שיעור בוקר 15.04.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 30.10.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/0teBH5f5?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 977,

"מהו, שתולדות הצדיקים הם מעשים טובים, בעבודה"

מאמר מכרך א' "שלבי הסולם", עמוד נ"ח, 58, "מהו, שתולדות הצדיקים הם מעשים טובים, בעבודה".

"צדיקים", "רשעים", "רבותיי", "תלמידיי", כל המצבים של האדם נקראים כך. אנחנו לומדים שהעולם כולו נמצא בתוך האדם, מה שהאדם מגלה בחושים שלו זה העולם שלו, ואם כך יש לו רק קשר לבורא. יוצא מכך שצדיקים ורשעים אלה המצבים שלו, רבותיי ותלמידיי אלה המצבים שלו, והוא צריך ללמוד מכל מצב במצב שהוא עובר, לחקור ולהעריך מצבים יותר קרובים לתכלית, ולכוון את עצמו אליהם. ואפילו שנמצא במצבים שהם יותר רחוקים, נמצא בירידה, עליו ללמוד ולהחזיק מהמצב שהשיג בעלייה. תמיד לבחור את העיקר וככל האפשר לכוון את עצמו אליו.

אם אדם משתוקק ונמשך לזה, אז הוא כבר עובר את המצבים בצורה המהירה והמועילה ביותר. רב"ש כותב שלכל אחד מאיתנו יש נקודה שנקראת 'שורש נשמה', ומתוך מציאותנו בעולם הזה, על ידי ההפרעות שמקבלים דרך העולם הזה, אנחנו יכולים להגדיל את הנקודה הזאת פי תר"ך פעמים, ובמקום נקודה נזכה להיות נשמה שלמה עם המילוי שבה שנקרא "בורא", "אור". אז יהיה המצב, שהנשמה, הכלי שלה יחד עם האור יהיו בדבקות, בהשוואת הצורה, וזה המצב הסופי שאליו אנחנו צריכים להגיע.

להשתוקק למצב הזה ולהרגיש ככל האפשר קרוב יותר אליו בעליות, ובמצב הירידות בכל זאת לא לברוח למטרות אחרות, לא להיכנס לייאוש ולחוסר מעשה, אלא כל הזמן להימשך לזה על ידי הלימוד והחברים, זו כל המטרה שלנו. ככל שאנחנו נמשכים יותר למטרה הנכונה, כך אנחנו מקצרים ומקדשים את הזמנים, כמו שכתוב "ישראל מקדשים את הזמן", ומגיעים למצב שבהחלט אליו צריכים להגיע. וכל הייסורים וכל התענוגים מסתובבים סביב זה שרק על ידי תענוגים או ייסורים אדם יכול לכוון את עצמו למטרה.

וכאן עלינו לעשות ולבנות סביבנו חברה שתעשה ותכוון אותנו על ידי גדלות המטרה, על ידי הכרת הנבזות שבעולם הזה במצבינו הנוכחי כך, שבלי הקדם ייסורים נימשך לאותה המטרה עוד לפני שכוחות הטבע יפעלו וילחצו עלינו לזוז לקראת המטרה.

ודאי שאף אחד לא יכול להכיר את השני, כי כל אחד הוא מנקודת נשמה אחרת. כל אחד צריך לעבור את השלבים בצורה שונה. את כל תר"ך התיקונים על תר"ך הרצונות שנקראים אצלנו "תר"ך מדרגות", כל אחד צריך לעבור בצורה שונה. רק העבודה הפרטית של האדם, עד כמה הוא ער למצבו הנוכחי ולמטרה שנמצאת לפניו, רק הערנות שלו והכרת החשיבות, הן בעצם נותנות לו חומר דלק, מוטיבציה לזוז ולעבוד. בכל מצב ומצב שאדם נמצא, הוא בעצמו או החברה שהוא מייצב סביבו צריכים להזכיר לו מה הדבר החשוב בחיים, ולפי זה לחייב אותו ולתת לו כוח לעבוד, לזוז לקראתו.

אז הוא עובר את המדרגות של דומם, צומח, חי, מדבר, כמו שרב"ש נותן דוגמאות. שאחד יושב בבית עם המשפחה, עדיין נמצא בדרגת ההתפתחות של הדומם. השני כבר רץ לכל מיני אספות לטובת הכלל, זו דרגת התפתחות של הצומח. והשלישי כבר חושב שהוא צריך לא רק לסדר את העולם עם אלה שממלאים את העולם, בני האדם, אלא הוא צריך כבר לעבור לדרגה שמעל האנושות, שם יש את קבלת ההחלטות ושם המעשים באמת מתבצעים. ואז הוא עובד כבר לא עם המשפחה שלו ולא עם כלל האנושות, אלא מעל הכלל, עם כוחות על טבעיים ועם מטרות מעל הטבע.

ודאי שאף אחד לא יכול להבין את השני, ובתוך האדם, האדם שעובר את המצבים הללו, הוא גם לא מבין ממצב למצב מי הוא ומה הוא, זה כמו אנשים שונים. אלא תמיד, כמו שהרב"ש אומר, באיזה מצב שאדם לא יהיה הוא תמיד חייב להימשך למצבים הגדולים, הטובים והנעלים שהיה בהם, ובכל מצב שלא יהיה להציב לפניו ולהעריך את המצבים הללו כמטרה.

תלמיד: רב''ש כותב שיש מצב עלייה, מצב ירידה ומצב קביעות. במצב העלייה אני משתמש במצב הירידה. האם מצב הקביעות הוא מיותר?

יש מצב עלייה, יש מצב ירידה ומצב הקביעות. מצב העלייה הוא שאני מקבל אתערותא דלעילא, אני רוצה או לא רוצה אני מתעורר ומתחיל לעבוד. מעוררים אותי, נותנים לי תשוקה, מראים לי שיש מטרה שאפשר להשיג וליהנות ממנה, שהיא גדולה או נעימה, לא חשוב באיזה אופן. אני נמשך לזה, אני עובד כדי להשיג אותה, נותן יגיעה, ואני משיג משהו, רואה משהו, מרגיש משהו, אני נמצא במגע עם משהו יותר עליון, זה נקרא "עלייה".

הגעתי לזה, התקשרתי למה שרציתי קודם, ואני נמצא בזה. אחרי שהתקשרתי, זה כמו בזמן האוכל, כל כך רציתי, התחלתי לאכול, התיאבון לאט לאט פוחת, התענוג בהתאם לזה לאט לאט נעלם. מה קורה הלאה? צריכים להוסיף כלים, להוסיף תיאבון, להוסיף הרגשת חוסר התענוגים.

כשאני מתחיל לקבל כלים חדשים, לפני שאני ממלא אותם וממשיך הלאה, להרגשה שלי בכלים החדשים שעוד לא השגתי בהם מילוי אני קורא "ירידה". זה בעצם הוספת התיאבון, הוספת הכלים הריקניים שעליי ללכת ולמלא. אבל אחרי התענוגים שהיו לי, אני מרגיש עכשיו את עצמי ריק. ואם אני נמצא בתוך הרגשת החיסרון ולא בהבנה שעכשיו יש לי כלים חדשים שאני יכול עכשיו ללכת ולמלא, אז אני נמצא במצב שאני קובע שהוא "ירידה".

בעצם זו לא ירידה. הייתי פעם בבית הבראה, נתנו שם חמש ארוחות ביום ולפני האוכל אנשים עשו במיוחד טיולים, כל מיני פעולות כדי להרגיש רעבים ולבוא לארוחה עם תיאבון וממש עם תשוקה להוציא ככל האפשר יותר טעמים מהארוחה ויותר לאכול, ממש בכיף. כשהם הלכו לטייל ולעשות כל מיני פעולות כדי שיהיה להם קצת תיאבון, הם לא קראו לזה ירידה.

זאת אומרת, אם אתה יודע שאחרי זה אתה בא לתענוגים ועכשיו הפעולה שלך היא כדי לגלות כלי לתענוג, אז גם הכלי הוא חלק מהתענוג, אתה שמח שעכשיו אתה רעב, ועכשיו נלך, נאכל, נקבל איזה תענוגים.

תלוי איך האדם מתייחס לעליות ולירידות. מהי עלייה ומהי ירידה? הכול מאוד יחסי בהתאם למטרה. אם המטרה שלי היא תענוגים ואני יודע שאי אפשר להשיג אותם בלי רעב ותיאבון, אז רעב ותיאבון הם בשבילי שמחה ולא ירידה, אלא חלק מהעלייה, כלי של עלייה.

לכן הבעיה שלנו היא לראות את התהליך, להסתכל עליו מהצד, להכיר את כולו, ולתת חשיבות לכל מצב שיש בתהליך כגורם למצב הבא, שהוא עוד יותר טוב, עוד יותר נעלה, ואז אף פעם לא יהיו לי ירידות. אני תמיד רק אוכל להבחין, זה הזמן שבו אני בונה את התיאבון שלי, וזה הזמן שבו אני ממלא את התיאבון שלי בתענוגים.

אתה שואל מהו המצב הקבוע? יש ירידות ועליות ומצב קבוע. מצב קבוע זה מצב מאוד לא טוב. אסור להיות במצב קבוע. במצב קבוע, אני לא משיג תענוגים ולא משיג כלים לתענוגים, זה מצב מת. אז ככל האפשר, פחות להיות במצב הזה. מה זאת אומרת? אם אני מתנתק מהכוונה, מהמטרה, אם אני הולך לפי הגוף, לא בפעולות לקראת המטרה, זה נקרא שאני נמצא במצב קבוע, במצב מת. אז ככל האפשר להשתדל להיות במצבים הקיצוניים ביותר כי דווקא הם, המועילים.

תלמיד: האם המצבים הקיצוניים תלויים בי, זה הרי לא דבר שאני מחליט?

כל התהליך הזה כבר נקוב מראש, הוא כבר חתום, חרוט בתוך הנשמה שלי, אני לא יכול לעשות באף צעד שום שינוי. באילו מקרים אפול ואעלה, מה יקרה איתי בכל מצב ומצב, הכול נמצא בתוך התכונות שלי שקיבלתי בצורה מסוימת ואני צריך להגיע איתן למצב מסוים. כל הדרך כבר סלולה, כל המצבים ידועים מראש.

אבל אני יכול בהרגשה שלי לעבור את המצבים האלה, כך שבמקום להרגיש רעב, ושאני סובל וממש גווע מרעב, להרגיש עכשיו להיפך, שאני שמח שאני מכין את הכלי לתענוג. זה הבדל פסיכולוגי אתה יכול לומר, אבל זה הבדל מהותי מאוד, זה תלוי בקרבה לבורא. האם אני בכל המצבים האלו, מודה על זה שאני נמצא בתהליך התפתחות, בעלייה כל הזמן, בהתקדמות לקראת הדבקות, לקראת מצב שאני נמצא איתו. אם חוץ מהמצבים שאני עובר, יש לי גם קשר לתכלית, אז לא יכול להיות אצלי אף מצב נורא. להיפך, כל מצב אני רואה כמועיל. כי באמת לא נברא שום דבר ללא צורך להשגת המטרה.

אם כך, אנחנו לא יכולים לשנות את תהליך ההתפתחות שלנו, אבל בכך שאנחנו משנים את היחס אליו, את ההכרה כלפיו, את הערכה אליו, בזה אני משנה את ההתפעלות שלי, את ההרגשה שלי, בכך אני משנה את תמונת המצב שלי כביכול, אני בזה קורא אחרת את המציאות שלי מקצה לקצה. מכך שכל החיים האלה נראים לי כמוות ויותר גרוע, ייסורים קשים, לכך שאני אראה את החיים וארגיש אותם כתענוג נפלא שלא פוסק. מפני שכבר עכשיו אני קשור למטרה והמטרה מאירה לי, וכבר עכשיו אני שמח כאילו אני כבר נמצא בה.

אתה יכול להגיד שזו אשליה. בכל זאת, גם אדם שעובר ומרגיש רע וגם האדם שעובר ומרגיש טוב, עוברים את אותם המצבים. הם עוברים אותם המצבים, אבל הם משנים את היחס למצבים האלה מהרע, הגרוע ביותר, לטוב, הטוב ביותר.

לבעל הסולם יש מאמר כזה, "גילוי והסתר פנים של ה' יתברך", שם הוא נותן דוגמה עד כמה היחס של האדם משנה לו את כל התמונה מגיהנום לגן עדן. הוא מסביר שבאמת שום דבר לא משתנה, אתה נמצא במלכות דאין סוף, אתה נמצא במצב הסופי. אבל מעבירים אותך דרך כל מיני התרשמויות על מנת שתשנה את היחס שלך אליהן. שום דבר לא משתנה, אתה חייב לשנות את היחס שלך למציאות הקבועה שאתה נמצא בה.

כדי לשנות את היחס שלך למציאות הקבועה, אתה לא יכול לעשות זאת בבת אחת. לכן מעבירים אותך דרך מצבים, אחד אחד, כך שאתה כל הזמן תוכל לשנות את היחס שלך ליחס מטרתי, למצבים שמעבירים אותך בהם. עד שאתה מגיע למצב הסופי, שאתה בהחלט מבין, שהיית כל הזמן במצב הזה, רק פשוט לא הרגשת אותו, בגלל היחס שלך אליו לא ידעת איפה אתה נמצא.

מה שבכלל אנחנו עוברים, מרגישים וקוראים לזה שנמצאים בעולם שלנו, זה לא איפה שאנחנו נמצאים, זה איפה שהיחס שלנו נמצא. איך היחס שלנו פותח לנו איזה חלק מהמציאות ונותן לנו את תמונת המציאות, רק לפי היחס שלנו אליה, ולזה אנחנו קוראים "עולמות".

אין עולמות, אין מדרגות, אין מצבים, היחס שלי למשהו קבוע שאני נמצא בו, היחס שלי שמשתנה הוא משנה לי את התמונה, ולתמונה הזאת אני קורא "מדרגות", "עולמות". לכן ככל שנשתדל להתייחס יותר נכון למציאות, כך נחזור למציאות הנכונה, נגלה אותה איך היא באמת.

זאת אומרת, מה יוצא מכך? שאם אנחנו לא עובדים על לשפר את היחס שלי למצב שבו אני נמצא, כמו ששאלת מה זה מצב קבוע, אז אני נמצא במצב הקבוע הזה, שהוא מת. "מת" זה נקרא שאין לי שום קביעת יחס שלי לעולמי, למצבי. וברגע שאני מתחיל לקבוע את היחס שלי, רוצה להעריך אותו בצורה אחרת, לפי ההכנות, לפי עמדה אחרת, לפי מדידות שאני קובע שכך וכך אני צריך להעריך את המצב, אז זה נקרא שאני נמצא בהתפתחות הפנימית שלי.

מכאן אנחנו רואים שהעולם לא משתנה, אנחנו כל הזמן, וגם עכשיו נמצאים בגמר התיקון, הבורא לא ברא שום דבר חוץ מגמר התיקון. אלא הכול תלוי בהתפתחות הפנימית שלי בלבד. ובהתאם להתפתחות שלי, בהתאם ליחס השונה שלי למציאות, אני אראה את המציאות אחרת. לא שאני אראה את העולם קצת יותר טעים, יותר נעים, או חס ושלום יותר גרוע, יותר רע. לא, אני אראה אותו בכל החושים שלי בצורה שונה. והיחס שלנו למציאות נקרא "כוונה".

ולצאת מהרגשת, מקביעת היחס למציאות, שזו המציאות שקיימת, להבנה שהמציאות לא קיימת, אלא היא תוצאה מהיחס שלי אליה, זה נקרא לצאת מלהיות בעולם הזה, ללהיות בעולם הרוחני. זאת אומרת להתרומם מעל החומר, מעל ההבנה שזה קיים, וזהו. זה לא קיים, אני קובע מה קיים ביחס שלי, בכוונה שלי. וזה נקרא לעבור מחיצוניות לפנימיות, להתעסק בפנימיות, ופנימיות זה נקרא כוונות.

ואנחנו חושבים כן, כוונות, מה זה להתעסק בכוונות? אם אני מתייחס לזה אחרת, ודאי שאני ארגיש יותר טוב. כך אומרים גם כל הפסיכולוגים, ואנשים ממליצים אחד לשני. תתייחס לזה יותר רגוע, תקבל את זה כעובדה. לא, כאן מדובר על צורה לגמרי לגמרי שונה מהיחס האנושי שאם אני מתייחס למציאות שבה אני נמצא מדרגת גמר התיקון, אני לא מתייחס אליו יותר רגוע, מסכים איתו כמו שממליצים לי נגיד השכנים והרופאים, אני מתייחס אליו במהות שונה, כי המציאות באמת שאני נמצא בה, מתנהגת לפי חוקים אחרים. לא לפי חוקי הקבלה, אלא לפי חוקי ההשפעה.

ואז אני מתחיל לראות אותה בצורה אחרת לגמרי, בקשר אחר לגמרי שיש בין חלקי המציאות. אני רואה אז את כל העולם, ואת כל האנושות שפועלים בהשפעה אחד לשני, בהתאמה גמורה לבורא, והבורא מתלבש בהם וממלא אותם, וכולם צדיקים גמורים, ונמצאים בגמר התיקון. זה תלוי איך אני קורא את תמונת המצב. דרך חוקים שאני רואה אותם כהשפעה, או דרך חוקים שאני רואה אותם כקבלה. אבל אני רואה.

עד כמה שניתן להעביר במילים את הדברים האלו, אבל נראה לי שהצלחתי במשהו להגיד קצת יותר מהרגיל.

תלמיד: איך לבוא לתהליך ממצב שאני משנה יחס, פתאום שפותחים לי עולם. ממש ככה. מה הקשר?

פותחים לך עולם, זה נקרא שאתה הצלחת לקרוא את התמונה שבה אתה נמצא, בהבנת הקשר בין הדברים בצורה אחרת. שפתאום ראית שהאנשים, שהחוקים שנמצאים בעולם, יש בהם קשר אחר, כוונה אחרת, מטרות אחרות. פתאום הצלחת לגלות שכבה יותר פנימית שבמציאות, ואז זה נקרא שהיחס שלך לכל המציאות משתנה, ואתה רואה עולם שונה.

תלמיד: איך לחזק את שינוי היחס הזה שלי?

איך לחזק אותו? להשתוקק כל הזמן להיות בקריאה יותר פנימית, להשתדל לראות מה יש מאחרי הדברים. מה זה נקרא "העולם הרוחני שאחרי המחסום"? שאחרי העולם הזה אתה מתחיל לגלות את הקשרים בין הדברים. קשרים בין הדברים זו מחשבת הבריאה שמקשרת את כל הפריטים בעולם הזה. ואז אתה רואה שיש שם כוונה אחרת לגמרי ממה שנראה לך מהצד הזה. שהקשר בין הדברים עובד לפי נוסחאות שונות לגמרי ממה שחשבת קודם. ואז אתה רואה שכולם משפיעים אחד לשני, שכולם אוהבים אחד את השני, שאין שום דבר רע בעולם. אם אתה קורא אותו מהצד השני, לפי הקשרים האמיתיים שיש בין הדברים.

הרב'ה נתן דוגמה שנותנים לאדם רצון לכסף, למשל אתה רואה נהג מונית, איך שהם כאלה מטומטמים כמו המנוע, רק עם המנוע הם נמצאים. אז אתה רואה שהוא רוצה להרוויח כסף, ואף הפעם לא מפעיל לך את המונה, ובסוף מכניס לך מחיר כפול וכן הלאה. אתה רואה בן אדם שרוצה להרוויח, ושום דבר חוץ מזה. הם גם כאלה לא איי איי איי, בהתפתחות.

ואז פתאום מהצד השני אתה רואה, שהאדם הזה רוצה להשפיע ולעזור לזולת, וכל הזמן הוא חושב את מי להביא, לאיזה מקומות, ומה לעשות עם כל אחד ואחד שיהיה לו מקסימום טוב, ורק יש לו בלבול, שכאילו הוא רוצה להרוויח כסף. ובאמת הוא לא רוצה להרוויח כסף, אלא הוא לא קורא את מצבו בצורה נכונה. היחס שלו עוד לא נכון. ואתה כבר רואה את התמונה הזאת מעבר למחסום, מהצד השני.

זה כמו שיש לך רקמה, תמונה, אז מהצד השני יש לך כל מיני קשרים לא יפים, שאתה לא יודע מי ומה. אתה רואה כאילו את התמונה עצמה, איך שרקמו אותה, וזה נקרא שכאילו אתה רואה עכשיו, אבל את כל הקשרים האמיתיים אתה לא רואה מהצד השני.

וכשנפתחות לך האפשרויות האלה, לראות את הצד השני של הרקמה, אז אתה מגלה את היחס הנכון שיש בין הדברים. וזה מה שחסר לנו, ואנחנו רוכשים את זה דרך המדרגות כד להגיע למצב הטוב ביותר. מה זאת אומרת, הטוב ביותר? שאתה רואה גם את העולם הזה, הוא לא משתנה. "העולם כמנהגו נוהג", אבל אתה רואה גם את הצד השני, את כל הקשרים שיש בתוך חלקי המציאות, ואז אתה יכול להצדיק את הבורא, שבהחלט מלכתחילה זה היה כך, רק שהראייה שלך עוד לא הייתה מוכנה לראות את זה.

תלמיד: אני מצדיק את הבורא, ומצד שני אני רואה שהם עדיין שונאים אחד את השני.

לא, אתה לא רואה שהם שונאים אחד את השני. אז אתה רואה שהערבים אוהבים את היהודים כאחים, ממש, יותר טוב מעצמם.

תלמיד: למה?

ככה. אתה רואה שזה ככה.

תלמיד: מצד הבורא, אבל לא מצידם.

מה זה מצד הבורא? לא, איך שהם בפנים, כמו שאתה רואה על נהג המונית, שבאמת הוא רוצה להסיע את כולם, ולעשות טוב לכולם, ורק על זה חושב. וזה שהוא מקבל כסף, וצועק והכול, זה מפני שהוא לא קורא נכון את המצב. כי הוא בובה, ולא הולך בצורה הכרתית, אבל הוא מבצע פעולות של אהבה.

תלמיד: מצד הבורא או מצד עצמו?

לא מצד הבורא. מצד עצמו או מצד הבורא, אתה רוצה להגיד, שהוא לא יודע שהוא מבצע, אלא מעצמו נראה לו שהוא רודף כסף. כך נכון. גם לערבי נראה שהוא הולך עכשיו להרוג את היהודי, והוא שונא אותו, ולשם זה הוא הולך לעשות את זה. אבל אם תסתכל על זה מהצד השני, אני אומר לך, התמונה נראית אחרת לגמרי. אז תראה שהוא עכשיו הורג את עצמו ומוכן להרוג את עצמו רק כדי לעשות טוב ליהודי.

תלמיד: זה קצת לא ברור.

זה לא ברור, אבל זה ככה. מתוך אהבה ליהודי, הערבי מוכן להרוג את עצמו, רק בכדי לקדם את היהודי לטובה, רק לעשות לו טובה.

תלמיד: איך הוא אוהב אותי? לא הבנתי.

נעזוב את זה, עד כאן. נתקדם בפעם הבאה.

תלמיד: איך זה ביחס כלפי החברים?

קראת את המאמר "גילוי והסתר של ה' יתברך"? יש לנו את זה באתר?

תלמיד: כן.

יש. אז תקרא אותו כמה פעמים. אתה צריך כמה דוגמאות מהצד הזה של הרקמה ומהצד השני, ואז במקום המאמרים אתה כבר תבין על מה מדובר. אבל בכל זאת, תאמין שהעולם נראה אחר לגמרי בהתאם לאיך שאנחנו מתייחסים אליו. כי העולם לא קיים, הוא פרי היחס שלנו אליו.

תלמיד: האם אפשר להגיד שקבלה זה כוח פסיכולוגי ובורא זה כוח רוחני?

אני לא רוצה להגיד פסיכולוגי, ורוחני וגשמי. מה זה פסיכולוגי ולא פסיכולוגי? היחס של האדם. תקרא לזה "פסיכולוגי", אבל זו כבר לא פסיכולוגיה אנושית. אתה רואה את העולם מהצד השני בהתאם לכמה אתה נמצא בצד השני, כמה אתה נמצא בעל מנת להשפיע. איך אתה יכול לראות את נהג המונית הזה שבא ועוזר לכולם, וממש נמצא באהבה כלפי כולם? איך אתה יכול לראות אותו בצורה כזאת אם אתה לא נמצא בעיניים שלך בראייה כזאת? אז אתה לא תראה אותו, כי סך הכול, אתה מגלה את המציאות לפי התכונות שלך.

בקיצור, תשתנה אתה והעולם ישתנה, ואל תדרוש מהעולם להשתנות בלי לשנות את עצמך, זה לא הולך אף פעם. הסיכום הוא פשוט, תעבוד על שיפורך ואז הכול ישתנה, ורק בשיפור, בשינוי של האדם תלוי העולם, ולא בזה שאחרים ישתנו. אתה תגלה שהם לא צריכים להשתנות. כל העולם נמצא בגמר התיקון, רק עכשיו אתה בא ומגלה את זה. "אוהו, לא ידעתי". וגם הם לא יודעים, אבל אני עכשיו יודע.

בעל הסולם כותב על זה ב"שמעתי" במאמר "שני מצבים", שאז האדם רואה שהשכינה הקדושה מלובשת בכל העולם. כולם עוסקים בהשפעה ובמנוחה והשכינה הקדושה מלובשת בכל העולם.

תלמיד: למה מנקודת מבט של המקובל, שרואה את המציאות מנקודת מבט של הבורא ומצדיק אותו במאה אחוז, נגיד, בקטע הערבי ישראלי, יש דעה נחרצת שאנחנו צריכים להגן על עצמנו?

אתה שואל כך, אז איך עליי להתנהג?

תלמיד: כן.

תשאל כך, אם אתה מקובל, ואתה נמצא מהצד השני של המסך, של התמונה, ורואה איך כולם מתייחסים אחד לשני באהבה, ואין פה ערבי שהורג אותי, אלא הוא מוכן להרוג את עצמו כדי להתייחס אלי נכון, אז אם באמת בא אליך עכשיו ערבי, מה תעשה? זאת השאלה.

תלמיד: כן.

אז באיזו מציאות אתה נמצא? אתה נמצא במציאות שאתה רואה בעיניים, או אתה נמצא במציאות הגופנית? האם אתה יכול להצליב את העולם הרוחני עם העולם הגשמי או לא? אתה לא יכול. אתה חייב להתנהג בעולם הגשמי לפי החוקים של הגשם, לפי חוקים של הגופים, ובעולם הרוחני לפי החוקים של הרוח.

הבלבולים האלה עוד יהיו. העולם עדיין לא נמצא בגמר התיקון הכללי, לכן עדיין יש פער בין ההתנהגות הגופנית וההתנהגות הרוחנית. לכן המקובלים, שאומנם כבר נמצאים במדרגות עליונות, בכל זאת חולים ומתים לפעמים בצורות נוראיות וסובלים מאוד בעולם הזה כשמתנפלים עליהם ומשמיצים אותם. זה לא שייך אחד לשני, זה מפני שהעולם בעצמו עדיין לא נמצא בגמר התיקון.

מה שאין כן כשכל ההכרה הכללית בעולם כבר עוברת לצד השני של התמונה, מסכימה עם הבורא, ונדבקת לבורא ולהידבק בבורא הכוונה להידבק במבט שלו על המציאות, כשמהמבט שלך עובר למבט שלו, זה נקרא שאתה התקרבת, נדבקת, עשית תיקונים על היחס שלך למציאות ועכשיו אתה כמוהו.

ואם כך יעשו כולם, אז המציאות תדבק אחד לשני, שני הצדדים של הרקמה הזאת יהיו כאחד כלפינו, כלפי המבט שלנו, של כולנו, כלומר כלפי כל הנשמות שבנשמת אדם הראשון, ואז אנחנו כולנו נהיה יחד עם המבט של הבורא ויחד אתו זה גמר התיקון הכללי. ואז לא יהיה הבדל בין גשמיות לרוחניות גם בגופים וגם בנשמות. כי נשמות זה נקרא קביעת היחס שלך לתמונה, וגופים נקרא איפה אתה נמצא בגוף שלך ברצונות הלא משתנים.

תלמיד: אבל נגיד שאיזשהו מחבל בא להרוג אותך, אז איך אתה יודע, לפי מה אתה הולך?

כתוב בתורה.

תלמיד: "הקם להורגך השכם להורגו"?

אם בא מישהו להרוג אותך, אתה צריך עוד לפני שהוא משתדל להרוג אותך, להרוג אותו.

תלמיד: אבל אמרת שאם מישהו בא להרוג את המקובל, והוא רואה שזו המחשבה אז הוא לא מתנגד, כי הוא נמצא במצב המתוקן.

אין דבר כזה. כתוב בתורה ויש סיפורים רבים כתובים על בני ישראל כשיצאו ממצרים, והלכו בדרך וכמה הם הרגו, ודוד המלך שהיה כל הזמן במלחמה. אז המלחמה לא הייתה כמו עכשיו, אז כשהייתה מלחמה עשרות אלפים מתו כל יום, זה היה קרב מגע. זה לא כמו היום שכמה פצצות נופלות פה ושם כדי לעשות אחר כך תהליך של שלום וזהו.

היום זה בכלל לא כך. אז כשמישהו הלך למלחמה, כמה חזרו? קרב היה קרב. אז היו אנשים שהיו במדרגות גדולות מאוד, בהכרת המציאות הנכונה, כל שכן לפני בית ראשון, ואחר כך אפילו לפני בית השני חלק מהם. אז האם הם לא עסקו במלחמה, לא הרגו את האחרים?

היו כאלה שממש ניקו את השטח כולל נשים וילדים. אז תשאל איך המקובלים יכולים את זה לעשות? איך נהגו המכבים שהיו מקובלים גדולים וכבר בטוח קראו מהצד השני של הרקמה, את הסיפור הזה והעולם הזה?

תלמיד: כנראה הם היו בגמר התיקון ואולי יכולו לעשות הכול.

לא הבנתי.

תלמיד: הם כבר היו מתוקנים לגמרי, אז אולי יכולים לעשות הכול. אני לא יודע.

מי שמתוקן יכול להרשות לעצמו הכול?

תלמיד: אי אפשר להשפיע לה' על ידי רצח, אז אולי הם נמצאים כבר בגמר תיקון שיכולים גם את זה לעשות, אני לא יודע.

טוב.

תלמיד: לפני מה שדיברנו עכשיו, נראה לי שיש בלבול.

בלבול בזה שלא נמצאים בהסתכלות, אלא רק מתארים לעצמנו שכאילו נראה אותו מאחורה. זה הבלבול. הבלבול בין איפה שאני ומה אני מתאר שכאילו אני נמצא, ואז נוצר מזה בלבול.

תלמיד: כן, אבל חשבתי שיש בלבול בין מה שנקרא אהבה לבין הרגשות שלנו. גם אתה אמרת לא פעם שלפעמים אתה מתייחס לתלמידים שלך לפי אהבה, אבל הרגשות שלך הם לא אותו דבר.

בעזרת ה' יהיו לך עוד מעט ילדים, אני בטוח שאתה תאהב אותם, אבל אני בטוח גם שלפעמים הם יקבלו מכות. תגיד איך?

תלמיד: כן, אבל השאלה שלי מה ההבדל בין אהבה והרגשות, מה זאת אומרת?

מה ההבדל בין אהבה להרגשה?

תלמיד: כן.

שבאהבה אתה מתייחס במצב הקבוע שלה לאדם, וההרגשה שלך עכשיו שאתה מתייחס אליו, היא לפי המעשים שלו בהתאם למה שהוא צריך להיות. ואז למרות שאתה אוהב אותו, אתה נגיד מכה אותו. אתה כביכול שונא אותו, אתה אומר "אני שונא אותך", ככה, מה שונא? אתה שונא את הצורה החיצונית שלו שהיא לא בהתאם לדרגה שהוא צריך כבר להיות. אז אתה שונא את הקלקול שלו, ולא אותו.

וכדי לתקן את הקלקול הזה, לקרוע אותו, להוציא אותו ממנו, אתה נותן לו עונש בדיוק כדי לעזור לו להפטר מהקלקול הזה. העונש, זאת אומרת אתה מגלה סבל בו כזה ומכוון כך, שהוא יודע שאת הקלקול הזה הוא צריך להוציא מעצמו, והסבל שהוא עכשיו מרגיש זה בשבילו הצלה, זה בשבילו חומר הדלק, זה בשבילו ההבחנה הברורה - מה עכשיו הוא צריך להוציא מעצמו.

אם אתה לא עושה את זה בצורה נכונה, אז הוא לא יודע "למה נתת לי מכות, מה אתה רוצה ממני?". אז הוא מתחיל לשנוא אותך. ואם אתה בדיוק נותן מכה המכוונת כנגד הרע שבו, והוא יודע שעכשיו עד ידי המכה הוא יידע איך להפטר מהרע הזה, בדיוק לעקור אותו, ככה לחתוך ולהוציא, אז הוא מודה לך. זה בצורה אידיאלית כך.

כך אנחנו נגלה את יחס הבורא אלינו, שבורא לנו רע, בורא בנו מידות רעות, ואחר כך נותן מכות, אבל מכוונות בדיוק כדי שאנחנו נוציא את המידות הרעות. אתה יכול לשאול מה התועלת? בורא רע, נותן מכה, אומר איפה הרע הזה, ושהמכה הזאת בעצם היא מוציאה את הרע. ומה, אני רק נוכח בזה שעליי עוברים כל המוראות האלה? בשביל מה אני צריך את זה?

כדי שאני אשנה על ידי כל התהליך הזה, את יחס שלי לתהליך, מזה אני אלמד את פעולות הבורא שברא רע, ועכשיו נותן כנגד הרע הזה מכה, זאת אומרת את היחס שלו לרע הוא מראה לי, ועל ידי זה מביא אותי לצד השני של הטוב, ואז אני קונה בזה את השכל שלו. האם אני יכול ללמוד בלי מכות? בהתאם לזה שאני משתדל להסתכל כמוהו על כל התהליך שעובר עליי.

אתמול התכללתי עם כמה חבר'ה שהיו באינטרנט, אז זה נותן לי היום אפשרות ככה יותר לדבר.

תלמיד: אתה חושב שזה היה מועיל מה שהיה אתמול?

אני לא יודע כמה זה מועיל בפועל שיהיו יותר אנשים שילמדו או יעסקו בזה, אבל אנחנו לא יכולים להעריך בכלל את הכניסה הרוחנית, שהרוחניות נכנסת לעולם שלנו, לחיים האלה. אנחנו לא רואים איך פתאום בצינורות הקשר שלנו והחיים שלנו, פתאום מתחילים לזרום כל מיני שמועות, דעות, הרגשות, איזה מין מחשבות קטנות פה ושם. אנחנו לא יכולים להעריך את זה, לא רואים את זה. אבל זה דבר גדול מאוד. בצורה כזאת אפילו שאתה לא מעביר משהו רציני, אלא סתם ככה בתגובות שלך על כל מיני שאלות שזורקים אליך, גם זה נותן תוצאה גדולה. בסופו של דבר זה מביא לתוצאות.

יכול להיות שנוכל בעצמנו לעשות דברים כאלה, בשביל מה אנחנו צריכים לחכות שמישהו יעשה לנו? אנשים מחברת MSN נכנסו לאתר שלנו, הם אפילו לא ראו אותו קודם, ונדהמו "תראה מה שיש כאן", הם הסתכלו והשתגעו. מוזיקה, שרטוטים, וידאו, הכול, בכמה שפות. והם בכלל לא חשבו שדבר כזה יכול להיות באינטרנט, הם עוד לא מכירים את מה שאנחנו עושים דרך האינטרנט. אז אנחנו צריכים לפתוח לכולם את הכלי הזה, זה מאוד מועיל.

תלמיד: זה היה בקצב מאוד מהיר.

קצב מהיר? אני הלכתי לפי הקצב של המראיין או שהוא הלך לפי הקצב שלי, אני לא יודע. אבל אני מבין שכשאדם נמצא במדיה הזאת, הוא לא נמצא שם כדי לחשוב ולעשות דיונים ארוכים, זה לא שיחות סלוניות או משהו, זה משהו כדי לקבל מידע, או התרשמות, אני מכה, הוא מכה, אני מכה, הוא מכה, ככה זה. ולכן הלכתי על זה. ולכן התשובות לא היו תשובות עמוקות, אלא יותר היחס שלי לשאלה. זה לא הסבר, אלא סתם, כן, לא, מה. אבל בסופו של דבר זה נתן איזושהי מין תמונה כללית של הדמות.

תלמיד: ואיך היו החסרונות של הקהל?

אני לא עברתי על המסך, היו שם בטח 90% שאלות שטותיות, אבל אני חושב שהיום הקהל ממש מוכן לקלוט ולהסכים ולראות ולחשוב מה שתביא לו. גם החבר'ה שעבדו שם, ממש התעניינו בזה וקיבלו את זה בצורה מאוד מאוד רצינית. ופתאום זה היה בשבילם גילוי והיו שאלות טובות גם מצדם. זאת אומרת, רואים שהאדם היום כבר נמצא במצב של חוסר תקווה, חוסר עתיד. אין מה לעשות, סוף סוף הגענו למצב הטוב ביותר, שהיצור הזה מוכן להתפתח, הוא רואה שהוא נמצא במצב שבעצמו לא יודע איך לזוז.

אתה רואה בחור חילוני שלא אכפת לו כלום, "אבל אסור ללמוד קבלה עד גיל 40", ועוד כל מיני דברים כאלה. אבל אנחנו חיים בתקופה שלא הייתה כמוה.

(סוף השיעור)