שיעור בוקר 11.01.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 18, מאמר: "מהותה של חכמת הקבלה"

קריין: אנחנו לומדים ב"כתבי בעל הסולם", בעמוד 18, את המאמר "מהותה של חכמת הקבלה", אנחנו בטור א', כותרת "שפת המקובלים היא שפה של ענפים".

שפת המקובלים היא שפה של ענפים

"פירוש, על פי הוראתם של הענפים הללו, על שרשיהם, שהם הדוגמאות שלהם, הקיימים בהכרח בעולם העליון. כי אין לך שום מציאות בעולם התחתון, שלא יהיה נמשך ויוצא, מעולם העליון ממנו. וכמשפט החותם עם הנחתם, כמפורש לעיל.

אשר משום זה, השורש, שבעולם העליון, מטיל ומחייב את הענף שלו, שבעולם התחתון, שיתגלה בו כל צורתו ותכונתו. על דרך שאמרו ז"ל, שהמזל שבעולם העליון, המיוחס להעשב שבעולם התחתון, מכה על אותו העשב, ומכריחו להגדל, על מתכונתו, כנ"ל. שמתוך זה, נמצא כל ענף וענף, שבעולם הזה, מגדיר היטב את הדוגמא שלו, העומד בעולם העליון.

ולפיכך, מצאו להם חכמי הקבלה, אוצר של מלים, ערוך ומפורש לעיניהם, די ומספיק, לבחינת שפה מדוברת ביניהם, המצוינה להפליא. שיוכלו לישא וליתן, זה עם זה, בשרשים הרוחניים שבעולמות העליונים. דהיינו, על ידי שמזכירים לחבריהם, רק את הענף התחתון, המוחשי, שבעולם הזה, המוגדר היטב לחושים הגשמיים. והשומעים, מבינים מדעתם, את השורש העליון, אשר ענף הגשמי הזה, מראה עליו. מפני שהוא מיוחס אליו, להיותו נחתם הימנו, כנ"ל.

באופן, אשר כל פרטי הויות הבריאה, המוחשית, וכל מקריהם, נעשו להם, כמו מלות ושמות מוגדרים ומוחלטים, על השורשים הגבוהים, העליונים הרוחניים. ואע"פ שבמקומם הרוחני, אי אפשר להתבטא בשום מלה והנה, להיותם למעלה מכל דמיון, מכל מקום, קנו להם זכות ביטוא שפתים, על ידי ענפיהם, המסודרים לחושינו כאן, בעולמינו המוחשי, כמבואר.

וזהו כל אופיו, של השפה המדוברת בין חכמי המקובלים. אשר על פיה מגלים את השגותיהם הרוחניים, מאיש לאיש ומדור לדור, הן בעל פה והן בכתב. ומבינים זה את זה בסיפוק גמור, כפי כל השיעור המדויק, המחוייב לצורך משא ומתן במחקרי חכמה. דהיינו בגדרים מדויקים, שאי אפשר להכשל בהם. מפני, שכל ענף וענף, הנה יש לו הגדרה טבעית, מיוחדת לו בהחלט. וממילא, שמראה גם כן על שורשו, שבעולם העליון, עם הגדרתו זו המוחלטת.

ותדע, אשר שפת הענפים של תורת הקבלה הזו, הוא יותר נוח להסביר מושגי החכמה, יותר מכל הלשונות שלנו הרגילים. כנודע מתורת הנומינליזם, אשר הלשונות נשתבשו הרבה בפיות ההמונים. כלומר, שמתוך ריבוי השמוש, שמשתמשים עם המלות, הרי הם הולכות ומתרוקנות מתוכנם המדויק. ועל כן נעשו קושיים גדולים, למסור סברות מדוייקות, מאחד לחבירו, על ידי המבטא והכתב, כנודע.

מה שאין כן, ב"שפת הענפים של הקבלה", הנלקחת משמות הבריות ומקריהם, הערוכים ועומדים לעינינו, מוגדרים בחוקי הטבע, שאינם מקבלים שינוי לעולם - אף פעם לא יארע להשומעים ולהקוראים, שיטעו בהבנת המלות, המוצעות להם, מפני שגדרי הטבע מיחלטים למדי, חוק ולא יעבור."

זאת אומרת, יש לנו שפה מיוחדת, קוד הייתי אומר, שאנחנו על ידו יכולים להתקרב להבנת המערכת שמפעילה אותנו, מערכת שמיים וארץ מה שנקרא, שהיא עומדת אחרי כל מה שאנחנו רואים, כל החיים שלנו והמוות, הכול יחד. ואת המערכת הזאת אנחנו יכולים להשיג דרך אותם אנשים שכבר השיגו אותה. המשיג הראשון היה אדם, ואחריו כל מי שהגיע לזה. אנחנו נמצאים כבר אחרי אלפי שנות גילוי הבורא לנבראים, שהנבראים הביעו את זה בכל מיני צורות, ואנחנו רק צריכים להשתדל להשתמש נכון במה שהם כתבו לנו כדי להבין שהם כתבו משורשים לענפים, ואנחנו מהענפים יכולים בעזרתם להגיע לשורשים.

אז שפת הקבלה, שפת המקובלים, היא שפה של ענפים, שכך הם מסבירים לנו פעולות, דרך הענפים, ועלינו רק להשתוקק להידבק למה שהם אומרים כדי לגלות את הבורא שמפעיל את הענפים דרך השורשים.

שאלה: הוא אומר פה, "כי אין לך שום מציאות בעולם התחתון, שלא יהיה נמשך ויוצא, מעולם העליון ממנו. וכמשפט החותם עם הנחתם, כמפורש לעיל." אני תמיד שומע את זה, אבל אף פעם לא הבנתי, מה זה חותם ומה זה נחתם, ומי זה חותם ומי זה נחתם?

אנחנו לומדים שהכול משתלשל מעולם אין סוף. בעולם אין סוף יש לנו את מחשבת הבריאה "להיטיב לנבראיו", ואחרי כל המערכת שהתפתחה, בסוף ההתפתחות יש מצב שנקרא "סוף דבר", שזו מערכת שעברה שינויים, שבירות, תיקונים, אבל בסופו של דבר היא מגיעה למצב הרצוי, "מטרת הבריאה" מה שנקרא, "סוף מעשה במחשבה תחילה", שאותה המטרה הסופית היא נמצאת כבר במחשבה הראשונה, והיא מפעילה את המחשבה הראשונה, איך צריכים להיות כאן חיים, הפעלות, פעולות של כל המערכת הזאת.

אנחנו לומדים כאן את פעולות המערכת מתחילתה ועד סופה. על ידי זה אנחנו כאילו צריכים לדעת מה עלינו לעשות, אבל זה לא נכון. כך חושבים אנשים שהם לא מבינים במהות של חכמת הקבלה. אתה לא תלמד מהספרים האלה שום דבר שיביא אותך לאיזו הבנה, הכרה, חוץ ממילים ריקניות שאתה תתפלפל בהן ולא יותר. כמו שיש כאלה באוניברסיטאות, יש חכמים כאלה גם אצלנו, בחברה שלנו, שהם בדרך כלל בוגרי אוניברסיטה, שגם כותבים עלינו כל מיני מאמרים כאילו שהם מבינים משהו בחכמת הקבלה. זה ידוע.

לָמה? כי שוב, אנחנו צריכים להשתמש בכל שפת הקבלה בצורה הנכונה, שזו שפת הענפים, אבל כדי להגיע לשורשים. להגיע לשורשים זו הבעיה, זה לפי רצון הלב של האדם, האם הוא רוצה להגיע להמשפיע, לבורא, שהוא כוח ההשפעה והאהבה, האם הוא משתוקק לזה. את ההשתוקקות שלו אפשר לראות לפי כמה שהוא מפעיל את עצמו, והאם הוא בונה סביבה כזאת שהיא יכולה באמת להיות כדוגמה לחברת ההשפעה, שלפחות מתעסקים בזה, לא מגיעים לזה אבל מתעסקים בזה כדי להגיע. זה נקרא ללמוד באמת קבלה בשפת הענפים, שאנחנו הענפים ואנחנו צריכים לעורר את המאור שהוא יביא אותנו מענף לשורש, לדבקות בבורא, שהוא השורש שלנו.

תלמיד: אבל הוא ממשיך ואומר, "אשר משום זה, השורש, שבעולם העליון, מטיל ומחייב את הענף שלו, שבעולם התחתון, שיתגלה בו כל צורתו ותכונתו.".

כן, הבורא בהשפעתו עלינו כל הזמן יותר ויותר מרגע לרגע מעורר אותנו להתחיל מלמטה לגלות אותו, דרך הענפים האלה שמשתלשלים ממנו, מהשורש. הוא השורש של הבריאה, אנחנו הענף האחרון, התחתון ביותר, הגרוע ביותר. אז אנחנו צריכים מהמקום הגרוע ביותר הזה, לאט לאט בהדרגה לגלות את עצמנו עד השורש שלנו, ואז אנחנו מבינים בכל דרגה ודרגה שכל מה שהוא עשה בהשתלשלות הזאת מלמעלה למטה זה כדי שאנחנו נטפס ונשתנה ממטה למעלה, עד שמגיעים לדבקות בו.

תלמיד: ואם אנחנו לא הולכים בדרך הזאת, או שכן הולכים בדרך הזאת, אבל זה לא בדיוק קורה, ופתאום מתברר לי שהמזל שבעולם העליון משפיע על המזל של העולם התחתון?

אני לא יודע אם זה קורה או לא קורה, אלא השאלה, האם אתם עושים מה שהענף צריך לעשות לגבי השורש? האם אתה, במה שניתן לך כאן, בעולם הזה, מדמה את עצמך לשורש? לפי מה שכותבים לנו המקובלים, אני מסתמך על מורי רב"ש, אנחנו צריכים להיות בעשירייה, לא תשע ולא אחת עשרה, אלא עשר, ושם אנחנו צריכים לקיים בינינו כמה שיותר מצוות ערבות, חיבור, דבקות, תמיכה הדדית, "איש את רעהו יעזורו", וכן הלאה. האם אנחנו עושים את זה?

זה קודם כל. קח את עשרים המאמרים הראשונים שהוא כתב, ותראה האם אנחנו מקיימים את זה. בזה אני קודם כל רוצה לבדוק האם אנחנו ענפים שיכולים להגיד שאנחנו משתוקקים, מדמים את עצמנו לשורש. תענו לעצמכם.

אני כאן בסך הכול המשדך ביניכם, בין הבורא אליכם. אתם עושים את זה? אתם רוצים לעשות את זה? בפועל נעשה משהו? במידה שאתם עושים, אתם זוכים להבין את השורש בקשר ביניכם, לא בכל אחד ואחד. בכל אחד ואחד נשאר האגו שלו, אבל מעל האגו עושים מסך, צמצום, אור חוזר ומתקשרים אחד לשני. מעל האגו, בהשפעה הדדית, ובתוך ההשפעה הדדית הזאת שאתם מצליחים ביניכם לחבר, להחיות, בתוך ההשפעה ההדדית, זה נקרא "אור חוזר" הכללי שלכם, ביניכם, שיקרא אחר כך "אור החסדים", שאתם רוצים לגרום חסד זה לזה ולבורא, אתם תתחילו לגלות אותו. זה כבר נקרא "אור ישר" שיתגלה באור החסדים, וכך אתם תגיעו למטרת הבריאה. הכדור נמצא בידכם, רק בחיבור ביניכם.

תלמיד: אני מאוד הזדהיתי עם מה שהחבר אמר, אנחנו מתאמצים, אנחנו עושים, אני לא יודע מה עוד רוצים מאיתנו.

אני לא רואה שאתם מתאמצים דווקא בנקודה הזאת. תחליטו עכשיו, ממש בכובד ראש, רק בדבר אחד, איך אנחנו מגיעים לחיבור בינינו. שום דבר חוץ מזה לא אכפת לנו, כלום, שהכול יישרף, שהכול יחרב, אנחנו צריכים את החיבור, על שום דבר חוץ מזה לא שמים לב, יש לי חיבור או אין לי חיבור, אני תלוי בזה. פשוט.

תלמיד: אני בטוח שמתקדמים, אין לי ספק שמתקדמים.

ואני אומר לך שלא מתקדמים.

תלמיד: איך? אנחנו לומדים שזה לוקח זמן.

ההיפך אני אומר לך, שלא מתקדמים.

תלמיד: אבל לא ברור לי הקטע, אתה אומר לי כל פעם שאין מה לעשות, חוק קבעתי ולא שיניתי, גם אם תרצה שלוש שנים או חמש שנים לא יעזור לך, זה לוקח תקופה, זמן טבעי, פרוטה לפרוטה מצטברת לחשבון גדול.

אבל מיום ליום אתה מתקדם לחיבור או לא?

תלמיד: אני חושב שכן. לָמה אתה אומר שאנחנו לא מתקדמים?

לא יודע, תסביר לי, במה היום אתה נמצא בחיבור יתר מאתמול?

תלמיד: עושים מאמץ, אני לא יודע אם התקדמתי.

אני רוצה שאתה תסביר לי את המאמץ של היום לעומת אתמול, ומה קורה במהות החיבור היום לעומת אתמול?

תלמיד: אני מאוד משתדל להתבטל.

זה לא אכפת לי אתה משתדל, אכפת לי התוצאה.

תלמיד: התוצאה או המעשה?

תוצאה.

תלמיד: התייאשתי מהתוצאה, כולנו התייאשנו. מה אני צריך לעשות באמת?

תוצאה היא שאני היום השקעתי יותר מאתמול ודווקא לא התייאשתי, השקעתי עוד יותר מאתמול ואני הרגשתי שהיום אני יותר גרוע מאתמול, זאת אומרת, הוסיפו לי רצון לקבל ואני על פני זה מתגבר ועושה עוד יותר מאמץ להיות מחובר עם האחרים, ומשפיע להם ועושה הכול בשבילם.

תלמיד: קצת.

קצת. בדרך כלל אתה לא ישן, בשבילך הלילה מתחיל אחרי השיעור, אתה מגיע לעבודה וישן. אז אני שואל אותך כך, כשאתה לא קמת או קמת היום, האם הכנת את עצמך לפני השיעור, שאני עכשיו הולך להתחבר עם החברים ואני הולך להתחבר איתם למערכת כזאת, שהיא תהיה מתאימה, מותאמת, לאור העליון, שהוא לפי השתוות הצורה יוכל להאיר אפילו מרחוק, כי אנחנו אגואיסטים, אבל לפי המאמצים שלנו הוא בכל זאת עושה לנו את זה.

תסתכל על הילדים הקטנים, עד כמה הם מתאמצים. להם הטבע נותן כוח להתאמץ שמגיע גם מלמעלה, אבל זה אותו עיקרון. בלי מאמץ, יש כאלה ילדים, חס ושלום, לא עלינו, שהם כמו צמח, לילד אין שום רצון. אם היית מזריק לו רצון הוא היה מתחיל להתפתח, כי היה מושך מאור המחזיר למוטב. הוא לא יודע שהוא מושך מאור, מחזיר למוטב, אבל כוח הטבע הפנימי הזה שנמצא בו, שבוער בו, שהוא כל הזמן רץ, כל הזמן רוצה, כל הזמן שובר, כל הזמן בונה, רוצה להידמות לנהג, רוצה להידמות לאיש גדול, זה כוח הרצון הפנימי שמפתח אותו, זה כוח הרצון, השתוקקות להיות גדול. איפה ההשתוקקות שלך?

תלמיד: אני אסביר לך איפה ההשתוקקות, תאמין לי שאני רוצה לעשות את זה, אבל בדיוק באות כל הצרות, כל המחשבות, כל הבלגן, פתאום האישה אומרת לך "תשמע, מחר אתה צריך לעשות ככה, אתה לא יכול ללכת ללמוד מחר בבוקר". אני שואל, לָמה? "כי יש לך כל מיני תכניות בבוקר", זה אמיתי לגמרי.

אמיתי לגמרי.

תלמיד: ההפרעות הן כאלה גדולות שאתה אפילו לא מסוגל להתרכז במה שאתה צריך לעשות באמת.

אני מקנא בך, כמה רוצים לקדם אותך ברוחניות, איזה מכשולים נותנים, איזה דברים נותנים. וקונים אותך, אתה רואה, מבלבלים אותך. יש לי כאלה בעיות, כאלה צרות, איך אני יוצא מזה? לא, אני הולך לישון, אחרת אני לא אוכל להתמודד איתן, גמרנו. אתה רואה במה קנו אותך? זה חלש.

שאלה: מה אדם צריך לעשות במקרה שיש לו כאלה הפרעות גדולות?

אין דבר כזה שאתה מפסיד שיעור, אין. אולי אם אתה חולה עם פלוס ארבעים או מינוס לא יודע כמה, אבל אחרת, איך זה יכול להיות? ואילו אתה אומר "חי בהם ולא ימות בהם"¹, אני חייב לשמור על עצמי, אני חייב כך וכך. בקיצור, זה ברור לך, אין לי מה להוסיף.

אתם צריכים להרכיב עשיריות, שאתם עובדים על זה, על הקשר ביניכם, שהקשר הוא החשוב. אם תעשה את הקשר, הרשת הזאת היא החשובה, היא נותנת לך מקום לגילוי הבורא. הרשת הזאת היא נקראת "כלי" (ראו שרטוט מס' 1).

מעל כל אחד ואחד יש צמצום ומסך. ואז יוצא שברשת הזאת יש לך כלי, שהכלי הזה הוא כלול מ"ראש" ומ"תוך", ואחר כך אפילו מ"סוף". הכול ביניכם, וכאן מתגלה הבורא.

שרטוט מס' 1

שאלה: אז איפה אור ישר, אור מקיף ואור חוזר?

הכול פועל בקשר בינינו.

תלמיד: איפה בדיוק?

על הקשרים בינינו.

שאלה: רשום כאן "ואע"פ שבמקומם הרוחני, אי אפשר להתבטא בשום מלה והנה, להיותם למעלה מכל דמיון, מכל מקום, קנו להם זכות ביטוא שפתים,", אנחנו יודעים שכל מה שכתוב מדובר על דברים שהם מעבר להשגה של רובנו, מדובר על העולם הרוחני.

כן.

תלמיד: אבל בכל זאת זה רשום בשפה שלנו, של בני אדם, שאנחנו כביכול יכולים לקרוא מילים אבל מדובר על דברים שאנחנו לא יכולים לתפוס. איך אנחנו מגשרים על זה? ואם אנחנו לא יכולים לתפוס אז למה בכלל לקרוא על הדברים האלה?

לא. כמו שקראנו בקטעים שלנו בשיעור הראשון היום, הם כתבו לעצמם, אבל אנחנו יכולים להשתמש בשפה שלהם, במה שהם כתבו, גם לטובתנו. מקובלים כמעט ולא התכוונו אלינו, הם התכוונו למסור את החכמה מדור לדור, ולכן השתמשו בשפה המדוברת. אבל השפה המדוברת הזאת, זאת אומרת המילים, האותיות שהם המציאו לזה, נניח המציאו את העברית, שזו שפה לא הייתה, זו שפה שנובעת מהכלים.

הם רצו להביע את הכלים, את האורות, את המצבים, שהרצון לקבל מקבל איזו צורה על ידי צמצום, מסך, אור חוזר, ואז יש כאן נקודה, י', ד', ה', ו' וכן הלאה. אנחנו יודעים שהאור מתפשט מלמעלה למטה, כתר, חכמה וג"ר דבינה, ואחר כך ז"ת דבינה, זעיר אנפין ומלכות. בז"ת דבינה יש אותיות מ-א' עד ט', בזעיר אנפין יש אותיות מ-י' עד צ', ובמלכות יש לך רק ארבע אותיות ק', ר', ש', ת'. סך הכול יש כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות (ראו שרטוט מס' 2).

הם לקחו את האותיות הללו, שהן, האותיות הללו, צורת האות, מביעה לנו יחס בין אור חסדים ואור חכמה. החסדים זה קו אופקי וחכמה זה קו אנכי וההתקשרות ביניהם בונה לנו כל מיני צורות אותיות, ולפי זה המקובלים עשו לנו את זה. בסידור של מקובלים יש רק אותיות, אפילו אין מילים. כי יש כמה ביטויים לזה, אז מה שהמקובלים מבטאים לנו, הם מבטאים רק קשר בין חכמה וחסדים בכל מצב ומצב. זה מה שהם צריכים למסור אחד לשני, ומזה יצא לנו הא' - ב'.

שרטוט מס' 2

שאלה: לצורך העניין אני לא בעל השגה, אני לא מבין את מה שקוראים פה. אני קורא את זה אבל לא מבין מה קורה פה.

יופי, אז הם מסבירים לך שאם אתה קורא אפילו שאתה לא מבין, מפני שאתה שומע ומקבל את זה מאנשים שנמצאים בהשגה, אז אתה מעורר את האורות המקיפים.

תלמיד: רק בזה שאני קורא בזה?

רק בזה שאתה קורא. אבל אתה קורא, זאת אומרת אתה כבר רוצה, אתה רוצה להיות במשהו שייך לזה, אתה רוצה במשהו להשיג את זה. אמנם אתה עוד לא יודע כלום אבל אם יש לך משיכה לזה, גמרנו.

תלמיד: כן למדנו את זה בשיעור הקודם, בעל הסולם, בהקדמה לתע"ס, אות קנ"ד-קנ"ה.

"רוב מחברי ספרי הקבלה, לא התכוונו בספריהם, אלא כלפי מעיינים כאלו, שכבר זכו לגילוי פנים, ולכל ההשגות העליונות..." כמו שמדענים מדברים ביניהם, אז יש להם עניין להחליף דעות והשגות. "ולפי"ז יש לשאול: א"כ, למה זה חייבו המקובלים, לכל איש, ללמוד חכמת הקבלה? אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו: כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם."

(בעל הסולם. "הקדמה לתע"ס", קנ"ד - קנ"ה)

לאט לאט יותר ויותר מעוררים את האורות, מבינים איך לעורר אותם יותר, על ידי איזו צורת התחברות, על ידי איזה לימוד, על ידי איזה דיונים וכן הלאה, וכך מתקדמים. אבל כל ההתקדמות היא רק על ידי שמעוררים את האורות.

שאלה: אני לא מבין דבר אחד, הכול טוב ויפה אבל איך אני אעשה את כל הדברים האלו בהתקדמות ברוחניות, אם התכונות שלי לא נותנות לי את זה? אני רוצה לישון, אני רוצה הכול, והבהמה שלי לא נותנת לי. אני מבין שאני צריך לעזוב הכול, לעבוד רק למען החברה.

לא נכון. אתה מדבר לא נכון, "אני צריך לעזוב את הכול למען זה". אתה צודק שאתה לא יכול, יפה מאוד, נתנו לך תוקף ביצר הרע שלך. מה הלאה עושים?

תלמיד: נותנים יגיעה. אבל איך אני אתן יגיעה?

כתוב ש"הבורא שברא את הרצון לקבל, נתן את התוקף לרצון לקבל, ודאי שידע איך להתיש אותו".

תלמיד: אני מבין שהוא נתן לי הכול. לפעמים אני בבירור עם עצמי איך אני אעשה את זה. אני מוכן, אני רוצה לעבוד, אבל אני עצלן.

חכמת התורה לא דורשת כוחות.

תלמיד: אני עצלן, אני גם עצלן בגשמיות, איך אני אתקדם ברוחניות?

אתה יותר עצלן מכולם?

תלמיד: אני חושב שכן.

זה נכון.

תלמיד: אני מסתכל מהצד על עצמי, אני עושה ביקורת על עצמי ואני רואה שאני עצלן, גם בחיים הגשמיים.

אבל יחד עם זה נתנו לך רצון, תראה איזה מוזר. בשביל מה? "תנו לי ליהנות מהחיים, תעזבו אותי עם הרצון הזה וזהו". הבורא לא רוצה שאתה תהנה בשקט. גם אתה, גם החבר שלך, אנשים כאלה יכולים ליהנות מהחיים. כל אחד מאיתנו היה יכול להיות מאוד מוצלח בחיים.

תלמיד: הבהמה שלי צריכה לישון שמונה שעות מינימום.

אם לא חכמת הקבלה, איפה הייתי בכלל, ודאי שלא בישראל וודאי שלא במצב כמו שעכשיו. כל אחד כך יכול להגיד. אבל כנראה שישנה כוונה מלמעלה לא לתת לך חיים טובים.

תלמיד: אני מסכים עם זה, אני רואה.

עכשיו אתה שואל מה לעשות?

תלמיד: כן, בדיוק.

הבורא מסדר בכוונה ככה, עם רצון לקבל גדול, חזק, בהמי, ויחד עם זה נטייה קטנה לחכמת הקבלה, ואז היא מקלקלת לגמרי את החיים הרגילים.

תלמיד: יש משהו בזה.

"יש משהו", תסתכל על כולם. ומה עושים? אין לנו ברירה אנחנו צריכים פשוט לממש את זה. ואם אתה חושב שהרצון לקבל שלך הוא גדול ולא נותן לך כל כך לחיות, לממש את חכמת הקבלה, אתה עוד תראה עד כמה הוא יהיה עוד יותר גדול.

תלמיד: הוא גדל.

הוא גדל, יפה מאוד, אתה רואה.

תלמיד: אני רואה את זה, הוא גדל בגשמיות.

לפחות את זה אתה מגלה.

קריין: בהקדמה לתע"ס באות י"ח:

"כי הבורא ב"ה, שברא אותו, ונתן לו ליצה"ר את תוקפו, ברור, שידע גם כן, לברוא את התרופה והתבלין, הנאמנים להתיש כחו של היצה"ר,"

כן, זה הכול. יש לך אמצעי, יש לך תרופה. אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, אתה לא רוצה עכשיו להשתמש בזה אז תחזור בגלגול הבא ובעוד גלגול. כל פעם אתה תאכל את עצמך "למה אני כזה ולמה אני כזה, מה יהיה לי, אני לא רוצה ואולי אני יכול להתחמק, אולי ברגע הזה אני ארגיש את עצמי טוב. מה יהיה אחר כך, לא חשוב לי מה יהיה".

לאט לאט מגיעות צרות יותר גדולות, אדם נעשה יותר חכם, הוא כבר מבין שלא כדאי לו עכשיו להתבטל כי אחר כך יהיה לו יותר גרוע, כבר "אין חכם כבעל ניסיון". מתוך מכות שמגיעות הוא כבר לא יכול להרשות לעצמו להיות עכשיו ברוגע, בשקט. וכך מתקדמים, אין ברירה. המכות מלמדות אותנו שאנחנו צריכים בכל זאת לעשות דין וחשבון. אין על זה שום ויתור, לכן אל תהיה חכם.

אלא הבעיה היא, אני אומר לכם, שהתיקון הוא קל, רק אנחנו לא רוצים, לא רגילים. הוא קל, אם אני נכנע כלפי הקבוצה שהבורא מביא אותי למקום ואומר "קח לך, זו הבחירה שלך", אז אני צריך לעשות בחירה. הבחירה היא בלהתחזק כל פעם. אז הבורא שמביא אותנו לקבוצה, שם ידי על גורל הטוב, כאן אני חייב כל הזמן לשים תשומת לב על זה. ואנחנו לא רוצים, בזה יש לנו בעיה. זהו, בסך הכול, בזה יש לנו בעיה.

כל עוד לא תממש את זה בצורה נכונה, במקום הנכון, זה לא יקרה. אז תתגלגל שוב, תתגלגל שוב. ודאי שאתה יכול עכשיו להתחמק, ואחר כך אפילו לא תדע למה מגיעה לך צרה עוד יותר גדולה מקודם, אבל לאט לאט אתה גם לומד מזה, עם כל העולם. אין לי מה להמליץ לך חוץ ממה שאתה לומד.

שאלה: בעניין השפה, שפת הענפים. כשאתה מדבר, אני יודע שהמילה כלב זה לא היצור החמוד הזה עם הזנב שמכשכש, יש פער. בשפת הענפים אין את הפער הזה, זה קשר מידי בין המילה למה שהיא מתארת?

בשפת הענפים המילה עצמה היא מדברת על מהות המצב. יכול להיות שהיא מדברת על דרגת המצב, על המקור שלו, איך הוא הגיע לזה, ועל המקיפים, הפנימיים, על כל דבר. אם אנחנו יודעים בדיוק את המילה, אנחנו יכולים להגיד כמעט הכול על הנברא, על המדרגה שהמילה מבטאה אותו.

תלמיד: אני יכול להבין את השפה הזאת לפני שאני בהשגה?

במה אתה תבין, אם אין לך שכל? אם אין לך שכל המתאים להבנה, ממה תבין? אתה צריך להתכלל עם אותה המילה. אתה צריך לממש אותה בפנים. אתה צריך לקבל את הצורה שלה. לא שהגוף שלך היפה שיהיה כמו האות א', אלא שאתה בפנים, מתוך הרצון שלך, תממש את האות א', ב', ג'. עם הרצונות שלך שאתה רוכש כך את כול הצורות הללו, אתה יכול אחר כך עם הצורות האלה להתחיל להרכיב את הצורות האלו למילים.

תלמיד: זה ממש ברמה של האותיות?

כן, מאותיות למילים. כמו שבבית ספר למדת א', ב', ג', אחר כך אתה קושר ביניהן. אלה יכולות להיות קשורות זו לזו, ואלה לא. ויש בתים, ויש סדר מיוחד, וכן הלאה.

תלמיד: זו ממש הצורה הגרפית של האותיות?

הצורה הגרפית של אותיות היא מבטאה לנו את מהות האות. אותיות הן הכול, הן ביטוי של הכוחות הרוחניים.

שאלה: אמרת שהכלי זה הקשר. אני מנסה להבין מה זה הקשר בינינו?

הקשר ביניכם זה שכל אחד רוצה להשפיע לשני, ורוצה לעזור לשני להשיג את הבורא. למה להשיג את הבורא? כי אם הוא חבר שלי, הוא גם הגיע לחכמת הקבלה כדי להשיג את הבורא, כדי להזדהות עימו. לכן אני צריך לעזור לו בזה, לתמוך בו, זה נקרא "איש את רעהו יעזורו".

תלמיד: ואיך אני עוזר, במתן דוגמה?

גם במתן דוגמה, גם בזה שאתה תומך בו בצורה ישירה, גם דרך חברים אחרים. יש הרבה אפשרויות.

תלמיד: אני צריך לסדר את זה?

זו כל העבודה שלנו. כל העבודה לגרום לחברים להיות יותר מחוברים, כדי שביניהם יתגלה כוח השפעה, ובכוח ההשפעה נגלה את הבורא. הכול בתוך הקבוצה.

תלמיד: וכל האמצעים האלו?

כל האמצעים הם נקראים תורה.

תלמיד: כדאי לי לסדר את זה שלפני כל שיעור, בתחילת יום, לחזור על זה?

במיוחד בשביל מה אני יורד לשיעור. זמן השיעור הוא קדוש. כל הזמן אני חושב רק על זה.

תלמיד: וביגיעה שלי אני אתחיל לגלות חסרונות של החברים, במה אני יכול יותר לעזור?

כן, גם את זה.

שאלה: האם זה נכון לבטל את הרצון לקבל שלי, בכדי לעשות דברים?

לא.

תלמיד: אז איך אני צריך לעבוד, באיזו צורה?

אתה לא צריך לבטל שום דבר. תן לאור לעשות את זה. זה נקרא "השובר רצון לקבל, מקבל שניים". אתה לא צריך שום דבר לעשות. לכן אני אומר, המאמצים הם לא כמו שאתם חושבים, המאמצים הם במקום אחר לגמרי.

תלמיד: איך אני עובד מול זה, שמצד אחד יש לי רצון כלשהו שמושך אותי, ומצד שני מביאים לי אי אילו עכבות או עיכובים לעשות את הדבר שאני צריך לעשות, איך אני מתגבר על זה ופונה לעשות?

רק כלפי החברה, לפי השרטוט הזה אם אתה עובד, אין לך שום בעיה (ראו שרטוט מס' 3). רק תתכוון לזה. אל תשים לב לשום דבר, חוץ מזה. פשוט בצורה כזאת פשוטה, נאיבית, "אני לא חכם, אני עושה את זה וזהו". ותראה עד כמה זה יקדם אותך כלפי כל החכמים.

שרטוט מס' 3

שאלה: מה זה צמצום ומה זה מסך?

מה שיש בין החבר לכלי זה צמצום ומסך (ראו שרטוט מס' 3). לכל אחד יש צמצום ומסך על הרצון לקבל.

תלמיד: אז מה זה הצמצום בינינו, ומה זה המסך בינינו?

יש לי רצון לקבל, האגו. אני צריך לעשות עליו צמצום ומסך. צמצום זה נקרא צמצום א', לא לעצמי, שאני לא רוצה להשתמש לעצמי. ומסך זה יותר מזה, מסך זה שאני הולך עכשיו לעשות אותו בכל הכוחות שלי, אולי על מנת להשפיע לזולת. זה כבר מסך. ואת שתי הפעולות האלה אני עושה בקבוצה אלא איפה עוד אני יכול לעשות? מאיפה אני יודע שעשיתי את זה?

יש לי חבר, ואני סוגר את הרצון לעצמי, ואני רוצה להשתמש בו רק לטובתו, לקדם אותו לרוחניות. והוא כחבר שלי גם לא זקוק ליותר. ואז תומכים כך אחד לשני. וזה נקרא "איש את רעהו יעזורו". אני לא יכול להוציא את עצמי מהעולם הזה לעולם העליון. החברים יכולים. "אין אדם מציל את עצמו מבית האסורים".

תלמיד: איך אתה אומר לנו, אתם לא עושים מספיק מאמץ?

לא, אתם לא עושים מאמץ מדויק. כאן זה לא מאמץ חזק. ברוחניות חזק או חלש, זה נקרא יותר מדויק, לעומת פחות מדויק.

תלמיד: מה זה המדויק?

כלפי החבר ולא כלפי עצמי. כמה שיותר שמכוון אליו. כמה שיותר מחודד לעזור לו. וכמה שיותר עוד יותר לצאת מעצמי, ועוד יותר להתכוון אליו. יותר ויותר בצורה מחודדת. זה נקרא יותר בעוצמה.

תלמיד: תן לי דוגמה מה אני צריך לעשות, איך לחדד, מה לחדד בהתנהגות שלי מול החבר שיושב ממולי.

מדובר על זה שאני גם בצורה המילולית, מדבר עם החבר על לחזק את הקשרים בינינו. אבל בעיקר מה שאני מרגיש בתוך הלב. שאני משתדל בתוך הלב להיות מחובר עימו ברצון אחד לבורא. אנחנו יושבים ורוצים בלבבות שלנו להתחבר, ושבלב המשותף הזה, ברצון המשותף הזה, אנחנו נהיה מחוברים לבורא. ואז אנחנו רוצים להרגיש בחיבור הלבבות שלנו, איך שהוא פועל עלינו, שאנחנו ניפגש שם. אנחנו בלבבות, והוא איתנו יחד.

ואז אנחנו יכולים להפעיל עליו תפילה, בקשה. תעשה בקשה חיבור בינינו, אנחנו רוצים שבחיבור הזה תתגלה אתה, כוח ההשפעה, האהבה, בינינו ואליך. פשוט מאוד. וזה לא תלוי בדיבורים שלנו. אמנם גם הדיבורים, כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות. אז גם הדיבורים שיהיו בהתאם לזה.

תלמיד: האם בסדנה ניתן לעשות את מה שאתה אומר עכשיו?

כל הזמן. כן, אלא בשביל מה סדנה?

תלמיד: איך אפשר לעשות את זה בסדנה בדיוק?

זה הנושא עצמו. אבל בזמן שאתם מדברים על איזה נושא, ומדברים כל אחד לפי התור, כולם יושבים יחד, וסביב הנושא הזה רוצים להיות בלב אחד, בהשפעה הדדית, בלגלות מקום, כלי, לגילוי הבורא. עוד יותר ועד יותר, עוד קצת, ועוד קצת, פרוטה ופרוטה. אבל זה פרוטות שיהיו פרוטות, אחרת כלום, והפרוטות האלה מצטברות לחשבון הגדול. ככה זה.

שאלה: בצורה היסטורית ישנו שורש רוחני כפי שאמרת, מה שמסקרן אותי זה העברית המקורית והעברית בת זמננו. האותיות איך שהן כתובות בעברית המקורית עם כל הניקודים למיניהם, האם יש לזה איזו חשיבות?

בשפת הכתיבה, בשפה של היום ודאי שאנחנו לא מדייקים בכל הצורות, אבל אם אתה מדבר על השפה המקורית זה נקרא "כתב סופרים", שעל זה כתובה התורה, ספר התורה, אז שם זה יש דברים מדויקים מאוד ויש ספר מיוחד שהוא מסביר איזה פרטים צריכים להיות בכל אות ואות, מנקודה קטנה עד קו ועד זווית ועד, כל הדברים האלה ישנם. ולומדים את זה רק אלה שכותבים ספרי תורה. אבל על זה מדובר שם.

חוץ מזה יש פה ושם בספרי הקבלה הסברים על זה. אבל אנחנו לומדים את זה כבר מתוך ההשגה. כשמשיגים את הכוחות הרוחניים והשילוב שביניהם, אנחנו בזה מבינים למה שילוב של כוחות השפעה, חסדים וחכמה בכל מיני דרגות, הם בנו ביניהם כאלו יחסים, שאצלנו ברצון לקבל שלנו זה מתבטא בצורת אות כזאת או אחרת. זה תלוי בדרגת האות.

שאלה: פתאום אני מתחיל להבין דברים, אני רואה בשרטוט שלך את הקשר בין החברים וזה יותר ברור לי, סימן שיורד לי המסך? משהו נפל, איזו טיפה זזה, ואם אצלי זה זז, גם אצל החברים פתאום זה יורד ואני יכול לראות דברים יותר ברור?

תנסה להסביר להם. תדברו יחד. ודאי שכדאי. זה כבר גורם לקשר עם החברים. זה טוב.

שאלה: לגבי השרטוט. בציור אנחנו עשרה וכולנו שווים, וכשהתחלת לצבוע בצהוב אמרת שאני זה שבונה את הקשר הזה. עד כמה הקשר הזה באמת תלוי בי ועד כמה זה תלוי בחברים? והאם אני צריך לפחות איכשהו לייחס איזו חשיבות למה היחס שלו לזה או שכל העבודה שלי צריכה להיות מרוכזת רק בתגובה שלי, בכוונה שלי, באיך אני בונה את היחס לזה?

רק בך הכול תלוי. אחר כך אתה תראה שאין חברים, שזה הבורא כך מציג לך את העולם. שהחברים האלה הם ההדגמה שלך, מבפנים. מפני שאתה צריך להיות קשור לעשר הבחנות, לכן כך הבורא מסדר לך את הדמויות. זה כמו בסרטי פנטזיה שאדם רואה דמויות למיניהן, כך אתה רואה את העולם.

ולכן חברים זה לא חברים, זה העתקה שלך, רק אתה צריך להתייחס אליהם שהם קיימים ושאתה מפעיל אותם והם מפעילים אותך. אחר כך זה יתברר יותר. במידה שמשיגים ייחודיות הבורא, הדברים האלה מתחילים להסתדר. אבל בינתיים כך אנחנו צריכים להתייחס לכולם.

שאלה: חוץ מהפצה דיברת על זה שאנחנו יכולים להפיץ ללא מילים. איך אפשר להפיץ ללא מילים?

לא. זה לא במסגרת השיעור הזה ודאי. לאט לאט, נדבר על זה. אולי בחגים יהיה לנו קצת יותר זמן.

שאלה: איזה משקל יש לכנסים כמו כנס המדבר והכנס הגדול בפברואר?

משקל הכי גדול. אם אנחנו מדברים על הזדמנות לחיבור, זה המשקל הכי גדול. ביקרתי שם לפני שבוע, ראיתי את המקום. אנשים מתכננים איך לבצע את הכול, יש פעולות הכנה לזה, הכנה לשיעורים. זה דבר מאוד גדול. אני מקווה שבמקום החדש לפחות היה לנו לא פחות, ו"משנה מקום משנה מזל", נראה מה שקורה. אני חושב שיהיה לנו טוב במקום הזה, ונראה.

אבל זו הזדמנות גדולה מאוד לחיבור, כי שם אנחנו מנותקים מכולם, בכנס הקודם היו אנטילופות לידינו, כאן יש כמה גמלים. ממש באותו מתחם מסתובבים יחד איתנו, אבל אני חושב שאין "כזה הבדל" בינינו אליהם ולא נפריע זה לזה.

אני מאוד משתוקק לזמן הזה שאנחנו נבוא לשם ונהיה שם באמת יומיים וחצי, יום חמישי בערב, שישי ושבת. וזה קרוב, זה סך הכול שעה וחצי נסיעה מפתח תקווה, הרבה יותר קצר מהמקום הקודם, וכך נתחבר. אבל לפני זה צריכים להכין את עצמנו לחיבור.

אני באמת מתפעל מהתגובה שלכם לשרטוט, למה אתם רואים את השרטוט הזה כמשהו חדש. תסבירו לי, יש איזה הסבר שאתם אומרים, "אה, בציור?". מה קרה, זה שרטוט חדש?

תלמיד: היום קצת יותר ברור. כי לא ידעתי איך להשתמש לא עם צמצום ולא עם מסך. שמעתי כל דבר בנפרד, אבל אף פעם לא עשית שרטוט כזה, שאפשר להשתמש עם צמצום ומסך. רק היום התחילו פתאום לרדת אסימונים.

זה טוב שזה ככה. האמת, זה תמיד כך. אתה שומע, שומע, שומע, לא שומע, פתאום "בום" איך לא שמעתי קודם, עכשיו אני שומע.

שאלה: בשפת הענפים שבעל הסולם מתאר לנו פה, אומר שיש עולם עליון, עולם תחתון, ושעל כל עשב שגדל למטה יש מישהו שמכה בו מלמעלה. זה אני אותו העשב שמקבל מכות מלמעלה?

ודאי. אתה כגרעין שהכניסו אותך לקבוצה, ועכשיו תלוי עד כמה שאתה תתחבר לקבוצה או לא. גם את זה תשמע במשך הזמן. חמש שנים, שבע, שמונה, זה עדיין בסדר. אם זה מעל עשר שנים זה כבר [בעיה], אבל עד עשר שנים, אני אומר לך ברצינות, עד עשר שנים ששומעים כאן באוזן ולא בפנים, זה נורמאלי. כי עד שזה מגיע מהאוזן ללב לוקח נגיד עשר ששנים.

אבל זה שינויים גדולים. אנחנו לא מבינים עד כמה שזה מערכות שמשתנות, משתנות, משתנות במהירות עצומה, אבל זה מערכות, זה עולמות. עד שאנחנו מתחילים ממש להרגיש, "או, נפל אסימון לתוך הלב". וכך על כל הבחנה והבחנה.

שאלה: אני רוצה לשאול לגבי חיבור. יש עשיריות יותר חזקות ויותר חלשות. החזקות יותר נמצאות באיזה קשר, לפחות עם הכלי העולמי. החלשות יותר, יש שם לפעמים אדם אחד, שניים, שלושה. אולי כדאי לקבוצות היותר קטנות, דווקא להתחבר ביניהן במקום לצאת לכלי העולמי כדי לצבור כוח?

אני לא יכול להמליץ על שום דבר, אלא שכל הקבוצות צריכות לטפל גם כן זו בזו. "איש את רעהו יעזורו" זה גם כן שייך בין קבוצה לקבוצה. לסגור את עצמנו בתוך קבוצה זה לא מספיק. ככל שכמה קבוצות מתחברות יחד, וזה מה שאנחנו משיגים בדרך כלל בכנסים שלנו, אז האור מקיף הוא יותר גדול.

נגיד שאני נמצא בעשירייה ואני מגיע לכנס, וגם בכנס אני נמצא בעשירייה, מה ההבדל? אני נמצא באור המקיף שמעוררות כל הקבוצות, כל העשיריות שנמצאות יחד איתנו בכנס, וגם בכל העולם, וזה העיקר. אנחנו חושבים שזה, "נו, התאספו שם אלף איש, אלפיים, חמשת אלפים". לא חשוב כמה. לא. לא זה העניין, זה דווקא בגלל האורות המקיפים.

וזה תלוי בכמה שאנחנו גם מפוזרים בינינו. אל תחשבו שזאת סתם איזו קבוצה שם, במזרח הרחוק, או ברוסית במזרח, באיזה מקום בארגנטינה, או בברזיל כמו שאנחנו ראינו היום, זה פועל מאוד דווקא עלינו. לכן אנחנו מעוניינים.

אנחנו ראינו איזה תוצאות היו מהכנס הווירטואלי. מאיפה? מהאור המקיף. מאור מקיף. סך הכול. עכשיו אנחנו נעשה את הכנס השנתי הזה בישראל, וזהו. יהיה לנו רק כנסים וירטואליים. חוץ מכנס ארה"ב, שגם כן, אני לא יודע אם אחר כך נעשה אותו. זה יהיה אולי גם כנס אחרון. אחר כך יהיו לנו רק כנסים וירטואליים. כי אור מקיף אתה יכול לעורר בלי לזוז מהמקום, רק במחשבה, רק בכוונה, רק בהתקשרות וירטואלית.

שאלה: השאלה היא לגבי הכנס הגדול, גם הכנס במדבר, גם הכנס הגדול שלאחר מכן. מהי ההכנה הנכונה של האדם שנוסע לשם, והקשר בין הקבוצות והעשירייה? כיוון שלא כולם יכולים לנסוע לכנס הזה, אז האדם שיוצא מתוך העשירייה שלו, שזה כמו אחד שלם, הוא נוסע לכנס, אז מהו הקשר הנכון בין העשירייה והוא שנוסע לשם?

כתוב, "מיעוט רבים שניים". אם נשאר אדם אחד זה לא טוב. אני במקרה כזה הייתי ממליץ "לסחוב" אותו בכל מחיר. אם נניח שיש לכם שם שישה אנשים, חמישה יכולים לנסוע ואחד לא יכול לנסוע, תעשו כל מאמץ שהוא גם ייסע. אבל אם נשארים שניים זה כבר פחות בעייתי, כי הם יכולים להיות שם כקבוצה. אתם כל הזמן תהיו איתם בקשר, ואז החיסרון שלהם יתכלל בכם. וכשאתם תקבלו כאן הארה והם יקבלו הארה, זה יתחבר. אז תראו את זה כך.

שאלה: איך להוסיף דיוק בהכנה לכנס?

דיוק על הכנה לכנס, זה להיות אתנו יום יום. יום יום להיות אתנו בכל מה שאנחנו עושים, ואז אתם תהיו מוכנים לכנס. אנחנו עוד לא התחלנו להכין את עצמנו בצורה מדויקת לשיעורים, לשאלות, לתשובות, לכל מיני הדברים האלה, אבל עוד מעט נעשה. יש לנו עוד זמן. אנחנו עושים כאן כמה פעולות בבת אחת. קשה לנו להתגבר על הכול, אבל נצליח.

שאלה: אם אנחנו מפיצים ואנחנו עושים את זה באופן עצמאי, איך אני כולל את הקשר עם החברים בתוך זה, והאם אני צריך לכלול את הקשר עם החברים, במחשבות לפחות, כשאני מפיץ?

אתה צריך לכלול את החברים תמיד במחשבות שלך, כי אחרת אתה פועל מעצמך, זה לא בסדר. אתה לא תגיע בשאלה שלך, בבקשה, בתפילה שלך לבורא, אם אתה לא מתקשר עם האחרים. אתה צריך להיות כשליח ציבור. שליח ציבור נכון הוא זה שמתפלל מהמניין, מהעשירייה. לכן לבקש מעצמי, בלי להכין את עצמי שאני מתקשר עם כולם, עם כל העשירייה יחד, כמו בציור שאני ציירתי, אם אני לא מתקשר מתוך עשירייה, ממרכז עשירייה, ממש מבפנים, בינינו, זו לא בקשה ולא פעולה רוחנית.

שאלה: האם הקבוצה יכולה לתת לי דחייה מהמרכז של הקבוצה?

הקבוצה יכולה לתת לך דחייה גם מהמרכז של הקבוצה, ואתה צריך לראות את זה ככוח עזר. בכוונה הבורא כך מסדר לך דרך הקבוצה, שאתה תידחה ממרכז הקבוצה החוצה, שהמחשבות שלך יהיו בכלל בחוץ, בחוץ זה בעולם הזה, כדי שאתה, בכוח, שוב תשקיע את עצמך בין החברים ותתקשר איתם יחד, בתוכם.

(סוף השיעור)

---

1. וחי בהם ולא שימות בהם (סנהדרין ע"ד, ע"א)↩