שיעור בוקר 24.04.12 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

כתבי רב"ש, כרך א', עמ' 243, מאמר "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי" (עמ' 134 בחוברת פסח)

heb_o_rav_kitvey-rb-1986-11-tfila-amitit_2012-04-24_lesson

תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי

תשמ"ו - מאמר י"א
1985/86 - מאמר 11

"הכתוב אומר, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף, ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. ויהי, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

ויש להבין מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". וכי לא היו להם יסורים יותר גדולים במצרים. וכאן משמע, שכל שועתם, היינו כל היסורים שלהם, היו רק מן העבודה. כמו כן כתוב "וישמע אלקים את נאקתם", משמע, ששמיעת התפלה היתה על נאקתם, שהוא רק על העבודה.

ונפרש זה על פי דרכינו. הנה ידוע, שמטרם שהאדם נכנס לעבוד בעמ"נ להשפיע, אלא על סיבות, כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, ובהסולם דף קפ"ה אות ק"צ, קצ"א), שיש שתי סיבות, שהן גורמות, שבשבילם יעסקו בתו"מ:

א. בשביל שיהיו לו תענוגי עולם הזה. ואם לא יקיים את התו"מ, הוא מתיירא, שהקב"ה יעניש אותו.

ב. שיהיו לו תענוגי עולם הבא. והיות שהוא מתיירא, שאולי לא יתנו לו, זאת היא סיבה שלו, המחייבתו לקיים תו"מ.

ובזמן שהסיבה המחייבתו לקיים תו"מ היא מטעם תועלת עצמו, אז אין כל כך התנגדות מצד הגוף, כי בשיעור שמאמין בשכר ועונש, הוא יכול לעבוד עבודתו, וכל יום הוא מרגיש, שהוא מוסיף והולך. וכן היא האמת, שכל יום שהוא עושה מצות ועוסק בתורה, הוא מצטרף ליום של אתמול, וכך הוא הולך ומוסיף את הרכוש שלו של קיום תו"מ.

והטעם הוא, היות שעיקר הכונה שלו היא על השכר ואינו חושב על הכוונה, היינו שתהיה כוונתו בעמ"נ להשפיע. אלא הוא מאמין בשכר ועונש, שעל מעשה שהוא עושה, הוא יקבל שכר. לכן כל כוונתו רק למעשים, שיהיו בסדר בכל פרטיה ודקדוקיה. אחרת, אם המעשים לא יהיו בסדר, בטח שלא ירצו לקבל את עבודתו ולשלם לו שכר תמורתן. ובזמן שהוא רואה, שהמעשה, שהוא עושה, הוא בסדר, כבר אין לו על מה לדאוג.

ומשום זה כל הדאגות שלו, הן רק על הכמות. פירוש הדבר, שהוא צריך להשתדל לעשות יותר מעשים טובים. ואם הוא תלמיד חכם, אז הוא יודע, שהוא צריך יותר להתעמק בענין שהוא לומד, ובמעשי המצות הוא צריך יותר לדקדק, שיהיו לפי הלכה, אליבא דכל הדעות. והוא משתדל תמיד להחמיר על הדינים, שלפי הלכה הנוהגת מקילין בה, והוא משתדל להחמיר. אבל יותר מזה אין לו על מה לדאוג.

נמצא, אלו אנשים, שהסיבה הגורמת להם לקיים תו"מ, והיא מבחינת עול מלכות שמים, כדי שיהיה להם שכר בעולם הזה ובעולם הבא, אין הם נצרכים לה', שיהיה להם את הכוח, שיוכלו לעסוק בתו"מ. כי לפי שיעור אמונה שלהם בשכר ועונש, כבר הגוף מרשה כל אחד לפי דרגה דיליה, לקיים.

מה שאין כן אלו אנשים, שרוצים לעבוד עבודת הקודש בעמ"נ להשפיע, בלי שום תמורה, אלא שהם רוצים לקיים תו"מ מטעם גדלות ה', ולכבוד גדול יהיה להם אם יתנו להם לשמש את המלך, וכמו שכתוב בזה"ק הנ"ל, וזה לשונו "יראה דאיהו עיקרא, הוא שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט העיקר והשורש".

ומפרש שם בהסולם, שיש ג' אופנים ביראת ה':

א. דהיינו יראה מעונשים שבעולם הזה.

ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהנום. ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא, שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף, ומסובבת מתועלת עצמו. אלא יראה שהיא עיקר, היא שירא מהשי"ת משום שהוא גדול ומושל בכל. עד כאן לשונו.

נמצא, שגדלות ה' היא הסיבה שמחייבתו לקיים התו"מ. וזה נקרא, שכל רצונו הוא רק להשפיע לה', הנקרא "להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו".

וכאן מתחילה הגלות, היינו שלא נותנים לו לכוון, שעבודתו תהיה בשלא על מנת לקבל פרס, היות שהוא נגד הטבע. והגם שהאדם יכול לכוף את עצמו, אף על פי שהגוף לא מסכים, כדרך שהאדם יכול לעשות סיגופים, אף על פי שהוא נגד הטבע, אבל זה שייך לומר על מעשים, זאת אומרת, בכדי שהאדם יעשה מעשים שלא לרצון הגוף, הוא יכול ללכת למעלה מהדעת, הנקרא נגד רצון הגוף.

אבל הוא לא יכול ללכת נגד ההרגשה והשכל שלו, היינו לומר, שהוא מרגיש אחרת מכפי הרגשתו. למשל, אם אדם מרגיש שקר לו, או שחם לו, הוא אינו יכול לומר, שהרגשתו היא אינה אמת, ולהכריח את עצמו ולהגיד, שהוא מבין אחרת, מכפי שהשכל שלו מחייב, או שמרגיש אחרת, מכפי שהוא מרגיש עכשיו. הלא אין לו עצה אחרת רק לומר את מה שהוא רואה.

נמצא, בזמן שאדם רוצה לקיים תו"מ בעמ"נ שהוא רוצה להשפיע לה', הלא מטבע של הגוף הוא לא לעשות שום תנועה, אם הוא לא רואה, שתהיה לו איזה תמורה. אם כן אין לו שום אפשרות לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו.

וכאן מתחילה הגלות, היינו היסורים, שכל כמה שהוא עובד, הוא לא רואה שום התקדמות. למשל, אם הוא בגיל עשרים, מצד אחד הוא יכול לומר, שכבר יש לו רכוש של עשרים שנה, שעסק בתורה ובמצות. ומצד שני הוא יכול לומר, היות שהוא כבר קיים תורה ומצות עשרים, ועוד לא הגיע, שתהיה לו היכולת לעשות משהו להשפיע, אלא הכל נבנה על היסוד של אהבה עצמית.

נמצא, שכל היסורים והמכאובים שהוא סובל, הם מה שלא יכול לעבוד עבור ה', והוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, והגוף, שהוא משועבד להקליפות, לא נותן לו לכוון את הכוונה הזו. אז הוא צועק לה', שהוא יעזור לו, כי רואה שהוא נמצא בגלות בין הקליפות, והם שולטים עליו, ולא רואה שום עצה, שתהיה לו מציאות, שיוכל לצאת מתחת שליטתם.

נמצא, שאז תפלתו היא נקראת תפלה אמיתית, מטעם שאין בידי אדם לצאת מגלות הזו. וזהו כמו שכתוב, "ויוציא ישראל מתוכם, כי לעולם חסדו". להיות שדבר זה הוא נגד הטבע, כנ"ל, רק הבורא יכול להוציא את ישראל מגלות הזאת. אבל היות שידוע, שאין אור בלי כלי, פירוש, שאין מילוי בלי חסרון, וחסרון הוא הכלי המקבל את המילוי, ומשום זה, מטרם שהאדם נכנס לגלות, היינו אם לא רואה, שאין הוא בעצמו יכול לצאת מהגלות, אין שייך לומר שיוציאו אותו, כי הגם שצועק, תוציאו אותי מהמצב הזה, שבו אני נמצא, אבל אין זו תפלה אמיתית, כי מאין הוא יודע שלא יוכל בעצמו לצאת.

אלא דוקא בזמן, שהוא מרגיש את הגלות, שייך לומר כך, היינו שיתפלל מעומק הלב. כי בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש כאן ב' תנאים:

א. שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע. זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון.

ב. שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלוא הנימא. אז הוא נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו. ואז תפלתו היא אמיתית, משום שהוא רואה, שמצד עצמו אינו יכול לפעול מאומה. אז, כשהוא צועק לה', שיעזור לו, הוא יודע זה מהעבודה, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". זאת אומרת, מזה שעבדו ורצו להגיע לדרגת, שיוכלו להשפיע לה', וראו שלא יכולים לצאת מהטבע שלהם, אז התפללו מעומק הלב.

ובזה נבין מה ששאלנו, על מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", שמשמע מכאן, היסורים הכי גדולים, שעל זה היתה כל הצעקה שלהם, היו רק על העבודה ולא על שאר דברים. אלא, שהמדובר הוא, שצעקו על מצבם, שלא היה ביכולתם לצאת מאהבה עצמית ולעבוד לשם שמים, שזו היתה הגלות שלהם, שגרמה להם יסורים, שראו שהם מונחים תחת שליטתם.

נמצא בזה, שבגלות מצרים השיגו כלים, היינו רצון שה' יעזור להם לצאת מהגלות כנ"ל, שאין אור בלי כלי, שרק מתי שמתפללים תפלה אמיתית, שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להיוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו, זה נקרא תפלה אמיתית."

רב"ש נותן לנו כאן כמה נקודות חשובות בדרכנו. קודם כל שצריכים להגיע לתפילה אמיתית. תפילה אמיתית זה על מה שחסר לי באמת. התפילה צריכה להתקבל למעלה, זאת אומרת החיסרון של העליון והחיסרון של התחתון צריכים להיות אותו חיסרון. מצד העליון חיסרון לתת, ומצד התחתון חיסרון לבקש. במה הם שווים? בכך שהאדם צריך להגיע לכך שחסר לו באמת רק להשפיע וחסר לו לדעת שרק הבורא יכול לתת לו את המילוי הזה, היינו את תכונת ההשפעה, כוח להשפיע, אפשרות, הזדמנות להשפיע, את כל התנאים. כלומר שהבורא יפתח לו את הרצון להשפיע ויפתח לפניו יכולות להשפיע, למי, מה ואיך.

כל המערכת הזאת של ההתקשרות נקראת "תורה", האור שמגיע, היכולת. אבל לפני כן אדם צריך לעבוד. קודם כל לבדוק מה הוא רוצה, אילו רצונות יש בו, עד כמה הם כולם לעצמו, לשרת את עצמו. אחר כך על ידי התכללות בסביבה הנכונה, אם הוא מקבל משם ערכים, אז הוא מתחיל קצת להשתנות, ומתחיל לשמוע שהרוחניות היא כולה לא שמכַוון לעצמו, אלא שהוא מכַוון לזולת.

הידיעה הזאת מגיעה לו מאוד מאוד בקושי, בצורה איטית. הוא שומע אותה, אבל עד שקולט, עד שמרגיש את זה ממש בתוך הרצון שלו, לוקח הרבה זמן. כי מהשמיעה ועד הביצוע, זו דרך ארוכה מפני שצריך לתת יגיעה. למרות שנמצא בתוך הרצון לקבל בתכונות הטבעיות שלו, הוא צריך לעשות פעולות הפוכות, של השפעה, של חיבור, ודאי שפעולות מלאכותיות, לא ברצון, הנקראות "למעלה מהדעת".

ועל איזה חומר דלק, על איזה שכר הוא עובד? הוא לא יכול לעבוד בכך שיהיה טוב לאחרים, בכך הוא לא מרגיש שכר, לשם כך הוא לא יוכל להרים את היד, הוא לא מסוגל לעשות פעולה הקטנה ביותר לשם כך. הטבע שלו לא עובד עם חומר דלק של השפעה, הוא עדיין לא נכלל כבר עם הזולת ברצון אחד, כך שאם הוא ממלא את הזולת הוא כמו ממלא את עצמו, עדיין לא מרגיש את זה כך, לכן הזולת בשבילו כלא קיים. למלא את הזולת זה לגמרי מנוגד למטרת האדם.

לכן הוא עושה פעולות מכאניות ממש, כאילו הוא משפיע לזולת, כאילו הוא מתחבר עם האחרים, אבל ודאי שהוא נמצא במטרה לתועלת עצמית. אבל אם בכל זאת הוא יודע יותר ויותר שזו הדרך, זו נקראת "יגיעה" יגעתי, ואחר כך "מצאתי", ובינתיים האור משפיע ומשנה בו משהו בפנים, בתוך הרשימות, בתוך הנשמה. כך לאט לאט הוא מתחיל להרגיש חשיבות בבורא, חשיבות בחברה. אלה דברים שמתעוררים ונבנים בתוך האדם במהלך שנים רבות וכך הוא מתקדם.

זאת אומרת שלאט לאט הוא מתחיל לראות חשיבות בהשפעה, קודם לתועלת עצמית ואחר כך חשיבות בהשפעה שהיא בעצמה חשובה. יש לו בזה עליות וירידות. פעם הוא מחשיב יותר השפעה, לשם השפעה. פעם מחשיב השפעה לשם תועלת עצמית, כלומר יש לו משהו ששייך לתהליך, למטרה, למשהו. פעם הוא בכלל לא חושב על זה, אלא רק על קבלה ואז במה הוא עוסק בכלל, ועושה ביקורת על כל הדרך שלו. וכך הוא מתקדם בכל מיני מצבים.

ההתקדמות צריכה להגיע לתפילה אמיתית. כל המרכיבים, והיכולת להגיע לתפילה אמיתית הוא מקבל מהסביבה. אין באדם עצמו כלום השייך לאותו מצב שבו כל המרכיבים שייכים להשגה רוחנית. הוא צריך מורה שכל הזמן ילווה אותו, הוא צריך קבוצה כדי לממש איתם את התהליך, הוא צריך ספרים כדי לקבל דרכם את המאור המחזיר למוטב. שלושת המרכיבים האלה לגמרי לא שייכים לרצון לקבל ולחיים הגשמיים שלו.

האדם צריך לסדר אותם מרכיבים כך שעל ידם הוא חייב להגיע לחשיבות, לרוחניות בפני עצמה, שזו כבר השפעה מהאור, ודאי זה לא נמצא אצלנו בטבע ולא יכול להיות דבר כזה. מה זה רוחניות בפני עצמה? איך אני יכול להעריך דבר שלא מביא לי שום תועלת אלא אני צריך רק להשקיע בו, להשקיע וזהו, ולהיות מרוצה שאני משקיע בו? אלא האור שמאיר לאט לאט מביא לנו את היכולת הזאת שאנחנו מתחילים להעריך קשר לרוחניות, היינו קשר לבורא כך שכדאי לנו להיות שייכים לזה.

ואז אדם מגיע לחיסרון אמיתי. אמיתי זה נקרא שגם בעוצמה הוא גדול כמו שצריך, אבל אמיתי הוא גם בזה שהבורא מקבל אותו, את החיסרון הזה. ואז נוצר ביניהם מגע פנים לפנים, כמו שאומר הרב"ש, ברצון של הבורא וברצון של הנברא. ואז אדם מתעלה מעל האגו שלו, זה נקרא שמתגלה לו הבורא ונכנס כבר לעבודה בעל מנת להשפיע.

כל התהליך מתחלק בעיקרו לשני חלקים. חלק ההכנה לתפילה אמיתית ומרגע שמשיגים את התפילה אמיתית והלאה, אנחנו עם התפילה הזאת כבר מתקדמים הלאה. גם לפני כן הכל מתקדם רק על ידי התפילה, זאת אומרת על ידי גילוי חיסרון כל פעם יותר ויותר מתקדם. אבל מהשגת חיסרון אמיתי, כבר מתחילה להיות השגת הבורא.

שאלה: איך אפשר לדעת כמה אדם קרוב באמת לתפילה אמיתית ומה היא באמת התפילה האמיתית?

כמה שהוא קרוב לתפילה אמיתית, זה לפי החיסרון שרוצה רק הזדמנות להשפיע, להיטמע בכולם, באחרים, בבורא. להיטמע, הכוונה לא שהוא נמצא שם, אלא הוא לא נמצא בכלל. זאת אומרת שאין לו מעצמו שום דבר, אלא רק כדי לקיים את החיסרון של הזולת ושל הבורא. זה כמו גלגלתא עיניים דבינה שכולה השפעה ורוצה רק להרגיש באח"פ שלה מה כולם רוצים. זה מה שחשוב.

שאלה: מה הסימנים שאדם הגיע לייאוש מלא מכוחותיו?

הסימנים שאדם מגיע לייאוש האמיתי מכוחותיו, ולא סתם לייאוש, ייאוש אמיתי זה שיש לו החלטה ברורה ששום דבר לא יעזור לו חוץ מהבורא. וזאת אומרת שיש כאן אפס מעצמו ומאה אחוז מהעליון. זה בעצם הייאוש האמיתי. ייאוש לא אמיתי, שסתם מיואש, זאת אומרת שעוד לא הגיע ל"אין עוד מלבדו". אין עוד מלבדו מדובר תמיד כלפי המקבלים. אז מה שאני לא אגיד, תמיד נמצא שם ה"אני" ואיזו הבחנה שאני משיג. אז אני אומר, "אין עוד מלבדו" שמצידי כך אני מתייחס למציאות, שכל המציאות כולה היא כוח אחד. גם עכשיו שאני מדבר, אומר שזה מאותו כוח אחד. אז כשאני אומר מיואש, זה צריך להיות רצון אמיתי, תפילה אמיתית, היא חייבת להיות כוללת בתוכה שתי הבחנות תמיד, אני והעליון.

שאלה: איך להתמודד עם הכבדה ברצונות הגשמיים כמו אוכל, מין וכסף? ומדוע ההכבדה מכוונת דווקא אליהם? ואיך התכללות בקבוצה תעזור?

זה נכון, ככל שאדם מתקדם, יש לו כל מיני רצונות גשמיים שגדלים יותר ויותר, מתגברים והוא חושב שהם מפריעים. תלוי, מאוד תלוי עד כמה שזה מפריע או לא מפריע, עד כמה שמגביל את עצמו או לא. השאלה היא לאיזה צורך הוא משתמש בהם.

בכל פרט שבגשמיות אנחנו בסופו של דבר אחרי התיקונים צריכים להשתמש רק בתנאי שכולם יהיו בעל מנת להשפיע זו נקראת "רוחניות". זאת אומרת, אין הבדל בין גשמיות לרוחניות, כל רצון שעל מנת לקבל הוא גשמי, ואותם הרצונות על מנת להשפיע זה רוחני. ולא חשוב אילו רצונות, לא חשוב באיזו רמה. השאלה האם אדם משתמש בהם באמת האם משקר לעצמו, או לא משקר, יש כאן בירורים גדולים, לשֵם מה, לשם מה הוא עובד.

שאלה: יש הרבה רגעים קטנים של תחושה שהבורא עוזר לך. האם זו אשליה?

אחר כך הוא ידע. אפשר לומר שאין לנו רגע אחד שהבורא לא עוזר, אלא שהאדם חושב כך, ומרגיש כך. אבל צריכים להבין שהכל מתקיים רק בעזרתו, רק בכוח היוצא ממנו.

שאלה: כיצד להגיע להבחנה ששום דבר לא יעזור חוץ מהבורא, הרי צריך להרגיש את הבורא ואיך אפשר להרגיש אותו לפני שהשגנו חיסרון אמיתי?

ואיך להשיג חיסרון אמיתי אם לא מרגישים את הבורא? לכן ניתנה לנו מדרגה מיוחדת מאוד שנקראת "העולם הזה", נמוכה, מכאנית, שאנחנו יכולים לעשות כאן פעולות שהן לא שייכות לרוחניות. ואז על ידי פעולות האלה שלא שייכות לרוחניות, שאני סתם מבצע אותם, על ידי זה אני מושך מאור והוא מסדר לי, מתקן אותי, מייצב לי חסרונות, כוונות. אני בעצם לא פועל לכיוון זה ממש באותה רמה, אני לא נמצא בקשר עם האור. הוא אור מקיף, אני מזמין אותו כך על ידי גישה אלטרנטיבית, לא גישה ישירה אליו. ואז הוא מפעיל כל מיני יוצרות שבי ומסדר כך שאני פתאום רוצה. למה? איך? אני לא יודע. ככה.

שאלה: עכשיו כשעובדים לקראת קבוצת אחת עולמית, האם העבודה שלנו בקבוצה המקומית משתנה?

אנחנו צריכים לתת לעצמנו דין וחשבון מדויק, ברור, ומאוד רציני. אנחנו צריכים ללמוד מההנהגה הכללית, מההשגחה הכללית של הבורא בעולם, עד כמה שהעולם זקוק לתיקון, ועד כמה שאנחנו עדיין רחוקים מלבצע אותו, להשתתף בו, להיות המעבר לתיקון. וזה צריך לעורר אותנו ולהעמיד אותנו בצורה מאוד רצינית והחלטית, במה אנחנו עוסקים. אסור לנו לעשות חשבון רק על עצמנו, ושאנחנו בסדר ויכולים עוד‏ לחכות. אלא החשבון הוא מאוד מאוד רציני ואפילו מעורר חרדה.

כמו שבעל הסולם כותב על הישועה, ועל כך שאם עם ישראל לא מקיים את התנאים שצריך, אז הוא מזמין בכך שהחיצוניות גוברת על הפנימיות, ואז באמת מגיע לצרה גדולה. אותו המשחית שהוא הזמין בעצמו, מתחיל לשלוט בעולם.

לכן אנחנו צריכים להתייחס באחריות גדולה, כל אחד כלפי הקבוצה, כל קבוצה כלפי כל הקבוצות, וכלפי הקבוצה הכללית העולמית, וכל הקבוצה העולמית כלפי העולם. האחריות מאוד רצינית. אנחנו נמצאים באמת בשנה שהיא מאוד מאוד מכרעת על כל ההתקדמות ההיסטורית. או בדרך תורה או בדרך ייסורים.

שאלה: אנחנו יודעים שיש הרבה משחק בעבודה, האם יש מקום למשחק בעבודה בתפילה אמיתית?

כל הזמן שהאדם משתדל להתקדם, הוא מתקדם אך ורק על ידי תפילה, אמתית או לא אמתית, אבל רק על ידי גילוי החיסרון. זאת אומרת, אם אתה רוצה למדוד בכמה ובאיזה צורה אתה נמצא בהתקדמות, אתה צריך לספור את אותם הרגעים שבהם אתה מגלה חיסרון כמה שיותר מעומק הלב כלפי הבורא. כי החיסרון הזה הוא שמפעיל את המאור המחזיר למוטב.

ממך תלויה רק "העלאת מ"ן, מה שנקרא‏. ולפי זה תספור כמה פעמים אתמול מצאת את עצמך בהעלאת מ"ן, בגילוי החיסרון כלפי הבורא כדי להגיע לאיזו התקדמות, להשפעה לזולת, לקבוצה, לחיבור, לחיבור לאנושות כולה. לא חשוב איך, אבל האם היה או לא היה? אם לא היה, אז "לא היה יום דאתמול". לא היה אתמול, מחקת אותו מההיסטוריה שלך.

שאלה: לי יש תזכורת בפלפון, כל חצי שעה לחשוב שלבבות החברים ידאגו כלפי המטרה, ואני באמת מתאמץ וקורא משהו, האם זה אמתי או מזויף?

זה גם טוב. כל דבר שאדם עושה, אפילו אם זה לגמרי מכני, זה גם טוב. הכל עובד, הכל פועל, יש גם לזה מקום. אבל צריכים בהחלט להבין שחיסרון אמיתי זה מה שמפעיל את המערכת, זה מ"ן שכבר נקלט במלכות והיא מפעילה את זו"ן דאצילות, ואבא ואמא וכן הלאה. זוהי התפילה אמתית.

תלמיד: דווקא ההרגשה שאני כן יכול לעשות משהו בכוחות עצמי, זאת המכשלה הגדולה מפני התפילה מעומק הלב, דווקא מכיוון שהמערכת מושלמת. זאת אומרת, אני מתאר לעצמי שהמכונה שברא הבורא היא מושלמת דווקא מהבחינה הזאת שהיא חושבת שיש לה איזשהן יכולות, כי אם לא הייתה היכולת הזאת, אז היא הייתה רואה את המציאות יותר טוב. כשלוחצים על כפתור גלידה, אני מקבל תענוג מגלידה, אני רוצה גלידה. לוחצים על כפתור אחר אני רוצה לישון.

זאת אומרת, מעוררים בך חיסרון לאיזה מילוי ספציפי, ואז אתה מתעורר למלא אותו. אז מה? וודאי שאומר הבורא "אני הראשון"‏, הוא המעורר. מה אכפת לי שהוא מעורר אותי? ‏

תלמיד: איך מנטרלים את היכולת הזאת, כי בכל זאת, אני רוצה להתעורר אליו מעצמי?

במה אתה יכול להיות הראשון? תתאר לי מצב שבו אתה עושה פעולה מאפס, בלי רשימות, בלי חסרונות. מאיפה זה מגיע? מאיפה זה מתחיל? אתה מתחיל לבנות בניין כאשר אין לך חומר, אין לך שום דבר, אין לך אפילו מחשבה, אין לך כלום. מאיפה תיקח את כל הדברים האלה?

תלמיד: אם נתחיל משלב קצת יותר מאוחר.

מאיזשהו מקום שבו אתה מתחיל לחשוב שמכאן והלאה זה אני?

תלמיד: כן, נניח במחשבה.

בסדר, נניח שממקום כלשהו בא לך לעשות משהו‏, ונראה לך שזה אתה, ואתה מממש. מה הלאה?

תלמיד: אני מייצר אצל משהו חיצוני ממני, אצל הבורא, צורך להתעורר אלי. בדיוק ההפך ממה שקורה עכשיו.

איך אתה יכול את זה לעשות?

תלמיד: אני יודע איך לעשות את זה עם ילד. אני בא אליו עם ספר, או עם סרט, או עם איזו מחשבה בראש, ואני מעורר אצלו משהו.

לילד יש חיסרון כללי למשהו, ואתה רק פונה לאותו החיסרון הכללי ומייצב בו איזה מין חיסרון ספציפי, מיוחד, למה שאתה רוצה. אני יכול לבוא אליו ולתת לו להריח משהו, נניח איזה סטייק, ואז הוא ירצה סטייק, וכך אני מעורר אותו.

זאת אומרת, אתה נותן לו על ידי האורות המקיפים, על ידי חיסרון שאתה מעורר, אבל החיסרון כבר נמצא בו, על זה אנחנו לא מדברים. אנחנו לא בונים חיסרון, אנחנו לא הבורא, ולא יכולים לברוא אותו, אבל לעורר את אותו החיסרון אתה יכול.

עכשיו השאלה היא אחרת, כי אין לי חיסרון להשפיע, אז מה אני אעשה?

תלמיד: אני יכול להגיע עד לנקודה הזאת שבה יש חיסרון.

איך אתה תגיע לזה בכלל? מאיפה אתה מגיע לזה בכלל, איך אתה יכול להתקרב אליה אפילו במילימטר אחד? מהרצון לקבל שלך, איך אתה יכול לעשות איזו תנועה לקראת הרצון להשפיע?

תלמיד: איך אני הולך ולומד שבע שנים רפואה?

כי זה כדאי לך.

תלמיד: נכון אז אני פועל מאותה הסיבה.

מאיפה אתה רואה שכדאי לך להשפיע, זה לא נמצא בטבע שלך. בכלים שלך אין דבר כזה שאתה תהנה מכך.

שאלה: כשאני הולך ללמוד רפואה, אני יודע שאני צריך לעבור תקופה ארוכה של לימודים, ולעבוד.

התקופה לא חשובה, כי בסופו של דבר מאיר לך האור בסוף אותה התקופה.

שאלה: אני יודע שיאיר האור.

אתה רואה את זה מהסביבה, אתה מסתכל על רופאים. הרי אתה לא עושה דברים שאין בהם שום היגיון, אתה לא הולך ללמוד שבע שנים מבלי שאתה עושה חשבון.

שאלה: אני יודע שהחיסרון נבנה לטווח ארוך.

זה לא חשוב האם הוא נבנה לטווח ארוך או קצר, אני מוכן כל החיים להשקיע, כדי שאחר כך יעשו לי מצבה מזהב. לא אכפת לי מכל החיים, רק בסוף, כשאני כבר לא נמצא, חשוב לי שתהיה לי מצבה יפה. לא חשוב האם זה רחוק או קרוב, אבל אני רואה שזה תענוג. בכלים האגואיסטיים שלי אני מרגיש שכדאי לי. מה זה שבע שנים? כלום.

שאלה: אז ההרגשה הזאת שכדאי לי, זה הקשר שלי עם הבורא, ולא התענוג.

לא, אין לך קשר כזה עם הבורא.

שאלה: אז איפה הקשר?

אין קשר.

שאלה: אז איפה השתוות צורה, איפה אני נדבק בבורא?

לא יודע. תמצא, ותראה שאתה לא נמצא איתו בשום קשר, איך יכול להיות?

שאלה: אני כותב לו כל הזמן מכתבים.

כן, בסדר, תכתוב לו ותשים בכותל, תעשה מה שאתה רוצה אין בעיה. אבל האם אתה באיזו צורה בכלל יכול לחשוב לכיוון שלו. ובכלל אין מה לדבר על לעשות איזו תנועה וגם מחשבה. הכל דורש אנרגיה. כמו שאומר בעל הסולם, מאיפה יהיה לך הכוח המניע, מאיפה יהיה לך מניע, כדאיות לכך?

שאלה במאמר הזה מדובר על ייסורים וכנראה על תענוגים.

אתה רואה שכל העולם כולל אותך, כולם מסתובבים סביב הייסורים או התענוגים, ורוצים למצוא אותם ברצון לקבל, שזה כל החומר הבריאה, ולא יכולים למצוא כלום. באידיש זה נקרא "ברוך", זו המלכודת, הצרה, זה בור כזה שלשם נופלים. ואין מה לעשות. אין פתרון, גם לך וגם לכל העולם, לאף אחד אין פתרון.

שאלה: אז מה אנחנו עושים פה?

מי הם "אנחנו", אולי אנחנו עושים משהו, ואתה לא.

שאלה: נניח שאני היחיד שלא עושה.

אולי. אני רק שואל על אותה הנקודה, איך ובאיזו צורה אני יכול לפנות לבורא. אני כולי רצון לקבל, והאופן שבו אני פונה, זה רק למילוי הרצון לקבל. רק למלא אותו. אז איך אני יכול לפנות עם זה לבורא? זו לא פניה לבורא.

שאלה: אם יש בי את הרצון הזה, אם יש בי את הצורך הזה לקבל, ואני יודע שזה בעצם מה שהבורא ברא, אז אני יכול להפוך את זה. כי כל רצון שלי זה רצון שלו, ולהיפך.

לשם מה אתה כך הופך את הרצון לקבל?

שאלה: לרצון להשפיע.

איך ועל ידי מה?

שאלה: כי הוא ברא שלמות, הוא רוצה שאני אגיע למקום הזה.

אני לא ראיתי את זה אף פעם בעולם. אף פעם אני לא ראיתי דבר כזה. זה נס.

שאלה: אני שמעתי את זה כאן ממך הרבה פעמים?

אני אומר לך ברצינות. בחיים לא יכול להיות דבר כזה במציאות שאתה תוכל להפוך את הרצון לקבל שלך לרצון להשפיע. או כוונה על מנת לקבל לעל מנת להשפיע. אתה לא מסוגל לבצע זאת.

תלמיד: אז זה מחזיר אותי לשאלה. זאת בדיוק ההסתרה, זה בדיוק מעשה ידיו. איך הוא יוצר אצלי את התחושה שאני יכול לעשות משהו.

זה משהו אחר. למה הבורא מבלבל אותנו כך, שאנחנו חושבים שאנחנו מסוגלים בעצמנו להגיע להשפעה.

תלמיד: זאת השאלה.

זאת שאלה אחרת לגמרי. למה הבורא עשה כך שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים לשנות את עצמנו.

תלמיד: בסופו של דבר זאת השאלה.

זה לא בסופו של דבר, זאת רק בהתחלה. כי בשאלה הזאת נמצא כל העולם. זאת הצרה של כל העולם, שעדיין מחפש איך הוא יכול לשנות משהו כאן.

הבורא עשה כך כדי שבסופו של דבר נגיע לשבירה, ונראה שאנחנו לא מסוגלים שום דבר לעשות. פשוט מאוד. זאת אומרת, יש לך ידיעה בראש, ויש לך רצון בגוף, בלב, שאתה יכול להגיע למטרה. לא חשוב איזו מטרה, אתה חושב שאתה מסוגל. עד שאתה מגיע ממש לשבירה, ולא מסוגל לכלום.

והמרירות הזאת חייבת להיות. זו לא המרירות הסופית, זה לא "ויאנחו בני ישראל מהעבודה", זה עוד לפנינו, אבל זו כבר החלטה ברורה שאדם בתוך עצמו נכלל רק מרצון לקבל במוחא ובליבא. ולכן אין לו מנוף שיכול לשנות את הרצון לקבל. הוא נמצא בתוכו וזהו. וכדי לעשות משהו, אתה צריך כוח נוסף ואין לך.

איך לפנות לכוח הנוסף הזה? בשביל מה? כדי לצאת מהרצון לקבל. מה לעשות? להפטר ממנו. אז אם יש לך כזאת צרה שאתה רוצה להפטר מהרצון לקבל ולא בכוח שלך, כי בכוח שלך אתה כבר מיואש לגמרי, אז אתה מחפש מה לעשות, וצועק "הצילו".

אבל זה לא מספיק. השאלה היא מה אתה רוצה לעשות עם הרצון לקבל שלך? רק לברוח מצרה? זה לא מספיק. אתה צריך להגיע למצב שאתה תרצה להשפיע. מאיפה אתה תיקח את זה? אומרים לך שמהמשבר הגלובלי מביאים אותך להבנה שאתה חייב להיות קשור ברצון טוב לכולם. או שאתה חייב להבין שאתה צריך להיות קשור יפה עם כולם בקבוצה. זה היינו הך אם זה במימד קטן או במימד גדול יותר. זה בדרגה רוחנית יותר גדולה וזה בדרגה גשמית, אבל בעצם אלה אותם המבואות, אותם התהליכים.

אז בלי שאתה נכלל בכלל, בסביבה ועל ידי הסביבה, אתה לא שייך לכוח השני שבלעדיו אתה לא משנה דבר. לכן הסביבה היא הגורם לשינוי שלך. ואם אתה לא מתייחס אליה, אתה נמצא רק בתוך הקונכייה שלך, בתוך הקליפה הזאת כמו התולעת בתוך הצנון. ואתה לא יודע על כלום ממה שמחוץ לזה.

לכן בתוך הצנון, בתוך החיים האלה מלאי המרורים, נתנו לך סביבה. אתה צריך לארגן אותה, כי סביבה אתה לא יודע מה זה, קבוצה אתה לא יודע מה זה, אך תלוי איך אתה מסתכל עליה, כמו רבי יוסי בן קיסמא. אם אתה מסתכל עליה בצורה נכונה, אתה מתחיל לבנות מנוף, משהו ששייך להשפעה לעומתך.

ואז בעבודה הדדית עם הסביבה, כבר יש לך איכשהו אפשרות להתקדם. אבל כשאתה אומר כמו גיבור ש"אני עכשיו משנה את עצמי", זה ממש כקוף בבני אדם, זה לא ייצא. מאיזה חכמה אתה אומר שאתה מסוגל לשנות את עצמך, כשאין בתוך האדם כלום מהשפעה? מאיפה תיקח את זה?

ההיפך, כל ההשפעה שהייתה לאדם בשורשו, הפכה להיות אצלו לצורך הקבלה, להשפיע על מנת לקבל. אתה לא מסוגל להפוך את העל מנת לקבל הזה לעל מנת להשפיע. ההיפך, אתה כל הזמן מגדיל בזה את העל מנת לקבל.

תלמיד: אלא אם כן ראיתי דוגמה כזאת שהצליחה. שאני בכוחות עצמי עשיתי משהו והובלתי איזשהו מהלך, ובסופו של דבר בסוף הדרך, קיבלתי את השכר שלי.

עשית כל מיני פעולות וקיבלת שכר. זה בסדר, כך כל העולם. לא חשוב אם עשית פעולות השפעה או קבלה, אבל קיבלת בזה שכר ברצון לקבל. בסדר גמור, הרווחת. מה הלאה?

תלמיד: אם הובילו אותי למצב הזה שאני רואה שבכוחות עצמי אני מצליח להשיג משהו, אז בסופו של דבר אני צריך לשבור את זה ולעבור דרך איזו מערכת שבירה.

נכון.

תלמיד: אז אני כבר הגעתי למסקנה מי עומד מאחורי זה, וזהו.

לא יעזור לך. זה מה שבעל הסולם אומר "המיואש מכוחותיו עצמו", עד שאתה מגיע בעצמך לשבירה. האם אתה יכול לעבור למשהו בלי שברון לב? אתה יכול עכשיו להגיד, "זהו, אני כבר בטוח שאני לא יכול לעזור לעצמי". וברגע הבא אתה ממשיך הלאה. זה בלתי אפשרי.

לכן צריכים לעשות פעולות, וכמה שיותר להזדרז, בקבוצה, בהפצה, בכנסים, בכל מיני דברים, בכל דבר שרק אפשר, עם הסביבה. ואז אתה מגיע לשבירה. כך אתה לא מגיע לשבירה. אתה תגיע בדרגת הדומם, כמו כל העולם.

(סוף חלק א')