שיעור בוקר 15.07.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 488. עיתון "האומה"

אנחנו לומדים ש"אין עוד מלבדו". גם אתערותא דלעילא, גם אתערותא דלתתא, הכול בא מלמעלה, ותלוי רק באיזו צורה אנחנו מתפעלים מזה. יש התעוררות אישית, ויש התעוררות כללית, ויש תקופות גם לזה וגם לזה.

התעורות אישית לא תלויה בזמן, לא תלויה בתקופה. כל אדם ואדם מקבל כאשר מגיעה לו איזו התעוררות לפי הרצון העליון. אפשר להגיד את זה בצורה אחרת, לפי המערכת שבה אנחנו כולנו קיימים, ומקומו שם בתוך המערכת, לפי זה הוא מתעורר. ואז יש לו בזה איזו דרך אישית איך להתקדם ללימוד, לקבוצה וכך לגשת עד שמגיע לשינוי ולתיקון.

וישנה אתערותא דלעילא שהיא פועלת על הכלל, על האומה, אני מדבר על ישראל במיוחד, ונותנת לעם ישראל גם תקופות שונות. אלה לרעה, אלה לטובה, הכול לפי היחס בין צורת ישראל וההשגחה העליונה.

עכשיו אנחנו רואים שאנחנו נמצאים בזמן מיוחד בהתעוררות גם אישית וגם כללית, שהיחס בין שניהם תמיד הוא הקובע את מצב האדם והאומה. וזה מה שאנחנו צריכים ללמוד. כי אנחנו רואים שהמצב שלנו כלפי עם ישראל הוא מאוד מיוחד. ודאי שיש לנו עדיין הרגלים ואינרציה מסוימת שאנחנו לא מסתכלים כמו שאולי התקופה דורשת מאיתנו לראות אותה ולהתקדם, ולהשתנות. אבל חייבים לעורר את עצמנו בצורה יותר רצינית. אם אנחנו נמצאים באיזו תרדמה, שלא נתעורר במצב שיהיה מאוד גרוע.

לכן חייבים אנחנו ללמוד את התקופה בצורה כללית, כמה שיותר אובייקטיבית, ואז נראה מה לעשות עם כל אחד, עם הקבוצה ועם האומה, כמו שזה נדרש בהשגחה הכללית מלמעלה. לפי אם נשים לב על ההשגחה הכללית, לא נלך בצורה עיוורת, ולא נלך בצורה שאנחנו מתקיימים היום, ומחר חושבים שיהיה כך כמו דאתמול, בזה אנחנו יכולים כן לראות את האמת, ובהתאם לזה לראות במה אנחנו יכולים להכין את עצמנו, במה אנחנו יכולים להכין את העם והעולם. במה אפשר לשנות את הדברים, ממש להימנע, לעזור לעולם להימנע מלהמשיך לרדת וליפול ממש.

הכול נלמד מתוך זה שנבדוק בדיוק איפה אנחנו נמצאים, ומה קורה באמת בעולם. לא נסגור עיניים, לא נטשטש את עצמנו שלעת עתה כאילו עדיין זה בסדר, כי החכם עיניו בראשו, ולזה אנחנו צריכים מאוד לדאוג.

לכן החלטנו שאנחנו נלמד עכשיו, בינתיים, מה שכותב בעל הסולם במאמר "היחיד והאומה". אבל המגמה שלנו היא ללמוד בכלל את כל התלות, היחס של אדם, קבוצה ועם ישראל וכל העולם בתקופה המיוחדת הזאת שבה אנחנו נמצאים. ובכלל, גם בקשר לכל התקופות. זה ייתן לנו תמונה כללית, יכול להיות שנוכל להוציא מזה איזו תכנית הבראה, גם לנו, גם לעם ישראל וגם לכל העולם. כמו שכותב בעל הסולם בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר".

אין בזה הרבה חומרים. נשתדל להוציא ממה שיש, ועוד מהאתערותא דלעילא כל מה שאנחנו צריכים כדי להבין את המצב ושנוכל להסביר אותו לכולם.

שאלה: במה העיוורון שלנו?

העיוורון שלנו שאנחנו חושבים ששום דבר כל כך לא משתנה. או אפילו שמשתנה, זה לא כל כך נוגע לנו. נגיד שאנחנו צריכים לפי המצב הכללי שבעולם כלפי עם ישראל, ולפי המצב הכללי שבעם ישראל להיות כבר בדאגה פי כמה וכמה ממה שאנחנו נמצאים, אבל אני לא כל כך מושפע מזה. זה מפני שיש בי חוסר ידיעה, חוסר חכמה, שאני לא מכיר את המערכת, אני לא יודע עד כמה הדברים האלה מסוכנים. "חכם רואה את הנולד". האחרים לא.

מה העניין שלנו ברפואה? כמה אנחנו כל הזמן טורחים כדי לייצר מכשירים שהם יגידו לנו מראש מה קורה, מה יקרה, עד כמה שזה מסוכן וכן הלאה. אנחנו משקיעים בזה. איפה שלא משקיעים, אז אנחנו לא יודעים, ואז זה באמת לא רק מסוכן, אלא זה גורם למצבים טרגיים.

לכן אנחנו צריכים לעבוד בלזרז את הזמנים. זה נקרא "גישת ישראל". שאני רץ, ואני מחפש איך לדעת מראש מה עליי לעשות. זה יכול להיות כלפי הכלל, כדי להציל את הכלל, וכלפיי, כדי לקיים את מחשבת הבריאה ולעשות נחת רוח לבורא.

אז גם את זה וגם את זה מאוד חשוב לנו. אפילו שאדם יכול לחשוב, "טוב, מה שיהיה יהיה. אין עוד מלבדו". זה "אין עוד מלבדו" זה תמיד, אבל איפה אתה ב"אין עוד מלבדו", שיש לך, בכל זאת, השתתפות עצמית? וזה נכלל ב"אין עוד מלבדו", רק אנחנו עוד לא יודעים מחוסר דבקות שלנו, איך זה משתווה.

תלמיד: ומה יש לנו להוסיף על "אין עוד מלבדו"?

השתתפות שלנו. אתערותא דלתתא. והיא רחבה מאוד יכולה להיות. מזה שאנחנו בינינו לומדים ומתחברים, ודווקא זה יכול להיות שאנחנו מבינים מה קורה אצלנו ובעולם לעומת מטרת העולם. יכול להיות שזה מעורר אותנו יותר לעבודה פנימית שלנו, שזה יגרום לנו לחיבור, כי אנחנו נבין עד כמה שזה נחוץ. ונחוץ לא רק לנו, אלא לעולם. מה שלעולם זה לבורא, "כי בתוך עמי אני יושבת.". אנחנו חושבים שאנחנו יכולים להשיג את הבורא בצורה אישית, אינדיווידואלית, מגיע לנו. יש לנו תביעה פנימית בגישה כזאת שהיא ממש אגואיסטית, שקרית, מלוכלכת. שאני חושב שמגיע לי אחרון, כי אחרון מכל העולם, ככה זה. לכן חייבים בזה לעסוק.

שאלה: כשהתחלתי באמת לחפש ולראות מה קורה במצב בעולם היום, ראיתי שיש כל מיני צדדים שלישיים, נגיד בארצות הברית כל מיני כתבות שממנים אותם, שהם נותנים דעה משלהם. השאלה איך בצורה אובייקטיבית, לראות מה קורה בעולם היום?

אז צריכים ללמוד איך לראות בצורה אובייקטיבית, אז צריכים ללמוד, לא להיות טיפשון, אלא לקדם את עצמנו למצב שאנחנו נראה את זה, שנוכל להבדיל בין זה לזה. שהתחלת לראות זה לא אומר כלום. אנחנו חייבים כולנו להתעסק בזה, כי בהתאם לזה תשתנה מאוד הגישה שלנו לחיבור, שאנחנו נרצה להתקשר בינינו כדי להביא את העולם לתיקון, כי זו בעצם קריאת הזמן כבר, "דור האחרון", ומתוך זה נרצה להשפיע על העם ישראל וזה יצלח, זה יהיה מוצלח. אם אנחנו ניגש בצורה נכונה כזאת, כדי לעשות נחת רוח לבורא דרך העולם ולעולם דרך ישראל ודרך ישראל, זה דרך החברה שלנו, דרך העשירייה שלי, דרך השתתפות שלי האישית. אם כך בצורת הפירמידה הזאת אנחנו נוכל כך לבנות את המציאות והשפעת כל אחד מאיתנו וכולנו יחד, זה כבר אנחנו נדע את השיטה.

אנחנו בימים אלה נאסוף את החומרים ששייכים לכל הדברים האלה של קשר בינינו לישראל ולאומות העולם ולתיקון הכללי, וצריכים לקבל כולנו מזה גישה כללית, גלובלית, וגם אחריות שלנו אישית על זה ואז אנחנו ניקרא "ישראל". ואז מתוך זה נרגיש יחס אחר מההשגחה העליונה אלינו, אחרת מִמָּה נַפְשָׁךְ, בשביל מה, מאיפה מגיע לנו? שאנחנו רוצים? זה כמו שכתוב ב"יונה" שהבורא אומר לו אחרי שהוא ראה את נינווה, שהבורא אומר לו איך אני יכול לעזוב את העיר הזאת הגדולה, היפה, שזה פרי העבודה שלי. ואנחנו כך צריכים לראות את יחס הבורא לכל המציאות, זה היא העיקר הכלי ואנחנו המעבר כמו שיש לנו את זה ב"מתן תורה", ב"ערבות", צריכים לראות את הדברים האלה בצורה ברורה, עניינית.

קריין: נתחיל בעמ' 487, "האומה", נתחיל בכותרת "מגמתנו".

אין מספיק חומר, כמה שנמצא אנחנו צריכים ללמוד אותו ולהשתדל להיכנס יותר פנימה ואז זה יתרחב.

קריין: עמ' 487, "האומה".

האֻמה

ירושלים, ד' סיוון, ת"ש (1940/6/5)

מגמתנו

"עתון זה "האמה" הוא יצור חדש ברחוב היהודי, עתון שמסגרתו הוא "בין מפלגתי". ואם תשאלו, מה הפירוש של עתון "בין מפלגתי"? איך יתואר עתון, שיוכל לשמש כל המפלגות ביחד על אף כל הניגודים והסתירות שביניהם?

אכן הוא מין בריה שנולדה בין המצרים בחבלי לידה קשים ואיומים, מתוך רעל השנאה שתקף לאומות העולם להשמידנו מעל פני האדמה, כליון האיום של מיליונים מאחינו, ועוד ידם נטויה. יצר הסאדיסטי שבהם לא ידע שבעה. ועוד האסון כפול, כי לא נוכל להשלות עצמנו, אשר כל זה הוא רק תופעה זמנית חולפת. כמו שמנוסים אנו ביותר בהיסטוריה, שאם איזה אומה התפרצה עלינו, מצאנו לה תחליף באומה אחרת.

אבל עתה המצב משונה הוא לגמרי. כי מלבד שהקיפו אותנו בבת אחת מכל קצוי ארץ, הרי גם האומות הנעלות ביותר, נעלו בעדינו את הדלתות, בלי רגש כל שהוא של חמלה ורחמים. ובאופן אכזרי כזה, שאין לו תקדים בכל התהליך של ההיסטוריה האנושית, אפילו בימים הברבריים ביותר.

והדבר ברור, אם לא לסמוך על נסים, שקיומנו, אם בתור יחיד אם בתור אומה, נמצא על כפות המאזנים של חיים ומות. וההצלה היא, אם נמצא את התחבולה הדרושה, דהיינו אותה תחבולה הכבירה, שאין דרכה להמצא זולת בקרבת הסכנה, שתהיה בכחה להכריע את הכף לטובתנו, - לתת לנו כאן מקלט בטוח לכל פזורי אחינו, שלדברי הכל, הוא מקום ההצלה היחידה כעת. ואז דרך החיים תהיה פתוחה לנו, איך שהוא, להמשיך קיומנו על אף כל המעקשים. ואם נחמיץ את השעה, ולא נקום כולנו כאיש אחד, במאמצים כבירים, הדרושים בעת סכנה, להבטיח לנו שארית בארץ, הרי העובדות שלפנינו מאיימות עלינו מאד, מאחר שהענינים מתפתחים כרצון אויבנו, האומרים להשמידנו מעל פני האדמה.

גם זה ברור, שלמאמץ הכביר הדרוש לנו בדרך התחתים שלעומתנו, צריכים אחדות איתנה ומוצקת כפלדה, מכל אברי האומה, בלי שום יוצא מהכלל. ואם לא נצא בשורות מלוכדות לקראת הכחות האיתנים, העומדים לשטן על דרכינו זה, נמצא תקותינו נידונה כאבודה למפרע.

ואחר כל אלה, כל אחד וכל מפלגה מאתנו, רובץ ומשמר על רכושו המפלגתי בקפדנות יתירה בלי ויתור כל שהוא, ובשום פנים לא יוכלו, או יותר נכון, לא ירצו לבוא לידי איחוד לאומי, כפי שדורש עת הסכנה שלכלנו. וכה אנו שוקעים באדישות כאלו לא קרה מאומה.

ונסו נא להדמות בעצמכם, בשעה שאיזה אומה מראה לנו את הדלת, כרגיל בימינו אלה, הנה אז בודאי, שאף אחד ממנו לא יעלה על לבו את השייכות המפלגתיות שלו, כי הצרה היתה לשה את כלנו לעיסה אחת, אם להתגונן או ליטול חבילותנו על שכמינו ולברוח אי-שם ביבשה או בימים. ולולי הרגשנו הסכנה כמו מציאות, הרי אז גם אנו כמוהם, בלי שום ספק, היינו כבר מאוחדים כראוי בלי כל קושי.

במסיבות אלו נפגשו כאן, קבוצה קטנה מכל הזרמים, אנשים שמרגישים השוט הנורא על גביהם, כאלו היה כבר למציאות. וקבלו עליהם להוציא העתון הזה. שלדעתם תהיה זה צנור נאמן, להעביר בו הרגשיהם אל העם כולו, על כל מפלגיו וזרמיו בלי יוצא מהכלל. ועל ידי כן יתבטלו הניגודים והמפלגתיות צרות האופק. או יותר נכון, שישתתקו ויפנו מקום להמוקדם אליהם, - וכלנו נוכל להתאחד לגוף מוצק אחד, המוכשר להתגונן על עצמו בשעה המכריעה הזו.

והגם שסכנה זו ידוע לכל כמונו, אולם ידיעה זו, כפי הנראה, עוד לא נתפתחה בכל הצבור, בכל צרכה כמות שהיא. כי לולי הרגישו בה, היו צריכים מזמן להתנער מאבק המפלגתיות, באותו השיעור שמפריעה לליכוד שורותנו. ואם אינו כן, אין זה אלא משום שהרגשה זו עוד איננה לנחלת רבים. - ולכן קבלנו עלינו את הוצאות העתון הזה, כדי לעמוד על המשמר, ולהתריע על הצרה, ולהבינה להצבור, - עד שישתתקו כל הגורמים מביאי הפירוד, ונוכל לקבל פני אויבנו בשורות מלוכדות, ליתן לו תגובה המתאימה בעוד מועד.

ועוד: אנו מובטחים, שעוד לא אלמן ישראל, ויש עוד בינינו חקרי לב, המוכשרים להמציא לנו איזו תכנית מוצלחת, שתאחה כל הקרעים שבהאומה; ומפי הנסיון למדנו, שדוקא אנשים האלו יושבים להם בקרן זויות ושומעים אין להם. - לזאת מוכנים אנו ליתן מקום בעתון הזה לכל אחד, שנושא בחובו איזה פתרון בטוח לאיחוד האומה, לפרסם אותה ולהשמיעה ברבים.

ונוסף על כל הנזכר, כוונתנו בהוצאת עתון הזה, להגין על תרבות העתיקה שלנו, בת התפתחות של המשך אלפים שנה, שמלפני חורבן ארצנו. ולגלותה ולנקותה מתחת הערמות, שנצטברו עליה בהמשך שנות גלותנו בין האומות, - כדי שיוכר בהם אופים היהודי הטהור, כמו שהיו באותו הזמן. ומזה יצמח לנו תועלת הכי חשובה. כי נוכל למצוא דרך, איך לקשר את ההוי הגלותי שלנו עם התקופה המזהירה ההיא, - ונפטור מלרעות עצמנו בכרמים זרים."

(המערכת)

אני חושב שהוא כתב את זה על שנות הארבעים, והיום, אחרי שמונים שנה זה אותו דבר. ככה זה, ההיסטוריה חוזרת וכל פעם בצורה הרבה יותר קשה. כי בינתיים האגו גדל, העולם ואנחנו, ולכן צריכים לראות את הקריאה שלו בצורה מאוד רצינית ולמעשה.

תלמיד: לעניין הגישה, בעל הסולם מרחיב פה בעניין הזה שאם הייתה ידועה הסכנה, היינו מצליחים להתאחד אבל היא לא ידועה מספיק בכלל הציבור. זאת הגישה שאנחנו צריכים בעצם להיות בה?

הוא מדבר מצד הציבור, שלציבור היא לא מובנת. אבל היום זה הרבה יותר מובן, כי התהליך שהיה אז, הוא מדבר על גרמניה, זה לפני השואה, בשנות הארבעים, 1940, כשעוד לא התחיל כל העניין, רק הוא פשוט ראה את המגמה, הוא ידע מה עלול לקרות. והיום זה כבר הרבה יותר ברור, ויש לנו הרבה יותר חומר ביד כדי להסביר ולהוכיח שצריכים לעשות משהו.

תלמיד: יוצא שכל הקושי בעצם זה הכרת הרע בקרב הציבור.

זה תמיד השלב הראשון, כמו שאתה מרפא איזו מחלה, אתה קודם כל חייב להכיר בה, לגלות אותה. ואת זה יכולים לעשות רק המומחים, לכן אנחנו צריכים לגשת ולפתח כל מיני צורות, גישות איך להביא לציבור הישראלי, אני מדבר על ישראל, את ההבנה איפה אנחנו נמצאים ומה בדיוק היא המחלה ומה יכול להיות אם לא נרפא אותה כרגע.

תלמיד: זה בעצם צריך להיות העיקר, להסביר את זה?

זה צריך להיות עיקר הקיום שלנו, בכל דבר. אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מביאים לידיעת הציבור את הידיעה הזאת, מהי המחלה שממנה כולנו סובלים. או אפילו לא סובלים עדיין, כי ישנה תקופה לטנטית, תקופת דגירה, שלא מרגישים את המחלה, היא כבר נמצאת אבל לא מרגישים, ולכן זה מה שאנחנו חייבים לעשות.

תלמיד: בעל הסולם מתאר פה עוד שתי מטרות, הוא אומר שנמצא אנשים שתהיה להם תכנית לאחות את הקרעים באומה, שהם יושבים בקרן זווית ובעצם המטרה בעיתון הזה היא להביא אותם לקדמת הבמה.

ישנם כאלה שאנחנו רוצים לקדם אותם לעניין זה. ישנם כאלה שאנחנו מקווים שאנחנו נרדים אותם קצת, כי כל המאבק שלהם והפעילות בחברה הם כדי למשוך את החברה לכל מיני כיוונים אחרים ממה שאנחנו, ואז אנחנו ניראה להם כאויבים שלהם. אז אמנם אנחנו לא רוצים להיות כאלו אבל זה יוצא, כי בפוליטיקה לכל אחד יש כיוון משלו, ואם למישהו יש כיוון אחר הוא רואה את זה כאויב שבא לפניו.

תלמיד: אבל אותם "חקרי לב, המוכשרים להמציא לנו איזו תכנית מוצלחת, שתאחה כל הקרעים שבהאומה", מי הם?

אנחנו. אלא מי עוד? אתה מחפש מהפרופסורים, מהפוליטיקאים? ממי אתה מחפש? אין לך היום שום ארגון וגוף בחברה, שיש לו מה להגיד על זה. אני כבר לא מדבר על זה שיש לו תכנית, תכנית מעשית, שהוא רוצה לקדם אותה. אם זה היה כך, העבודה שלנו היתה רק לתמוך בדברים כאלה. יכול להיות שאנחנו צריכים לאתר אותם וישנם, זו גם שאלה.

תלמיד: זאת אומרת, שחוץ מזה שאנחנו צריכים להסביר שאם לא נאחה את כל הקרעים יהיה רע, אנחנו גם צריכים לבנות איזו תכנית לאיחוד העם.

אנחנו צריכים לעשות גם את זה וגם את זה, לא לחכות. כי באמת, בטוח וברור שאין תכנית כזאת ואין גישה כזאת ומתוך זה שלא רואים את זה כדברים אפשריים, גם לא ניגשים לזה, לא ניגשים. וכולם עוזבים, דרך אגב כמונו עד היום, ועוסקים במשהו אחר. אז אנחנו כבר לא יכולים להרשות לעצמנו לעסוק בשום דבר אחר חוץ מאיחוד האומה.

תלמיד: מה היחס בין המטרה הראשונה, להסביר את הרע, הכרת הרע, לבין המטרה השנייה, שזו תכנית לאיחוד העם. מה היחס ביניהן?

לא הבנתי. מה ההבדל ביניהן?

תלמיד: כן, מה ההבדל ביניהן. בין זה שהוא כותב בהרחבה שאנחנו צריכים להכיר את הרע שעומד לפנינו, כי אם נכיר אותו נתאחד.

זה האגו שמבדיל בינינו, מפריד בינינו.

תלמיד: לבין המטרה החיובית, שהיא לאחות את כל הקרעים בעם.

אותה אומה, כן. אין לך יותר מזה. היצר הרע שהבורא ברא, שעכשיו הוא ממש מתברר כמפריע לכל האומה ולכל האנושות להתחבר ולהגיע לתיקון הכללי, זאת אומרת לגמר התיקון, אין חוץ מזה כלום.

תלמיד: המטרה הזאת, שאם לא נתאחד יבואו צרות, זה נשמע ממש כמו דחיפה מאחורה, והדבר השני, שזו תכנית לאיחוד העם, זה משהו שאמור להיות גם משהו חיובי, שמושך מקדימה.

זה מה שאנחנו משתדלים לעשות, כמה שעוד ניתן. לפחות להימנע מכאלו צרות ומכות שכבר נמצאות ממש ביציאה מהכוח לפועל.

תלמיד: על פניו המטרה הראשונה הרבה יותר מובנת לאגו וגם להסברה, והוא גם כותב פה הרבה יותר רחב על המטרה הראשונה, שאם לא נתאחד יהיה רע.

לעומת זאת, הוא מקדיש פסקה אחת לכל הנושא של התכנית לאיחוד העם, כשהרבה יותר קשה להסביר איך מצד החיוב להימשך לאותו האיחוד.

אבל מה זה נקרא שאתה בורח מהרע? באיזו צורה אתה בורח, קונה כרטיס לאיזה מטוס? מה זה נקרא בריחה מהרע, אם לא להתאחד? במה הוא הרע ואיך אתה בורח ממנו. יכול להיות שאתה יושב על אותו כיסא ואתה בורח. בריחה זו לא פעולה פיזית, זו פעולה נפשית, זה מצב שבאומה.

תלמיד: כשהמצב הזה מופיע בצורה טבעית, כשהרע הוא גלוי, מובן לכולם מה זה להתאחד.

זה תלוי ברופאים שהם מגלים לך מהי המחלה. יש מומחים מיוחדים, מכשירים מיוחדים, שיכולים לגלות לך מה קורה לך באמת, ואז יכולים לייעץ לך מה לעשות, עוד לפני שאתה חס ושלום, החולה, מרגיש. זה עניין של מומחיות, ולכן זה לא מובן לכל אחד והוא לא רואה את זה. הוא לא רואה, ישנם אנשים בעולם, נגיד עשרה אחוז מאוכלוסיית העולם לא יודעים שיש בהם כל מיני מחלות שעוד מעט יתפרצו. אז אתה הולך עם העשרה אחוז האלו, או עם אלו שיכולים לגלות את המחלה?

תלמיד: כשהרע מתגלה, אז ברור מה זה איחוד וברור מה צריך לעשות, כי הכול גלוי. אנחנו חווינו את זה, זה מאוד מורגש, הפחד מאחד.

אני שואל, ומה היום? אתה אומר שבכל זאת הרע עוד לא מגולה.

תלמיד: זאת עובדה, גם בעל הסולם כותב שזה עדיין לא מגולה בכל העם.

כן. זאת אומרת אם העם לא נכנס לחרדה, אז נקרא שהרע עוד לא מגולה. אתה צודק.

תלמיד: השאלה שלי על הגישה כלפי המטרה השנייה, איך להסביר מצד החיוב, מצד המשיכה קדימה את התכנית לאיחוד העם?

אני לא ראיתי דבר כזה. אני לא חושב שאתה יכול להעמיס על מישהו לעשות פעולות שעולות לו כוח, כסף, זמן, מאמץ פיזי, פנימי, נפשי, ובגלל מה? יכול להיות בגלל כסף, לקבל איזו מדליה או משהו, אבל איך אתה רוצה לעשות את זה? אלה פעולות שדורשות מהאדם מאמץ פנימי, וגם חיצוני יכול להיות. ואתה רוצה לעשות כך שזה יקרה ללא איום?

סך הכול יש שני כוחות בטבע, חיובי ושלילי. לפתח כוח חיובי למטרת הבריאה זה מאוד קשה גם ליחידים שיש להם איזו נטייה למטרת הבריאה, למטרת החיים. העם נמצא במשבר, בצורה שבורה, העם נמצא בגלות פנימית. ובמצב כזה אתה לא יכול לבוא אליו ולהגיד, "אבל מטרת החיים, מטרת הבריאה, גמר התיקון, מחכים לכם, איפה אתם, עם ישראל". תתחיל כך לנאום?

תלמיד: לא. אבל יוצא מהדברים שלך, אם אני מבין נכון שאני גם לא צריך לבוא אליהם ולהגיד להם, "אם נתחבר, תהיה כלכלה יותר טובה, ותהיה בריאות, וחינוך טוב לילדים, וביטחון ברחובות".

זאת השאלה. יכול להיות שכן, יש בתעמולה גם חלק כזה שאתה מראה להם עד כמה שהם יכולים להצליח. אבל העיקר, ולפי מה שבעל הסולם אומר, עדיין אני לא ראיתי את זה במאמר, אני ראיתי רק שבוא נשתדל להימנע מהשמדה, זה מה שהוא אומר. וזה פועל בדרך כלל יותר על הרצון לקבל. לכן אנחנו צריכים לאסוף, לראות את כל הבעיות שכבר מגולות ועוד עומדות להתגלות, ולהביא את זה בצורה כזאת שאדם ירצה לשמוע ולקרוא ולראות אותן. כי בדרך כלל אנחנו סוגרים עיניים על דברים כאלה, כי הם לא נעימים לאגו שלנו, לרצון לקבל.

תלמיד: יש פה מטרה שלישית שהוא כותב, שאנחנו רוצים "להגין על תרבות העתיקה שלנו, בת התפתחות של המשך אלפים שנה, שמלפני חורבן ארצנו".

אני לא יודע, בטח שזה לא לדתיים. כי הדתיים בוטחים בכוח עליון שיושב בשמיים לשמור עליהם, ומה שיהיה, יהיה. העיקר שיקיימו את מה שכתוב לפי גירסא דינקותא שלהם וזה מספיק, ואפילו שמביאים להם את העובדות האלה מהשואה, מה שלא היה לבעל הסולם, כדי שיראו שאין הבדל בין דתי ללא דתי בעניין היחס של הכוח העליון לעם ישראל. זאת אומרת דרך הגרמנים, דרך לא חשוב מי, אבל לא היה הבדל. אף אחד לא עשה חשבון, האם אתה חרדי או חצי חרדי, או אתה מזרחי, זאת אומרת עם כיפה סרוגה, או אתה כזה וכזה, או אתה חילוני לגמרי, אלא התייחסו לכולם כיהודים לגמרי באותה רמה. כמה שאתה יכול להיות מלומד ומודרני, אין שום הבדל.

אבל בכל זאת הם לא ירצו לשמוע את זה, לא ירצו. כי גירסא דינקותא היא חזקה מאוד בזה שאני מאמין בבורא, אני עושה את מה שהוא אמר לי ומה שהוא אמר לי כתוב ב"שולחן ערוך" ובסידור, זה מה שאני מבצע וזהו. יש להם גירסא דינקותא, זאת אומרת חינוך מאוד מאוד חזק, כך שגם אליהם אין לנו שום גישה לפנות. ואסור לנו לעשות את זה, כי לקהל הדתי, לא חשוב אפילו באיזה רמות, מכיפה סרוגה שתלויה על האוזן ועד כל הצורות החרדיות ביותר, יש לכל חלק וחלק מהקהל הזה מורים, רבנים, ולכן אסור לנו להיכנס לשטח לא שלנו.

תלמיד: מה הכוונה במה שבעל הסולם כותב שצריך להגן על התרבות העתיקה, לגלות, לנקות מתחת לערמות שנצטברו עליה במשך שנות הגלות ודווקא מזה יצמח לנו תועלת הכי חשובה?

ברור שהוא מתכוון לחכמת הקבלה, שבה אנחנו צריכים להשתמש, לפתוח אותה, לגלות אותה לכולם בצורה שיהיה מובן על מה היא מדברת. זאת אומרת לא בלמעלה מהדעת, למטה מהדעת, ולא להתפלל לבורא, אלא קודם כל להראות איפה אנחנו נמצאים. במערכת עגולה שנקראת מערכת המציאות או אדם הראשון או לא חשוב איך, ושהיא שבורה כדי לתת לנו אפשרות לאסוף אותה ועל ידי זה להגיע מדרגת החי, המקולקל, אנחנו פחות מחיות, אנחנו פחות מכולם, מכל הדומם, הצומח והחי, להגיע לדרגת המדבר, הדומה לבורא. את זה אנחנו צריכים להסביר.

תלמיד: לסיכום אם אתה יכול לצייר איזה מהלך שכלול משלושת השלבים פה שבעל הסולם מתאר, מצד אחד הכרת הרע, מצד שני המשיכה לטוב, תכנית לאיחוד העם ומצד שלישי הסברה מהי חכמת הקבלה האותנטית.

אני חושב שבמקצת הן צריכות ללכת יחד.

תלמיד: כל שלוש המטרות?

כן. אתה לא יכול להסביר משהו אחד ללא שני וללא שלישי, רק תלוי איך אתה מגיש את זה שוודאי אתה לא מדבר בשם חכמת הקבלה אלא רצוי יותר לדבר מצד המדע, שאנחנו נמצאים בעולם העגול וכלפי המכות שעומדות בעולם אז יש לך על זה המון חומר היום, ועד כמה שאנחנו ממש מתגלגלים למצב בלתי הפיך וכבר עברנו אותו, כבר כתוב בהרבה מחקרים ועוד ועוד. זאת אומרת לא לפתוח מקורות שהם יכולים לעורר ספק או דחייה. אפילו אם אין בהם ספק, בטוח שזה כך, אבל מפני שבא מהמקור שלא מתקבל על דעת ההמונים, אז אתה לא משתמש בו. אתה צריך ללכת כך, לא שאתה צודק אלא עד כמה שזה ישמע קודם כל.

צריכים כאן, כמו שהוא יכתוב לנו הלאה, גם מומחים, מומחים זרים יכול להיות. זאת אומרת שלא שייכים לחיבור שלנו ולאג'נדה שלנו, למטרה ולשיטה שלנו, אלא הם יודעים באיזו צורה לגשת לעם. אבל זה דברים מאוד מאוד אקטואליים. אין לי מילים.

ועד כמה שתלמדו את זה יותר, אני מקווה שבזה בכל זאת הלבבות שלנו יתעוררו וזאת תהיה תפילה אפילו אם לא מאורגנת היטב בינינו, וזה גם ייתן שינוי. זאת אומרת אפילו הלימוד של החומר הזה בכל זאת ייתן תוצאה חיובית.

תלמיד: יש עכשיו כמו שטח כפול לעבודה. יש את העבודה שלנו בעשירייה ויש את העבודה שלנו בהסברה או בנטייה כלפי חוץ.

עכשיו אתה מבין למה אתה צריך לעבוד בעשירייה.

תלמיד: למה?

כי אחרת זה אגואיסטי. כי אם אתה לא עובד למען הציבור ולמען העולם ולמען הבורא, מלכתחילה כל העבודה שלך פסולה. "שב ואל תעשה עדיף"¹. כי אתה נפעל על ידי האגו שלך.

תלמיד: האם עשירייה לא כוללת הכול?

מה זה כוללת הכול? אם העשירייה פועלת לטובת עצמה, "אנחנו רוצים להשיג ועוד יותר מעשיריות אחרות ועוד את הבורא שימלא אותנו, ישרת אותנו", ועוד מוסיפים לזה "נחת רוח לבורא", אני מבין שמוסיפים ככה, שיהיה.

נחת רוח לבורא זה כשאתה פועל אך ורק כדי לגרום להיווצרות הכלי הנכון ואלה כל הנשמות במערכת אדם הראשון, שאם זה לא נגמר שם ושם זה בעצם כל המטרת המאמצים שלך, אז אתה, אל תתחיל. עד כדי כך.

תלמיד: חסר לי הקשר בין עבודת העשירייה לציבור כי בדרך כלל זה פרטים שעובדים בהפצה.

לא. זו אותה עשירייה רק בצורה יותר אמיתית. שעד כמה שאתה מרחיב את העשירייה לגבולות בני ברוך ואחר כך לגבולות ישראל ואחר כך לגבולות העולם, אתה רואה פשוט אותה עשירייה דרך המיקרוסקופ, טלסקופ, דרך כל מיני כאלה המכשירים שמגדילים לך את הראייה למה שיש בתוך עשירייה. שאתה אחר כך מגלה שכל העולם הוא עשירייה שלך ומה שראית קודם שזה לא כך זה פשוט כי קצר ראייה היית.

תלמיד: ואם העשירייה היא דגם שרק הולך ומתגלה שהכול בתוכה, למה לא להתעמק בה יותר?

זה נקרא להתעמק. כי בלהתעמק בה אתה לא יכול, זה דווקא כשאתה מרחיב את הגבולות שלך לגבולות אמיתיים שזה כל הכלי דאדם הראשון, מלכות דאין סוף, ה-ו-י-ה אחת.

תלמיד: אם את בעל הסולם לא שמעו לפני מלחמת העולם השנייה למה שעכשיו זה ישמע?

אני יודע רק דבר אחד, רב"ש כשלימד הוא לימד. "יש אנשים ואני מלמד אותם". על בעל הסולם היה אומר "אבא היה מוכן לדבר עם האבנים". הן מוכנות להיות לידו, לא לברוח, אין להן רגלים, הוא היה מוכן לדבר אליהן. ממש ככה. זה מילים שלו.

זאת אומרת, אנחנו צריכים לעשות את העבודה שלנו. אני לפעמים צריך לעשות ביקורת אל מי אני מדבר, באיזו צורה אני מדבר, אבל אם אפשר באיזו צורה להשפיע אז אני חייב. עוד יותר מזה, הרבה פעמים רב"ש היה אומר לי משהו, ואני מסתכל עליו כמו לא שומע, לא מבין והוא אומר, "אני אומר את זה עכשיו לא אליך אלא לאוויר העולם". ככה יושבים אחד מול השני ואני לא מבין מה שהוא אומר, אלא ככה, שיש בזה כוח כשאנחנו אומרים כי זה כבר עבודת הנשמה, זה כבר יציאת הפרצופים ברוחניות ולכן אנחנו צריכים לעסוק בזה. ולא לעשות חשבון שנראה לך לשכל הקטן שלך שזהו, "אין אל מי לדבר ואין עם מי לעבוד". אין ברירה. אתה רואה, באים כל בוקר ועושים כל הזמן את כל הדברים, אחרת איך? אני לא יודע איך להגיד. עבודה רוחנית היא לא ששואלים. שעושים.

(סוף השיעור)

---

1. "שב ואל תעשה עדיף" (תלמוד בבלי, סדר מועד, משכת עירובין, דף ק', א' גמרא(.↩