שיעור בוקר 24.08.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

"תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', הסתכלות פנימית,

עמ' 18, דף י"ח, פרק א', אותיות י"ב-י"ד

קריין: בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', עמ' 18 או דף י"ח, הסתכלות פנימית, פרק ב', אות י"ב.

אות י"ב

הרצון לקבל הכלול במחשבת הבריאה, הוציא

אותו מעצמותו ית' לבחינת השם א"ס.

"ובזה, ארוח לן להשכיל, במה שאור א"ס ב"ה יצא מכלל עצמותו ית', שאין לנו בו שום הגה ומלה, להיות מוגדר בשם אור א"ס כנ"ל, שהוא בסבת ההבחן הזה הנ"ל, אשר באור הזה, כלול בו הרצון לקבל מעצמותו ית', שהוא צורה חדשה, שאינה כלולה ח"ו כלל וכלל בעצמותו ית', כי ממי יקבל ח"ו. וזו הצורה, היא ג"כ כל גדלו של האור הזה, כנ"ל, ודו"ק, כי אי אפשר להאריך כאן".

אין סוף כולל בתוכו רצון ואור שממלא את הרצון. זה מה שהוא כותב, "אשר באור הזה, כלול בו הרצון לקבל מעצמותו ית', שהוא צורה חדשה, שאינה כלולה ח"ו כלל וכלל בעצמותו ית', כי ממי יקבל ח"ו. וזו הצורה, היא ג"כ כל גדלו של האור" אין סוף "הזה". זה מה שיש.

אות י"ג

מטרם הצמצום לא היה ניכר שינוי הצורה

דברצון לקבל.

"אמנם, בכל יכלתו, לא היתה נבחנת הצורה החדשה הזו, לבחי' שינוי מאורו ית'. שז"ס שאיתא בפדר"א, שטרם שנברא העולם, היה הוא אחד ושמו אחד, הוא, מורה האור שבא"ס ב"ה, ושמו, מורה על המקום, שה"ס הרצון לקבל מעצמותו ית', הכלול באור א"ס ב"ה. ומשמיענו, שהוא ושמו אחד, כלומר, ששמו שה"ס מלכות דא"ס, שה"ס הרצון, דהיינו הרצון לקבל, שנטבע בכל המציאות שהיתה כלולה במחשבת הבריאה, מטרם הצמצום, לא נבחן בו שום שינוי צורה והבדל מן האור שבו, והאור והמקום, אחד הם ממש, שאם היה שם איזה שינוי וגרעון בתוך המקום, בערך אור של א"ס ב"ה, אז ודאי היו שם ב' בחינות כנ"ל, ודו"ק."

תלמיד: האם מחשבת הבריאה זה אור, או שאור מתחיל רק בבחינת אין סוף?

מחשבת הבריאה זו מחשבה. במה היא מתראה, במה היא מראה את עצמה, על זה עוד נדבר. בינתיים עכשיו זו מחשבה שכוללת בתוכה את כל מה שיש לנו במציאות.

תלמיד: מה זה שהוא כותב שאין הבחנה בין הבחינות לפני הצמצום, כשאנחנו יודעים שהיו ד' בחינות?

נראה, יכול להיות שהוא ידבר על זה. בינתיים כך זה נשאר.

תלמיד: האם לפני צמצום א' אנחנו עוד לא סופרים את ד' הבחינות האלה כבחינות?

לפני הצמצום אנחנו לא מדברים על הבחינות. רק אחרי שהאור מסתלק יכולים לדבר על מהות הרצון, מה קורה בו.

תלמיד: האם מחשבה היא אור? מתי אנחנו יכולים להבדיל משהו מהאור שלא שייך לאור?

אנחנו לא יכולים להגיד שום דבר על משהו שיש לנו מלבד מה שכלול באור.

תלמיד: האם יוצא שגם הרצון הוא אור?

כן.

תלמיד: האם ההגדרה עצמה של הבריאה היא גם באור?

על זה לא מדובר.

תלמיד: יש איזו נקודה של יש מאין.

הכול נמצא בה.

תלמיד: אנחנו לומדים כאן ש"הוא" זה אור אין סוף, ו"שמו" מורה על המקום של הרצון. כשארצה לפנות למקור לבקש עבור החברים, למי אני פונה? מי זה הבורא שאני פונה אליו?

אתה פונה לכוח שהוליד את כל מה שבו אנחנו קיימים, שבו אנחנו נמצאים, שאותו אנחנו מרגישים, לכל זה אתה קורא בורא.

תלמיד: הוא כותב שהרצון לקבל הוא צורה חדשה שנבראה והוא עצמאי לחלוטין, אבל הוא גם כותב שהוא כבר כלול בתוך האור. מה זה אומר מבחינתו שהוא כבר כלול בתוך האור והוא עצמאי?

אנחנו עוד לא יודעים. עוד נלמד מה זה נקרא צמצום, על מה הצמצום, מה קורה איתו הלאה. באמת יש עוד הרבה שאלות.

תלמיד: באות י"ב, האם שורש הרצון הוא בעצמותו עוד לפני מחשבת הבריאה?

כן.

תלמיד: האם גם את מהות הרצון אנחנו לא משיגים, כמו שאנחנו לא משיגים את עצמותו?

כן.

תלמיד: נאמר כאן שמחשבת הבריאה זאת מחשבה. האם מחשבה היא כוח תבונתי או כוח רוחני?

מה ההבדל בין רוחני ותבונתי?

תלמיד: באמונה למעלה מהדעת, האם אנחנו צריכים להסתמך על מחשבות תבוניות או רוחניות?

אני לא יודע ממש מה תבונתי, מה רוחני, ומה ההבדל ביניהם. כנראה עוד נקרא על זה, נעבור את זה.

תלמיד: מדובר כאן על הוא ושמו אחד. מה הייחודיות של שמו, ולמה מלכות נקראת שמו?

כל זה עוד לפנינו, אנחנו עוד נלמד את זה.

תלמידה: כתוב "מטרם הצמצום, לא נבחן בו שום שינוי צורה והבדל מן האור שבו, והאור והמקום, אחד הם ממש". איך אנחנו יכולים להרגיש את האחדות בין האור והמקום בקבוצה שלנו? איך נחפש את זה בתוכנו?

זה עוד לפנינו.

תלמידה: מה זה אומר "והאור והמקום אחד הם ממש"? איך לתאר את זה?

בינתיים אנחנו לא יכולים להבדיל בין האור והמקום, זה בינתיים. אחר כך נראה במה השוני ביניהם, ובמה כל אחד ואחד מראה את עצמו.

תלמיד: מה זה המצב הזה שאין שינוי בין האור לרצון? האם אנחנו יכולים להגדיר את זה כמו נצח שקראנו באותיות הקודמות?

אני לא זוכר דבר כזה. אבל אור ורצון, רצון זה אחד מהתכונות של האור, רצון להשפיע.

תלמידה: לא היה שינוי צורה לפני הצמצום, ואז פתאום מלכות צריכה לברר את עצמה שהיא לגמרי הפוכה. האם הנקודה הזו של הפכיות הצורה קורית בצמצום א'?

כן.

תלמיד: אם אני מבין, בחינה ד' היא רצון לקבל, והאור הוא רצון להשפיע, איך הם אחד ממש?

אני לא יודע, נראה מה הוא יסביר לנו הלאה.

תלמיד: כשאנחנו מתפללים, למי אנחנו מתפללים? האם יש הבדל בין מקום לאור ולכלי או שזה משהו אחד?

אנחנו מתפללים לרצון העליון, כי ברצון שלו הוא משפיע עלינו. ואנחנו רוצים לדעת, שאם הוא משפיע על הרצון שלנו, אז האם אנחנו כל הזמן זזים כדי להיות יותר ויותר דומים לאותו כוח המשפיע, או מה קורה לנו.

תלמיד: מה זה הכלי שאנחנו בונים אותו?

הרצון לקבל שיהיה מוכן לבצע את פעולות של האור עליו.

תלמיד: האם מחשבה היא כוח רוחני או שכלי? יש לי הרגשה שאי אפשר להפריד בין רגש ושכל, כי אם השכל לא כולל רגש זה כלום. גם במדע אומרים שהוא לא מרגיש מה שהוא מדבר. בעצם זה צריך להיות יחד, ואין שאלה אם זה כוח רוחני או שכלי, זה גם רגש וגם שכל, האם זה נכון?

אנחנו עוד נמשיך ונראה, שמור על השאלה.

תלמיד: בחינה ד' מד' בחינות ד'אור ישר היא בחינה ד' של האור.

כן.

תלמיד: היא חלק מהאור. אבל אנחנו אומרים שבה נמצא כל הרצון. מה היחס הנכון שלנו לזה, האם זה אור או רצון?

הרצון לקבל שהוא יש מאין יצא ומגלה את עצמו יותר ויותר. אז ודאי שמהבחינה הראשונה שהוא רק יצא מהאור, הוא כמעט כמו האור, עד שהולך ומשתנה ומתרחק מהאור שיצא ממנו. זה מה שאנחנו לומדים.

תלמיד: אבל איך אנחנו צריכים לתפוס את זה נכון? כי בעולמנו אין דבר כזה רצון שהוא כבר מלא. יש רצון ואחר כך הוא מתמלא, אבל אין משהו כזה שיש בו שלמות, שגם רצון וגם אור בתוכו והכול שלם. איך היחס שלנו צריך להיות לזה?

את זה אנחנו נלמד, הכול שייך לד' בחינות דאור ישר.

תלמיד: באיזה אופן אנחנו יכולים לאסוף או להגביר את האור שמגיע מהבורא?

בזה שאנחנו לומדים ומדברים על פעולות האור שיצא מהבורא, בזה אנחנו מתקרבים אליו ומעוררים אותו להשפיע עוד יותר עלינו, אנחנו משתווים עימו יותר, ואז אנחנו משתנים ומבינים אותו יותר. זה נקרא "גילוי אור עליון כלפי הנבראים". לאט לאט.

תלמיד: האם יש הבדל בין מה שבא ממני למה שבא מהחיבור בינינו?

הכול מתרחש בנו תחת השפעתו של הכוח העליון. הכוח העליון משנה בנו את הרצון, ובמידת ההתפתחות של הרצון הזה אנחנו מתחילים יותר ויותר להרגיש מה חסר לנו, ואת זה אנחנו לומדים.

תלמיד: האם בחינה ד' היא אור או רצון?

בחינה ד' היא הרצון שבכלי.

תלמיד: האם הרצון הוא צורה של האור?

הרצון הוא תוצאה מפעולת האור.

תלמיד: מה ההבדל בין רצון לבין אור?

אור זה כוח עליון שאנחנו מייחסים אותו לבורא. הרצון הוא תוצאה מפעולת האור, כמו שלמדנו ועוד נלמד. זה ד' בחינות דאור ישר. פעולות האור בתוך הרצון לקבל גורמות לזה שהרצון לקבל משתנה, ועל השינויים האלה אנחנו לומדים, על ידי מה הם, למה הם, מהי הסיבה, מהי מטרה. את כל זה אנחנו לומדים.

תלמיד: אבל מה בפעולה של האור מפתח את הרצון?

פעולת האור היא להשפיע על הרצון לקבל, ולשנות אותו עד כדי כך שהרצון לקבל יהיה דומה לאור עצמו. מה שאנחנו לומדים, זה איך הרצון לקבל נולד ומתפתח על ידי האור האלוהי.

תלמיד: איזה כלי האדם צריך לבנות כדי להיות מסוגל לקבל את האור של תלמוד עשר הספירות, ולהפוך להיות אחד יחד עם הספר?

אנחנו צריכים לרצות להתכלל עם האור העליון כדי שהוא ימלא אותנו, כשבמילוי הוא גם ישפיע עלינו, ובזה נרגיש את הפעולה שלו, נבין את הפעולה שלו, ונרצה מעצמינו להתקרב אליו ולהדבק בו.

תלמידה: למה הבורא נותן לנו אור, למה אנחנו לא מקבלים ישירות ממנו?

ההשפעה של הבורא עלינו נקראת אור.

תלמידה: למה דווקא אור ולא ישר מהבורא?

מה שמתפשט מהבורא כלפינו ומשפיע עלינו נקרא אור.

תלמידה: בשיעור עצמו, יש לנו הרבה מושגים. מצד אחד צריך להתכלל מהשאלות ומהתשובות, מצד אחר צריך להיות בתפילה. מה הפעולה העיקרית הכי חשובה לנו בזמן שיעור תע"ס?

שאנחנו מתחברים בינינו ורוצים לגלות את פעולת הבורא כלפינו.

אות י"ד

צמצום, פירושו, שהמלכות דא"ס מיעטה

הרצון לקבל שבה, ואז נעלם האור, כי

אין אור בלי כלי.

"וזהו דבר הצמצום, אשר הרצון לקבל, הכלול באור א"ס ב"ה, המכונה מלכות דא"ס, שה"ס מחשבת הבריאה שבא"ס, כנ"ל, הכוללת כל המציאות, קישטה בעצמה להתעלות, ולהשוות צורתה ביותר, לעצמותו ית'. וע"כ, מיעטה את רצונה מלקבל שפעו ית', בבחי' הד' שברצון, כמו"ש זה לקמן, בכוונה, שעל ידי כן יתאצלו ויבראו העולמות עד לעוה"ז, שבאופן זה תהיה מותקנת צורת הרצון לקבל, ותשוב אל צורת ההשפעה, ובזה תבוא בהשואת הצורה אל המאציל. והנה אחר שמיעטה, ברצון לקבל, ממילא נסתלק משם האור, שכבר נודע, שהאור תלוי ברצון, והרצון, הוא המקום של האור. כי אין כפיה ברוחניות."

זה מה שכותב לנו בעל הסולם על פעולת הצמצום שבאה מתוך הרצון שנמצא בבחינה ד' ואז נעלם האור כי אין אור בלי כלי, כי פעולת הבורא מתגלה על ידי רצון הנברא. אנחנו עוד נלמד.

תלמיד: כשאנחנו אומרים, הוא ושמו אחד, מה הרגיש הרצון באותו רגע, האם הוא רצה להשפיע לאור, האם הוא היה מלא באהבה, לאיזה מצב הוא צריך לחזור?

אנחנו עוד נלמד. שמור על השאלה.

תלמיד: האם זה אפשרי ומועיל עבורנו להרגיש את הנקודה שבה הכלי והאור הם אחד?

את זה אנחנו נלמד אולי אחר כך אבל כרגע זו עדיין לא השאלה.

תלמיד: האם אנחנו צריכים להידבק בבורא שהוא אחד או לאותו בורא שהוא כבר נפרד ונבדל מהנברא?

נלמד את זה. נלמד.

תלמיד: האם האור הוא כוח חיים?

כן. האור הוא כוח חיים.

תלמיד: האם הכלי יכול להתקרב אל האור?

כן. לכלי יש אפשרות להתקרב לאור ולהתמלאות מהאור, ליהנות ממנו, זה הכול שייך לכלי.

תלמיד: הוא כותב כאן, לאחר הצמצום, הרצון לקבל "קישטה בעצמה להתעלות, ולהשוות צורתה ביותר, לעצמותו ית'. וע"כ, מיעטה את רצונה". מאיפה באה היכולת לעשות פעולה כזו? לפני הצמצום אומרים שלא היה שינוי צורה, שהם היו אחד.

היא הרגישה. בחינה ד' הרגישה את הטבע שלה כמה היא הפוכה ורחוקה מהאור ואז השוני בין שניהם נתן לה כוח לשנות את דרכה.

תלמיד: מה משמעות המילה "קישטה"?

קישטה זה מהמילה לקשט. היא פועלת לפי הרצון שלה שהוא לא בדיוק שייך לה אלא שהיא התרשמה מאיזה רצון לא שלה ממש, ולכן זה נקרא "קישוט" שזה לא מגיע מהרצון עצמו אלא רק מתוך קישוט.

תלמיד: ומה המצב הקודם שגרם לקישוט?

הרגשת החיסרון שהיא רוצה להיות מקושטת.

תלמיד: המצב הקודם היה "הוא ושמו אחד". מה מצב החיסרון ב"הוא ושמו אחד" שגרם לקישוט?

הוא ושמו אחד, אנחנו מדברים על הרצון שמגיע לצורה שמשפיעה על האור, והאור והרצון מתחברים יחד.

תלמיד: לכאורה יש כאן השתוות הצורה. כותב "שלא היה שינוי צורה והבדל מן האור שבו".

כן.

תלמיד: מה היה חסר במצב "הוא ושמו אחד" שבגללו מלכות החליטה לקשט את עצמה?

רק דבר אחד. המלכות רוצה להידמות לבורא, לאור. הסיבה הזאת מזמינה ברצון של הנברא רצון חדש.

תלמיד: מה אנחנו לומדים על הטבע של הבורא מהתהליך שעכשיו תיארת?

הבורא ביחס שלו אל הנברא, מחייב את הנברא לשנות את הצורה שלו.

תלמיד: מחייב, כלומר?

"מחייב", זאת אומרת הוא משפיע על הנברא באור שלו והנברא כתוצאה מזה רוצה להשתנות בהתאם לרצון החדש. שהוא מרגיש שפועל בתוכו.

תלמיד: הנברא עושה את זה מטעם חיסרון או מטעם שלמות?

הנברא משתנה מפני שהוא בשינוי הזה רוצה להיות יותר קרוב לבורא.

תלמיד: אז הוא עושה את זה בגלל שזה חסר לו או בגלל שהוא כל כך מושפע מהבורא שהוא רוצה עכשיו לקשט את עצמו ולהתעלות? זה נשמע כאילו קישוט זה ללא חיסרון.

כן.

תלמיד: אז השאלה היא, האם הפעולה של להידמות הנברא, הרצון לאור היא מטעם חיסרון או מטעם קישוט? היה שם פגם, היה שם משהו חסר או שלמות ובכל זאת?

כמו שאנחנו לומדים על זה, זה דומה לקישוט. קישוט זאת אומרת שהוא לא חייב לפי החיסרון שבו, אלא הוא רוצה במשהו להידמות.

תלמיד: בסוף אות י"ד כותב בעל הסולם ככה, מתחיל בבחינת, "בבחי' הד' שברצון, כמו"ש זה לקמן, בכוונה, שעל ידי כן יתאצלו ויבראו העולמות עד לעוה"ז, שבאופן זה תהיה מותקנת צורת הרצון לקבל, ותשוב אל צורת ההשפעה, ובזה תבוא בהשואת הצורה אל המאציל." ופה השאלה שלי, "והנה אחר שמיעטה, ברצון לקבל, ממילא נסתלק משם האור, שכבר נודע, שהאור תלוי ברצון, והרצון, הוא המקום של האור." מתי נגמר האור ומתחיל הרצון?

האור ממלא את הרצון שבנברא ועל ידי הפעולה הזאת של האור שנמצא בתוך הרצון, בזה אנחנו רואים פעולה ובפעולה הזאת יש תחילת הפעולה שהעליון משפיע על הנברא, ואחר כך יש עוד פעולת הנברא שהוא משתנה על ידי פעולת הבורא וכך הם ממשיכים יחד.

תלמיד: מה ההבדל ביו אור לבין רצון?

האור מגיע מהבורא והוא העליון מכולם, ובזה שהוא עכשיו מזמין תגובה מהנברא, הוא מביא את הנברא לצורה חדשה כלפי הבורא.

תלמיד: ובסוף הוא אומר "כי אין כפיה ברוחניות." למה אין כפיה? בעצם האור עושה את כל התהליך, הוא מזמין תגובה.

לא, אבל הוא יכול כביכול לעשות אתו מה שהוא רוצה, והוא לא עושה את זה כך, הוא משנה בו רצון, הוא משנה בו הרגשה שהרצון שזה הצורה העיקרית שבנברא, הוא הפוך מהמאציל ולכן הוא מחייב בזה את הנברא, את הרצון לקבל, להשתנות ולהגיע לצורה חדשה.

תלמיד: אז אם הוא מחייב את הנברא להשתנות ולקבל צורה חדשה, יש כפייה ברוחניות.

אני לא יודע למה זה כפייה?

תלמיד: כי הוא כופה עליו להשתנות.

כי הוא העליון? השאלה הזאת הייתה צריכה להיות עוד לפני זה, כי אחרי שהכלי מרגיש את האור שפועל בו, הוא בזה מקבל פקודה מהאור, מהבורא ומשתנה.

תלמיד: אז מה זה אין כפייה ברוחניות?

מה זה אין כפייה? שהרצון לקבל משתנה על ידי האור העליון ומגיע לצורה חדשה, אבל זה לא נקרא שזאת כפייה.

תלמיד: למה לא?

כי הוא משנה בו את הרצון, ואז לפי הרצון הפעולה שלו על הכלי, על הרצון, היא פעולה שבה הכלי המקבל מסכים להשתנות.

תלמיד: האם הבורא בורא בנו את הרצון להשפיע עכשיו, בזמן השיעור?

כן.

תלמיד: האם העבודה שלנו היא לנסות לצמצם את הרצון לקבל או לנסות להידבק ברצון להשפיע?

כן, ודאי שזה כך. אנחנו צריכים להשתוות עם הבורא ברצונות שלנו.

תלמיד: הוא אומר על מלכות דאין סוף ש"על ידי כן יתאצלו ויבראו העולמות עד לעוה"ז, שבאופן זה תהיה מותקנת צורת הרצון לקבל, ותשוב אל צורת ההשפעה, ובזה תבוא בהשואת הצורה אל המאציל." מאיפה פתאום המלכות דאין סוף רואה את כל התוכנית עד הסוף שלה?

אני לא מבין אותך. יש בה רצון לקבל, היא פועלת לפי הרצון הזה. עכשיו מתעורר בה רצון להשפיע, אז היא צריכה לשנות את דרכה.

תלמיד: אבל ברגע לפני זה כאילו נולדה המלכות דאין סוף במצב של הוא ושמו אחד, כמו תינוק שרק עכשיו נולד, רק מרגיש את המילוי, לא יודע בכלל שהוא תינוק, שיש אימא. ומהמצב הזה פתאום מלכות מגיעה למצב שהיא לא רק מרגישה שיש אימא, אפילו רואה את התוכנית של האימא עד הסוף שלה, עד שהרצון לקבל יהיה מתוקן על מנת להשפיע. איך התינוק הזה נעשה כל כך חכם בבת אחת, עד הסוף עכשיו?

ככה הוא נברא. מה יש בזה?

תלמיד: מה זאת אומרת, ככה הוא נברא? הוא נברא בלי להבין כלום ועכשיו קורה עוד משהו.

הוא מרגיש את כל פעולות האור עליו, ולפי מה שמרגיש, כך הוא משנה את דרכו.

תלמיד: אז מה הוא הרגיש עכשיו שהוא מוכן להתרוקן מכל המילוי, שזה הדבר היחיד שהוא רצה?

כנראה שהמילוי שהוא מרגיש שממלא אותו, לא מספק לו את הרצון.

תלמיד: למה? מה הוא רוצה עכשיו?

זה אנחנו נלמד, אבל זה מה שקורה.

תלמיד: הרצון להשפיע שנולד עכשיו הוא יותר חזק מהרצון לקבל?

אני לא רוצה להיכנס לכל זה. יש בזה הרבה בעיות.

תלמיד: הוא כותב שהמלכות דאין סוף "מיעטה את הרצון לקבל שבה, ואז נעלם האור, כי אין אור בלי כלי". מה ההבדל בין זה שאין רצון, לבין למעט את הרצון? הרצון נהייה יותר קטן? מה ההבדל בין רצון מצומצם לזה שיש רצון קטן יותר?

יש בזה הרבה הבחנות. רצון לקבל שיש בתוך בחינה ד', הוא יכול להיות בתוך הרצון של עצמו, ויכול להקטין את הרצון שלו או להגדיל את הרצון שלו, זה כבר לפי ההחלטה של הכלי.

תלמיד: הבורא שבר את המלכות, ועל ידי זה נבראו כל העולמות ונשאר קו דק מאוד עד העולם הזה. האם הקו הזה, זה מה שהנברא רק בזכות פעולת הצמצום של המלכות?

כן.

תלמיד: והבורא, זאת אומרת האור שבר את זה. למה היה צריך לשבור את מה שכן עבד לפי השתוות הצורה עם האור?

כשמלכות רצתה להידמות לאור, היא עשתה צמצום ועשתה פעולה לקבל בעל מנת להשפיע, והתגלה בה שהפעולות האלו הן לא מביאות אותה למצב הטוב, הנכון שהיא חשבה. ולכן היא עדיין נמצאת בחוסר סיפוק.

תלמיד: "בתחילה היה אור אין סוף ממלא את כל המציאות". אחרי זה אותו הרצון, הוא ושמו אחד, זה למעשה הבנייה של השכינה, שזה השיתוף בין האור לבין הרצון לקבל, הרי האור השתנה בהתאם לרצון לקבל עד כמה שהוא שינה את עצמו. זה לא נברא יחיד, ובגלל זה החיוב שלנו להתאחד ולהיות עשירייה שלמה זה כללות הכלי?

לא הבנתי בדיוק מה אתה שואל.

תלמיד: הכול מתואר פה כשינוי הנברא.

כן.

תלמיד: אבל הלכה למעשה, אותו הרצון לקבל שהתחיל להשתנות בהתאם לאור, והאור מתאים את עצמו אליו, זה כאילו שזה בניית השכינה, זה המקום המשותף שבין השוכן לבין הכלי, לא כך?

הנברא שהתמלא באור שנמצא לפניו, הוא הרגיש שפעולתו היא פעולה חלקית, היא לא מביאה אותו לתיקון השלם שהוא יהיה כמו האור שממלא אותו. ולכן שוב הוא נמצא בחיסרון.

תלמיד: הנברא כאילו מעצב את המקום של המפגש עם האור, אז זה לא רק הנברא זה כל התכונות שלו, זה כל השכינה העתידית.

כן.

תלמיד: זה מה שמשפיע על האור, על המעטת האור, וככה לבנות את המקום שבו אנחנו נוכל להתפתח. אומנם הוא נקרא נברא פה לפי התיאור, אבל למעשה זו השכינה, כל התכונות של אותו הנברא, של הרצון לקבל שהתפתחו?

כן.

תלמיד: האם הקישוט זה משהו שמלכות לומדת מהאור?

קישוט זה לא לפי החיסרון ממש שהנברא מרגיש, אלא זה משהו כדי לקשט את עצמו, זאת אומרת להתקרב לרצון הבורא, לרצון העליון במשהו שהוא מסוגל לעשות.

תלמיד: אם כך איך אנחנו יכולים ללמוד מהאור עכשיו, ברגע הזה?

עכשיו ברגע הזה אנחנו לא יכולים ללמוד מהאור, כי אנחנו לא מרגישים את פעולות האור. כאן אנחנו צריכים להיות במקום של הנברא, שהוא נמצא במצב שיש בו כל התכונות חוץ מתכונה העיקרית, שהרצון שלו והרצון של הבורא יהיו בהשתוות.

תלמידה: אין סוף זה אור שכולל את הרצון לקבל. אז לכן כל רצון לקבל שלנו שאנחנו מודעים אליו, זה אור שיש בו את העיקרון של הצמצום? זאת אומרת, זו עזרה שבעזרתה אנחנו יכולים לעשות את השינוי?

כן.

תלמידה: בעשירייה נמצאים כל ארבע בחינות של הרצון. איך אנחנו יכולות לאזן בעשירייה את כל ארבע הבחינות האלו?

כשאנחנו מקשיבים לשאלות של החברים ורוצים לענות עליהן. בזה אנחנו מתקרבים לעשירייה.

תלמיד: כאשר עכשיו אנחנו לומדים כל בוקר "תלמוד עשר הספירות" וקוראים בספר סביב המקורות, זה זמן שמושכים את המאור שיחזיר אותנו למוטב. איך בזמן שהחברים שואלים שאלות, שזה חלק נכבד מהשיעור מושכים מאור?

כי אני מתלבש על השאלה שלו.

תלמיד: איזה אור יש בשאלה שלו?

קשה לנו להגיד, יכול להיות שזהו אור קטן או יותר גדול, אבל בכל זאת זה אור. אבל כאן מדובר שזה כלפיי, אז עד כמה שאני נכלל מהחיסרון של החבר והולך לפתור אותו, זה בעצם הרווח שלי והרווח שלו.

תלמיד: מה הכוונה לפתור כשאני מנסה להתכלל בשאלה של החבר?

אני רוצה מתוך זה להגיע לפתרון.

תלמיד: מה חשוב לי, השאלה של החבר, או שאני משתמש בזה רק כדי לשמוע את הרב, לקבל תשובה ממנו או מהמקור?

לא. יש בזה הרבה דברים. דווקא להתכלל עם החבר זה חשוב.

תלמיד: אז מה העבודה שלי כשאני שומע את החבר שואל?

שאתה רוצה להבין אותו איך שהוא שואל במלוא המובן. מה קורה לו, למה הוא שואל, על מה בדיוק השאלה שלו.

תלמיד: לפעמים השאלה של החבר היא לא ברורה לי, היא מבולבלת, היא שכלית, אני אפילו לא מצליח לארגן את זה.

אז חכה, בטח החברים שלך גם לא יסבלו אותו, אלא ירצו לפתוח את השאלה.

תלמיד: מה אני צריך לתפוס מאחורי השאלה, מאחורי המילים של החבר? מה אני מנסה לתפוס?

אחרי המילים, אני מעוניין להתכלל עם אותם החברים שלי ששואלים ושיהיה לנו החיסרון אחד, ואנחנו נתקרב על ידו למילוי המשותף.

תלמיד: יש לנו הרבה חברים שזקוקים לחיזוק, לתמיכה, לריפוי, לכוח מנחם. איך השיעור, והכוונת שלנו במהלך השיעור יכולים לשלוח קרני אור לכולם?

זה תלוי בגישת הלב. אנחנו צריכים עם הלב להתייחס למה שאנחנו לומדים ורוצים להתכלל עם החברים ולהתחבר איתם ואז נבין עד כמה שאנחנו קשורים זה לזה.

תלמיד: וגישה כזאת של הלב במהלך השיעור, היא מאירה על הכול, היא מכסה?

כן, היא במיוחד יכולה לעורר את כולם.

(סוף השיעור)