שיעור בוקר 15.10.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
סוכות - קטעים נבחרים מהמקורות
אנחנו משתמשים בחג הסוכות, כמו בכל החגים, מועדים, הזדמנויות, אפשרויות, כדי להסביר דרך כל צורה שישנה בחג, במועד, את עניין עבודת ה', היינו איך אנחנו מתקרבים לבורא בכל מיני אופנים. איך אנחנו, על ידי חיבור בינינו, שמבטלים את האגו ששורה בינינו, בצמצום האגו, ובחיבור יפה בינינו שנקרא אור החסדים, נותנים מקום לבורא להתלבש ולהתגלות בינינו. כשאופן העבודה הוא שונה בכל מצב ומצב בהתאם לעביות הכלי, בהתאם למצבים שהכלי נמצא בכל מיני דרגות שונות בסולם ההתקרבות לבורא. לכן יש לנו הבדל אם זה חגים, מועדים, ימים, לילות, שבועות וכן הלאה, שבהם ישנה עבודה שונה. וכך אנחנו עכשיו, שנמצאים בבירור התקרבות לבורא, בצורה מיוחדת, בסגנון מיוחד שנקרא "סוכות".
אבל האמת שלא כל כך חשוב סגנון העבודה, כי הנושא, המגמה היא אותה מגמה תמיד. כמו שאנחנו לומדים ב"תלמוד עשר הספירות" ששם גם מסבירים לנו לפעמים את הטעמים האלו של החגים, לילות, ימים ומועדים, אבל גם שם זה רצון לקבל, צמצום, מסך, אור חוזר, וסגנונות התקשרות מהרצון המתוקן לכוח העליון, למקור האור.
לכן כך אנחנו צריכים לראות את הדברים, ושלא יראה לנו שפתאום אנחנו לומדים חגים עממיים וצריכים ללמוד אותם בגלל שנפלנו לאיזה חג ואנחנו צריכים לקיים את זה. לא. אנחנו מקיימים כמו תמיד את השיטה שלנו להתקרב לבורא. רק במה שהחג המסוים הזה מסביר למה זה כדאי, כי בכל זאת יש ענף ושורש ובעולם שלנו גם ישנם הענפים האלה מהשורשים הרוחניים. לכן כדאי לנו ללמוד, אמנם זה לא חובה, אבל בזמן שמאיר מקיף מסוים ומביא לעולם הזה את חג הסוכות הגשמי, כדאי לנו ללמוד את השורשים הרוחניים העליונים גם על החג הזה.
אנחנו קוראים קטעים, צריכים גם להתרגל למילים האלו, יכול להיות שהן מילים חדשות, שאנחנו לא משתמשים בהן ביום יום, אבל כדאי. כי שוב אני אומר, מהשורשים העליונים, יורדים לעולם שלנו כל מיני מצבים, שהמצבים האלו הם נותנים בעולם הזה את עניין החגים, הרגלים למיניהם שאנחנו אחר כך מקיימים.
קריין: קטע מספר 5, כתבי רב"ש כרך ב' אגרת ל"ו.
"ענין סכך הוא בחינת צילא דמהימנותא, הנקרא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שהוא בהפכיות להדעת. שהדעת מביאתו לידי פסולת ולידי גורן ולידי יקב. היינו מצד הדעת, כפי שהעינים הגשמיים רואים יש מקום לפסולת גורן ויקב. ומזה בעצמה הוא עושה צל, ויושב תחתיה. היינו שעושה לעצמו ישיבה מכל אלו הדברים הנמוכים והגרועים ביותר, ומקיים על ידי הפסולת מצות סוכה. ועיקר שיש לו שמחה ממצוה זה, כי אמונה למעלה מהדעת נקראת "שמחה של מצוה". נמצא שכל הקושיות והשאלות שישנם במציאות בעולם הם מתתקנים בסוכה, היינו כי בלעדיהם אי אפשר לעשות בחינת סכך."
(רב"ש - ב'. אגרת ל"ו)
זאת אומרת אנחנו נמצאים במציאות, ברצון לקבל שלנו, שמצייר לנו את כל העולם הזה, ואנחנו צריכים כדי לראות את המציאות האמיתית לעלות למעלה ממה שהרצון לקבל שלנו מצייר לנו. כדי לעשות את זה אנחנו צריכים לעשות סכך, אנחנו צריכים להעלות חשיבות לדברים שאין בהם בראיה הגשמית הבריאה שום חשיבות, שזה אמונה, השפעה, חיבור, אהבה, כל מיני הבחנות כאלו שאף אחד לא מחשיב אותן. אנחנו שומעים כל פעם שמדברים על זה, במיוחד אנשים כמה שיותר מלוכלכים שקשורים לשליטה, לכסף, לכבוד. הם אוהבים לדבר על יחסים כאלה יפים, אבל אנחנו מבינים שהכול כדי לבלבל אחרים ולשלוט על כולם.
לכן אנחנו צריכים להבין את הסוכות. סוכות זה ההיפוך שדווקא בא אחרי שאדם אומר שאני נכנס לשנה חדשה, לתקופה חדשה, ואז כל דבר שהיה לי קודם לזבל, לשטות, לדבר שאני דוחה, זאת אומרת מהרצון לקבל האגואיסטי שלי, דווקא את הדברים האלו אני עכשיו אאסוף ואעלה אותם מעל ראשי. הם לא יכולים להיות בגובה של הראש, כי אין בהם שום היגיון, אלא למעלה מהדעת נגד ההיגיון שלי אני צריך להעלות אותם ואני צריך לכבד אותם, שהם למעלה מכל מה שיש לי בעולם הזה. זאת אומרת חיבור, אהבה, השפעה, כל מה ששייך לתיקון הכלי, זה נעשה לי חשוב יותר מהכול.
אם אדם מתחיל כך לחשוב, סימן שהוא בונה סוכה ומקדש אותה בזה שבצילה הוא יושב ונהנה, כי דווקא בצורה כזאת הוא מגיע לאושפיזין, לאורחים, לזה שכל יום ויום הוא מעלה את עצמו להתקרבות לבורא. שבעה ימים זה כנגד שבע ספירות שמתגלות בנו בכלי המתוקן. לכן זה מה שאנחנו לומדים וזה מה שרב"ש אומר "ענין סוכה, סכך הוא בחינת צל האמונה, צילא דמהימנותא, הנקרא בחינת אמונה למעלה מהדעת," שמה שהיה קודם חשוב בדעת עכשיו לא חשוב ומה שקודם היה לא חשוב בדעת שזה השפעה, אהבה, חיבור, עכשיו זה חשוב. "שהוא בהפכיות להדעת. שהדעת מביאתו לידי פסולת ולידי גורן ולידי יקב. היינו מצד הדעת, כפי שהעינים הגשמיים רואים יש (אין?) מקום לפסולת גורן ויקב." אלה דברים כאלו שכולם מזלזלים ולא מדברים על זה, ובכלל מי שמדבר עליהם הוא בטוח שקרן, כי לא יכול להיות שאדם דואג לחיבור, לאהבה, להתקרבות, להשפעה, שזה חשוב לו, בשביל זה הוא חי. "ומזה בעצמה הוא עושה צל," מכל הפסולת הזאת, הדברים הלא חשובים. הוא דווקא רוצה להסתתר, להסתיר את האגו שלו, את הרצון לקבל שלו תחת זה, להעלות אותם בחשיבות. "ויושב תחתיה. היינו שעושה לעצמו ישיבה מכל אלו הדברים הנמוכים והגרועים ביותר," לפי השכל שלו, האגואיסטי. "ומקיים על ידי הפסולת מצות סוכה." זאת אומרת שיושב תחת הדברים הלא חשובים שהיו לו, ישיבה זה נקרא "קטנות". "ועיקר שיש לו שמחה ממצוה זה," הגיע למצב שהוא מבין לפי השכל. אין בזה שום הגיון אבל לפי המטרה שלו הוא מבין שזה צריך להיות. "כי אמונה למעלה מהדעת נקראת "שמחה של מצוה". נמצא שכל הקושיות והשאלות שישנם במציאות בעולם הם מתתקנים בסוכה, היינו כי בלעדיהם אי אפשר לעשות בחינת סכך." מסך.
(רב"ש ב', אגרת לו)
סדנה
מהו המהפך שאנחנו צריכים לעשות בישיבה בסוכה, כשאנחנו עכשיו יושבים? מה זה מסמל?
*
עד כמה מצוות הסוכה או המצב שנקרא סוכה הוא הופך את המודעות שלנו בכלל בחיים? עד כמה סוכות, החג הזה מסמל לנו את המהפך הזה שאנחנו עוברים? עד כמה אנחנו בזה הופכים את החיים שלנו, צריכים להפוך, נקווה שהופכים את החיים שלנו למשהו הפוך? מה קורה, איזו מהפכה אנחנו כאן עושים? במה, באיזה הבחנות? במה אנחנו הופכים את הדברים בחיים שלנו שהיו קודם חשובים ללא חשובים, שהיו לא חשובים לחשובים?
במילים אחרות, במה הרוחניות הפוכה מגשמיות? איך אנחנו עולים מדרגה גשמית, מתפיסה גשמית לתפיסה הרוחנית? איך אנחנו מרכזים את כל החושים והמחשבות שלנו, מוחא וליבא לתפיסה הרוחנית? כי אנחנו נמצאים בעולם הרוחני אבל לא מרגישים אותו, איך אנחנו צריכים להפוך מוח ולב כך שנתחיל לראות את עולם האמת, העולם הרוחני במקום עולם השקר הזה המדומה, העולם הגשמי? מהי המהפכה הזאת, ועל ידי מה אנחנו משיגים אותה, מממשים אותה?
*
אנחנו רואים בחיים שלנו, בטיפול בילדים שלנו נגיד, שכמה שהילד יותר קטן הוא יכול לתת לנו תענוג יותר גדול. לא כשהוא חתיכת בשר ולא מבין כלום שאז כל התענוג הוא עלינו, אלא כשיש כבר תגובה ממנו, משהו, שמתחיל להגיב, אז ככל שהוא עדיין קטן יש לנו ממנו תענוג יותר גדול, וככל שהוא גדל, התענוג שלנו פוחת ופוחת. איך אנחנו יכולים לתאר את זה ביחסים שלנו עם הבורא, שעד כמה שאנחנו עדיין קטנים, איך אנחנו עושים לו את הנחת רוח הכי גדול? זה באמת כך, אבל אם אנחנו מודעים לזה, זו כבר באמת לא חתיכת בשר כמו תינוק בו יומו אלא כבר ילד קטן, בן כמה חודשים, שיש לו איזה תגובות, הוא מחייך אלינו, צוחק, עושה משהו.
איך על ידי כאלו מעשים אנחנו גורמים דווקא נחת רוח הכי גדול לבורא?
*
באיזה יחס ליהַנות לבורא תלוי בכוונה שלנו, אם אני חושב על זה או לא חושב על זה או חושב קצת, יותר, פחות. אם התענוג שאני גורם לבורא הוא במה שאני מתחבר, הופך פסולת לקודש, עד כמה הכוונה שלי, המחשבה שלי שאני רוצה לגרום לו נחת היא חשובה יותר מהמעשה?
*
מה ההבדל בין שאני נמצא בכוונה הנכונה כלפי הבורא לבין בכוונה הנכונה כלפי החבר, כלפי העשירייה, האם יש הבדל ביניהם, איך זה עובד, איך זה פועל? איזה הבדל יש בין לכוון את עצמנו נכון כלפי הבורא לבין כלפי החברה?
*
קריין: כתבי רב"ש חלק ב' אגרת ל"ו.
"ענין הסכך המכונה צל נעשה דווקא מפסולת גורן ויקב. וזה ענין מה שאנו אומרים בתפילה שבתוך הסוכה, "ולחסות מזרם וממטר", היינו שהאמונה מציל את האדם מכל המזיקים. כי ענין מזיקים הוא ענין מחשבות זרות ודיעות זרות, והאמונה נבנית דווקא על פסולת, ורק באופן כזה הוא החסיה מזרם וממטר, אחרת האדם נמשך עם זרם העולם."
(רב"ש ב', אגרת לו)
מה השוני בין שיטת חכמת הקבלה לעשות את החיים שלנו טובים, בטוחים, שלווים לבין השיטה שכל העולם הולך? מה ההבדל בין השיטות איך לעשות חיים טובים? כולם רוצים חיים טובים. אז מה ההבדל בין השיטה שכל העולם הולך לבין מה שחכמת הקבלה מציעה?
*
קריין: כתבי רב"ש כרך ב', אגרת ל"ו.
""ולחסות מזרם וממטר"... ענין מטר הוא דבר המחיה את האדמה, כי אנשים שהם מבחינת הדומם הם אינם ניזונים, אלא מבחינת הדעת, ורק הדעת יחיה אותם. ובמקום שאין הדעת מגיע, הם אינם מסוגלים להחזיק מעמד. והדעת זה משאיר אלה אנשים בבחינת הדומם, מה שאם כן"
""ולחסות מזרם וממטר"... ענין מטר הוא דבר המחיה את האדמה, כי אנשים שהם מבחינת הדומם הם אינם ניזונים, אלא מבחינת הדעת, ורק הדעת יחיה אותם. ובמקום שאין הדעת מגיע, הם אינם מסוגלים להחזיק מעמד."
איפה אנחנו מרגישים את הגבול, עד כמה אנחנו מסוגלים לעבוד בדעת ועד כמה כשאנחנו למעלה מהדעת לא מסוגלים לעבוד? בבקשה בוא נתאר טוב את הגבול.
*
אני הייתי פעם ילד, אתם מאמינים לי? גם אני הייתי פעם ילד. ואני זוכר שההורים אמרו לי, נגיד בגיל חמש, "אתה צריך את זה לעשות ואת זה ואת זה, זה טוב בשבילך" אצלי זה היה למעלה מדעתי. לא קיבלתי, לא יכולתי לעשות למעלה מהדעת, לא יכולתי לעשות שום דבר. להאמין להם שזה טוב, שזה כדאי, כשאני לא רואה את הרווח, לא יכולתי. נגיד שזה היה בגיל חמש. גדלתי עד גיל שמונה או עשר, נגיד התחלתי להבחין שאני כן צריך את זה לעשות כי זה לטובתי. זה נקרא שעליתי למעלה מהדעת או לא? תענו לי.
תלמידים: לא.
למה לא? כי דעתי עולה ואז אני הבנתי שמה שהם אמרו זה בשכל. לא נדרש ממני להיות למעלה מדעתי בגיל שמונה או עשר, מה שאין כן בגיל חמש, כן.
סדנה
מה ההבדל בין זה שאנחנו מעלים כך את עצמנו ושבמשך השנים אנחנו מבינים שכדאי כדאי כדאי לעשות דברים שקודם לא חשבנו שזה כדאי. זה היה למעלה מדעתנו ועכשיו כן בדעתנו. מה ההבדל בין זה לבין מה שאנחנו צריכים לעשות בסוכה, סמל של סוכה? גם אז זה היה פסולת של דברים לא חשובים. ההורים אמרו אני לא יכולתי לקיים. אם הייתי מקיים זה היה למעלה מהדעת. מה ההבדל בין זה לבין מה שאנחנו עושים שזה נקרא "מצווה"?
אם אתם לא יודעים אז דברו על הגבול שאתם לא יודעים, זה דבר מאוד חשוב, אנחנו כאן רוצים לברר מה זה בדיוק רוחניות, מה זה בדיוק למעלה מהדעת.
*
מה ההבדל בין אם הייתי שומע להורים שלי בגיל חמש לקיים מה שהם אומרים, אמנם שאני לא רציתי, ממש לא רציתי, אתם מאמינים לי שכך היה? הם אמרו לי ללמוד מוזיקה, זה משהו, אני זוכר עד היום איזה עינויים היו. הילדים משחקים בחצר, הייתה לנו חצר גדולה, המון ילדים, כדור, פינג פונג, כל מיני דברים ואני צריך ללכת עם התיק הגדול של התווים לבית ספר למוזיקה, וכולם שם עושים חיים. זה יותר גרוע מלשבת בבית סוהר, ממש ככה. עד היום אני זוכר את זה, לא יכול לסלוח להם.
אם הייתי מקבל את מה שהם אומרים כדבר הכרחי וחשוב וטוב, למרות שאני לא רוצה, אבל הייתי מתגבר בגלל שאני נדבק למה שהם אומרים. מה ההבדל בין זה שאני שומע בקולם ובין זה שאני שומע את פקודות הבורא, האם יש הבדל או לא? זה למעלה מדעתי וזה למעלה מדעתי.
*
הייתה אצלי פגישה לפני שבועיים שלושה עם אדם מבוגר שמאוד מצליח לחבר חברות, ארגונים. ממש כולם בקבוצות שלנו מקנאים בו, רואים איך הוא מצליח, נותנים לי אותו כדוגמה. למה הוא יכול להצליח ואנחנו לא? מה יש לנו ללמוד ממנו ומה לא, האם יש מה ללמוד? זה שייך בדיוק למה שעכשיו שאלתי בקשר למה הקושי לשמוע להורים שאומרים שאני צריך ללמוד משהו ומה הקושי לשמוע לה' שאומר שאני צריך לעשות כך משהו? הוא מצליח, מרוויח הון, ממש מיליונר. ונכנס לכל החברות אומר להם איך להתחבר, הם מתחברים, הם נעשים טובים זה לזה. אנחנו בינינו לא יכולים לעשות זה. מה ההבדל?
*
אם כך, מה ההבדל בין דת, דתות וקבלה. בקבלה זו בעיה "אלף נכנסים לחדר אחד יוצא להוראה" אין קופצים. מה ההבדל? לדת כולם נמשכים, מקבלה בחזרה נופלים לדת. כשרע בחיים, הולכים לדת ולקבלה מזה לא באים. מה ההבדל בין להיות בדת לבין בקבלה?
*
קריין: קטע מספר 7 מתוך כתבי רב"ש ב' אגרת ל"ו.
""ולחסות מזרם וממטר"... ענין מטר הוא דבר המחיה את האדמה, כי אנשים שהם מבחינת הדומם הם אינם ניזונים, אלא מבחינת הדעת, ורק הדעת יחיה אותם. ובמקום שאין הדעת מגיע, הם אינם מסוגלים להחזיק מעמד. והדעת הזה משאיר אלה אנשים בבחינת הדומם. מה שאם כן מי שרוצה להיות בבחינת צומח, אסור לו לקבל את הדעת הזה לסמיכה. כי המטר הזה אינו מסוגלת למי שרוצה ללכת בדרך האמת. ואם האדם נכשל, ולוקח לעצמו איזה סמיכה מהדעת הזה, תיכף הוא מקבל ירידה ונפילה לשאול תחתיות. מה שאם כן לבחינת הדומם יש בידו לקיימם, ולא מקבלים שום נפילות, לכן הם מחפשים תמיד בחינת דעת שיסמוך את עבודתם. ובכדי לא להכשל בהדעת הזה הנקרא מטר יש סגולה בהסכך, וזה שאנו אומרים "ולחסות מזרם וממטר"."
(רב"ש - ב'. אגרת ל"ו)
זה ההבדל, ממה ניזונים. או שאנחנו משתוקקים לחיסרון לבורא וזה מחייה אותנו, שאנחנו עורגים אליו וזה התענוג שלי. אני נמשך אליו, אני רוצה "כי נפשי תערוג אליך" או שאני רוצה לקבל, כול עוד זה לא יהיה בידי. ואז אני מוגבל קודם כל בכלי ובכלל כמה שאני מקבל זה נקרא "כיסתה דחיותה". רק מחייה אותי עד שאני מבין שאני צריך לעלות למעלה מזה. זה ההבדל בין האנשים שחיים מהגשם, גשמיות או שהם רוצים לכסות את עצמם מהזרם ומהמטר.
איך אנחנו שומרים על עצמנו בקבוצות, בקבוצה הכללית העולמית, אנחנו צריכים כבר לחשוב בצורה גלובאלית עלינו איך אנחנו שומרים עלינו לא ליהנות מגשם, ממטר, אלא לכסות את עצמנו דווקא מזה?
לרשום שאלות. מה שלא ברור, לרשום, לרשום כל הזמן. אנחנו מזה נפתח עוד דברים.
*
כשאנחנו מדברים על הבחור שאוהב בצורה אפלטונית את הילדה, כולם מבינים או יש כאלה שלא מבינים? מי מבין? ומי לא מבין? לא מבין. תסבירו בבקשה, תוך דקה לאלו שלא מבינים על מה העניין. מה זה נקרא שילד אוהב את הילדה? פתאום רואה אותה ונמשך אליה. אבל לא נמשך, אלא יש לו תענוג מזה שהוא חושב עליה. תסבירו לאלו שהרימו ידיים.
*
אני נהנה לראות איך אתם פתאום התחלתם לחיות. כאילו שאתם אותו ילד קטן בן עשר שככה מרגיש.
בזמננו כבר בן עשר הוא ילד גדול. נגיד שלוש עשרה, ארבע עשרה, יש אפשרות לילד וילדה להתקרב פיזית זה לזה. זאת אומרת, לממש באיזו צורה גשמית את המשיכה ביניהם. איך הם יכולים לשמור כדי שאותה רמת היחס, האהבה האפלטונית הזאת, תישאר? כאן אני לא רואה התלהבות. זה מאוד חשוב. מכאן נמשוך לענייננו. אל תחשוב על המשפחה שלך, זה יבלבל. אלא, תן את הדוגמה ההיא, הרחוקה מאתנו. איך הם צריכים לשמור על היחס הקודם שלא ייעלם, שיהיה ממש מעל הכול, יחד עם זה שהם מתקרבים פיזית זה לזה? זה יסוד של החיים. מתוך זה אנחנו ניקח דוגמה לרוחניות.
*
נראה לי שיש כאן איזו סתירה. כשאני התחלתי להסתכל על הילדה, אני נמשכתי אליה, היא הייתה נראית לי יפה. וכשאני עכשיו צריך, רוצה להתקרב אליה שבינינו יהיה קשר גשמי, אני צריך לעלות את היחס שהיה, לדרגה עוד יותר גבוהה. זאת אומרת, כאילו לא להעריך, או לא לחשוב על היופי שהיא מושכת אותי, אלא לחשוב על הנטייה שלי, הנתינה שלי אליה, כמו שאנחנו דברנו על הבורא. זאת אומרת, להתחיל ליהנות מהחיסרון. מזה שאני עורג אליה.
אז איך אני צריך אם כך, לשנות את היחס שלי? אולי טוב שאני רואה שהיא לא כל כך יפה כמו שהייתה נראית לי? אולי לא להסתכל בכלל על החיצוניות? מלכות שמים קונים ללא תנאים, בעיניים עצומות.
איך אני מסדר את היחסים אליה כדי לשמור על הרגש שלי, האהבה, שרק תתפתח, למרות כל הצורות האחרות [שאליהן] אנחנו מתקרבים? זה כאילו שאנחנו נכנסים מקטנות, להשפיע על מנת להשפיע, ללקבל על מנת להשפיע. לדרגה יותר גדולה. איך עושים? דברו זה עם זה ואתם תמצאו ביניכם תשובה. אחד מדבר על משהו, שני, ופתאום זה מתברר.
*
חשוב לי להרגיש מה שאני מרגיש אליה, או חשוב לי מה שהיא מרגישה אלי, או חשוב לי להרגיש את ההתקשרות בין שתי ההרגשות האלו יחד? ודאי שאנחנו לא יכולים להסתדר בקשרים האלה אם אנחנו לא נעלה אותם לדרגה כמו בין אדם לבורא. זה מה שכתוב "איש ואישה שכינה ביניהם". אז איך אנחנו עושים זאת? אני צריך לקבל תגובה איך שמתייחסים אלי? לשמור על התגובה הזאת? או שלא חשובה לי התגובה? או שאני מעביר את הרגש שלי בצורה חד סטרית לכיוון אחד, ולא חשוב לי מה שאני רואה בחזרה? או שאנחנו צריכים לחבר את היחסים וזה בשבילנו הנכס, הכלי והאור שבו?
*
אתם נראים יותר צעירים מנושאים כאלה. הייתם זקנים. עכשיו יותר צעירים.
קריין: קטע מספר 8, מתוך רב"ש ב', אגרת ל"ו.
"סוכה הוא בחינת צילא דמהימנותא [צל האמונה], ומצד הדין צריך "צלתה מרובה מחמתה". וזה ידוע, שחמה מרומז לבחינת ידיעה, ולבנה מרומזת לבחינת אמונה. והוא על דרך שאמרו חז"ל, "ישראל מונין ללבנה, ואומות העולם מונין לחמה". היינו, שבכל פעם שרואין שיש בחינת חמה, ושהוא מרובה מצילתה, אזי צריכים לכסות יותר, בכדי שצלתה יהיה יותר מרובה. ואם האדם בעל זוכה, ואין הוא מוסיף מעצמו בחינת צל, אז מהשמים מרחמים עליו ומכסים את החמה עבורו. ואז האדם נעשה ברוגז, היות שהאדם מבין אחרת. האדם לפי שכלו, אם יש לו בחינת חמה אזי רוצה שיוסיפו לו בחינת חמה, אבל "לא מחשבותי מחשבותיכם", ומוסיפים לו בחינת צל. ואם האדם מתגבר על הצל נותנים לו בחינת חמה. ואז האדם צריך להוסיף בחינת צל. ואם אינו מוסיף, אזי מוסיפים לו בחינת צל מהשמים, וחוזר חלילה. עד שזוכה לדביקות לנצחיות."
(רב"ש - ב'. אגרת ל"ו)
זה נקרא "ריקוד". שהבורא משחק עם האדם. נותן לו פעם יותר, נותן לו פעם פחות ורואה איך האדם מגיב. ואדם צריך כל הזמן לשמור שהמסך שלו יכסה את כל הידיעות. שתמיד הוא יהיה בעל מנת להשפיע.
שאלה: אנחנו מדברים על בחינת צל, ויש בחינת חמה.
כן.
תלמיד: קראנו מהקטע. איך להרחיב בחינת צל, למרות שמאוד משתוקקים לקבל בחינת חמה?
רק על ידי תפילה. אם אני מבין שאני צריך עכשיו צל כדי לכסות את עצמי מידיעה מלמעלה, או מהרצון לקבל שלי שמתעורר מלמטה, משניהם, אני צריך צל, אז אני מתפלל. אין לי ברירה. רק הבורא יכול להביא לי מסך.
שאלה: מה הכוונה שהאדם צריך להוסיף מבחינת עצמו צל?
לא משתמש בדעת שעכשיו התווספה בו דרישה. לא משתמש בזה. מקטין את עצמו. זה לא רצוי. רצוי להוסיף על הידיעה מסך על מנת להשפיע, אבל אם לא, אז מוריד. כל הזמן משחק בצורה כזאת שיהיה בינו לבין הבורא תמיד יחס כמו לאותו ילד שמשתוקק, שנהנה מחיסרון.
שאלה: רב"ש אומר שמצד אחד אנחנו צריכים לזקוף את החברים לכף זכות, ומצד שני אנחנו צריכים לקבל אותם למעלה מהדעת. איך זה מתיישב זה עם זה?
אני מקבל אותם בדעת, וזה דבר גדול מאוד. וכמה שאני לא מסוגל אני מקבל אותם למעלה מהדעת, כי אני לא מסוגל לפי הכלים שלי להעריך אותם, אבל מפני שהבורא מביא לי אותם בתור חברים אני צריך לקבל אותם כאילו הם ממש קדושים, כמו הבורא.
תלמיד: וכשהוא אומר, לזקוף אותם לכף זכות, אז כאן זה לקבל אותם בדעת, אני צריך לפתח דעת כזאת?
כן.
תלמיד: ומה שאני לא מצליח אז למעלה מהדעת.
למעלה מהדעת. אבל בכל זאת "עיניים להם ולא יראו". אז יש לך עיניים שאתה רואה ויש חלק שאתה לא רואה, אתה מקבל אותם כשלם.
שאלה: אתה דיברת על כך שהבורא נותן מסך.
ודאי שהמסך מגיע מלמעלה, אבל לפי הדרישה של התחתון. הכול מגיע מלמעלה, רק או שהבורא שולח את זה, או שזה נעשה בהקדם לזה שהתחתון מבקש.
תלמיד: אנחנו לא בונים מסך?
אנחנו בונים, זה נקרא שאני בונה מסך, שאני מבקש. אבל ממני אין שום פעולה, לא יכולה להיות בכלל שום פעולה באדם חוץ מגילוי החיסרון כלפי הבורא. את זה אני מסוגל לעשות, בלבד. כוח התנגדות, התרחקות, לבוש, זה הכול מלמעלה. אבל אם זה בא מתוך הבקשה שלי, זה נקרא שאני עשיתי.
תלמיד: בשלבים הקודמים כשיש את הנקודה שבלב, אז אנחנו מצמצמים את הרצון האגואיסטי, צמצום זה לא מסך?
לא. מסך זה שאני מכסה משהו כדי להיות למעלה מזה. צמצום זה לא מסך. צמצום, זה שאני לא עובד בפועל עם הרצון לקבל שלי.
שאלה: איך אפשר לשמור ולהגדיל חיסרון כשיש הזדמנות לפגישה פיסית?
אני צריך קודם לרכוש את כוח המסך, שמה שאני הולך לקבל ממנה, אני מקבל את זה בעל מנת להשפיע.
תלמיד: איך אפשר לקבל מסך כזה?
תפילה, שוב תפילה. יש לך מקור תפנה אליו, אם אתה יודע איך לפנות אתה תקבל. עם מה שתקבל אתה יכול לעבוד, בלי זה לא. אין שום בעיה, כל הבעיה שלנו היא לפנות לבורא.
שאלה: האם בעצם בכל שיעור בוקר אנחנו לא יושבים בסוכה? הופכים את מה שלא חשוב בעיני העולם הזה לדבר הכי חשוב לנו.
כן. אם אתם בונים את החשיבות של פסולת גורן ויקב, שתהיה יותר חשובה מכל התענוגים בעולם הזה, אז אתם בונים סוכה. אם דברים חומריים פחות חשובים מדברים רוחניים, אם קבלה פחות חשובה מהשפעה, אז אתה נמצא בסוכה.
שאלה: הדברים הכאילו פשוטים שתמיד אומרים, צמצום, מסך, אור חוזר, האור המחזיר למוטב, אולי בזכות הימים הטובים האלה שאנחנו בסוכה, תוכל להסביר את זה במילים פשוטות?
צמצום, זה שמצמצמים את הרצון לקבל מלהשתמש בו, מחוסר יכולת להשתמש בו נכון. מסך, אם אני כבר יכול להשתמש ברצון לקבל שצמצמתי קודם, ויכול לעבוד עימו לא לטובתי אלא לטובת הזולת, ואז בהתאם לזה אני מפתח אור חוזר. אור חוזר, יכול להיות או כאור חסדים בלבד, או כאור חכמה אפילו, או לבוש לאור החכמה.
תלמיד: כלומר, בצירוף הזה, צמצום, מסך ואור חוזר זה למעשה תקשורת דו כיוונית. צמצום, זה כמו תפילה שאני אצליח להתגבר, שאני אצליח לצמצם, לא להשתמש. ואז אם אני מצליח יש עוד סוג של תפילה שיהיה מסך, כי הכול מלמעלה. כלומר זה דו שיח, זה לא משהו שהוא אצלי, אצל האדם.
בסדר, לעת עתה כן.
שאלה: אם אנחנו יושבים בסוכה, מתחת לסכך שמכסה את השכל, זה לא נקרא שיושבים בדעת?
אנחנו עושים פעולה למעלה מהדעת, זה נקרא שאני מכסה את השכל, שאני עובד למעלה מהשכל. שדווקא בגלל שאני מכסה את השכל, לא עובד עימו, אני עובד עם אמונה, אז אני נמצא למעלה מהשכל, בכלי לא מוגבל.
תלמיד: אז הסכך מכסה את השכל?
אם אתה מסתכל על הסוכה, אז יכול להיות שיש לך בעיות. תעבור להבחנות, אתה תראה שזה כך.
שאלה: השתוקקות תמידית לנתינה לאותה ילדה, האם זו אהבה נצחית?
אם כך זה נמשך זאת אהבה נצחית, אם לא אז לא. אבל לעת עתה זה באמת יחס בלתי מוגבל. למה בלתי מוגבל? זה לא קשור ליחס של הילדה אליו, זאת אומרת אני לא צריך לגלות את הבורא, אני מתייחס אליו כך ממני בלבד, אני נהנה מהחיסרון שלי אליו. לא דורש בחזרה שום דבר. זה נקרא שמסתפק במועט, אין לי כלום ולא צריך. אין לי חולצה, לא צריך אותה.
תלמיד: בתוך הקבוצה, אם אני מקבל מהחבר האם בזה אני נותן לו אפשרות להשפעה, אפשרות להידמות לבורא?
אם אני בתוך הקבוצה מקבל מהחבר שרוצה שאני אקבל, אז אני נותן לו אפשרות להשפיע.
(סוף השיעור)