שיעור הקבלה היומי19 אוג׳ 2014

חלק 2 הרב"ש. לעולם ימכור אדם קורות ביתו. 9 (1984)

הרב"ש. לעולם ימכור אדם קורות ביתו. 9 (1984)

19 אוג׳ 2014

שיעור בוקר 19.08.14 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

כתבי רב"ש, כרך א', שלבי הסולם, עמ' 23

מאמר "לעולם ימכור אדם קורות ביתו"

""אמר רבי יהודה, אמר רב, לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו" (שבת קכ"ט). ויש להבין, מהו הדיוק "קורות ביתו", ומהי החשיבות של מנעלים, עד כדי כך שכדאי למכור קורות ביתו בשביל זה, היינו בכדי שתהיה לו היכולת לקחת נעלים לרגליו.

ויש לפרש את זה על דרך העבודה. הנה "קורות ביתו" הוא מלשון "מקרה", היינו כל מה שעבר על אדם בביתו. היות שהאדם מובן לנו בשתי הבחנות: בידע, היינו בשכל, ובהרגשה, זאת אומרת, מה שהאדם מרגיש בלבו, אם טוב לו או חס ושלום להיפך. והנה המקרים האלו, שעוברים על האדם, מעוררים לו שאלות בחיי יום יום. וזה נוהג בין אדם למקום, וכמו כן בין אדם לחבירו.

בין אדם למקום. היינו, שיש לו טענות להבורא, מדוע הוא לא ממלא לו כל צרכיו. זאת אומרת, מה שהאדם חושב שחסר לו, הבורא צריך למלאות לו. מטעם הכלל, שמדרך הטוב להטיב. ולפעמים יש לו טענות, כאילו הוא מרגיש להיפך, שמצבו הוא תמיד ברע ביחס לאחרים, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממה שיש לו.

נמצא, שהוא בבחינת מרגלים, שמדברים על ההנהגה העליונה חס ושלום, מסיבת שהוא לא מרגיש את הטוב והעונג בהחיים שלו, וקשה לו לומר: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". זאת אומרת שהבורא או מתגלה או מסתתר. נמצא, שהוא אז בבחינת מרגלים.

ועל זה אמרו חז"ל (ברכות, נ"ד) "חייב אדם לברך על הרע כשם שמברך על הטובה".

כי הבסיס של היהדות בנוי על האמונה למעלה מהדעת. היינו, שלא להסתמך על מה שהשכל מחייב אותו לחשוב, ולדבר, ולעשות, אלא להאמין בהשגחה עליונה, שהיא בבחינת טוב ומטיב תמיד, תמיד. שדוקא ע"י זה שמצדיק את ההשגחה עליונה, הוא זוכה אח"כ להשיג ולהרגיש את הטוב והעונג. סך הכל אנחנו צריכים לתקן את הכלים שלנו, להרגיש שתמיד טוב.

ובעל הסולם זצ"ל אמר משל, על מה שיש לאדם טענות ותביעות להבורא, שהוא לא עונה לו על משאלותיו. שזה דומה לאדם, שהולך עם ילד קטן ברחוב, והילד בוכה בבכיות איומות. וכל אנשים שברחוב מסתכלים על האב, איזה מן אכזריות נמצאת באדם זה, שהוא יכול לשמוע בקול בכיותיו ואינו שם לב לכל זה. לאנשים ברחוב הילד מעורר רחמים עם בכיותיו, ולאדם הזה, שהוא אביו, אינו כך. הלא יש כלל, "כרחם אב על בנים".

והנה לקול בכיות הילד, הלכו אנשים אל אביו ושאלו, איפה הרחמנות של אביו. אז אביו השיב להם, ומה אני יכול לעשות, שבני, מחמד נפשי, שאני שומר עליו כבבת עיני, דורש ממני, שאני אתן לו סיכה, לדקור את עיניו, מסיבת שמגרד לו בעינים. האם בזה שאני לא ממלא את משאלותיו, אני נקרא "אכזר". או מטעם רחמנות עליו, אני לא אתן לו, שידקור את עיניו, וישאר סימא ועיור לעולמים.

אי לזאת, אנו צריכים להאמין, שכל מה שהבורא נותן לנו, הוא לטובתינו. הגם שאנו צריכים להתפלל על כל צרה שלא תבוא, שהבורא יסיר ממנו את הצרות האלו. אבל אנו צריכים לדעת, שתפלה לחוד, ועניית התפלה לחוד. זאת אומרת, אם אנו עשינו את מה שעלינו לעשות, אז הבורא עושה מה שהוא טוב בשבילנו, כמשל הנ"ל. ועל זה נאמר "וה' הטוב בעיניו יעשה".

וכמו כן אותו ענין נוהג בין אדם לחבירו. היינו כנ"ל, ש"ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו". זאת אומרת, שאדם צריך למכור "קורות ביתו", היינו כל המקרים שעבר על ביתו בקשר לאהבת חברים. שיש לאדם שאלות וטענות על חבירו, היות שהוא עובד במסירות לאהבת חברים, ואין הוא רואה שום תגובה מצד החברים, שיעזרו לו משהו, וכולם מתנהגים עמו לא לפי הבנתו, שצריך להיות באהבת חברים. דהיינו, שכל אחד ידבר עם חבירו בצורה המכובדת ביותר, כמו שנהוג בין אנשים מכובדים.

וכמו כן במעשה, הוא לא רואה שום פעולה מצד החברים, שיהיה לו על מה להסתכל, שיש כאן ענין של אהבת חברים, אלא הכל מתנהג כרגיל, כמו בין סתם אנשים, שעוד לא היה להם ענין להתאסף ולהחליט, שצריכים לעשות חברה, שתהיה בהם אהבת חברים, שכל אחד ידאוג לטובת הזולת.

אם כן, הוא רואה עכשיו, שאין על מי להסתכל, שמי שהוא יעסוק באהבת חברים. והיות שהוא מרגיש, שהוא היחידי שהולך בדרך הישר, ועל כולם הוא מסתכל בעין של לעג וקלס, וזה נקרא "מרגלים", שמרגל אחר החברים, לראות אם מתנהגים כסדר נגדו באהבת הזולת. היות שכל הזמן הוא שומע, שהחברים דורשים כל היום, שעיקר הוא אהבת הזולת. והוא רוצה באמת לראות, אם זה תוכו כברו.

ואז הוא רואה, שהכל הוא משפה ולחוץ. ואפילו בדיבורו הוא רואה, שאין שם שום אהבת הזולת, שזה דבר הכי קטן באהבת הזולת. דהיינו שאם הוא שואל ממנו איזה דבר, הוא עונה לו כלאחר יד, בלי תשומת לב, לא כדרך שעונים לחבר, אלא הכל בקרירות, כאילו הוא רוצה להפטר ממנו.

ואל תשאלו אותי, אם אני חושב על אהבת הזולת, מדוע אני עושה בקורת, אם החבר שלי אוהב אותי, כאילו אהבת חברים נתייסדה על בסיס של אהבה עצמית. לכן אני רוצה לראות, מה הרויח אהבה עצמית שלי מכל העסק הזה. לא כך הוא מחשבותי. אלא אני באמת רוצה באהבת הזולת.

ולכן הייתי מעונין בחברה זו שנתייסדה, בכדי שאני אראה, שכל אחד ואחד עוסק באהבת הזולת, שע"י זה כח הקטן שלי, שיש לי באהבת הזולת, יתרבה ויתגדל ע"י זה, ויהיה לי כח לעבוד באהבת הזולת, בכח יותר גדול מכפי שיש לי מכח עצמי. ועכשיו אני רואה, שלא הרוחתי כלום, כי אני רואה "אין עושה טוב גם אחד". אם כן, יותר טוב יהיה, אם אני לא אהיה עמהם, ואני לא אלמד ממעשיהם.

ועל זה באה התשובה, אם חברה שנתייסדה על אנשים מסוימים, ובעת שהתאספו, בטח היה מי שהוא, מכאן תשבו, תשמעו כן, עוד פעם "אם חברה שנתייסדה על אנשים מסוימים, ובעת שהתאספו בטח מישהו", שרצה אז ליסוד את החבורא זו דוקא, בטח היה מברר אנשים אלו, שהם מתאימים לזה. היינו שיש בכל אחד מהם ניצוצין של אהבת הזולת. אלא שהניצוץ לא היה יכול להדליק את אור האהבה, שיאיר בכל הפרט. לכן הסכימו אז, שע"י התחברותם יחד אז, מכל הנצוצין ביחד יעשה שלהבת אחת גדולה.

לכן גם עתה, לאחר שהוא מרגל אחריהם, הוא צריך להתגבר ולומר, שכמו שהיו אז בעת שנתייסדה החברה, כולם בדיעה אחת, שצריכים ללכת בדרך של אהבת הזולת, כמו כן גם עתה. רק הוא לא רואה את זה, אבל האחרים נמצאים בזה ממש בכוחות פי כמה וכמה יותר מקודם. ובעת שכולם ידונו לכף זכות כל אחד לחבירו, שוב ידלקו את כל הנצוצים, ושוב תהיה שלהבת אחת גדולה. "עיניים להם ולא יראו" לא רואים שהחברה נמצאת בשלמות בכל פעם יותר ויותר גדולה המתגברת, לא רואים.

וזה דומה כמו שאמר פעם בעל הסולם זצ"ל, ששאל, מה זה ענין כריתת ברית בין שני חברים, כמו שמצינו בתורה (וירא, שישי) "ויקח אברהם צאן ובקר, ויתן לאבימלך, ויכרתו שניהם ברית". ושאל, אם שניהם אוהבים זה לזה, ובטח אז שניהם עושים טובות זה לזה, ומובן מאליו, בזמן שאין האהבה נמצאת ביניהם, שמשום איזו סיבה שהיא האהבה נחלשה, בטח שאין הם עושים טובות זו לזו. אם כן מה מועיל את הכריתת ברית ביניהם.

ותירוץ, שהברית מה שהם עושים, אין זה על עכשיו, משום שעכשיו, בזמן שהאהבה מורגשת ביניהם, אין צורך לכריתת ברית. אלא הכריתת ברית נעשתה בכוונה תחילה על העתיד לבוא. היינו לאחר זמן, יכול להיות שהם לא ירגישו את האהבה כמו עכשיו, שגם אז יקיימו ביניהם היחסים כמקדם. ועל זה באה הכריתת ברית.

ולעינינו גם כן, הגם שעכשיו לא מרגישים את האהבה, כמו שהיתה בעת התיסדות החברה, מכל מקום כל אחד צריך להתגבר על דעתו וללכת למעלה מהדעת. ואז ע"י זה יתוקן הכל. וכל אחד ידון את חבירו לכף זכות.

ובזה נבין את דברי חז"ל, מה שאמרו "לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעליו לרגליו". "מנעליו" הוא מלשון "נעילת דלת", שפירושו "סגירה". שהאדם, לאחר שריגל את חברו, ש"ריגל" הוא מלשון "רגלים", שימכור אדם "קורות ביתו", היינו כל המקרים שעבר על ביתו בקשר בין אדם לחבירו, היינו שיש לו מרגלים, שאומרים לו דיבה רעה על החברים.

אז "ימכור הכל". זאת אומרת, שיוציא את כל המקרים, מה שהרגליו הביאו לו, ויקח במקום זה "מנעליו לרגלו". שהכוונה היא, שיסגור את כל המרגלים, כאילו אינם עוד בארץ. וכל השאלות ותביעות שיש עליהם, יסגור אותם. ואז הכל על מקומו יבוא בשלום."

מהי הברית הזאת שרב"ש מדבר עליה ?

"ברית בין הבתרים", ברית "וכרת איתו הברית". "ברית" זה נקרא כמו שהוא אומר, שאתה מתחייב לשמור מה קורה עכשיו. עכשיו יש בינינו אהבה, אתה מתחייב מה שלא יהיה להיות כל הזמן באהבה. ואם בינינו נראה בעיניך שאני מתחיל להיות כל כך לא אוהב ואפילו שונא אותך, ואפילו לא יודע מה, אתה בכל זאת נשאר בברית.

ברית זה קשר ללא תנאי מצדך אלי. ומצדי אליך, אבל כך שאף אחד לא הולך לפי מה שהוא רואה. אלא, אני מתייחס אליך לאורך כל הדרך כמו שאני מתייחס אליך עכשיו. אני אוהב אותך עכשיו? אתה אוהב אותי עכשיו? את הסצנה הזאת אני עוצר, מקבע אותה והיא לפניי. מה שלא קורה, זה לפניי. זה נקרא "ברית". עם מה אני עושה ברית? עם אותו מצב, קשר. ואז כל מיני תנאים סביבתיים, פנימיים, לא חשוב מה קורה, הם רק כדי להגדיל לי עוד יותר את אותה אהבה שאז התגלתה.

תלמיד: מה המשמעות של זה בתוך קבוצה, זה משהו פיסי שאני צריך לעשות, לכתוב עם חברים איזו ברית, או שזה משהו שאני שומר בתוכי?

לא, ילדים כך כותבים, אתה יודע. זה לא. אלא אנחנו התחייבנו כמו שכותב רב"ש, "אנחנו ייסדנו את החברה", "אנחנו התחברנו", "אנחנו מחליטים שאנחנו באים יחד לאהבה בינינו כדי מתוכנו להגיע לאהבה לבורא" וכולי. ודאי, זו ברית.

תלמיד: זה משהו בעצם שאני עושה מספיק כלפי החברים, וכל אחד עושה כך לעצמו.

מה זה "לעצמו"?

תלמיד: אני מחליט שאני עושה ברית איתם.

כל אחד עושה כלפי החברה. כן, אבל את הברית הזו אתה חייב לקיים כל רגע. זה לא שאתה חתמת פעם ומסרת את זה לבנק, לכספת. אלא אתה חייב לקיים אותו כל הזמן.

תלמיד: אז איך אני בעצם שומר כל הזמן על אותה ברית?

אתה מבקש מחברים שיעזרו לך, כי הם גם חתמו. אבל הדדיות כאן לא שייכת אחד לשני. הבורא הוא המקלקל ביניכם ועושה כל מיני תנאים. התחייבתם בצורה הדדית ביניכם וכלפיו, אותה צורה אנחנו עוצרים, מקבעים, היא כבר קבועה, וכלפי אותה צורה אנחנו כל הזמן עובדים. ואז אתה מגדיל אותה פי תר"ך פעמים.

תלמיד: זאת אומרת שבכל מצב, למרות שאני רואה שהחבר כאילו לא מקיים את הברית.

אתה תראה משהו נורא. כמו רבי יוסי בן קסמא עם התלמידים שלו, שבכלל מלכתחילה היו כאלה אבל הוא ראה אותם פנימה. הם הגיעו לכריתת הברית הראשונה, סתם כך התחייבו, התחברו, יחד לידו גמרנו, זה מספיק לו כדי כל הזמן להצדיק אותם ולהגיע למדרגות גבוהות.

שאלה: עם מי אני כורת את הברית?

עם עצמך. אתה לא צריך לחתום עם אף אחד. אנחנו עוד נדבר מהי החתימה הזאת ומה בדיוק עמקות ההתחייבות, ואיפה זה נמצא בספירות.

תלמיד: איך אנחנו שומרים אחד על השני בפועל?

אתם יכולים להראות את זה אחד לשני. ואתם יכולים ההיפך, לשחק כאילו אין ביניכם ברית וכולם שכחו ולא אכפת לכם. ואפילו אתה שומע, "אה, זה שום דבר". תלוי באיזו דרגה אתם נמצאים, באיזו צורה אתה יכול לעזור לחברים, יש כאן עניין גם למשחק הפוך, כמו אצל חסידי "קוצק", אבל זה אחרי שכבר באמת הם נמצאים בדרגה גבוהה.

תלמיד: בפועל, יש מצבים שאנחנו מגיעים כחברה לאיזו התעלות, אבל רוב החיים שלנו אנחנו חיים כמו פרודות, כמו אטומים בודדים עם עצמו. אתה לא מרגיש.

אתם שוכחים שאתם צריכים לראות את החברה כולה שהיא נמצאת במצב שלם. כמה פעמים אני מדבר על קנאה, על כל מיני דברים, שצריכים לראות את החברה בהתעלות.

תלמיד: מהי הישות הזאת שנקראת חברים, שכלפיה אני מתחייב, זה הרי לא כלפי האדם הפרטי או כן, איך לראות את זה נכון?

לא, זה לא אדם פרטי, זה איזה מין רוח שנחה בין החברים בחברה, והיא כולה עוטפת אותם, מחבקת אותם וכולם בה נמצאים.

תלמיד: אז עם הרגשת הרוח הזאת, כשאני מרגיש אותה יותר אני כורת ברית זאת אומרת, שאותה אני רוצה להחזיק כנגד עיניי?

זה נקרא "קבוצה". אלא מהי קבוצה, אוסף של גופים? זה נקרא קבוצה. "קבוצה" זה אוסף כזה שהוא אחד. כמו בדרגה התחתונה אלה עשרה, בדרגה יותר עליונה שהופך להיות קבוצה זה אחד. עשר הופך להיות לאחד.

תלמיד: אז הברית היא ההתחייבות שלי לראות אותם כך, במצב כזה כל הזמן?

כן.

שאלה: לגבי ההרגשה, שנאמר שאהבה נוצרת כשבונים קבוצה, בפועל זה לא קורה כשבונים קבוצה. האם מצב האהבה שכלפיו צריך להתחייב זו אותה אהבה שנולדת בשלב מסוים, תוך כדי בניית הקבוצה?

ודאי שאם לא נולדה עדיין קבוצה, אתם עדיין נמצאים סתם באוסף של גופים בלבד, אלא הקבוצה מתחילה מהתעלות מעל האגו. ביציאת מצרים בעצם, שם העם הופך להיות לעם, למשהו אחד. שם זו הברית, שם זה החיבור. אבל כדי להתקדם לזה יש כבר עבודה בתוך האגו שלנו, שאנחנו עושים את זה כזמן ההכנה וזה נקרא "מצרים".

לכן אם עדיין אין קבוצה, אז "וכרת עימו הברית" אין עדיין, אבל אנחנו צריכים להתקדם לזה.

שאלה: אז מה חסר לנו כדי לייצר את הקבוצה?

חסר לנו שאנחנו נייצר אווירה כזאת, שחברים לא ישכחו על זה שבכל רגע הם צריכים לדאוג, לראות את עצמם בתוך חברה שלמה. ואם הוא נופל, הוא נופל מהחברה השלמה הזאת וממש כמו שנופל מהרכבת, ואז הוא חייב מהר מאוד, כמה שיותר להצטרף בחזרה.

תלמיד: איך הוא מצטרף חזרה? הוא לא יכול להצטרף חזרה לבד.

כן, אם הוא מרגיש שהוא נפל הוא יכול. כי החברים נמצאים לידו, הוא מתחיל לעזור להם בכל מיני דברים, להתקשר אליהם. זאת אומרת, להשתדל לקפוץ בחזרה לתוך קרון. בכל מקום להצדיק את הסביבה ולראות אותה במאה אחוז צודקת, נכונה, שלמה אמיתית, ורק הוא נמצא ב"עיניים להם ולא יראו" גם כלפי חברה, גם כלפי עולם, גם כלפי בורא. אבל בעיקר זה המעשה בחברה, שזה בפועל. עם הבורא אתה יכול להתפלסף שם.

שאלה: במה ביטוי האהבה שלי לחברים, במה אני יכול לבטא את האהבה?

שאתה מרגיש בפנים, שאתה נמצא בקשר עם החברים, שאתה נמצא בתוך החברה השלמה, שכולה מכוונת לבורא, מוסרת לו את האהבה והוא נהנה מזה. תצייר לעצמך מצב כזה ותשתדל לא לצאת ממנו.

לצאת ודאי שתצא כל רגע, אבל לחזור אליו בחזרה. ואז "מציון תצא תורה", מהיציאות. תתחיל להיות יותר חכם, איך לחזור, למה, למה, איזה מרכיבים יש לך כאן?

תלמיד: זו רק עבודה פנימית. יש משהו חיצוני שצריך לעשות?

חיצונית אתה צריך להשתדל לשרת את החברה. גם לשרת את העולם, אחר כך תראה גם בזה נחיצות. ואם אתה קשור אליהם בגשמיות, יהיה לך גם יותר קל להיות איתם ברוחניות.

שאלה: כותב פה רב"ש שעל ידי עבודה למעלה מהדעת שאדם מכריע את החברים לכף זכות, יתוקן הכול לכף זכות. מה זה אומר שעל ידי העבודה הזאת יתוקן הכול?

לא צריכים יותר לעשות שום דבר חוץ מזה. למעלה מהדעת, זה למעלה מהרגש שלך והשכל שאתה רואה עד כמה שמקולקל. שאתה מתחיל להתייחס לזה כמו לדבר המתוקן. שהקלקול הוא רק מתוך האגו שלך.

שאלה: מה הקשר בין ברית לערבות?

"ערבות" היא תוצאה מהברית שהם קובעים לעצמם, שהם מוכנים להיות תמיד בתחזוקת החברה וכל חבריה כדי לעורר אותם מיד עם היציאה מהברית, לחזור לברית.

שאלה: אני מנסה לקחת דוגמה מחברים שנותנים לי התפעלות בשביל גם לעשות את זה. במהלך השנים ניסינו כל מיני תחבולות, ואני רואה שאין חוקים כשהחברים נותנים לי כוחות ודוגמה. זה יכול להיות מישהו הכי קולני שעושה פה אווירה טובה, וזה יכול להיות מישהו שקט, שאני ממש מקבל ממנו גדלות. ואני לא רואה חוקיות בזה, אני לא יודע איך להעתיק את זה. למה דווקא ממנו אני מרגיש כאלה כוחות וממישהו אחר לא?

זה לא חשוב, אתה צריך להתייחס לכולם. "עיניים להם ולא יראו" זאת אומרת זה יכול להיות כל אחד ואחד, אני לא יודע, לא חשוב. אלא כל אחד שנמצא כאן, הוא כמו מישהו שנמצא בברית, בכוונה הנכונה ובמסירות הנפש, ואתה חייב להוסיף את הפרוטה שלך ליגיעה שלהם. ממש כך. בעבודה רוחנית, כי את זה הבורא מסדר, כל הקבוצה וכל הדברים, וכל מה שקורה עם כל אחד כלפיך שאתה רואה, זה הבורא מסדר.

שאלה: אז מה זה נקרא אם אני רואה עכשיו פגמים בחברה?

זה יפה מאוד. עכשיו, תלוי אילו פגמים. אם אתה רואה פגמים כלפי פעולות חיצוניות של החברה, הפצה, סידור כאן ושם, כל מיני דברים כאלה, זה משהו אחר. אבל אם אתה רואה פגמים בחברה כלפי החיבור ביניהם, כלפי האהבה ביניהם, כלפי היחס להתקדמות, לבורא, זה כבר "עיניים להם ולא יראו".

זאת אומרת, כלפי איזה מישור אתה רואה פגם? או כלפי מישור הגשמי או כלפי המישור הרוחני. במישור הגשמי אתה חייב לבוא ולתקן יחד עם כולם, להגיד להם שזה לא בסדר, וזה לא בסדר, כך נראה לי, האם נכון ולא נכון וכולי וכולי. במישור הרוחני ללכת למעלה מהדעת. כי אז אתה כבר רואה פגמים מתוך האגו שלך, "כל הפוסל במומו פוסל".

(סוף השיעור)