שיעור צהריים 13.03.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר פסח, הצילנו מיד הרועים עמ' 274, ויאמר בילדכן את עבריות עמ' 287, מהו בלע מרור לא יצא, בעבודה עמ' 276, מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה עמ' 174, וכאשר יענו אותו עמ' 81

קריין: ספר פסח, בעמ' 274 מאמר רב"ש "הצילנו מיד הרועים". המאמר מופיע גם בכתבי רב"ש-כרך ג' בעמוד 1869.

הצילנו מיד הרועים

"ויאמר משה... ואמרו לי, מה שמו, מה אמר אליהם. ויאמר אלקים אל משה, אהיה אשר אהיה. ויאמר כה תאמר לבני ישראל, אהיה שלחני אליכם". ופרש רש"י, אהיה עמם בצרה זו אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות.

אמר לפניו, רבונו של עולם, מה אני מזכיר להם צרה אחרת, דיים בצרה זו. אמר לו, יפה אמרת, כה תאמר לבני ישראל, אהיה שלחני אליכם. ופרש רש"י, שהקדוש ברוך הוא חזר, מה שאמר מקודם למשה לבדו, ואמר שני פעמים אהיה, ולישראל אמר רק פעם אחד אהיה (ברכות ט').

"ותאמרנה, איש מצרי הצילנו מיד הרועים" וכו'. איתא במדרש משל, לאחד שנשכו הערוד והיה רץ לתת רגליו במים. נתנו לנהר, וראה תינוק אחד, שהוא שוקע במים, ושלח ידו והצילו.

אמר לו התינוק, אי לולא אתה כבר הייתי מת. אמר לתינוק, לא אני הצלתיך אלא הערוד, שנשכני וברחתי הימנו, הוא הצילך. ולכך אמרו לאביהן, "איש מצרי הצילנו מיד הרועים", מי גרם לזה, שיבוא אצלנו, איש מצרי, שהרג.

ומה בא זה להשמיענו, זהו אפשר לפרש על דרך הרמז. הנה משה, שיבוא לכלל ישראל, לומר להם, שה' יוציאם מהגלות, אז אמר לו, אהיה פעם אחת, היינו שרק גלות יש להם בזה, שישראל הוא בגלות אצל אומות העולם.

היינו שיש להבחין בין הגוי של ישראל, שהוא בגלות בין הגוים, שהאדם רוצה מה שהגוים רוצים, היינו כל דברים הגשמים, והגוים לא נותנים להם מה שרוצים. והגוים של אומות העולם שולטים על בחינת גוים של עם ישראל, שזה נקרא "גלות גשמית".

אבל עיקר הגלות, שבחינת ישראל שבאדם, היינו מה שהוא צריך לשמור את התורה ומצוות, והגוים, הנמצאים באדם עצמו, לא נותנים לו חופש לעשות מה שהוא רוצה. ואז האדם מרגיש שהוא נמצא בגלות בתוך הגוף שלו. ומטרם שהאדם יוצא מגלות זה, היינו מתאוות גשמיות, אין הוא מסוגל להרגיש תענוגים רוחניים מתורה ומצוות.

אז נותנים להבין לגוף, שכדאי לו לוותר על תאוות גשמיות, שעל ידי זה יזכה לתענוגים אמיתים. וזה כשמתחיל לוותר על תאוות גשמיים, אז הגוף רוצה להראות שליטתו, שנותן התנגדות על המעשים שלו. וזה שאמר הכתוב, "ומאז באתי לפרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך".

היינו מטרם שמתחילים לדבר עם הגוף, הנקרא פרעה הרשע, "לדבר בשמך", היינו לוותר הכל בשביל ה', אז רואים את השיפלות של הגוף, ומתחילים להרגיש את הגלות. וזה "אהיה פעם אחת", היינו בצרה זו. וזה שייך לכלל ישראל.

אבל יש עבודה, הנקראת בחינת "משה", שהיא בחינת תורה, שהיא צרה הב'. היינו בזמן שהאדם כבר זכה לתענוגים רוחניים, שאז יש צרה, שלא יכול לכוון אז על מנת להשפיע, היינו שיהיה לו החלטה, אם חס ושלום לא בשביל מצוה, הוא מוותר על התענוגים הרוחניים. זה קשה יותר מלוותר על תענוגים הגשמיים, משום שככל שהתענוג גדול ביותר, יותר קשה הוויתור על התענוג.

וזה, נקרא "אהיה שניה", היינו צרה אחרת. אבל זה שייך רק לבני תורה, הנקרא בחינת משה. וזה (לא) ללמוד לכלל ישראל. אלא לבני תורה, שהם צריכים לדעת, שגם תענוגים רוחניים אסור לקבל לתועלת עצמו, רק בעל מנת להשפיע, המכונה מסך ועביות.

והקדוש ברוך הוא הבטיח למשה, שהוא יוציא אותם מצרה ראשונה ומצרה שניה. אבל צריכים לדעת, שעיקר היציאה מצרה ראשונה, שהיא יציאה מתאוות גשמיות, שבלי זה אי אפשר להגיע לתענוגים רוחניים.

וזה משל המדרש על "איש מצרי הצילנו מיד הרועים", היינו זה שהרג המצרי, היינו הסיבה ראשונה, שצריכים גם כן לזכור, אפילו אחר כך, כשבא למצב הב', שהוא הגלות של תענוגים רוחניים, שצריכים לקבל אותם על מנת להשפיע, והגוף לא מסכים. היינו, הרג את המצרי, הכוונה על תאוות גשמיות, הנקרא בחינת "מצרי".

מה שאין כן אחר כך הצרה השניה היא כבר בחינת "ישראל", היינו שיש לו תענוגים רוחניים, ומכל מקום הוא נמצא בצרה, מזה שצריך להתגבר על מנת להשפיע, ושצריך שה' יגאלו גם מצרה זו."

שאלה: איך מתרחשת היציאה ממצרים?

היא מתרחשת בתוך האדם. האדם מרגיש שהוא נמצא ברצון לקבל שלו, בתענוגים שהם מושכים אותו ולא נותנים לו לחשוב על הלימוד, על החברים, על ההתקדמות לעל מנת להשפיע, ומרגיש שהם מחזיקים אותו חזק. מי שלא מתחיל את דרך התורה, הוא לא מרגיש שיש לו נטייה לכל מיני תענוגים גשמיים. ומי שלומד ומתקדם לקראת הרוחניות, בהתאם לזה הוא מתחיל להרגיש עד כמה נמצא בשליטת האגו שלו, הרצון לקבל. מהאגו הגשמי שמושך אותו לכל מיני תענוגים גשמיים אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, ואחר כך כבר אגו יותר גבוה, אגו רוחני, שעליו עדיין אנחנו לא מדברים.

שאלה: שתי הצרות האלה שמדובר עליהן פה, האם אלו שני הצמצומים שאנחנו משיגים?

זו הכוונה. הצרה הראשונה היא שאנחנו כלולים בתענוגים גשמיים, והצרה השנייה שכלולים בתענוגים רוחניים, שגם אלו וגם אלו נצטרך לעבוד בצמצום, במסך ובאור חוזר, ולקבל אותם אחר כך בלקבל על מנת להשפיע. לא מספיק שאנחנו יוצאים מהתענוגים האלה, מתעלים מעליהם, אלא אחר כך אנחנו גם חוזרים עליהם ומקבלים אותם בעל מנת להשפיע, בצורה הפוכה.

צריכים קצת להרגיש איפה כאן מדובר, שהעומק הוא די מפחיד. להתעלות למעלה מתענוגים גשמיים, אחר כך להתעלות למעלה מתענוגים רוחניים, להתחיל לקבל תענוגים רוחניים בעל מנת להשפיע, ותענוגים גשמיים בעל מנת להשפיע. כך זו הדרך.

שאלה: ויציאת מצרים איפה היא נמצאת?

זה כמו שהוא אומר, שאפילו התענוגים הגשמיים שאדם מתעלה מעליהם, זה כבר יציאת מצרים. אחר כך תענוגים רוחניים זה כבר בקבלת התורה הולכים הלאה. נדבר על זה. בינתיים שיהיה לנו ברור שכאלו ארבעה שלבים יש לנו בדרך, להיות למעלה מתענוגים גשמיים, אחר כך להיות למעלה מתענוגים רוחניים, אחר כך לקבל תענוגים רוחניים בעל מנת להשפיע, ותענוגים גשמיים בעל מנת להשפיע.

קריין: נקרא בספר פסח בעמ' 287 מאמר רב"ש "ויאמר בילדכן את העבריות". המאמר מופיע גם בספר כתבי רב"ש כרך-ג' עמ' 2082.

ויאמר בילדכן את העבריות

""ויאמר בילדכן את העבריות, וראיתן על האבניים, אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה. ויצו פרעה לכל עמו לאמר, כל הבן הילוד היארה תשליכוהו וכל הבת תחיון".

הנה יש לפרש על דרך הרמז. כשמתחיל האדם ללכת בדרך ה', הנה פרעה מלך מצרים הוא המלך, השולט על הגופים שיחזיקו את העובדים בעל מנת להשפיע, שהגופים יתנגדו שלא יוכלו לבוא לשלימות הנרצה, שהוא שכל מעשיו יהיו לשם שמים.

לכן אמר, היינו שנתן פקודה בזמן שהעובדים עוסקים בתורה ומצוות, הנקרא "עבריות", שהעבודה בתורה ומצוות שייכת לעובדי ה'. מה שאין כן ה"מצריות" נקרא בזמן שאדם עוסק במעשים גשמיים, שבאלו המעשים גם המצרים עוסקים. ורק בזמן שעוסקים בתורה ומצוות נקראים עבריות.

"וראיתן על האבניים", היינו זמן שאדם אומר שהוא רוצה להבין מה שהוא עושה, היינו לאיזו מטרה הוא עוסק בתורה ומצוות. ואם הוא "בן", היינו שעבודתו היא בעל מנת להשפיע, שזהו רצונו של אדם בעת התעסקותו בתורה ומצוות. "והמיתן אותו", שלא תתנו לו שום חיות ושום כוחות, בכדי שיפסיק בעבודתו.

ואם בת, היינו שהכוונה שלו היא בבחינת נקבה, היינו על מנת לקבל, "וחיה", אתם יכולים לתת לו כוחות וחיות, משום שהאדם הזה אינו רוצה לצאת ממצרים ואין לפחד הימנו. לכן אתם יכולים לעזור לו, שיעשה מה שהוא רוצה אפילו שידקדק בכל מיני דקדוקים, כי בכל מקרה הוא ישאר אצלנו במצרים. ולא כדאי לעבוד בחינם, כי בין כך ובין כך הוא משלנו.

מה שאין כן אם בן הוא, שאם כוונתו בזה היא בכדי להגיע לשם שמים ולא לתועלת עצמו, מזה הוא יכול לזכות לבחינת "מושיען של ישראל", הנקרא בחינת משה, כמו שאמרו חז"ל "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא".

ואם הוא יזכה לבחינת משה, הנקרא מושיען של ישראל, שהוא יושיען לצאת ממצרים, לכן צריכין לראות מראש, בכדי למנוע אותו שלא יגיע למצב שיצא מגלות מצרים.

אבל מאיפה יכולים להודע שהוא הולך בעל מנת להשפיע, כי עדיין הוא נמצא בתוך מצרים, שהיא בחינת לתועלת עצמו ולא בעל מנת להשפיע. אלא הוא רוצה לזכות עכשיו לזה, ועל זה אמרו סימן מסר להם, "זכר פניו למטה, ונקבה פניה למעלה".

כי ענין פנים ואחור, מפורש בהקדמת תע"ס, כי בזמן שרואים את האדם מאחוריו אז לא יודעים שבאמת זהו האדם שחושבים עליו, אולי אחר הוא, שיכולים לטעות. מה שאין כן כשרואה את חבירו דרך הפנים, אז אין לו שום ספיקות.

לכן כשרוצים לרמז על דבר שמבינים בשכל בוודאות מוחלטת, שאין לו שום טעות, מכונה זה בשם "פנים". ודבר שלא ברור מבחינת השכל, נקרא בשם "אחוריים".

לכן נקרא פנים בחינת ידיעה, שהולך בעבדות ה' רק בבחינת ידיעה. וזה נקרא פניו אצלו למעלה בחשיבות, כי עיקר אצלו היא הידיעה. ואחורים, שהוא רק בבחינת אמונה. כי מטעם השכל יש לו פנים לכאן ולכאן. וזה אצלו בחינת למטה בחשיבות.

לכן מסר להם את הסימן, אם אתם רוצים לדעת אם הוא הולך למטרה בכדי להגיע לבחינת על מנת להשפיע, אם פניו למטה, אם בחינת ידיעה נקרא אצלו למטה בחשיבות, אלא אחוריו למעלה, היינו שבחינת אמונה אצלו למעלה בחשיבות, זה סימן שהוא רוצה להגיע לבחינת בן, לבחינת להשפיע.

לכן "והמיתן אותו", שתפריעו בכל מה שאתם יכולים, כי בטח שיזכה לבחינת משה, שהוא מושיען של ישראל, שיוציא אותם מגלות מצרים ויכנס לארץ ישראל להיכל דקדושה. וזה סוד "וראית את אחורי", היינו בחינת אמונה, "ופני לא יראו", על ידי ידיעה לא תשיגו אותי.

"ויצו פרעה לכל עמו", היינו שאין הוא יודע מאיזה עם יולד מושיען של ישראל, אם ממצרים אם מישראל. היות שכל אדם נכלל מבחינת מעשים גשמיים, הנקראים "מצרים", שגם המצרים עוסקים במעשים גשמיים. לכן נקרא עבודת האדם במעשים גשמיים בשם מצרים. וכשהוא עוסק במעשים של תורה ומצוות נקרא "ישראל".

אז הוא אומר שאינו יודע מאיזו בחינה אדם יכול לזכות לבחינת משה, הנקרא מושיען של ישראל. היינו שיכול להיות בזמן שהאדם עוסק בגשמיות, אבל כל כוונותיו הוא בעל מנת להשפיע, וגם בעת עשיית מעשים גשמיים הוא יכול לזכות לבחינת מושיען של ישראל.

לכן תשגיחו בעת שהם עוסקים במעשים גשמיים, שאם הם מכוונים בעל מנת להשפיע, שזה נקרא בחינת זכר, "היאורה תשליכוהו", שלא תתנו לו לכוון אפילו במעשים גשמיים לשם שמים, הנקרא בחינת בן. "וכל הבת תחיון", רק מתי שכוונתו במקבל על מנת לקבל, אז אתם יכולים לתת לו חיות וכח, שיעשו את המעשים גשמיים.

מה שאין כן אם בן, אז הוא יכול לזכות גם בו בזמן הזה לבחינת משה, הנקרא מושיען של ישראל, שיוציא אותו מגלות מצרים, ויכנסו לארץ דקדושה."

שאלה: הוא כותב בעמוד 288 טור ב' באמצע ""ויצו פרעה לכל עמו", היינו שאין הוא יודע מאיזה עם יולד מושיען של ישראל, אם ממצרים אם מישראל.".

כן. כי פעולות גשמיות הן אותן הפעולות, ההבדל רק בכוונה. אז מה אתה שואל?

תלמיד: הוא מסביר "היות שכל אדם נכלל מבחינת מעשים גשמיים, הנקראים "מצרים", שגם המצרים עוסקים במעשים גשמיים. לכן נקרא עבודת האדם במעשים גשמיים בשם מצרים." הוא כותב בהמשך "היינו שיכול להיות בזמן שהאדם עוסק בגשמיות, אבל כל כוונותיו הוא בעל מנת להשפיע, וגם בעת עשיית מעשים גשמיים הוא יכול לזכות לבחינת מושיען של ישראל".

מה זאת אומרת שהוא עוסק במעשים גשמיים אבל כל כוונותיו הן בעל מנת להשפיע?

אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות. אלה מעשים גשמיים?

תלמיד: תלוי בכוונה.

זה בדיוק. ההבדל הוא לא במעשים, אלא בכוונה. לכן זה נקרא "תורת הנסתר", שנסתר מכולם. מיהו האדם? או מצרי או יהודי.

תלמיד: אבל מה זה אומר שלא ברור לו מאיזה עם ייוולד המשיח של ישראל?

כי אתה צריך לראות את הכוונות שלו, מהי החשיבות. איך אתה בודק את האדם? לא לפי המעשים שנראים לך לעין, אלא לפי הכוונות שלו. וכוונה זו תורת הנסתר, זה דבר פנימי, שבעצם רק אדם יכול לדעת. יכול להיות שהוא עושה מעשים יפים מאוד וכולם חושבים שהוא צדיק גמור, ובעצם הכוונות שלו לזכות לעולם הבא. אז יוצא שאת הכול עושה בעל מנת לקבל.

שאלה: אבל פרעה אומר שיכול להיות שמשה ייוולד מהמצרים.

הוא עושה פעולות גשמיות כאלה שהן נראות לך שהן מצרים, אבל הכוונה שלו היא בעל מנת להשפיע. אין הבדל בחיצוניות בין הגוי לישראל, רק בצורת הכוונה.

תלמיד: הוא מבדיל בין המצרים לישראל, הוא אומר שמצרים הם אלה שעוסקים בכוונה על מנת לקבל. האם פרעה לא יודע מי עוסק בכוונה על מנת לקבל או בעל מנת להשפיע?

העם צריך לדעת, כולם צריכים לדעת. פרעה נותן פקודה, הוא אומר את אלו תזרקו ליאור ואת אלו לא, איך אתם תדעו? לא לפי מעשים גשמיים אלא לפי הכוונות.

שאלה: למה משה נקרא "מושיען של ישראל", זה כאילו עומד נגד אין עוד מלבדו, זה צריך להיות מוחלט, זה חוק?

משה הוא זה שמושך אותם לעל מנת להשפיע, מלמד אותם שכל העבודה, עבודת האדם היא על מנת להשפיע. זה נקרא "משה".

תלמיד: אז למה זה לא ישיר לבורא שהוא מלמד?

זה משהו אחר, צריכים לראות מה האמצעים. גם אנחנו צריכים ללמד את כולם, גם יש מי שמלמד אותנו. ככה זה, זה לא ישירות לבורא. גם אתה לא יכול להתקשר ישירות לבורא, רק דרך העשירייה. יש מערכת, שאם אתה לא מפעיל את המערכת, אתה לא קיים, אתה לא מפעיל אותה, אתה לא משפיע עליה.

שאלה: הסימן להשפעה זה בחינת אחור, אמונה?

זה תלוי איך אתה מסביר את זה. בסדר, כן.

תלמיד: הרי אנחנו אומרים שצריך להגיע לגילוי פנים, אז להשתוקק לידיעה או להשתוקק לאמונה?

לא מבין את השאלה.

תלמיד: כתוב "פנים בחינת ידיעה, שהולך בעבדות ה' רק בבחינת ידיעה."

כן, וזה קליפה.

תלמיד: נכון. ו"לכן מסר את הסימן שאם פניו למטה ידיעה למטה בחשיבות, אחוריו למעלה, אז אמונה היא למעלה בחשיבות, זה סימן שהוא רוצה להגיע לבחינת בן, לבחינת להשפיע".

כן, זה סימן של גבר, פניו למטה.

תלמיד: יוצא שאנחנו צריכים להשתוקק כל הזמן לבחינת אחוריים, שזה מוזר.

מבחינת מה זה אחוריים? כלפי הרצון לקבל ודאי שמבחינת אחוריים.

תלמיד: אז מה זה פנים שצריכים להשתוקק אליהם מבחינת השפעה?

מבחינת פנים של הבורא.

תלמיד: שמה זה אומר?

שזה ההשפעה.

תלמיד: לא הבנתי, הפנים של הבורא זה השפעה?

כן.

תלמיד: כי משה כל הזמן בעצם לא רוצה גילוי פנים.

כן.

תלמיד: ומצד שני אנחנו אומרים כל הזמן שכן צריך להשתוקק לפנים, נניח אומרים בדוד המלך "הסתרת פניך הייתי נבהל"?

לא, זה תלוי על איזה פנים אנחנו מדברים, אם פנים זה האור או פנים זה השפעה, זה תלוי על איזו צורת הפנים מדברים. לכן אתה מתבלבל.

תלמיד: אז אין בזה איזה סימן?

לא.

קריין: נקרא בספר פסח עמ' 276 מאמר רב"ש "מהו בלע מרור לא יצא, בעבודה". המאמר מופיע גם בספר כתבי רב"ש כרך-ג' עמ' 1876.

מהו בלע מרור לא יצא, בעבודה

"ענין מרור הוא כמו שכתוב, "וימררו את חייהם בעבודה קשה", היינו בשאלת מי ומה. ששאלות אלו גרמו להם יגיעה, שעל ידי זה שרצו להתגבר ולא יכלו, היו טועמים טעם של מרור.

אבל יש לתרץ השאלות שלהם בתוך הדעת, וממילא לא מרגיש מרירות בעבודה. ואומר, שכל מה שהיצר הרע שואל, אין זה שאלות, וממילא אינו מרגיש טעם מרירות. נמצא שאין לו מרור בעבודה, שיהיה צורך ללכת למעלה מהדעת.

ובאמור נבין את ענין מה שאמרו חז"ל, "אם בלעו", את המרור, "לא יצא". ועל זה אומר האר"י הקדוש, שמרור גמטריא מות, שהם דינים. ויש לשאול, מה מרמז לנו בזה שמרור גמטריא מות. אלא הענין מרור שאוכלים, הוא על שם שמיררו את חייהם בעבודה קשה.

ויש לומר ש"עבודה קשה" בעבודה נקרא, שקשה להתגבר ולצאת מתועלת עצמו, ורוצה לעבוד רק לתועלת עצמו. והוא נקרא רשע כידוע, שהוא שואל, "מה העבודה הזאת" של דלהשפיע "לכם", כלומר מה תרוויחו מזה. וידוע, ש"רשעים בחייהם נקראים מתים".

נמצא, שעבודה קשה נקרא "מרור", שהאדם טועם טעם מרירות בזה, שמוכרח לעבוד לתועלת עצמו. וזהו הרמז שמרור גמטריא מות ודינים, מטעם שעל תועלת עצמו היה דין, שאסור להשתמש עם הכלי הזה, ומטעם זה שורה שם צמצומים והסתר."

אתה רוצה לעשות איזו פעולה על מנת להשפיע, לא רוצה להרגיש מזה שום תענוג ואתה רואה שאתה לא מסוגל. ואתה מסוגל לעבוד, לעשות את הפעולה, אם אתה מרגיש תענוג, תועלת שיהיה לך מזה. או ההיפך, יש לך מאיזו פעולה תועלת גדולה, ואתה משתדל להתעלות למצב שאתה לא רוצה להרגיש תועלת. אז אתה מרגיש בפעולה עצמה, כשאתה מוחק בכל הכוח שלך, ביחס שלך הפנימי את התענוג ממנה, אתה מרגיש בזה ''מרור''.

אחר כך נניח שהגעת למצב שאתה יכול לעשות את הפעולה בלי להרגיש ממנה תענוג לעצמך, ויכול לעשות אותה בלי תענוג ממנה. אז עכשיו אתה פועל בצורה הפוכה, אתה מחזיר תענוג שישנו בפעולה, אבל אתה כבר עוטף את התענוג הזה בעל מנת להשפיע, ואז זה יהיה ''לקבל על מנת להשפיע''.

יש לי משהו מהחיים שלי שאני מקבל תענוג, ואני משתמש עכשיו בפעולה הזאת עם התענוג כדי להתעלות למעלה מהתענוג. זאת אומרת, אני רוצה לעשות את הפעולה בלמחוק את התענוג ממנה. נניח שאני מסוגל. אחרי שאני מסוגל לעשות פעולה ללא שום תענוג, אני עכשיו הולך להחזיר את התענוג. אבל כשאני מחזיר את התענוג, התענוג הזה כבר מלובש אצלי בכוונה שלי להחזיר את התענוג כדי להשפיע נחת רוח. אז אני משפיע נחת רוח לבורא בזה שאני התנתקתי מהתענוג, ואחר כך אני משפיע נחת רוח לבורא בזה שאני מחזיר את התענוג. הפעולה הראשונה היא שאני עושה את זה ב''להשפיע על מנת להשפיע'', בחסדים. הפעולה השנייה היא שאני עושה ב''לקבל על מנת להשפיע'', בחכמה. צריכים לחשוב, זה יסתדר.

שאלה: האם צריך לנסות לממש את הדבר הזה, או שעם הזמן האור יביא אותי לזה?

בכל זאת להשתדל לעשות כך תרגילים. יוצא אז יוצא, מה שיצא יצא, איכשהו שיהיו אותיות העבודה.

שאלה: נניח שיש לי תענוג להגיע לשיעור, אני נהנה מזה, האם אני צריך למחוק את התענוג?

לא, אלו צריכים להיות תענוגים שלא קשורים לתהליך התיקון.

תלמיד: איזה תענוגים, בעולם הזה?

כן.

תלמיד: נניח שאני רוצה לאכול גלידה, אני ממש רוצה אותה, יש לי תענוג. אז אני מוחק את התענוג, אוכל אותה עם תיאבון בלי תענוג?

אבל באכילת גלידה אין לך כל כך מצווה. נניח שכן. אז אתה אוכל את הגלידה בלי תענוג לעצמך, לא תרגיש בה תענוג.

תלמיד: מה אני צריך להרגיש בפעולה הזאת?

אתה נניח אוכל את הגלידה כדי לעשות עליה ברכה.

תלמיד: מה זו ברכה?

נניח שאתה אוכל משהו טוב, מה אתה אוהב לאכול?

תלמיד: בשר.

אז אתה אוכל בשר, עם מה?

תלמיד: אורז.

עם אורז. זה רבע העוף הזה?

תלמיד: לא, פלוב.

פלוב, בסדר. אז אתה אוכל את הפלוב ומקבל מזה תענוג. כולם מרגישים?

תלמיד: כן.

כן, יופי. עכשיו אתה רוצה לעשות תרגיל. אתה אומר, "אני רוצה עכשיו לאכול את הפלוב הזה ללא הרגשת התענוג, אני אוכל את זה נניח רק מטעם מצווה. אני יושב עם החברים והפלוב הזה ממש כולו מפלסטיק, אבל אני אוכל אותו מפני שאני יושב עם החברים ונעים לי לשבת איתם".

תלמיד: חשיבות הישיבה עם החברים הרבה יותר חשובה מהפלוב, אני לא מרגיש אותו.

כן. אתה בכוונה עשית את זה, כדי להתקשר לסעודה עם החברים ולא לפלוב. אתה מעלה את עצמך למעלה מהפלוב שלא הוא חשוב, אלא הסעודה חשובה. אחר כך אחרי שעשית את זה, ואין לך באמת שום הנאה לעצמך בפלוב, אתה אומר, "אני עכשיו רוצה להחזיר את התענוג שהיה לי פעם בפלוב, אבל שאני אקבל אותו בעל מנת להשפיע".

ואז אתה משתדל את כול הטעמים שאתה יכול להחזיר בפלוב, אתה מחזיר אותם, אבל בהדרגה, בעדינות, שלא ליפול לאותם הטעמים שהיו לך קודם, אלא שאותם הטעמים אתה מלביש עכשיו בכוונה על מנת להשפיע, וזה נקרא "לקבל על מנת להשפיע".

תלמיד: כשאני מלביש בכוונה על מנת להשפיע, אני כאילו נהנה שהחברים שלי נהנים מהאוכל הזה?

הם נהנים שהבורא נהנה. ואתה נהנה מההנאות האלה.

שאלה: המשפט "התועלת לעצמו". אני לא הייתי פה הרבה זמן ואני כל הזמן נושא את הלימוד הזה בתוכי בכל זאת, ואני רואה ש''התועלת לעצמו'' זה משהו שרק גדל מחוץ למקום הזה. השאלה היא, האם תהליכים שקורים בחוץ הם יכולים לזרז את השימוש במילים האלה למשהו יותר מוחשי? אם זה באמת יזיז את העם או אותי לא לחשוב על עצמי, אלא על מישהו אחר?

אני מקווה שיכולים. אני מאוד מקווה שמה שמתרחש בזמן אחרון זה שאנחנו מתחילים להרגיש כמה אנחנו קשורים זה לזה, תלויים זה בזה, כמה אנחנו חלשים נגד מכות כאלה, כמה אנחנו יכולים להפסיד את כל העולם הזה, את כל החיים שלנו ככה בכלום, זה הכול נותן לנו לימוד טוב.

אני מאוד מקווה שבעוד כחצי שנה, אולי קצת יותר, נוכל לדבר עם האנושות בצורה אחרת. כולם יהיו הרבה יותר חכמים, הרבה יותר מיושבים. אני מאוד מקווה שהווירוס הזה ירפא הכול, דווקא ירפא. אבל בלי זה ודאי שהעולם ימשיך להשתגע כמו שהוא. יש לי בכל זאת תקווה גדולה שזה מביא תרופה, ריפוי גדול.

שאלה: הווירוס עושה את שלו ועוד חצי שנה יביא את האנושות ליישוב דעת, ואנחנו נמשיך משם?

אל תצפה שזה יקרה בעצמו, אלא בעבודה שלנו ועם הווירוס יחד. שהוא ילחץ על האנושות מצד אחד, ואנחנו מביאים לאנושות תרופה מהצד השני, ואז האנושות הזאת, בין שני הכוחות האלו משתפשפת ומתחילה להבין את הייעוד שלה, הכיוון והתיקון.

תלמיד: הטבע כבר עושה את העבודה. הוא כאילו מכבס את האנושות עכשיו, מתחיל לעורר בהם שאלות.

לא, זה ייקח זמן. אני נמצא ארבעים וארבע שנה בחכמת הקבלה וזה כלום, זה מעט מאוד. צריכים הרבה זמן כדי באמת להתחיל להתכלל עם הפעולות הרוחניות. וכאן אתה מדבר על האנושות. לכן חצי שנה? אבל כבר יהיה אפשר לדבר ולראות כמו חתול, או כלב שמזיז את האוזן, זה כבר יהיה. לב עוד לא, אבל אוזן כבר כן.

תלמיד: הטבע עושה את שלו, הוא מכוון את האנושות. איפה אנחנו מהצד השני? אתה אומר שהטבע נותן, אבל זו אפילו לא בדיוק מכה, זו ממש התעוררות.

א-לוהים בגימטריה הטבע. ודאי.

תלמיד: ואיפה אנחנו נכנסים? כי נראה שאולי לא כדאי לגעת כי הטבע עושה את העבודה.

לא, אנחנו צריכים להסביר את כל העניין הזה. אנחנו עכשיו יצאנו מפורים, קראנו את מגילת אסתר. מדברים שם על מכתב שהמלך כותב ועל פטשגן הכתב. אז יש את רצון המלך שכך וכך כותב, ויש עוד נספח לידו שמסביר לך מה כוונת המלך. אנחנו צריכים להסביר מה כוונת הבורא בזה שמוריד עלינו את הסיפור הזה.

תלמיד: בכל הדורות לפנינו היו מעגלים, גם של ווירוסים. ואני התחברתי להורים שלי לא שהם ספרו לי כל כך, אבל מה שהם עברו בשואה. וכל אחד באיזו הישרדות פרטית, כמו שכתוב פה תועלת לעצמו, זה ישר מזכיר לי את תועלת עצמי, לשרוד איכשהו, להתחבא כמו איזה עכבר. עכשיו לגבי הזיכרון, עד כמה שאנחנו קוראים בהיסטוריה היו דברים יותר מטורפים ממה שקורה עכשיו. הייתה גם את מלחמת המפרץ עם המסכות, שכולם פתאום התחברו וישבו יחד באותו חדר.

ואני שוב רואה, לפחות מה שקורה בחוץ מבחינתי, שכל אחד מציל את עצמו. אני מקבל טלפון, ישר "שלום, לך תדאג לעצמך, אנחנו מבטלים לך את הכול". אני נוסע לפה, ההוא נוסע לשם. ובחיים הקצרים שלי יחסית, זה סוג של מעגל שחוזר על עצמו.

אתה קורא שבתחילת המאה היה הווירוס כזה, ווירוס כזה וכאילו עובר קצת זמן ולאנשים באמת יש את תקופות של היפים, כשכולם רצו לאהוב ולא רצו להילחם בוויאטנם, ופתאום יש מין מגמה כזאת נורא יפה, שמולידה שירים יפים, אמנות יפה ובגדים, ואחר כך עוד פעם יש סמים, כי הם רוצים לשכוח, ואז מתחיל הבלגן. ובעצם הזיכרון העיגולי כל הזמן מראיית המבט שלי, חוזר על עצמו.

אף פעם לא הייתה מכה כזאת רחבה, שתופסת את כולם יחד. אף פעם. תמיד העולם היה מחולק לאלו ואלו. נגיד הגרמנים ומי שנגד גרמניה. היו מחנות, רוסיה, סין, אמריקה, אירופה, אנחנו, איראן, עכשיו זה מהודו עד כוש. כל העולם והעולם, וכולם בבת אחת סובלים ממכה שבאה מהשמיים, אצבע א-לוהים. זה דבר מאוד מיוחד שכבר נותן לאנושות כיוון אחר לגמרי. אני לא מכוון נגד מישהו, או משהו אנושי בעולם הזה. אני לא יודע מאיפה לחכות לזה בכלל, וזה רק מתפשט ומתפשט. אנחנו נגלה את זה יותר ויותר.

לכן המכה הזאת היא מכה מאוד מיוחדת, שכוללת את כולם. ולא חשוב שהיא בעוצמה קטנה. מה, כמה מתים? נניח ימותו מיליון אנשים. נו, מה כל כך הבעיה לעולם שיש בו שמונה מיליארד? אלא שזה בא הכוח העליון, על כולם, ולא שבא איזה צונאמי ושוטף אותך ככה סביב כדור הארץ, אלא יום אחר יום, יום אחר יום, בכל מיני מדינות, מכל מיני מקומות.

עכשיו אתה תראה, נתפסים בזה גם האנשים הפשוטים, גם ראשי ממשלות, כל מיני, זה משהו מעניין. שים לב עד כמה שאין מקרים בטבע. לכן אני מאוד שמח לראות כמה שהמכה הזאת יכולה לרפא, דווקא לרפא את ישראל ולרפא את האנושות, עוד נראה. העיקר ללמוד ממנה ולהשתדל להסביר לכולם מהי הסיבה.

שאלה: אחד התהליכים שצריך לעבור זה צמצום על התענוג, במכה שאנחנו עוברים עכשיו?

בדיוק, כן. היא מלמדת אותך, היא מצמצמת במקומך.

תלמיד: ברור, אבל האם הצמצום הזה זה אותו צמצום שאליו צריך להגיע?

לא, אבל זה בכל זאת מלמד. כי לא יכולת להפטר ממיליון הדולר שהיו לך בבנק, אני לא אספר לכולם, ולא מכל מיני תכניות שלך לבלות באירופה ובכל מיני מקומות, ולא לעשות כל מיני קומבינות בנדל"ן ועוד ועוד, אלא ככה זה. או נגיד חבר אחר עוד מעט יפסיק לעבוד עם חברת ההשקעות שלו. הצונאמי הזה ינקה אותנו, הוא יעבור עלינו פעם אחת ומה שישאיר, ישאיר. אם לא, יהיה עוד גל, ועוד גל. זה מאוד חשוב. אנחנו מאוד צריכים את זה.

תלמיד: מה זה לצמצם תענוג?

זה לא לצמצם תענוג, אלא לצמצם את על מנת לקבל ממנו. זה העיקר. על התענוג אין שום איסור. מטרת הבריאה להיטיב, להנות לנבראיו, אלא העניין הוא לשם מה אתה ניהנה. האם התענוג הזה מנתק אותך מהבורא, או מחבר אותך לבורא.

תלמיד: אז מה ממלא אותך אם אין על מנת לקבל?

כשאתה מתחבר לבורא, דווקא על ידי זה שאתה מתעלה למעלה על מנת לקבל. אז אתה מתחבר לבורא, ומזה יש לך תענוג. תענוג נצחי, שלם. אתה מבין? זה כל העניין. אתה מחליף את מקור התענוג. במקום ליהנות מאותה חתיכת בשר, מהפלופ, במקום זה אתה נהנה מהבורא. אפשר להשוות צלחת של פלופ, אפילו מהמטבח המכובד והאהוב שלנו לבורא?

תלמיד: מה זה ליהנות מהבורא?

דבקות. אתה מתחבק איתו כמו שאתה מתחבק עם מישהו שאתה מאוד אוהב, ואין להשוות בשום דבר את זה עם זה.

תלמיד: אז עכשיו כשיש את התהליך הזה שמצמצם את כולנו, ממה אני אמור ליהנות? אני אמור ליהנות מהבורא?

זה עוזר לך, כן, זה מביא אותך למחשבה ש"מהבורא אני רוצה ליהנות". אבל איך אני מגיע לזה? על ידי מכות? בינתיים על ידי מכות. מה אפשר לעשות?

תלמיד: אני שם לב שדווקא המצב הנוכחי יותר מעורר אותי לכיוון, אבל אני לא יודע איך להעביר את זה דרך העשירייה, דרך החיבור.

בחזרה. אם אתה רוצה להתחבר למקור, אתה חייב להעביר את זה דרך העשירייה, אחרת אתה לא תתחבר למקור. לא יהיה לך קליק.

תלמיד: אז כרגע זו רק תזכורת, כאילו?

זו תזכורת, אבל כדי לבנות קונקטור, חיבור נכון למקור, אתה צריך עשירייה.

שאלה: אני לא רוצה שזה יישמע, באמת, חס וחלילה, כמו וויכוח, אבל לא מתיישר לי העניין הזה לכאורה עם מה שאתה אומר, שהמכות בסוף ילמדו אותנו אולי לא לזמן את המכה הבאה. וגם כשאני מיישר את הקו בלי להיות שמה, עם העניין שאמרת על גרמניה, הרי בסוף כולם שם סבלו. יש גם סרטים מאוד יפים גרמניים שמראים את הצד האנושי על הסבל של העם הגרמני. בסופו של דבר, הם יישרו הקו עם הסבל, והיה את העניין הזה של החומה בברלין. הם סבלו מאוד, ודווקא בצורה מאוד אנושית. הסרטים הגרמנים החדשים, מראים כמה סבל היה שם. ועדיין, הזיכרון מעיד על כך שהסבל נשכח באיזשהו שלב. אתה באמת מאמין שמנגנון השכחה הזה מתישהו יתחיל לעבוד בצורה כזאת שלא נשכח את הסבל ונתחיל משהו חדש?

לא נשכח את הסבל. אם אנחנו עובדים בצורה רוחנית על החיבור, שום דבר לא נמחק. הכול מצטרף לכלי השלם. הכול מצטרף, ובכלל, גם כל מה שעברנו בהיסטוריה, כולנו, כל אחד ואחד, עד הפרט האחרון.

שאלה: איזו הכרה צריכים לקבל אנשים כשהם מתייחסים לכל הצרות שמגיעות באופן אדיש, ואפילו מזלזלים וצוחקים מזה? "אם נמות אז נמות. גם ככה החיים כמוות".

כן. אני מבין את זה. אני מבין אותם ואני מסכים איתם, אם אין ברירה אז נמות. "נאכל ונשתה כי מחר נמות". האדם מרים ידיים ואומר "אני לא יכול. אם אני לא מסוגל, אני מוכן למות". מה לעשות? לא מסוגל. הוא עדיין לא רואה את הגבול, כי אין גבול, והוא חושב שהמוות שלו כאילו מוציא אותו מכל הייסורים. אבל זה לא נכון, הוא לא יוצא מהייסורים, הייסורים רק עולים לדרגה יותר גבוהה. איך אומרים? "גם המוות לא יפריד בינינו" אתה מלאך והמוות נשאר. מלאך המוות זה האגו שלך, ואם אתה לא מתעלה ממנו, אז הוא אתך.

שאלה: האם מטרת הבריאה היא הנאה מאורו או מהשתוות הצורה אתו?

מהשתוות הצורה שזה נקרא "האור שלו".

שאלה: מצד אחד יש להיות בצער הציבור, להשתתף בצער הציבור. ומצד שני, להיות בשמחה על מה שמתגלה כמגפה וכולי. אתה יכול קצת להאיר איך נמצאים בשני המצבים האלה יחד?

אני לא נמצא בשני המצבים האלה. אני נמצא במצב אחד. אני רוצה להיות דבוק לבורא, ולמשוך אליו את כל האנושות. זה הכול. בשביל מה לך להיות בשני הקצוות אם אתה לא מכיר, לא את הקצה הזה ולא את הקצה הזה? רק כדי לבלבל את עצמך? אתה אוהב להתחבר לצער, אני מבין את זה, זה האופי שלך.

תלמיד: אני מרגיש את מה שקורה.

אין בזה שום תועלת. אתה בזה לא מציל את עצמך, לא מציל אותם, ולא עושה טוב בעיני הבורא. אז בשביל מה? אתה לא מספיק חכם כדי להפסיק את זה? תעשה חשבון ותראה שזה לא מוסיף לך כלום.

תלמיד: אני לא מבין. אנשים סביבי פוחדים, חוסר וודאות, לא יודעים מה לעשות.

יפה מאוד. שיסבלו עוד יותר. כי רק זה יכול להביא אותם להחלטה הנכונה. אתה רוצה, מה? לסתום להם את חוסר הוודאות, את הפחדים, את החרדות, לסתום הכול רק שלא ירגישו?

תלמיד: לא.

ומה, הם יהיו כמו תינוקות מחייכים ככה מכל שטות?

תלמיד: לא. אני מדבר על החיסרון שאנחנו מקבלים מהציבור, כדי לעשות את העבודה שלנו. אנחנו מרגישים עכשיו שיש חיסרון עצום.

אני מקבל חיסרון מהציבור בצורה מטרתית, איך אני יכול להביא את הציבור הזה למטרה? ואם הציבור עדיין לא מסוגל לשמוע על המטרה, אז אני צריך לעשות כל מה שביכולתי כדי להביא אותו לזה. אבל אני מקבל בחשבון גם אותה תוספת צרות שהוא צריך עוד להרגיש כדי לשמוע. כי אם הוא לא ירגיש את הצרות, אז איך הוא יפתח את האוזן?

תלמיד: קשה לי להבין את הדבר הזה.

אתה לא מבין את זה? אני שואל אותך, אתה לא מבין שאם אדם לא סובל..

תלמיד: נכון, אנחנו מקבלים מכות, מכות, בסופו של דבר אנחנו רואים שתכל'ס העולם לא באמת לומד מאסונות נוראיים שהיו. לא באמת לומד. ועכשיו אתה אומר שיש מצב חדש, נכון, אבל עדיין מרגישים בכל העולם את החוסר הנוראי הזה, את הרצון לקצת נחמה. אני מבין את מה שאתה אומר ש"אל תסתום את זה", אבל העולם מחפש קצת הבנה לדעת מה קורה, קצת נחמה.

אני מוכן לתת לו את הכול מה שיש לי מכל הלב, כל היום וכל הלילה. אני מוכן, אם הוא מחפש. אבל אם הוא לא מחפש? גם כשהוא לא מחפש אני מוכן לתת את הכול מה שאפשר, אבל יכול להיות שיצטרכו להוסיף לו צרות, כדי שישמע. כי בלי חיסרון, הוא לא ישמע.

האדם הזה כל הזמן נתקע בבעיה, למה סובלים אנשים? כי הם בנויים מהרצון לקבל, ורצון לקבל אם הוא מקבל, הוא לא רוצה שום דבר חוץ מזה. איך תביא אותו לעל מנת להשפיע? אף פעם לא תצליח. תעשה כך על עצמך, ואז זה יעזור לך קצת יותר להבין. אני מצטער, אבל אתה שקוע בתוך הטענה שלך, ולכן יותר מזה אתה לא יכול להרגיש. זו בעיה. כדי לראות משהו מעבר לזה אתה צריך לצאת מהמצב שלך, לראות מהצד, ואחר כך להתחיל להשוות את המצב הזה שהיית בו קודם, ואחרי שיצאת, ואז אולי תבין.

שאלה: מהו הקשר, מיהו הבורא שאליו אני מחזיר את התענוג?

הבורא זה כוח החיובי שבטבע שאנחנו יכולים לגלות אותו אך ורק כנגד כוח השלילי, שזה הטבע שלנו. ולכן ברא אותנו בטבע ההפוך, כדי שאנחנו נזהה אותו, כדי שאנחנו נוכל להבין, להרגיש, לגלות אותו.

שאלה: אז איך, למי אנחנו מחזירים את התענוג? כשיש תענוג בעל מנת לקבל, למי אנחנו מחזירים את התענוג?

אנחנו מחזירים תענוג לאותו הכוח החיובי, כשאנחנו מקבלים את התענוג בצורה כזאת, בלהידמות לו, בזה אנחנו מחזירים לו תענוג.

תלמיד: אנחנו לומדים על יציאת מצרים, וכתוב, כדי לצאת ממצרים צריכים להגיע לייאוש מכוחותינו ולהבין שרק ה' יכול להושיע.

כן.

שאלה: זה מרגיש שאנחנו רחוקים מייאוש מכוחותינו, ושאנחנו צריכים לבקש את עזרת ה'. איך מבקשים יחד?

גם את זה. אנחנו צריכים לגלות, שאין לנו שום כוח לצאת מהטבע שלנו, שהטבע שלנו קובר אותנו. דור אחר דור, דור אחר דור כך אנחנו קוברים את עצמנו יותר ויותר, ואין לזה סוף. אלפי שנים על גבי אלפי שנים, עד שאנחנו מרימים את הידיים וצועקים, "וייאנחו בני ישראל מהעבודה, ותעל שוועתם אל הא-לוהים", "אל הא-לוהים", ואז ישמע. כך, זה הסדר.

נקווה שאנחנו נלמד תוך חודש ימים את כל הדברים האלה, כך שיהיה לנו ברור מה קורה. ואנחנו לומדים את זה לקראת זה שכל האנושות יחד אתנו, וגם לבד תוכל לעבור על כל המצבים האלו של יציאת מצרים. כולנו נמצאים בשליטת הרצון לקבל, במצרים, וצריכים לדעת איך לצאת.

וכאן כתוב על כל הדברים בצורה מאוד פשוטה. תראה, "מהו בלעו מרור, לא יצא"? שאם לא מרגישים את המרור, לא יכולים לצאת ממצרים. אם לא מרגישים את המכות, לא יכולים לצאת. אם לא מרגישים את עשרת המכות על הרצון לקבל שלנו, לא יכולים לעזוב אותו. וכל פעם יותר ויותר מכות, ושום דבר זה לא מספיק.

תלמיד: אנחנו רגילים הרבה פעמים שבמפגשי עשירייה יש משהו בפיזיות שמאוד מאפיין חלק מהעבודה שלנו, ועכשיו כאילו מסדרים מלמעלה שהכול הולך להיות ווירטואלי.

עכשיו מסדרים מלמעלה בירור, מי בעד לגשת ליציאה ממצרים ומי לא? אתה יכול לראות את זה לפי האנשים שנמצאים כאן. אם תגיד שזה חג, באים, סעודה, איזה שיעור קצר ואחר כך סעודה גדולה, היו כאן כפול אנשים. אם אתה אומר שיש שם שיעור במקום שעה וחצי, שעתיים וחצי כמו בבוקר, בחייך הוא לא מגזים? אתה לא, אז מי יבואו? כך זה הבעיה. זאת אומרת, המכה הזאת של הווירוס הזה היא גם עוברת עלינו, ונראה מי יישאר.

שאלה: נכון, אבל ברשותך הייתי מחלק את זה לשניים. יש אותנו עם העבודה שלנו, שזה מה שבאמת אמרת. אבל אני שואל גם כלפי הפצה. אני מרגיש שיש פה איזה משהו שהוא מאוד מיוחד שגם אפשר אותו להעביר הלאה, וגם כלפי תלמידים שלנו שרוצים להפיץ.

אני לא מבין מה אתה שואל.

תלמיד: אני מרגיש שמשהו משתנה בהפצה, וזה לא סתם להגיד "הקבלה תיתן פתרון". יש איזה משהו שמאלץ אותך ללמוד איך להיות בקשר עם אנשים לאו דווקא פיזית. זה מה שאני מנסה להגיד.

נכון, אתה צריך להגיע לבית של כל אחד ואחד באשר הוא נמצא בבית, ואין לו כל כך מה לעשות, חוץ מלראות כדורגל, שגם אין כנראה.

שאלה: אני שואל משהו שהוא אולי לא מאוד מבורר. אבל אני למשל זה מרגיש לי שזה מאלץ אותי לחפש כל הזמן, איך להיות בקשר עם העשירייה גם בלי שאני רואה אותם. מה האדם הרגיל יכול לחשוב על היחס שלו לעולם, שזה מוציא אותו מההרגלים הפיזיים? פתאום הוא צריך מה? לחשוב. כל הנושא הזה של כוונות, של תפיסת מציאות.

תראה מה שבורא עושה, ברגע הוא ניתק את כולם מהעסקים, מהחיים האלו הרגילים, הכניס אותו לבית, והכין אותו לזה שהוא ישמע את מה שאתה תגיד לו. אתה הכנת לו תכניות?

תלמיד: מכינים, כן.

מכינים. צריכים כבר להתחיל.

תלמיד: מיום שני זה יעלה לאוויר בצורה מסודרת.

טוב.

תלמיד: אז מה שהתגלגל מכל הדבר הזה מבחינתי, זה עוד פעם שיח על הפצה. העניין הגשמי של אנשים שלמשל רוצים כל פעם לעשות איזה משהו שלא קשור לקבלה, עושים, עושים, עושים, אך הם יכולים פתאום להגיד, בשביל מה? כי הם אומרים שזה לא מצליח.

אותו דבר לגבי, כמה שהייתי פה או לא הייתי פה, מאז שהייתי פה אני לא עשיתי כלום חוץ מהפצה. כי כל השירים שהתעסקתי בהם, הם שירים שאיכשהו מנסים לתרגם את השפה של הלימוד שלנו כאילו לאוזניים פשוטות. די נכשלתי.

איפה נכשלת?

שאלה: בזה שלא היה מספיק אוזניים קשובות.

זה לא אתה נכשלת, זה הבורא נכשל.

שאלה: השאלה, האם לא נהיה גם איזה סימן שאלה כזה פה, בשביל מה? האם צורת ההפצה מדי פעם הופכת להיות מאוד מאוד פנימית כזאת? כי גם אצלי במקצוע, בלי קשר. בכוונה אמרתי גשמי, כי גם בגשמיות אתה יכול להגיד, בשביל מה? אני משקיע מאה אלף דולר במשהו, ומחר אף אחד לא קונה את זה. השאלה, האם זה לא הזמן באמת עוד פעם לנסות להביא את זה לגל יותר ערני של הפצה? כמו בשיר הזה שאמרת, אדם מאמין בכל דבר כשרע לו.

אני מוכן להשתתף במה שתגידו. כמו אז, כך גם היום. בבקשה, אין לי שום בעיה. אתה רוצה שאני אשיר? אתה תנגן, אני מוכן לעשות סולו, מה שאתה רוצה, בבקשה. רק תתחילו לייצר את הדברים. אני חושב שיהיה לזה ערוץ, הזדמנות, הכול.

שאלה: אני באופן אישי, בלי אצבע מאשימה, מרגיש קצת עייפות. אבל אני מרגיש שהאמונה של חברים היא באמת בתוך הפנימיות של התורה המורכבת הזאת, והעשירייה שזה דבר מורכב ובלתי נתפס יוצא פחות החוצה. אני בשביל להפעיל לפחות את המקום שלי צריך להרגיש את העניין הזה של החוצה. עכשיו נהיה משהו כזה בוגר מידי בפנימיות הקבלה שלומדים ויודעים להסתכל בצורה מאוד מסוימת כלפי חוץ. האם עכשיו זה הזמן לתת איזה בום?

אמרתי לך, אני מוכן, וגם כל החברים שלנו ודאי שכן. הם חברים שלך גם כן ואתה מכיר את כולם. בבקשה תתחילו, תתחילו להתחבר ותתחילו לעשות משהו, אני בעד ומוכן, תבוא ונעשה.

שאלה: מה הדבר הכי חשוב עכשיו עבורנו לעשות, בלב או במעשים?

גם וגם. מה זה שייך אחד לשני?

תלמיד: מהי העבודה בלב ומהי העבודה במעשים?

עבודה בלב שאנחנו רוצים לעשות נחת רוח לבורא, אם אתה מדבר על פתח תקוה, החברים משלנו הכוונה. ועבודה במעשה זה הפצה, הפצה בתוך בני ברוך ולמעלה, מחוצה לבני ברוך. אתם עוד לא מעכלים את העניין הזה, את ההזדמנות הזאת שיש לנו. הבורא יעשה.

שאלה: איך אנחנו יוצאים מהתרדמת שאנחנו נמצאים בה? כי אנחנו לא קולטים שיש פה הזדמנות פז ואנחנו כאילו גם פה בשאננות וגם בהפצה בשאננות, ממש בכל הרמות.

"איש את רעהו יעזורו", אתם לא יכולים אחרת. אני לא יודע, אבל אני רואה שבכל זאת יושבים כאן מאה ומשהו איש ועוד כפול מזה יושבים בבית או באיזה מקום.

תלמיד: יש גם למטה.

יש גם למטה, אבל זה סך הכול לא כל הקהל שלנו.

תלמיד: שמעתי אותך אומר שמאז סדרת כנסים האחרונה, המדבר, הכנס הגדול וכולי, אנחנו באיזה קיפאון.

לא, זה לא קיפאון, אני מקווה שאנחנו כבר מתחילים להתעורר, להתאושש. זה לא קיפאון, אלא כך זה כרגיל אחרי עלייה גדולה, מכה גדולה שאנחנו קפצנו מעלה, עכשיו אנחנו מרגישים את תוספת העביות. זו לא ירידה, כבר דיברנו על זה, זו תוספת עביות שמגיעה לנו דווקא בגלל שאנחנו הצלחנו בכנסים האלו, לכן מגיעה לנו עכשיו תוספת עביות שאנחנו נעבוד עליה.

שאלה: מה מבטיח שהאנושות לא תחזור אחורה אחרי הקורונה, כמו נגיד אחרי מלחמות?

אם אנחנו נהיה ראויים להוביל את התיקון, האנושות לא תחזור למה שהיה. אם אנחנו לא נעביר את התיקון כמו שצריך, האנושות תחזור למצב ואנחנו בכלל.

תלמיד: מה זה אומר להיות ראויים?

להוביל אותם לתיקון. כל מה שדיברנו, למדנו, להפיץ להם ולארגן את עצמנו בזה ואז נצליח. הכול מוכן מלמעלה.

תלמיד: הבוקר קיבלתי בוואצאפ מאומן מפורסם, שאני לא רוצה להגיד את שמו, שכתב "אם לא אחדות נמות", "או אחדות או נמות". ויש שם המון אנשים שמקשרים את זה לאג'נדה בכלל לא רוחנית, אלא פוליטית. בעצם סתם קמים מלא אנשים בכירים שעכשיו בזמן הזה רואים את הפתרון בזה שהעם יתאחד ובעיקר ברמה הפוליטית, שהממשלה תשב ביחד ושהפתרון הוא יבוא משם.

נו, אז מה?

תלמיד: האם זה לא מחליש את האנרגיה של מה שאנחנו מדברים או שאלה שני דברים שיכולים לבוא ביחד?

לא, זה הכול מכור, או אחדות או נמות, מי נמות? הם ימותו, אם לא תהיה אחדות. אנחנו לא שייכים לזה, אנחנו מדברים על אחדות בצורה אחרת, על אחדות, שמאל, ימין, אמצע. כל מיני כאלה זנבות יחד, לא יצא מזה שום דבר. אין יסוד בריא כשכל אחד רוצה לאכול את השני, ורק באין ברירה כדי להגיע סוף סוף לממשלה חדשה, ליכולת לחלק שוב את כל קופת המדינה, אז צריכים את האחדות. זו לא עבודה שלנו ולא שייך לנו. צריכים לראות עד כמה כן ועד כמה לא אנחנו יכולים להיות בזה.

קריין: כן. אנחנו נקרא בספר פסח בעמוד 174, מאמר של רב"ש, "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה". המאמר הזה נמצא גם בספר "כתבי רב"ש", כרך ב' בעמוד 883. אז אנחנו נקרא בספר פסח, עמוד 174, מאמר רב"ש, "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה".

מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה

"הנה בשער הכוונות (דף קע"א) כתוב שם וזה לשונו, "וזה סוד המרור, שהיא בגימטריא מות, שהם סוד דינים שבה, אשר בהם נאחזים הקליפות, הנקראים מות, ולמתקה ע"י המשכת החיים. וזהו טעם שצריך שירגיש טעם מרירות, ואם בלעו לא יצא ידי חובתו, כי ע"י טחינת שינים מתמתקים, ע"י ל"ב שיניים", עד כאן לשונו. ויש להבין בעבודה, מהו מרור שנקרא מות, ומהו פירושו, שע"י לעיסת שיניים, שהם ל"ב, מתמתק המרור, ואם בלעו, כבר אינו טועם טעם מרירות, איך זה מתבאר בעבודה.

ובכדי להבין זה, צריכים קודם לדעת, בשביל מה צריכים בכלל עבודה. ואנו רואים אפילו בגשמיות, אין אדם משיג שום דבר בלי יגיעה, והתשובה הוא ידוע, היות שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, והיות השורש שלנו, שברא אותנו על כוונה, רצונו להטיב לנבראיו, היינו להשפיע, לכן בזמן שהנברא הוא המקבל, הוא מרגיש בעת קבלת הטוב מחבירו, אי נעימות, לכן ניתן לנו עבודה. בזמן שהאדם מקבל שכר תמורת עבודתו, כבר אין כאן ענין של בושה, שנגיד שאין האדם מוכן לאכול לחם חסד, כיון שהוא נותן תמורת הלחם, עבודה. ונראה זה כעין חליפין, שהם מחליפין אחד עם השני, אחד נותן עבודה, והשני נותן לו לחם, היינו כסף, וכדומה.

אולם זה מובן היטב בגשמיות, היינו בין אדם לחבירו, אבל בין אדם למקום, מה שייך לומר, שהאדם עובד בתורה ומצות, ותמורת זה הוא נותן לו שכר, הלא חז"ל אמרו, שצריכים לעבוד שלא על מנת לקבל פרס, אם כן מהו התועלת מהעבודה בתו"מ. בשלמא בגשמיות, אנו מבינים שצריכים לעבוד, היות ששכר בלי עבודה, נוהג שם ענין בושה, לכן כשרוצה לקבל שכר, יש תיקון על השכר, שלא יהיה בבחינת נהמא דכסופא, בעת קבלת השכר, כשהאדם נותן עבודה תמורת השכר.

לכן אנו מבינים, שהעבודה הוא תיקון על השכר, מה שאין כן בעבודה שלא על מנת לקבל שכר, בשביל מה צריכים לתת את העבודה, היינו לאיזה צורך צריכים את העבודה, הלא אין כאן מה לתקן, היות שהוא אינו מקבל שום תמורה, אם כן עבודה זו למה לי. ועוד יש להבין בענין העבודה, כי בגשמיות אנו מבינים, שהאדם צריך לעבוד, היות כי העבודה, מה שהאדם עובד לצורך השני, השני נצרך הוא להעבודה, לדוגמא, הבעל מאפיה נצרך לפועלים, אחרת הוא לא יכול להוציא את כמות הלחם, הנצרך לו, מה שאין כן לגבי הבורא, וכי הוא חס ושלום בעל חסרון, שהנבראים ישלימו את מה שחסר לו, ע"י העבודה שהנבראים יעבדו בשבילו.

אם כן השאלה היא בב' אופנים:

א. שענין עבודה ניתן לנו, בכדי שיהיה מציאות לקבל שכר תמורת עבודה, שעם זה יתוקן הבושה, שלא יהא זה כאילו אוכל לחם חסד. ובעבודת ה', לא שייך לומר כן, היות שעובדים בעל מנת שלא לקבל שכר.

ב. בין אדם לחבירו שייך לומר, שחבירו צריך להעבודה שלו, אולם בין אדם למקום, איך שייך לומר, שהבורא נצרך חס ושלום לעבודת האדם.

והתשובה היא, שבאמת יש לשאול, מדוע אמרו חז"ל, שצריכים לעבוד שלא על מנת לקבל פרס. הלא כל ענין העבודה, נתקנה בכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, לכן אנו רואים, שגם בגשמיות, היינו בין אדם לחבירו גם כן נוהג הכלל הזה, שלא לאכול לחם חסד, מסיבת הבושה. אם כן מדוע צריכים לגבי הבורא, לעבוד בלי שכר, הלא העבודה מתקנת את הטוב ועונג, שלא יהיה בו בושה בעת הקבלה, מכיון שכבר לא נקרא זה, מתנה או צדקה, אלא עכשיו הטוב ועונג קיבל שם חדש, הנקרא שכר. ולפי זה מדוע צריכים לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס.

ותשובה על זה מבואר בספר תע"ס (חלק א' דף ט"ז, אות ז'), שהוא שואל על מה שאמרו חז"ל, שבכדי לתקן שלא יהיה נהמא דכסופא, נעשה תיקון, שברא את עולם הזה. שישנה כאן מציאות של עבודה, "כי נוטלים שכרם משלם חלף יגיעתם וניצולים ע"י מפגם של בושה". והוא שואל שם על זה, וזה לשונו, "ותירוצם תמוה מאוד, הוא למה זה דומה, אל אדם אומר לחבירו, עבוד עימי רגע אחד קטן, ותמורת זאת אתן לך מכל תענוגי העולם, בכל ימי חייך, שאין לך מתנת חינם גדולה מזו, שהרי העבודה הוא בעולם הזה, עולם עובר, שאין לו ערך של כלום כלפי השכר והתענוג של העולם הנצחי", ושם (באות כ') הוא משיב, "היות שיש שינוי צורה בין הבורא, להנבראים, שזה גורם הבושה כנ"ל, וע"י עסק בתורה ומצות על מנת לעשות נחת רוח ליוצרו, מתהפכים כלי הקבלה של הנשמה, לכלי השפעה, כלומר שמצד עצמה לא היתה חפצה בשפע הנכבד, אלא מקבלת השפע כדי להשפיע נחת רוח ליוצרה, הרוצה שהנשמות יהנו משפעו יתברך".

ובהאמור נבין מה ששאלנו, שבשלמא בין אדם לחבירו, מבינים שהעבודה שהאדם עובד לשם שכר, הוא בכדי שהאדם לא יאכל לחם חסד, כידוע כי זה גורם בושה, וע"י העבודה נתקן הפגם של בושה, כי כבר מקבל שכר תמורת עבודה, מה שאין כן לגבי הבורא, מהו התיקון של העבודה, אם צריכים לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס. וכמו כן שאלנו, בשלמא בין אדם לחבירו, חבירו זקוק לעבודה של האדם, כנ"ל, אולם לגבי הבורא, בשביל מה הבורא צריך לעבודתו של האדם, וכי חס ושלום הוא בעל חסרון, חס ושלום, שהוא זקוק לעבודת האדם.

אלא כנ"ל, שבין אדם למקום, אין שייך לומר, שהעבודה מתקן את קבלת טוב ועונג, שלא יהיה מורגש פגם של בושה, כי רק בין אדם לחבירו, היות שהנותן עבודה משלם לו לפי עבודתו. נמצא, שהעבודה עם השכר הם כעין חליפין, שהם מחליפים זה עם זה, ואין כאן כבר שום בושה, היות כי שניהם מקבלים יחד, היינו, אחד מקבל עבודה ואחד מקבל שכר. מה שאין כן לגבי הבורא, אין כאן דבר שוה, היינו שנוכל לומר, שאחד מקבל עבודה ואחד מקבל שכר. מב' טעמים:

א. שאי אפשר לומר, שהבורא מקבל עבודה מן האדם, היות שאין הבורא חס ושלום בעל חסרון, שיהיה נצרך לעבודת האדם.

ב. כמו שאומר שם בתע"ס, שהשכר מה שהעובד ה' מקבל, אין זה בהשוה לעבודה, כנ"ל, כי העבודה בערך קבלת השכר, דומה לאדם שעובד אצל חבירו רגע, ותמורת זה הוא נותן לו, פרנסה לכל ימי חייו, היות שהעובד ה' עובד רק בעולם הזה, ותמורת זה הוא מקבל שכר בנצחיות, מה שאין כן בין אדם לחבירו, אינו נוהג זה.

לכן, כמו שכתוב שם, ענין עבודת האדם בתורה ומצות הוא לא לשם חליפין, כמו בעבודה שבין אדם לחבירו, אלא העבודה הוא, שהאדם, ע"י העבודה בתו"מ, הוא יקבל ע"י זה דבר חדש, היינו טבע שני, כלומר, במקום שנולד בטבע עם רצון לקבל לעצמו, הוא יקבל ע"י זה שהוא עוסק בתו"מ בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שכר כלל, ע"י זה הוא יקבל שכר תמורת עבודתו. אבל מהו השכר שהוא מצפה לזכות עבור העבודה שלו בתו"מ. הוא שה' יתן לו טבע שני, היינו כלים דהשפעה, במקום שהיה לו עד עכשיו כלים דרצון לקבל בעל מנת לקבל, הוא ישיג עכשיו כלים חדשים, הנקראים כלים דהשפעה. לכן בעת העבודה בתו"מ, הוא צריך לכוון שהוא עוסק בעל מנת להשפיע, כלומר שצריך לכוון כל הזמן, בזמן העבודה, לאיזה שכר שהוא מצפה, שה' יתן לו תמורת עבודתו בתו"מ.

ויש בהכוונה זו, שמכוון בעל מנת להשפיע, ב' דברים:

א. שידע לאיזה שכר הוא מצפה.

ב. שידע טעם בהשכר, כלומר שיהנה מהשכר הזה, כלומר שגודל השכר תלוי בהשתוקקות להשכר. כמו בגשמיות ישנו שכר גדול, וקטן, הנמדד בחשיבותו של הדבר, כי מדרך העולם הוא, דבר שיקר במציאות, שלא נמצא כזה אצל הרבה אנשים, היינו שזה דבר שקשה להשיג, זה נקרא "חשוב" בגשמיות.

כמו כן כל אדם חושב שיש בידו להגיע לעשות כל מעשיו לשם שמים, היות שזהו רק כוונה, היינו לכוון בעת מעשה, שהוא רוצה בעבודה שיהיה לשם שמים, והאדם חושב שרק מעשה הוא קשה לעשות, כוונה זהו דבר קל מאוד, שרק תלוי ברצונו, ואם הוא רוצה הוא יכול. מה שאין כן אלו אנשים שמתחילים ללכת בדרך זה, שרוצה שהמעשים שלו יהיו לשם שמים, האדם הזה, כל מה שמרבה במעשים ובכוונה דלהשפיע, אז מתגלה אצלו האמת, איך שהאדם רחוק מדבר זה, היינו שיש סגולה בעבודה זו, שמגלים לו מלמעלה את האמת, איך שאין להאדם שום שייכות למעשים דהשפעה. אולם מטרם שהאדם נכנס בעבודה דלהשפיע, יש תיקון, שלא יכולים לראות את האמת, איך שהאדם רחוק מדרך הזה, היות שזהו נגד הטבע.

כי האדם נברא לעשות הכל לתועלת עצמו, ובכדי שלא יהיה לו ענין של בושה, הוא מוכרח לעשות הכל לתועלת הבורא ולבטל את כל ישותו, איך הגוף יכול להסכים לזה. וזהו כמו שאומר הזה"ק על הכתוב "או הודע אליו חטאתו". שהידיעה הזו, הקב"ה מודיע לו, שפירושו, שמלמעלה כשרואים שהאדם רוצה לתקן את הרצון לקבל לעצמו, מודיעים את האמת, איך שהאדם רחוק מזה. אז הוא מתחיל לראות, שלא כל אדם יכול להגיע לשכר הזה, ומתחיל לראות את החשיבות שבדבר.

נמצא, שרק אז הוא מתחיל לראות איך שהשכר הזה, הנקרא כלים דהשפעה, קשה לזכות לזה, שרק הבורא יכול לתת לו את הכלים האלו. נמצא, שהשכר שלו, מקבל אצלו צורה של חשיבות, היות שזה דבר יקר במציאות, שלא כל אחד יכול להגיע לזה.

ובהאמור אנו רואים את החשיבות של השכר הזה, שהוא לזכות לכלים דהשפעה, שאי אפשר להבין את החשיבות שבדבר, מטרם שהאדם רואה איך שזה קשה להשיג. וכשמשיג את הכלים דהשפעה, הוא רואה אז, איך שהוא זכה לשכר גדול מאוד, שהוא דבר כל כך יקר מציאות, היות שאין זה בידו להשיג דבר גדול בכוחות עצמו, אלא שרק הבורא בעצמו, הוא יכול לתת לו במתנה הכלים האלו.

נמצא, זה שאמרו, שאסור לעבוד בעל מנת לקבל פרס, הוא משום שאם הוא רוצה שכר תמורת עבודה, אז הוא בורח ממש מהשכר האמיתי. נמצא, בזה נבין בשביל מה צריכים לעבוד, הלא אין הקב"ה צריך לעבודה שלנו, שנעזור לו מה. והתשובה היא, העבודה זו הוא רק בשבילנו, היינו שע"י העבודה, אנו מגיעים להשיג את החשיבות של השכר, וזה לא סתם חשיבות, אלא שזה ענין שאנו משיגים ע"י העבודה, שהחשיבות הוא מטעם שזהו כל החיים שלנו, כי בלי דביקות השם, אנו מרוחקים ממנו יתברך, וכל הטוב והעונג שברא הבורא להטיב לנבראיו, תלוי בזה, היינו שיהיה לנו בחינת השתוות עם האור.

וכמו שאומר האר"י הקדוש, שסיבת שבירת הכלים, היה מטעם, שהכלים לא היה ביכולתם לסבול את האור, לכן האורות נסתלקו, והכלים נשברו. שפירושו הוא, היות שיש ערך הופכי בין האור שהוא המשפיע, לבין הכלי שהוא המקבל, וכדי שיהיה להם השתוות, נעשה תיקון, שהמקבל לא מקבל מטעם תועלת עצמו, אלא מטעם שהוא רוצה לקיים רצון הבורא, שהוא רוצה להטיב לנבראיו, ורק מסיבה זו הוא מקבל את הטוב, וזה נקרא, השתוות, מטעם ששניהם שוים עכשיו, היות ששניהם נקראים, משפיעים. כלומר שכמו שהאור הוא המשפיע, עם זה שנותן להכלי, גם הכלי אינו מקבל, אלא מטעם שרוצה להשפיע להנותן.

ובהאמור נבין מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב, על מה ששאל משה מה', (כי תישא, רביעי) "ויאמר הראני נא את כבודך, ויאמר ה', הנה מקום אתי".

ואמר, מהו הפירוש "הנה מקום אתי", ואמר, "אתי", הוא ראשי תיבות, אמונה, תפלה, יגיעה, כלומר שזהו המקום, שעל ידו יכולים לבוא, לזכות לכבוד ה', שענין כבוד ה', יכולין לפרש, כמו שאנו מתפללים (בתפלת שמונה עשרה דראש השנה) "וכן תן כבוד לעמיך", שפירוש, שכבוד ה' יהיה מגולה בתוך עם ישראל, שכל אחד ואחד, ירגיש גדלות ה', בשיעור שלא יהיה שום דאגות לאדם, אלא איך הוא יכול לעשות משהו, איזה נחת רוח להבורא, ושום דבר אחר לא מעניין אותו. מה שאין כן בזמן שהוא להיפך, היינו בזמן ש"שכינתא בעפרא", שגדלות ה' הוא בהסתר, ולא רואים ולא מרגישים את החשיבות של המצוה, שצוה לנו לקיים תו"מ, שזה לא מטעם שהוא צריך לעבודה שלנו, אלא שהוא רצה לזכות אותנו, ניתן לנו את קיום תו"מ, כמו שאמרו חז"ל "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תו"מ", כמו שכתוב בספר "פתיחה לחכמת הקבלה" בתחילתו. לכן בכדי להגיע לכבוד ה', שזה יכולים לפרש, שזה ענין מה שאמר "הראני את כבודך", הגם שיש בזה הרבה פירושים, ועל דרך העבודה, כך צריכים לפרש את הפסוק. ש"הראני כבודך" הכוונה, שכבוד ה' יהי מגולה.

ויש לפרש את הסדר של מקום א' ת' י', הוא, שיש לקבל על עצמו בחינת אמונה, שיאמין שכל אחד ואחד יכול להגיע, לזכות לבחינת כבוד ה' כנ"ל, וכשהוא מאמין בזה, עליו לדעת מדוע כבוד ה' לא מגולה, עוד מטרם שהתחיל בעבודה, אלא שרק ההסתר מגולה, אלא הוא צריך להאמין בדברי חז"ל, שזה הוא תיקון, שיהא יכולת לאדם לזכות לבחינת השתוות הצורה, הנקרא בחינת משפיע לה' ולא לתועלת עצמו. לכן ענין אמונה שהאדם צריך לקבל על עצמו, הוא צריך גם כן להאמין, שאי אפשר לזכות לכבוד ה', היינו שיסתלק ממנו ההעלם וההסתר, אם לא זכה לבחינת "יראת שמים", וענין יראה פירושו, כמו שכתוב, (בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח), "היינו שלא יכול להיות לו אמונה, מטרם שיש לו השתוות הצורה". ובכדי שיהיה לו השתוות הצורה, הוא צריך להשתדל, שבכל דבר שהוא עושה, שיהיה לו יראה, כמו שכתוב (שם דף קצ"א) וזה לשונו, "יראה, הוא שמפחד שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו".

נמצא, שההתחלה שהאדם מתחיל להכנס בעבודה, הוא מתחיל באמונה, אולם הגוף מתנגד לעבודה זו, אז בא מצב של יגיעה, היינו שהוא צריך להתגבר על הגוף, ולעשות כל מיני עצות, כמו שאמרו חז"ל "בתחבולות תעשה לך מלחמה", היות שאין הגוף רוצה לוותר על תועלת עצמו, וכפי מה שנותן יגיעה, בשיעור הזה הוא מתחיל להרגיש, שאין בידו לעשות שום דבר, כי הוא מצד עצמו, כבר עשה לפי דעתו, כל מה שהיה ביכולתו לעשות, ובא לאחר היגיעה, לידי ידיעה, שרק ה' הוא יכול לעזור, ואין זה בידי עצמו. אז בא מצב הג' של תפלה, ואז התפלה הוא בעומק הלב, היות שברור אצלו בידיעה ברורה, שאין מי שיעזור לו אלא הקב"ה.

אולם גם אפילו שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפלה, בא הגוף ונותן לו להבין, הלא אתה רואה כמה תפלות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן למה לך להתפלל, שה' יעזור לך, הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין ביכולתו להתפלל אז, על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו להתגברות עם האמונה, ולהאמין שה', כן הוא שומע תפלת כל פה, ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר, ושיש לו מידות טובות, או להיפך, אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל.

נמצא לפי זה, הגם שאמונה, ותפלה, ויגיעה, הם ג' דברים שנוהגים בזה אחר זה, ובאמת הם ג' דברים ממש, ומכל מקום, אלו ג' דברים כלולים זה בזה, כלומר בכל דבר הוא עובד עם כל הג' ביחד, כנ"ל. היינו הגם שמתחילים בבחינת אמונה, אבל באמונה נכללו כל שאר הבחינות. כי בזמן שהוא מתחיל להתגבר, הוא צריך להאמין באמונת חכמים, שאמרו, שהאדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי". כלומר שהאדם צריך לעבוד ולהגיע בכוחות עצמו להמטרה, וכשהוא רואה, שאינו יכול להתגבר ולתת יגיעה, הוא צריך להאמין, שתפלה מועלת, כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה", אף על פי שהוא לא רואה שום שינוי, בזה שהתפלל לה', שיעזור לו, אם כן יש גם כאן ענין של למעלה מהדעת. אולם הסדר הכללי הוא, שמתחילים מ - א' ת' י'. אמונה, ואח"כ יגיעה, ואח"כ תפלה.

נמצא, העיקר הוא אמונה, כי עמה צריכים להשתמש בכל המעשים שהאדם עושה, כנ"ל. זאת אומרת, שכל הכלים שעמהם האדם עובד, הבסיס הוא אמונה, לכן האור המתגלה נקרא "אור האמונה", על שם הכלי. שהכלי זה בנוי על בסיס של אמונת חכמים, ועל אמונת ה', כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

ובהאמור נבין את מה שאמרו חז"ל, "אם בלעו את המרור לא יצא". ואמר האר"י הקדוש, שמרור גימטריא מות. ויש להבין, מה מרמז לנו בזה, שמרור גימטריא מות, שהם דינים שבה, אשר בהם נאחזים הקליפות. יש לפרש, שזה כמו שאנו אומרים, (בהגדה של פסח) "מרור זה שאנו אוכלין, על שום מה, על שום שמיררו המצרים, וימררו את חייהם בעבודה קשה".

שענין עבודה קשה, היה זה שעם ישראל היו רוצים לצאת משליטת המצריים, שנקרא אהבה עצמית, שבזמן שהתגברו לעשות משהו בעל מנת להשפיע, תיכף באו להם מחשבות של המצרים, ששאלו שאלת רשע, מה עבודה הזאת לכם, לעבוד לתועלת ה', וכל פעם שהתגברו, תיכף באו השאלות של המצרים, וזהו נקרא "עבודה קשה", שהיה קשה לצאת משליטתם, כי המצרים היו מררו את חייהם.

ועל זה אומר האר"י הקדוש, כי מרור גימטריא מות, כלומר שזה שהמצרים לא רצו לתת להם לצאת משליטתם, אלא שישארו כמו שהם רוצים, היינו כמו שאלת רשע, שזהו פירוש, שישארו בבחינת רשעים בחייהם נקראים מתים, נמצא, שזה לא סתם מרור, אלא זהו בחינת מות ממש. נמצא, זה שכתוב "וימררו", היינו שרצו שעם ישראל ישארו בבחינת מתים חס ושלום.

נמצא לפי זה, שענין עבודה קשה, שהיו טועמים טעם מרור, היינו שהיה טועמים טעם מיתה, בזה שהיו עובדים לתועלת עצמם. וזה שאומר, שמרור הוא בחינת מיתה, ודינים שבהם נאחזים הקליפות, שפירושו של דינים הוא, כידוע שהיו דין, שאסור להשתמש עם כלים דקבלה, וכל יניקת הקליפות הוא מכלים דקבלה, שהם רוצים לקבל בעמ"נ לקבל, וכשהאדם נמצא בבחינת קבלה, אז האדם נמצא במצב של העלם והסתר מרוחניות.

וענין תיקונו הוא, זה שכתוב "וזהו טעם שצריך שירגיש טעם מרירות, ואם בלעו, לא יצא ידי חובתו, כי ע"י טחינת שינים מתמתקים, ע"י ל"ב שיניים". יש לפרש, כי ידוע, של"ב שיניים רומזים על ל"ב נתיבות חכמה, היינו שדוקא ע"י זה שהאדם בא לידי מצב עליה, המכונה שהוא נמצא במצב של חיים וחכמה, אז הוא צריך ללעוס את המרור, בכדי שירגיש טעם מרירות, כי רק בזמן עליה יכולים להרגיש מה זה מרור, כלומר מהו הטעם של ירידה, וזהו כיתרון האור מתוך החושך. היינו שאי אפשר לטעום טעם אמיתי, בחיים, ואור, אם אין לו טעם של מות וחושך. נמצא, שהמרור נמתק ע"י העליה, שרק ע"י החושך, שהוא ירידה, הוא מרגיש טעם באור. נמצא, שהחושך קבל עכשיו תיקון, וזה שכתוב: ולמתקה ע"י המשכת החיים."

שאלה: אם יש אמונה בשביל מה צריך גם יגיעה ותפילה?

אמונה זה רק אור חסדים. אנחנו צריכים לקבל את כל האור, הבורא זה אור חכמה, אור חסדים זה תיקון הבריאה, אור חכמה זה מטרת הבריאה. אנחנו צריכים לקבל את כל אור חכמה בתוך אור חסדים.

תלמיד: אם יש אמונה אין כבר יכולת להשפעה?

למה? אם יש אמונה יש לך דווקא יכולת להשפיע, או להשפיע על מנת להשפיע או אפילו לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: אז בשביל מה אני צריך יותר מזה?

יותר ממה?

תלמיד: מאמונה.

זה רק אור חסדים. אם אתה רוצה להשפיע נחת רוח לבורא ממש, לא מספיק לך אור חסדים. אתה צריך לקבל ממנו תענוג שאתה יכול לתת לו וזה בלקבל ממנו, לקבל אור חכמה. לקבל אור חכמה אתה יכול רק לפי השתוות הצורה עמו, זאת אומרת, לקבל אור חכמה בתוך אור חסדים.

תלמיד: אור חכמה מגיע על ידי יגיעה או על ידי תפילה?

גם אור חסדים וגם אור חכמה זה הכול יגיעה. יגיעה זה נקרא נגד הרצון לקבל הטבעי של האדם.

תלמיד: ומה הסגירה של התפילה בתהליך?

שהכול מושג בכוח התפילה, בכוח הבקשה, שהאדם בודק את עצמו ורואה שהוא לא מסוגל לכלום, ואז הוא מפתח שיחה לבורא, וזה מביא אותו להצלחה.

תלמיד: האם נכון להגיד שאמונה זו תוצאה של יגיעה ותפילה?

אפשר להגיד כך, כן.

שאלה: הוא כותב פה, שאת הטעם של הירידה מרגישים דווקא בזמן עלייה ולא בזמן ירידה, איך זה?

זה מפני שמקבלים רשימות בזמן הירידה וממשים אותן בזמן העלייה.

שאלה: האם רק להמשיך בהפצה והבורא מתקן או שיש עוד משהו שאתה רוצה שנעשה?

חיבור בעשירייה, ולהמשיך בהפצה כדי לעשות נחת רוח מתוך העשירייה בהפצה לבורא, זה הכול. למעשה זו כל העבודה.

תלמיד: יש את זה יותר מתומצת?

לא. אין קיצור. זה התהליך.

תלמיד: נניח כעשירייה, האם זה הצוות שאני עובד איתו?

אדם שקשור לעשירייה, ודרך העשירייה עושה הפצה, בזה הוא מגלה את שֵם הבורא בעולם.

תלמיד:. מה זאת העשירייה הזאת שאתה מדבר עליה?

כמה חברים שלך.

תלמיד: לא משנה מי? זה לא מוגבל נניח לאיזו קבוצת וואצאפ או משהו כזה?

אתה צריך להיות קשור איתם בהבנה מה שאתם עושים ושיש לכם מטרה אחת ואתם מתחברים כדי ליצור קשר ביניכם שיהיה דומה לקשר לפי הטבע של הבורא, שאתם תהיו דומים לבורא. אחרת איך אתם תגלו את הבורא בתוך חיבור ביניכם? אתם צריכים להיות בתכונות כמו הבורא במשהו לפחות כדי שהוא יתגלה לפי השתוות הצורה. זאת אומרת, אני צריך להתייחס לחברים בטבע של הבורא וכך כל אחד ואחד בעשירייה במשהו, במקצת, אבל במשהו כמו הבורא, אז הבורא לפי זה יתגלה.

תלמיד: זה העניין, בדרך תמיד מכשילים והיחס הזה לא מגיע, מתי כבר יגיע יחס הזה?

אתה תעשה את מה שתלוי בך, ותראה עד כמה שהם כבר מסודרים על ידי הבורא. הבורא יסדר לך את זה, אתה רק תשתדל מעצמך כך להתייחס אליהם.

שאלה: הוא כותב שאי אפשר להרגיש טעם של עלייה בלי טעם של מוות וחושך. מה זאת אומרת?

מאיפה יהיו לך אותיות של עלייה? מתוך רשימות של הירידה שאתה מתקן אותן ומעלה אותן.

תלמיד: אז מה הראשון?

ירידה היא הראשונה.

תלמיד: מתוך שאדם מרגיש עד כמה הוא נמוך הוא מתחיל לעלות?

כן. "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה".

תלמיד: אז אדם צריך להרגיש ממש חוסר אור ומוות?

מוות. "מלך ממית", ואחר כך מתוך זה "מחיה", ומשניהם מגיעה "ישועה".

תלמיד: אז מתוך העומק של המוות הוא מבקש מהבורא?

כן.

שאלה: מה התוספת של אמונה מעל הדעת? צריך ללכת לאמונת חכמים ולאמונה בה', מה הופך אמונה נניח מתחת לדעת, מתוקף חינוך או הרגל, לאמונה מעל הדעת, מה התוספת? איזו דעת נכנסת פה כאילו שהייתה אפשרות לבחור בידיעה ומחליטים ללכת מעל זה?

אי אפשר להסביר את זה במילים. אמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת שאני לא רוצה להסתמך בדעת. הדעת אומרת לי כך וכך לעשות ואני לא שומע, אמנם זה הגיוני וברור וכתוב אצלי. כמו שהוא אומר, נותן לי מעטפה ושם יש 999 דולר במקום אלף דולר, או דולר אחד בכלל, ואני מאמין שזה אלף. "אבל אתה ספרת?" כן. "אולי לא ספרת טוב, תספור עוד פעם". אני חייב לספור עוד פעם ועוד פעם ובכל זאת אני מקבל את זה כאלף. לא שאני סולח לו, אלא אני הולך לפי דעתו ולא לפי דעתי.

תלמיד: צריכה להיות מדרגה של השגה וגילוי בשביל ללכת מעליה.

אם זה גילוי, זה כבר לא אמונה.

תלמיד: אחרי גילוי לבחור בללכת על אמונה ולא על גילוי. אבל אם אין גילוי אז הכול מתחת לדעת.

על איזה גילוי אתה אומר?

תלמיד: יש מעטפה, יש בה משהו, משהו לראות בעיניים, משהו לקבל.

אתה רואה בעיניים ההיפך, זה נקרא מעטפה, ואתה הולך למעלה מזה. שכל אחד בעולם יגיד לך אתה משוגע, מה קורה לך, אתה לא רואה, לאן נכנסת.

תלמיד: נראה שלפי טבע האדם בטבע שלו זה לדאוג לעצמו ולא להתחשב באף אחד אחר.

גם אנחנו עוסקים בזה. חכמת הקבלה זו חכמה איך לקבל.

תלמיד: והוא בוחר מעל זה לחשוב על תועלת הציבור נניח, על תועלת הבורא, על תועלת מחוצה לו.

הוא מחשיב את הציבור או את הבורא יותר מעצמו מתוך ההכרה, מתוך ההבנה, מתוך הידיעה, היגיעה. הוא לא מפסיד.

תלמיד: הוא פועל נגד הטבע שלו כי הוא רואה בזה תועלת יותר גדולה? מה יש במעל הדעת הזה שלא מחזיר את זה לתוך הרצון לקבל שלו?

אמת. זה השם של הבורא.

קריין: נקרא בעמ' 81, מאמר רב"ש, "וכאשר יענו אותו". המאמר מופיע גם בכתבי רב"ש כרך א' בעמ' 110.

וכאשר יענו אותו

"הנה כתוב, "וכאשר יענו אותו, כן ירבה, וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל" (שמות א'). משמעות הפסוק, משמע "וכאשר יענו אותו", היינו בשיעור ש"יענו אותו", כן באותו שיעור "ירבה ויפרוץ". נראה, כאילו זה תנאי, שאי אפשר להיות פריה ורביה בעבודה, מבלי שיש מקודם התשתית של עינויים.

ולהבין את הנ"ל, צריכים לדעת את העיקר שלנו, היינו מה היא מהותינו. וכפי שמבואר בהקדמות, היא רק הרצון לקבל שלנו. ובטח מה שהרצון לקבל ממלא את מבוקשו, המילוי לא נקרא עבודה, כי עבודה נקראת מה שמקבלים עליה שכר.

זאת אומרת, עבודה נקראת פעולות מה שהאדם מוכן לוותר עליהם, והוא עושה אותם, רק מטעם אין ברירה, היות שהוא משתוקק לקבל איזה שכר. ושכר נקרא, לדבר שמשתוקק. וכל חפצו ורצונו הוא לדבר זה. והשתוקקות אמיתית נקראת, שדבר זה נוגע ללבו, עד כדי כך, שאומר "טוב לי מותי מחיי", אם לא תהיה לו האפשרות להשיג. נמצא, שאם אין לו עינויים ומכאובים, בזה שחסר לו את הדבר, למה שהוא משתוקק, אין זה נקרא השתוקקות. ובשיעור היסורים, כך היא נמדדת מידת ההשתוקקות שלו.

לכן יוצא לפי זה, אם האדם רוצה לקבל איזה מילוי, מוכרח להיות לו מקודם חסרון. כי אין אור בלי כלי, ואין יכול למלאות עם משהו, אם אין חסרון. כדוגמת, אין אדם יכול לאכול בלי תאוה, ולהנות מהמנוחה בלי עייפות.

לכן, אם אין האדם סובל יסורים, ממה שהמצרים שבתוך גופו מצערים אותו, אם הוא לא רוצה לשמוע בקולם, וללכת בדרך שהיא לא לרצונם, כי שורש הקבלה שבאדם, הנקרא "אהבה עצמית", הוא בחינת מצרים, כי הגם שיש הרבה אומות, שבאופן כללי נקראות "שבעים אומות", שהם הלאומת דקדושה, שהם ז' ספירות, וכל בחינה כלולה מעשר, זהו המספר של ע' אומות. ולכל אומה יש לה תאוה משלה המיוחדת לבחינתה.

וקליפת מצרים, היא קליפה כללית, ששם נפלו ניצוצין דקדושה, שעם ישראל, שהיה במצרים, היו צריכים לתקן אותם. ואז צריך להיות מקודם כאב ומכאוב, בזה שהם לא יכולים לצאת משליטתם, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

ויש לדייק בזה שכתוב "מן העבודה" שתי פעמים. צריכים לפרש, שכל האנחות היו מן העבודה, היינו שלא יכלו לעבוד לשם שמים, אלא היו היסורים שלהם, היינו מזה, שהעבודה שהיו עושים, לא היו יכולים (לעשותה) לשם שמים, מסיבת קליפת מצרים. ומשום זה כתוב שתי פעמים "מן העבודה":

א. שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החסרון שלהם, שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמים, שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו. וזה נקרא, שהיו רוצים קצת אחיזה ברוחניות.

ב. "מן העבודה" השני, בא ללמד "ותעל שועתם אל אלקים", זה שהאלקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה. ולזה בא לרמז "מן העבודה" השני. נמצא, שכל הגלות שהרגישו, היה רק מזה, שהיו תחת שליטת קליפת מצרים, ולא היו יכולים לעשות שום דבר, שיהיה רק בעל מנת להשפיע.

הנה בזהר (שמות דף ק"ח, ובהסולם אות שמ"א) וזה לשונו, "אמר רבי יהודה, בוא וראה, שכך הוא, כמו שאמר רבי יהושע דסכנין, כי כל זמן שניתנה להשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמעה צעקתם של ישראל. כיון שנפל השר שלהם, כתוב "וימת מלך מצרים" ומיד "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים". אבל עד אותה שעה לא נענו בצעקתם".

ולפי זה יש פתחון פה לומר, אם אין הזמן הגיע להוריד את שרו של מצרים, אין מקום לבחירה, שיחזרו בתשובה ושיכלו לצאת מהגלות. כי (באות ש"מ בהסולם) אומר, "בימים הרבים ההם, שהיו רבים לשהיית ישראל במצרים, דהיינו שהגיע הקץ, וכיון שנשתלם קץ גלותם, מה כתוב "וימת מלך מצרים". מהו הפירוש, הוא שהורד שר מצרים ממעלתו, ונפל מגאותו. ועל כן אומר הכתוב עליו "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל ושמע תפילתם".

והזהר שואל שאלה זו על פסוק "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה" (דברים ד'), שמשמע, שמטרם שיתקיימו כל הדברים אי אפשר להגיע לשלימות, נמצא, שאתה נותן פתחון פה. ומתרץ, שכל הדברים, מה שהם צריכים לעבור, יכולים לעבור זה לפי הרגשת היסורים וזה לא נבחן לא בזמן ולא בכמות היסורים, אלא בשיעור ההרגשה. (עיין זהר).

וזה יכולים להבין על דרך משל. אם האדם צריך לתת יגיעה של קילו, שהם אלף גרם יסורים, שאז בא על זה השכר, כמו שאמרו חז"ל "לפום צערא אגרא", שפירושו, שהיגיעה, מה שהאדם צריך לגלות מטרם שמקבל השכר, היא מטעם, שאין אור בלי כלי, כי אין מילוי בלי חסרון. והיגיעה, מה שהאדם נותן, זוהי הכשרה לקבל חסרון, כדי שאח"כ תהיה לו היכולת לקבל לתוכה מילוי.

ונגיד, שהאלף גרם חסרון, האדם יכול לתת אותם בשיעורים, שהם הבחנות בכמות ובאיכות. אדם יכול לתת כל יום עשר דקות יגיעה, היינו להצטער על מה שהוא מרוחק מה'. ויכול להצטער עשר דקות בשבוע על מה שהוא מרוחק מה', או עשר דקות בחודש הוא זוכר שהוא מרוחק מה', ואז הוא מצטער, וכדומה.

וכמו כן הוא באיכות היסורים, שהוא מצטער בעת שהוא זוכר, שהוא מרוחק מה'. הגם שכואב לו מזה, אבל לא נורא, יש דברים שכואב לו יותר, שהוא משתוקק להם. נמצא, שגם באיכות יש לאדם לתת חשבון, היינו מה שיש לאדם בחירה, הגם שהוא צריך לעבור כל תהליך של יגיעה ויסורים עד לבסוף, הוא מגיע לבחינת "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו".

אי לזאת, יש בחירה לאדם, לקצר את הזמן של התהליך של היסורים, על ידי הוספות הזמן, כנ"ל שזה נקרא כמות. וכמו כן להוסיף באיכות, שהיא הרגשת היסורים, מזה שהוא מרוחק מה'.

אבל יש לדעת, שיש הפרש גדול בין כמות לאיכות באופן בצוע. כי בכמות הזמן, אדם יכול לעשות לו סדר הזמנים, כמה זמן שהוא להקציב לעצמו, אפילו על דרך הכפיה. זאת אומרת, אפילו שהגוף לא רוצה לשבת את שיעור הזמן, שהוא הקציב לעצמו, שצריך לשבת כמה דקות או שעות, לשבת ולהצטער על זה שהוא מרוחק מה', אם יש לו רצון חזק והוא לא בעל חלש אופי, הוא יכול לשבת ולקיים את הסדר שעשה לעצמו. היות שזוהי בחינת מעשה, ועל מעשה יש בכוחו של אדם לעשות דבר בדרך הכפיה.

אבל בבחינת האיכות, זה קשה מאוד. כי אין אדם מסוגל לכוף את עצמו, שירגיש אחרת משהוא מרגיש. נמצא לפי זה, אם הוא בא לעיין את שיעור הרגשה שלו, עד כמה הוא מרגיש כאב וסבל, מזה שנתרחק מה', לפעמים הוא בא לידי מצב של לא איכפת לו. ואז הוא לא יודע מה לעשות, כי הוא לא יכול לשנות את ההרגשה שלו, מכפי שהוא מרגיש. ואז הוא נמצא במבוכה.

ומזה נמשך אורך הגלות. כי קשה לנו לתת הכמות הדרושה, ומכל שכן האיכות. ובזמן שמתחיל לתת חשבון על שיעור האיכות החסרון, ורואה שאין לו כאב, אלא שהוא בבחינת מחוסר הכרה, שלא מרגיש, שאם מרוחקים מה' זה נקרא שאין לו חיים, אבל לא כואב לו מזה שאין לו חיים, אז אין עצה אחרת, אלא להתפלל לה', שיתן לו קצת חיים, שירגיש שהוא חולה מסוכן והוא זקוק לרפואת הנפש.

ולפעמים אדם בא לידי מצב, שהוא כל כך במצב של ירידה, שאפילו להתפלל על זה, גם כן אין לו כח. אלא במצב שלא איכפת לו שום דבר. וזה נקרא שבא למצב של דומם, היינו שאין לו שום תנועה.

ובמצב כזה רק חברה יכולה לעזור לו. היינו, אם נכנס לבין החברים, ואינו עושה עליהם שום בקורת, היינו לבדוק אותם, אם גם להם יש אותן הפרעות ומחשבות, והם כן מתגברים עליהם, או סתם, זאת אומרת, משום שאין להם ענין לתת חשבון נפש לעצמם, לכן הם יכולים לעסוק בתורה ומצות, ואיך אני יכול לדמות אליהם.

ואז אין הוא יכול לקבל שום סיוע מהחברה, כי אין לו שום דביקות עמהם, משום שהם קטנים יותר מדי, שהם יהיו חברים שלו, וממילא הוא לא מקבל מהם שום השפעה.

מה שאין כן אם הוא נכנס להחברים לא בקומה זקופה, שהוא חכם והחברים טפשים, אלא הוא זורק אז הגאוה שלו, שיש כלל "בתר עניא אזלא עניותא", לכן לא די שהוא במצב של ירידה, ואין לו הרגשת חסרון רוחניות, באות לו אז גם כן מחשבות של גאוה, היינו שהוא יותר חכם מכל החברה שלו.

ונחזור להשאלה הראשונה, ממה שאומר הזהר "וכיון שנשתלם קץ גלותם", מה כתוב "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל, ושמע תפילתם. נמצא, שיש פתחון פה, שלא תעזור שום תפילה, מטרם שהגיע הזמן, אם כן אין מה לעשות דבר, כי ה' לא ישמע תפילתם.

ובהנ"ל נבין הדברים כפשוטם, שזה הוא אותו ענין שדרשו חז"ל על פסוק "אני ה', בעיתה אחישנה. זכו, אחישנה. לא זכו, בעיתה". היינו, כשיבוא הזמן, אז תבוא התעוררות מצד הבורא, שעל ידה ישראל יחזרו בתשובה. נמצא, שהבחירה היא על הזמן, כמו שאומר בהקדמה לספר הזהר (אות ט"ז).

היוצא מכל הנ"ל, שאין להאדם להסתכל על הזמן של הגאולה, שמטרם זה כתוב, "שלא נתקבלה תפילתם", הכוונה על זמן של כמות ואיכות היסורים, שיש זמן מסויים, שבזה הזמן ישתלם היסורים. אבל יכולים לקצר את הזמן, שהכוונה היא, שכל הכמות והאיכות, שבזה יתגלו היסורים, יכולים לקצר אותם, בצורה, שכל היסורים באים בזמן קצר, אבל כל היסורים נתגלו שם, כנ"ל."

מה יש לך שאתה עושה ככה עם הפרצוף?

תלמיד: אני מתפעל מרב"ש.

אנחנו לא יכולים להבין מי זה היה. איך בזמננו ככה התגלה כזה בן אדם, ממש שליח.

שאלה: בקבוצת פתח תקווה בוטלו כל הסעודות המשותפות, האם עלינו לפעול בהתאם לדוגמה זו וגם לבטל את הסעודות?

לא, חס ושלום, אם אתם יכולים בבקשה תמשיכו, אנחנו נשמח, אנחנו נשמח לראות שאתם יחד. אצלנו אין ברירה, זו פקודה.

תלמיד: כי בכך נעבור מצבים דומים לאלה שקבוצת פתח תקווה עוברת אותם.

לא, ההיפך, אתם תשתתפו בסעודות ואנחנו בכוונה נשתתף אתכם יחד.

שאלה: מה זה נקרא להתגבר אם אין כוחות להתגבר? בתקופה האחרונה נעלמה הרגשה של קבוצה, אי אפשר להבין מה לומדים, הכול נהיה מבולבל.

זה אתה ככה חושב. אני רואה שדווקא ההיפך, שקמה קבוצה יותר חזקה והיא עוברת כל מיני מצבים של בירור, טובים ממש, ולי נראה שהזמנים האלה הם זמנים ממש לטובתנו. ואם אתה חושב ההיפך אז תבדוק את עצמך, לפי איזה רצון אתה מחליט, רצון לקבל או רצון להשפיע.

(סוף השיעור)