהרוס אותו, ולהסתדר במצב יותר טוב, לתיקונו של הדור ההוא". למה הציבור בארץ לא מגיע עכשיו לכזאת הרגשה של הרע, שהוא לא יכול לסבול אותו יותר וחייב לתקן אותו?

אנחנו מתקדמים גם באותה הצורה, אבל אנחנו לא מבינים את המטרות, אנחנו לא מחזיקים בחוקי הטבע הנכונים, ולכן ההתקדמות שלנו היא מאוד איטית.

תלמיד: הוא מתאר את זה כמו חוק טבע. האם זה חוק טבע או שיש פה השתתפות?

זה חוק טבע אבל בהתאם להשתתפות של בני אדם.

תלמיד: זה שמרגישים רע, זה דבר אחד, אבל להבין למה מרגישים רע, מאיפה זה נובע, זה דבר אחר לגמרי. בטוח שכולם סובלים בארץ, אבל נראה שלא מרגישים שזה בגלל הפירוד.

אתה רואה כמה חלוקי דעות יש בזה, לכן עדיין לא הגענו להכרת הרע.

תלמיד: מאיפה מגיעה אותה חכמה עמוקה ולא סתם סבל שהוא בהמי?

מזה שרוצים לקיים את חוקי הטבע. אבל אנחנו רוצים לקיים את חוקי האגו שבנו.

תלמיד: ככה נבראנו, מי רוצה לקיים את חוקי הטבע העליון? מי מכיר אותם?

אתה מתחיל מזה שהטבע שיש בך הוא הטבע הנכון, ולמה הטבע ההוא לא נותן לך להתקיים בצורה יפה ונכונה.

תלמיד: אני שואל בשם כל הציבור בישראל. לא נראה שהציבור קיבל הבנה מה מצפים ממנו, מה זה הטבע העליון, מה זה הטוב, מהי מטרת הבריאה, הם רק יודעים שיש סבל עכשיו.

סבל יש, היה ויהיה, עד שנבין שהכרת הסבל, הסיבה לסבל, הסיבה לתיקון ומהו התיקון, הכול תלוי רק בנו.

תלמיד: מאיפה מגיעה ההכרה העמוקה של הסיבה לסבל?

היא באגו שלנו, בטבע שלנו. אנחנו חייבים להיות דוגמה לכל אומות העולם איך צריך לחיות. אתה רואה שאנחנו קיימים במרכז העולם, אבל תראה איך אנחנו חיים, באיזה יחס בינינו, לכן מה אפשר לקחת כדוגמה מאיתנו לאומות העולם?

תלמיד: עם ישראל זה דבר אחד, אבל כשמסתכלים על האנושות כולה יש תופעות כמו נגיד התחממות גלובלית. לכולם ברור שהדבר הזה יוביל לאבדון, ושזה לא ישתנה אם לא נשנה לגמרי את כל צורת החיים שלנו. איפה האנושות? אני לא רואה שיש שינוי אמיתי באנושות.

האנושות לא יכולה לעשות כלום אם לא תהיה במרכז האנושות דוגמה מה צריך לעשות. את הדוגמה הזאת אנחנו חייבים לתת, על זה כתוב בכל מקום.

תלמיד: כלומר הכול תלוי בנו.

כן.

שאלה: איך אנחנו יכולים להמשיך ולא להגיד "קח את התורה וקח את הפרס מהתורה"? כי כל הזמן אנחנו נופלים, ואני מרגיש שלפעמים זה גורם להרגשה שאני אפילו לא רוצה להמשיך. מה שהמחבלים עשו זה פחות ממה שאני רוצה מכול העולם, אני ממש רוצה שהכול יתפוצץ ויגמר. איך להמשיך עם זה?

כל עוד לא נגיע לחיבור בינינו כדי לבנות מקום לכל העמים להיות בינינו ולהתקיים בשלום ובאהבה, לא יקרה כלום.

שאלה: היינו באיזה מסלול, היה פה המון פירוד בשנה האחרונה, היינו ממש על סף מלחמת אחים, והיינו אמורים להגיע להרגשה שזה הדבר הרע ומזה להגיע לתיקון. במקום זה קרה דבר אחר לחלוטין, פתאום מלחמה קיצונית, סבל נוראי. איפה ירדנו מהמסלול של התיקון?

איפה היינו בתיקון?

תלמיד: לפי ההסבר של בעל הסולם, הצטברות של רע, של שנאה הדדית, של פירוד הדדי, אמור להביא למסקנה שזה הרע ומזה מגיעים לתיקון, אבל זה לא קרה.

לא, זה לא צריך להיות. עד שאנחנו מחליטים שאנחנו חייבים להתחבר, במקום התהלוכות האלה שהיו לנו בכל כיכר, בכל רחוב שבמדינה. הייתה כזאת שנאה בין כולם שזה פלא שזה נגמר בצורה כזאת. כי השנאה שהייתה, אם היא הייתה מתפתחת עוד ועוד בלי שהטרוריסטים עצרו אותה, לולא המשימה שלהם, שהם פתחו במלחמה חיה, אז היינו מגיעים בינינו למלחמה חיה. עלינו להבין איפה אנחנו נמצאים, איך אנחנו תמיד מזמינים שנאה ומלחמה, אנחנו עם ישראל, זה שנקרא "עם ישראל".

תלמיד: כלומר אם לא מלחמה חיצונית, אז היינו מגיעים למלחמה פנימית הרבה יותר גרועה.

ודאי, כן.

תלמיד: האם ממנה היינו מגיעים למסקנה הנכונה?

אני לא חושב. היינו מגיעים שוב לחורבן.

תלמיד: אני חושב שהרבה אנשים מרגישים שהמלחמה קשורה באיזה אופן לפירוד בינינו, אני לא יודע אם יגידו את זה במילים, אבל פנימית יש הרגשה כזאת.

ומה מזה?

תלמיד: זה מה שאני שואל. מה דרוש יותר מהרגשה שהפירוד בינינו הוא הגורם?

איפה התנועות לחיבור העם יחד? איפה יש תנועות כאלה בעם?

תלמיד: הן לא ממש קיימות, יש רק מעט מילים. איך להבין את הקטע שקראנו בהתחלה שהרע מצטבר עד שהדור לא מסוגל לסבול אותו ומביא אותו לתיקון?

הדור עדיין מסוגל לסבול, לא אכפת לו.

תלמיד: יש כוח סבל מאוד גדול בציבור, אז האם זה עד שכוח הסבל הזה יגמר?

זה לא כוח סבל, זה טמטום בלב ובמוח, שלא מבינים מאיפה זה מגיע. עד כדי כך לא מבינים, לא מרגישים שאנחנו בעצמנו גורמים לכל הצרות. וכולם, כל העולם צודק בזה שכך אומר לנו, אבל אנחנו לא שומעים.

תלמיד: האם יש לנו חופש בחירה, יכולנו לשמוע?

כן. צריכים להתחבר בינינו ולדבר זה עם זה עד כמה אנחנו רשעים, ורק בצורה כזאת יכול להיות שנגיע להכרת הרע.

תלמיד: מי רוצה לשמוע כזה מסר?

אבל אין ברירה, כי הבורא עשה את הכול רק לעולם כולו, ואת האגו הגדול נתן לעם ישראל, ואנחנו חייבים להשתמש בזה בצורה נכונה.

תלמיד: מצד תכנית הבריאה אין ברירה, אבל איך אתה בא ואומר לאנשים שהם רעים?

לא צריכים בצורה כזאת לעבוד, זו שטות. אתה לא יכול להגיע לאדם האגואיסטי הפרטי ולהגיד לו ישר בעיניים כאלו דברים. אלא צריכה להיות הסברה בכל כלי התקשורת, על ידי כל מה שאפשר, על כך שאנחנו הולכים נגד תכנית הבריאה ולכן אנחנו סובלים, וכל העולם מתגלה כיותר ויותר מזלזל בנו, מעניש אותנו, והוא צודק.

שאלה: לפי מה שאני שומע, אנחנו צריכים להבין שאנחנו גרמנו לאירועים שקרו.

ודאי שאנחנו גרמנו, ולכן כל העולם צועק שהיהודים הם האשמים. ואנחנו לא מבינים איך זה יכול להיות, כי הרי אנחנו עושים רק דברים טובים לכולם.

תלמיד: בדיוק, האגו לא רוצה להרגיש את זה, כי זה בלתי נסבל להרגיש שאנחנו באמת עשינו את זה.

לכן נעזור זה לזה להכיר ולהרגיש מי אנחנו, עד כמה כל האגו הזה נמצא בנו. הבורא עשה את זה בכוונה בשבילנו, כדי שנתקן את עצמו ונגיע לעולם ונבקש סליחה על זה שאנחנו כאלה, וניתן להם דוגמה לחיבור. אין ברירה, זה בכל זאת ימשיך עוד ועוד, עוד סיבוב ועוד סיבוב, אבל נצטרך להגיע למצב שנהיה חייבים.

אנחנו צריכים להיות כמו ברזל, כי באמת מבחוץ רוצים להרוג אותנו, אבל מבפנים אנחנו צריכים להיות מחוברים כדי להיות כברזל כנגד האגו שלנו. יש כאן כמה הבחנות שעלינו להבחין אותן ולדבר בצורה ישירה, להסביר ולהסביר, זו עבודה גדולה שכולה עלינו. נקווה מאוד שנבין אותה ונצליח.

שאלה: חלק מהמסר שעכשיו נתת זהו מסר כמעט בלתי נסבל מבחינת הקהל - שאנחנו אשמים, שזה בגלל הפירוד בינינו. גם אמרת שקשה לקבל אותו.

כי אתה לא רואה את התמונה השלמה ולכן זה כך, בוודאי. כשאתה תופס חלק מהעם ומתחיל להרוג אותו, אז איך אתה יכול לדרוש מהם שיהיו טובים?

תלמיד: כלומר צריך לתת לאנשים קודם את התמונה כולה, כדי שאנשים יבינו את כל התמונה, אחרת זו תהיה סתם האשמה שאין בה כלום.

לכן הכול תלוי בהפצה, בהסברה, וזה מה שאני מצפה מכם.

שאלה: זה ידוע שאנחנו עם קשה עורף, אז מה העם מסוגל לשמוע בשלב הזה?

העם בכל זאת מסוגל לשמוע את האמת, אין כאן להסתיר חצי דבר. אומנם יש דברים שאי אפשר להגיד בצורה ישירה כי לא יקבלו אותם, אבל בכל זאת פרוסה אחר פרוסה, צריכים כל פעם יותר ויותר לחתוך מהאמת ולהציג אותה גם לפני האומה וגם לפני העולם. אנחנו חייבים לעשות זאת, אחרת לא יהיה לזה סוף.

תלמידה: אמרת קודם שזו שטות להגיד את זה בצורה יותר מדי בוטה אלא להסביר בצורה הדרגתית. עברנו כבר מכה חזקה, אז אולי משהו כן השתנה בהבנה בתוך העם, או שאתה מרגיש שעדיין לא, ומה כן מסוגלים לשמוע?

מה שהם מסוגלים לשמוע אני לא יודע, אבל כמה שישמעו זה גם יעבור. צריכה להיות כאן מערכת קבועה שפועלת נכון מעכשיו ועד גמר התיקון. כל הזמן עלינו להסביר בכל מיני רמות ודוגמאות מה עלינו לעשות, למה אנחנו נמצאים במציאות ומה כל המציאות רוצה מאיתנו, את זה אנחנו חייבים להציג לפני כולם. לא לברוח ולהסתיר את עצמנו ולהסתתר, זה לא טוב.

שאלה: אמרת שעלינו להיות אחראים. קשה לתת דוגמה לעולם, אבל ברור מה צריך לעשות. מה זה אומר לבנות מקום לכל אומות העולם?

ליצור כאלה קבוצות של השפעה שיכולות להסביר לכל בני האדם מה משמעות התיקון של העולם, מה התפקיד והמקום של עם ישראל בכל העסק הזה, עד כמה הוא מחויב לעסוק בכל זה.

שאלה: כתוב במאמר "כי מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים". מה זה אומר "כמים לים מכסים"?

שידיעת הבורא תכסה את כול האנושות, והיא תחבר את כולם למקום אחד.

שאלה: לבורא יש קו ישיר לכל אחד בעולם הזה, נכון?

כן.

תלמידה: איך אפשר שנהיה שותפים איתו בהפצה דרך הקו של הבורא לאדם?

על זה בעל הסולם כותב הרבה. אנחנו צריכים להתחבר בינינו, ואז תהיה לנו אפשרות להופיע לפני כל העולם דרך הבורא.

שאלה: הוא כותב "כל זמן, שהאהבה עצמית והאגואיזם, שוררים בין האומות, גם בני ישראל לא יוכלו לעבוד את ה', על צד הטהרה, בדבר השפעה לזולתו," מה זה אומר פרקטית בשבילנו?

שאנחנו חייבים בכל זאת להתחיל, הכול מתחיל מאיתנו.

שאלה: שמעתי בדברים שלך את גודל הסכנה והאיום שעם ישראל ובכלל העולם נמצא בו אם לא נעשה את העבודה שלנו, ואמרת שהכול תלוי בהסברה. הרבה אנשים עושים עכשיו הפצה פרטית מהבית. האם אנחנו צריכים לעשות פעולה גדולה של הסברה שכולנו שותפים לה, אולי לפתוח ערוץ לאיחוד העם, משהו שיאפשר לחברים לתת את כל מה שהם יכולים?

תדברו ביניכם, במיוחד נשים, ותחשבו, תנו לנו עצה מה צריך לעשות, יכול להיות שיהיה טוב לקבל אותה ולממש.

(סוף השיעור)