שיעור בוקר 30.03.2017 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1159,

מאמר 41, "מהו המצות קלות שאדם דש בעקביו, בעבודה" (1990)

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1159, מאמר "מהו המצות קלות שאדם דש בעקביו".

אנחנו לומדים לקראת חג הפסח את כל החומר ששייך לגלות הכללית. ומצרים זה שורש של כל הגלויות ואנחנו צריכים מזה ללמוד גם על המצב שלנו, שגם אנחנו נמצאים בגלות בינתיים ונקווה לגאולה. אז הגאולה מגיעה מתי שרוצים אותה, מתי שמכינים את עצמנו בזמן הגלות, כי גלות היא סך הכול הכנה לגאולה כדי להכיר במה שחסר לנו, להכין את הכלים המותאמים לגאולה.

לכן סך הכול כל העבודה שלנו בהשגת הדביקות, שזו מטרת הבריאה, היא מתחלקת לשני חלקים החלק הראשון זה הגלות, שכוללת אפילו מצבים שאנחנו בכלל לא מכירים את מצבנו, איפה אנחנו, מה אנחנו, בשביל מה אנחנו, שאנחנו בדרגת חי, כמו כתוב "כולם כבהמות נדמו", עד שאנחנו מגיעים להרגשה שאנחנו נמצאים מחוצה לדביקות בבורא, זאת אומרת שמרגישים איזה חיסרון, צורך בהשגת מטרת הבריאה, מהות החיים, בשביל מה חיים, מה טעם בחיינו.

לאט לאט אנחנו מתחילים להבין שהטעם בחיינו נמצא בהשגת הכוח העליון שמנהל אותנו, שמפעיל אותנו. שדווקא בהשגה שלו, בהשגת המהות של ההתפתחות שלנו, אנחנו נשיג אותו ואז נגיע למטרת ההתפתחות. עד כמה שמרגישים חיסרון בהשגה הזאת, מתחילים להבין שזאת הגלות, גלות מהדביקות בבורא, שדביקות זה נקרא מהשתוות הצורה, והשתוות הצורה זה להיות בהשפעה ואהבת הזולת כמוהו בעל מנת להשפיע.

ואז כשמרגישים שזאת המטרה שלנו, שזה מה שאנחנו רוצים, להגיע להשפעה ולאהבת הזולת, שאת זה משיגים דרך החברים שמתחברים, מגיעים לשם דרך הריב, כמו בני יעקב ואחר כך משתדלים להתחבר, לבנות את הקשר בינינו שנקרא "פיתום ורעמסס", רואים שלא מסוגלים לבנות את הקשר, ואז "וייאנחו בני ישראל מהעבודה", כי חייבים להגיע אבל מבינים שלא מסוגלים. ואז הם מתקרבים כבר ליציאה מהגלות ולקבלת התורה, זאת אומרת שיטת התיקון מהיצר הרע.

כך אנחנו עוברים על החלק הראשון של העבודה שלנו, של המצב. והחלק השני זה כבר התיקון, שנמצאים מחוצה ליצר הרע, ביציאה ממצרים, מחוצה למצרים, אז מתחילים לתקן אותו. זאת אומרת שרוכשים דרגת הבינה ולאט לאט על ידה מתקנים את המלכות, שזה השלב השני של התהליך. עד שמגיעים לתיקון המלכות השלם.

אז בואו נראה קודם כל מה באמת המצב שלנו הנוכחי, שנכיר בו, שהוא הגלות.

"על הכתוב "והיה עקב תשמעון, ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד, אשר נשבע לאבותיך", פירש רש"י וזה לשונו "אם המצות קלות, שאדם דש בעקביו, תשמעון, ושמר ה', ישמור לך הבטחתו", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מה משמיענו בזה, שאם ישמור האדם את מצות הקלות, אז ישמור ה' לך את השבועה. ויש להבין, מהו התנאי הזה, שמשמע, כי אילו אחרת אין בידו חס ושלום לקיים את השבועה, שנשבע לאבותיך. ועוד יש להבין, מה שהמפרשים שואלים, מדוע מתחיל מלשון רבים "ושמרתם ועשיתם" ומסיים בלשון יחיד "ושמר לך".

ובכדי להבין זה, צריכים קודם כל להבין באופן כללי, מהן ענין תרי"ג מצות שניתן לנו. ובהקדמת ספר הזהר (דף רמ"ב) כתוב שם וזה לשונו "המצות שבתורה נקראים בלשון הזהר בשם פקודין. ונקראים אמנם בשם תרי"ג עיטין. וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקרא אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. ועל דרך זה יש בתורה ומצות בחינת נעשה ובחינת נשמע. וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראות המצות בשם תרי"ג עיטין. והן בחינת אחור. וכשזוכים לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצות בבחינות תרי"ג פקודין. כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה, וכו', והיא בחינת הפנים של המצות".

והנה בחינת "עושי דברו" נקראת בזמן ההכנה, היינו מטרם שהאדם זוכה לבחינת "לשמוע בקול דברו", שענין "שמיעה" שייך דוקא לאחר שהאדם זכה לכלים דהשפעה, שרק אז יש לו בית קבול להשפע, שיתלבש בכלים דהשפעה. ואז יש לו "אזניים", לשמוע בקול ה'.

מה שאין כן כשעדיין משוקע בכלים דקבלה, אז מוטל על האדם לעבוד בבחינת "עשיה", הנקרא "מעשה", אף על פי שהגוף לא מסכים לעבוד לשם שמים. אלא הוא צריך להאמין, אף על פי שהוא נמצא במצב של שפלות, היינו שהגוף לא מסכים לעבודה זו, לעבוד לשם שמים," "גוף" הכוונה רצון, "מכל מקום הבורא נהנה מזה, היות שבמצב השפלות, האדם מרגיש שהוא נצרך להבורא, שיעזור לו." לעשות פעולות השפעה אדם לא מסוגל, הרצון לקבל שלו לא מרשה לו, אז הוא מרגיש שהוא חייב את העזרה מלמעלה. "לכן יש לו אז מגע הדוק עם הבורא." שיעזור לו. "היינו שהוא מרגיש, שאין לו עצה אחרת, אלא רק ה' יכול להציל אותו ולהוציאו מהשפלות הזו." דרך החיסרון לעזרה אנחנו מגיעים למגע עם הבורא, אחרת אנחנו לא זקוקים לו.

"אולם האדם שואל לעצמו, איפה הצדק והיושר של הבורא. היות שהוא נותן יגיעה ומקיים תו"מ, ולא רוצה תמורת זה שום שכר, אלא הוא רוצה לעבוד לשם שמים, וכמו שכתוב בזה"ק, לעבוד בגלל שהוא רוצה לשמש מלך גדול, היינו מטעם "דאיהו רב ושליט", וכשהוא מבקש מה', שיתן לו להרגיש את גדלותו יתברך, והאדם מאמין שה' הוא שומע תפלות כל פה, והוא עומד ומחכה כל יום, שתהיה לו הרגשה יותר גדולה מגדלות ה', ולבסוף הוא רואה, שהוא הגיע לשפלות יותר גדולה. היינו שהוא מרגיש, שאנשים מרחוב, אין הם כל כך שקועים באהבה עצמית.

והאדם שואל, מדוע אנשים מרחוב, שאין להם שום תפלה, שה' יוציא אותם מאהבה עצמית, הם בסדר." הם בסדר בזה שהם מכבדים את ה' יותר ממנו. "והוא רואה, שהם מרגישים את הסדר עבודה בתכלית השלמות. היינו, שהם יודעים, שכל יום הם מתקדמים, היינו שהרכוש שלהם מתגדל. כמו שאמרתי פעם, שיש לכל אחד מהם יומן, ששם הוא רואה, כמה מצות נרשמו כל יום על שמו, וכמה דף גמרא יש לו לרשום בהיומן שלו. והוא רואה להיפך, שכל יום הוא גרוע מאתמול."

יש גם ההבדל בין מה זה מצוות למי שרק עושה את הפעולות, אז הגוף תומך בו, לבין מה זה מצוות למי שרוצה להגיע להשפיע נחת רוח דרך זה שעושה פעולות השפעה בעצמו. זה כבר משהו אחר. כי הגוף לא נותן לו, הרצון לא נותן לו לעשות. המילה "מצווה" היא אחרת לגמרי למי שעושה פעולות מעשיות ולמי שעושה פעולות רצוניות.

"ואפילו שהאדם עושה חשבון לעצמו, הוא רואה שיש כמה עליות בכל יום, עד לפעמים האדם חושב, עתה בטח אני כבר באתי אל המנוחה והנחלה, לא כמו שהיה עד עתה. פתאום באות לו מחשבות שמבלבלות את ראשו, ושוכח את הכל, היינו שהוא שוכח אפילו מענין עליות בכלל, ומרגיש רק שפלות. אחר כל העבודה שנתן, הוא נעשה עתה יותר גרוע מתמיד, ומתחיל להסתכל על עצמו, ואינו מוצא בעצמו שום מעשה טוב, ומרגיש כאילו אף פעם לא קיים תו"מ."

זה בדרך כלל מה שנקרא אצלנו "עליות וירידות", והם קורים אך ורק לאלו אנשים שנמצאים במאבק לתקן את הרצון לקבל שלהם בעל מנת להשפיע. אבל מי שלא שייך לתיקון הרצון, הוא מרגיש את עצמו בדרך כלל שנמצא במישור הקבוע ואין לו עליות וירידות, לא ברצון, לא בכוונה, לא בחשיבות הבורא, לא ביחס למעשה.

"ונשאלת השאלה, איך האדם יכול לתרץ לעצמו על הרגשות האלו, האם זה אמת או שקר. כלומר, מבחינת המציאות, שזה לא יכולים למחוק את המציאות. היינו שבטח נתן יגיעה, ובטח קיים תו"מ, אולם לפי הרגשת האדם, הכל נעלם. נשאלת השאלה, לאן הלכו, כלומר, מי לקח אותם, שאין הוא מרגיש אותם. ואין לומר, שהוא סובל על שכחה, לכן הוא שכח את הכל. הלא האדם רואה, שדברים לא יפים מה שהוא עשה, הוא כן זוכר.

והתשובה היא, שצריכים להאמין באמונת חכמים, כמו שאומר בזה"ק, שמפרש את מה שכתוב "או הודע לו אשר חטא". ושואל, מי הודע לו. ומתרץ, התורה. וכמו שפירשנו פעם, ע"י זה שהוא לומד תורה על הכוונה בכדי להגיע אל האמת, היינו שיהיה עובד ה' באמת, כלומר שזה שהוא מקיים תו"מ אין לו כוונה שהוא עובד עבור עצמו, היינו שהוא יקבל שכר, אלא הוא רוצה לקיים תו"מ על דרך שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", היינו שהוא לומד תורה בתור עצה, שע"י זה הוא יגיע שיהיה עובד ה' באמת, היינו שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', לכן התורה מודיעה לו "אשר חטא".

זאת אומרת, הסדר של "תורה תבלין" הוא, מקודם היא מודיעה לו "אשר חטא", היינו עד כמה שהוא שקוע באהבה עצמית, שזה נקרא, שהתורה, שהיא בחינת התבלין, נותנת לו הכלי, היינו החסרון, שיהא נצרך שהבורא יעזור לו." התורה מיועדת כדי להביא אותו למגע עם הבורא, לדביקות בבורא, ולכן היא עכשיו בשלב הזה הראשון מפתחת באדם חיסרון לבורא. על ידי מה? על ידי זה שמראה לאדם עד כמה שהוא לא מסוגל לעשות פעולות שנקראות מצוות, זאת אומרת בתיקון הרצון לקבל שלו לבד, אלא הוא זקוק לבורא. כשזקוק לבורא, אז מתחיל להשתוקק, מתחיל לחפש, מתחיל להיכנס למגע עם הבורא. כי לבד, ואם אדם לא זקוק לבורא כדי לתקן את עצמו, הוא לא יכול לפנות אליו. הוא לא יכול. מכל שכן לחפש מגע עימו או דביקות.

לכן השלב הראשון בעבודה שלנו זה שאדם יראה עד כמה שהוא לא מסוגל לעשות פעולה שרוצה, שחייב, שבעצם בלי זה הוא לא משיג כלום מתוך הרצון לקבל שלו האגואיסטי. ואז הוא נמשך לבורא, ממש להידבק בו, להתקשר אליו ולחפש אותו, כי מגלה שאחרת אין לו שום סיכוי להגיע לשום תוצאה. כאן ההבדל בין עובדי ה' ללא עובדי ה', שעובדי ה' במקרה כזה, בשלב הזה, הם משתוקקים לבורא מהטעמים האגואיסטיים שלהם, כי אחרת הם רואים שלא מסוגלים להשיג כלום.

ועל ידי זה האגו שלהם מתפתח היחס לבורא, מתפתח היחס לקבוצה והכול. עדיין נמצאים ברצון לקבל שחייב להתגלות יותר ויותר כי רוצה את המטרה, אמנם [עדיין] בצורה אגואיסטית.

"נמצא, שהתורה מודיעה לו, זה שהוא מאמין בה', זהו דבר זר אצלו. היינו שהוא מרגיש איך שהוא מרוחק מה', שכמו דבר זר הבורא נחשב אצלו. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על הכתוב "לא יהיה בך אל זר", שפירוש "אל", ה' לא יהיה אצלך כמו דבר זר, שאין לך שום חיבור עמו.

וזהו מטעם, היות שהאדם משוקע באהבה עצמית, שזהו שינוי צורה מהבורא. היות שהבורא רצונו הוא רק להשפיע, מה שאין כן האדם מצד טבעו הוא רק לקבל. לכן אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד. נמצא, במקום שהיה האדם צריך להרגיש קירבת ה', הוא מרגיש ריחוק מה'. וזה מודיעה לו התורה. היינו להאדם שלומד תורה, מסיבת שהוא מאמין בדברי חז"ל, שאמרו, "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", התבלין האלו נותנים להאדם להרגיש איך שהאדם מרוחק מה'.

נמצא, שהתורה נתנה להאדם כלי, היינו חסרון, שהאדם יבקש מה', שיוציאו מהגלות, הנקראת "גלות מצרים", כידוע מצר-ים פירושו צר עין, היינו שאין לו שום כח להשפיע אלא רק לקבל. והאדם, הגם שהוא רואה, שאי אפשר להגיע לקירבת ה', מטרם שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע, מכל מקום הוא רואה, שאין שום מציאות, שתהיה בידו יכולת להגיע לזה בלי עזרתו יתברך."

שאלה: מה זה הדלק לעבודה שנקרא "אמונת חכמים"?

יש לנו סדר פרצופים מעולם אין סוף עד עולמנו. ותמיד, גם בסדר התיקונים יש לנו תיקון מהקל לכבד. ומי שתיקן את עצמו קודם, שנקרא "הדור הקודם", הוא עוזר לאלו שבאים אחריו, שנקרא "הדור הבא" להיתקן. כי סך הכול כולם שייכים למערכת אחת וכולם תלויים בכולם. כמו שאנחנו לומדים, העליון מתקן את התחתון, על ידי זה שמעלה את התחתון גם הוא עצמו עולה.

"חכמים" נקראים אלה שהגיעו לחכמה, לאור החכמה. אבל אלו שעוד לא הגיעו לחכמה, התחתונים שלהם שנכללים בהם, הם נכללים בכוח הביטול ולכן משיגים מהם רק אור החסדים, למרות שהוא גם במקצת הארת חכמה, וזה נקרא "אמונת חכמים". מי שמתבטל כלפי מדרגה יותר עליונה, חכמה, הוא מקבל מזה כוח האמונה, כוח הבינה, "אמונת חכמים".

זה הפירוש הקבלי, ודאי שיש עוד פירושים למיניהם, אנחנו מפרשים כך. זאת אומרת, ביטול כלפי העליון נותן לתחתון כוח השפעה.

"וכבר דברנו מזה הרבה פעמים, מדוע עשה ה' ככה, היינו שלא תהיה שום מציאות מצד האדם לצאת משליטת פרעה. והתשובה לזה היא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאברהם שאל את ה', בזמן שה' הבטיח לו ירושת הארץ, "במה אדע כי אירשנה"." הבורא הבטיח לאברהם, זאת אומרת זאת השגה מיוחדת שהאדם הזה הגיע, שאתה תקבל תיקון על כל הרצון לקבל שלך. כאן השאלה, איפה כל הרצון לקבל שלי, מה אני מרגיש? אני לא מרגיש רצונות של המדרגות העליונות, זה דבר אחד. ודבר שני, מאיפה אני אקבל את הכוח להתמודד איתם? אפילו בדרגה שלי אני לא יודע מה לעשות איתה. הרצון לקבל שעכשיו נמצא בי, ששולט בי, שנפתח בי, גם בו אני לא יכול לשלוט.

וכאן אנחנו כבר מתחילים להבין שהבעיה היא לא בשליטה ברצון לקבל, הבעיה היא בדביקות בבורא, כתוצאה מזה יהיה לאדם כוח לשלוט ברצון. "ויאמר לאברם, ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם".

ואמר, ששאלת אברהם היתה, שאברהם ראה מהי ירושת הארץ, שהיא ענין מלכות, הנושאת את השפע העליון, הכולל ה' בחינות נרנח"י דקדושה. וידוע, שאין אור בלי כלי, היינו שאין מילוי בלי צורך. ואברהם ראה, שאין לישראל צורך להשיג שלימות המדרגה. אלא, שאם ישיגו קצת הארה מלמעלה, כבר יהיה להם סיפוק. וממילא אין להם צורך להשיג את הנרנח"י דנשמה הכלולה במלכות, שזו נקראת "ירושת הארץ".

ואיך, אמר אברהם, איך יקבלו את האור, בזמן שאין להם כלים, הנקרא "צורך". אז אמר לו ה' "ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". היינו, שעם ישראל יהיו בארץ, היינו ברצון, שלא שייך לעם ישראל, אלא הם יהיו תחת שליטת הרצון לקבל, שזה שייך לפרעה מלך מצרים.

"וענו אותם". כלומר, שעם ישראל יסבלו, מזה שאין הם יכולים לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, שזה יביאו להם דביקות בה'. אז הם יצטרכו שה' יעזור, כמו שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם, ויזכור אלקים את בריתו את אברהם"."

זאת אומרת, המטרה היא לא לשלוט על הרצון לקבל, ולא לגלות אותו, ולא לתקן אותו, זה הכול מסודר כדי שאנחנו נזדקק לבורא.

"וידוע מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". שואל הזה"ק "במה מסייעין אותו. ומשיב, בנשמתא קדישא. היינו מקודם נותנים לו נפש, זכה יתיר, נותנים לו רוח". זאת אומרת, כפי מה שהוא הולך לזכות עצמו ודורש עזרה, אז העזרה שהוא מקבל מלמעלה, היא בחינת חלק מירושת הארץ.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מדוע האדם, בזמן שהוא מתחיל ללמוד תורה, על הסיבה שהתורה נקראת בחינת תבלין, מדוע האדם בזמן שהוא התחיל ללכת על דרך האמת, שהתורה היא בחינת עיטין, היינו עצות איך לכבוש את היצר הרע, האדם מתחיל לראות, איך שכל פעם במקום שהיה צריך להרגיש שהוא יותר מקורב לה', הוא מרגיש שנעשה יותר מרוחק.

ושאלנו, וכי זו היא דרך התורה, שעל ידה נעשה יותר מרוחק מה'. והתשובה על זה היתה, שהתורה נותנת לו מקודם הכלי, היינו החסרון, לראות איך, באיזה שיעור הוא מרוחק מה', שזה הוא מה שאומר הזה"ק, שהתורה מודיעה לו שהוא חטא.

נמצא, שאל יאמר אדם שהוא לומד תורה על דרך האמת, ומדוע התורה לא עוזרת לו בבחינת התבלין. והתשובה היא, שהאדם צריך להאמין באמונת חכמים, שהתורה כן עוזרת לו, במה שהיא מגלה לו שהוא חטא, היינו איך שהוא מרוחק מה'. ובגלל זה יש לו מקום לתת תפלה מעומק הלב, מחמת שהוא מרגיש, שהוא יותר גרוע משאר אנשים." שמכוון אותו לכוח עליון, לבורא. בזה כל מטרת המצבים שלנו.

"והגם שאם ישאל לעצמו, הוא רואה שהוא נותן יותר כוחות בקיום תו"מ, אם כן למה הוא מרגיש שהוא יותר גרוע. על זה אין להאדם מה להשיב, אלא שהאדם אומר, מבחינת הרגשה, אני מרגיש, שאני יותר גרוע עתה ממה שהייתי עוסק בתו"מ, בטרם שהתחלתי ללכת בדרך האמת. היינו, שכל מה שהוא עושה, הוא רואה, שהוא הכל לא בכל הלב, כמו מקודם לכן.

וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזהו שה' אמר לאברהם "ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, וענו אותם". שע"י זה יהיה להם צורך לירושת הארץ, היינו שע"י החסרון שיהיה להם, שהם בערום וחוסר כל, ואז הם יהיו בבחינת "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה"."

חבר, תעשה מאמץ כל הזמן לזרום עם הטקסט. מאמצים, עוד מאמצים, עוד. אני לא מבין, לא חשוב. הלב שלי סתום, לא חשוב. אני לא נמשך לזה, לא חשוב. אני עושה מאמצים להיות בזה כאילו, כאילו, כאילו, אני בזה רוצה לברר את זה. כאילו שזה חשוב.

זאת העבודה. אני אומר לך על עצמי, אותו דבר. לא בא לי, לא רוצה. אפילו שאין לי דאגות ואין לי שום דבר אלא ערפול, ערפל כזה, אין חדות. דווקא במצב כזה זה הכי מועיל, אין מצב יותר טוב. אני נמשך להרגיש עוד קצת, ולמה אני לא מרגיש, ואני מעורר את עצמי כל הזמן. המאמצים האלה הם הכי טובים. ואז אני רוצה להידבק לאחרים איך שהם מרגישים, ואז אני מבקש את הבורא. הוא אומר כאן, "זקוקים לבורא". נמצאים בגלות, בערפול, ואז זקוקים לכוח עליון שייקח את הערפל הזה, שיפוגג אותו.

זו העבודה. דווקא יפה מאוד, זה המקום. למי שנמצא בדרייב, בהתלהבות והכול, אין לו שום עבודה, אין לו מאמץ. דווקא מהערפול, אבל לא מערפול שאתה כבר זהו, אפילו ערפול אתה לא מרגיש, הסתר כפול. אלא בצורה כזאת שישנה הרגשה שאני לא בעניינים, אין לי, עייף, לא יכול, לא רוצה, הלב לא. דווקא אלו המצבים הכי טובים. זה המצב שנקרא שהבורא רוצה במאמץ שלך.

"היינו, שהעבודה בעצמה, זה שלא מתקדמים בעבודה, אלא להיפך, זה יגרום להם צורך. אז ה' יתן להם עזרה, כל פעם שהם רוצים להיות יותר זכים. וע"י זה יהיו להם כלים לקבל את ירושת הארץ.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו "והיה עקב תשמעון, ושמר ה' אלקיך את הברית ואת החסד, אשר נשבע לאבותיך". ופירש רש"י "אם המצות הקלות, שאדם דש בעקביו, תשמעון, ושמר ה', ישמור לך הבטחתו". ויש להבין, מהו התנאי הזה, שאם תשמעון הקלות, אז ה' ישמור הבטחתו, אחרת לא יקיים את השבועה.

והענין הוא, "מצות קלות" פירושו מה שבני אדם מזלזלים בהן, שהכוונה היא על בחינת מוחא וליבא. כלומר, כל המצות, בזמן שמקיימים אותם על מנת לקבל שכר, המצות האלה האדם לא מזלזלים. אלא שכל אלה המצות נקראות "חמורות", בגלל שיכולים להפסיד את השכר. לכן השכר שמצפים שיקבלו תמורתם, זה עושה שיהא מצות חשובות, היינו השכר מחשיב אותם.

מה שאין כן בזמן שהאדם צריך לעבוד לשם שמים, שזה אצלו למעלה מהדעת, בזה האדם מזלזל, מטעם שהגוף מתנגד לעבוד בלי שכר. לכן שאומרים להגוף, שצריכים לעבוד רק בעל מנת להשפיע לה', אז הגוף אומר, שדבר זה רחוק מהשכל ואינו כדאי להתאמץ בעבודה זו. והאדם רואה, שאין בידו להתגבר על הגוף. וכפי שהסביר אאמו"ר זצ"ל, שזה שאין בידי אדם לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, הבורא עשה זה בכוונה תחילה, בכדי שע"י זה האדם יקבל צורך לעזרת ה', אחרת הוא אבוד.

ולכן כשהאדם מבקש מה' שיעזור לו, ע"י זה הוא מקבל עזרה מלמעלה, שהוא ענין מאור התורה, "שהמאור שבה מחזירו למוטב", כנ"ל בדברי הזה"ק, שע"י זה הוא מקבל כלים וצורך להשגת נרנח"י דנשמה. וזאת היתה התשובה של ה', מה שאברם שאל "במה אדע כי אירשנה".

נמצא, שדוקא אם האדם רוצה לשמור את המצות הקלות, אז הוא נצרך לה', שיתן לו עזרה. אחרת, אם האדם אין לו צורך לשמור את המצות הקלות, שהם מצות בזויות, וממילא אין הוא צריך לעזרת ה', וכיון שכן אין לו צורך, שה' יעזור לו ע"י שיתן לו נרנח"י דנשמה, הלא אין לו צורך לזה, לכן חוזרת השאלה של אברם "במה אדע כי אירשנה", כנ"ל. הלא אין לו צורך להשיג את ירושת הארץ. נמצא לפי זה, שאין ה' יכול לקיים את השבועה של ירושת הארץ. לכן לפי פירוש רש"י, שאומר, אם תשמעון את מצות הקלות, אז ה' יכול לקיים "ושמר ה'", היינו שה' ישמור את הבטחתו, אחרת אי אפשר לקיים את הבטחתו.

ובהאמור יש לפרש גם כן מה ששאלנו, שמתחיל בלשון רבים "ושמרתם ועשיתם", ומסיים בלשון יחיד. והתשובה היא, כי בזמן שהאדם מתחיל לעבוד, יש לו שתי רשויות, היינו בחינתו עצמו, שהיא הרצון לקבל, וגם רוצה לעבוד עבור הבורא. ובזמן שהאדם רואה, שיש לו שתי רשויות, אז הוא מבקש מה', שיתן לו עזרה לבטל את רשותו, ולא תשאר אלא רשות היחיד, היינו רשותו של ה'. אז ה' נותן לו עזרה על ביטול הרשות, ושהאדם לא ישאר אלא ברשות היחיד. וזה שכתוב בלשון יחיד "ושמר ה' אלקיך לך", היינו שה' ישמור אותו שתהיה לו רק רשות היחיד.

ובהאמור נבין מה שכתוב (עקב, שלישי) "לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים האלה ה' אלקיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר, אשר נשבע ה' לאבותיך, לאברהם".

ויש להבין, אם ה' רוצה לתת ירושת הארץ לישראל, בעבור אשר ה' נשבע לאבותיך, לאברהם, משמע שהסיבה שנתן לעם ישראל את ירושת הארץ, היתה מטעם שה' הבטיח לאברהם לתת את ירושת הארץ. וכאן אומר הכתוב, שהסיבה שנתן את ירושת הארץ לישראל, היתה מעם רשעת הגוים. משמע מכאן, שאם לא היתה רשעת הגוים, לא היה יכול ה' לקיים את הבטחתו לאבות. ויש להבין, מה יש בזה, שאם יש רשעת הגוים, ה' יכול לקיים את השבועה. ומטעם צדקתך וישר לבבך אין ה' יכול לקיים את השבועה.

ובהנ"ל, שבדרך העבודה רשעת הגוים, הכוונה על הרע שיש בלבו של אדם. ואין האדם מסוגל לנצח אותו, ומוכרח לצעוק לה', שיעזור לו, להוציאו לחרות מתחת שליטת פרעה מלך מצרים. ובמה עוזר לו, כמו שאומר בזה"ק, בנשמתא קדישא. זאת אומרת, כל פעם שהוא מבקש עזרה, הוא מקבל נשמתא קדישא. שע"י זה שהוא נמצא בגלות, ורוצה לצאת מהגלות, היינו זה שהאדם מרגיש שיש לו רשעת הגוים, שלא נותנים לו לעשות מעשים לשם שמים, אלא לעבוד לתועלת עצמו, שזה נבחן, שהוא מוכרח לעבוד עבור אומות העולם שבגופו.

וזהו כמו שכתוב (שמות, ראשון) "ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס". ואאמו"ר זצ"ל פירש, בזמן שהיו רוצים לעבוד לשם שמים והתגברו על שליטת המצרים, זהו הפירוש רעמסס, היינו שהתגברו על האהבה עצמית, כמו רעם-סוס, היינו בכח גדול כמו סוס. וחושבו, שהם כבר יצאו משליטת אהבה עצמית. ואח"כ הם באו לפי-תהום, היינו שכל הבנינים שבנו, הכל נבלע ונשקע בתהום, ולא נשאר זכר מכל העבודה, שזה נקרא פתם.

היינו, שכל פעם היתה להם העבודה בבחינת פתם ורעמסס. זאת אומרת, שכל יום היתה להם עבודה מחדש. כלומר, שכל יום הרגישו, כאילו היום הם מתחילים לעבוד עבודת הקודש. ועד עתה יש להם הרגשה, כאילו מעולם לא עוסקו בעבודה." פתום ורעמסס זה או שמרגישים קטנות או גדלות כלפי הבורא, איך הוא בעיניהם. "והם שואלים לעצמם, איפה נעלמה העבודה והיגיעה, מה שעשו עד עתה. והם לא יודעים מה להשיב על זה, אלא כנ"ל, שהכל נבלע ונשקע בארץ.

ולא היו ביכולת לומר להגוף שלהם, מדוע אתה לא רוצה היום לתת יגיעה. הלא אתמול ראית, כשאתה נתת יגיעה, בא לך אח"כ כח לעבודה. ואתה אינו יכול לקבל משהו מאתמול, כי הוא לא מרגיש שאתמול הוא עשה משהו, כנ"ל, כי הכל נבלע בארץ. ולמה הוא כך, אלא זהו תיקון.

נמצא לפי זה, אם האדם מסתכל על עצמו, ויש לו מעשים טובים, אז אין לו צורך שיבקש מה' שיעזור לו, ממילא אין לו מקום לקבל עזרה מה', כי אין מילוי בלי חסרון. אם כן, אין ה' יכול לקיים את השבועה בענין ירושת הארץ, היות שאין להם צורך, שיתן להם בתור עזרה את ירושת הארץ.

וזה שאומר "לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם". מדוע. כי אם הם בסדר, אז אין להם צורך. וזה שאומר "כי ברשעת הגוים, ה' אלקיך מורישם", כנ"ל, שע"י הרע שבגופו יש צורך לעזרה."

שאלה: מי הם הגויים בעבודה ואיך רשעות הגויים יכולה לעזור לנו בעבודה?

הגויים בעבודה זה הרצונות לקבל שבנו שמתעוררים רק באלו האנשים שמשתוקקים להגיע להשפעה, להזדהות, להשתוות עם הבורא, ואז כל כוחות ההפרעה נקראים גויים, אומות העולם, האגו שלנו. באדם הרגיל אין אגו, בחיות ובהמות אין אגו, אלא יש אגו רק באנשים שמקבלים נקודה שבלב ויש להם ניצוץ להגיע למטרת הבריאה. בהם אנחנו מדברים על האגו שלהם שניתן לתיקון. כל יתר האנשים, האגואיסטים הרגילים, לא מקובלים, לא שעוסקים בחכמת הקבלה, יש בהם אגו רגיל, הגשמי, ללא כנגד ההבחנות רוחניות. האגו בהם לא מתעורר על ידי המאור שמכוון אותם לבורא, אלא האגו כרגיל, בכל העולם עולה מדור לדור. אפילו אם אנחנו ניקח דומם, צומח וחי, גם בהם משתנים הנתונים מזמן לזמן. אמנם שבהם השינויים הם מאוד איטיים, משך אלפי שנים או אפילו מאות אלפי שנים, אבל משתנים.

אנחנו רואים שפעם היו דינוזאורים, ממוטות ועוד, היום זה אחרת, הכול משתנה בהתאם לאדם והאדם בהתאם לבני האדם, ולבני האדם האגו משתנה גם. ויותר מזה משתנה בצורה מיוחדת בעובדי ה' שנקראים, אלו שנמצאים בנטייה לגילוי הא-לוהות. הם עוסקים בחכמת הקבלה, כי החכמה הזאת היא שיטה לגילוי הא-לוהות לאדם בעולם הזה.

לכן הרצון לקבל, האגו, החמץ, הפרעה, כל הצורות ועוד הרבה שמות יש ליצר הרע שמתעורר באדם שיש לו נקודה שבלב, אז במקביל לנקודה שבלב שמתפתחת גם מתפתח האגו של האדם. ומתפתח כדי לחייב את הנקודה שבלב להשתוקק יותר לבורא ולגלות אותו, לממש את היעוד של חכמת הקבלה.

שאלה: אנחנו לא אמורים להתייחס אחד כלפי השני בצורה שלילית, אז איך עוזרים אחד לשני להגיע להרגשת הגלות?

אנחנו לא צריכים להגיע להרגשת הגלות, אנחנו לא צריכים להשתוקק לשום דבר רע, או שזה יכול להיות טוב, אבל זה בריחוק מהבורא. אנחנו צריכים רק להשתוקק לגילוי הבורא. זה שאנחנו נגלה שמאל, אגו, חוסר אונים, את זה אנחנו נגלה, אבל לא שאנחנו צריכים להשתוקק לזה, אף פעם לא. ואף פעם אני לא נמשך לגלות את הגלות, אני נמשך לגלות את הגאולה, כל הזמן לגילוי הבורא, לקרבת הבורא, לדביקות בבורא, למטרה. ואם בדרך מתגלה ההיפך זה סימן שאני צריך ליותר עזרה כדי להגיע למטרה, ואז אני מפתח יותר את כוח התפילה, כך עושים.

זה שנמצאים ברע, בגלות, בחוסר אונים, בכל מיני בעיות, זה לא שאנחנו רוצים לגלות אותם, הם יתגלו בדרך בצורה ההכרחית במידה שאנחנו נצטרך לבקש מהבורא עזרה. לכן כל הגילויים הרעים האלו, היצר הרע הזה, נקרא "עזר כנגדו", הוא נמצא נגד הבורא אבל הוא עזר כי הוא עוזר לפנות לבורא, לכן נקרא "עזר כנגדו".

שאלה: מה זה מצוות קלות?

מצוות קלות זה מצוות לא חשובות בעינינו. זאת אומרת, תיקונים כאלה שאני לא מרגיש שהם חשובים, שעל ידם אני יכול להתקדם. בדרך כלל זה כשאני מודד אותם עדיין ברצון לקבל שלי, שהוא מטשטש לי את החשיבות הרוחנית, ובחשיבות הגשמית אני לא רואה שיש לי בזה צורך גדול או רווח גדול.

שאלה: כתוב פה, "ומוכרח לצעוק לה' שיעזור לו, להוציא לחרות מתחת שליטת פרעה מלך מצרים". אם אני צועק לבורא אני צועק עבור הנשמה שלי, כאילו "הגורם חורבן לנפשו", לא?

אני לא יודע מאיפה יש לך נשמה.

תלמיד: אבל אני מתפלל עבור עצמי.

אבל אין בך נשמה. לְמה אתה קורה נשמה?

תלמיד: האם "אדם" כמו שכתוב פה, זה הקבוצה?

"נשמה" זה נקרא כלי שהוא כלול מעשרה חלקים שזה עשרה רצונות, שזה עשרה חברים שלי למשל, והאור שממלא את הכלי נקרא אור של נשמה, זה הבורא שמתגלה בכלי הזה לפי מידת השתוות הצורה. אבל אם אתה אומר, אני מבקש עבור הנשמה שלי ומצביע על עצמך, זו לא הנשמה, זה כוח החיות שלך, הכוח הבהמי, כדי להחיות את הגוף.

כדאי להשתדל להזדהות עם הכוח הרוחני של הנשמה שזה כבר נמצא במרכז העשירייה.

שאלה: אנחנו אומרים שמתוך ההשקעה נוצר צורך, ופה הוא כותב במאמר שמתוך הכרת הרע נוצר הצורך.

ההשקעה מביאה לגילוי החיסרון החדש, גילוי החיסרון החדש מביא להכרת הרע, הכרת הרע האמתית, לא כשסתם רע, אלא מאיפה ולמה ולאיזה כיוון, מביאה לצורך בתורה, בעזרה מלמעלה, בעזרת ה'. ככה זה עובד.

שאלה: האם הודיה או שמחה יכולים לעבוד בתור תפילה?

אפשר להגיד שכל הרגשה בלב, ברצון של האדם נקראת גם "תפילה", לכל מיני כיוונים, אפילו אגואיסטים, ואפילו כמו שכתוב, הגנב במרתף גם מתפלל. אבל אנחנו מדברים על התפילה שאנחנו מכוונים את החיסרון שלנו לתיקון, ולכן אנחנו מבינים שהוא יכול לבוא רק על ידי המאור המחזיר למוטב, שזה נקרא כוח הבורא, ושאנחנו משתוקקים להגיע אליו, להתכלל, להידבק, או יותר נכון אולי להגיע להזדהות עמו, להתאים את עצמינו אליו, ואז התפילה שלנו היא בעצם לתיקון, לדביקות. גם בזה יש הרבה דיוקים ותלוי באיזה מקום האדם נמצא.

התפילה היא העיקר, זאת אומרת הפניה לבורא. כתוב שכל התיקונים והכול מושג רק בכוח התפילה, זה לא סתם שאנחנו עומדים ומתפללים, אלא תפילה זה נקרא רצון שבלב, עבודה שבלב, לב נקרא "רצון", ואיך אני מכוון את הרצון שלי להזדהות עם הבורא, זה נקרא תפילה עד כמה הרצון שלי, שזה כל המהות שלי, בכל פעם יהיה בהתאמה לבורא, יותר דבוק, יותר מתלבש עליו, יותר נכנע אליו. כל ההבחנות האלה של התחתון כלפי העליון, שאני משתדל להיות כך, כל המאמצים האלה נקראים "תפילה".

לכן כתוב, "הלוואי שיתפלל כל היום", ובעצם זו כל העבודה שלנו.

שאלה: לפעמים מקבלים מכות, סבל, ואנחנו מרגישים בושה ולא יכולים להרגיש הודיה למצבים שיש לנו בחיים. אז מהי התגובה הנכונה?

התגובה הנכונה לא יכולה לבוא אלא אם כן דרך הקבוצה. לכן כשאני נכלל בקבוצה אני יכול לתאר נכון, לאתר נכון את השפעת הבורא עלי. אני צריך להבין שכל מה שאני מקבל, מקבל מהבורא דרך העשירייה, ואז אני צריך להגיב על זה דרך העשירייה לבורא. זה קו התקשורת שלנו כל החיים שלנו. אם אנחנו סוטים מקו התקשורת הזה הנכון, אז אנחנו כבר לא יודעים איפה אנחנו, מאבדים את הכיוון שלנו, ואז אנחנו כבהמה טועה בשדה.

(סוף השיעור)