שיעור הקבלה היומי18 אוג׳ 2021(בוקר)
שיעור בוקר 18.08.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
להתבטל לעליון - קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: שיעור בנושא – "להתבטל לעליון", קטעים נבחרים מהמקורות.
להתבטל לעליון זו העבודה היומיומית שלנו. העליון כלפינו זה הקבוצה, ששם אנחנו מקבלים את הצורה הראשונה של הביטול, יציאה מעצמנו וביטול כלפי הזולת, כלפי מה שנמצא מחוצה לנו. מחוצה לנו נמצא רק הבורא, כמו שכותבים לנו בעל הסולם ורב"ש, שהאדם שנמצא, מרגיש שהוא קיים בפני עצמו, מרגיש כך כדי שדווקא יעשה את העבודה, עבודת הביטול, עבודת ההתקרבות לבורא. אבל כדי שיבצע את זה, הוא מבצע זאת על החברה שנמצא בה, בתוכה.
ולכן כל העבודה שלנו היא כך, במידה שאנחנו מתחברים לחברים וכולנו יחד במאמץ משותף מבטלים את עצמנו כלפי הבורא, בצורה כזאת אנחנו כן מגיעים לטבע השני, לעל מנת להשפיע ומתחילים להרגיש את עצמנו בתכונה הזאת של השפעה ההפוכה מהטבע שלנו. וכך מתחילים להרגיש את המציאות אחרת, במקום להרגיש אותה בכוחות הקבלה מרגישים אותה בכוחות ההשפעה. וההבדל ביניהם זה בדיוק ההבדל בין העולם הזה לעולם העליון, הבדל בין הדרגה, המצב, המעמד של הנברא לעומת הדרגה והמעמד של הבורא.
לכן כדי לעבור את הגבול הזה, לעבור ממצב של הנברא למצב של הבורא, אנחנו צריכים חברה ולעשות בה כל מיני תרגילים. שהם בעצם לא עושים שום דבר, מה הם יכולים לעשות? אלא אנחנו צריכים לעשות תרגילים שבהם אנחנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב. שאנחנו כמו ילדים קטנים, משחקים במשהו ולא ידוע למה ואיך אבל אם אנחנו עושים זאת, אז אנחנו מעוררים כוח עליון והוא מאיר עלינו, מתלבש בנו, מחנך אותנו, מפתח אותנו, ואז אנחנו מתחילים להיות יותר חכמים, יותר מבינים, יותר גדולים, אך ורק על ידי המשחקים.
אם מכניסים את האדם לתוך היער ללא חברה, ללא כל מיני אמצעים שהוא יכול על ידם להשתכלל, הוא יישאר חיה. אלא אם כן הוא מגיע לחברה האנושית ומתחיל להתכלל ביחסים מיוחדים בינינו, ואז אנחנו יודעים שזה מה שמשפיע עליו ועל ידי זה הוא ישתפר. לכן חשוב לנו מאוד באיזו סביבה אדם מקבל את החינוך שלו, מי מתקן אותו, משפר אותו, מי מביא אותו לצורת האדם. ולפי אלו שעוסקים בו אנחנו כבר יכולים להגיד מה הוא יהיה, איזו צורת אדם תצא מזה.
לכן חשובה לנו מאוד הסביבה ודבקות בסביבה והתבטלות כלפי הסביבה מצד האדם, ורק בצורה כזאת בעצם הוא יכול להיות בטוח שייצא ממנו משהו. זאת אומרת אין כאן שום דבר שתלוי באדם עצמו. הוא יכול להיות אולי מדען גדול, עוד משהו, אבל להתפתח להכרת העולם, להכרת הטבע הכללי, העליון, הוא יכול אך ורק אם הוא מתפתח על ידי המערכת האנושית.
ומפני שמכל הדומם, הצומח והחי האדם נמצא הכי גבוה בסולם ההתפתחות, לכן העיקר בשבילנו לפתח את האדם שבאדם. וכך כל אחד צריך לדאוג לעצמו, האם הוא באמת מפתח את האדם שבו. "אדם" זה אדמה לעליון, דומה לבורא, שבזה הוא צריך להיות כלפי הסביבה שלו כמו שהבורא, טוב ומיטיב, פשוט מאוד.
לכן אנחנו צריכים לעשות מאמצים כדי להיות בטוב ומיטיב לסביבה, ואז בטוח שבזה אנחנו נדמה את עצמנו לבורא יותר, נתקרב אליו לפי השתוות הצורה ונתחיל להרגיש את התכונות שלו ונבין את הפעולות שלו, כי נהיה בדיוק באותם הפעולות, רצונות, מחשבות, וכך אנחנו נבין זה את זה.
זו בעצם כל שיטת התקרבות האדם לבורא. וגילוי הבורא בתוך האדם זאת מטרת הבריאה, שאדם יחנך את עצמו, יפתח את עצמו, יעלה את עצמו לכזה מצב שהוא יהיה באמת כמו הבורא, "ויהיה שם ה' עליך". זאת מטרת ההתפתחות, צורת ההתפתחות הנכונה שאנחנו צריכים להשיג. אנחנו נמשיך ללמוד את זה מהפסוקים, ורק צריכים להוסיף כאן שכל העבודה הזאת יכולה להתבצע רק בסביבה, בלהידבק לסביבה, לקבל ממנה כוחות, לשנות אותה שהיא תהיה ככוח עוזר להכניע את עצמו כלפי החברה.
בכל העבודות ההדדיות האלו בין חברה לכל אחד מאיתנו, כל אחד ואחד בכמה שרוצה להתבטל כלפי החברה הוא מתחיל להרגיש שחברה זה לא סתם אוסף אנשים, אלא זו קבוצה, כוח שמיועד לנו, שמאורגן לנו מלמעלה והבורא בעצמו מסדר את החברה כלפי כל אחד ואחד. וכל ההשתתפות שלנו בחברה היא הלימוד איך להידמות, להתקרב לבורא, וכל החוקים, תכונות, הבחנות שאנחנו רוכשים, הכול נקרא "תורה".
איך להיות דומה לבורא, השיטה הזאת נקראת "תורה". זאת אומרת, הכול אנחנו מממשים, מבצעים בקשר בינינו ובנטייה שהבורא יהיה בקשר בינינו ושהוא ממש יכוון אותנו, ואנחנו כל הזמן נשתוקק שהדמות שלו, זאת אומרת כוח ההשפעה והאהבה ישרה תמיד בינינו. ובזה כל אחד מהעשירייה עולה ויורד, מתחבר, מתנתק מהאחרים, וכך אנחנו נמצאים בתנועות הדדיות כאלה בינינו וכל פעם עוד יותר ויותר אנחנו מגלים את הבורא שבינינו, דווקא על ידי עליות וירידות הדדיות גם בינינו וכלפיו.
זו העבודה שלנו ואנחנו כבר נמצאים בה, רק צריכים לתת לזה את כל תשומת הלב ואני חושב שכבר נתחיל להרגיש עד כמה כל פעולה ופעולה שלנו עושה רושם, ואנחנו יכולים להתקשר בינינו לבורא, וכך נגלה בינינו עימו קשר הדוק, אמיץ וקבוע, שזו בעצם מטרת הבריאה.
שאלה: אמרת קודם שאנחנו צריכים לעורר את הכוח העליון. לְמה בדיוק אתה מתכוון בלעורר את הכוח העליון, ואיך לעורר את הכוח העליון?
לעורר את הכוח העליון אנחנו יכולים בזה שאנחנו משתדלים להתחבר בינינו, ואת כל הליקויים בחיבור שאנחנו רואים שלא מסוגלים, אנחנו כולנו יחד מבקשים לתקן, ועל כל המצבים שאנחנו כן מרגישים בהם שהצלחנו באיזה מין חיבור בינינו, אנחנו צריכים להודות.
אז יש לנו גם תפילה, בקשה וגם הודיה כלפי הכוח העליון, וכך אנחנו נמצאים כל פעם בבירורים, או ביחסים שליליים או ביחסים חיוביים. וכך כל פעם שמאל ימין, שמאל ימין, כך אנחנו עולים בסולם בשתי רגליים ומבינים שאי אפשר להגיע להתקדמות, התעלות, אלא רק משניים.
שאלה: שמעתי שאמרת בתחילת השיעור שבמידה שכולנו מתחברים לחברים ומתבטלים יחד כלפי הבורא, מגיעים לטבע השני. איך אני יכול להיות אחראי על הביטול של החברים אם אני לא רואה את פעולת הביטול שהם עושים?
על ידי הדוגמה שלך כלפיהם ועל ידי התפילה שלך עבורם אתה יכול לתת לזה הרבה כוח שהם יקבלו שינויים, וזה נקרא "איש את רעהו יעזורו".
תלמיד: אבל אני לא רואה את זה, כלפי חוץ אני לא יכול לראות אם זה עובד או לא עובד. איך אני רואה?
אתה תעשה וזה מה שאתה חייב לבצע. אתה עושה את זה לא כדי לראות את הדברים, אתה עושה את זה כדי לבצע פעולות שלך כלפי החברים. זהו. ואפילו שלא תראה שום שינוי אתה חייב לבצע את זה, כי כאן אתה מעמיד את הקשר שלך איתם ומתקן את מערכת אדם הראשון. ואם אתה לא רואה זה לא אומר כלום, ואתה לא עושה את זה כדי לראות את זה. ויכול להיות שלא נותנים לך לראות את זה מפני שלא רוצים לקלקל לך את היחס, כי אתה עושה את זה לא בכדי לראות כמו שאתה שואל, אלא צריכים להשתדל לעשות את זה ללא שום תוצאה הנראית לעין, אלא חכמים אמרו לי את זה ואני מבצע.
תלמיד: אז התנאי הזה שהצגת אותו בהתחלה, שאנחנו צריכים יחד להתבטל לבורא, להתבטל יחד זה בעצם מאמץ שאני צריך לעשות בלי לראות, להמשיך לעשות את המאמצים בלי לראות שזה בעצם מביא אותנו להתבטל יחד?
אני לא כל כך רואה קשר בין זה לזה. יחד זה נקרא שאנחנו רואים? אני צריך לעשות את הפעולות האלה מפני שהחכמים אמרו לי "תעשה". ואני לא יכול לראות אותן עכשיו כי אני נמצא בעל מנת לקבל, אז אני מבצע את זה כדי לצאת, כדי להתעלות. אך ורק בגלל שאני רוצה להיכנס ללשמה, להתבטל כלפי העליון, אז אני מבצע.
אני לא יכול כאן במַקום לדרוש לראות, אין פעולה יותר אגואיסטית. אם הייתי רואה את התוצאה מהפעולה שלי אז ודאי שהייתי מבצע. את זה אפשר רק באגו הקטן, אבל לא יותר מזה. בהתקדמות הרוחנית אנחנו לא דורשים דברים כאלה כי זה ממש יהיה ישירות מתוך האגו. אני לא רוצה לראות תוצאות מהפעולות שלי, אני רוצה לקיים את הפעולות שהמקובלים אומרים לי.
תלמיד: בשלב הזה אין משמעות לביחד? בשלב הזה זה רק מאמץ שאני צריך לעשות?
למה אנחנו לא יכולים להיות יחד? אנחנו קובעים שאנחנו עושים איזה פעולות ויחד עושים אותן, ועל ידי הפעולות האלו כך אנחנו מתקדמים.
קריין: אנחנו קוראים קטעים נבחרים מהמקורות בנושא "להתבטל לעליון ", קטע מספר 19.
"איך אפשר להיות השתוות עם ה', בזמן שהאדם הוא מקבל, והשי"ת הוא משפיע. ולזה אומר הפסוק "רם ה' ושפל יראה". אם האדם מבטל את עצמו, נמצא שאין לו שום רשות להיות מפריד בינו לה', אז הוא "יראה", היינו שזוכה למוחין דחכמה.
ו"גבוה ממרחק ידע". אבל מי שהוא בעל גאה, היינו שיש לו רשות בפני עצמו, אזי הוא נתרחק, משום שחסר ההשתוות. ושפלות לא נקרא מה שהאדם משפיל את עצמו בפני אחרים. זהו עניוות, שהאדם מרגיש בעבודה הזאת בחינת שלימות. ושפלות נקרא מה שהעולם מבזין אותו. דווקא בזמן שבני אדם מבזין, אזי נבחן לשפלות, שאז לא מרגיש שום שלימות.
כי זה חוק: מה שבני אדם חושבין, פועלים על האדם. לכן, אם בני אדם מחשיבין אותו, אזי הוא מרגיש לשלם. ולמי שבני אדם מבזין, אזי הוא חושב את עצמו לשפל."
(בעל הסולם. "שמעתי". כ"ז. "מהו רם ה' ושפל יראה - א")
שאלה: למדנו שאדם צריך להכניע את עצמו בפני החברים. לפי מה שאני מבין מהקטע, בעל הסולם אומר פה שבכלל אדם לא צריך להשפיל את עצמו, אלא הכול תלוי באחרים שמבזים אותו. איך עובדים עם זה?
יש כך ויש כך. זאת אומרת, אם אני נמצא בחברה, אני קודם כל צריך להשתדל להשפיל את עצמי כלפי החברים. "להשפיל" זה לא נקרא שאני עושה מעצמי איזה צחוק, אלא אני כל הזמן כל הזמן עובד עם הרצון לקבל שלי, ומשתדל כמה שיותר דווקא עימו לעבוד כדי להשפיע להם, כדי לשרת לחברה.
אם אני רואה ומרגיש מצד החברים שהם מזלזלים בי, אז אני שמח שזה בא מהבורא ונותן לי הזדמנות לקבל את זה בצורה נכונה, שאני באמת כך מושפל ופחות, וזה עוזר לי מאוד דווקא להתקרב לבורא. "רם ה' ושפל יראה"1, זאת אומרת ככל שאנחנו מקבלים על עצמנו את השפלות האמיתית שלנו אז אנחנו יותר מתקרבים לבורא ויכולים לראות אותו.
שאלה: אנחנו יכולים להסביר מוחין דחכמה במילים שלנו?
לא. אנחנו לא יכולים להסביר את זה במילים שלנו כי הן כולן מתוך העולם שלנו שאין בו הרגשת המוחין דחכמה ואפילו אור דחסדים. אלא לראות את הבורא שזה אור החכמה אפשר אך ורק בתנאי שאנחנו זוכים לאור החסדים ואור החכמה מתלבש באור החסדים וכך אנחנו מתחילים לראות את זה. לזה אנחנו משתוקקים.
שאלה: איך קשורה השפלות שלי עם גדלות הבורא? איך אחד תלוי בשני?
ההבדל הוא בפער שאתה מייצב בינך לבין הבורא. ככל שאתה מעלה יותר את הגדלות שלו בתור משפיע ואוהב ועד כמה אתה משפיל את עצמך בזה שאתה רוצה רק לקבל לעצמך ודוחה את כולם.
ככל שאתה מבין את הפער הגדול הזה שיש ביניכם ואתה רוצה באיזו צורה בכל זאת מתוך פעולות על עצמך להתקרב לבורא, לפי זה אתה עובד. זו כל העבודה שלנו. ועל הפער בינינו, התהום הזה בינינו, הוא נראה באמת כתהום, אנחנו נשתדל בכל זאת לחשוב, "אז איך אנחנו מדלגים עליו?", וכך נגיע.
שאלה: כתוב בקטע "כי זה חוק: מה שבני אדם חושבין, פועלים על האדם. לכן, אם בני אדם מחשיבין אותו, אזי הוא מרגיש לשלם. ולמי שבני אדם מבזין, אזי הוא חושב את עצמו לשפל." מה עכשיו כדאי להיות, שפל או שלם להרגיש את עצמו כלפי העולם וכלפי הבורא?
גם וגם. להרגיש את עצמו שלם כדי להשפיע להם מטרה, שיטת התיקון, ויחד עם זה להרגיש את עצמו לשפל מפני שמי אני, מה אני? אלא הבורא נתן לי את הכול כדי שאני אשפיע את השיטה שלו לכולם. הוא עשה ממני כצינור, כשליח. ולכן אני מצד אחד גאה בזה, מצד שני אני מרגיש שאני לא יותר טוב מאחרים. אלא אני מיוחד מהם בגלל שהבורא נתן לי את הידיעה הזאת בלבד בינתיים.
ככול שאני אחבר לעצמי את כל באי העולם שהם ירצו לקבל דרכי את שיטת הבורא והמילוי ממנו, אז בזה אני יכול להגיד שקבעתי את המצב שלי במערכת הכללית.
שאלה: האם זה שהעולם מזלזל בי בגלל שאני הרצון לקבל וכל מה שמחוצה לי זה יהיה הבורא? האם זאת הגישה הנכונה?
גם כן.
שאלה: איזו עבודה אני צריך לעשות כדי לראות את השפלות שלי מצד החברים?
ככול שאתה תטפל בהם מכל הלב אתה תרגיש, אמנם שהם התלמידים שלך, אבל אתה פחות מהם. ומזה תלמד. כמו שכתוב, "מכל תלמידיי השכלתי".
קריין: קטע 20.
"כשאדם צריך להתבטל כלפי חברו, אינו נקרא ביטול באמת, אלא בשני אופנים, היינו במחשבה ובמעשה.
שלאו דווקא המעשה, אלא גם הדעת שלו צריך לבטל ולומר, שהדעת של חברו היא יותר חשוב מדעתו עצמו, אחרת, לזו (לא) נקרא ביטול. שמה שמבחינת מעשה מראה לחבירו בחינת התבטלות, זהו רק בחינת חנופה. היינו שמבחינת חיצוניות הוא מראה שחברו הוא יותר חשוב, אבל בתוך תוכה הוא יודע שחברו אינו מגיע לקרסוליו."
(הרב"ש. 824. "פנימיות וחיצוניות")
שאלה: אפשר לשאול בצורה הבאה? למה זה לא ביטול בפני לב החבר או חיסרון בפני לב החבר? למה צריך להיות ביטול בפני דעתו?
מה שאנחנו תופסים, הכול תלוי ביחסים בין בני האדם, שכול אחד מהם נמצא במצב הפרטי שלו, עליות ירידות, בכמה הם בכלל נמצאים בדרגה הרוחנית, יותר או פחות. הכול מאוד דינמי. ולכן אנחנו לא יכולים לקבוע על מה כאן מדובר בדיוק.
לא מדובר על איזה מצב שאתה מכבה אותו ושעצרת אותו ואתה בודק. אלה דברים שכל הזמן נעים ומשתנים בין בני אדם.
תלמיד: כשאנחנו קוראים את המאמר הזה אני לעצמי צריך להבין את זה מילולית ממש אחד לאחד או שיש כאן משמעות עמוקה?
אני לא חושב שאנחנו צריכים לחטט בכל מיני דברים שהם יותר עמוקים נמצאים בטקסט. ודאי שנמצאים ועוד מאוד מאוד עמוקים, אבל לא כדאי לנו כי זה יבלבל אותנו. אנחנו צריכים לקבל לפי מה שאני היום מבין, כך אני קורא ולומד.
וגם אני כך, וגם תלוי באיזה מצב שאני נמצא. נגיד היום, אני נמצא במצב קצת לא ברור כי זה משפיע עלי כיוון שעשיתי זריקת חיסון. ואז יש לי כל מיני תופעות כאלה שאני לא יכול כל כך לרכז את הרגש והשכל שלי. אז אני לפי זה עובד. וכך כל אחד ואחד. במה שהוא נמצא במצב הנוכחי. וכך אנחנו עוברים.
לכן חשוב להיות יותר מציאותיים, במקום שנמצאים. ולא לחשוב שהדברים האלה שעוברים אלה דברים שאין להם כל כך משקל. הם מאוד חשובים, דווקא בגלל שאתה עושה אותם מתוך הרצון שלך בכל זאת להשתתף עם כולם מצד אחד. ומצד שני, מתוך שהבורא שולח לך את זה כמצב מסוים נגיד מהווירוס שעובר. זה דווקא טוב. מדברים כאלה שאנחנו רוצים לעבור אותם ובכל זאת להיות קשורים לחברה יש אחר כך תועלת גדולה.
שאלה: כתוב בציטוט 20 "לאו דווקא המעשה, אלא גם הדעת שלו צריך לבטל" אבל אנחנו אמרנו שלא למחוק את הדעת, אלא לבטל את הדעת. אז מה ההבדל כשאני עושה מעשה אחרי החבר, שאני נשאר עם הדעת שלי, לא מוחק אותה אלא רק מבטל אותה?
אני צריך תמיד למדוד מה היה לי ומה יש לי, ובאיזה שינוי אני נמצא עכשיו לעומת המצב הקודם. אלה מדידות, שאנחנו אחר כך מקבלים דווקא מהמדידות האלו ניצוצין, שהאורות שיוצאים ונכנסים מהם אנחנו מתחילים להרגיש דווקא תועלת גדולה למדרגה הבאה, להשגה הבאה.
שאלה: אני מרגיש שיש לי דילמה מול הכלל שאמרנו שתחבולת המשחק היא מאוד חשובה בעשירייה, לקדם את העשירייה, מול הרעיון לשנות גם את הדעה הפנימית. אז למה לא לשחק בהתבטלות בעצם, בלי לגעת בדיבור הפנימי, במחשבה הפנימית?
זה לא מספיק. אנחנו צריכים בכל מיני מצבים להיות כלפי החברים, כלפי החברה ולמדוד את עצמנו כל פעם ולנסות כל פעם לשנות את עצמנו. רק בצורה כזאת אנחנו מתחילים להרגיש איפה אנחנו נמצאים, איך אנחנו יכולים לפעול, מי אנחנו וכן הלאה.
זאת אומרת, לא לקשור את עצמנו באיזה מצב מסוים ולא לזוז, אלא להיות מאוד גמישים מכל מיני המצבים האלה. גם לא לפחד מירידות, מבלבולים, מתוך הדברים האלו דווקא אנחנו מגיעים לדרגות החדשות של גילוי והכרה.
קריין: קטע 21.
"אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכוח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכוח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד להשני.
כולם יש לכל הפחות בכוח, את עניין של אהבת הבורא, אבל בפועל, לא יכולים לקיים את זה, אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כוח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי.
אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח."
(הרב"ש. מאמר 6 "אהבת חברים - ב" 1984)
אתם צריכים להבין שאין מקרה ואין סתם משהו במציאות. אין דבר כזה, אין מקרה. זה שכל אחד ואחד מרגיש איזה ערפול בחושים או במוח, זה מפני שהבורא רוצה שכך אנחנו נרגיש ודרך ההכבדה הזאת אנחנו בכל זאת נשתוקק להגיע אליו, להתקרב אליו, להתרכז במחשבה שלנו אליו.
ואפילו שאין לנו התעוררות, ישנה עייפות, בלבול, בלבול בחושים, בלבול במחשבה, בעוד כל מיני דברים מכל מיני סיבות, אין מקרים, זה לא סתם, אלא לכל אחד ואחד זה מחושב ככול שכל אחד צריך להיות בהכבדת הלב. ואז האדם צריך לתפוס את עצמו, להחזיק את עצמו ולהגיד שזאת העבודה שלי עכשיו, אני צריך עכשיו להיות אחראי על כל הכלי העולמי שלנו. וכמה שאני מתעורר, אני בזה גורם להתעוררות של הכלי הכללי, שעוד 3,000 אנשים עכשיו אני בזה מעורר. ולכן אני לא יכול להרשות לעצמי להיכנס לאיזו תרדמה, לניתוק.
וגם כלפי הבורא שהוא נותן לי בכוונה את העבודה הזאת. כי אין מקרה בחיים שלי, ואם אני מרגיש כל מיני בלבול, ניתוק, ערפול, זה הכול מפני שהבורא בצורה אישית נותן לי כדי שאני אתעורר ואתן בכל כוחי, ככול שאני מסוגל במוח ובלב להיות מחובר עם כולם, להשתתף עם כולם, ולדחוף את כולם כאילו שהכול תלוי רק בי. ובאמת תלוי הכול רק בו, באדם הזה.
יש לנו כל הזמן הזדמנות לעשות עוד צעד אחד לביטול הדדי זה אל זה, לחיבור זה עם זה, להתכללות לקראת הבורא כולנו יחד להתפלל אליו, לדרוש, ואת זה אנחנו צריכים לעשות בכל רגע ורגע. ולבדוק כל פעם שאנחנו בזה נמשכים ומתקרבים לפעולה הזאת, לממש את הפעולה הזאת נכון.
דווקא בזה שמרגישים את עצמנו מעורפלים, בחוסר כוחות, אי אפשר לרכז את תשומת הלב, זה לא חשוב, זה ההיפך, זו העזרה שהבורא שולח.
שאלה: מה זה אומר מוחין דחכמה?
"מוחין דחכמה" זה אור החכמה שמתלבש בכלים לקבל על מנת להשפיע, והוא כבר קושר את כל חלקי הכלי לפעולה אחת ומבצע את הפעולה הזו, לענייננו זה כך. אבל "מוחין דחכמה", כל גילוי הבורא לנברא בכלים המתוקנים בעל מנת להשפיע הוא נקרא "מוחין דחכמה".
שאלה: לפי מה שעכשיו תיארת, איך הכי נכון להשתתף בשיעור בוקר אם זה המצב?
הכי נכון להשתתף בשיעור בוקר זה כשאני חושב איך אני נעשה יותר קרוב לחברים כמה שיותר, כמה אני מעורר אותם, דוחף אותם קדימה, גורם לחיבור ביניהם. ודווקא כשאני מקבל את כל הניתוק שיש ביניהם, חולשה, תסתכל עליהם איזו צורה יש להם היום, כולם ישנים, כולם כך מנותקים זה מזה, כל אחד באיזו צורה אחרת מהאחרים וממטרת השיעור, ואני כאן מרגיש עד כמה אני חייב, אני גם נמצא במצב כזה, מצבם משפיע גם עלי, אבל איך אני יכול להתאושש, להתעורר, להתרומם, ולהביא להם איזו אינפוזיה שיתחילו להחיות את המצב בצורה נכונה.
המצבים האלה הם דווקא כ"יתרון האור מתוך החושך". יתרון האור, מתוך החושך, ככל שהחושך, החולשה, הבלבול, חוסר האונים, הם יותר גדולים ומורגשים כך, מתוך זה דווקא כשאני משיג את האור, אני משיג אותו בכל מיני צורות נכונות, אמיתיות, גבוהות, וזה מה שחשוב לי, זה מה שאני צריך ללמוד.
וכאן אני מתחיל לראות, מה זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", שאני יכול תמיד להקים את עצמי מהמצבים הכי גרועים, הכי שפלים, ודווקא המצבים האלו הם שבונים אותי. כי כל הכלים שלי הם שבורים, וככל שהם מתעוררים ואני משתדל לקיים אותם, לכוון אותם לחיבור הנכון, לפי זה אני מתקן את הנשמה שלי.
תלמיד: אפשר להגיד שבמהלך השיעור כל מה שאמרת עכשיו זה במחשבה, ואחרי השיעור אני באמת צריך לעשות, כי עכשיו אני לא יכול לעשות כל מה שאמרת, רק לחשוב על זה.
אתה יכול הכול. אל תחשוב שאת זה אתה לא יכול או את זה לא יכול, בכל דבר תנסה לעשות הכול. קח דוגמה מתינוק, אפילו שהוא לא יכול, לא מסוגל, כך אנחנו הגדולים מבינים, אבל הוא לא מסכים עם זה, הוא עושה את שלו ואסור לנו להפריע לו. כל דבר, הוא חושב שהוא יכול לעשות הכול, וזה טוב, זו גישה נכונה לחיים, אחרת לא מתפתחים. העולם שייך לחוצפנים שאומרים "אני כן יכול" זהו. ודאי בלי לפגוע באחרים אלא בצורה חיובית. אבל העולם שייך לחוצפנים.
חוצפה כלפי השמיים זה דבר מאוד מכובד. הבורא עשה כל מיני מכשולים ואני לא מסכים איתם, אני רוצה לעבור, לקפוץ מעליהם. על זה כתוב גם הרבה.
שאלה: איפה יתרון האור כשאתה במצב של חושך?
אני רוצה בתוך החושך שאני שם נמצא לגלות שזה האור, זה האחוריים של האור. זאת אומרת, אם אני אשנה את עצמי מפַנים לאחוריים או מאחוריים לפַנים, אז אראה במקום חושך אור, אני אגלה שזה הבורא עושה לי בכוונה כדי לחנך אותי, כדי לקדם אותי, שאין מצידו שום פעולה אחרת, אלא רק כדי למשוך אותי למטרה.
תלמיד: אבל איך במצב של ערפול, חוסר ריכוז, חוסר מיקוד אתה עובד לטובת החברים?
אבל אין לי ברירה, אני מגיע למצב שאני נמצא איתם פיזית, לכן אנחנו נמצאים בעולם החומרי, פיזי, שבכל זאת תחילת קשר יהיה בינינו, והקשר הזה יהיה באיזו מין התאמה לכל הקשרים הרוחניים רק בצורה גשמית, ואז אני נכנס איתם בכל מיני קשרים, מה שנקרא "משא ומתן", "תן וקח" ומעורר את עצמי, ולאט לאט אני מעלה את עצמי מדרגה גשמית לדרגה רוחנית.
אתם לא ראיתם, אני הייתי נוכח, לא פעם אחת הייתי קם עם רב"ש כשהיינו ישנים בחדר אחד, או בחדרים סמוכים, באיזה מצב, כשהיינו נוסעים פעם בשבוע לטבריה, למירון, לעוד כל מיני מקומות כאלה נידחים, וראיתי איך הוא היה קם, מתאושש, מתעורר, עד כמה היה קשה, וכמה גם ביום, עד כמה לפעמים מרגיש את עצמו כך או כך, לא פיזית אלא פנימית, כי קשה לכוון את עצמו להיות כל הזמן מכוון להשפעה לבורא בדרגות שלו.
אני זוכר פעם אחת שכל הקבוצה שלנו, אני הייתי בקבוצה, באנו אליו לטבריה, לאותו בית שהיינו בדרך כלל באים אני והוא. אני נכנס לחדר בבית הזה, כזה קטן, נטוש, והוא יושב על המיטה בצורה כזו, ממש זקן, בלי כוח, בלי כלום, הוא רק בקושי מרים אלי את הראש ואומר "מי אמר לך לבוא?". אמרתי לו, "אני לא באתי לבד, רק החברים חשבו שטוב אם נבוא ונבקר אותך כאן, כי אתה לבד". "מי אמר לכם לבוא?" הוא היה במצב שממש כלום לא ראה, לא שמע, לא שום דבר. יצאתי מהחדר הזה, חיכו לי שם כל החברים, התיישבנו על המדרגות בחצר, לקחנו סיגריה ושתקנו.
אחרי הסיגריה השנייה אולי הוא קורא לי, "מיכאל", כי הוא ראה שלא הלכנו. אבל היינו בהכנעה טוטאלית, זאת אומרת, אם צריכים אנחנו ניסע, אם יכולים לשבת עוד אז נישב, הכול תלוי איך נרגיש מה הוא רוצה. ואז הוא אומר, "בוא", באתי אליו. הוא אומר, "אולי אנחנו ניסע למירון", מירון זה איפה שנקבר רשב"י שכתב את ספר הזוהר. התארגנו מהר ונסענו, זה היה משהו מיוחד.
יש כל מיני מצבים שאנשים עוברים, וזה דווקא הדבר המיוחד שיש בחכמת הקבלה, שהיא מכניסה את האדם עם כל מה שיש בו מהעולם הגשמי לעולם הרוחני. אני ודאי לא יכול לספר על כל מה שהיה סביב זה אבל אני רוצה להגיד שישנם מצבים מאוד לא פשוטים שאנשים עוברים. אבל כל מצב ומצב מדוד כך שהאדם, או יכול לצאת מזה או ששולחים לו שליחים, נגיד כמונו, שהגענו כשהוא היה במצב מאוד עמוק בתוך הבירורים שלו. ראיתי הרבה פעמים דברים כאלה בכל מיני צורות שונות, למדתי מזה הרבה, אנחנו פעם נדבר על כך יותר. מה שנותנים לאדם בכל מצב ומצב הוא, שמגלים לו עוד שכבה מהכלים השבורים, ובעצם מגלים אותם כדי שהוא יעלה אותם לתיקון. שישייך אותם גם לחיבור בין החברים ובינם לבורא, זה בעצם התיקון. בואו נשתדל כך להעלות את כל מה שיש לנו היום, נעשה כזה תרגיל, כמו הנושא שלנו להתחבר לעליון. זה מה שאנחנו צריכים, רק שם אנחנו מתקנים את עצמנו.
שאלה: איך כל אחד מאיתנו יכול להיות עמוד תווך כמו הרב"ש, יש לך המלצה או שזה בלתי ניתן, זו נשמה נבחרת ואנחנו סתם תלמידים?
לא. כתוב כל אחד יכול להיות כמשה, כי במערכת האינטגראלית אין לך עליון ואין לך תחתון. רק בשרשרת שאנחנו מבררים, מתקנים את עצמנו [יש], כמו בדורות של בני אדם שישנם הורים, ילדים, נכדים וכן הלאה, אבל בעצם בשרשרת כולה עצמה, כולם שווים לגמרי, זו שרשרת עגולה, זה כדור. ולכן, אין לנו מה לעשות אלא רק לבצע את מה שהמקובלים כותבים. הם כתבו את זה גם בשבילם וביצעו, וכתבו בשבילנו ואנחנו מבצעים, ואנחנו מלמדים את הדור הבא והם יצטרכו לבצע את זה, ככה זה עובד. אז נעשה את מה שמוטל עלינו ואני יכול להבטיח לכולכם, כולם יגיעו לתיקונים ולגמר התיקון. השאלה היא כמה אני בכל רגע ורגע בחיים שלי, היום, רוצה לבצע את הפעולות האלה בעל מנת להשפיע, למעלה מהדעת, לא לעצמי, זה הכול. אני רואה עליכם שאתם מתקדמים מאוד יפה, אותך אני מכיר כבר עשרות שנים, ובאמת יש על מה לשמוח.
תלמיד: אני עכשיו במצב כמו של התלמיד שאתמול התקשר אליך. לא העזתי לכתוב לך, אבל גם עליי עוברים מצבים, חוסר אהבה, כזו הרגשה.
למה אתה חושב שזה לא טוב? זה ההיפך.
תלמיד: אני מתבייש, מתבייש בכך שקיללתי.
קודם כל יכול להיות שלא יכולת להתנהג אחרת, שזה בא מהבורא. ויכול להיות שרוצים לתת לך דוגמה כזאת, להראות לך מי אתה, מה אתה, כמה אתה עוד צריך לטפל בעצמך, להתחזק, אבל זה בכל זאת בדרך, ועל מה שבדרך, אין מה לעשות. אנחנו באמת מתקדמים יפה יום יום, העיקר זו הסבלנות, כי מה שלא נעשה, הבורא עושה, הכול עושה הבורא. מגיבים על כך בצורה יותר שלמה, מוצלחת, או פחות, גם פה כמעט הכול מהבורא. ואנחנו צריכים להשתדל לעשות את מה שמוטל עלינו, זה חיבור וקצת השתוקקות אליו כמה שאפשר, ולראות מה הוא עושה. כי מה שהוא עושה זה נקרא "עבודת ה'", ואנחנו רק צריכים להיות בהכנעה מקסימאלית. אין יותר מסבלנות וכך נעבור את כל הדברים האלה. לכל אחד יש בוודאי הכבדה משלו, אבל אני בטוח שכל אחד ואחד כאן ראוי להגיע לגמר תיקון.
שאלה: בנוגע ל"כיתרון אור מתוך החושך", האם אפשר להגיד שהאור לא משתנה, הוא נשאר כמו שהיה במצב א'. אבל מבחינת התפיסה שלנו, בגלל שהחושך כל הזמן מתגלה כיותר ויותר גדול, אנחנו רואים את האור, את כל הנרנח"י שאנחנו משיגים, יותר חזק?
כן.
שאלה: המורה שלך, הרב"ש, הלך להתבודד בגלל שהוא ידע שהוא הולך ליפול באותו רגע?
אני לא יכול להגיד במקומו שום דבר, נגיד שכן. הוא לא רצה להראות לנו שישנם מצבים כאלה כמו שהוא היה [בהם], אמנם ראיתי אותו בכל מיני מקרים גם בצורות כאלה, אבל זה לעיתים רחוקות. בדרך כלל אי אפשר היה לראות עליו שום דבר שעובר. זה לא שהוא היה ללא שינויים, אבל היה את העולם הפנימי שלו והיה את העולם החיצון. העולם החיצון הוא גם העולם הרוחני. אבל כלפי התלמידים, כלפי כולם, הוא בעצמו איפה שהיה קשור לבורא, זה היה העולם הפנימי שלו ואת זה אי אפשר היה לראות.
שאלה: אמרת שנעשה היום תרגיל להעלות הכול לעליון, מה זאת אומרת להעלות הכול לעליון?
לא יודע, תשאל את החברים.
שאלה: בתחילת פסקה 21 כתוב, "אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכוח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכוח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד להשני." אז מה זאת אותה עזרה מבחוץ?
"אלא שאין להם כל הכוח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ," שיהיו בהשפעה בכוחות עצמם.
שאלה: שמעתי שאמרת שצריכים להתנהג בהתאם למצב שאנחנו רואים. יש דברים שאני רואה בעשירייה, כמו נגיד חבר שנראה לי שהוא מזיק לעשירייה, איך אני צריך לעבוד עם זה והאם אני צריך להתבטל כלפיו?
לא. אם אתם רואים שממש ישנה דוגמה בולטת שמישהו בעשירייה מפריע בעשירייה, ממש הורס אותה, אז אתם צריכים לדבר ביניכם ולהחליט מה לעשות. באיזו צורה לדבר עימו, להראות לו את זה אולי, אולי לטפל בבעיה שמפריעה לו ועושה אותו כמפריע. אתם צריכים לחשוב, לסכם ביניכם.
תלמיד: ואם רק אני רואה דבר כזה, אני צריך להמשיך להתבטל כלפיו?
להתבטל זה תמיד טוב, חוץ מדבר אחד, שהוא נגיד מושך אנשים מהעשירייה לצאת ולפרק את הקשר, רק לא זה.
שאלה: מה זאת ההרגשה הטובה שמתקבלת לאחר הביטול, למי משויכת ההרגשה הזאת? היא יכולה להיות מעצמי והיא יכולה להיות מהבורא, איך לשמור על הביטול הנכון?
צריכים לסדר את הדבר הזה שיהיה לנו ברור, שבמידה שאני מבטל את עצמי כלפי החברים, אז יחד עם החברים אני מוכן לבטל את עצמי ואותנו כלפי הבורא. זה חייב להיות בצורה מאוד מאוד ברורה שכך מכוונת. מתחיל מביטול עצמי, מהכרת הרע, שאני לא יודע מה לעשות, כמו שרב"ש כותב, אפס לפני אחד או אחד לפני אפס וכן הלאה, ואז אני מגיע לזה שאני מבטל את עצמי כלפי העשירייה, ואז עם העשירייה יחד אני דוחף אותם, מכוון אותם גם כן להתבטל כלפי הבורא, ואז יש לנו חץ, "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא" מה שנקרא, ואנחנו כך מתקדמים. תנסו לעשות את זה ולראות עד כמה זה מאיר לכם, עד כמה זה מייצב אתכם בצורה יציבה, מכאן ועד גמר התיקון.
שאלה: איך אנחנו יכולים להבין את המצבים הפרטיים של החושך שיש לנו בעשירייה?
מתוך חוסר חיבור, חוסר אהבה ביניכם, מזה אתם יכולים לברר מה היחס שלכם לבורא ולמטרת הבריאה, ולאור העליון. כשאנחנו נגיד מודדים חשמל, או עוד כל מיני תופעות בפיזיקה או במשהו, אנחנו לא מודדים את זה אנחנו מודדים משהו בתוך מכשיר. איך אנחנו מודדים בורא? מתקרב, מתגלה, מתרחק, עושה כל מיני צורות, יחסים כלפינו, איך אנחנו מגלים את הדברים האלה? מפני שאנחנו נמצאים מקושרים ביננו ובונים בזה מכשיר, ובמכשיר הזה אנחנו מתחילים למדוד אותו. גם לפי כוח, עוצמה, בהתאם לעוצמת הקשר בינינו, וגם לפי האופי של היחס שלו אלינו, לפי היחסים בינינו.
זאת אומרת, אנחנו בונים בינינו מכשיר שבו אנחנו יכולים למדוד את הבורא, את האור, את היחס העליון אלינו, וזה אפשרי רק על ידי זה שהתכונות שלנו של חיבור וריחוק של כולם, שהם יתחברו ויתרחקו ויהיו בכל מיני מצבים, ואז בזה אנחנו נגלה אותו. אבל העיקרון הוא אותו עיקרון, כמו שאנחנו מודדים איזו תופעה שבטבע, כך אנחנו מודדים את הבורא.
ואחר כך כשאנחנו אומרים אור חכמה מופיע, אור חסדים מופיע, כאלו דברים, כאלו דברים, אנחנו אף פעם לא מגלים את האור אנחנו מגלים תופעות שלו בתוך הכלים שלנו. זאת אומרת שהכלים שלנו מתפעלים ממשהו, שהסיבה שלהם נקראת אור. ולכן בלי שאנחנו נייצב את הקבוצה שהיא תהיה קשורה, שהיא תהיה מכוונת נכון להשגת הבורא, להרגשת הבורא, למדידת הבורא, אנחנו לא נתחיל להכיר אותו.
בסך הכול מה זה נקרא "חכמת הקבלה"? לקבל את גילוי הבורא בנו, להרגיש אותו, למדוד אותו, ולכוון את עצמנו כל הזמן, לכייל את עצמנו כל הזמן לקליטת הבורא בנו ביתר כוח, ביתר עדינות, ביתר דיוק, וכך אנחנו מתקדמים.
ואנחנו עושים את זה מצד הכלים, ומה שאנחנו מקבלים בתוך הכלים, התופעות שבתוך הכלים, אנחנו קוראים לזה "האור העליון", וגם כן קוראים לזה "בורא". מה זה בורא? בוא וראה, שאם אתה מגיע נכון לקליטה הזאת אז אתה רואה. אבל אתה לא תופס אותו, אלא תופעות מזה שאתה דומה לו, את התופעות האלה בך אתה מרגיש ומודד. בדיוק כמו שבעולם שלנו, בכל הכלים שלנו, חשמליים נגיד, בכל הכלים כך זה. כי כל התופעות האלה הן גם כן תופעות של האור העליון, ולכן יש להן אותה צורת קליטה ומדידה.
שאלה: אם הכלי הוא החיבור בינינו, אז מה זאת התפילה שבתוך החיבור הזה?
אבל כלי חיבור בינינו, צורות חיבור, שינויים בין החיבורים, רצון להיות מחובר בצורה מסוימת יותר גדולה או אחרת, סוג החיבור לפי עוצמה ולפי תכונות, לפי מהות החיבור, יש בזה הרבה דברים, וכל זה בא מצד הכלי, ורק על הכלי אנחנו מדברים, כי לפי הכלי הזה אנחנו תופסים את האור. האור מופשט, ממלא את כל המציאות, כל העבודה שלנו זה איך לייצב את הכלי, להבין איך אנחנו מייצבים ואיזה אור אנחנו אז תופסים בו. מה הקשר בין השינויים שבכלי והשינויים שבאור שנתפס בכלי לפי השתוות הצורה, וכן הלאה. וזו העבודה שלנו, אין יותר מזה.
תלמיד: אני מבין שהכלי יכול לייצב את האור בתוכו, אבל מה מושך את המאור המחזיר למוטב שמביא את הכלי בכלל לתפקד נכון?
הבורא פועל. אנחנו נמצאים באותו האור העליון שכל הזמן מחזיק אותנו, אחרת אנחנו לא היינו קיימים בכלל. שכל הקיום שלנו זה רק דמיון, שהאור מחזיק אותנו, את הרצון לקבל, הוא מחייה אותנו ומעורר אותנו, דוחף אותנו קדימה שנתחיל איכשהו להתעורר, להתאושש, לפעול, עד שאנחנו מגיעים לכאלו הרגשות של חיסרון שאנחנו רוצים לראות אותו, להרגיש אותו, להשתוקק אליו.
תלמיד: מידת החיבור בינינו שלא מרגישה את הבורא זאת מידת חיבור קטנה, ואז כשאנחנו מגדילים את ההשתוקקות אז אנחנו יכולים להרגיש?
ודאי, אבל תמיד האור הוא הראשון. מה פתאום שאנחנו רוצים להגדיל, להרגיש, יש התעוררות מצד העליון שהוא נותן לנו, ואז אנחנו מתעוררים מעצמנו ועושים משהו. "אני תמיד ראשון", כך זה כתוב מצד הבורא.
תלמיד: אז מה מצדנו, איך אנחנו יכולים לקדם את זה? גם קודם אמרת שאנחנו רוצים תמיד להשפיע נחת רוח לבורא על כל דבר שקורה, איך אנחנו יכולים להתעורר מזה בלי הקדם המצבים עלינו, שלא נאחר אלא נתקדם לזה?
לזה יש לך את החברה, אין לך אפשרות להשפיע על הבורא אבל דרך החברה אתה יכול להשפיע עליו, לעורר אותו וממש לשנות את כל התוכנית שיש לו כלפיך, כמה שתהיה בחברה יותר ויותר מוכן לעשות פעולות המביאות למטרה, בזה תעורר אותו, לכן מי נקרא "ישראל"? אלה שמשתוקקים ישר-אל, כתוב שהם מקדשים, מקצרים את הזמנים, הם מתפללים, דורשים, אפילו בצורה של "ניצחוני בני", ודורשים ממנו שיקדם אותנו כולנו יחד קדימה. אבל אתה צריך להראות שיש לך לזה יסוד, שיש לך חברים, קבוצה, שאתה רוצה, שאתם רק לא יודעים ואין לכם כוחות ואתם דורשים טיפול.
תלמיד: משחק בזה לא יעזור? אנחנו יודעים שההשתוקקות הזאת היא קטנה והקשר קטן אבל עדיין אנחנו רוצים לזרז את הזמנים, רוצים להגדיל את הכלי הזה, זה עובד על הבורא?
כן, צריך לעשות את כל הפעולות שיכולות לעורר את הבורא, זו כל העבודה שלנו.
שאלה: שמעתי שאצל הרב"ש העבודה בעולם החיצון הייתה גם חלק מהעבודה הרוחנית, אצלי כשאני עובד בעולם החיצון אני מפריד בין העבודה הרוחנית לעבודה בעולם הגשמי, איך אנחנו יכולים להגיע למצב כמו הרב"ש?
על ידי כך שאתה נמצא בעבודה חיצונה, אבל חושב למה אתה עושה אותה, כי באמת חבל על העבודה הזאת ולא היית עושה אותה ואתה לא מעוניין בה אבל אתה עושה בגלל שהבורא ציווה אותך לעשות, הוא ברא את העולם כך שאתה חייב להיות גם בעבודות כאלה. ולכן המקובלים בדרך כלל עבדו בכל מיני עבודות, נניח בעל הסולם עבד בכל מיני עבודות, הרב"ש עבד בסלילת כבישים, כסנדלר, אז זה לא היה כמו היום, גם כפקיד, וכולי. אבל אחר כך היו לו גם תלמידים, זה כבר היה בזמן יותר מתקדם, מודרני, הם היו רואי חשבון, כאלה שכבר מלומדים יותר.
זה לא חשוב באיזו עבודה אתה עובד אבל אתה יודע שאתה עושה אותה בגלל שאתה חייב להיות בעבודה הגשמית ובזה אתה מבצע חלק מהתיקון שלך בעולם הזה. אנחנו צריכים גם להסתכל על העולם הזה כולו. כל האנשים שנמצאים בו, בגלל שהם נמצאים בלחץ, בסבל, באיזה עבודות, יחסים ביניהם, שהאגו הכללי ממש משחק איתם ומבלבל אותם, כל זה גם עבודה רוחנית שהם עושים, אמנם ללא הידיעה, ללא ההכרה שלהם אבל הם נמצאים בזה. כך אנחנו צריכים להמשיך בכל זאת, רצוי לעבוד בעבודה גשמית, הרב"ש היה אומר כך, "יש לך כסף, אתה לא צריך לעבוד? אז אתה יכול לעבוד בלי כסף אבל אתה בכל זאת חייב לעבוד, חלק מהיום, ארבע שעות, לא שמונה אבל אתה חייב לעבוד".
שאלה: אנחנו לא מקבלים מתנות חינם, אבל כמה חשוב לחדש בכל פעם את ההתלהבות, את ההתפעלות, את הגדלות, את העיניים הבוערות שלנו, למרות שאנחנו עוברים מצבים שונים?
לא חשוב באיזו צורה אתה מגיע לשיעור בוקר, אבל אתה לאט לאט במשך השיעור חייב להתאושש ולחדש את המוח והלב, את החיבור עם החברים. אתה רואה אותם על המסכים ואתה שומע מה שהם מדברים וכך אתה נכלל איתם ומהתכללות עם הרצונות שלהם, אתה צריך להשתדל להרגיש את הלב שלהם, למה הם משתוקקים וכך אתה מתחדש יום יום.
שאלה: האם יש כזה כוח?
רק להתכלל בכולם, אין לי יותר מה לענות.
שאלה: מה הפעולה האולטימטיבית כדי לעורר בתוכנו את הבורא?
דרישה לבורא שיתגלה וילווה אותנו, כי אנחנו עשינו כל מה שאפשר כדי להתחבר ולהיות כקבוצה ואנחנו רוצים שהוא ילווה את הקבוצה שלנו קדימה, שכל משבצת ומשבצת שאנחנו רואים עכשיו על המסך, תהיה אותה הקבוצה היחידה שהבורא לוקח בין כולם ומעביר אותה קדימה ממדרגה למדרגה.
קריין: קטע 22.
"אנחנו מתאספים כאן, לייסד חברה, שכל אחד מאיתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת".
ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשִפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאיתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תִשרה בינינו"."
(הרב"ש. מאמר 1, חלק א', "מטרת החברה - א", 1984)
זה בעצם הקטע הראשון מהמאמר הראשון שרב"ש כתב לנו. אני זוכר שעשה את זה בגן כשאנחנו טיילנו בפארק ושם הוא כתב. וזה לא כל כך היה מובן, אמת, שלהשפיע קודם לאדם ואחר כך להשפיע לבורא ובמידה שאתה משתדל להצליח להשפיע לאדם אז אתה מתקדם לבורא, להתקרב לבורא, אלה דברים שהם לגמרי לא כל כך מתחברים בתוך ליבנו. אם הבורא זה בסדר, אני מוכן לשמוע, להשתחוות, כאילו גדול, עליון. אבל כלפי החברים, מה יש בחברים? זה קשה מאוד. מזלזול פשוט שאנחנו רגילים כולם "לשמור מרחק" מה שנקרא בינינו ועד שמתגלות רשימות מהשבירה. אז הרשימות שמתגלות, מתגלות דווקא רשימות כאלה שדוחפות אותנו זה לזה שאני לא יכול להתקרב, אני לא יכול להסתכל עליו, לא אכפת לי ממנו, אני מרגיש כאילו הוא נמצא בדרכי לבורא. כל מיני כאלה הרגשות ותופעות.
לכן יש כאן עבודה גדולה עד שאנחנו מגיעים ל"ואהבת לרעך כמוך". מה לעשות? רק בצורה כזאת אפשר לתקן את הכלי לגילוי הבורא, כי הבורא יכול להתגלות לנו רק מתוך הכלי, רק לפי המכשיר שנקרא "חברה". כל המשבצות בכלי הזה, בכדור הזה, ככל שאנחנו נגלה את כל המשבצות האלה ההפוכות זו לזו וזו לזו ונמצאות לגמרי בצורה שבורה. ויחד עם זה מוכן כל אחד ואחד מהמשבצת שלו להתקשר לאחרים ודרך החברים לכולם וכך כולם לכולם עד שזה מקבל צורת כדור, ואז הבורא מתגלה שם. הכלול מכוח הדחייה וכוח החיבור ומשני הכוחות האלו אנחנו בחוש נתחיל להרגיש את המציאות הזאת.
זה נשמע מאוד מאוד פשוט כביכול, אבל באמת לביצוע זה דבר הכי קשה ומסובך.
שאלה: אם כל חבר מתקן שכבות שונות איך אנחנו יכולים להסתנכרן בינינו כדי להגיע לתיקון שלם יחד?
אנחנו לא יודעים את זה לעשות, כי בשביל זה אנחנו היינו צריכים מראש להבין, להרגיש ולשלוט במערכת עצמה של אדם הראשון, אלא זה הבורא עושה. הוא מביא לנו מקרים פרטיים זה אל זה וזה אל זה, ואנחנו לא מבינים את הקשרים האלו. ולכן מה שאנחנו עוברים כל רגע ורגע אנחנו לא מבינים את הקשרים בין רגע לרגע, בין מצב למצב ואחר כך זה מתחבר. אבל כל המערכת נמצאת בשליטת האור העליון הכללי שיצא וקיים סביב המערכת הזאת כאור מקיף. והאור הזה שלוחץ על המערכת מעורר את כול השכבות במערכת להתחבר בכל מיני צורות עד שכל החלקים האלה מגיעים לחיבור השלם.
זה לא בידיים שלנו. רק בדרגות יותר גבוהות אנחנו מתחילים להכיר קצת יותר בעבודה המערכתית, מה יש בתיקון של מערכת אדם הראשון. ואז אנחנו נקראים שותפים של הבורא וכבר מתחילים להיות בעבודה יותר הכרתית, בהבנה, להתכלל בתוכניות שלו. אבל בינתיים זה לא עם הכלים שלנו שעדיין לא מוכנים להסתדר ביניכם, להתחבר ביניכם כדי שאנחנו מתוך החיבורים שביניהם נתחיל להבין את צורות החיבור, המגמה של החיבורים וכן הלאה.
אבל לאט לאט זה יקרה. זה מאוד מעניין. זה בעצם התענוג שאנחנו מקבלים מזה שהכלי השבור לגמרי מתחיל להסתדר בכל מיני צורות בהשלמה. על זה כתוב שאין תענוג יותר גדול מהתרת הספקות. דווקא להתאים את הכלים שהם כל כך רחוקים והפוכים, שלא יכול להיות שום קשר ביניהם ופתאום אתה רואה כמה הם משלימים זה את זה ומההשלמה הזאת באה שלמות. אנחנו נגיע לזה.
שאלה: דיברת על להעביר אינפוזיה לחברים. איך אני צובר בי את המאור מתוך המאמצים בלימוד, כדי להפוך אותו לאינפוזיה לחברים, איך אני צובר את זה בי?
תחשוב על החשיבות. על חשיבות הפעולה שאתה צריך לעשות ומתוך זה לאט לאט יתברר לך איך לבצע.
(סוף השיעור)
-
תהילים קל"ח ו'↩