שיעור בוקר 30.09.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 15.10.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/2rBAa9jf?activeTab=transcription&mediaType=video

סוכות 2003, שיעור 9

כדי לזרז את הדרך שלכם, אולי כדאי לכם כבר להסתכל על אותן הטעויות שאנחנו עשינו, על המסקנות שקיבלנו, וליישם אותן על עצמכם. כעיקרון אם האנושות לא הייתה משתמשת בזה, אז מדור לדור היא לא הייתה מתקדמת, לא הייתה שום קידמה. לכן כדאי להיות נוכח בסמינר הזה.

לא רק יספרו לכם על הארגון והעבודה בתוך הקבוצה, אלא העיקר כאן הוא ביחס לעבודה בין האנשים, באיזה אופן אפשר לעשות ביניהם קשר יותר הדוק. אני חושב שכאן בכל זאת הקבוצה של בני ברוך נמצאת בכמה מדרגות יותר גבוה משאר הקבוצות, אז כדאי לקבל את זה. ואפשר בצורה מאוד מהירה ממש, באופן מילולי, תוך מספר חודשים ליישם את זה בקבוצות שלכם.

נשארת לנו עוד שאלה אחת, הייתי אומר מאוד מעניינת, והיא על השיעורים ועל ההרצאות, איך להעביר אותם, איך לבנות את ההרצאות. וכאן נשארת לנו אפשרות יחידה והיא לגנוב מהנסיעה שלנו לים שהייתה מתוכננת לארבע שעות, אם ניקח משם שעה וחצי זה יהיה טוב. נארגן במקום זה לפחות את אלה בבירור שנמצאים בכזה מצב, שהם נותנים שיעורים, מארגנים שיעורים, מעבירים הרצאות, או רוצים לעשות את זה, זה מעניין אותם, מתארגנים לעשות, מתכוננים, רוצים להיות מרצים או מורים. כולנו נצטרך ליישם את התפקיד הזה מתישהו, בלי אפילו להסתכל על איזשהן תכונות ארציות שלנו, כישורים לזה.

לכן אני מאוד ממליץ שאחרי האוכל נתארגן כאן משתיים עד שלוש וחצי. אני מבקש ממי שמרצה שיתכונן היטב למאורע הזה, איך הוא מעביר בנפרד הרצאות, בנפרד שיעורים. כעיקרון מי שיש לו באמת הצעה קונקרטית או ניסיון שהצטבר, מה הולך, מה לא הולך, אולי זה רק מבחינתו, אבל בכל זאת זה מעניין את האחרים. היינו רוצים לצלם את כל זה ואחרי זה איכשהו לנצל את כל זה, אני בכל אופן מוכן ללמוד מזה.

אתם יודעים שהעיקר אצלנו הוא העבודה עם הטקסטים. אמר כאן תלמיד שלנו שהוא ידוע כמקצוען באינטרנט, במדיה שלנו, שנכון להיום האינטרנט זה בעיקר טקסטים. השיעור טוב, אבל הוא עובר לאחר מכן כמה מעניין שהוא לא יהיה, גם ישנה אפשרות לחזור עליו בצורה של וידאו, אבל בכל זאת עדיף לחזור על הטקסט עצמו. הייתי ממליץ לכם לקחת אותו, להדפיס ולעבד אותו עם עט, כאילו לערוך אותו, או להוציא ממנו חלקים בשבילכם, אבל לעבוד בכל זאת עם המילים, עם הטקסט. כל אחד מאיתנו במקרה הזה הוא לא קורא אלא כותב או עורך, וזה מאוד עוזר להתעמק בתוך הטקסט.

אני אגיד רק דבר אחד, שאם לא קראתי את כל המאמרים של בעל הסולם לפחות מאתיים פעמים, אז זה אומר שאני פשוט לא קראתי אותו. ואתם תראו איך בהתעמקות הבאה בתוך הטקסט, בטקסט שמוכר לכם לחלוטין, שאתם מכירים את כל הפסיקים והנקודות, סובבתם אותו בכל דרך, פתאום הוא יתהווה לכם כך שאתם פשוט תיפלו לתוך העומק שלו ותתחילו לחיות שם כבר בדרגה אחרת, וכך יהיה הרבה פעמים.

כלומר העבודה עם הטקסט היא הכרחית לכל אחד, לא רק למורים ולאיזה מישהו אלא לכולם. חוץ מזה, איך להוציא ספרים, איך לערוך אותם, כל מה שקשור לעיבוד של החומרים והטקסטים, על זה יהיה לנו גם לימוד. אני לא מכריח אף אחד.

עוד שאלה אחת. האם זו הדרך היחידה שבה הוא רואה שניתן להתקדם בה למטרת הבריאה?

קיימת תיאוריה שאומרת שישנו בורא, זה הכול תיאורטי, שאומרת שהוא יחיד, זה גם לא מוכח, ועל הכול אפשר להגיד ככה, על זה שאפשר להשיג אותו, על זה שיש לו איזו מטרה, הנהגה כלשהי, וכן הלאה. את כל זה אנחנו מקבלים על בסיס אמונה, ולאחר מכן מתחילים לראות בזה איזו לוגיקה. אפילו מתוך חוסר הגיון, מוך הניגוד של ההרגשות שלנו, של התכונות שלנו, אנחנו מתחילים לראות את ההוכחות של זה.

לבעל הסולם יש מאמר מעניין "מחקר מדעי על בסיס ניסיוני", על הכרחיות עבודת ה'. את המאמר הזה כבר מזמן לא קראתי, אבל אני אעבד אותו שוב אחרי הסמינר הזה, ואנחנו נוציא אותו בצורה של חוברת. הכול נמצא בשלבי הכנה, כל המאמרים האלה נמצאים בשלבי הכנה לחוברות קטנות, כל מה שאנחנו לומדים, "הערבות", "השלום", וכן הלאה, הם כולם יצאו בחוברות.

בשביל אדם שפשוט עומד בודד, עירום, כמו ילד באמצע היקום ולא יודע לאן לפנות, אובד עצות, אז כמובן בשבילו כל השיטות האלה, כל הקריאות האלה של כל מיני זרמים למיניהם, לימוד, הם שווי ערך. או שמשהו מושך אותו יותר או פחות בהתאם למבנה הפנימי שלו, או שהוא נמשך יותר אל ההסברים המדעיים של הבריאה, או יותר אל הרגשי, או למשהו ממוצע ביניהם.

חכמת הקבלה אומרת בצורה ישרה וברורה, כפי שכותב בעל הסולם בשיר, שכל מה שתראו אתם תראו ולא אף אחד אחר. תעברו את המחסום ותראו, אף אחד אחר לא יראה את זה. זה פחות או יותר מה שהקבלה מדברת עליו עכשיו, שאומנם אתה רואה, אבל אתה רואה רק את התכונות השליליות של זה, את שלבי המעבר.

אבל התחושות האלה זה לא נקרא לראות, הן לא ברורות ומורגשות על ידנו. למעשה מה שנגלה בפני האדם, מה שנקרא "הראייה" של העולם העליון, הוא ברור, מושג, נמדד, ניתן לחזור עליו, ניתן להעביר אותו, ניתן ליישם אותו, לשחזר אותו מחדש, והכול בבירור מוחלט. ואילו התחושה ביחס למצב שלנו היום שנקרא "מדומה", הוא לא ריאלי ולחלוטין לא קיים, וזה שהיום אנחנו מרגישים כקיימים בתוך האני שלנו, בעולם שהוא בצורה הגיונית קיים סביבנו, אני, הגוף שלי, כל מיני אובייקטים שסובבים אותי, כל מיני שינויים. למעשה כאשר אנחנו עוברים את המחסום, אז כל העולם הזה, כל הקשרים האלה, כל מה שהצטבר בי כקיים בצורה הגיונית, מתפוגג.

אני לא מאבד את הקשר עם העולם הזה, אני ממשיך להתקיים בו, יש סביבי אנשים, אבל כל הקשרים, כל התכונות, כל ההוראות של הטבע, כל התגובות של בני האדם על אותם הציוויים של הטבע, על מחשבת הבריאה מה שנקרא, כאשר כל זה מתגלה, זה נראה אחרת לגמרי. עד אותו הרגע שהאדם יגיע למצב הזה, אומנם אפשר להגיד לו את זה, אבל הוא ידמיין לעצמו משהו, יתאר לעצמו, אבל לא יותר מזה.

לכן להוכיח לאדם, כפי שהיו לי כאן כל מיני שאלות כאלו, האם יש דרכים אחרות לתלמידים שלי, במקרה הזה אני אומר מה שאמר לי הרב "לך תבדוק". אנחנו לא מחזיקים אף אחד. האדם צריך להרגיש בתוכו, והספקות יהיו בו כל הזמן כל עוד הוא לא יעבור את המחסום, והספקות יהיו יותר ויותר גדולים. לכן הר סיני נקרא כך, "הר" מלשון הרהורים, כלומר זו כמות עצומה של הרהורים שתחתיהם עומד האדם ומסתכל על ההר הזה ולא מתאר לעצמו באיזה אופן הוא יכול להתגבר עליו. ואם הוא לא יתגבר על ההרהורים האלה בתוכו, אז הוא לא יקבל את האור העליון שיתחיל כבר לתקן אותו.

ואני שהולך בעקבות העצה של הרב שלי, הלכתי להרצאה אחת בתל אביב, למרות שלא הייתי צריך את זה, כי כבר לפני זה עברתי את כל המקובלים האלה בישראל, ידעתי מה זה, הייתי בכל מקום. הייתי אצל ברג, אצל הבבא סאלי שהוא באמת היה מקובל גדול. היו אז אנשים חזקים כאלה שנמצאו באמת בעולם הרוחני. והיו גם שרלטנים כמו היום, שמאחורי כל מיני שיטות פסיכולוגיות מוכרים לנו את הדרך לעולם הרוחני. אבל האדם צריך לבדוק את כל זה, לעבור את כל זה. אם הוא נמשך לזה, אז עדיף להגיע כמה שיותר מהר לאיזו הכרה, ודאות, ולא להסתובב בספקות. לכן התשובה לשאלה היא מאוד פשוטה, לכו ותיווכחו. אם יש שם משהו שמושך, אז תישארו שמה.

האדם עובר במהלך ההתפתחות שלו במשך אלפי שנים כל מיני מצבים, ונמצא בכל מיני אמונות ושיטות, חיפושים, אבל הוא צריך לעבור אותם ואחרי זה שוב לחזור גם אם לא בחיים האלה. הוא צריך לעבור את כל זה, לעבד את כל המצבים האלה לפי הסדר. האר"י אומר על זה, שאם אדם עדיין לא הבשיל מגיע לחברה של מקובלים, אז הוא בצורה מכנית כמו ילד מתכלל בזה, מבין שאולי זה עדיין לא בשבילו, אבל אנשים גדולים נמצאים פה והוא רוצה להיות כמוהם, לכן הוא מפתח את עצמו בצורה מהירה. וכזה אדם קטן בקבוצה כל כך חזקה יכול באמת ליישם בעצמו הרבה מאוד רשימות ולהגיע למצב של בשלות.

אבל כל עוד לא יוצא הרשימו האמיתי שלו, הוא עדיין נחשב כלא נכלל בקבוצה. לכן אנחנו רואים בקבוצות שלנו אנשים שהם פשוט עוד לא מוכנים. הם יושבים, הם לומדים, עושים משהו, אבל הם עושים את כל זה מכך שהם מסתכלים על אחרים, כי אמרו להם, ולא מתוך השגה, הכרה פנימית של התהליך הזה שעובר עליהם, הם לא נכנסים לתוכו, הם לא תופסים אותו בצורה ברורה לתוכם. זה לא מוגדר על ידי הרצון שלהם, גדול או קטן, אלא על ידי זה שהרשימו האמיתי עדיין איפשהו בדרך, הוא עוד לא התחיל להתגלות בהם, לכן צריך לחכות שיתגלה, אסור ללחוץ. לכן אין שום כפייה, ולא צריכה להיות שום כפייה בעולם הרוחני. והקבוצה על ידי המאמץ המשותף שלה צריכה לעודד כאלה אנשים, והם בצורה מלאכותית צריכים בינתיים להשתתף בעבודת הקבוצה. בצורה כזאת הם מושכים על עצמם את האור המקיף, והם מזרזים את התבשלות הרשימו ופועלים בצורה כזאת.

הכי נורא בכלל בכל הסיפור הזה, זה שאם אדם עוד לא הבשיל, הוא עדיין לחלוטין לא נמצא בזה, וכבר מגיע באיזושהי דרך לקבוצת מקובלים, משהו תופס אותו והוא נשאר בה. להתקדם הוא לא מתקדם, הוא לומד לפי תיאוריות ומודלים שלו, וזה מאוד מורכב להרחיק אותו מהקבוצה. מצב כזה נקרא "פרי בוסר". אם ניקח את המאמר של "הדור האחרון", בעל הסולם כותב שהבעיה של כל הטעויות שלנו, המקור לכל הטעויות שלנו, הוא בזה שאנחנו אוכלים פרי בוסר, אנחנו עושים פעולה שאנחנו עדיין לא יכולים לבצע, שעוד לא הפכנו ראויים לה, שעוד לא גדלנו עד לזה.

זה נובע מהרוחניות, אתם יודעים שכל מה שבעולם שלנו, גם הטוב וגם הרע הוא לא טוב ולא רע ובכלל זה לא קיים בעולם שלנו, כיוון שבצורה כזאת זה משתלשל מהעולם העליון. כל המקורות של כל ההתגלויות הטובות והרעות הן בעולם העליון, ובעולם שלנו הן כבר כפועל יוצא.

הפעולה העיקרית עם הנשמה שלנו שמתרחשת היא השבירה שלה, מה שנקרא "חטא האדם הראשון". למה זה קרה? כמובן שזה התרחש בכוונה כדי שתהיה לנו האפשרות בעצמנו להשיג את דרגת הבורא, נלמד ממנו מי הוא בזה שנעלה לכל הגובה שלו, ובעצמנו ניצור את הפרצוף העצום הזה שלחלוטין מידמה לבורא. את סיבת השבירה אנחנו צריכים ללמוד היטב, היות והיא הסיבה לכל הנפילות שלנו, לכל הטעויות שלנו. היא סיבה אחת ויחידה, שכך היא נקראת "פרי בוסר".

כמו שכתוב בתורה שהאדם אכל את פרי עץ הדעת. אם הוא היה אוכל אותו כשהיה לו מסך, אם היה מקבל את כל האור הזה על ידי המסך, בחישוב נכון של כל האפשרויות שלו כנגד האור הזה, אז באמת כבר היה גמר תיקון. אבל אז גמר התיקון הזה שהיה הוא היה מיושם ללא הבנה גמורה מי הוא ואיך לעבוד עם הבורא. אבל האור השלם של גמר התיקון כנגד הכלי השלם שעמדו אחד כנגד השני, אלו שני כוחות עצומים, התענוג והרצון שבאו במגע ואז הרצון נשבר, כלומר נשלל ממנו המסך מהכוונה על מנת להשפיע כיוון שהוא לא היה מוכן, לא הייתה את ההכנה.

כאן הוא כותב על הדור האחרון. הדור האחרון והקבוצה זה אותו הדבר. כיוון שהקבוצה שלנו היא לאט לאט מתהווה אל תוך החברה הזאת והיא אמורה להפך לדור הזה. הוא כותב באיזה תנאים אנחנו יכולים לבנות את העיקרון של הנתינה בחברה שלנו, וכל עוד יש חילוקי דעות בין החברים זה ייפתר על ידי דעת הרוב.

על מוכנות החברה, שהחברה צריכה להיות מוכנה לזה, הוא נותן את הדוגמה של רוסיה. שגם שם הייתה את אותה השבירה שדומה לשבירה של הכלי הרוחני, היות והחוקים הרוחניים האלה נוצרו בכוח, כמו בקיבוצים הישראליים, או בכלל בכל מיני חברות קטנות שנוצרו פה ושם. אם החברה מבפנים עוד לא ראויה, עוד לא מוכנה לקבל את החוקים האלה, אז עד כדי כך זה שובר אותה שכתוצאה מזה הכול נשבר. והשבירה הזאת היא נוראית, היא דומה לשבירה של הכלי הראשון של האדם.

אפשר לראות את זה ברוסיה ובארצות אחרות שכל הזמן חיכו לרעיון של שוויון אלטרואיסטי. השבירה שהתרחשה ברוסיה לא מוכיחה שהרעיון עצמו במהות שלו לא עובד, כלומר ההשתוקקות לאלטרואיזם. אלא עם שלא היה מוכן ניסה לקבל את הדרגה הגבוהה ביותר של השוויון, והעם עדיין לא היה מוכן לפעול לפי הרעיון של שוויון סוציאליסטי, ומכאן המסקנה שכל הדברים האלה מתרחשים מתוך זה שהחברה עדיין לא מוכנה.

לכן גם בקבוצה אנחנו צריכים בהדרגה ליצור את זה. לשים לפנינו כמטרה את המדרגה הקטנה ביותר, ובהתאם אליה לנסות להידמות לה, לנסות ליישם בתוכנו את החוקים שהם סך הכול צעד קטן בהתקדמות. אנחנו ניסינו בבני ברוך באיזו תקופה לתת מעשר בלי לכתוב מי שם אותו, פשוט לשים את הכסף בתוך הקופסא, וזה היה מזמן. בכלל ניסינו על עצמנו דברים מאוד מעניינים. כמה חודשים אספנו אפילו יותר מקודם, ואחרי זה הכול הלך ופשוט הידרדר. כי האגו כל הזמן הוא גדל, ואתה לא רואה את הרווח שלך מזה שאתה נותן יותר ויותר, ולכן אתה מתחיל לתת פחות ופחות.

בהמשך ניסינו להתיישב בקיבוצים. אפילו שהמקומות היו במדבר או במקומות המסוכנים ביותר, לא היה חשוב לנו, בדרום, בצפון, נסענו לכל מיני קיבוצים שנמצאים ממש על הגבול, בכל מיני מצבים לא נוחים, היינו מוכנים לכול. נסענו לשם, לקחנו אוטובוסים יחד עם המשפחות, והתכוננו לזה, יצרנו בתוכנו מיני-ארגונים איך נעשה את כל זה. עברנו שיעורים בתנועה הקיבוצית, עברנו אצלם מבחנים על מנת לבחון עד כמה הקבוצה שלנו מתאימה להיות חברה קיבוצית, כלומר חברה שאין בה שום רכוש עצמי, כי בקיבוצים הכול משותף, לאדם אין שום דבר.

כעיקרון, היו כאלה קיבוצים שהכול היה משותף. אדם נכנס, מקבל לבוש חדש, השירותים משותפים, הבגדים משותפים, חדר האוכל משותף, הילדים ישנים יחד ובנפרד מההורים. היו קיבוצים מסוגים שונים. דיברתי על כך בשפה הרוסית, כתבתי על זה קצת. כתבתי הרבה ספרים, ובאחד מהספרים שלי הבאתי כל מיני דוגמאות, דווקא בשביל שנסתכל ואיכשהו נחשוב דרך זה.

יש לנו מעט מאוד חומר על החברה העתידית, אפילו כדוגמה איזה חוקים, איך אפשר להסתכל עליהם מהצד, ואם אפשר לראות עליהם אם הם אלטרואיסטיים או אגואיסטיים. או האם אפשר דרך כוחות חיצוניים להכניס בדרך כזאת חוקים אלטרואיסטיים, להכריח בן אדם, או להגביל אותו לא להשתמש באגואיזם. פה בעל הסולם בדיוק כותב שאסור לעשות את זה, שהחברה צריכה להיות בשלה, ובמידת הבשלות שלה להתקדם קדימה. אבל אם אני אבשיל, אז אני פשוט אשב ואחכה. אם אני אשב ואחכה, אז יעלה עליי אותו הגלגל של ההיסטוריה וימחץ אותי עם כל הייסורים האלה, יכריח אותי לצעוק "הצילו" ולחפש את הישועה. וזה לא אומר שאני מתקדם בדרך הטובה שלי, בדרך התורה, בדרך האור, אלא בדרך הייסורים.

אבל אם אני ארוץ יותר מדי קדימה, בלי להתחשב במעשים הנוכחיים שלי ובטבע שלי, אז עם זה אני אקפוץ לצד השני, למקום שאני כבר ארגיש שכאילו אני מוכן לגמר תיקון ולמה אני לא שם. בכדי שבצורה הדרגתית ונכונה להידמות במאמצינו רק למדרגה הקצת יותר גבוהה מהמדרגה שלנו, אנחנו צריכים שיטה נכונה.

למעשה כל השיטה מרוכזת ומשרתת אותנו לא בשביל שנקפוץ למעלה וניקח על עצמנו משאות שלא נוכל לשאת, או החלטות שלא נוכל לקחת, תיקונים, אלא מה שבדיוק אנחנו צריכים לבצע כרגע. כלומר הבחנה די ברורה של המצב הבא שלנו בערך, ובדומה אליו למשוך אלינו את האור המקיף הנכון, ולא כוחות שנדמה לנו שיפעלו עלינו.

אם נתחיל עכשיו יחד לחיות באותה חברה שבעל הסולם מתאר פה ב"דור האחרון", אז יכול מאוד להיות שלכמה ימים נכנס לכזאת אופוריה, נחוש כאילו אנחנו כבר בגמר תיקון, למה? כיוון שאנחנו באמת נמשוך על עצמנו אור מקיף עצום. העניין הוא שהוא לא שלנו, הוא יהיה מכמה מדרגות מעל המדרגה שלנו, והוא לא יתקן אותנו. לתקן אותנו יכול רק אור שנמצא באח"פ דעליון. משם יורדים עלינו כל החוקים, כל התכונות, כל האור שמושך אותנו לשם. אנחנו צריכים לקבל את מקסימום הצורה של האח"פ העליון, מקסימום דמותו של האח"פ העליון. לכן פרי שלא הבשיל, אדם שרוצה לקפוץ מעל המדרגה, זה בעצם מהווה את הסיבה העיקרית של כל הבעיות שלנו.

לכן ניהול נכון של הקבוצה, העלאת בעיות נכונות שעומדות בפני הקבוצה, זה כמעט בהכרח. אומנם להכריח כן, כי בשביל להתעלות למדרגה הבאה זה בכל מקרה נגד האגואיזם שלנו, אבל היא צריכה להיות מודעת. אנחנו צריכים להבין שעל מנת שנוכל להתעלות יותר גבוה, אנחנו צריכים עכשיו להשקיע מאמצים נוספים, לפחות מעטים, לתכונות שיש לנו עכשיו, ואז נתקדם בצעד קטן קדימה, ועוד צעד קטן קדימה ועוד ועוד.

זו לא איזו בושה וכלימה או משהו בסגנון, לא צריך להתבייש מזה. תמיד לבן אדם יש את הרצון הזה לקפוץ קדימה. דבר כזה לא יכול לקרות, וכל עוד לא נעבד לאט לאט כל רשימו ורשימו, לא נוכל להתקדם לשום מקום אחר. התנועה צריכה להיות תמיד הדרגתית, אומנם אתם יכולים להגביר אותה קצת, להגביר את ההליכה, אבל לא על ידי קפיצה מעל שרשרת הרשימות.

הרבה אנשים שאלו אותי, האם הקבלה מהווה את השיטה היחידה של הכניסה לעולם הרוחני. אולי יש עוד עולמות שאפשר להיכנס אליהם עם שיטות שונות, עם שיטות נוספות, ואולי לאותו עולם רק עם שיטות שונות. את זה אי אפשר להסביר, הוכחות לזה לא קיימות. אדם שהבשיל לחכמת הקבלה, הוא מרגיש בתת מודע שהיא בשבילו, זה אומר שהוא כבר פה כפרי שהבשיל, וצריך ללמוד אותה השיטה, עם אותן הדוגמאות, באותו המדע שהוא ימשיך לפתח הלאה. אם הוא פרי בוסר, אז כמובן שיכול להיראות לו שיש שיטות נוספות, והוא איכשהו צריך אולי לבדוק אותן.

כשאני שאלתי את הרב, הוא לא סתם הוא אמר לי "תלך תבדוק". ואני, שכעיקרון ביצעתי את הגזירה שלו, נסעתי פעם אחת לחולון, היה שם כביכול מקובל. מה שמעניין זה שלמעשה הוא דיבר דברים נכונים, הוא הסביר בצורה נכונה מה זה אלטרואיזם, מה זה השפעה. לא הייתי אז בן אדם קטן, כבר עברתי ספרים רבים, קראתי ספרות די מקצועית. אומנם לא הייתי עדיין בהרגשת העולם העליון, אבל לפחות את הפתיחה, את החלק הראשון והשני של תע"ס, את "הזוהר", כל מיני מאמרים בודדים, כבר קראתי. לפני זה עברתי על כל מיני כתבים של מקובלים אחרים. ועדיין הספקות נשארים, עד הרגע שאתה מתחיל לחוש בצורה ברורה.

אם כן, פגשתי שם איזה מקובל בחולון, שבאמת הסביר את הכול בצורה נכונה. חזרתי לרב, סיפרתי לו את הכול, הראיתי לו פרסום של אותו מקובל. הבחור היה בחור צעיר בן 35, משהו כזה, וגם אני הייתי בסביבות גיל ה-30, 32. מה שהתברר זה שמתוך זכות התחושות שלו והאגואיזם הקטן שהיה לו, הוא חש בצורה נכונה את המעשים והיחסים הנכונים של האנשים, ואיפה בתוכם נמצא הבורא. זה היה ממש באופן אינסטינקטיבי בשבילו, זה ממש כמו הדור הראשון בעולם שיכלו לחוש בקלות את העולם העליון, אבל רק בהתגלות החיצונית שלו, כל מיני תנועות שמסביבנו. זו לא השגה קבלית של העולם העליון דרך האגואיזם, דרך ההתפתחות שלו. כשכל האגואיזם הזה יגדל, יוסיף כל מיני תוספות, כל מיני הפרעות משלו, איזושהי עביות, אז בעביות הזאת בעזרת כוונות נכונות אתה מושך לתוכך אור עליון, ואז בתוכך בעצם מתקיים הבורא, בתוכך מתקיימת כל הבריאה. אבל זאת לא אותה השיטה.

השיטה שבעזרתה אפשר לחוש בצורה חיצונית את העולמות העליונים זאת השיטה שבעצם מתקיימת על ההוצאה של האגואיזם מאיתנו, ההתנגדות לאגואיזם. זאת אומרת פחות לזוז, פחות לחשוב על כל מיני דברים, להוציא, לזרוק מעצמך את כל המחשבות הזרות, לא לקבל אותן, לא לקבל את העביות שלהן אליך, אלא פשוט להעיף אותן, להזיז אותן, להתנתק, ללכת הצידה, לא להשתתף בעולם הזה, בחיים האלה. כך באמת עשו מקובלים בזמני עבר, והשיטות הישנות האלה נשארו עדיין בכל מיני שיטות מזרחיות, שיטות מערביות. על זה כבר דיברנו לא פעם.

אדם שלא הבשיל, שהאגואיזם שלו עדיין קטן, המעט אגואיזם יכול להיות עצום, אבל גשמי ולא רוחני, לא עליון. כלומר מגיעים אנשים, הם יכולים להיות גדולים, הם יכולים להיות מנהיגים, פוליטיקאים, כל מיני אנשי עסקים, לא משנה מי, וגם אם יש להם אגואיזם עצום של דרישה בעולם הזה, אבל בעולם הרוחני יש להם אגואיזם כמעט אפסי, ואז בעצם הם לא מבינים את השיטה הקבלית בצורה האמיתית שלה. הם לא משתמשים באגואיזם, מתנגדים לו, הולכים רק על רגש ולא על הליכה פנימה, אומנם דרך חכמת הקבלה אבל חיצונית. אפשר לפגוש הרבה מאוד מורים כאלה. כל פעם נעבור על זה, נבדוק את זה, ואתם תקבלו על זה הסברים.

זאת אומרת פרי שלא הבשיל, מה שאצל כל אחד מאיתנו קיים, אלו רשימות שאותן אנחנו צריכים לעבד בהתאם למצבים האמיתיים שלנו, ובשום מצב לא לקפוץ. ולכן אלה שבונים קבוצות, אלה שהולכים בתוך הקבוצה, צריכים אט אט לקחת דוגמאות, ובשלבים, בהדרגתיות, לנסות להבין באיזה מדרגות הם נמצאים. להתייעץ האם הם עושים את זה נכון, האם הם לוקחים על עצמם דוגמאות בעל כורחם, אולי פעולות שיכולות בסופו של דבר לשבור אותם, כמו שנשברה כל רוסיה או הקיבוצים הישראלים. אתם צריכים להתייעץ בכל הצעדים הקטנים שצריכים לעבור, כל קבוצה וכל אחד מאיתנו, ועל ידי זה בעצם תגבו את עצמכם מכל מיני נפילות, מכל מיני מכות.

יש כאן שאלה, אמרנו שהאור שיורד עלינו בזמן לימוד ספריו של בעל הסולם, זה אור מדרגת גמר תיקון, אז גם האור הזה הוא לא בשבילנו, ומה נחשב מדרגת האח"פ מעלינו?

כשאני אומר שבעל הסולם כתב את ספריו מרמת גמר תיקון, זה לא אומר שאנחנו מקבלים את אור הספרים שלו מרמת גמר תיקון. לדוגמה, כשאני כותב את המאמרים אני כותב מהדרגה שבה אני נמצא. הרי אני לא נמצא בדרגה של בעל הסולם, אתם מבינים בעצמכם, אין לי פה מה להסתיר, זה מה שיש. לכן, קודם כל אני מציע ללמוד את המקורות המקוריים, חוץ משלי, ולקרוא את המאמרים שלו. ואם אני נגיד עושה עליהם הגהה או עובד עליהם בצורה מסוימת, ומנסה ללמד אותם בצורה הכי פחותה שאני יכול, בכל זאת זה עובר דרכי, ולצערי הרב אין אחר, וזה מספיק בשביל להתקדם קדימה, לפחות עד לאותו מצב שבו אני נמצא.

אורו של בעל הסולם, אורו של רבי שמעון, אורו של רבי אלעזר, אורו של האר"י, אורו של הרב"ש, הוא אותו האור. אברהם, משה, כל השושלת הזאת, היא בעצם נשמה אחת שיורדת לעולמינו וכמעט תמיד מאירה עלינו ונותנת יותר ויותר שיטה קבלית. כמובן שזה אור ממדרגה עליונה ביותר של גמר התיקון. מה שמעניין, על זה נאמר גם בזוהר בחזיון של רבי חייא, הייתה לו את השאלה הזאת. כשרבי שמעון נגיד לא היה בגמר התיקון, אז איך יכול להיות שהוא הגיע לגמר התיקון אם כל האנושות בפועל לא השיגה את זה. אם כן, אותו גמר התיקון האם הוא אישי רק של רבי של שמעון, או שהוא כללי וזו באמת מדרגה שבה נמצאת כל האנושות. ושם מתארים, עובדים, חושבים על הדבר הזה. כמובן שאנחנו לא מראים את זה אותו דבר, איך באמת בנויות כל המדרגות האלה בהשוואה לגמר התיקון, והמדרגות שאנחנו עוברים.

אם כן, זה לא משנה שהאור יוצא מהמצב של גמר התיקון, אומנם זה חשוב מאוד שהוא יוצא משם, אבל כשהוא עובר דרך כל המדרגות הוא באמת עובר דרך האח"פ העליון. למעשה, האח"פ העליון בשבילכם זה אני. זה מה שאני מארגן, זה מה שאני ממקד בכם, זה מה שאני עושה, מה שאני מכין בשבילכם. כמובן שאת כל זה אתם מקבלים לא באותה מדרגה עליונה, אלא רק במדרגה אחת יותר גבוהה מהמדרגה שבה אתם בעצמכם נמצאים. מה שנראה לכם עולם רוחני, מה זה יכול להיות, לא משנה איך תדמו את זה בעצמכם, למעשה אתם מדמים רק חלקיק, אחד חלקי מיליארדי ממדרגה קטנה שאיכשהו קשורה אליכם.

בנוגע לאותו "פרי בוסר", אם אתם מנסים להכניס משהו לקבוצות שלכם, מנסים לעשות משהו, אני מאוד ממליץ לכם להתייעץ ולקחת דוגמה מהעבר של הקבוצה שלנו. ואני בכוונה לא החזקתי שום דבר בעצמי. אנחנו ניסינו לעבור ממש הכול, ואפילו קשה לזכור מה עשינו, עד לאיזו רמה של פעולות, של בניית החיים שלנו, איך חשבנו על זה, איך דנו בזה, איך ניסינו לדמות את זה.

אפשר לומר שבעצם ההנהגה העליונה הגנה עלינו, שמרה עלינו, לא נתנה לנו להיכנס לכאלה מצבים ולהפוך אותם לברי ביצוע, כדי שלא נהרס באופן מלא. מאחר ובאמת כל העבודה שלנו צריכה למשוך הכול קדימה, באופן תיאורטי היא צריכה לעבור את כל המצבים האלה, לעבד אותם. אך מאחר והם כבר מעובדים, אנחנו לא צריכים לעבד אותם, אנחנו יכולים להשתמש במה שעשינו, ובהתחברות אלינו אתם כבר משתמשים במוכן.

כמו שאני לא צריך לדעת איך לתפור חולצה, איך להכין שולחן, אני משתמש במה שהאנושות עשתה לפניי, או מה שעשתה החברה שסובבת אותי, כך כשאתם מתחברים ל"בני ברוך", אתם בזה עוברים המון מצבים ואתם מעבדים אותם בתוככם מהר מאוד, מצבים שאנחנו כבר עברנו. אתם יכולים כמו תינוק בידיו של מבוגר, ממש לקפוץ ישר לרמה שלו, וכשתהיו ברמה מספיק גבוהה, אתם כבר תעבדו את זה בתוך עצמכם. זאת אומרת, הדרך שלכם מתקצרת מיידית.

אתם כבר רואים, הקבוצות שקמות היום יכולות ממש תוך חצי שנה להיות באופן מעשי שוות לקבוצות שמתקיימות כבר 10 שנים. זה לא בגלל שהם כל כך חכמים, אלא יש להם כבר רשימו שונים, הם בעצם מכינים את הכול בתוכם עצמם, כמובן בלי לשים לב, בלי להבין שאיפשהו כל זה מתקיים, שזה איפשהו מתהווה, אבל למען האמת זה כך.

ככל שנתקדם יותר, ככל שייכנסו יותר קבוצות בתוכנו, כך במידה מעטה יותר נצטרך לשים אליהן לב, מאחר והן יהיו הרבה יותר מוכנות. ואנחנו נצטרך פחות להשקיע ונהיה יותר מוכנים. אנחנו נצטרך פחות להכניס אותם לתוך עצמנו.

נעבור לשלב מספר 16, של נתינת התורה או נתינת הקבלה. עכשיו אפשר להבין למה הקבלה בעצם מכריחה אותנו לעשות את מה שכאילו בלתי אפשרי.

אתם זוכרים, אנחנו אמרנו שבעצם התיקון של האדם, ההתעלות שלו מעל רמתו של הבורא, לא משנה אם הוא רוצה את זה או לא רוצה, בסופו של דבר ההיסטוריה תכריח אותו ותלחץ עליו בכזאת מידה שהוא באמת ירצה. אבל אם הוא יקשיב, אז הוא יצטרך בעצם להכתיב את זה לעצמו, בעצם לשכנע את עצמו שזה טוב ושזה הכרחי. בכל מצב הוא נמצא לפני ההכרה שזה בלתי אפשרי, ובכדי שזה יהפוך לאפשרי, השיטה של התיקון, של התורה או הקבלה, לא משנה איך היא נקראת, ניתנת לא לבן אדם אחד. לדוגמה לאברהם, שבפעם הראשונה חשב על התיקון, אלא כאשר בעצם הופיעה אצלו כל הקבוצה הזאת שנקראת "600 ריבוא". זאת אומרת, אנשים מעל גיל 20.

כמובן שאותו עם שיצא ממצרים אינו אותו העם שצריך להגיע לגמר תיקון, פשוט בקבוצה של מקובלים אחת ברמה אפסית אפילו, של הרצון האגואיסטי שלה, בסופו של דבר ניתנת דוגמה היסטורית באיזו צורה כל זה מתקיים, מאחר והשורש הרוחני צריך בהכרח לגעת בענפו הגשמי, בענפו הארצי. ואז בעצם בעולם, בדומם זה בעצם מתהווה. מאחר ומלכתחילה, מהמדרגה הגבוהה ביותר, מגמר תיקון, דרך כל המדרגות האלה צריך לעבור כל המידע הזה, בעצם לקבל את כל העביות של האגואיזם הזה, ולהתחיל מהמדרגה הנמוכה ביותר לעלות למעלה. העלייה למעלה היא כבר במודע. במודעות של כל אחד באופן אישי, וההתלבשות מלמטה למעלה בעצם הופכת בצורה טבעית לפי רצונו של הבורא, בלי שום השתתפות של האדם בעניין הזה, השתתפות שהוא מכיר ומבין אותה. זה קורה מאחר שכך גם אמור לקרות, מאחר והמדרגה העליונה, השורש העליון, צריך להתלבש במדרגה הנמוכה, הענף. וזה מה שקרה מבחינה היסטורית, כמו שאנחנו יודעים, באותם האנשים. זו בעצם התולדה של אברהם.

זאת אומרת, בגלל זה אותה שיטת התיקון הוענקה לא לבן אדם אחד, אלא כמות ענקית של אנשים כשהוא סבל מספיק מהעבדות האגואיסטית שלו ויצא ממצרים, כשנשאל כל אחד מהעם האם הוא מוכן לקבל על עצמו את העבודה העילאית הזאת, זאת אומרת "ואהבת לרעך כמוך", ושכל אחד הסכים על זה בכל לב ובנפש, וזעק "נעשה ונשמע". ישנם תנאים מוגדרים שרק לפיהם, מתאפשרת ההתעלות למדרגה הזאת שנקראת התקיימות רוחנית.

אם נעבד את המצבים האלה בתוכנו, בעצמנו, אז אנחנו נעלה מעל המחסום. בכזה מצב, 600 ריבוא, כמובן שזה נקרא קבוצה. למה זה נקרא 600 ריבוא? כי זה מבנה מלא, מבנה שלם. כי אנחנו בעצם כולנו מקבלים על עצמנו עם הרצונות שלנו, עם התכונות שלנו, את היציאה מהאגואיזם. וכל אחד מאיתנו בקבוצה הזאת מסכים לתוצאה הזאת, ומוכנים, מסכימים להתעלות מהמדרגה שלנו למדרגה הבאה על סמך הכלל "נעשה ונשמע".

זאת אומרת, קודם נפעל ואחרי זה נבין את התוצאות של הכלל הזה, כי אחרת לא יכול להיות. אנחנו לא יכולים עכשיו, בהימצא ברמה האגואיסטית הזאת, לראות מכבר מהי בעצם הצורה האלטרואיסטית. הרי אין לנו אותו הכלי על מנת לשמוע, לקבל. בשביל שדבר כזה יקרה, אנחנו צריכים שעכשיו בתוכנו יהיה מסך - דבר שלא נמצא כרגע איתנו, רק אז. כי קודם כל צריך שנרכוש מסך, ורק אחרי זה נוכל לקבל את האור הפנימי.

אם אנחנו מבצעים את כל התנאים האלה, אז בעצם ניתנת לנו אפשרות לבצע את הכלל "ואהבת לרעך כמוך". למה? לשם כך חובה שתהיה קבוצה. וכבר בנקודה הראשונה הוא אומר, כי אם 600 ריבוא לא יפסיקו לעסוק בכל מה שחשוב לחבריהם, ולא יהיה להם שום צורך אחר חוץ מלדאוג לטובתם של השאר ושלא יחסר שום דבר לשאר האנשים, כמו לדוגמה, בקבוצה מסוימת, כמו נגיד 10, 20, 50 100 אנשים, לא משנה הכמות, אם הם מקבלים על עצמם את החוקי ההתקשרות, אז בעצם אין שום צורך לדאוג לקיום העצמי.

כשאנחנו מקבלים את הרצון הזה עלינו, אנחנו מקבלים אותו רק בצורתו הרוחנית. אחרי זה יהיה פרי בוסר. בשום מצב אחר אסור לנו לקבל בקבוצה את החוק של השותפות הרוחנית. אנחנו לא מוכנים לזה, כמו פרי שאינו בשל עדיין, זו לא המדרגה שלנו. על זה נאמר במאמר של "הדור האחרון", באיזו צורה הדרגתית צריך להיכנס לזה בהתקיימותנו הגשמית. לא בכוונות שלנו להיות אחד בשני ולעזור אחד לשני, להשתתף בזה, אלא איך בפעולות הגשמיות שלנו, זאת אומרת בעזרה הדדית, במגורים, בעבודה, בלימודים, במשפחות וכדומה, איך בכל זה לקבל ולהכניס את השותפות הרוחנית.

את זה אנחנו לא עושים עדיין. את זה אפשר לעשות רק כשתיווצר כמות מספקת, כמות ענקית, שיפנימו את הרעיון הזה ויימצאו ברמה רוחנית. רק אחרי זה, אומר בעל הסולם, אם תיווצר מסה קריטית מספקת של אותם האנשים, אז נוכל להתחיל לבנות חברה של "הדור האחרון". פה לא נאמר הדבר הזה, פה נאמר רק על כך שאנחנו צריכים להיות קבוצת אנשים, שצריכים בתוכנו, בינינו, ליצור תנאים כאלה שייקראו היחס הרוחני שלנו אחד לשני, אחד כלפי השני.

זאת אומרת הקבוצה במצבינו, בתנאים הנוכחיים שלנו, היא מייצגת איזו רמה רוחנית, אובייקט רוחני שלא מוכר לנו עדיין, אבל מתקיים וקיים בעולמנו, במשפחותינו, בין המשפחות. אדם זר שנכנס לא צריך בשום אופן לראות משהו שונה, כי זו שותפות של רצונות, של שאיפות שקיימות בינינו ברוחניות, ולא מימושה ברמה הגשמית, בכללים שלנו, של חילוף החוקים הגשמיים לרוחניים, בשום מצב לא. אלא מדובר איך ליצור יחס כזה פנימי של האדם כלפי הקבוצה שלו.

לכן ברגע שהעם הסכים לזה וקיבלו את שיטת התיקון על מנת להידבק בבורא, אז הם הגיעו לאפשרות שבה הם יכלו לבצע אותה. אבל לפני שהם גדלו לרמה של עם שלם, זאת אומרת כל עוד לא הייתה מסה קריטית בקבוצה שהייתה מוכנה לביצוע הזה של הנתינה ההדדית הזאת אחד לשני, הם לא היו מוכנים להיתקן ולבצע את זה. כי מספר קטן של אנשים לא מסוגלים לבצע באמת במלוא מובן המצווה של "ואהבת לרעך כמוך", ולכן לא הוענקה להם שיטת התיקון.

אותו הדבר מתקיים גם אצלנו. אנחנו צריכים להגיע למצב קריטי מסוים שבו הכמות והאיכות יהיו מספיקות כדי לקבל את השיטה הזאת. אנחנו נמצאים באותו המצב שבו נמצאה אותה קבוצת אנשים שיצאה ממצרים. רק שהם קיבלו את כל זה בתת-מודע, תוכנית הבריאה התממשה דרכם בעביות שורש. זאת אומרת, הם היו צריכים לעבור את זה, הם היו צריכים לעשות את זה בתת-מודע, ואת זה הם עשו. וזה מה שנאמר, הירידה של השורש העליון עד לענף הכי נמוך שלו, עד ההתגלות בגשמיות של העולם שלנו. ולכן הם לא נקראו מתעלים אל הבורא מעצמם, אלא זה התממש בכמות רבה של אנשים, על קבוצה שבהבנה הטכנית שלנו נקראת "ישראל".

זאת אומרת, הם לא מופנים עם הרצונות האישיים שלהם, לא מהאגואיזם האישי שלהם, לא מהייסורים האישיים שלהם, הם לא עברו שלושת אלפים או ארבעת אלפים שנה של עבודה על אותן הרשימות. אלא בגלל שבעולם שלנו היה צריך לרדת, הייתה צריכה לרדת שיטת התיקון הזאת, והיא הייתה צריכה להתלבש בקבוצה גשמית שהייתה צריכה למסור לנו את השיטה הזאת דרך המקובלים, עד לאותו מצב אליו הגענו היום שכבר נכנסו אותן הרשימות של המדרגות האחרונות של העביות.

היום, כשאנחנו מתחילים עם הרשימות האלה, אנחנו כבר מתחילים להידמות בשאיפות הפנימיות שלנו למעשה לאותם התנאים שהתלבשו באותם הזמנים מלמעלה למטה, מבלי להתחשב באופן מלא באותם האנשים ובכיוון שלהם אל המטרה ובשאיפה שלהם אל המטרה. אבל מאותם המצבים שמתוארים בתורה אנחנו יכולים להבין באילו מצבים אנחנו צריכים להימצא. כלומר רק ברצונות שלנו, ולא על ידי הבחנה מלמעלה כמו באותם הזמנים, שכל כוחות הטבע בצורה כזאת הסתדרו, התארגנו והשפיעו על אותה הקבוצה של האנשים. ואילו אנחנו צריכים יחד, על ידי מאמצים פנימיים שלנו, להגיע לאותו המצב רק מלמטה למעלה. וכמו שכותבים המקובלים, הדרך הזאת החלה מסופה של המאה ה-20.

ומתוך האמור אפשר להבין, למה כל עם ישראל ערבים זה לזה. מצד אחד, ממבט ראשון זה ממש לא חוקי, לא נראה הוגן. כי נגיד ברגע שמישהו חטא, למה אני צריך להיות אשם בחטא של אדם אחר שלא מוכר לי בכלל? אבל רבי אלעזר בנו של רבי שמעון אומר, שהעולם והאדם עצמו נידונים על פי הרוב. וזה שעושה מעשה טוב מכריע את כף המאזניים לזכות, וזה שעושה ההפך, מכריע את אותה כף המאזניים לחובה. ומה שאומר רבי אלעזר זה שכל אחד אחראי וערב לשני, לא רק עם אחד, לא רק קבוצה אחת, הוא תמיד מדבר מנקודת גמר התיקון, שזו המדרגה הבאה אחרי רבי שמעון. לכן כל אחד מוסיף במעשיו לכל מה שמשיג כל העולם. מה שאומר שכל אחת מתרי"ג הדרישות של התיקון מתייחסת רק לחוק אחד, לכלל אחד, "ואהבת לרעך כמוך". הוא בעצמו נמצא מעבר לבר השגה, עד שכל העולם באופן שלם, באופן מלא, יהיה מוכן לזה.

וכאן עולה שאלה מאוד עדינה, האם ייתכן שכל אחד מאיתנו, ואנחנו ככלל, נתכונן למצב כזה ונהיה באמת במצב כזה, שבו מלמעלה יתפשט בנו האור הזה של נתינת התורה, נתינת הקבלה, נתינת שיטת התיקון, זאת אומרת גילוי הבורא. ואת זה הוא מתאר כבר במאמר הבא, שנקרא "מאמר הערבות".

תלמיד: למה נאמר "קודם נעשה ואחרי זה נשמע"?

קודם כול אני מאוד שמח על כך שיש לכם את הבלבול הזה היום, שאתם עייפים, שבקושי בכלל הכנתם את עצמכם, זאת אומרת לפתוח איכשהו איזו עין אחת, איזו אוזן אחת, זה מאוד חשוב, באמת. כי באמת המאמצים הקטנים שאתם עושים עכשיו הם, הם החשובים, הם לא מתוך איזו התעלות, מתוך זה שאתם התכוננתם לזה, להגיע לפה לשמוע את כולם ביחד, אלא אתם עובדים עכשיו באמת, מתוך מה שנוצר מתוככם היום.

אלו הם הרגשות חדשות, כלים חדשים הם עוד לא מוכרים בנו. אתם לא מרגישים מה באמת יש בתוככם היום, אבל לאט לאט זה מתחיל להתגלות בכם. זאת אומרת, באמת האדם כשמתגלה בו הראייה הרוחנית, הוא הרבה יותר שמח ממצבים כאלה, כי הם הכי נושאי פירות. כי בזמן הזה בעצם המדרגה הבאה שלנו נבנית בזה. אנחנו מרגישים קצת מבולבלים, קצת עייפים, קצת ריקניים, קצת אגואיסטים, קצת מאבדים עניין, איכשהו "איפה החיים הקודמים שלי, מה איתם?" כל זה טוב מאוד. זה למעשה מאוד מאוד חשוב.

אתם לא מדמיינים לעצמכם, לא צריך לדחות את המחשבות האלה מכם, אסור לכם, כי אם תדחו, אתם לא תנצלו את העביות הזאת שהגיעה אליכם. אתם צריכים ביחד איתה, במידת החברות איתה, להתקדם הלאה. תנסו להסתגל אליה בשלמות עצמית. קל מאוד לברוח מהעולם ההוא ואיפשהו לרחף בעננים, או ההפך להיקרע מאותם העננים ולחיות בעולם הזה. צריך לחיות בו זמנית בשני העולמות האלה.

זאת אומרת, באופן פנימי צריך להיות מוסכם שהבורא צריך בעצם להיכנס לעולם הזה שלנו, לרדת לעולם הזה, למלא אותו בכל המצבים שלכם, בעבודה, בבית, עם האחיינית, עם האישה, עם החמה שלכם, לא משנה איפה תהיו. אתם לא צריכים איפשהו בתוככם לשחק או לשבור "עכשיו אני עוסק ברוחני, אבל אחרי כן, זה כבר העולם הזה, שם הרבה יותר ריאלי". אין דבר כזה, זו אותה המציאות.

פשוט אנחנו לא יכולים את הריאליות הרוחנית להוריד לגשמית בכדי שתיראה לנו אחת, אבל זה בעצם מה שצריך לקרות. כי אם נקרע מהעולם הזה, אנחנו נישאר כנקודה. על ידי זה אנחנו נפסיק את ההתפתחות הרוחנית שלנו, כי ההתפתחות הרוחנית שלנו נבנית רק בלהכיל את הרוחניות של הבורא, הרגשת הבורא, בכל מה שקורה עכשיו בעולמנו.

מלכתחילה, מהמצבים הכי גשמיים שלנו וכלה במצבים הכי גבוהים שלנו, לא משנה איפה תהיו, לא משנה מה תעשו, לא משנה אם זה עסקים, אהבה, כל מיני התקדמויות, כל מיני החלטות, לא משנה מה. אם בזה אתם לא מכניסים את הבורא, לא עושים את היגיעה הזאת להכניס אותו, זו לא עבודה רוחנית. עבודה רוחנית תתחיל בזה שאנחנו צריכים בעולם שלנו, ברגשות שלנו, בלי לברוח משום מקום, להכניס את הבורא.

בזה שאנחנו עכשיו התאחדנו, אנחנו נמצאים עכשיו פה, זה הכול בשביל לחזק, להתחזק, בכדי לאסוף את כל הרגשות האלה הכי טובים מפה, ושלא נאבד אותם, לנסות בתוך החיים הפנימיים שלנו באופן פשוט להכניס אותם, בכוח למלא את חיינו הרגילים ברגשות הרוחניים האלה. אפילו עד כדי כך שנוכל דרכם לחוש את הבורא, אותו הכוח החי שלמעשה מחייה, מזיז, מניע.

ולכן המצב הנוכחי שלנו של היום הוא בעצם הדוגמה, המודל של מה שיקרה לנו עוד בעתיד. אנחנו נחזור אלינו הביתה, אנחנו שוב נמצא את החיים הקודמים שלנו, בחיים הרגילים שלנו, ואיך יהיה לנו? רע? מה פתאום, לא יהיה לנו רע. אנחנו צריכים כמו במצב שלנו עכשיו, שקצת יצא לנו האוויר מהריאות, כבר לא כל כך באופוריה כזאת גבוהה, עכשיו אנחנו צריכים במצב הנוכחי הזה להכניס, לשלב אותו עם אותם המצבים הכי טובים שהיו לנו לפני כן.

זה לא אומר שאתם יוצאים, חוזרים לעבר, זה לא נקרא להסתכל אחורה לעבר. זה בעצם נקרא המצב העליון של הכנסת, במה שאנחנו נמצאים בו עכשיו. אתם עוד תראו שיהיו לכם מצבים הרבה הרבה יותר נמוכים, תנסו להכניס בהם רוח. היום ניתנת לכם ההזדמנות, המעבדה. זה ניתן לכם. ולכן כשאתם חוזרים הביתה, תנסו, תעשו את זה עם החיים שלכם. אתם לא צריכים כמה שעות ביום להיות בזה, ולברוח לאיזה מקום עם הקבלה. לא, אתם לא צריכים. לא צריכים לברוח לקבלה לשעה שעתיים ביום, בכדי ששאר היום, שאר 22 השעות תוכלו לחיות באנרגיה שקיבלתם עכשיו, בהתעלות שקיבלתם עכשיו. כל מה שקיבלתם עכשיו, אתם צריכים להכניס לתוך שאר 22 השעות האלה, ורק כך זה נחשב שניצלתם את החיים שלכם באמת בצורה המלאה ביותר.

לא אותן שעתיים שהעברתם בלימוד הקבלה, או עוד איזו שעה נוספת שאולי העברתם בהפצה או משהו כזה, לא זה מה שנחשב. מה שנחשב זה בעצם איך את מה שקיבלתם, את השעתיים האלה, באמת מכניסים, דוחפים בכוחניות, מנסים להחיות את השעתיים האלה בשאר 22 השעות האלה.

לכן בעצם עולמנו בנוי בצורה הזאת כדי שנצטרך לעבוד -8-10 שעות. מקובלים מכריחים אותנו לעבוד, לחיות את העולם הזה עם החברה שסובבת אותנו. בשום מצב לא לברוח מזה, לא להיקרע מהעולם החיצון שמקיף אותנו, שכאילו מבלבל אותנו. וכל כך טוב, ואנחנו מצליחים לברוח ממנו הצידה ונחיה איפשהו טוב בצד, נתקיים לבד, נבנה לנו איזה עולם דמיוני.

הבורא לא עושה שום דבר סתם. נשים, חמתך, מה עוד להמציא שם, אלה כל ההפרעות שאנחנו צריכים, שלתוכן אנחנו צריכים בעצם להאניש את הרוחני. השיטה שבנויה רק על התנתקות מהאגו לא מאפשרת לנו להתקיים. שאר השיטות כך אומרות לנו, "תיקרע מזה. תחשוב רק מחשבה אחת, עכשיו תקרע". הקבלה לא מדברת על זה, היא מדברת להכניס את הבורא לכל שאר ההפרעות שלך.

ובתוכם, כשאתה מכניס אותם, אתה עובד עם העביות. שם הוא יתגלה אליך. הוא יכול להתגלות אליך רק לפי הבשר שלך, רק לפי האגואיזם שלך. הוא לא יתגלה אליך במצב האפס הראשון, אלא רק בשני, בשלישי וברביעי. גם כשתתחיל לעבוד עם זה, אתה לא ישר תרגיש אותו, במצב האפס והראשון, הוא יורגש על ידך כאיזה מקיף.

ולכן מאוד משמח אותי לראות אתכם במצב של עייפות כזאת, זה מאוד מאוד חשוב. עכשיו מפה צריך להתחיל לעבוד. אם בן אדם עכשיו יתחיל להתכונן מתי שוב תהיה לו העלייה הזאת, עוד איזו קבוצה תתחיל לרקוד, לקפוץ וככה בעצם להרים אותי איכשהו, לא, זה לא נכון. זה לא מה שצריך לקרות. היציאה לעולם הרוחני היא היציאה מהמצב הכי מיואש.

מהמצב הכי אנוש, אין חושך רב יותר מלפני יציאה לעולם העליון. כשאדם באמת מבין שאין לו שום הזדמנויות אחרות, פנימיות שלו, ורק אז הוא זועק לבורא באמת. זה עדיין לא המצב שלנו, אנחנו יכולים עדיין למצוא איכשהו את הבורא בעולם שלנו. אנחנו יכולים בעצם במצב הפנימי שלנו לשלב אותו בנו. כשכבר לא נוכל לעשות את זה, לא משנה מה ננסה, אז בעצם זאת תהיה הזעקה האמיתית שהוא יתגלה. אז תנסו בתוך עצמכם לעבוד.

תלמיד: מה זה המצב הרוחני שהיום אנחנו לא מוכנים עדיין לקבל בשביל ההתקיימות הרוחנית? אתם אומרים שהמטרה של הקבוצה היא להוציא את האני שלי ולמחוק אותו כדי שיהיה כחלק מהקבוצה.

האדם צריך להוציא מתוך עצמו את האני שלו, להינמס, ממש למזג את עצמו בתוך הקבוצה, לזרוק את האני שלו האמיתי מתוך האני לתוך הקבוצה, לעשות כך שהאני הזה נמצא מחוץ לקבוצה. הקבוצה זה מעגל שלתוכו אנחנו רוצים להיזרק ולהשאיר את האני שלנו מחוץ לתחום של הקבוצה הזאת. אנחנו עושים את זה רק במאמצים הפנימיים שלנו. בשום אופן לא ממשים את זה בחיים שלנו.

אנחנו לא עושים קופה כללית כמו בקיבוצים, לא איזה בית כללי או איזו משפחה אחת או בכלל איזו שיתופיות בעולם שלנו. כל אלה בעיות של הדור האחרון ובעזרת ה' אנחנו נגיע לזה יום אחד. אנחנו עכשיו בונים פשוט קבוצת מקובלים, לא חברת מקובלים. קבוצת מקובלים שעוסקת רק במאמצים פנימיים כל אחד עם עצמו. ובחיבור של כל המאמצים הפנימיים, בין כל אחד ואחד בשביל ליצור את המסה הקריטית ולגרום על ידי זה להתגלות הבורא. והתגלות הבורא מעלה את כולנו למדרגה הבאה.

ברגע שבמדרגה הבאה כבר נשיג את הרצון הקריטי ונכין את עצמנו על ידי המאמצים האלה לכלי המשותף, עוד פעם יתגלה לנו במדרגה הבאה בורא, ושוב יתקן אותנו, וגם נתמלא בו שוב במדרגה הזאת, וכך כל פעם. כל השיטה היא כמעט אותו דבר בכל מדרגה. אז אנחנו כאן לא עוסקים בתיקון של החיים שלנו. כל אחד מאיתנו נשאר וממשיך לחיות במשפחה שלו, בעבודה שלו.

אולי הנשים לא מסכימות, אולי הבעלים לא מסכימים. אנחנו עכשיו לא רוכשים דברים כלליים. לא עושים ממסדים ממשלתיים בשבילנו, אנחנו לא עושים שום דבר מזה עכשיו. אנחנו רק יוצרים כללות רוחנית שלנו, בלתי נראית, רוחנית, ששם ההשתוקקויות שלנו מצטברות יחד ומושכות על ידי זה אור מקיף גדול. זה הדבר היחידי שאנחנו עושים כאן, עכשיו.

ובשביל זה, אם צריך, אז גם פעולות משותפות כלשהן. אבל הן משותפות אך לא קשורות לבעיות שלנו בחיים הרגילים. זה מה שאנחנו עושים יחד, זו הסוכה, זו הפצה כלשהי, בניית המרכז המשותף שלנו. כל מה שקשור לרוחני הוא בעצם המעטפת החיצונית שלו, זה כן, אבל לא יותר מזה. זה אומר לא לאכול פרי בוסר. לא לטפס על עץ של ידיעת הרע והטוב, אסור לנו עדיין לטפס על העץ הזה. אבל זה יגיע.

בכלל, החל מהזמן הזה והלאה אתם תראו איך ההתפתחות שלכם תהיה מהירה, שהמצבים יתחלפו במהירות גדולה יותר. ומה שנראה פעם שזה צריך לקחת חודשים, שנים, ובכלל כמה זה קשה שאנחנו נעצרים כל הזמן, אתם תראו איך זה טס קדימה.

תלמיד: אמרת שאנחנו צריכים לנסות להרגיש את הבורא בינינו, מה זאת אומרת להרגיש את הבורא בינינו?

הבורא מתגלה בינינו באותה מידה שבה אנחנו מנסים, משתדלים להרגיש אותו. משתדלים להרגיש את הבורא, הכוונה היא משתדלים להרגיש את תכונת ההשפעה. אם אנחנו בדרך כלשהי מנסים לבנות את הדבר הזה ביחסים בינינו, להגיע לתכונה הזאת יחד, באופן אגואיסטי על מנת לקבל, כולנו יחד כל אחד לעצמו, כלומר מהמצב של לא לשמה, אז מזה מתגלה אור מקיף שמושך אותנו לתיקון שיהיה כבר פנימי, ולתוכו ייכנס אור פנימי, הבורא בעצמו יתגלה כך.

תלמיד: אתה אומר שאסור לקדם את העניינים.

כן, ניסינו להקדים את הדברים, חיפשנו קיבוצים, ניסינו לקפוץ הרבה מדרגות מעבר אלינו. אבל במקביל, קודם כול, לא אפשרו לנו מלמעלה. ושנית, אתה יכול לשאול אותי.

אבל בכלל, כאשר יש לנו בקבוצה רעיונות כלשהם לעשות כך או כך, איך אני עונה בדרך כלל? תעשו, תנסו. מכיוון שאנחנו הראשונים, אנחנו צריכים לנסות הכול. לא הכול בשביל להיכנס לכל תכנית אוטופית או מעשה. אבל אם נראה לכם שבדרך הזאת או בדרך אחרת נוכל לשפר את הקבוצה בדרך המשותפת שלנו, וכך תיווצר כללות ושותפות גדולה יותר והקבוצה תתגבש יותר, אז אני תמיד מסכים לפעולות כאלה ואומר תפעלו. אם למישהו יש רעיונות בקשר לזה, לא צריך להחזיק את זה, רק צריך לראות איזה רעיונות אלה. אבל ככלל זה טוב אם אנחנו מנסים את זה, ואנחנו ניסינו אלפי רעיונות שונים, וכיום מה שאתם רואים אלו התוצאות שלהם.

האמת שאלו תוצאות של לפחות עבודה של 10 שנים מאוד אנרגטיות. אנחנו חיים בתוך זה כל הזמן, לא פעם בשבוע, לא נפגשים בקולנוע, אני מצטער שאני מדבר על זה כך, אלא אנחנו חיים בתוך זה ומתבשלים בזה כל הזמן ומשקיעים את כל הכוחות לזה. אנחנו משתדלים ליצור בשבילנו כאלה תנאים שאנחנו באמת עובדים יחד ולומדים יחד, ועושים הכול כמה שיותר קרוב ולעיתים קרובות יותר.

מה שלא יהיה, אפשרויות שמגיעות אלינו של פעולות משותפות, אנחנו תמיד מברכים על דברים כאלה ואני אף פעם לא אוסר דברים כאלה. וזה לא חשוב אם זה נופל מעצמו. יספרו לכם כאן על הניסיונות שעברנו בעצמנו, להתחלק לקבוצות, לחמישיות, לעשיריות, לעשות תחרויות בינינו. אני לדוגמה לקחתי 15 איש ואמרתי שזאת הקבוצה העיקרית ואת השאר אני לא צריך, ו- 100 אנשים נשארו מבחוץ. מה לא עשינו, איזה שינויים דרמטיים, ניסינו המון דברים. זה מעניין לשמוע, אני לא יודע עד כמה זה יובן אם זה לא עבר עליכם, אבל אם תתכללו איתנו לעומק, אז תעברו את הניסיון הזה. לא ייווצרו לכם המחשבות של לעבור את כל זה, אלא תיווצר ההבנה של מה זה באמת כאילו עברתם את זה.

בכלל, הדרך קדימה היא רק בשיטה של ניסוי וטעייה. צדיק זה המצב המתוקן, וחוטא, רשע, זה המצב הלא מתוקן, כשהוא נכנס לתוך האגואיזם שלו ומבין שהוא רשע, כלומר עושה לטובתו. והצדיק עושה למען הבורא. רק בכוונה הזאת יש הבדל בין צדיק לרשע. לכן אין מצב כזה באדם שהוא לא צריך ליפול בו, להבין שהוא טועה, עושה לא נכון, נמצא באגואיזם, במצב ההפוך כלפי הבורא ומתקן את עצמו.

את המצבים האלה אתה יכול לעבור אם אתה נכלל בתוך הקבוצה העיקרית, אתה יכול ממש לטוס אותם ואפילו בתת מודע. אתה יכול לעבור את כל הרשימות האלה ממש בשניות, בזמן שבאופן עצמאי ייקח לך חודשים ושנים. לכן התכללות בקבוצה נותנת תוצאות מדהימות לחדשים. אתם רואים איך מגיעים אנשים, הם כבר אחרים לחלוטין בהתפתחות, במוכנות שלהם, הם תופסים הכול הרבה יותר מהר, הם נכנסים לשדה המשותף שלנו, וזה ברור להם מאליו. מה שאנחנו עשינו פה 5 שנים, להם זה ברור לחלוטין. וזה טוב, כי אנחנו מיד יכולים לצרף אותם אלינו.

חצי הראשון מהכנס עבר, נשאר לנו החצי השני שלו, אפילו פחות מחצי ופחות אינטנסיבי. מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו? אנחנו צריכים לעבוד במעשה, בפועל. החל מהיום, האמת, אני חשבתי שזה יהיה כבר אתמול, אבל החל מהיום, באיזו דרך, למרות שקשה לנו, למרות שאנחנו מבולבלים, עייפים. הרי מה זה מבולבלים, עייפים? אין מושג כזה עייפות, בעל הסולם כותב על זה, גם אין מושג כזה של בלבול. כל המצבים השליליים, כשלא מורגשת שלמות, מנוחה מוחלטת, בהירות, כל המצבים האלה הם נגרמים על ידי הוספת האגואיזם בנו. לכן אנחנו מרגישים כבדות, אנחנו רוצים לישון, אנחנו מבולבלים, השכל שלנו לא עובד, עייפים בכלל מהכול. אנחנו מפסיקים לשמוע, או שאנחנו כבר לא מסוגלים לקלוט את זה. זה הוספת האגואיזם, אין מושג כזה של עייפות. בעל הסולם כותב על זה ב"פרי חכם" מאמרים. הוא כותב על זה במאמר "סגולת זכירה". אז כל זה, זה לא מעייפות. אין דבר כזה בכלל בגוף, בעולם, או מוסיפים אגואיזם, או שהוא מיתקן, או שהוא מתמלא, או שהוא שוב מתווסף לא מתוקן לחלוטין וריקני שבו לא מאיר שום אור.

אנחנו עכשיו נמצאים במצב כזה שמוסיפים לנו אגואיזם כאשר מולו אין עדיין אור מקיף. אנחנו עכשיו צריכים את האור המקיף הזה למשוך באופן מלאכותי. הוא ייווצר בהדרגה, ובהדרגה הוא יאיר לאגואיזם מבחוץ פנימה, ואז נתחיל להרגיש כאילו יום חדש, הארה, יתחילו להתבהר לנו דברים, העייפות תעבור, אנחנו נקבל התפעלות, התרוממות, השתוקקות קדימה, תקווה.

מה זה תקווה? האור המקיף מאיר לנו שיהיה אור פנימי וכולי. אבל כל זה תלוי ביגיעה שלנו. אם אנחנו נפעל באופן פסיבי, אנחנו יכולים להחליף את המצבים האלה פעם בשנה, שנתיים, או אולי בדור אפילו. אם אנחנו נפעל ביגיעה שלנו, במאמצים, אז אנחנו בעצמנו נלך כבר בדרך תורה ולא בדרך ייסורים, וזה מה שאנחנו צריכים לעשות היום.

כלומר כל מה שאנחנו חיינו במשך היומיים, שלושה הראשונים, כאשר היינו וחיינו על חשבון מה שייצרנו, זה שחיכינו, זה שעשינו והשקענו בכל הדבר הזה, אלה היו ימים שבהם קיבלנו בזכות היגיעה שלנו שהשקענו בשביל להגיע לכאן. ובעבור זה האיר לנו האור המקיף. ועכשיו כתוצאה מזה המצב הבא - כשמוסיפים לנו את העביות הבאה. ועכשיו אנחנו צריכים עם העביות הזאת להתחיל לפעול.

זה מצב של יום חדש, אבל הוא מתחיל מהערב "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", יום שני, וכך הלאה. כלומר, מה שאנחנו צריכים לעשות זה לשלב את העביות של היום שלנו, ובשום פנים ואופן לא להתנזר ממנה לשום מקום. ועל הבסיס של העביות הזו, לחבר לזה יגיעה כדי להשיג את המצב שהיה פעם באותו חוזק.

מה זה לשלב עביות עם אותו מצב מרומם שהיה לנו? הכוונה היא לעביות של היום, לעייפות לכאורה שלי. שוב אני חוזר, אין לא עייפות, לא שכחה, לא איזה התנתקות, לא כעס, אין, זה פשוט שינוי האגואיזם, השתנות שלו. יש רק השתנות של העביות של האגואיזם, ובהתאם לזה השתנות באינטנסיביות של האור. חוץ משני הפרמטרים האלה אין יותר כלום. או שזה בצורת רשימות, או שזה בצורות פרמטרים ברורים של עביות ואור, אין שום דבר יותר בטבע בכלל.

לכן האדם צריך להבין, אם היום הוא נמצא במצב שהוא חצי נושם, זה אומר שהוסיפו לו עביות, שכנגדה אין אור. אם הוא יחכה לאור הזה, הוא יכול לחכות עוד עשר שנים. אז עכשיו אנחנו ניתן את היגיעה שלנו, ורק אז היא תיחשב שלנו, וגם האור ייחשב שלנו. אנחנו צריכים למשוך את האור הזה.

אם יש לך כזאת עביות ואם יש לך עכשיו רצון להעיף הכול ממך ולברוח, ממש לצאת מתוך זה, מהסוכה הזאת, מכל זה, "ובכלל במה האנשים האלה עוסקים כאן? בשביל מה הם התאספו כאן? הכול כל כך לא מציאותי, רחוק. טוב, השתעשענו מספיק, שרנו שירים, יאללה, בוא הביתה", נכון?

אני יכול להגיד לך עוד דברים יותר גרועים. אני רק מפחד שאנשים יעזבו. אני יודע מה אני אומר. כל זה היה אצלי בפנים. אתה רואה, אפילו מתכוונים למחוא לי כפיים. אז אלה המצבים הכי טובים, רק כשמודעים לזה. זאת אומרת שצריך כל הזמן לראות, כשיש מצבים כאלה של עייפות, התנתקות, חוסר תכלית וחוסר ממשיות של העניין הזה, כי באופן ממשי זה עבודה, כסף, משפחה, ילדים, לשבת עם חברים על איזו בירה, לחיות חיים רגילים כמו כולם, ופה יש משהו כזה לא מציאותי. האמת היא כמובן שאם לא העזרה של הבורא, שבאמת החיים האלה נראים לנו נוראיים וחסרי מוצא ותכלית, אף פעם לא היינו מתאספים כאן. ברוך ה' שהוא, יחד עם העביות מוסיף לנו גם התנתקות מהאור המקיף. מתרחב לשני כיוונים של הבריאה מדרגת שורש שלה.

כשהיהודים יצאו ממצרים, החיבור של העולם הרוחני ושלנו היה על דרגת אפס. זה היה קל מאוד. כולם הבינו טוב מאוד שהוא קיים. הבורא הוא סביבנו, זה הכוח המודע ששולט בנו. והכול היה ברור לחלוטין להמון הבור הזה שהתקיים ברמת אגואיזם קטנה. מה הם היו צריכים? הם לא השתוקקו לכלום. לחיות. תן לי איזה כוס מ"ן מהשמיים ביום וזהו. ומאז הבריאה מתחילה להתרחב לשני כיוונים.

האור המקיף מתרחק מדרגת האפס למעלה, וגם העביות גדלה מדרגת שורש למטה. והאנושות מתחילה להרגיש כאב גדול יותר, ייאוש גדול יותר, חושך גדול יותר. וכלום לא יודע, מכיוון שהאגואיזם מתנתק מדרגת האפס, מהאור. הוא מתחיל להמציא לעצמו כל מיני תיאוריות של קיום. באיזה אופן להתקיים, איך להמציא לעצמו אילו תמיכות. ובשביל מה צריך להתקיים. אולי זו התפתחות תרבותית, או התפתחות טכנולוגית וכולי. כאילו בזה אנחנו נמצא שם מילויים כלשהם.

והמצב הזה מגיע עד לקיצוניות אחרונה, לכזה חושך שזהו, אין שם שום דבר יותר. זה מתחיל להתגלות כבר בזמן הזה. כמה שלא תלמד, למחרת כבר לא מספיק לך. התחתנת ולמחרת אתה מבין שלא עשית נכון. זה לא סתם ככה, זה התפתחות האגואיזם. בכל דרגות החיים, ככה זה יהיה ויחמיר. נשאר דבר יחידי, סמים. אין שום דבר יותר מזה. כלומר לנתק את עצמך.

עכשיו זו תהיה הבעיה העיקרית של האנושות. מכיוון שלא יישאר שום דבר חוץ מזה, שום דבר. באיזו דרך האנושות תעבור את זה, אנחנו נדבר על זה יום אחד, וזה ברור באיזו דרך.

אם עכשיו, אחרי שאני יושב פה, אוסף אנרגיה רוחנית גדולה בי, השתוקקות לבורא, הרגשת החברים, אם מתווסף לי עכשיו אגואיזם, אני מתחיל להיזכר בעבודה, כסף, משפחה, כל מה שיש בחיים שלי מחוץ לתחום של הקבוצה. עכשיו אנו נמצאים בתוך הקבוצה, אז מחוץ לקבוצה, מה אני צריך לעשות?

אני צריך להשתדל בכל המצבים שלי בחיים האלה, להיות בדרגה הרוחנית הגדולה ביותר. וזה אומר שאני מחבר את העביות הזו שהוסיפו לי עכשיו, לכזאת השתוקקות לבורא. אם אני משתדל ומנסה לעשות את זה, על ידי זה אני מושך לעצמי אור מקיף, והוא מתחיל להאיר לי.

איך אני משתדל לעשות את זה? נתתי לכם דוגמה אפילו של הרב שלי. הוא היה נועל את עצמו בחדר, ומתחיל לרקוד. והיה במצב נוראי, מדברים פה על מקובל גדול שהיה בעולם אצילות, ובאותו זמן גם בעולם שלנו, והוא חווה כאלה מצבים. כאלה מצבים חווה כל אדם שפשוט לא תיקן את כל הכלי שלו בשלמותו, שלא הגיע לגמר תיקון הגדול.

הוא היה נועל את עצמו, ואני ראיתי את זה. הוא היה נועל את עצמו בסלון אצלו בבית, והיה עושה "טרה לה לה" כזה מקפץ לו, כמה שהוא יכול לרקוד, גבר בן 85. וכך היה מוציא את עצמו כבר בכל הדרגות, גם בדרגה הפיזית, המנטלית, והרוחנית, כך היה מוציא את עצמו מהמצבים האלה. היה מעורר בעצמו כאלה מצבים, שהיו משתווים בכל דרגותיהם למצב הרוחני הבא.

אין לנו ברירה אחרת אלא כל פעם לפני מחסום, אחרי מחסום, יהיו לכם אותן הבעיות. אבל אלה לא בעיות, זה ניתן לכם מכיוון שאתם כבר הייתם במדרגה טובה, כבר הרגשתם מה זה, נו, קצת איזו התקרבות עם העליון. עכשיו היא ניתנת לכם באמת במעשה, עכשיו תממשו את השלב הזה הבא. אם תתעקש עכשיו, אם תחכה עכשיו עד שהוא יבוא, בסופו של דבר הוא יבוא, כי הרי בכל זאת כל אחד מאיתנו באיזו דרך יחזור לעבודה הרוחנית הרגילה לו. אנחנו שוב נלמד, אנחנו שוב נעשה, נפיץ, נקרא משהו. אחרי זמן מה נחזור, שוב נסתובב, ואז נתחיל להשתתף בכל זה. אבל זה יהיה לא על ידי היגיעה שלנו, או שלנו, אבל לא באינטנסיביות שאנחנו צריכים לעשות את זה.

לכן אני אומר שאני שמח שזה קורה היום, עכשיו, אצלנו. אתה שואל מה יהיה בחצי השני של הסמינר שלנו? הינה זה החצי השני של השיעור שלנו כאן. אנחנו צריכים עכשיו למרות זאת להגיע למצב הזה של האתמול שלנו, אבל עם העוביות של היום, וזה אומר המדרגה הבאה. לא, שבשום פנים ואופן המצב שלנו היום, לא יהיה פחות מאתמול, מהמצב הכי גדול וגבוה בכל הימים האלה. וככה כל יום, וכל פעם האדם מוכרח לעשות את זה בחיים שלו. אני הולך לעבודה, ללימודים, לאישה והילדים, מה שלא יהיה, כל הפרעה שלא תגיד לי, בתוכה אתה חייב לחיות במגע תמידי ומלא עם הבורא.

לרב זושא הייתה אישה כזאת שכל הזמן הייתה צועקת עליו. היו שואלים אותו איך אתה יכול לחיות עם קלפטה כזאת, עם מכשפה כזאת? והוא היה עונה, רק הודות לה אני השגתי הכול. זאת כזאת דוגמה בקבלה, וזה באמת על ידי מקובל, הוא מביא את הדוגמה הזאת באמת כדוגמה.

כמו שהרב שלי היה מספר, כאשר הביאו אותו בפעם הראשונה ללמוד בחדר, אז היה שם מורה אחד כזה. והרב'ה אומר, הייתי כזה שאף אחד לא יכול להורות לי שום דבר, אני הייתי כזה עצמאי מאוד. והמורה אמר לי "טוב תראה, זו אות כזאת, תגיד איזו אות זו". "לא רוצה". עוד פעם "לא רוצה, לא רוצה". ולמורה היה סרגל כזה, ודפק לו, "לא יודע" אז הוא שוב דפק לו. "עכשיו תגיד" "לא". עוד פעם דפק לו. "אז מה לעשות, אמרתי". ואחר כך הוא אמר, שהמורה נתן יד ואמר "נשק" את אותה יד שמחזיקה את המקל. כך היה החינוך.

מראים לנו דוגמה שאנחנו צריכים להודות על המכות שאנחנו מקבלים. כאשר האדם באמת מגיע לזה שהוא שמח מכך שהעביות שלו גדלה. שהמכות שהוא מקבל הן לא ממש מכות. זה אותו הבשר הפנימי שלו, האגואיזם שלו, שבו הוא יכול להרגיש את הבורא. כלומר, איך אני אתעלה אם אני לא אדרוך על העביות הזו שהוסיפו לי. הרי זו האפשרות היחידה לעלות. כלומר עליו אני צריך להתעלות, לא בביטול שלו, לא לברוח ממנו, ולא לכסות אותו.

אני צריך לקחת את כל מה שאספתי בשעתיים של לימוד בוקר ובמשך כל היום. הרי בשביל מה אנחנו שולחים ס.מ.ס. אחד לשני, וכל מיני כאלה? בשביל שבמשך היום אני כל הזמן, כל שנייה, אחדיר הכול לכל העולם, זה אומר להגיע למצב שאתה אומר "כל העולם נברא בשבילי".

ואז אתה מגלה שהכול בעולם מתמלא על ידי הבורא, על ידי הכוח שלו. אתה נפגש איתו בכל מקום. בכל מקום, בכל המצבים השפלים ביותר שלך, אם אתה לא שוכח עליו, אפילו בשפלים ביותר. אתה יכול להיות שם עם האישה או בעבודה, לא חשוב איפה מה ומי, אין לזה שום חשיבות. אם אתה מנסה לא להתנתק מהמחשבה, מההשתוות, לבורא בכל מצב שאתה לא נמצא, שם אתה מוצא אותו, גם במצבים השפלים ביותר, כלומר בעביות הגדולה ביותר, במקום שאתה מוצא גדלותו, שם אתה מוצא ענוותנותו.

לכן הוספת העביות לנו זו הטבה, זו באמת הטבה. צריך לשמור מקום בראש ולזכור שלמרות שרע לי, מפחיד לי, נורא ונמאס, התעייפתי, במקביל לזכור שלהילחם עם זה, למלא את המצב הזה, לתקן, בשביל זה צריך קבוצה. כי הרי לאדם מוסיפים עביות, ולעביות החדשה הזאת אין נקודה שבלב, הנקודה שבלב ניתנה לו רק פעם אחת. לא מוסיפים לך עביות נגיד של עשרה קילו רצונות חדשים, שפלים, ארציים, לא חשוב מה, אם זו התעוררות רוחנית. לא מגיעים שני החלקים האלה מלכות ובינה, רק מלכות מגיעה.

כלומר מה שאתה צריך לעשות עכשיו, מאיפה תיקח את ההתרוממות הרוחנית הזאת? מאיפה תיזכר? מתי? איך תוכל? אתה רק תוכל נגיד בעוד שבוע, ואז תגיד "וואלה נכון, מה אני, מי אני. יש רוחניות צריך לעשות עם זה משהו, אולי עוד שבוע". לכן אתה צריך ליצור קבוצה שכל פעם תזכיר לך את זה. אם אנחנו נמצאים לרגע במצב רע, בניתוק, במין מצב מוכה כזה, עייף, זה אומר שהקבוצה לא פועלת עלינו. אנחנו לא השקענו בה מספיק כוחות, ולא עשינו אותה כזאת שתחזיק אותנו במצב הכן.

זה תלוי רק בקבוצה, האדם לא יכול לעשות פה לבד שום דבר. כשמוסיפים לך אגואיזם כזה אתה מת, לא תוכל לעשות עם זה שום דבר. אלא רק אם לפני כן השקעת בקבוצה, כמו בבנק או בקופת חולים, שילמת מראש על הטיפול שיטפלו בך אחרי זה. זה לא שהם יטפלו בך, זה כאילו שאתה מחזיר לעצמך את ההשקעה שהשקעת, ואתה עושה את זה דווקא לאותו מקרה.. זה יוצא מעיקרון רוחני "פנו אליי ואני פורע". לרב"ש יש מאמרים כאלה, כאשר אדם משקיע בקבוצה, אז הקבוצה באותה מידה מחזירה לו.

כלומר את כל השיטה הזאת כבר עברנו. ואני יכול להזכיר אלף פעם, אבל זה לא יעזור. אם האדם בקבוצה לא מכין את עצמו למצבים כאלה, והקבוצה לא מוכנה לספק לכל אחד דווקא את התזכורת הזאת, להכריח, ממש לנער כל אחד ואחד באיזו מחשבה כלפי הבורא הוא נמצא, אז זו לא קבוצה. זה הדבר העיקרי שהקבוצה צריכה לעשות עם כל אחד ואחד מאיתנו. לכן כל ההודעות בטלפון שאנחנו שולחים אחד לשני, והטלפונים, בשביל מה רכשנו אותם? בשביל להימצא בקשר. ותזכורות, לימודי בוקר, ערב, ועבודות יחד, כל מה שאנחנו עושים בסופו של דבר הכול לשם זה.

אם האדם נופל, לפחות קצת, ולבעל הסולם היה מקרה כזה. יש סיפורים כאלה על זה שהאר"י אמר לתלמידים שלו "אם אנחנו עכשיו ביום שישי נעשה קפיצה לירושלים, אז אנחנו נגרום גמר תיקון לכל העולם". הם הלכו הביתה לאסוף את החפצים שהיו להם כדי לעלות לירושלים, אבל בסופו של דבר אף אחד לא בא אליו, והוא ישב וחיכה להם. זה סיפור היסטורי. כל אחד שלח מישהו, או שאולי בא בעצמו ואמר "אני לא יכול, יש לי כאלה וכאלה נסיבות בבית". אבל זה גמר תיקון, איזה נסיבות? "האישה לא נותנת". בקיצור, תירוצים של התלמידים של האר"י. איך יכולה להיות טיפשות כזאת, כך מהצד אנחנו חושבים. אבל האמת שכאשר האגואיזם נופל על האדם בכל העביות שלו, אז הוא לא מבין, הוא כבר לא עושה שום חשבונות אחרים, הוא לא מסוגל.

זה בדיוק מה שהיה אצל בעל הסולם. פעם אחת הוא אמר לתלמידים שלו, "אנחנו יכולים לעשות גמר תיקון". אני לא יודע מה הזמן המדויק, אני לא אמציא ולא אשקר, אבל בזמן מסוים הם היו צריכים להיות במצב של מתח רוחני מקסימלי כלפי המצב שאנחנו רוצים להשיג. והם באמת הלכו בהצלחה לזה והתקדמו, ובפנים הם שמרו את כל התנאים של תמיכה הדדית, אבל פתאום אחד מהם שחרר אנחת רווחה, ואז בעל הסולם אמר זהו, בנקודה הזאת הכול נעלם. וזו איזו נפילה קטנטונת אחת.

למה אני אומר את זה? כי העבודה צריכה להיות מצד הקבוצה על כל חבריה, שהחבר ירגיש שהוא נמצא תחת ביקורת תמידית, תחת הכרח רוחני. הוא חייב להחזיק את עצמו נכון, הוא חייב להתבייש להסתכל בעיניים של האחרים על זה שהוא יכול לאכזב אותם, זה נקרא לקדוח חור בסירה המשותפת, שכולם יטבעו בה אם הוא יעשה כך, ולבד בסך הכול.

לכן זה עוזר מאוד הרבה פעמים, אם כל אחד מזכיר לשני עד כמה הם תלויים אחד בשני. כלומר אם אני יושב כאן במצב דפוק ורע לי וקשה לי, אני מיואש, מנותק, עייף, אני צריך להבין שבזה אני פשוט מנתק את צינור החמצן לשאר החברים שלי, ואני צריך להתבייש בפניהם. עלינו פשוט כל הזמן לפתח בעצמנו את ההרגשה הזאת, ועכשיו זה ניתן לנו, זה לפנינו. לכן אני מחשיב את המצב שלנו כטוב מאוד.

נשתדל יחד עכשיו לעשות את זה ואתם תראו עד כמה זה פשוט, זו טיפשות פסיכולוגית שבנו, לא יותר. אתם תראו שעייפות לא קיימת באמת. מה זאת אומרת גמר תיקון, האם האדם לא ישן, לא שותה, לא אוכל, הוא נמצא באופוריה תמידית, בריחוף? מה קורה? קורים לו דברים כאלה כמו עייפות או לא, או אולי הוא נח מכל הרוחניות? זה גמר תיקון תמידי, ושום דבר לא משתנה? המצב הזה הוא גם לא כל כך טוב, קצת חולני, זו היפראקטיביות, ומה לעשות עם זה?

זה כזה מצב מיטיב של מנוחה ואיזון פנימי בינך לבין הבורא, ורק על ידי זה מושג האיזון. כשיש איזון בינך לבין הבורא, כך מושגת המנוחה. בכל מדרגה משיגים את זה לאיזה רגע. כשהאגואיזם גדל וגם התיקון גדל הם מתאזנים ולרגע מסוים אתה מרגיש מנוחה, וכך שוב, עד שנגיע למנוחה נצחית.

אנחנו צריכים להשיג כזה מצב, שהמצב של המנוחה יהיה השתוקקות ודהירה תמידית קדימה, היא תורגש על ידנו כמנוחה מוחלטת ביותר.

תלמיד: האם המסכים שונים בתכונותיהם אצל אנשים אחרים?

כן, שונים. מכיוון שלכל אדם יש את האוסף האינדיבידואלי שלו של תכונות אגואיסטיות.

תלמיד: איך להגיב למצבים רגעיים, כמו ישנוניות, שמחה, שמחליפים אחד את השני? האם יש איזה פעולות קונקרטיות לכל אחד? במה כל אחד פועל כחלוץ?

כל המצבים שמתחלפים אצלנו, אלו שלא תלויים בנו, לא צריך לשלוט בהם. צריך לשלוט רק בדבר אחד, בכוונה שלנו בכל מצב. לא משנה באיזה מצב אנחנו, לא משנה לאיזה מצב יזרקו אותנו, לא חשוב לי בכלל המצב הבא, אנחנו תמיד דואגים רק שלא יהיה לי רע יותר. לא יהיה לי רע יותר אם מכל מצב אני יכול לחדש את הקשר עם הבורא. אני לא צריך לחשוב על זה שיהיה יותר רע, אני צריך לדאוג לדבר אחד, קשר עם הבורא תמיד ידאג לי למצב הטוב. ולהפך, אם אתנתק, יהיה לי רע. או עוד רגע ייראה לי שטוב לי במצב האגואיסטי, ואז בכל זאת יהיה לי רע.

אני לא צריך לדאוג לעתיד. העתיד זה היום, ההווה. אם אני משקיע היום מספיק מאמץ בי ובקבוצה, בשביל שבכל המצבים הבאים שלי אני אוכל מידית לכוון את הכיוון לבורא, אז זה אומר שאני נמצא תמיד במצב הטוב ולא משנה מה יבוא לי.

כמובן שכל המצבים הבאים יהיו גדולים יותר בעביות ואין לי לאן לברוח מזה. כל רשימו הבא יהיה כמובן גדול יותר מהקודם, וכמובן רע יותר ומרוחק מהבורא. אבל אם אני כל פעם מכין את עצמי לזה יותר טוב ויותר טוב, אז בדרך הזאת אני מיד מפצה על הגדלת הרשימו בכוונה שלי. אין מצבים רעים. מצבים רעים, קו שמאל, אנחנו מיד צריכים לתפוס אותם לא כרעים, אלא ההפך, כאפקטיביים, כמועילים. לא כהתקדמות, זה חלק מההתקדמות.

תלמיד: איך אני צריך להתחבר למסה הקריטית, לכלי העולמי? האם זה אפיון כמותי או איכותי?

התחברות לכלי העולמי, הכוונה היא יצירת כללות פנימית רוחנית בינינו, כאשר כולנו דואגים זה לזה. כאשר אני מבין שכל קבוצה בעולם, איפה שהיא לא תהיה, קרובה או רחוקה ממני פיסית, היא קובעת את המצב הבא שלי, שבלעדיה אני לא אהיה מסוגל להתעלות רוחנית. לכן אני פשוט תלוי בהם, אני נמצא כחולה אנוש בידיהם. אם יהיה לנו יחס כזה כלפי החברים, אם תופיע דאגה כזאת לכל אחד ואחד, אגואיסטית כמובן, אז זה יהיה מספיק בהחלט בשביל שהכלי המשותף הזה יהיה, ושאני אהיה כלול בו. האמת היא שזה כך.

תלמיד: איך אני יכול לקבל אור מהרב, האם על חשבון ההתכללות שלי בו ושלו בי? הרי אני צריך לקבל מהאח"פ שלי מהמדרגה העליונה.

אם אתם שומעים את השיעורים הווירטואליים, אני מעביר שם כמעט את הכול. אני לא הייתי אומר שחייבים לשמוע ולהיות בשיעורי זוהר, באמת. זה חומר עזר, אני נותן אותו לקהל אחר, לקהל ישראלי, זה יותר מותאם למנטליות שלהם. אם אתם אוהבים את זה, אז תהיו, אנחנו לא אוסרים שום דבר. אתם אוהבים להיות בשיעורי הבוקר שלנו משלוש עד שש, אז תהיו גם שם.

מה שאני רוצה לתת לכל הקבוצה העולמית אני נותן בשלושת השיעורים הווירטואליים שלי. יכול להיות שהם עכשיו יתחלפו, יהיו שני שיעורים של פתיחה ושיעור של דיון כללי. נצטרך לעשות בינינו כינוס שבועי או חודשי, תלוי באינטנסיביות של העבודה שלנו, איך שנהיה מקושרים. למי שאין את הווידאו טלפונים האלה, אולי נחלק לכולם טלפונים כאלה. כל קבוצה תקבל מתנה מאיתנו טלפון וידאו, ותהיה לנו אפשרות לשמוע ולראות אחד את השני בזמן אמת. זה אומר שאנחנו נעביר ישיבות חברים כמו שזה נקרא אצלנו.

תלמיד: איך להתכלל בי, להתחבר בי?

כבר אמרתי. בדיוק כמו שאתם מתחברים כולכם בבורא, אותו עיקרון יש בהתכללות משותפת, לא משנה במי, זה בהידמות, בהשתוות. אם האדם רוצה להתכלל באדם אחר הוא צריך לקחת את הרצונות שלו, את המחשבות שלו, ולהתחיל לעבוד עליהם. זה אומר להיות כלול בקבוצה, ברב, בבורא.

קשר מכני פה בכלל לא נחוץ. האדם יכול לחיות רחוק מאוד, להיות איתי בקשר לעתים רחוקות מאוד, ובמקביל להיות באמת קרוב אלי מאוד, יש כאלה מקרים, וזה כמובן לא תלוי במין, לא תלוי בשום דבר. יש נשים שעובדות יחד איתי, אני שומע עליהן לעתים רחוקות, אבל אני יודע איך הן עובדות, איך הן משתוקקות להיות קרובות אליי ואני באמת מרגיש אותן קרוב.

תלמיד: האם חידוש קשר עם הבורא זה מימוש של העבודה שלי על הרשימו?

זה בדיוק המימוש של הרשימו. כל הרשימו שלנו הוא הרי מהקשר שלנו איתו. בהתחלה היינו מקושרים איתו בכלי אחד שנקרא אדם, ונפלנו מהמצב הזה, מהדרגה. אנחנו זה הכלי הזה, ובפנים היה אור או בורא, המצב הזה שהיה מלכתחילה קיים. אחרי זה המצב הזה נפל לכזה מצב שבו אנחנו נמצאים עכשיו, והמצב הזה תחת המחסום. ומהמצב ההוא בשלבי הנפילה שלנו נוצרו הרשימות האלה. עכשיו הן נמצאות בנו בסדר ההופכי, הן מתעוררות מהנמוך ביותר לגדול ביותר, ואנחנו צריכים לעבוד איתן, דרכן, ועל ידי זה אנחנו חוזרים למצבים הקודמים שלנו.

מה זה רשימות? איזה רושם מהמצב הקודם שעברנו בנפילה. וכשאנחנו עולים מלמטה למעלה עד הרשימו האחרון, הגבוה ביותר, אנחנו מממשים את הרשימות. אבל אנחנו הרווחנו, אנחנו עלינו, אנחנו השגנו. וכל הרשימות האלה, המימוש שלהן זה חידוש של הקשר עם הבורא. האמת היא שהכול מאוד פשוט. יש פה רק ארבע פרמטרים, בורא, נברא, אור, כלי, או שזה נגלה כאור וכלי, או שזה לא נגלה, לא גלוי, כי נשבר המסך ואז יש רשימות. הכלי קיים בצורת רשימות, והאור קיים בצורת אור מקיף.

תלמיד: מה זה הדבר הזה שאנחנו שומעים עליו, בני ברוך העולמי הזה? על זה ההנהלה תספר לכם.

תלמיד: איך הקבוצה תדע מי זקוק לעלייה?

כלומר, למי אני עכשיו צריך לתת איזה אותות כבוד או לדרבן אותו, לטפוח על השכם. לא צריך לחשוב על זה אפילו. אם בקבוצה תמיד יש לחץ פנימי כזה, כל אחד מחבריה יהיה ניזון מזה, הוא פשוט ירגיש את זה.

תלמיד: אני לא יודע מה לעשות עם האגואיזם שמוסיפים לי, היום אני צריך לנסוע הביתה.

הגיעו חברים בהתרוממות רוח "הנה אנחנו", ועכשיו אני נוסע חזרה עם כזאת מזוודה כבדה. מה לעשות? טוב, בואו נעזור לבן אדם.

אז אנחנו צריכים להשאיר אותו לכמה ימים? לא, זה לא יעזור. האמת מספיק שניות להיות בתוך הקבוצה, בשביל לעשות את הקשר הזה איתה, ואחרי זה כל החיים כבר להיות קשור איתה. תנסו להתגבר על זה, זה רק מחסום פסיכולוגי, פנימי בלבד, מה שנופל עלינו, האגואיזם הנוסף הזה ומתחיל ככה לחתוך אותנו.

מה אומר פרעה? מי אשם? הוא קיים? למה אני צריך לשמוע לו? למה אני צריך לקבל על עצמי את השיטה הזאת בכלל, לעשות משהו? כל ההפרעות שלנו, כל המחשבות שלנו כנגד עייפות, ניתוק, התנתקות, כל זה נקרא "פרעה".

תתחילו לצאת מהמצב ההפוך. תראו איך הוא עובד בכם, מאוד מעניין, ובהתאם לזה תחפשו דרכים איך אתם יכולים לעבוד כנגדו. מה זה הכרת הרע? הכרה שהוא דוחה אתכם מהתקדמות קדימה. תשתדלו להתנגד לו. או במקום הפרעה דמיינו את הבורא, שהבורא עושה את זה. הרי באמת בתוך הפרעה הזה, מלאך המוות הזה, או העביות הזו, האגואיזם, הרי הבורא יושב בתוך זה. הוא הרי מסדר לכם ומוסיף לכם הכול בכוונה, בשביל שתלמדו דרך האגואיזם הזה להידמות ולהשתוות לו, למחשבות שלו, לפעולות שלו. הרי איך תלמדו אחרת? רק בדרך הזאת. הוא מוכרח להוסיף לכם את זה.

אתם זוכרים, אנחנו למדנו יחד את המכתב של בעל הסולם, איך המלך רצה להעלות את העבד שלו. איך הוא יצר מסיבות ותנאים מיוחדים כאילו תוקפים את המלך, והעבד היה צריך להגן על המלך, וכאילו המלך היה בסכנת השמדה מוחלטת, מוות, ובעבד הזה היה תלוי הכול. או פעם אחרת המלך עשה כביכול ששודדים את הקופה שלו הרשעים, הגנבים, והעבד הזה היה צריך להגן על הקופה, והעבד היה יכול לעשות כל מה שהוא רצה. הוא היה יכול לעשות כך שהיו הורגים את המלך והוא היה מלך במקומו. הוא גם היה יכול לגנוב בעצמו את הקופה, ולהפוך לשולט והוא לא עשה את זה. הוא עשה הכול למען המלך הזה. ואז הוא באמת נהיה שווה למלך, הראשון לידו.

אז כל ההפרעות שלנו ששולח לנו הבורא, הוא שולח לנו בכזאת צורה שנלמד להיות שווים לו בשלמות. לכן אנחנו צריכים לאהוב אותן וללמוד אותן. כל ההפרעות האלה הן הצד ההפוך, האחוריים של דמות הבורא האמיתי. הוא לא יכול להתגלות אחרת. אם הוא היה מתגלה בפנים שלו מצידו פשוט היינו נמצאים בשליטה של האור הזה, של התענוג, היינו ממשיכים בעיוורון לנצל, להשתמש בו, לא מתוך המאבק מהחושך ללמוד כנגד האגואיזם איך להידמות לו, אלא היינו עושים את זה באופן אוטומטי בעקבות האגואיזם שלנו. כלומר האני העצמי לא היה מתגלה, לא היינו גדלים. אין ברירה אחרת.

לכן ההבנה של כל המעמסה הזאת שנופלת עלינו, הניתוק, העייפות, כל ההפרעות נגד הצד הרוחני, זה האחוריים של המדרגה הבאה. אין צורה אחרת. זה לא סתם אגואיזם גדול יותר. כל השאלות האלה המתוחכמות שנוצרות בכם, אי הרצון, הם בכל המבנה, הם הצד ההפוך כמו החותם ונתחם. הם נחתמים בדיוק בדמות ההופכית של הבורא. אז הכול מרוכז באגואיזם הזה שלנו, רק לצד ההפוך. אנחנו פשוט מלמעלה צריכים אור, כוח. אור זה כוח חסר תכונות משלו רק השפעה. השפעה ריקה. מה זה ריקה? חסרת צורה. ואת כל הצורה נותנות לנו כל התכונות הכבדות שלנו, אי הידיעה, הבלבול, אי הרצון, אלא להפך, אם אנחנו נהפוך אותן לצד השני שלהן להפך, שם יתגלו פני הבורא, המדרגה הבאה שלנו. בואו נסיים עכשיו כאן.

תלמיד: האם בזמן הקונגרס אנחנו יכולים להמשיך את הפרקטיקה של המשימות היומיות?

אתם יודעים שיש לנו בבני ברוך, בכל יום איזה מסר או משימה יומית. כלומר אנחנו שמים את זה כמטרה להיום. אז היום אנחנו חושבים על איך אנחנו זקוקים לקשר אחד עם חברו, בשביל שבזמן הלימוד נרגיש את הכתף של החבר, ולא ניפול בלימוד למען הלימוד, אלא בשביל שהלימוד הזה יהיה רק למען התעלות רוחנית. הפרזה קצת מבולבלת, אבל זו הסיסמה נגיד. ובמהלך היום אנחנו משתדלים לזכור את זה ככל האפשר. ועל ידי כך אנחנו כבר מעבדים מחשבות מסוימות, אילו אפיונים של התנהגות רוחנית.

יש אנשי מקצוע בזה, אני עצמי לא מנסח את המשימה היומית. מי שעוסק בזה אצלנו בדרך כלל, שיכתוב על הלוח מה המשימה היומית שלנו. אני חושב שזה צריך להיות, כנגד העביות שגדלה בנו, מה אנחנו צריכים לעשות איתה. זה הנושא של היום. בדרך כלל את המשימה היומית לוקחים מהנושא.

(סוף השיעור)