שיעור בוקר 9.6.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
שיעור בנושא: שבועות
קריין: שיעור בנושא "שבועות". נמשיך מציטוט מספר 9.
ממשיכים. אני לא יודע מה להגיד. חיבור, השתוקקות לתיקון, תקווה גדולה לתיקון שהכול יבוא רק מלמעלה על ידי מאור המחזיר למוטב, בהתאם לנכונות שלנו לערבות. זה הכול.
קריין: קטע מספר 9 מתוך רב"ש ג', "מפני מה ניתנה תורה לישראל".
"מפני מה ניתנה תורה לישראל, מפני שעזין הם. פירש רש"י, מפני שישראל עזין הן ניתנה להם התורה, שהיא מתשת כוחם ומכנעת לבם (מסכת ביצה כ"ה). ויש להבין:
א. מכאן משמע, שלכן לא נתנה תורה לאומות העולם, היות שהם אינם עזין, לכן אין להם צורך להתורה.
ב. שלאחר התורה הם כבר לא יהיו במדרגה אחת כמו האומות העולם.
ויש לומר, ש"נכרי" נקרא שהוא עובד עצמו. ו"ישראל" נקרא שהוא עובד ה'. ובזמן שרוצה להיות ישראל, אז הוא רואה, שהוא עז, הן במידות והן בדעות, שהם בעזות נגד הקדושה. לכן ניתנה להם התורה.
מה שאין כן מי שעובד לתועלת עצמו, הוא נחשב לנכרי. ואז המידות שלו אינם כנגד הקדושה ואין הם עזים, ממילא אין להם צורך לתורה שמתשת כחם, היינו כוח התאוות. "ומכנעת לבם", היינו שכל הרצונות נכנעים מול הקדושה, מפני שמאור התורה מחזירו למוטב. ואז הוא מרגיש את גדלות ה', ומקבל כוח להכניע את מידותיו. מה שאין כן כשהאדם עובד את עצמו, אז אין הוא מסוגל לראות שיש לו מדות ודעות רעות, משום שלצורך תועלת עצמו הגוף נותן כוח לעבודה, ואינו מראה לו שום חסרון בעבודה."
(רב"ש ג', מפני מה ניתנה תורה לישראל)
קטע חזק, כדאי לשמוע שוב. רק לאלו שמתחילים להיות מכוונים לבורא, אז מתגבר עליהם יצר הרע, ואז בראתי יצר הרע מדובר עליהם, שיצר הרע הוא נגד השגת הקשר עם הבורא, נגד תכונת ההשפעה שהם רוצים לרכוש. וכמה שהולכים יותר, יש להם עוד יותר התנגדות, התנגשות.
סדנה
כמה הבדלים יש בין אנשים שהם לא משתוקקים להגיע למטרה הרוחנית, הרצון לקבל שלהם, הכוונות שלהם, היחס לחיים, יחס לתורה, וכן הלאה.
מה ההבדל בין אנשים שהם חיים את החיים הרגילים כמו כל אומות העולם, ללא שום קשר לדת ולמטרה רוחנית, לבין אנשים דתיים שקיבלו גרסה דינקותא, וכך מתקדמים במשהו לפי הגישה שלהם, לפי כול מה שיש להם, לבין אלו האנשים שמשתוקקים לדבקות?
מה השוני בין שלוש הקבוצות האלה, ובמה? בצורה כמה שיותר קונקרטית.
*
קריין: קטע מספר 10 מתוך ליקוטי הלכות חושן משפט הלכות ערב.
"אי אפשר לקיים התורה והמצוות כי אם ע"י הערבות, שכל אחד נעשה ערב בעד חברו. כי עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא ע"י האחדות. וע"כ כל מי שרוצה לקבל עליו עול תורה ומצוות, צריך להיכלל בכלליות ישראל באחדות גדול. וע"כ בשעת קבלת התורה, בודאי נעשו מיד ערבים זה לזה, כי תכף כשרוצים לקבל התורה, צריכים תכף להיכלל יחד כולם כאחד, כדי לכלול ברצון, ואזי בודאי כל אחד ערב בעד חברו, מאחר שהכל חשובים כאחד. ודווקא ע"י זה שכל אחד ערב בעד חברו, שהוא בחינת אחדות, ע"י זה דווקא יכולים לקיים את התורה, ובלא זה, לא היה אפשר כלל לקיים את התורה, כי עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא ע"י האחדות, שנחשבין כולם כאחד, כמ"ש "באהבה וברצון". כי עיקר האהבה ואחדות, הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שינוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שע"י זה נכללין ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות."
(ליקוטי הלכות, חשן משפט, הלכות עָרֵב)
מה הקשר בין ערבות, אחדות ותורה? מה הקשר? למה אי אפשר לקבל תורה בלי אחדות, בלי ערבות. מה הקשר ביניהם, למה חובה שזה יהיה כך?
*
מתי יצר הרע נעשה יותר גדול, לפני שימוש בערבות או אחרי שימוש בערבות, ולמה?
*
איך אנחנו משפיעים על היצר הרע שלנו, בהתקרבות בינינו או בהתרחקות בינינו? איך בהתרחקות או התקרבות בינינו, אנחנו משפיעים על יצר הרע?
*
אם בהתקרבות שלנו יצר הרע גודל, איך אנחנו צריכים להכין את עצמנו, כדי לא להינזק ממנו? אם אנחנו הולכים להתקרבות, איך אנחנו צריכים להכין את עצמנו. כי בהתקרבות בינינו יצר הרע מורגש יותר עוצמתי?
*
קריין: קטע מספר 11 מתוך רב"ש ב', "אגרת מ"ב".
"כתוב "ויחן העם, כאיש אחד בלב אחד", שפירוש, שלכולם היה מטרה אחת שהוא לתועלת הבורא. ויש להבין, איך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד, הרי ידוע מה שאמרו חז"ל "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות זו לזו", ואיך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד. תשובה - אם אנו מדברים שכל אחד ואחד דואג לצורך עצמו, נמצא שאי אפשר להיות כאיש אחד, הלא אין הם דומות זו לזו. מה שאם כן שכולם בטלו את רשות עצמם, וכולם דאגו רק לתועלת הבורא, אם כן אין כבר דעותיהם הפרטים, שכל הפרטים יתבטלו, ונכנסו כולם לרשות היחיד. וזה ענין מה שכתוב, דעת בעלי-בתים הפוכה מדעת תורה. כי דעת תורה הוא ביטול הרשות, כמו שאמרו חז"ל, אדם כי ימות באהל, אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה. היינו, שממית את עצמו, היינו התועלת עצמו, והכל מה שעושה הוא רק לשם שמים. וזה נקרא הכנה לקבלת התורה."
(רב"ש ב', אגרת מב)
כמה תנאים אנחנו צריכים לקיים, כדי להתחבר למושג אחד? תעזרו אחד לשני, ותאספו את כל הנתונים ותגידו במשפט אחד, איזה תנאים אנחנו צריכים לקיים כדי להיות כאחד?
*
מתי אנחנו מתחברים לאחד? משתוקקים, עושים כל מיני פעולות. אבל מתי מגיעים למושג "אחד"? מספיק להתחבר בינינו כדי להגיע למושג "אחד", להתחבר בנקודה אחת?
*
מה זה נקרא "אחד"? תחשבו על זה. מה זה נקרא "אחד", שאנחנו צריכים בצורה כזאת להתחבר?
*
אם אנחנו מצליחים ביחד, ביחד, ביחד כולם להתחבר, אנחנו משיגים מושג "אחד" או לא?
*
למה הבורא חייב להיות בתוך החיבור בינינו כדי שאנחנו נגיע למושג "אחד", אחרת לא נגיע? מה הוא מוסיף לתוך החיבור בינינו שאנחנו משתוקקים להיות כאחד, שדווקא בשיתוף שלו איתנו מגיעים למושג "אחד"? ומה הוא ה"אחד" הזה?
*
קריין: קטע מס' 12 מתוך רב"ש ב', "מהו הכנה לקבלת התורה, בעבודה"
"אמרו חז"ל "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה". ויש להבין את מילה "מתקיימת", מה משמיענו זה. יש לפרש זה על דרך שאמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". כלומר, שהתורה תהיה בחינת תבלין. במי מתקיים זה. הלא "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון". לכן אמרו, אלו אנשים שרוצים להמית את עצמותם, כלומר שרוצים להמית את הרצון לקבל לתועלת עצמם, אלא שרוצים לעשות הכל לשם שמים, והם רואים, שאינם יכולים לעשות זאת בכוחות עצמם, להם אמר הקב"ה "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". מה שאין כן באלו אנשים, שאין הם רוצים לבטל את עצמם, ורוצים שיהיו ב' רשויות, היינו רשותו של האדם תישאר, והקב"ה יתן להם, ויוציא את הטוב ועונג שיש ברשותו, ולתת לרשותם של המקבלים, אין התורה מתקיימת. כלומר, שאין התורה נעשה אצלם תבלין, משום שהם לא רוצים שיהיה תבלין. ואם אין רצון וצורך, שהוא כלי, אין אור."
(רב"ש - ב'. מאמר 29 "מהו הכנה לקבלת התורה, בעבודה - ב" 1989)
מה בדיוק נקרא "תבלין"? למה "תורה" נקראת "תבלין"?
*
קריין: קטע מס' 13, מתוך בעל הסולם, "הערבות", י"ז.
"וזהו דבר הערבות, אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה. כי לא נתנה להם התורה, בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים לקבל עליו את המצוה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו. דהיינו, שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלאות כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו. ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד, ואמרו: "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל, נעשה ערב, שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת. משום שבערבות הכללית הזאת, נפטר כל יחיד מהאומה, מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, וליתן כל מה שיש לו לכל המצטרך, היות שאינו מפחד עוד, בעד קיום גופו עצמו, כי יודע ובטוח הוא, ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו, עומדים הכן לדאוג בשבילו."
(בעל הסולם. "הערבות", י"ז)
למה מספיק לשאול את אלו שעומדים לקבל תורה, שרוצים לקבל תורה, האם הם מוכנים לערבות? זאת כבר הוכחה, זה כבר קיום? למה זה מספיק לשאול אותם, ואז נותנים להם תורה. מה זה נקרא ששואלים, והם עונים, ואז זה עובד, זה פועל?
*
קריין: קטע מס' 14, מתוך רב"ש ג', "הר סיני"
"מאי הר סיני, הר שירדה שנאה לאומות העולם עליו" (שבת פ"ט). ויש להבין מדוע גרמה התורה שנאה דווקא לישראל, ומדוע אין אנו אומרים שיש שנאה בין ישמעאלים לנוצרים, וכדומה. ויש לפרש זה על דרך המוסר, שענין "אומות העולם" נקרא הרצונות שלהם, היינו התאוות גשמיות, שכל רצונם הוא למלאות את בטנם. והנושא לזה הוא היצר הרע. ולעומת זה ישראל נקרא "הרצון לעבודת ה'". והנושא לזה היצר טוב. והנה בזמן העבודה, יש להאדם רצון וחשק לתאוות גשמיות. נמצא לפי זה שהאדם אוהב את האומות העולם, ויש לו עבודה גדולה, שיוכל להתגבר, כדי שישנה את הרצונות האלו. וזה אי אפשר, רק על ידי התורה, שיש בסגולתה לשנוא את כל התאוות הגשמיות. וזה יש לפרש, שנקרא "הר סיני", שירדה שנאה לאומות העולם, דהיינו על ידי התורה הוא זוכה לשנאת אומות העולם, שנקבע שנאה בלבו להיצר הרע, כמו שאמרו חז"ל, "המאור שבה מחזירו למוטב".
(רב"ש - ג'. מאמר 941 "הר סיני")
למה אנחנו צריכים לקבל שנאה מאומות העולם לתורה כדי להתקדם כתוצאה מזה שמקבלים תורה? מה זה עוזר לנו, שנאה של אומות העולם לישראל, מה זה נקרא בנו?
*
שוב, כשאדם גדל, על ידי מאור התורה גדלים בו גם אומות העולם וגם ישראל שבו או רק אחד ללא השני? באיזה יחס ביניהם? ואם האדם לא מקבל את ההארה הזאת שנקראת תורה, המאור המחזיר למוטב, אז יש לו אומות העולם, יש לו ישראל, איזה יחס יש ביניהם?
*
אבל כתוב שהאדם הוא עולם קטן, שכולל בתוכו את כל ההבחנות. אז איך אפשר ליישב את זה עם זה שיש בו גם ישראל, גם אומות העולם בכל אחד? מי זה האדם?
*
שאלה: קראנו מקודם ששואלים כל אחד ואחד האם הוא מוכן לקבל על עצמו את תנאי הערבות. למה אנחנו חייבים כל אחד ואחד, למה לא מספיק חלק מהאנשים, או שאנחנו בכלל אומרים שעשירייה זה מספיק?
לא, חייבים להיות כולנו כאחד. כל אחד לפי התכונות שלו, לפי שורש הנשמה שלו אבל חייב להשתתף. בלי שישתתף לא תהיה עשירייה, לא יהיה כלי שלם.
שאלה: בקטע 10, מה זה לקבל עליו עול תורה? למה זה נחשב עול?
למה זה נקרא עול? כי לחמור, לשור זה נקרא כוח ההגבלה שלו, שמגבילים אותו ומכוונים אותו לעשות פעולות מסוימות לכיוון העבודה, בעל הבית וכן הלאה. לכן זה נקרא "עול". עול זה שאדם מקבל על עצמו להשתמש בטבע שלו אך ורק על ידי מה שהתורה והמצוות יכוונו אותו.
שאלה: בשאלה הראשונה שלך לגבי ההבדלים בין דתיים, חילונים ואנחנו, יוצא שאנחנו הכי גרועים מכולם.
אז מה?
תלמיד: ואז השאלה היא, למה מצופה מהכי גרועים מכולם דווקא להגיע לערבות לפני מתן התורה? אנחנו זקוקים לתורה כדי להגיע לערבות, ככה נראה.
כן, זה מה ששאלתי. אז יש הסכמה, יש נחיצות, יש הכרה, יש הבנה שבלי ערבות אנחנו לא מגיעים למימוש התורה ולתיקון ולקיום הרוחני בכלל, להזדהות עם הבורא, אנחנו לא מגיעים לערבות. אם אנחנו כבר מבינים את זה, מבינים זאת אומרת שיש עניין של "בכוח" ויש עניין "בפועל", אם בכוח אנחנו מסכימים לזה, זה נקרא שאנחנו כבר מוכנים לקבלת התורה, והמאור המחזיר למוטב שבתורה, הוא יביא לנו את החיבור שנקרא ערבות.
שאלה: מהו התבלין ולמה התוספת של הבורא, ההשפעה, נקראת דווקא תבלין? מה מיוחד בדימוי הזה ומה התוספת הזו שעושה את השינוי ברצונות?
אנחנו נמצאים ברצון לקבל ועוד לתועלת עצמו השבור שמרגיש רק את עצמו, והכוונה הזאת על מנת לקבל היא מבודדת ומסתירה אותו מהבורא, והבורא ממנו, ועל ידי מאור המחזיר למוטב הכוונה הזאת היא לאט לאט מתהפכת לצמצום ואחר כך ללהשפיע על מנת להשפיע ולקבל על מנת להשפיע. זאת אומרת, הכול נעשה על ידי המאור המחזיר למוטב.
תלמיד: מה זה התבלין?
התבלין זה המאור המחזיר למוטב.
שאלה: אנחנו נמצאים במצב כל כך מיוחד, אהבה שמכסה את כולנו בהודיה עצומה, מה הפעולה המשותפת מתוך נקודת ההודיה הזאת?
אנחנו צריכים להשתדל להיות מחוברים בלבבות ממש, שנרגיש עד כמה שיש לנו נקודת רצון אחת, שממנה כולנו פועלים כלפי הבורא.
הייתה כאן שאלה, מתי אנחנו יכולים להתחבר ל"אחד"? כשאנחנו מזמינים את הבורא שיתחבר איתנו, אז אנחנו יכולים למצוא את המושג "אחד". כי אחרת אנחנו לא יודעים מה זה "אחד". מתארים את זה באגו שלנו, שזה לגמרי לא נכון, ואנחנו בעצם עוד לא יודעים מה זה. צריכים למשוך את הבורא לקשר בינינו, ואז דווקא הנוכחות שלו שמתבהרת בקשר בינינו, היא מבררת לנו בתוכנו את המושג "אחד". ואז באותו מושג, באותה נקודה "אחד" אנחנו מתחברים.
תלמיד: אז מה הפעולה שאנחנו יכולים לעשות מתוך המצב הזה?
נטייה לחיבור, תפילה ושוב נטייה לחיבור ושוב תפילה. וככה [ממשיכים].
שאלה: "האדם עולם קטן". האדם זה פרט או עשירייה?
לא, לא על זה שאלתי אדם עולם קטן. רציתי להגיד כך, שאין אומות העולם בתוך האדם אלא במידה שיש לו בחינת ישראל. ואם אין לו בחינת ישראל, אין לו גם בחינת אומות העולם ואז הוא "בהמה", הוא לא נקרא "אדם". אומות העולם זה רצונות לקבל שהם כבר נמשכים לפרעה, ולא לבורא, אבל זה כבר משהו.
תלמיד: אומות העולם וישראל זה מתגלה בעשירייה בין חברי עשירייה?
כן.
תלמיד: לא בי.
לא. ללא עשירייה זה עדיין לא זה. אין אדם ללא עשירייה. אנחנו צריכים להבין שכאן "אתם קרויים אדם" וכן הלאה, הכול מדובר על מי שנמצא בהשתתפות בעשירייה בצורה של עד בלי די. לוקח הרבה זמן, שנים, שנים עד שאדם על ידי מאור המחזיר למוטב שמשפיע משפיע, משפיע עליו במקצת כל פעם, כל פעם לאט לאט, מתחיל להרגיש שזהו, עכשיו אני מבין שערבות, חיבור זה התנאי.
שאלה: למה תורה מתשת כוחו של אדם? אני הייתי משער שתורה זה הוראה כדי לקבל כוח.
אני לא יודע. אני רואה שישנם כאן הרבה אנשים והיו עוד יותר ממה שאתה רואה עכשיו, שהם הגיעו, שמעו, קיבלו איזו הארה, איזה וירוס אפשר להגיד שפעל עליהם, וברחו. הרגישו שזה קשה, שזה לא בשבילם וכן הלאה. "תורה מתשת כוחו של אדם" מפני שהיא מביאה לאדם הכרת הרע, ואז אדם רוצה לברוח מהמערכה, והרצון לקבל שלו גדל ובזה היא מתשת כוחו.
מי שמגיע, מגיע בצורה כזאת ש"אני גיבור, אני מוכן", ואחרי זה אנחנו רואים עד כמה שאין. ההפך. "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה". התורה מתשת כוחו של אדם. ודווקא לאלו שמסכימים לזה שלא יהיה להם כוח, הם אחר כך מבינים שההתשה הזאת היא הכרחית ודווקא על ידה, על ידי מלחמת ההתשה האדם מגיע למצב שהוא זקוק לעזרת ה', זקוק לעשירייה אם הוא לא עוזב את הדרך.
"אין לי כוח, נופל, נופל, נופל, לא רוצה", זאת אומרת לא לחפש שאתה תסכים עם הדרך, שאתה תסכים עם התהליך, שאתה תרצה להתקדם וללכת. זה עדיין בלבול של מתחיל. כמו ילד קטן שהוא "כן, אני רוצה, אני, אני, אני, תן לי, תן לי, תן לי". זהו.
האדם שנמצא כבר באמצע התהליך הוא כבר לא קופץ כך. כוח האור שולט עליו, מאיר בו, נותן לו הרגשה שהוא כולו מיצר הרע שמנוגד לדרך, ואין לו כוח להתקדם. מה עושים? עשירייה ותפילה. זהו.
אבל התשת הכוחות, בטוח שתהיה כי אנחנו כל החיים בונים את עצמנו על היצר הרע, על האגו שלנו. איפה שהוא מפסיק לעבוד אנחנו נכנעים. וכאן דווקא אחרי ההכנעה הזאת שאנחנו מבינים שהמטרה מושגת על ידי כוח האור ולא הכוח שלנו, אז אנחנו מתקדמים.
שאלה: השיעור הזה שמעתי את רב"ש בצורה שלא שמעתי אותו מימיי. אני רציתי לדעת מי זה רב"ש?
זה הבורא שמתגלה בכל מיני צורות עליונות כלפינו. אחת מהצורות האלו זה רב"ש. כל מי שמעליי זה בעצם הבורא שכך מתגלה בלבושים שונים.
תלמיד: שמתי לב שלא יכול להיות לו תלמיד אחר חוץ ממך, שהוא יוכל את התעוזה שלו, את העזות שבו דרכך להעביר את התחושה הזו, את הכוח הזה.
אני מאוד מקווה שאני במשהו מעביר ממנו דרכי אליכם. אני מאוד מאוד מקווה.
שאלה: מה זה "יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת ?1"
מה התועלת מהיום ומה התועלת מהלילה. התיקונים מגיעים ביום והתוצאות מהתיקונים מתגלות דווקא בלילות. העבודה היא בלילות.
שאלה: האם הסכמה לקבלת התורה זה אחרי שכיסינו על כל הפשעים באהבה? מאיפה ניקח כוח להסכים אם עדיין שונאים אחד את השני?
השנאה היא נשארת עד הסוף. בפסגת הר סיני השנאה הכי גדולה ושם זה גמר התיקון.
שאלה: אז מאיפה ניקח כוח להסכים?
מחיבור, מערבות, מביטול ומנטייה לקבלת התורה כל יום.
שאלה: ומה קורה קודם, ההסכמה לקבל את התורה או זה שמקבלים אותה? האם קודם צריך להסכים?
קודם הסכמה לקבלת התורה, מוכנות לקבלת התורה. אתה צריך לעבור בדרך קריעת ים סוף, בריחה מהמצרים, עד שאתה מגיע לספירת העומר ולקבלת התורה.
שאלה: אז מאיפה יש כוח? חשבתי שכשמקבלים את התורה אז יש כוח.
מגילוי הבורא היחסי. גם ביציאת מצרים, מה זה יציאת מצרים? איך היא יכולה להיות בלי גילוי הבורא? הבורא מתגלה ובצורה כזאת מציל אותם. מי שרוצה לצאת.
שאלה: מתי כששמים תבלין באוכל זה מוסיף טעם, למה הוא אומר "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין"? מה עושה התבלין הזה?
בלי זה אי אפשר לעבוד עם היצר הרע, אז אתה עובד איתו כמו שהוא ובסופו של דבר מקבל קלקול.
שאלה: מה זה אומר כששואלים אם מוכנים לתנאי הערבות? מי שואל?
הבורא. הבורא שואל האם אתם מסכימים להיות "כאיש אחד בלב אחד"? אם לא, אני עכשיו כאן קובר אתכם בתחתית ההר. אם אתם לא מסכימים בחיבור ביניכם להתחיל לעלות, אתם צריכים קודם כל ללחוץ על החיבור ביניכם מצדכם ואני ממני אתן לחיבור הזה כוח השפעה וכך תעלו כל פעם יותר ויותר.
גם התגברות יותר גדולה צריכה להיות, חיבורים יותר, כל יום ויום. כל יום יש מתן תורה זה לא שהיא מחכה לך, אלא בכל מדרגה ומדרגה יש לך אותו דבר ממש. אתה חוזר, זה לא אותו דבר, אבל אתה חוזר לאותה מתכונת, עשר ספירות, עשר ועשר. ודאי שהעבודה שונה, כמו שאצלנו "יום ליום יביע אמר"2 שזה ימים שונים אבל בעצם אלה ימים. לכן יום, יום, בכל יום יש מתן תורה ואנחנו צריכים להכין את עצמנו וכל יום לקבל אותה וככה זה.
שאלה: הערבות שהיא פועלת על הקבוצה, על העשירייה, רואים שכל אחד מגיב אחרת אבל ביחד עם זה יש משהו משותף. נאמר אחד בדיוק בהתשה אז עכשיו הוא נרדם כל השיעור, השני מאוד ערני, האם הערבות הנכונה היא ככה או שהיא צריכה להיות במצב שכולם כבר בערנות, בדריכות?
לא, לא יכול להיות. אנחנו רואים גם בעשר ספירות, הם פועלים בסגנונות שונים מאוד. חסד, גבורה, תפארת, זה הלוך והפוך וכך, וכך. זה כמו בניגון, יש לך מינורי ומז'ורי וכן הלאה כל מיני צלילים, וכל צליל הוא מכל ההרמוניקות והאוברטונים וזה לא אחד, לא יכול להיות אחד. אלא כשפועלים כל אחד לכיוון שלו, אז הכיוונים האלה, הווקטורים האלה הם מתחברים יחד. זה כמו בגוף שלנו, תמיד אפשר לקחת דוגמא מהגוף שלנו, עד כמה שיש לו כל מיני חלקים שהם פועלים לכיוונים שונים, לפי תוכנות שונות ואנחנו צריכים להשתדל לראות בהם דווקא בגיוון הזה, בצורה המגוונת הזאת, אנחנו צריכים לראות עד כמה שהיא מגיעה לשלמות.
הוא כותב במאמר "החירות", שאסור לאדם להשמיד את מה שיש לו. זאת אומרת שאסור לנו להגיד על אף תכונה או נטייה שהיא לא בסדר. אלא לגוף השלם צריכים את כל התכונות, כל הנטיות השונות, וכך להתקדם.
תלמיד: כשאנחנו אומרים שהתורה היא גם מתשת את כוחו של האדם, גם מתקנת לו את הרצון וגם נותנת את המילוי. יכול להיות עכשיו בעשירייה או בקבוצה, על כל אחד היא פועלת כרגע בצורה שונה בהתאם למקום שלו?
תמיד בצורה שונה ואתה לא יודע אפילו איך היא שונה. אתם עדיין לא מכירים זה את זה, לא רואים. לכן זה שונה. אחר כך תגיעו למצב שאתם תתחילו לאסוף את העשירייה כמו בלגו, כל פעם זה כמו בקובייה הונגרית אתה כל פעם משנה, ומשנה אותה כך. נגיד ככה תעשו בעשירייה.
תלמיד: אז מה זה להיות אחד?
"אחד" זה שאתם עשיתם את כל מה שרק אפשר וזקוקים לבורא שיתיישב ביניכם. אז זה נקרא אחד, השגת המושג אחד או מרכז. בלי בורא זה לא יכול להיות.
שאלה: מה זה אומר להסכים לתנאי הערבות?
תלוי באיזו דרגה. קטנות? גדלות? עיבור, יניקה מוחין? ערבות זה גם בצורה אישית, אינדיווידואלית של כל אחד ואחד. העיקר ערבות זה להשלים את עצמי לעשירייה שהם כולם נמצאים במצב אידיאלי ורק אני חסר, זה הסכמה לערבות. ואני מוכן לעשות הכול, להרוג את עצמי, לא חשוב מה לעשות עם עצמי, רק להשלים את עצמי אליהם. שהחיבור של העשירייה וודאי שהוא מעל כל מה שעוד יכול להיות.
שאלה: אנחנו אומרים קבלו את תנאי הערבות אחרת פה מקום קבורתכם. לכאורה זה לא נראה שאלה התנאים שאנחנו נמצאים בהם בעשירייה, אף אחד פה לא מרגיש שזה מקום קבורתו אם הוא לא מקיים את התנאים.
טוב, לא לקבל את הדברים האלה כמו שהם נראים לנו, כמו שאנחנו שומעים אותם במקום קבורתכם בעולם הזה. קבורה זה אם אנחנו נסתכל אחרת, אם תקבלו, תקבלו. ואם לא, כאן יהיה מקום קבורתכם. זאת אומרת יכול להיות שהוא מדבר על היצר הרע שהוא קובר אותו בתחתית ההר.
תלמיד: זה אם הם יקבלו.
זה אם לא יקבלו.
תלמיד: אם לא יקבלו אז הוא יקבור את יצר הרע?
כן.
תלמיד: זה לא ברור.
תחשוב. אני לא חושב שזה טוב דרך אגב לקבור את היצר הרע, צריכים לעבוד עימו. אבל תחשוב.
שאלה: מה זה אומר לקבל את התורה דווקא בשלב מתן תורה? אנחנו מדברים על קבלת התורה כקבלת האור המחזיר למוטב, לפני כן ולאחר מכן, מה זה אומר להגיע לערבות?
מצד הבורא זה מתן תורה, מצד ישראל זה קבלת התורה.
תלמיד: אבל זה הרי קבלת המאור המחזיר למוטב, נכון?
זה קבלת התיקונים שמגיעים אליי לפי המאמץ שלי להסתדר בעשירייה. כי כל התיקונים הם רק בחיבור בעשירייה, אין לנו שום דבר מה לתקן. זאת אומרת, אם תגיד לי שאתה צריך לתקן משהו חוץ מחיבור אז אני אגיד לך מראש שזה שקר, אין דבר כזה. רק חיבור. צורות החיבור, אופני החיבור, אבל חיבור. לכן אדם שלא נמצא בעשירייה, לא נמצא בקבוצה, לא נמשך לזה אפילו בצורה פסיבית ביותר, אז הוא עדיין לא נמצא במצב שכבר מתחיל לקבל איזו תורה, איזה תיקונים. הוא מקבל הארות כאלו קטנות שפועלות עליו, כי הוא מחובר עם האחרים, למרות שהוא לא רוצה ולא מבין ולא מרגיש ועדיין אין, כי בכל זאת המערכת הזאת קיימת, אבל עדיין זה שלבי ההכנה.
תלמיד: נניח אנחנו מדברים על חיבור ועל ערבות כשאנחנו יוצאים ממצרים, או כבר לאחר קבלת התורה, מה מבחין בין הערבות וקבלת המאור המחזיר למוטב דווקא בשלב הזה מכל שלב אחר?
אנחנו תמיד יוצאים מהמצרים, אין לנו מצב אחר. כל יום ויום צריך אדם לראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים. זה לא נאמר סתם, זה באמת שמכל הבחנה והבחנה שמתעוררת אנחנו צריכים לצאת ממנה, לתקן אותה ולהוסיף אותה למדרגה חדשה. לכן יציאה ממצרים, הגעה להר סיני, קבלת התורה, כל הדברים האלה כל הזמן חוזרים על עצמם רק ברמות שונות, אחרות. לכן אנחנו לא מדברים על זה אלא מדברים באופן אחר, אבל זו בעצם אותה הפעולה. יש לך רצון לקבל שמתעורר, אגואיסטי, שבור, בדרגה יותר גדולה כל פעם ואתה צריך להתעלות ממנה, לבקש מאור המחזיר למוטב כדי להתחבר עם העשירייה, להגיע למדרגה עוד יותר גדולה וכן הלאה.
שאלה: האם העשירייה נחשבת רק אם יש עשירייה שלמה שכולם פעילים או מספיק שרק כמה פעילים ומתחברים?
מספיק שכמה פעילים, מיעוט הרבים שניים. אבל ככל שמתקרבים לעשר יותר טוב.
שאלה: באמת כמו שאמרנו התורה מתשת כוחו של אדם, בשלב מסוים אתה מבין שרק בתפילה עבור החברים יש תמיכה, יש כוח, איזה אור שנותן לך אנרגיה. אבל איזו תמיכה הבורא רוצה לתת מצידו, איזו תמיכה הוא רוצה לתת לנו?
השאלה היא לא בדיוק נכונה. ואם לאדם אין כוחות זה נקרא שהוא לא מתקדם? ואם אדם מתפרץ ולא רוצה להיות מחובר עם העשירייה זה נקרא שבאמת הוא כך? אלא יש ויש. אנחנו צריכים לראות את התהליך שהאנשים שלנו עוברים ושיש בהם כל מיני מצבים. ולכן אי אפשר לשפוט את האדם לפי מה שנראה לנו, אל תשפוט את החבר עד שתגיע למקומו וכן הלאה, יש הרבה פסוקים כאלה. לכן צריכים לראות האם אלה מצבים שהוא עובר ואז הוא עובר מצבים יותר חדים ואז מובן בקבוצה כשהוא מתפרץ או משהו. רק ישנם בכל זאת כאלו מצבים שאנחנו לא יכולים להסכים איתם, זה מדובר על כך שאדם לגמרי עוזב את הקבוצה, מזלזל וכן הלאה. אבל קפיצות וודאי שיכולות להיות לכל אחד, אנחנו צריכים להבין את זה, להתמודד יחד.
תלמיד: בכל זאת, איזו תמיכה הבורא רוצה לתת. לאיזו בקשה הוא מצפה? נניח אין לנו כוחות, אנחנו פונים לעשירייה, מקבלים כוח כלשהו, אבל לאיזו בקשה מצפה הבורא? איזו תמיכה הוא רוצה לתת?
הבורא מצפה לבקשה שלנו שאנחנו בוכים שאין לנו כוחות, שלא מסוגלים, שלא מבינים, שממש נמצאים בחוסר אונים, שזה המצב האמיתי שלנו. אם רצינו להשיג בכל הכוח שלנו עוד ועוד חיבור ויצא לנו כל האוויר מהגלגלים, מה לעשות, אז אנחנו ראויים מאוד לבקשה, לתפילה ולקבלת הכוח. כמו שהתורה מתשת כוחו של אדם כך הבורא מכין אותנו לזה שאנחנו נקבל ממנו. אבל שאנחנו נדע איך לקבל, כאן העניין הוא איך לבקש, מה לבקש, מה אנחנו מתארים לעצמנו שנקבל, עד כמה רוצים לקבל כוחות ובאיזו צורה שזה יתלבש בנו, ייתן לנו חיבור. עוד מעט נתחיל לגלות מה זה נקרא עשירייה, מה זה נקרא עשר ספירות, מה זה נקרא להתאים את עצמנו בקשר בינינו לאור, זו כבר עבודה יותר יצירתית.
תלמיד: נניח אין לי כוחות, ביקשתי את הכוחות וקיבלתי איזו אנרגיה, אבל יכול להיות שגם נדרש ממני לבקש משהו אחר, לבקש את המדרגה הבאה או לבקש כוחות בשביל החברים, או שאני מבקש לפעול באיזו דרך אחרת, לא רק תן לי כוחות, תכניס לי בטריות כדי שאוכל לבוא לשיעור למחרת.
עד כמה שאנחנו מתקדמים הבורא דורש מאיתנו בקשה יותר מבוררת, יותר מכוונת. ככה זה. בהתחלה מספיק לנו לצעוק כמו שאימא מרגישה לפי הצעקות של התינוק מה הוא רוצה, אפילו שלא אומר לה ולא יכול להביע שום דבר, זה מספיק לה.
שאלה: אנחנו מרגישים את החג הזה כחג מאוד מיוחד, תחושה שפתאום מאוד קל לקבל את התורה, מה כל כך מיוחד בחג הזה, בזמן הזה?
שכולנו חושבים על אותו מצב, על אותה פעולה, על אותה בקשה, אז נעשה יותר ברור. ובאמת אין בזה שום דבר קשה, רק לברר את זה בחיבור בינינו, זה הכול. אם אנחנו מבררים את הכיוון של המאמץ, המאמץ עצמו הוא לא קשה, הבעיה היא בכיוון שלו.
שאלה: מצד אחד כתוב שכשהבורא יצר את העולם הוא התבונן בתורה והתורה היא ציור המצב המתוקן, ומצד שני התורה היא תיקון. איך התורה יכולה לכלול בתוכה גם את המצב המתוקן וגם את המצב המקולקל? מהי התורה?
אנחנו מדברים על זה כל הזמן. האור העליון הוא מברר לך את הכלים, הוא מביא אותך להרגשת הרע, הוא דוחף אותך מהרגשה רעה להחליף אותה להרגשה יותר טובה, אבל לא נותן לך הזדמנות, עד שאתה תבין שאתה צריך לא ללכת לפי הרגשה רעה או טובה אלא לפי הכוונה, לְמה אתה רוצה להיות מכוון מהמצב שהבורא נותן לך. זה שהבורא נותן לי עכשיו מצב רע איך אני משתמש בו? אני רוצה להחליף אותו לטוב? זאת לא עבודה רוחנית וזה פסול. אני צריך מהמצב הרע הזה להגיע להתקרבות לבורא ולא חשוב לי אם זה יהיה רע או טוב בהרגשות שלי, ברצון לקבל, אלא עד כמה שאני אתקדם אליו, זה האור מטפל ונותן. ואחר כך כשאנחנו מתחילים לבקש בצורה יותר עניינית מה אנחנו רוצים.
אבל זה העיקר, שכל דבר ודבר שבא, הוא מתגלה ברצון לקבל כדבר לא נעים, ואני מסכים. תעזוב אותי, שיהיה ככה, אלא מה יהיה לי, "לי" זאת אומרת לאדם שבי, איזו התקדמות מהמצב הזה, זה מה שאני רוצה. אז אני לא שם לב להרגשות שלי אם הן יותר טובות או לא, אלא עד כמה שמהן אני יכול להתקרב לבורא. ויכול להיות שפתאום אני מגלה, הרגשות האלה הן רעות? הן לא רעות, הן מקדמות אותי, אז הן טובות. איפה המקל שאני אנשק אותו?
שאלה: האם חוסר חשיבות של המטרה בעשירייה, של הבורא הוא בעצם הביטוי של שנאה? או שצריך לגלות שנאה בעשירייה באופן גלוי?
העשירייה של רבי שמעון, גילו ביניהם שנאה. אם יש חוסר חשיבות אז אין לא שנאה ולא כלום, את זה צריך להבין, אז אין, אז אדם נעשה אדיש כזה, זה ברור. אם נמצאים במצב טוב, חזק, ופתאום נופלים מחוסר חשיבות, אז מתגלה שנאה, כן, זה נכון.
שאלה: אם חבר כל הזמן בוער ומעורר את כולם בצורה חיצונית לחיבור, ויתר חברי העשירייה מבקשים ממנו להתכנס פנימה, ואני מרגיש שכולם צודקים, מה הבקשה שצריכה להיות? למה צריך להגיע מתוך המצב הזה?
כן יכולים לבקש מהחבר קצת להפנים את עצמו, כי יכול להיות שזה מפריע. יש לנו כאן גם כאלה חברים שכל הזמן בוערים, ומה, ומה תועלת? הם חושבים רק על עצמם ולא על האחרים, לא נמצאים בהשתלבות עם אחרים.
שאלה: מה הן התכונות של הספירות?
"כתר, חכמה, בינה", אתם זוכרים שיר כזה?
שאלה: יש נטייה לרע, נטייה לטוב, ונטייה לתיקון, וגם נטייה לתפילה.
נטייה לחיבור היא הכי חשובה מה שלא תגיד. אם זאת השאלה, אז נטייה לחיבור היא הכי חשובה, מכל הנטיות, מכסה את הכול.
שאלה: בקשר לשאלה של החבר הקודם, יוצא שאם החבר בוער והעשירייה שלו כבויה, הוא צריך להיות כבוי באותה מידה? או למה התכוונת?
לא באותה מידה אבל הוא צריך להבין שאי השתוות הצורה החיצונה מרחיקה והוא לא יכול להתקרב אליהם ולהשפיע עליהם, אלא הוא דוחה אותם בהופעה חיצונית כזאת, שהוא כולו [נסער], והם רגועים והם נמצאים בעבודה אחרת. זה בלתי אפשרי, קשה מאוד להסתדר כך.
תלמיד: אז החבר צריך לעורר את העשירייה?
כן, אבל לעורר בצורה כזאת שזה לא לפי רוחו, אלא לפי כמה שהם קרובים להתעוררות, לסוג של התעוררות, וכן הלאה. יש הבדל בין את מי אני מעורר, לבין באיזו צורה אני מעורר. אני צריך להתלבש באדם, להרגיש באיזו צורה אני יכול לעורר אותו, ולא שאני אתחיל לרקוד לפניו והוא יושב, חושב, מתעמק בכל מיני ייחודים, או אני לא יודע מה, ואני סביבו מתחיל לרקוד כמו אינדיאני.
תלמיד: כשאתה הגעת מארצות הברית, ב-28 לחודש נתת שיעור אמרת כזה ביטוי, "קבוצת פתח תקווה זה אותו הכלי שדרכו אתה מגלה הכול, זאת הקבוצה היחידה שכעיקרון הולכת בצורה מאוד ברורה אחריי, חד משמעית". וזה עורר קנאה מאוד גדולה. ולאחר מכן, לפני מספר ימים, אמרת שגם בקבוצת פתח תקווה יש עשר עשיריות שהולכות קדימה וכל היתר נשרכות אחריהן. אז איך להתקרב לאותן עשר עשיריות שנמצאות בחוד החנית והולכות אחריך "עקב בצד אגודל"? איך העשירייה שלנו יכולה להתקרב אליהן? מה נחוץ שנעשה לשם כך?
זה רק לפי הרצון. כאן ישנן באמת מספר עשיריות שהן מאוד מאוד משתדלות. אני רואה פה ושם לפי כול מיני סימנים, לא רק בזמן השיעור, שהן מוכנות להשקיע ועוזרות לחברים, באמת כך. וישנן כאלה שלא כל כך משקיעות בזה. זה הכול תלוי בהשקעה בקבוצה. אין כאן שום דבר [נוסף].
אבל אני מבין שיש בעיה גדולה בקבוצות שבחו"ל מפני שזה רחוק, לא באותן שעות, אני לא נמצא לידכם בצורה פיזית כמו שכאן, שזה גם מחייב וכן הלאה, אבל בכל זאת מרגישים. ישנן הבחנות דווקא בקבוצות חיצוניות, חיצוניות הכוונה היא במרחק מכאן, שההבחנות ההן יותר טובות, יותר עדינות מאשר לעשיריות שכאן וישנן כאלה שלא.
אם קבוצה פועלת במרחק מכאן היא מפתחת כמה כלים כאלו שחסרים לעשיריות שכאן, אבל אני חושב שעל ידי ההתכללות ביניהן שנשיג בדרך זה הכול יתכלל זה בזה ויהיה ממש נחלת כולם.
שאלה: מה זה נקרא עשירייה?
עשירייה זה נקרא כלי שלם של אדם הראשון, כלי שהבורא ברא, הרצון לקבל שהוא שבור מצד אחד ומצד שני מאוד משתוקק להיות בחיבור הנכון, זה נקרא "עשירייה".
שאלה: אז מהו תפקידו של אדם בתוך עשירייה?
תפקידו של אדם בעשירייה לחבר אותם, לטפח אותם, לפתח אותם, לטפל בהם, לשמור עליהם, לאהוב אותם. בקיצור כאילו שכל החיבור בעשירייה תלוי בו. זה תפקיד של כל אחד בעשירייה.
תלמיד: אם כן מה הוא דורש מהחברים שלו?
הוא בעצם לא דורש שום דבר הוא צריך רק לתת דוגמה. אין לו דרישה ממש לחברים, הוא יכול לבקש מהם "תעזרו לי, בואו נעשה יחד", אבל העיקר זה מה שהוא משקיע בהם.
תלמיד: אז מה זה נקרא "ערבות"?
ערבות זה תלוי בכל אחד ואחד, אבל לא שכל אחד מחייב לשני את הערבות. אני נותן דוגמאות לכל החברים שלי בכמה שאני משקיע ובזה אני מעורר אותם גם כן.
תלמיד: מהן פעולות לחיבור?
כל דבר שאני עושה, אני רוצה מזה תוצאה של חיבור, כל דבר. לימודים, סעודות, ישיבות חברים לא חשוב מה, מה שאני רוצה בסופו של דבר זה חיבור, תיקון הכלי דאדם הראשון.
תלמיד: זה כל מה שאני עושה.
בהצלחה. בסדר גמור.
שאלה: בערבות חוץ מלתת דוגמה לערבות אתה לא דורש מהחברים גם להחזיר ערבות כנגד?
אני לא דורש שום דבר, אני לא יכול לדרוש, אני יכול לעורר אותם על ידי דוגמה, על ידי יחס טוב וכן הלאה.
שאלה: אז איפה יש פה ערבות אם זה רק אתה?
מה זה יעזור לי ללחוץ עליהם?
תלמיד: אין הדדיות.
תעשה כך שהם יתעוררו. אני לא מבין על ידי איזו פעולה אתה רוצה לעורר את ליבם לערבות?
תלמיד: אין לי בעיה, אני אעורר אותם. אבל לפי ההסבר שלך עכשיו יוצא שחוץ מלעורר אני לא עושה כלום. אני מעורר ומתפלל שהבורא שיעשה נס, ואני לא עושה כלום.
למה אתה לא עושה כלום? אתה פועל למען חיבור.
תלמיד: אם אני לא רואה מהם ערבות, אני לא אמור להגיד "אני לא רואה ממך ערבות".
אתה פועל למען החיבור? אתה מראה להם דוגמה? אתה מעורר אותם בזה שאתה פחות מהם ושאתה יותר מהם, הם רואים את זה? אתה פועל כך שזה ישפיע עליהם שהם יעשו את זה אפילו שלא רצו קודם, שאתה מפעיל אותם?
תלמיד: כן, אבל אני לא נכנס לגרום להם לעשות פעולות, אני רק מעורר.
איך אני יכול לגרום להם פעולות? אני לא בורא. ברוחניות לא עושים כך. מה אני אגיד להם, "חבר'ה בואו נעשה יחד, אני לא יודע מה, ניקח את הכיסאות ממקום למקום". מה אתה יכול לעשות? זה הכול עושה הבורא. אתה משקיע בהם כמה שיותר בלעורר אותם וכל היתר אתה משקיע בתפילה.
תלמיד: ואתה מקווה שהם יתעוררו ממה שהשקעת?
כן.
תלמיד: אז איפה הערבות פה? הם פסיביים לחלוטין.
מה זה נקרא ערבות?
תלמיד: ערבות זה נקרא שאם אני עושה אז גם החבר עושה. יש לנו מטרה משותפת ושנינו פועלים בכל הכוח ועוזרים אחד לשני.
איך אתה מחייב את החבר לעשות?
תלמיד: אני לא מחייב, יש מאמרי רב"ש ואנחנו עושים הכול כדי לממש אותם ועוזרים אחד לשני.
זאת אומרת, אתה לא פועל עליו בצורה ישירה ודורש ממנו.
תלמיד: לא, אבל אם אני אראה שהוא פוגם בערבות, אני אגיד לו.
בסדר, תגיד לו.
תלמיד: אבל זה לא נכון.
איך אתה חושב שאתה יכול לעורר את החבר לערבות? רק על ידי דוגמאות ותפילה.
תלמיד: אז בזה הערבות מסתיימת?
היא לא מסתיימת. אנחנו מדברים על לעורר אותו לערבות, לעורר. לא מסתיימת.
תלמיד: אז איפה נכנס פה, שכל אחד מוותר על הכול למען הערבות?
זו העבודה שלך. מה אתה דורש ממנו?
תלמיד: הוא לא צריך גם לוותר?
הוא צריך, אבל אתה לא יכול לחייב אותו בצורה כזאת. אתה יכול להראות לו דוגמה איך אתה מביא אותו לדרישה, להכרת הערבות, לחשיבות וזהו.
תלמיד: יוצא, שאין לך עם מי לעבוד.
אם אתה לא תיקח מקל ותתחיל לעבוד עימו כמו שצריך, אז לא. מה תעשה? אני לא מבין. על ידי מה אתה רוצה לחייב אותו לעבוד, אם לא על ידי דוגמה ותפילה.
תלמיד: יוצא שזה לא כמו שאנחנו עובדים, שאנחנו מחייבים אחד את השני בפעולות לעשות משהו.
אתה בזה מחייב, רק לא בצורה ישירה.
תלמיד: זה תמיד בעקיפין?
כן, אין אחרת, אין לך אמצעים.
תלמידה: למה ברוחניות זה לא ישיר?
כי אתה לא בעל כוח, אתה לא תחנת כוח שאתה משפיע עליו.
תלמיד: אז איך נתחבר, אם שום דבר לא ישיר?
דרך הבורא, ככה זה הוכן, שרק דרכו.
תלמיד: בסופו של דבר יוצא שכל אחד צריך לעבוד בחשיבות, דוגמאות ותפילה, ולקוות שכתוצאה מזה תצא לו עשירייה מחוברת.
לא רק לקוות, להתפלל, להפעיל את הבורא. אתה לא מפעיל אותו, אתה כאילו אומר "אם אני לא עושה אז זהו, אין יותר, זה לא יקרה". אם אתה לא תעשה, זה יקרה בתנאי שבמקום שאתה חושב שאתה עושה, תפעיל את הבורא לעשות.
תלמיד: אתה דורש מהם גם להתפלל או שגם את זה אתה לא דורש?
איך אני יכול לדרוש את זה מהם? על ידי דוגמה.
תלמיד: אז כל אחד מחבר את העשירייה מנקודת המבט שלו? זאת אומרת, כל אחד מהמקום שלו עושה פעולות לחבר את העשירייה?
אתה יכול להגיד להם "חבר'ה בואו נתפלל, בואו נעשה". אלה דברים חיצוניים, יכול להיות שזה ישפיע גם על הפנימיות.
תלמיד: אבל בסופו של דבר יכול להיות שאחד תופס את העשירייה כמחוברת והשני יתפוס אותה כלא מחוברת?
כן, ודאי. "כל הפוסל במומו פוסל".
שאלה: אם חבר לא מגיע לשיעור, אני לא אומר לו כלום רק ממשיך לתת דוגמה ותפילה?
למה? אתם יכולים לעשות משפט.
תלמיד: מה זה משפט?
לדון למה הוא לא הגיע והאם זה מוצדק או לא מוצדק, והאם בזה הוא מפר את ההסכם ביניכם.
תלמיד: אז כן יש דרישה בפועל?
כן. כאן אנחנו דיברנו לא על דרישה בפועל, אנחנו דיברנו איך אנחנו מפעילים בו תיקונים. תיקון זה דרך הבורא. דוגמאות אתה יכול לתת, אתה יכול ללחוץ, אתה יכול לשאול, עשירייה יכולה לעשות משהו. אבל אל תחשבו שעל ידי זה אתם תעשו שינוי. שינוי ממש יכול להיות רק דרך הבורא אליו.
שאלה: האם יש איזה תנאים התחלתיים למימוש הערבות?
למימוש הערבות התנאי הוא פשוט. אנחנו מבינים שבלי החיבור שלנו בערבות אנחנו נשארים בהמות ולא משיגים את המטרה, והחיים שלנו זבל. כמו שנולדנו כבהמות עוד מעט נמות כמו בהמות וזהו. אלא כל היציאה מדרגת חי לדרגת האדם זה רק חיבור בערבות.
תלמיד: צריך לבוא לידי ביטוי בצורה חיצונית?
כן, עשירייה שפועלת כמו שצריך בשיעורים, בכל דבר. זו הצורה החיצונה שגם אפשר להגיד, יש או לא.
תלמיד: מספיק שהחברים באים לשיעורים, לסעודות.
אני לא אמרתי לך שזה מספיק, אל תכניס לזה מילה "מספיק".
תלמיד: אני רוצה לברר.
ודאי שזה לא מספיק, אבל זה בכל זאת סימן. זה סימן התחלתי שאנחנו נמצאים במצב שיכולים להמשיך לקיים את הרוחניות בצורת הקשר הפנימי בינינו.
שאלה: מה לעשות כשעשירייה מגיעה למצב שרוצים להרוג אחד את השני? האם צריך לתת מקום להבנה, האם צריך להסביר, צריך לדבר על זה?
ודאי שצריכים לדבר, אין בעיה לדבר על כל מצב ומצב. אבל יחד עם זה צריך להיות שקולים נכון, שכל המצבים מגיעים מהבורא ולתקן אותם אפשר רק דרך "אין עוד מלבדו", הוא עושה בינינו את כל המצבים ומייצב אותנו וכולי. ולא להתנתק מזה כמו ילדים קטנים ולהתחיל לחשוב שאנחנו פועלים באוויר.
אין שום דבר באדם שנמצא באיזה מצב שיהיה, פנימי, חיצון, במה שלא יהיה, שזה לא מחושב מלמעלה ממחשבת הבריאה, מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה. שום דבר לא מגיע במקרה, ולכן ככה אנחנו צריכים להתייחס. ולכן מכל מצב ומצב להתייחס לבורא קודם כל שהוא מזמין בנו את המצבים הללו, ואחר כך כל היתר. אחרת אנחנו לא נדע את האמת אף פעם. אם אנחנו לא קושרים את זה לבורא זה השקר הכי גדול.
שאלה: בקטע 14, בתחילת הקטע הוא כותב על כך שהתורה עוררה שנאה כלפי עם ישראל, ואילו בסיום הקטע הוא כותב שבאמצעות התורה זכו לשנוא את אומות העולם. איך להבין את זה נכון?
מדובר תמיד באדם אחד. מצד אחד יש שנאה מהרצון לקבל כלפי על מנת להשפיע, לתיקונים. מצד שני, אם אדם מתקדם נכון אז הוא מעביר את עצמו מהרצון לקבל לרצון להשפיע, ואז הוא שונא מהרצון להשפיע את כל הרצונות לקבל שלו. אתם לא מפרשים את זה נכון באדם אחד, אתם חושבים שזה יחס בין העמים, וזו טעות גדולה מאוד.
חכמת הקבלה לא מדברת על העמים. היא מדברת על מה שקורה בתוך האדם, כוחות בתוך האדם. אלו שעם הנטיות לבורא נקראים "ישר-אל", ישראל, ואלו שהנטיות לכל מיני דברים אחרים, אגואיסטים זאת אומרת. מה זה אגו? רצונות לקבל שיש להם כיוון, מטרה, חוץ מהבורא. אז מה היחס בתוך האדם משני הכוחות הללו.
(סוף השיעור)