שיעור בוקר 24.06.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לשיעור

האזנה לקטעים נדירים מתוך שיעוריו של הרב המקובל ברוך שלום אשלג, בתוספת ביאור של תלמידו וממשיך דרכו, הרב לייטמן.

"אדם צריך להגיע ליראה זו, כל הפחד שלו, תחשוב מה שאמרתי, לזה צריכים את המטרה. לאן הוא נוסע? לטבריה – 831. אבל אני יורד בבני ברק.

זאת אומרת, אדם צריך להגיע לידי יראה. איזו יראה? זה נקרא קטורת. אבל תלוי לאן רוצים לעלות!

עוד הפעם ... – שם תקבל יותר אהבה עצמית, לתועלת עצמו ... לא עולים. כולם רוצים אהבה עצמית, מקבלים? אני רוצה הרבה כסף – נותנים לי? רוצה הרבה כבוד - נותנים לי? רק אני רוצה.

.. בעבודה, אף על פי שהגוף לא מסכים, הנה אנחנו צריכים להאמין שזה לטובתנו, אבל נכשלים. מדוע נכשלים?

לימדתי פעם, משל שלי, אני מדבר רק על שינה. בזמן שאני ער, אני לא מרגיש טעם בשינה. אז אמרו לי, "תבוא מחר ללמוד בשעה שלוש או ארבע [בבוקר]" - אני שומע – "כן".

אז אני בוחר בתענוג, שיהיה לי קצת, שאני אומר שלוש-ארבע, מה מוותר זה – "שום דבר, שינה". ואני לא צריך לישון עכשיו, אני ער.

כשבא אחר כך, שלוש-ארבע, אני טועם טעם בשינה, אז אני צריך לוותר על תענוג הזה, שאני מרגיש עכשיו, זה ודאי שאני מרגיש, אני אבוא בשלוש-ארבע, אקבל תענוג? זה בספק.

יש כלל בחז"ל: "אין ספק מוציא מידי ודאי", לכן נכשלים.

מדוע נכשלים? אני הסכמתי, שאני מוותר על תענוג של גרם אחד בכדי לבוא ללמוד. אבל לא בשביל חצי קילו תענוג, על זה לא ויתרתי, זאת אומרת, אם היה לי בלילה אותו טעם של שינה, בשעה שלוש מצלצל הטלפון - בטח לא הייתי אומר לו שתבוא לעורר אותי!

זה נותן לי בתור משל, בשביל זה נכשלים על כל הדברים, מדוע? אני ... ... ... ... זה יעבוד, זה נקרא עבודה. וזה נקרא תפילה שבלב."

שאלה: לא הבנתי מה הרב אומר?

הוא אומר כך. אדם עובד לפי הרצון לקבל שלו, לפי ההנאה והתענוג שמרגיש באותו הרגע. אם אתה מדבר איתו באמצע היום כשהוא לא רוצה לישון, ואתה מסביר לו והוא מתפעל מהמילים שלך, הוא מסכים לבוא בשלוש לפנות בוקר. אבל בשלוש לפנות בוקר יש לו תענוג מהשינה, ואז הוא כבר נמצא בבעיה. מצד אחד הוא זוכר מה שאמרת לו, אבל מצד שני ההתלהבות הזאת כבר לא נמצאת בו אבל התענוג לשינה כן נמצא בו, ואז הוא ודאי שמוותר על הלימוד ונשאר במיטה. זאת אומרת, תמיד אנחנו פועלים לפי מה ששוקלים כרגע שטוב לנו, וזה בכל מקרה.

אנחנו צריכים רק לארגן את הסביבה, שתשפיע עלינו כך שנוכל לעשות חשבון חדש לתענוגים, אבל תמיד החשבון בכל זאת חדש, גדלות הסביבה, גדלות המטרה, הפסד, הרגל נעשה טבע שני.

אני למשל כמעט ולא יכול לישון, מחצות הלילה אני לא רוצה לישון. לפעמים בשתים עשרה וחצי או אחת אני כבר לא יכול להיות במיטה. אתה מבין איזו צרה? יש לי מזה רווח רוחני? לא, כי אני לא מתנגד לשום תענוג, אני בכל זאת קם. אני לא גיבור גדול בזה שאני בא לשיעור. אם אדם מתגבר ומתנגד לתענוג השינה ובכל זאת בא ויושב בשיעור ולא שומע, זה הרווח, יש לו רווח רוחני יותר גדול ממי שמגיע כמו שאתה היום ויש לך כבר שאלות, כבר הכול.

תלמיד: למה אנחנו נכשלים?

עיקר הכישלון שלנו הוא בזה שאנחנו לא מבררים מה חשוב להשגת המטרה. למה לא מבררים? כי הרצון לקבל האגואיסטי מוחק את זה תמיד מאיתנו. המטרה מושגת בחיבור בינינו. שוב מדברים על חיבור, שוב ודאי שאני לא זוכר את החיבור וכל הזמן צריך להזכיר לי את זה. לכן צריכים סביבה שתדבר על החיבור ועוד ועוד. זו הסיבה לכישלון. אין לפנינו מטרה ואמצעי להשגת המטרה, זה לא נמצא לפניי. אני עושה כל מיני דברים בחברה פה ושם אבל זה לא חודר למטרה. זו הסיבה לכישלון.

שאלה: לפעמים בגלל אילוצים אני ישן קצת לפני השיעור ומגיע לשיעור לא בפוקוס כמו שתיארת. מה עדיף, שאישן יותר ואגיע באיחור לחלק האחרון של השיעור ערני יותר ואוכל להיות מרוכז, או עדיף לבוא ולישון בשיעור?

לבוא ולישון. אם הייתה אפשרות שיביאו אותך על אלונקה, ישימו אותך כאן ותישן בצד באיזה מקום, גם טוב. העיקר להיות נוכח נגד הרצון, שאתה במקצת מוותר על התענוג למען המטרה הרוחנית, שגם זה חשבון אגואיסטי, אבל זה בדרך, לכיוון הנכון, ביציאה מהעולם הזה לכניסה לעולם העליון, ששם החשבונות באמת בעל מנת להשפיע.

שאלה: אמרת שאנחנו לא רואים את המטרה לפנינו ואת האמצעי להשגת המטרה.

אמצעי להשגת המטרה זה חיבור, המטרה מושגת במרכז החיבור.

תלמיד: מה המטרה?

המטרה היא הבורא, הדבקות בו לפי השתוות הצורה. איזו צורה אנחנו צריכים להשיג כדי להשוות את עצמנו עם הבורא? שכולנו מתאחדים יחד במרכז בינינו, ואז אנחנו מגיעים לאהבת הבריות, ואז בתוך אהבת הבריות מגלים אהבת ה'. לא צריכים לעשות פעולה נוספת על אהבת הבריות. חושבים שיש עוד דרך מאהבת הבריות לאהבת ה', לא, זה מתגלה פשוט בתוכו.

תלמיד: איך כדאי לי לבנות את הסביבה? מה הדבר הכי חשוב שהסביבה צריכה לקיים?

להיות באותו אמצעי לאותה המטרה.

תלמיד: שהחברים יאהבו אחד את השני?

ודאי. אבל העיקר להגיע לאחד, לחיבור אחד, לאהבה אחת, ללב אחד, לרצון, לכוונה אחת. אמנם כל אחד נשאר בשלו, אבל בהצטלבות כזאת, בהתחברות כזאת, בהתכללות, שנמסים כל הלבבות, אז כולם משלימים זה את זה, וההשלמה הזאת היא הה-ו-י-ה, ממש.

שאלה: רציתי לשאול שאלה בקשר לסידור החדש שלנו.

אין לי שום סידור חדש. אני רוצה שאתם תסתדרו בצורה פשוטה. אתם חייבים להרגיש לא נוח. צריך שיהיו לכם קוצים, כך צריך להיות, עד כמה שקרובים יותר להזדקק לבורא, להיות תלויים בו. ומה שיהיה בכל רגע לא יודעים אלא הכול בו. אז נתחיל להרגיש קצת מה זו אמונה למעלה מהדעת, עד כמה אין לאדם שום בסיס, כלום, הוא תלוי באוויר, ואז המגדל הפורח באוויר.

יכול להיות שהמלצתי לא טוב, לנתק את העשיריות, לעשות כל מיני דברים, תמציאו משהו אחר.

תלמיד: הכול טוב לפי מה שאתה אומר, אבל יש פה איזו בעיה שאני חושב עליה. אנחנו עובדים על ביטול ואנחנו יודעים שלהתבטל לוקח זמן, זה לא קורה בן רגע. איך אנחנו עובדים על הביטול הזה בינינו כשאנחנו כל הזמן מחליפים מקומות, מחליפים עשיריות? מתי אנחנו מספיקים להתבטל כלפי העשיריות?

הבורא חייב, ממש חייב לתת לנו את כוח הביטול. אם הלב שלי פתוח, מתוקן לחיבור, לאהבה, אין לי שום בעיה לשבת בכל עשירייה שתהיה. כשאתה אומר שאנחנו צריכים לשבת ולהתרגל, זה כבר לא ביטול, זה כבר הרגל נעשה טבע שני, בצורה אגואיסטית אני כבר אוהב אותם, אני מסתדר איתם. זה משהו אחר, זו איזו חממה. זה לא טוב.

הטוב הוא, שאני לא מרגיש את הקרקע, פשוט לא יודע מה יהיה, מה יקרה, בכלל מה יהיה עם החיים שלי, שום דבר. כמו שבעל הסולם היה מפזר כסף בערב. מה יהיה בבוקר? אין, הכול בורא. זו כבר דרגה מיוחדת. אבל שוב, אתה רואה מאמץ גשמי שאנחנו יכולים קצת להמחיש ויכולים קצת להבין מה קורה. מאמץ גשמי כי אחריו יש משפחה והכול, זה לא הוא בלבד, זה הרבה יותר גרוע, יש ילדים ואישה ואין כלום. מה יהיה? באוויר.

אנחנו לא עושים כך, לא לקפוץ. אבל לפחות בקבוצה ובכל מקום שאנחנו מרגישים את עצמנו בטוחים, חזקים, מאורגנים, רצוי לבדוק טוב מה זה נותן לנו. לא מדובר על מתחילים, אבל בכל זאת לנו כבר מותר קצת לראות איך אנחנו עושים לעצמנו כאלו מצבים שמוציאים אותנו מהאיזון. להיות קצת יותר תלויים בבורא. והחברה יכולה להרשות את זה לעצמה בצורה כזאת עדינה. כמו למשל להחליף עשיריות. אבל שוב, לבדוק עד כמה אני לא מזלזל בזה ומקבל את הדברים האלה נכון.

אני מפחד מבלגן, אפילו מחוסר סדר, אחרת הייתי אומר לעשיריות, תבחרו עם מי אתם רוצים להיות? או להישאר כמו שאתם או להיות בהחלפה. אבל ייצא בלבול. כך כולנו עושים את אותו הדבר.

שאלה: האם זה שלב חדש בשיטה, שאנחנו מחפשים אי נוחות? אתמול התפללנו שיהיו צרות.

מי התפלל?

תלמיד: אתמול בסעודה שתינו לחיים לזה. זה משהו חדש?

לא. מה זה "התפללנו שיהיו צרות"?

תלמיד: שתינו לחיים. היה משהו כזה.

אבל לא בצורה כזאת. שאנחנו נרגיש את עצמנו יותר תלויים בבורא.

תלמיד: אני מבין להרגיש שתלויים בבורא, אבל לזה הוא צריך לדאוג. אנחנו צריכים לדאוג לחיבור, לא צריכים לדאוג לצרות, לאי נוחות.

אתה צודק. אבל נניח בסדר שלנו, או בכל מיני דברים שאנחנו הולכים שזה בידינו, אנחנו גם רוצים, כמו בעל הסולם שמפזר את הכסף.

תלמיד: לכן אני שואל, האם זה משהו חדש? עד כה אתה כעסת שמישהו היה אומר, "לחפש צרות".

לא, זה לא צרות.

תלמיד: מה זה?

זה לא צרות. צרה זה כשמגיעה ואני לא מסוגל להתעלות עליה, היא מגיעה בהיסח דעת, זה כן. וגם זו לא צרה, צריכים לראות את זה כבא מהבורא כדי לקדם, להתייחס אליה נכון והכול. אבל מה שאנחנו עושים, ודאי שאנחנו יכולים לעשות את זה.

תלמיד: כתוב שאנחנו צריכים דווקא לתת ביטחון אחד לשני.

ביטחון בכאלו דברים, נכון.

תלמיד: ולאו דווקא חוסר נוחות.

אבל כשיש לך חוסר נוחות, מה אתה עושה?

תלמיד: ברור שאני צריך לפנות לבורא.

ובזה לתת ביטחון אחד לשני. אם נפנה לבורא אנחנו נמצא שם, כי בו אנחנו נמצא ביטחון והכול.

תלמיד: אני צריך לפנות לבורא מתוך זה שאני לא מצליח להתחבר, ולא מתוך זה שלא נוח לי. הברכיים רועדות או עוד כל מיני דברים כאלה.

לא נוח, הכוונה בעשירייה שאתה לא מצליח להתחבר. אני לא אומר על דברים גשמיים.

תלמיד: איך זה קשור לחוסר נוחות?

זה חוסר נוחות. אתה מגיע, אתה לא מכיר את העשירייה, איפה היא, מה איתה, איך היה לי טוב שם, הייתי בטוח, הייתי מבין מה קורה, כאן אני לא מבין, לא מכיר.

אני אומר "אל תיקחו את זה, קחו משהו אחר". אבל "ישראל מזרזים את הזמנים", איך אנחנו נזרז את הזמנים? אסור לנו סתם לחכות מלמעלה שיקרה, אנחנו יכולים בעצמנו לעשות כאלה פעולות.

אם אני נמצא במצב שחוזר על עצמו זה נקרא "מוות". אני חייב להשתדל לשנות אותו. לשנות. בידיי להחליף יום ולילה, שאני אצטרך את הבורא. אנחנו רוצים בכוח לשים את עצמנו בכאלו מצבים, שבלי עזרתו הולכים לאיבוד. זה לא נקרא שאני מעורר את הרע. למה זה רע? המצבים האלה הם לא רעים. רע, זה שמגיע ללא ההכנה שלי, דרך ייסורים. דרך תורה, דרך "אחישנה" שאני בעצמי מעורר. אני מעורר, אני מתפלל יחד עם זה, אני מעלה מ"ן.

תלמיד: אפשר להגיד שמטרת ביניים, להזדקק לבורא?

זו לא מטרת ביניים, זו המטרה הסופית.

תלמיד: מטרה סופית וכל האמצעים כשרים. לא משנה מה, אני צריך עכשיו לחשוב איזה מצבים יכולים לגרום לי להזדקק לבורא?

אני לא יודע מה זה "כל המצבים כשרים", מצבים שמביאים לזה.

תלמיד: מצבים שמביאים לזה.

כי אנחנו לא רוצים להפחיד אנשים, אנחנו לא רוצים ללחוץ עליהם. אבל כל אחד מאיתנו שמעורר את עצמו בצורה אפשרית, שהוא מבין בשביל מה ולמה, כן. זה נקרא ש"אני מעורר את השחר". אני בעצמי רוצה את הדברים האלה, כי בהרגשת החושך, אפור, מצבים כאלה אפורים, אני מתחיל לקבל יותר טעם. בלי זה אני לא טועם. איך בלי מלח ופלפל אפשר משהו לאכול?

זה כתוב גם בהמון מאמרים. רק לראות את הדברים האלה כחיוביים, לא כשליליים. זה שאני מרגיש את עצמי שהקרקע נשמטת תחתיי, אני בעצמי, הכוונה היא הרצון לקבל שלי, מרגיש בזה חרדה והולך לאיבוד, הראש מסתובב, מאבד את העשתונות ממש. יחד עם זה אני באיזה מקום, בפינה במוח, מבין שזה מגיע כדי לקדם אותי ואני שמח.

שאלה: והמצבים שתיארת, נניח שהברכיים רועדות.

אז מה?

תלמיד: זה מצב ברור, במצב כזה אדם פונה לבורא. איך להגיע למצב הזה?

נעורר בעצמנו בצורה קבוצתית.

תלמיד: זה לא לבקש ייסורים?

זו דרך תורה, זו לא דרך ייסורים. זה נקרא "אני מעורר את השחר". אנחנו הולכים לקראת זה שרוצים אותו. איך אחרת אנחנו נזדקק בו? על ידי העלאת מ"ן, על ידי גילוי החיסרון. אנחנו צריכים לגלות את השטח שאנחנו רוצים שהבורא ימלא אותו.

תלמיד: ההרגשה ברורה, אבל הדרך אליה.

תמליצו אחרת, בקשה.

תלמיד: אני הבנתי שצריך להשתוקק לטוב אבל לא לחפש מצבים או תחבולות שיביאו למצב כזה.

אם אתה מגיע למצב שמתעורר בך פחד מהעתיד, ויחד עם זה, מאין ברירה אחרי הרבה הרבה חרדות ופחדים שעוברים עליך, אתה מגלה שזה הבורא עושה לך כדי שאתה תפנה אליו ותאחוז בו, אז לאיזה רגע הפחד מוצדק, המצב מוצדק, העיקר שהגעת לחיבור עם הבורא ואתה רואה שזו המטרה מכול מה שהפחד מביא לך. אחרי רגע אתה שוב נופל לפחד ושוב מאבד קשר עם הבורא, אבל כבר יש לך איזה רשימו מזה. ושוב אתה משתדל, אז איך אני? אני צריך להיכנס ללימוד ולבירור ולמשהו, העיקר לאחוז בבורא. כבר יש לך מזה חיסרון לתפוס אותו כי בלעדיו אתה הולך לאיבוד. אתה כמו תינוק שאיבד את האימא. איפה היא? הוא מסתכל מסביב, איננה. בשבילו העולם קורס. בינתיים הגישה הזאת היא גישה אגואיסטית, אבל זאת התחילה הנכונה לדרישה לבורא.

תלמיד: כן, השאלה אם אני צריך לעורר את הפחד כדי להיות איתו בקשר, או כמו שאנחנו עד כה למדנו, שאני צריך רק להתחבר, לא צריך בעצמי לעורר פחד.

איך אנחנו כל הזמן נלך להתחברות המוגברת? איך? האם אנחנו באמת נמצאים בזה בקצב טוב?

תלמיד: בטוח שלא, לכן אני אומר, לעורר פחד, זה ברור לי שאם נתחיל לעורר אז מהר מאוד נגיע לבורא, זה מובן לי, אבל עדיין פשוט לא מסתדר לי עם כל העשרים שנה שהסברת שלא צריכים לעורר. מבחינת התוצאה בטוח שזה יותר טוב.

אני לא רואה כאן שאני מעורר את האגו שלי, את הפחד שלי. אני לא חושב שזה דרך השלילה.

תלמיד: ברב"ש, "מהו, שהמלך עומד על שדהו, כשהתבואה עומד בכרי, בעבודה"¹.

"התיקון, שהאדם הולך בקו שמאל, הוא, כי אינו מחכה שיקבל ירידה ויפול, ויחכה עד שתבוא לו התעוררות מלמעלה. אלא הוא ממשיך עליו את השמאל. ואז הוא רואה, שהוא נמצא במצב של ירידה. היינו, שאין לו שום ניצוץ, שירצה לעבוד להשפיע, ולא לתועלת עצמו. אז כבר יש לו מקום לתפלה.

וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל על דוד, שאמר "אני מעורר השחר, ואין השחר מעורר אותי", שהפירוש, שדוד המלך לא חיכה עד שהשחר, הנקרא שחור, שהוא בחינת חושך. כלומר, שהחושך מעורר אותו, אלא הוא בעצמו מעורר את החושך. ומתפלל עליו, שה' יאיר לו את פניו, וממילא הוא מרויח זמן מזה שיש לו ההכנה להחושך, אז יותר קל לתקן אותו."

תלמיד: עד כאן חשבתי ש"לעורר את השחר" זה לעורר ימין, ופה הוא באמת אומר שמאל. זה לא לעורר ימין?

על ידי זה אתה מעורר אור, אתה מעורר את הבורא, אתה מתקרב אליו. אולי מתבלבלים בין ימין לשמאל. כן, נכון, בדרך כלל שחר זה "עמוד השחר", זה האור שמתגלה כביכול, וכאן זה לא כך, זה השחור בעבודה. אבל זה לא שחור, זה שחור רק כלפי האגו של האדם שצריכים לעורר אותו. הוא לא זז, זה חמור, הוא עומד במקום.

למה לשנות עשיריות, או משהו לעשות? כדי להתחיל קצת יותר לזוז. עבודה רוחנית היא עבודה מאוד יצירתית. אנחנו צריכים לחפש איפה עוד אפשר למצוא חסרונות, חוסר אונים, להיות תלויים בבורא, בעשירייה. מאיפה יש לנו את זה?

כשאני מגיע, רואה פרצופים חדשים, אני רואה שאני חייב למצוא איתם כמה שיותר מהר במשך השיעור הזה קשרים ולהתחבר, עד כדי כך שיהיה מרכז עשירייה. איפה אני אמצא את זה איתם? אני לא מסתכל על הפרצופים בכוונה כי זה יבלבל אותי. אני צריך לשמוע מה שהם אומרים, להיכנס דרך השמיעה ללב שלהם, מה קורה שם, איפה הלב המשותף שלנו וכן הלאה. קצת לעורר לעבודה.

בבקשה, אני מוכן לשמוע המלצות אחרות.

בעלייה, שאנחנו מחוברים בעשירייה, לחשוב שכל רגע אנחנו עלולים ליפול. זהו, זה מספיק, זה "לעורר את השחר".

גם נכון, המלצה נכונה. אבל בכל זאת "שיכולים ליפול", אתה חושב כבר על משהו לשלילה, אבל לא לחשוב על השלילה, אלא אמצעי להתחברות יתר ולכן עושים כך.

שאלה: אנחנו מתבטלים כלפי ההחלטות הניסיוניות שלך, אנחנו מתבטלים כמו קטן בפני גדול, למרות שאנחנו מרגישים אולי לא טוב ולא נוח.

לא, אבל אני מסביר, אני לא נותן את זה כפקודה.

תלמיד: ברור, אבל מתוך זה שאנחנו מכבדים אותך, אנחנו מקבלים מה שאתה אומר ובלי ויכוח. העבודה האמיתית שלי זה לעבוד בין חברים. אנחנו לא יכולים לקבל את החבר שלנו כגדול, ושמה למעשה זה המאמץ הגדול כדי להתבטל.

אתם באמת מסתכלים אחד על השני ולא רואים שהוא גדול?

תלמיד: כמובן שמנסים.

מה, כל אחד רואה שאחרים הם ממש ככה קטנטנים, "זוחלים בין הרגליים" שלו?

תלמיד: אנחנו מתייחסים כאל חברים. אנחנו מגיעים לדרגה של חברים, אני חושב שזאת דרגה יפה. אבל ממש להכיר בהם כגדולים?

מתוך מה אתה מגיע לדרגת חבר?

תלמיד: נעים לי איתו, אני לומד יחד איתו, זו מין חמימות כזאת שנוצרת בתוך החברה.

אנחנו צריכים לתאר מצב שאני אומר לך, וזה יקרה לכם, שאתה תרגיש אותם גדולים ותשאל, איך אני יכול להיות בעשירייה שלהם? כמו רבי יוסי בן קיסמא, זה מה שהוא הרגיש, אני חותם לך.

תלמיד: באיזו דרגה הוא היה?

זה מגיע. כי הוא מרגיש איך הבורא מלובש בהם, כי הוא מלובש באמת בכל הבריאה. ככה זה. אז הוא לא מבין איך הוא יכול להיות איתם יחד כחבר. ומה שמלמד אותם זה לא נחשב. זה לא חיבור פנימי.

תלמיד: אנחנו עדיין בדרגה כזאת שיש לנו כל מיני יצרים וכל מיני התנגדויות, ואנחנו רוצים להגיע למצב כזה שאנחנו נתגבר עליהם. ומה קורה אם אין לנו את השדה המתאים כדי "להתנגש" אחד בשני, ולהתבטל?

מה אתה ממליץ?

תלמיד: זהו, שאני לא יודע מה להמליץ.

אז נחפש.

(סוף ההכנה)

---

1. "כתבי רב"ש", כרך ב', "שלבי הסולם"↩