שיעור בוקר 31.05.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 387, מאמר "מתן תורה",

אותיות ח'-ט'

קריין: כתבי בעל הסולם. עמ' 387. מאמר "מתן תורה", אות ח'.

אות ח'

"כי הדבר הזה דומה לעשיר אחד, שקרא לאדם מן השוק, ומאכילו ומשקהו ומעניק אותו מכסף וזהב וכל חמדה יום יום. וכל יום מרובים מתנותיו על הקודם לו, וכן מוסיף והולך.

לסוף שאלוהו העשיר: "אמור לי, אם כבר נתמלא כל משאלותיך?"

וענהו: "עדיין לא נתמלאו כל מבוקשי, כי מה טוב ומה נעים היה לי, אם כל הרכוש והחמודות הללו, הגיעני על ידי עסקי עצמי, כמו שהגיעו אליך, ולא להיות בתור מקבל מתחת מתנת ידיך בחסד".

ויאמר לו העשיר: "אם כן, לא יברא עוד איש, שיוכל למלאות משאלותיך".

ודבר זה טבעי הוא. כי הגם שמצד אחד הוא טועם תענוג גדול, ומוסיף והולך כפי שיעור ריבוי מתנותיו, הנה יחד עם זה, מצד השני, קשה לו לסבול מבושה את ריבוי ההטבה הזו, שהעשיר הולך ומרבה עליו בכל פעם. כי חוק טבעי הוא בעולם, שהמקבל מרגיש כמין בושה ואי סבלנות, בעת קבלתו המתנת חנם מאת הנותן, מחמת חסדיו ורחמיו עליו.

ומכאן נמשך לנו חוק שני: שלא יצוייר בעולם, מי שיוכל למלאות חפצי חבירו במילואם, כי סוף סוף לא יוכל ליתן לו את האופי והצורה של קנין עצמיית, שרק עמה נשלם כל ההרחבה בכל השלימות הרצויה.

והנה זה אמור רק כלפי הנבראים. מה שלא יתכן ומתאים כלל כלפי שלימותו הנעלה ית' וית'.

וזהו שהכין לנו: ע"י היגיעה והטרחא, להמציא את רוממותינו בעצמינו, ע"י העסק בתורה ומצות. כי אז כל העונג והטוב, המגיע לנו ממנו ית', דהיינו כל הכלול בדבר דבקותו ית', יהיה כל זה בבחינת קנין עצמינו, שהגיע לנו ע"י מעשה ידינו. שאז אנו מרגישים עצמינו בבחינת בעלים בדבר. שאין לנו טעם של שלימות זולתה, כמבואר."

שאלה: אני עושה הרבה יגיעה בשביל לא לגעת בלחם חסד, אבל אם הבורא יעשה לי עכשיו נס, זה שוב יהיה ברחמיו וחסדיו המרובים עליי וגם זו תהיה מתנה ממנו בלי שום קשר לכמה אני עבדתי. מה הופך את כל התהליך לתהליך שבו אני רוכש את הטוב והעונג וזה לא לחם חסד?

איפה בעל הסולם אומר לך שאתה צריך להתייגע?

תלמיד: בפסקה האחרונה כותב בעל הסולם "וזהו שהכין לנו: ע"י היגיעה והטרחא להמציא את רוממותינו בעצמינו, ע"י העסק בתורה ומצות." והוא ממשיך ואומר, שזה גורם לכך שאנחנו רוכשים את המדרגה והיא לא כלחם חסד.

כן.

תלמיד: אני עובד כבר הרבה שנים ומתייגע וטורח המון בעשירייה, בכל המקומות. אם כרגע יקרה לי נס שהבורא יוציא אותי מהמקום שבו אני נמצא וטורח וייגע, זה יהיה בכל זאת בחסדיו וברחמיו הרבים. זה יהיה כמתנה מעל ומעבר לכל היגיעות שעשיתי, ובכל זאת, אם אני חש את זה כחסדים וברחמיו הרבים, אני ארגיש לחם חסד. מה יקרה במשוואה הזאת אם אני ארכוש את המדרגה לא כלחם חסד, על אף שזה בחסדיו ורחמיו הרבים?

אין לך תשובה?

תלמיד: יש לי תשובה אם אעשה זאת כלפי מישהו אחר שהוא יקר לי, ואז אני אדרוש להתייחס באופן שווה ערך ליחס של הבורא לאדם היקר לי שהוא בינינו, אבל כלפי עצמי אין לי תשובה.

יש למישהו תשובה?

תלמיד: להסתכל על זה כמקום עבודה.

במה זה עונה על השאלה?

תלמיד: אם אני מקבל מהבורא תוספת, התוספת הזאת לא באה רק למלאות, היא באה להמשך הדרך.

כן.

תלמיד: היא לא באה בפני עצמה, ממש לא, יש סיבה שהיא מגיעה. אם היא הייתה מגיעה רק להשלמה, אז בסדר, אבל היא לא באה ככה. היא מעוררת רשימות חדשות, והיא בעצם גורמת לך לעשות יותר יגיעה מתוך הקרבה אליו.

כן.

שאלה: נראה לי שהתשובה ברורה, "המבקש עבור חברו נענה תחילה". אם הוא מתייגע עבור החברה והוא נענה, אז חוץ מלשמוח על זה אין עוד מה לעשות.

זה מספק?

תלמיד: אני חושב שאולי אחרי היגיעה האדם כבר לא מזלזל במה שהוא קיבל, ואז יהיה לו כלי להחזיק את זה ולא לאבד את זה יותר. זה יהיה ההבדל בין אם הוא מקבל את זה מראש מהבורא, בלי להתאמץ, לבין אם הוא מקבל את זה אחר כך כשזה נהיה לו יקר וחשוב. אני חושב שזה ההבדל בין שני המצבים.

בסדר, נשמע.

תלמיד: נס מגיע בצורה של גילוי גדלות הבורא ואין על זה שום הגבלה. אפשר לקבל מזה תענוג ולהתענג ולהתענג עד לנצחיות.

כן.

תלמיד: אומרים "יגעת ומצאת תאמין", "יגעת ולא מצאת, אל תאמין", "לא יגעת ומצאת, אל תאמין".

כן.

תלמיד: אני חושב שהתשובה היא במאמר של רב"ש שקראנו לפני כמה ימים "מלכויות זכרונות ושופרות". למה? ככל שאני מקבל בקושי את הדבר שאני חפץ, מקבל את עול מלכות שמיים בכל פעולה ופעולה ואני זוכר את זה, מטמיע את זה בתוכי, כך אני מצליח לשמר ואני אפרסם את זה בשופרות.

כן.

תלמיד: לא בטוח אם זה נכון, אבל אולי יש גם עניין התכללות, שהבריאה מחולקת לאין סוף פרטים, שכל פרט נותן את היגיעה שלו ובסוף כל היגיעות כאילו מתחברות לאחת. לכן לכאורה הנברא כן נתן יגיעה אינסופית והוא מקבל על זה כאילו הוא רכש את זה.

דבר מעניין, כן.

תלמיד: במקום אחר נדמה לי שבעל הסולם אומר שאם אדם יעשה חשבון הוא יראה שבגמר התיקון הוא זוכה לעולם נצחי ומילוי שלם, לעומת הזמן הקצר שהשקיע, אפילו אם עבד במשך כל חייו הגשמיים. הוא יראה שבסך הכול השקיע שבעים שנה וקיבל כזאת תמורה, ולכן הוא צריך להרגיש בושה. זה כך אם עושים את החשבון בכלי קבלה, אבל בכלי השפעה החשבון הוא אחר, אנחנו לומדים שהאדם מרגיש מילוי פי תר"ך פעמים, ולא מפני שיש יותר אור פתאום, אלא מטעם גדלות הבורא, זה המכפיל. אז נראה שאותו המכפיל קיים גם בעבודה, לא רק בשכר. זאת אומרת, אם אדם עושה את אותה עבודה אבל כלפי הבורא, מכאן מגיע המכפיל הזה, ואז אין את הבעיה של הבושה.

בסדר, מעניין.

תלמיד: כל עוד האדם נמצא ברצון לקבל שלו, הוא מרגיש לחם חסד ובושה, אבל אם הוא כבר תיקן עצמו ורוצה רק להשפיע לבורא, אז אם הוא מקבל, הוא מקבל את זה בשביל הבורא ואז זה כבר כאילו שלו, הוא עושה את זה בשביל להשפיע לבורא.

כן.

שאלה: איך לבנות את גדלות הבורא כך שנוכל אחר כך להתחבר עם התענוג של הבורא?

אם אנחנו יכולים להתכלל בפעולה של הבורא, בחיבור, אז אנחנו יכולים להתכלל גם בקבלת התענוג שבא מהבורא.

שאלה: אם העשיר רוצה לעבוד על החבר שלו, להשמיד אותו, אז הוא יכול לעשות את זה בקלות. להביא אותו לאיזה קזינו, לגרום לו להתמכר לסמים, יש לו את כל האמצעים להכניס אדם גם נגד רצונו לאיזה מקום שהוא רוצה. אבל לחכמים אין שום שיטה איך להביא אדם כנגד רצונו למקום שאליו הוא צריך להגיע, כך שהוא בעצמו יידע להרוויח את כל המתנות, את הכסף. על אף שהחכמים אמורים להיות הרבה יותר חכמים מהעשירים הרשעים, כך העולם מסודר.

בסדר גמור, טוב.

שאלה: האם היגיעה שלי מתפתחת לפי כמה שאני הולכת למעלה מהדעת?

כן.

תלמידה: מה צריך לקרות שאני אוכל להגיד לעצמי שאני עשיתי את זה?

כן.

שאלה: נאמר שבפעם השנייה הוא אף פעם לא יהיה מסוגל לספק את הצרכים שלו. "ומכאן נמשך לנו חוק שני: שלא יצוייר בעולם, מי שיוכל למלאות חפצי חבירו במילואם". למה הכוונה? וזה ממשיך "כי סוף סוף לא יוכל ליתן לו את האופי והצורה של קנין עצמיית, שרק עמה נשלם כל ההרחבה בכל השלימות הרצויה."

מה זה קניין עצמית?

"קניין עצמית" שיהיה ברור לאדם שהוא הרוויח ולא שקיבל את זה כמתנה ממישהו, זה מאוד חשוב. לכן יש מתן בסתר, כל מיני פעולות כאלה.

שאלה: בכל זאת ההתפתחות של האדם ברוחניות מביאה אותו יותר ויותר להכרה, הרגשה והשגה של גדלות הבורא. האם זו ההתפתחות הנכונה עד שהוא מגיע לדבקות מוחלטת?

כן.

תלמיד: זה אומר שאין עוד מלבדו, הוא היה, הוא עושה את כל המעשים, הוא ראשון, הוא אחרון. כלום לא עשיתי, הכול הוא עשה. למה אני הבעלים של הדבר?

כי אתה הצלחת לפתח כלי לקבלת המתנה.

תלמיד: הוא עזר לי, הוא עשה לי את זה.

לא.

תלמיד: בסופו של דבר אדם רואה כאילו שכל היגיעה שהוא עשה, תמיד הבורא היה מאחור, לא?

הבורא היה מאחור. אבל בורא שמארגן את הכול זה לא אומר שהוא עושה, העיקר שהאדם עושה מה שמוטל עליו.

תלמיד: מה זה אומר, הוא עשה, הוא עושה, הוא יעשה את כל המעשים כולם?

הכול עושה הבורא חוץ מדבר אחד, שאדם מרגיש שזה בא עקב יגיעתו.

תלמיד: האם בסוף הוא משאיר לאדם גם את זה?

כן. הוא משאיר את זה לאדם, כי אחרת איפה גדלות הבורא.

תלמיד: זאת הנקודה שמאפשרת את העצמאות והדבקות ביחד. אבל בעצם היא לא ממש קיימת, כי כאילו אין עוד מלבדו.

זה מה שיש.

שאלה: הקשר בין היגיעה לבין הזכייה. איך היגיעה הופכת כלי לזכייה? בעצם אדם צריך רק להגיע לבקשה הנכונה, כל היגיעה שלנו זה להגיע לבקשה הנכונה.

כן.

תלמיד: האדם מרגיש שזו הבקשה שלו, הוא לא משקר לעצמו. ברור שאת כל הפעולות האור עשה עליו ועשו החברים. אבל הוא התייגע כדי להגיע לבקשה הנכונה, והבקשה לא נעלמת. וכל היתר אפשר לייחס לבורא. אם האדם מרגיש שהוא זה שמבקש, זאת זכות גדולה לבקש את הדבר הנכון.

כן.

אות ט'

"אמנם כן ראוי לנו להתבונן בעיקרו ומקורו של חוק טבעי הזה, ומבטן מי יצא לנו הפגם בושה והאי סבלנות הזה, שאנו מרגישים בעת קבלת החסד ממי שהוא?

אולם דבר זה מושכל מחוק הידוע לחכמי הטבע, אשר כל ענף טבעו קרובה ושוה אל שורשו:

א. וכל הענינים הנהוגים בהשורש, יתרצה בהם גם הענף שלו, ויאהב אותם ויחמודם, ויפיק תועלתו מהם.

ב. ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בהשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם, לא יוכל לסובלם, וגם ניזוק מהם.

וחוק זה מצוי בין כל שורש וענף שלו ולא יעבור.

ומכאן נפתח לנו פתח, להבין המקור מכללות התענוגים והיסורים, הקבועים בעולמינו:

א. כי מתוך שהשי"ת וית' הוא השורש לכל בריותיו אשר ברא, לפיכך כל הענינים הכלולים בו ית', ונמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה, יבושמו לנו וינעמו לנו. משום שטבעינו קרובה לשורשינו ית'.

ב. וכל הענינים שאינם נוהגים בו ית', ולא נמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה, זולת על פי קוטבה של הבריאה עצמה, יהיו אלה נגד הטבע שלנו. ויהיה קשה לנו לסובלם.

דהיינו, אנו אוהבים המנוחה, ושונאים מאד את התנועה, עד שאין אנו עושים שום תנועה, אם לא להשגת המנוחה. והיה זה, בשביל שהשורש שלנו איננו בעל תנועה זולת בעל המנוחה, ואין תנועה חס ושלום נוהגת בו כלל. ולפיכך יהיה זה גם כן נגד טבעינו ושנואה לנו.

ועל דרך זה אנו אוהבים מאד את החכמה, ואת הגבורה, ואת העושר וכו'. שהוא משום, שכל אלה כלולים בו ית', שהוא שורשינו.

ועל כן שונאים אנו מאד את הפוכם, כמו הסכלות, והחולשה, והעניות. משום שאינם מצויים כלל ועיקר בהשורש שלנו, שזהו העושה להרגשתינו מאום ושנוא, וגם מכאובים לאין לסבול".

שאלה: מצד אחד אנחנו אוהבים תכונות שנמצאות בשורש שלנו, מצד אחר אפשר להגיד שאנחנו אוהבים מה שנוח לאגו שלנו, אם כך מה ההבדל בין זה לזה?

התכונות שאנחנו אוהבים באות מהשורש וגם התכונות שנוחות לאגו באות מהשורש של הטבע.

תלמיד: אבל אלה אותן תכונות בפועל.

למה?

תלמיד: אנחנו אוהבים אושר, אנחנו אוהבים דברים טובים, מה שנוח לאגו, ומצד שני הכול נמצא בשורש. אלה אותן תכונות. יש לזה איזה הסבר, או פשוט זה כך וזהו?

מה שבא מהשורש שלנו אנחנו אוהבים, כי אנחנו באים מאותו מקור.

מה עוד אתה שואל?

תלמיד: איך זה שאותן תכונות שנמצאות בשורש גם נוחות לאגו?

כן, כך אני בנוי, אני גם יוצא מאותו שורש.

שאלה: באותם מקרים שהאדם מזהה מהעבר שהיו לו אפשרויות להשפיע והוא פספס, האם עליו להצטער או להיאחז ב"אין עוד מלבדו"?

זה תלוי במצב שבו הוא נמצא היום, עכשיו, כרגע.

תלמיד: וכשהוא נזכר בעבר עליו להצטער? זה טוב להצטער על המצבים הקודמים?

לא.

תלמיד: אז להיאחז ב"אין עוד מלבדו" ולהמשיך הלאה?

כן.

שאלה: בעל הסולם כותב פה, בסעיף ב' "ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בהשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם, לא יוכל לסובלם, וגם ניזוק מהם." ואז הוא אומר למטה "ועל כן שונאים אנו מאד את הפוכם, כמו הסכלות, והחולשה, והעניות. משום שאינם מצויים כלל ועיקר בהשורש שלנו". מאיפה כל הסבל בעולם אם זה לא נמצא בשורש שלנו? למה אנחנו רואים צרות, ובלגנים וכל מה שמסביב, הרי יש את המשפט שאומר "אין עוד מלבדו", אז מאיפה באות הצרות האלה, אם זה לא מהשורש שלי, מה גורם לזה?

אם בעל הסולם אומר שאנחנו הפוכים מהשורש הטבעי שלנו, אז למה אני מקבל בחיים שלי את כל הצרות שאני רואה, את כל הבלגנים מסביב. זאת שאלה שהרבה שואלים עכשיו, אם הכול "אין עוד מלבדו" אז למה הצרות מסביב, הצרות האלו לא קשורות לשורש שלי.

מה לענות לו?

תלמיד: כל מדרגה אנחנו משיגים מהאחוריים, את הפנים אנחנו לא רואים, אנחנו מתחילים מאחורה, מההיפוך, ודרך ההיפוך אנחנו מגיעים למקור שזה השורש, שזה הטוב והמיטיב.

תלמיד: אם כך אני אמשיך לשאול את השאלה, בעל הסולם אומר בסעיף א' "כי מתוך שהשי"ת וית' הוא השורש לכל בריותיו אשר ברא, לפיכך כל הענינים הכלולים בו ית', ונמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה, יבושמו לנו וינעמו לנו. משום שטבעינו קרובה לשורשינו ית'." אם אנחנו קרובים לשורש שלנו ואומרים הכול "יתברך", והכול "אין עוד מלבדו" והוא רק טוב איתנו, למה אני צריך לראות הכול מסביב בצורה כזאת. החבר ענה מה שענה אבל הוא לא נתן לי תשובה. במה זה תלוי? מה הסיבה לכך שאנחנו רואים את כל הזוועות מסביב?

רצון ה'.

תלמיד: סתם כך, רצון ה'?

אין בעולם חוץ מזה שום רצון, רק רצון הבורא.

תלמיד: אבל למה רצון הבורא נעשה בצורה כזאת שרואים את כל החושך הזה מסביב?

זה מה שאנחנו רוצים לדעת מהלימוד שלנו.

תלמיד: מה זאת אומרת?

כתוצאה מהלימוד אני רוצה לדעת מה קורה לנו, למה אנחנו נמצאים במצב כזה, לאיזה מצב אנחנו צריכים להגיע כדי להרגיש יותר טוב.

תלמיד: אני מבין שאתה מבין צעד אחד קדימה. אז למה באמת אנחנו נמצאים במצב כזה רע עכשיו?

כדי לחפש תשובה.

תלמיד: איך?

כדי לחפש תשובה לשאלה, למה אנחנו מרגישים כל כך רע.

תלמיד: אנחנו לומדים שהכול תלוי בחיבור בינינו. אבל למה זה כך אם אנחנו קשורים לשורש והכול טוב? האם הבורא בכוונה מביא לנו כזה מצב רע?

בטח.

תלמיד: למה? מה הסיבה?

כדי שאנחנו נגיע למצב הטוב הנכון.

תלמיד: זאת אומרת אנחנו צריכים להתהפך? בעזרת מה, איך מתהפכים? זאת השאלה הנצחית.

מתהפכים על ידי המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: אין דרך אחרת?

לא, איזו דרך? יש לך אמצעי. הבעיה היא שבאמצעי אתה צריך לאחוז בכמה תנאים, במה שאתה, במה שאתה רוצה להיות, ומאיפה תקבל את הכוח להתהפך.

תלמיד: ומה נראה לך? שאנחנו מצליחים בזמן האחרון לעשות את זה או עדיין לא? כי אני רואה שהכול חושך עדיין, ממש חושך.

חושך לא אומר כלום.

תלמיד: אלא?

נגיע לאור.

תלמיד: על ידי מה?

על ידי המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: זאת הדרך היחידה?

כן.

שאלה: מה זה אומר שהשורש שלנו הוא בעל מנוחה?

אין לו חיסרון ולכן הוא בעל מנוחה.

תלמיד: אנחנו צריכים להגיע לשם?

אנחנו צריכים להגיע אבל הוא רואה אותנו כבר במצב הזה.

שאלה: מבחינת התענוג אנחנו קרובים לשורש, מרגישים את האור, ומבחינת הכלים אנחנו הפוכים. אנחנו רוצים לקבל והוא המשפיע, והמאור המחזיר למוטב צריך לעזור לנו להפוך את הכלים שלנו. אנחנו רואים פער בין התענוגים של האור לבין ההופכיות של הכלי, והחברים עוזרים למשוך את האור המחזיר למוטב הזה, להידבק בכלי האחד הזה, כי רק הוא יכול להפוך לאט לאט את הכלים שלנו, ולבנות את הכלים הנכונים כלפי אותה הבריאה. האם זה נכון, זה בכיוון?

כן.

(סוף השיעור)