שיעור בוקר 13.05.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

מתוך שלא לשמה באים לשמה – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: נושא השיעור שלנו "מתוך שלא לשמה באים לשמה". הגענו לקטע מספר 8.

כל עבודת האדם בעולמנו היא כדי שנעבור, נעשה את המעבר הזה מלא לשמה לשמה. שכשאנחנו נולדים, אנחנו נולדים ברצון לקבל לעצמו וגם בדרגה מאוד נמוכה, גשמית, בהמית, כמו שאנחנו רואים בילדים קטנים ובחיות. וכשאנחנו גדלים, גם בעצמנו במשך החיים, גם מדור לדור, אז אנחנו מוסיפים לעצמנו רצון לקבל יותר גדול, וגם את "ניסיון החיים" מה שנקרא, וכך אנחנו מגיעים לפעמים למצבים כאלו שאנחנו שואלים מהי התועלת מהחיים, במילים אחרות האם יש מטרה יותר גבוהה מלחיות, מלהתקיים זמן מה.

מתוך השאלות האלה שהטבע מעורר בנו אנחנו מגיעים לשאלות על החיים, על הקיום, על המטרה, על הכדאיות וכן הלאה. וכאן אנחנו כבר מתחילים להתעסק בשאלות של בני אדם, שאלות שאין במין החי, אלא האדם כבר שואל על התכלית. ואז לפי התכלית, כמו שמסביר לנו בעל הסולם בכל מיני מקומות, לפי התכלית אנחנו מתחלקים לכל מיני קבוצות, רמות, עד שמבינים, לפחות חלקנו, שמטרת האדם בעולמו היא להשיג את הכוח העליון. וגם מסבירים לנו מקובלים שהמטרה הזאת לא נמצאת בתוך האדם מלכתחילה, אלא הבורא שולח לנו את השאלות האלו וכך אנחנו מתקדמים.

זה בעצם התהליך הראשון, ואז אנחנו מתחילים לשאול בשביל מה ולמה, ולפי זה אנשים מגיעים גם אלינו, לחכמת הקבלה, וכך אנחנו מתפתחים, מתחילים לשאול "מה הטעם בחיינו?". כך חכמי הקבלה הגדירו לנו את השאלה, "מה הטעם בחיינו?", זאת אומרת בשביל מה כדאי לחיות, ואז לפי הרצון של האדם, הוא מגיע לכל מיני חוגים.

שאלה: קטע מספר 8, בוא נקרא, כותב רב"ש.

"הכניסה לעבודה מוכרח להיות שלא לשמה, היינו שעל ידי זה שהוא יאמין בה' יהיה לו חיים של תענוג. זאת אומרת אם הוא יעשה פעולה זאת, הנקראת אמונה, אזי היא מביאתו לידי התרוממות הרוח ולידי כוחות נפשיים יותר עליונים, מכפי שיש לו, בזמן שאין עושה הפעולה הזאת. 

נמצא שזו סגולה שהוא יכול לטעום טעמים יותר גדולים בכמות ואיכות, מכפי שהוא טועם בזמן שהוא עושה סגולות אחרות שיביאו לו תענוג. 

זאת אומרת שיש הרבה סגולות בכדי להשיג תענוג, היינו אכילה, שתיה, שינה וכדומה, או מלבושי כבוד, או מזה שהוא עושה פעולות שאנשים יכבדוהו. פעולות כאלה אנו רואים שהן סגולות, שעל ידן הוא משיג תענוג. 

אבל התענוגים שסגולות אלה מביאות לו, הם תענוגים מצומצמים בכמות ואיכות. מה שאין כן הסגולה של האמונה, מביאה לו תענוג יותר גדול בכמות ואיכות. וכל זה נקרא "שלא לשמה", היינו משום שכל כוונתו הוא רק בכדי להשיג תענוג יותר גדול."

(הרב"ש. 223. "הכניסה לעבודה")

כל ההתעסקות של האדם בעולם הזה היא רק כדי להגדיל את התענוגים. זה הטבע שלו שכך דורש ממנו, ויותר מזה הוא לא רוצה, לא מצפה ולא יודע, לא מבין. כמו תינוק, ילד קטן, שחושב רק מה לטובתו, ובכל רגע ורגע, לאן שהוא פונה, הוא מחפש מה מעניין אותו וכך הוא ממשיך את הקיום שלו, כך גם אנחנו, ואין מה לעשות, אנחנו לא יכולים לצאת מגבולות הטבע.

מה שאין כן, אם אנחנו מתעסקים ביציאה מהאגו שלנו, ברצון לצאת, לנסות לרצות לצאת, איכשהו לפרוץ מתוך הגבול האגואיסטי שלנו, קצת לקראת החיבור עם הקבוצה, עם החברים, עם הזולת, אז אנחנו יכולים להתחיל להרגיש שיש עוד כוח אחר שפועל בעולמנו וזה כוח ההשפעה. בהתאם לכך שאנחנו רוצים כביכול להגיע להשפעה, כך נרגיש שכוח השפעה כזה קיים בטבע סביבנו, ואז נשתדל להרגיש אותו, והוא ישפיע עלינו יותר ויותר בהתאם לתרגילים שלנו בקבוצה, בלימוד, ביחסים בינינו בתוך הקבוצה.

אז נתחיל להרגיש שהכוח שפועל בעולם הוא באמת לא הכוח שלנו, כוח הקבלה, שאנחנו מושכים על עצמנו את הכול, אלא כוח ההשפעה שממלא סביבנו את כל החלל הגדול הזה שנקרא "עולמנו", וכך אנחנו נתקרב אליו, נתקדם אליו ונהיה כמוהו יותר ויותר. זאת אומרת, נבין אותו יותר, נרגיש אותו יותר, נהיה איתו באותה הצורה, באותו הטבע. כך נתקדם, זאת אומרת, הכול מתחיל מכאלו מאמצים שכל אחד עושה בתוך עצמו, כל אחד כלפי החברים, וכולנו יחד כלפי המציאות כולה, כולנו יחד כלפי בורא אחד.

שאלה: רב"ש מדבר בקטע על כך שהאדם צריך לעשות פעולה שנקראת "אמונה". אני יכול לעשות פעולה שנקראת "אמונה"?

כשאתה משתדל להיות בפעולות ההשפעה כלפי החברים, כלפי הבורא, ככל שאתה מבין ומסוגל, זה נקרא "פעולות השפעה" או "פעולות אמונה".

תלמיד: גם אם אני עדיין בלא לשמה?

כן. אתה מנסה, תמיד מלא לשמה מגיעים לשמה.

שאלה: אני מתחיל פעולה בחיבור עם החברים, אני מזהה שאני בסופה הולך לקבל תענוג מאוד גדול, מזהה את התענוג כבר מראש.

זה לא אסור.

תלמיד: האם זה מותר?

רק לא כמטרה ממש אלא כאמצעי.

תלמיד: אם אין לי כרגע בכלל כוחות לעשות פעולה.

מה זה "בכלל"?

תלמיד: אני יודע שיש חיבור כרגע ואני לא מסוגל להתחבר.

אפילו אם תצייר לעצמך מצבים טובים, עתידיים, אז גם לא תוכל.

תלמיד: זו בדיוק השאלה. אם אני מצייר לעצמי תענוג, שאני אתחבר ויהיה לי תענוג כי אני זוכר מחיבורים קודמים שהיה לי תענוג, האם זה מותר?

אנחנו רואים שכך אנחנו מושכים את הילדים, כלומר בתחילת דרכנו זה מותר.

שאלה: האם בלשמה יש לאדם תענוג?

בלשמה יש לאדם תענוג, בלא לשמה גם יש לאדם תענוג, מטרת הבריאה היא גם תענוג, השאלה היא באיכות ובכמות.

תלמיד: מה ההבדל בין תענוג שבלא לשמה ותענוג שבלשמה?

תענוג מקבלה ותענוג מהשפעה.

תלמיד: הוא כותב "הסגולה של אמונה מביאה לו תענוג יותר גדול בכמות ואיכות". מה זו סגולה שבאמונה, ואיזה תענוג היא מביאה לו?

אם הוא פועל מתוך השפעה, אז הוא מתחיל לקבל תענוג בלתי מוגבל.

תלמיד: האם התענוג שהוא מקבל לא מכניס אותו שוב ללא לשמה?

לא, כי זה תענוג שכבר מלובש באור חוזר.

שאלה: אדם שמגיע ללימוד מרגיש אור ממש, הוא מרגיש תענוגים גדולים לא מהעולם הזה, כמו שרב"ש כותב, לאט לאט התענוג הזה עוזב אותו והוא צריך להגיע לתענוג יותר גדול. באופן טבעי כשאומרים לו שהוא צריך למשוך את המאור המחזיר למוטב שמתקן אותו, אז הוא נמשך לאותו תענוג שהוא הרגיש בהתחלה. איך לשנות את הגישה הזאת, כלומר למשוך את המאור המחזיר למוטב אבל למטרה אחרת?

הוא צריך להתייאש מהחיפוש הראשון שלו.

תלמיד: האם זה גם מביא מאור?

לא, זה מביא לייאוש. הוא צריך להתייאש מכל הפעולות שלו, מהחיפושים האגואיסטים שעושה אותם על מנת לקבל, בכוח הקבלה, ורואה שאין לו בזה כלום, עד שמתייאש סופית, ואז בהתאם לזה ואפילו קצת לפני זה, הוא מתחיל לראות שכנראה הגישה שלו לא נכונה. אם הוא קשור לחברים, אז החברה מכוונת אותו באיזו צורה אפשר להתפתח כדי לגלות את המציאות, את מרכז המציאות.

תלמיד: האם אפשר להגיד שדרך הייאוש הוא מגיע ללשמה?

דרך הייאוש מהחיפוש האגואיסטי הוא מגיע ללשמה, ודאי.

שאלה: אני מנסה להבין את השלבים. פועלים מתוך כוח הקבלה, יש תענוגים גשמיים, אחר כך יש את התענוג מרוחניות שעדיין נמשך מכלי קבלה, ואז מגיעים לייאוש מהחיפוש הראשוני ומתחילים לעבוד בכוח השפעה.

מלא לשמה ללשמה, ככה זה הולך.

תלמיד: כשמתחילים לעבוד בכוח השפעה עם החברה, עם הסביבה, הוא כותב שזה מביא לו תענוגים וזו תחילת העבודה.

כן.

תלמיד: אחרי שהעבודה בחברה מביאה לו תענוגים ונראה שיש תענוג מרוחניות, מהשפעה, מה העבודה מפה?

שימשיך ויראה.

תלמיד: האם צריך לשנות משהו בסגנון העבודה?

האדם צריך כל הזמן להשתוקק ככל שהוא יכול להשפיע לחברה, ומתוך זה הוא יבין איך הוא מכוון את עצמו כלפי הבורא. יותר משתי המדרגות האלה אין, "מאהבת הבריות לאהבת ה'".

תלמיד: בתוך העבודה של להשפיע לחברה, האם יש סוג של ייאוש מכך שזה לא מספיק רק לחברה אלא צריך את הגורם שהוא הבורא? האם יש מעבר בין להשפיע רק לחברים לבין להשפיע גם לבורא?

יש הרבה מאוד מצבים כאלה שנקראים ירידות ועליות ואנחנו צריכים להתקדם בהם.

תלמיד: אחרי שעובדים בחברה, מתי מגיעה ההזדמנות הזאת גם להשפיע לבורא? מהו השלב הזה?

השלב להשפיע לבורא לא יכול להגיע לחברה אם היא לא מגובשת. כי הבורא הוא "בוא וראה", אנחנו צריכים לייצב בינינו מצב שבו אנחנו מגלים אותו, בונים אותו, מייצבים אותו. ואז כשאנחנו מרגישים בתוך הקבוצה שיש לנו משהו שאליו נמשכים, שהוא בעצמו לא קיים אלא קיים רק במאמץ שלנו, כשרוצים להתחבר, כשרוצים להתקרב זה אל זה, אז אנחנו מתחילים להרגיש שיש בכוחנו יכולת לתאר אותו, לבנות אותו, כתוצאה מהחיבור שלנו, מהאיחוד שלנו. זה מה שאנחנו משתדלים לייצב, לכן כתוב "אתם עשיתם אותי".

תלמיד: האם אפשר להגיד שהדבר שאנחנו מנסים לבנות הוא אווירה בעשירייה שמושכת אותנו כל הזמן?

גם אווירה, גם ידיעה, גם הרגשה, גם המצב שלנו, היציבות שלנו, שהם עד כמה אנחנו בינינו בונים את דמות הבורא.

שאלה: בעל הסולם כותב שלא לשמה חשוב לא פחות מאשר לשמה בלימוד. אנחנו יודעים שבלא לשמה יש ייסורים לא קטנים, בלימוד שלנו. האם בלשמה יש ייסורים יותר גדולים, ואם כן למה?

לפי התוכנית לא צריכים להיות שום ייסורים אלא הכול קורה מפני שאנחנו לא עוברים בצורה נכונה במדרגות. אנחנו לא משתוקקים באופן ובעוצמה הדרושים כדי להתקרב למטרת הבריאה.

תלמיד: כשמתחילים ללמוד בשלא לשמה, אנחנו עדיין לא יודעים מהי מטרת הבריאה. אדם מתחיל ללמוד אבל מרגיש שהוא לא מגיע לשום מקום, הוא לא מתקדם אלא נסוג לאחור וזה קשה לו, אבל כשהוא מגיע ללשמה זה כבר על מנת להשפיע. האם יש לו ייסורים כשהוא מגיע ללשמה, אם כן, למה?

אני לא אומר שהוא נמצא בייסורים כשמגיע ללשמה.

תלמיד: האם בלשמה אין ייסורים?

ודאי שלא, כי הוא כולו פועל לבורא, יש לו למי לפנות, יש לו למי להשפיע, הוא מרגיש את העליון האהוב שלו וכן הלאה. אין מקום ואין סיבה לייסורים.

שאלה: האם יש שלב מקשר בין לא לשמה לבין לשמה או שזה היפוך מוחלט, האם יש איזה מעבר בין לא לשמה לבין לשמה?

סיבה ומסובב.

תלמיד: זה נשמע כמו היפוך מוחלט. האם יש איזשהו שלב שמקשר ביניהם?

בין כל מצב ומצב יש היפוך, כי אלו רשימות חדשות ומצבים חדשים. לפעמים אנחנו יכולים להגיד שזה סיבה ומסובב ממנה, לפעמים יכולים להגיד שיש קרבה ביניהם, איזשהו מעבר חלק, אבל למעשה בכל מקום יש שבירה קטנה והיפוך. כי הכול נובע מהשבירה הכללית של אדם הראשון, של המערכת עצמה, ולכן בכל מקום יש שבירה שעליך לתקן. אומנם אתה לא מודע לזה בינתיים, אבל איכשהו ביני לביני זה מתקיים.

שאלה: בעל הסולם כותב שתענוג מאמונה הוא יותר גדול בכמות ובאיכות. איך לקבל תענוג מאמונה?

תענוג מאמונה זה תענוג מכך שאני קשור לבעל הבית. אני נהנה מזה שאני נמצא אצלו ומשפיע לו והוא נהנה ממני. אין כאן גאווה מצידי שאני קשור אליו, אין לי איזו גדלות, אלא פשוט יש לי תענוג מהשפעה לבעל הבית וזה נקרא "אור". עוד נגיע לזה, נרגיש, אבל אפשר לתאר זאת.

שאלה: האם אפשר להרגיש את הרצון לשמח את הבורא בשלב שלא לשמה?

כן, לפעמים, בצורה לא שלמה, שקרית, אדם נמצא בכל מיני אשליות.

שאלה: מה ההבדל בין תענוג כמטרה, לבין תענוג כאמצעי, איך מרגישים אותו?

כמו בעולם שלנו. אם התענוג הוא המטרה אז זה ילדותי. תענוג כאמצעי זו מדרגה יותר גבוהה, אני משתמש בתענוג כדי להתקדם, להגיע למשהו אחר, לא לתענוג עצמו, אבל יודע שבלי הרגשת התענוג בדרך לא אוכל לעלות למדרגה הבאה. לכן אני אפילו מייצב לעצמי תענוגים שייראו לי בדרך, שאני ארגיש אותם בדרך, כדי בכל זאת לעזוב את מצבי ולעלות לדרגה אחרת. אנחנו עושים זאת אפילו בתת ההכרה, כי בלי תענוג אי אפשר לחיות.

שאלה: כשאני מתכננת פעולת השפעה בעשירייה ומזהה שיש בה כוונה לקבל לעצמי, האם לבטל את הפעולה עד שאדע שהיא לטובת החברות?

לא. אפילו אם הפעולה לטובת עצמי אבל אני יכול ללמוד ממנה משהו טוב, אז אני יכול להמשיך. אפילו שזאת פעולה אגואיסטית אבל אין באפשרותי לעשות כרגע משהו אחר, אז אני יכול להמשיך את הפעולה וללמוד מהתוצאות שלה. אם אני כבר נמצא בהכרת המצב במשהו אז זה כדאי.

שאלה: פעם תיארת לנו שלב כזה, מצב שאדם מתקרב ללשמה והוא מתחיל ליהנות מהשפעה.

תענוג מהשפעה זו מטרת הבריאה.

תלמיד: יש איזה שלב מקשר לפני הלשמה, בצמוד ללשמה, שאדם מתחיל ליהנות מהשפעה. האם אתה יכול לתאר לנו אותו?

אולי מתוך כך שהוא משפיע על מנת לקבל.

תלמיד: האם זה רצון לקבל יותר גדול?

זה רצון לקבל גדול, שרואה שאם הוא משפיע אז הוא נהנה, וככל שהוא נותן כך הוא נהנה. זה תלוי בכמה בעל הבית שלו גדול ובכמה בעל הבית נותן יותר, משלם יותר.

תלמיד: מה קורה בסופו של השלב, שהוא נדבק ללשמה, האם יש איזה ייאוש בסוף?

הוא לא נדבק ללשמה אלא הוא נדבק לשכר. לאט לאט, זה כבר בדרך, השלב הזה עובר ואז האדם מגיע לתיקון של עצמו.

שאלה: האם ניתן לנו להבחין שכתוב לשמה זה לשם התורה, ולשמו זה לשם הבורא?

לא, אנחנו עדיין לא יכולים בדיוק להבדיל אבל זה יותר לשם התורה. לשם הבורא זה נקודתי, זה יגיע אחר כך בתוך זה.

תלמיד: האם כשאדם מתחיל לעבוד לשם הבורא זה להשפיע על מנת להשפיע מיראה, ולשם התורה זה לקבל על מנת להשפיע, תשובה מאהבה?

לא, עוד ניכנס לזה.

שאלה: אמרת שבכל מקום יש שבירה ואותה עלינו לתקן. מהי אותה הרגשת השבירה באדם?

אנחנו מגלים בכל מקום גם את כוח החיבור וגם את כוח הדחייה, ומשתמשים בשניהם כדי להתקדם הלאה, ממדרגה למדרגה.

תלמיד: איך אנחנו מתקנים את אותה נקודת שבירה בכל רגע?

אנחנו מתגברים עליה, זה נקרא שעולים למדרגה הבאה. כל מה שמתגלה לי במדרגה הנוכחית כדחייה, כחוסר סבלנות, כאי סדר וכן הלאה, זה קורה כדי שאני אתעלה מעל זה ואתחבר עם החברים ועם הבורא. ואז אני אבין שכל השבירה הזאת נותנת לי הכנות למדרגה הבאה.

שאלה: לגבי תענוג כמטרה או כאמצעי. מטרת הבריאה היא "להיטיב לנבראיו", למלא אותנו בתענוגים. אנחנו גם יודעים שאנחנו אגואיסטים הכי גדולים, שהגענו לפה כי אנחנו מחפשים הכי הרבה תענוג שאפשר לקבל. איפה ואיך בכלל זה מתחלף שתענוג הופך להיות אמצעי במקום להיות מטרה?

זה תלוי בסביבה, ככול שאני מקבל מהסביבה את גדלות הבורא, כך אני נמשך לא לתענוג אלא למנהל התענוג, למקור התענוג. יש כאן הבדל בין מה שמשפיע על החושים שלי לבין זה שאני מרגיש עם מי יש לי עסק.

תלמיד: אבל גם כאן אני עושה חשבון, אני מבין שיש תענוג גבוה יותר מזה שאשרת את נותן התענוג.

זה בינתיים, המצבים יתחלפו. בינתיים תלך ככול שאתה יכול, והעיקר דרך החברים. תתקשר לכל הבחנה דרך החברים, ואז תראה עד כמה מיד זה מתחיל לקבל צביון חדש.

שאלה: כתוב שתכונת האמונה וההשפעה נותנת תענוג, אבל הם מתחלפים, אתה מרגיש טוב, וזה נקרא לא לשמה. כשאתה מרגיש את התענוג הזה מהקשר עם החברים, מה עוד לעשות אתו, איך לשנות אותו כדי שיהיה לטובת הבורא בסופו של דבר?

על ידי התענוג הזה אנחנו מתחברים עוד ועוד בינינו, מקבלים ממנו כוח להיות בחיבור, ואחר כך הכוח הזה הופך להיות לכלי החדש שלנו שגדל.

שאלה: אמרת שאין סבל בלשמה, אבל יכול להיות סבל בלא לשמה. אם כן, איזה סוג של תענוג אנחנו מקבלים בלא לשמה כשאנחנו עובדים לקראת לשמה? עם איזה סוג של כלי אנחנו כבר עובדים?

אנחנו משתדלים להיות מחוברים בינינו, ואז אנחנו מייצבים מעלינו כוח מיוחד שהוא בעצם ההתקרבות לבורא, וכך מתקדמים עוד ועוד. יש לנו הארה מתוך זה שאנחנו עובדים על חיבור. הכול תלוי ביחסים בין החברים.

שאלה: מתוך דבריך שמעתי שהשלב של השפעה לבורא יכול לא להגיע. האם יש לנו כעשירייה מטרה להגיע להשפעה לבורא?

אנחנו צריכים לדבר על זה יום יום בינינו, כמה דקות לפחות, שזה יהיה ברור לנו ולא נשכח את המטרה העיקרית שהיא להגיע להשפיע נחת רוח לבורא.

שאלה: התענוג הוא אור. האם אנחנו תמיד צריכים לברר מאיפה מגיע התענוג הזה ולטובת מי? האם אנחנו תמיד צריכים לעמוד על המשמר גם כשאנחנו מקבלים מצבים חיוביים ולברר את כל זה?

כשאנחנו מקבלים קשר עם האור, אז אנחנו בעצמנו רוצים לחקור מה המקור של האור, באיזו עוצמה, באיזו צורה, למה הוא מגיע אלינו, איך להגדיל אותו וכולי. כי הוא החיים שלנו, הוא התענוג שממלא אותנו. אז אנחנו נמשכים להיות בקשר עימו מכל מיני סיבות. לכן לחקור את האור, את המקור שלו, את התנאים שבהם הוא מגיע אלינו, בשבילנו זאת העבודה שלנו.

שאלה: מהי עשירייה אמיתית שמאפשרת לאדם לעבוד בצורה שלמה? ומהי הצעקה שנדרשת כדי לערר חיסרון אמיתי?

קודם כל, כשעשרה אנשים מתחברים יחד כדי להשיג מטרה בחיבור ביניהם, זה דבר גדול מאוד, ואין בעצם דבר גדול יותר מזה בכל המציאות. כי הם משתדלים לחבר את החלקים השבורים מחומר הבריאה. זה משהו שמנוגד לטבע שלנו, ולכן אנחנו צריכים להבין שאנחנו הולכים נגד הטבע, והשכר שלנו הוא בזה שהבורא יעזור לנו, רק הבורא יעזור לנו, אין מישהו אחר שיכול לעזור. וכשאנחנו מתחברים אנחנו מגיעים באמת לתיקון של כל המציאות בנקודה המרכזית שלה, שכל העולמות, כל הגלקסיות, כל הכוחות האלה שבכלל קיימים במציאות, הם מצטרפים למערכת אחת על ידי העבודה שלנו.

שאלה: הזכרת קודם שלכל מצב יש מצב הופכי. אנחנו רוצים את החיבור ואת האחדות כקומה מעל. אבל כשיש בינינו ניגודים אפשר לחשוב או שהם מבטלים ומאפסים אחד את האחר, או כמו שבחשמל פלוס ומינוס יוצרים אנרגיה גדולה ויוצרים משהו גדול יותר. איך נכון להסתכל על זה?

גם כך וגם כך. אנחנו צריכים לראות את המצבים שלנו שיהיו בעיקר כל פעם בדינאמיקה לקראת הקשר המתגבר.

תלמיד: כלומר גם איפוס וגם יוצרים אנרגיה גבוהה יותר.

כן, וללמוד איך בונים את זה.

שאלה: אם אין לי תענוג גדול יותר בכמות ובאיכות כמו שכתוב במאמר, האם זה אומר שאני לא בלא לשמה, כלומר האם זו דרך לבחון אם אנחנו בלא לשמה או לא?

לא, צריכים פשוט כל הזמן להשתדל לעלות למדרגה עוד יותר מזה.

תלמיד: אמרת שגילוי האור והמקור זו העבודה שלנו, האם זה התענוג שאנחנו צריכים למצוא?

כן, גילוי הקשר עם הבורא הוא התענוג שאנחנו צריכים להשיג.

שאלה: האם המדרגה הראשונה של לשמה מתחילה רק מתוך העשירייה שלנו?

ודאי, המדרגה הראשונה שלנו מתחילה מהעשירייה. ולפני שאנחנו סוגרים את עצמנו בעשירייה אין לנו שום מדרגה רוחנית.

שאלה: אם אנחנו יכולים להיות שמחים רק בגלל שהחברים שלנו שמחים, אבל גם זה קורה לזמן קצר מאוד, איך אנחנו מאריכים את התחושה הזאת של השמחה בעקבות שמחת החברים?

ככל שאנחנו מרגישים שנמצאים בכלי אחד, שמחת החברים הופכת לשמחתנו.

שאלה: למה "לא לשמה" זה בלשון נקבה, למה לא "לשמו?

בדיוק זאת השאלה, האם זה לשם הבורא או לשם התורה, אנחנו עוד נלמד את זה. כל הכבוד שאת שואלת, אבל עכשיו לא נכנס לזה, נלמד אחר כך למה זה נקרא לשמה - לשם של התורה ולא לשמו - לשם של הבורא, כביכול. האם אנחנו עושים את זה בשביל התורה או בשביל הבורא.

שאלה: בהכנה לשיעור שמענו קליפ של רב"ש. האם מותר להבין מהקליפ הזה שלשמה זה לדעת שאתה לא בלשמה, אבל בכל זאת להרגיש בלשמה?

יש הרבה מצבים בלא לשמה ולשמה שאנחנו מבינים דבר מהסמוך לו, את צודקת.

שאלה: בקטע יש תחושה כאילו הוא לא סיים להסביר עד הסוף, אני כבר לא רוצה לקבל למען עצמי, אבל למען הבורא הוא גם לא צריך שום דבר, אז מה אני צריך לעשות פה ואיזה תענוג בדיוק אני מקבל?

כמו בחיים שלך, אתה לא חי רק בשבילך, אלא יש לך הורים, יש לך ילדים, אולי נכדים יהיו עוד מעט, ואתה חי בשביל כולם. ולפעמים אנחנו שומעים מאנשים, מחברים, ש"אני רוצה לעזוב את הכול וללכת לאיזה מקום מבודד ולחשוב רק על עצמי". זה מתוך ייאוש הדיבורים האלה, כך אנחנו שומעים מחברים.

אדם צריך להיות קשור לכולם, ואנחנו רואים עד כמה ההתקשרות וכל החיים שלנו מביאים אותנו להתקשרות יותר ויותר קרובה זה אל זה. ונגיע עוד לזה שכל אחד ירגיש את עצמו שהוא כאילו חי לא בתוך המחשב שלו עם כל העולם, אלא בתוך המוח שלו, בתוך הלב שלו, שהוא לא יוכל לברוח מזה. על ידי זה הבורא יחייב אותנו להיות מחוברים כאיש אחד בלב אחד. זה שעכשיו אנחנו דוחים אותו מצב, לא רוצים אותו, הוא יבוא, חלק בעל כורחו וחלק מזה שאין ברירה וחלק מזה שרוצים בעצמנו, זהו. אז עוד תראו איך זה יהיה.

סך הכול כולנו צריכים להיות מומחים בהתקשרות בינינו. כמו שהיום, אתה רוצה משהו לדעת, אתה צריך לדעת איך להפעיל מחשב, איך להתקשר לכולם, איך להיות בכל מיני קודים, מספרים, אימיילים וכן הלאה, כך בעתיד זה יהיה עוד ועוד.

שאלה: אם בתוכנית הבריאה אין כוונה שיהיו ייסורים, למה אנחנו סובלים ייסורים ואיך אנחנו יכולים ליצר השתוקקות שהיא מעבר לייסורים?

אנחנו סובלים ייסורים במקום שאנחנו לא מסודרים. זה כמו שאם כואב לנו באיזה מקום בגוף שלנו, סימן ששם משהו לא בסדר, או מסיבה חיצונית או מסיבה פנימית של הגוף, וכך אנחנו מבינים שאם אנחנו מסודרים עם הבורא בכל מדרגה ומדרגה, והוא ממלא את הכול ומנהל את הכול, אז אנחנו צריכים להרגיש בכל המצב המתוקן שלנו את עצמנו בצורה מצוינת, שלמה. ורק כשאנחנו נמצאים בין המדרגות, בין המצבים, אז אנחנו נרגיש בזה אי נוחות, וזה כדי שאנחנו נעבור למצב הבא השלם יותר. כך החיים שלנו.

שאלה: אמרת שהייסורים מגיעים מפני שאנחנו לא משתוקקים מספיק למטרת הבריאה, אז איך אני בתור הורה מעניש את הילד על זה שהוא לא משתוקק למה שאני רוצה שהוא ישתוקק? למה זה לא יכול להגיע בטוב שאייצר לו עניין?

מטוב אנחנו לא יכולים להתקדם, אנחנו מתקדמים מזה שאנחנו מרגישים במקום שבו נמצאים חיסרון, וכנגד זה מרגישים במקום העתידי שצריכים להגיע אליו איזה מין תענוג, או פחות חיסרון, פחות ייסורים ואז הפוטנציאל בין זה לזה מביא לנו את כוחות התנועה, וכך אנחנו מתקדמים ממצב למצב. סך הכול הרצון לקבל לא יכול להבחין, להבדיל, לחשב על כלום חוץ מאשר על שני המצבים האלו, ייסורים או תענוג.

אבל אתה נמצא בחברה, והחברה יכולה לשחק גם עם מה שאתה מרגיש עכשיו, מה שאתה יכול להרגיש בעתיד. היא יכולה לתת לך הרגשה שכדאי או לא כדאי, שתאווה וכבוד ישפיעו עליך ויוציאו אותך מהעולם.

תלמיד: יש יותר התעסקות בנושא הזה, כך אני מרגיש, לברור יותר מידי איפה אני נמצא וכאלה, אני אומר לך אישית לא מעניין אותי אם אני בלמה או לא לשמה, בכלל לא רוצה לשמוע על זה אפילו. אני עצמי מברר איפה זה, מעניינים אותי רק האנשים שלי, זה מה שמעניין אותי, קודם כל האנשים שלי. הבורא לא צריך תמיכות, אין לו חסרונות, לא כואב לו, האנשים שלי כן צריכים תמיכה ועזרה ולהם אני דואג קודם. לא חשוב לי כל היום לשבת ולברר איפה אני ואיזה מצב זה לשמה, או לא לשמה. האנשים שלי באים קודם וזה מה שמעניין אותי?

יפה, אז אתה מעדיף לדאוג קודם כל לקבוצה?

תלמיד: כן, קודם כל, אחרי זה כל השאר.

במה אתה דואג לקבוצה, מה אתה רוצה שיהיה להם, מה אתה רוצה לארגן להם?

תלמיד: להשתדל לתת להם דוגמה, לתמוך, לחזק אותם.

לאיזה כיוון?

תלמיד: לכיוון השפעה.

כיוון השפעה, כיוון החיבור. על זה אנחנו מדברים.

תלמיד: אין בעיה, לא לזה הכוונה, הכוונה היא שמתחילים לברר יותר מדי איזה מצב זה כן לשמה ואיזה מצב זה לא לשמה, ומצבים כאלה ביניהם, ואז אתה יותר מדי מתעסק באיפה אתה נמצא מאשר בפועל.

אני מבין אותך, הטענה שלך היא שאנחנו מדברים יותר מדי.

תלמיד: לא, שמנסים יותר מדי לברור איפה אתה נמצא בדרך ולא לעשות ולפעול, ולתת, ולעזור, ואז אתה כבר לא בעניין עצמו.

אבל תעשה את כל הפעולות האלה, כל המילים האלו, תממש אותן בפנים, בתוך הרצונות, בתוך הלב.

תלמיד: לא הבנתי אותך.

כך עושים.

שאלה: עושים מה?

אנחנו צריכים להתקרב זה לזה, ואני צריך לבדוק את עצמי עד כמה הייתי אתמול קרוב לחברים, כמה אני רוצה להיות קרוב אליהם יותר היום, וכך נתקדם כולנו יחד למטרה אחת.

תלמיד: זה מצוין, אבל שאלתי על העניין שאתה שואל את עצמך יותר מדי איפה אתה נמצא, כי יש לדברים האלה אלף תרגומים, ועד שלא נמצאים בזה לא מבינים שום דבר. האם לא חשובה יותר הפעולה, התוצאה?

אני מבין אותך, אבל רק תבין שלכל אחד יש מצב פנימי משלו, אוצר מילים משלו, גם מחשבות, ולכן אנחנו צריכים להסכים עם זה שאנחנו לא תמיד מבינים זה את זה. אבל המאמץ להבין את האחר שווה יותר מההבנה. כשאתה מתאמץ להבין את האחר, אתה מתקרב אליו במרחב הרוחני, וזה חשוב יותר מההבנה עצמה.

תלמיד: ההרגשה שלי היא שאין מה ללמד יותר מדי את האחר, שהגישה הזאת של ללמד, כביכול לבקר, זו שליטה.

אין לנו מה לעשות חוץ מלהגיע להרגשה ברורה ברגשות שלנו, ברצונות שלנו, שנוכל להתחבר בלבבות, ולבדוק את האחר כמו שאתה מרגיש, כמו שאתה שוקל.

תלמיד: כמה חשיבות יש בכך שאני אבדוק איפה אני נמצא ביחס אליהם, מאשר לפעול עבורם? אותי זה לא מעניין, אני לא מרגיש שאני נמצא בזה, אבל אני כן חייב לפעול עבורם, הם בראש שלי.

אני מבין, אתה צודק, חוץ מדבר אחד, להגיע לאחר ולעזור לו, אפילו לחבק אותו אם אתה מסוגל, זה הכי חשוב.

קריין: קטע 9.

"כשמתחילים ללמוד לנשים ולקטנים וכלל עמי הארץ, אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל בשלא לשמה." מעניין איך הרמב"ם כותב, שמתחילים ללמוד נשים, קטנים, כלל עמי הארץ, עבדים. הוא כותב שצריכים ללמד נשים, קטנים, כלל עמי הארץ, וזה לא היה מקובל כך, הרמב"ם כאן לא פחד לומר שהתורה שייכת לכולם. "ובדרך כלל נמשכים כולם אחרי ההתחלה, כלומר מה שנתנו להם לדעת את הסיבה שצריכים לתורה, הן סיבות של שלא לשמה, ולא מטעם "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". וממילא רוב העולם בכלל לא מבינים, שיש ענין שכר, הנקרא "דביקות ה'".

לכן דעת הרבים שולטים על האדם, שהוא לא צריך את לימוד התורה, בכדי שע"י זה תהיה בידו היכולת להגיע להכוונה אמתית. כלומר שע"י התורה יהיה בידו לכוון בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמו. שזה יביא לו בחינת דביקות להדבק בה'."

(הרב"ש. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)

אף אחד לא יודע על זה, דברו עם מי שאתם רוצים, הם יגידו "כן, ודאי, אלא בשביל מה אני מתפלל, חי, לומד?", אבל אף אחד בעצם לא מקבל את זה כמטרת הקיום שלו.

שאלה: מתי האדם יודע שהגיע למצב שהוא יכול לקבל אור ישר בתוך אור חוזר?

אחרי הצמצום שעשה על עצמו, על הרצון לקבל שלו, והעמיד את כוח ההתגברות כלפי מה שנמצא שנקרא "מסך", הוא מגיע למגע עם הכוח העליון שמשפיע עליו שנקרא "אור חוזר". ואז הוא עושה חשבון באיזה מצב הדדי הוא והבורא יכולים לקיים את הקשר ביניהם.

שאלה: לָמה המקובלים מסתירים שמטרת הבריאה היא דבקות בבורא, אלא מדברים על כל מיני סוגי שכר לקטנים ולנשים?

כי קשה להבין מהי דבקות, דבקות היא לא שכר.

תלמיד: לָמה דבקות בגדול, העליון, הנצחי, היא לא שכר?

כי אתה צריך קודם להרגיש את הגדול, העליון, הנורא, הסובב את הכול, ואז תראה מהי הדבקות בו, באיזה מצבים הוא נמצא כדי שגם אתה תהיה דבוק לזה. זה לא פשוט להסביר, ואף אחד לא נמשך לזה.

שאלה: הרבה פעמים אנחנו אומרים שהשכר הגדול ביותר הוא היכולת לעבוד בלהשפיע, וההזדמנות היחידה להתקדם היא להשפיע לקבוצה. למרות שהאדם מבין את זה, לָמה הוא מפספס את כל ההזדמנויות האלה להתקדמות, מזניח אותן?

מפני שיש שתי מערכות, מוחא וליבא, במוח ייתכן שהוא מבין את זה, אבל בלב הוא לא מרגיש את זה ולכן זה בורח ממנו. כך אנחנו נמצאים, מחולקים לשתי מערכות ולא יודעים איך לקשור אותן נכון.

שאלה: האם יש משהו שאנחנו צריכים להוסיף על הצורה הראשונית הזאת כדי להבטיח אחר כך את העבודה הנכונה?

אנחנו מתקרבים להבנת החיבור שצריך להיות במדרגה הרוחנית הראשונה, וכולנו נשתדל עוד מעט להיכנס לזה. בינתיים אין לנו רצון להשתדל ולהיכנס לתוך הרוחניות, אבל בהדרגה זה יקרה. אני מאוד מקווה שאנחנו, או חלק מאתנו יתחיל להיכנס לזה והוא ישאב אחריו את האחרים. וכך איש את רעהו יעזורו, על ידי חיבור בינינו, ועל ידי ההליכה המשותפת כולנו ניכנס למדרגה הרוחנית הראשונה.

אנחנו בעצם נמצאים בה, רק עדיין הכלים שלנו, הכלים שבהם אנחנו מגלים את העולם העליון, לא מוכנים. אבל זה כבר קורה, זה כבר בדרך.

שאלה: מה זה נקרא להיות מוכנים להיכנס למדרגה הרוחנית?

להיות מוכנים לשלם על החופש הפרטי, האגואיסטי, של כל אחד תמורת כניסה להרגשת כוח ההשפעה בינינו.

תלמיד: במה בדיוק האדם משלם על החופש האגואיסטי שלו?

הוא משלם בחופש האגואיסטי שלו.

תלמיד: איך הוא עושה את זה?

הוא מוכן שמעכשיו והלאה, רק מחשבות ורצונות על חיבור יטרידו אותו.

תלמיד: אבל הכניסה הזאת למדרגה הראשונה, איך היא קורית? כל אחד נכנס? העשירייה נכנסת? כי אמרת שאנחנו עדיין לא בהכרה אליה.

אני לא יכול להגיד לך. זה לא קרה לי בפועל בחיים. ומה שלא קרה בחיים, אני לא יכול להגיד שאני יודע. זה קרה, אבל בצורה אחרת, לא כמו שזה צריך להיות בין עשרות העשיריות.

תלמיד: שיטת ההשגה, שיטת הכניסה לרוחניות היא משתנה, או שהיא אחידה? כולם נכנסים בסוף באותה צורה?

אתה שואל כבר על הפרטים, אני לא יכול להגיד.

תלמיד: אני לא שואל על הפרטים, אני שואל על הכניסה למדרגה הראשונה.

המצב שלנו לא היה ואין חכם כבעל ניסיון, ולכן אני כאן לא חכם. אני יכול לתאר מה שהיה שם בכל מיני צורות אחרות, בקבוצות חסידיות, כמו נגיד, קוצק, ויזניץ, גור. היו הרבה קבוצות מאוד רציניות. אבל אני לא יכול להעביר לכם את זה, כי לא הייתי שם כבשר ודם, לכן אנחנו צריכים להמשיך כמו שאנחנו, וברוך ה' מיום ליום אנחנו מרגישים שמושכים אותנו, או דוחפים אותנו קדימה.

תלמיד: אני שואל על בני ברוך, על המצב שלנו היום, על העשיריות, מה זה נקרא שאנחנו מממשים מדרגה רוחנית?

שאנחנו מתחברים בינינו עד שנגיע להיות כאיש אחד בלב אחד, לפחות במדרגה הרוחנית הראשונה, אחד חלקי מאה עשרים וחמש. זה מה שאנחנו רוצים.

תלמיד: במה שונה המדרגה הרוחנית הזאת מהמצב הנוכחי, מה יש בה שאין עכשיו?

יש בה כל הכוחות הרוחניים שמתגלים כלפינו, ופועלים כלפינו בצורה מעשית. כוחות החיבור, כוחות הריחוק, כל דבר.

תלמיד: אני מנסה להבין איזה תנאים אנחנו צריכים לקיים בינינו. למה להשתוקק?

בינתיים על מה שיש עלינו, על מה שמשפיע עלינו. לזה אנחנו צריכים להשתוקק, להתגבר, להתחבר, לעזור אחד לשני.

שאלה: הקטע מדבר על מצב, שמלכתחילה מחנכים את הנשים והקטנים לא להיות בלשמה. ואחרי זה הוא אומר, ש"דעת הרבים שולטים על האדם, שהוא לא צריך את לימוד התורה, בכדי שע"י זה תהיה בידו היכולת להגיע להכוונה" להשפיע. איפה זה נמצא בעבודה שלנו הקטע הזה? למה מלכתחילה מחנכים את האדם לעבוד בלא לשמה ואני מדבר על כלל העמים?

על איזה עמים אתה מדבר?

תלמיד: הוא מדבר על הרצונות שנקראים נשים וילדים, שמלכתחילה מחנכים אותם שלא לעבוד בלשמה?

נכון.

תלמיד: ואחרי זה הוא אומר שדעת הרבים משתלטת על האדם. זאת אומרת, אותו מצב שמחנכים משתלט עלינו?

אחרת, בכלל לא יהיה שום דבר.

תלמיד: נכון. אז איך אנחנו כבני ברוך, עובדים עם המצב הזה?

אתה שואל על בני ברוך, זה כבר כמה מדרגות למעלה מהכול. בני ברוך זה ארגון קטן שנמצא בתוך ים של בני אדם, והוא בוחר לעצמו דרך קודם כל לבנות את עצמו, בצורה יציבה, פנימית. זאת אומרת, גברים, קודם כל, וסביבם נשים. ואחר כך הם גם רוצים להפיץ את מה שיש להם לכל האנושות, לכל באי עולם. אז על מה אתה שואל בדיוק.

שאלה: אז תהיה פה הכרעה, בסוף יהיה כוח בתוכנו שייקח את הספינה הזאת למצב שנקרא לשמה או לא לשמה. לפחות לברר שיש פה כוח שמנהל.

ודאי שהספינה שלנו נמצאת בכיוון לשמה, על זה אין שאלה. אלא בשביל מה אנחנו לומדים, אפילו זה הנושא של השיעור. אלה דברים שאני מתפעל לשמוע.

שאלה: אפשר להגיד שבכל דרגת עביות, עוברים מילדים ונשים, למצב היותר גבוה?

כן.

שאלה: זה נכון יהיה לזהות שהדבר הראשון שחסר לנו כרגע, או הכי חשוב כרגע, זה הערבות בינינו?

כן.

שאלה: מה אנחנו יכולים לעשות כדי לחזק את הערבות בינינו. אנחנו מדברים על זה עשרות שנים. אני זוכר שבמרכז הישן היה שלט, "הערבות היא הפתח לרוחניות", או משהו כזה.

נכון. ערבות זה הפתח לרוחניות.

תלמיד: מה אפשר לעשות כדי לחזק את הערבות בינינו?

להיות בערבות, לחזק אותה, לקדש אותה, שכל אחד יהיה ערב לשני. כי בלי הרגשת הערבות שבה נמצאים כולנו כאיש אחד בלב אחד, אנחנו לא יכולים לתקן את עצמנו. כי כולנו צריכים להחזיר את עצמנו, לצורה של אדם הראשון.

תלמיד: שמעתי עכשיו את מה שאמרת, תהיה בערבות. אני רוצה להיות בערבות, מה אני צריך לעשות?

להתחבר עם החברים, ולהראות לכולם מה הכיוון שלך, "איש את רעהו יעזורו"¹.

שאלה: האם לעשות תרגילים לצאת מעצמנו זה סוג של ערבות?

כן, ודאי.

שאלה: האם יראה היא נקודת מעבר בין לא לשמה ללשמה?

כן.

תלמיד: כלומר אנחנו צריכים רק להסתכל רק על הדבר שנקרא יראה, להגיע לשם.

האם אתה יודע מה זו יראה שאתה מסתכל עליה איפה היא? אתה שומע את המילה.

שאלה: אמרת שבינתיים אין לנו רצון להשתדל להיכנס לתוך הרוחניות?

תדמיינו לפניכם פתח, שהפתח הזה הוא בדיוק לפי הסילואט, צורת האדם. אם כולכם תשתדלו להיכנס לאותו פתח בלי להפריע זה לזה, אז תצליחו.

תלמיד: איך משיגים רצון להיכנס לרוחניות?

"איש את רעהו יעזורו", "קנאה, תאווה וכבוד, מוציאים אדם מן העולם".

תלמיד: האם כל מה שאנחנו עושים זה לא נקרא רצון להיכנס לרוחניות?

אתה אומר סתם על כל הרצון, על כל הפעולות.

תלמיד: שמעתי אותך אומר שבינתיים אין לנו רצון להשתדל ולהיכנס לתוך הרוחניות.

כנראה שכך צריך להיות. בקשר למה אמרתי?

תלמיד: על הכניסה למדרגה הראשונה.

ודאי שאין לנו רצון לכניסה למדרגה הראשונה, אחרת היינו נכנסים. זה ברור.

תלמיד: האם העבודה שאנחנו עושים היא לא בונה בנו רצון כלפי אותה המדרגה הראשונה?

כן, לאט לאט היא בונה בנו רצון.

תלמיד: למה אין לנו רצון?

מלכתחילה הבורא לא ברא אותו. הוא רוצה שאנחנו נדרוש את הרצון הזה.

תלמיד: אותה צללית, תבנית, שצריך להיכנס דרכה בלי להפריע אחד לאחר, איך אתה מזהה לאן אתה נכנס?

כאיש אחד בלב אחד, אם נכנסים כך יחד, אז לא מפריעים אחד לאחר.

תלמיד: במה אתה עוזר לחבר ולא מפריע לחבר? כי אמרת שצריך להיזהר לא להפריע לחבר בכניסה.

קודם כל לא להפריע ואחר כך לעזור.

תלמיד: במה לא מפריעים לו?

בכך שכל אחד מצמצם את עצמו עד אפס. רב"ש כותב על זה במאמרים הראשונים שלו.

תלמיד: ובמה אני עוזר לו?

בזה שאני עושה בשבילו הכול כדי שהוא ייכנס לפניי.

שאלה: אמרת שהמוח והלב הם שתי מערכות לא מחוברות. איך לחבר אותן שגם הלב ירצה להרגיש?

זה נעשה על ידי העבודה המשותפת. כשאתה מחבר את צד ימין שלך עם מה שנמצא כנגדך, עם צד שמאל של החבר, וההיפך, אז גם הלב והמוח כך מתחברים.

שאלה: כשעשירייה כן תגיע ללשמה, איך זה ייראה?

ורוד.

תלמיד: בשביל לרצות מצב אנחנו צריכים לדמיין אותו, אפילו קצת לשחק אותו בינינו.

"כאיש אחד בלב אחד", יש לך על זה הרבה ציורים.

שאלה: הסברת מאוד יפה איך אני צריך להתייחס לעשירייה, לצמצם את עצמי ולהיות בנתינה כלפי החברים, בערבות. האם אנחנו יכולים כבר דבר על איך עשירייה אחת יכולה להיות בנתינה כלפי עשיריות אחרות?

לא. דבר עם אנשים שמתעסקים במערכות, אפילו פשוטות. אתה לא יכול לקרב בין מערכות אם אתה לא מסדר כל מערכת לחוד, מברר בה מה חשוב ומה טפל, באיזו צורה היא עוברת מצבים, מה האופי שלה, וכן הלאה.

רק לאחר מכן אתה מגיע להבנה איך אתה מוציא ממנה את כלל המערכת ורואה אותו כנגד כלל מערכת אחרת. ואז אתה מתחיל לראות איך אתה יכול לחבר את שתי המערכות האלה, על ידי איזה מעבר ביניהם, כי צריך להיות כאן מחבר בין שניהם, ובאיזה תנאים יכולים להתקיים הקשרים שביניהם שהתוצאה מזה לא תהיה אי התאמה ושבירה. יש בזה הרבה דברים שנצטרך עוד ללמוד. אבל זה בסדר, אלו כבר ממש חיבורים, תיקונים, שמחזירים את האדם הראשון למקומו.

שאלה: מהי הכוונה הנכונה שאדם צריך כדי ללמוד תורה, כדי להשיג אותה? ולמה הוא צריך לכוון כדי להשפיע על ידי התורה עצמה?

אנחנו צריכים לדאוג לכלים ולא לאור העליון. האור ימלא את הכלי ברגע שהכלי יהיה מוכן בהתאמה אליו, ולכן אנחנו כל הזמן עובדים על הקשר בינינו. להגיע לחיבור הנכון בינינו כל פעם במדרגה יותר ויותר גבוהה זה נקרא לטפס על סולם המדרגות של "המצוות". מצוות הן מה שהבורא מצווה אותנו כדי להגיע לתיקון אדם הראשון, אנחנו חייבים לברר את הפעולות האלה ולבצע, זאת אומרת כל הזמן חיבור.

שאלה: האם זה נכון שלמצב האמיתי מגיעים בהבנה של השפלות המלאה שלנו ומתוך הפחד לצאת משליטת הבורא?

כן, כך זה צריך להיות.

שאלה: איך לעבוד בכלי שגדל?

מה זה אומר כלי מוגדל?

תלמידה: כמו שאמרת שזה תוצאה של החיבור בינינו, של העבודה בחיבור.

כלי מוגדל, מוגבר, זהו כלי שאנחנו מפתחים אותו בעצמנו, בתוכנו, ממדרגה למדרגה, והגדילה, ההתעצמות של הכלי, מוגדרת על ידי המסך שאנחנו רוכשים מעל האגו שלנו. לכן נעבוד על זה כך שנעלה מעל האגו שבינינו בקבוצה, ושאני כל הזמן ארגיש שאני יותר נמוך מאחרים, יותר גרוע מאחרים, ואז נתקדם ממדרגה למדרגה.

שאלה: החברות שלי מגיעות לשיעור בשבילי, אני מגיעה לשיעור בשבילן. איך להשתמש נכון בזה עבור העשירייה, עבור הזולת, כדי שזה יהיה לטובת הזולת?

כל החברים, לכל בני ברוך, לכל האנושות וכלפי הבורא, עבור כל זה הגענו לשיעור כדי לקרב את כולם ולתת להם מקום בלב שלנו.

שאלה: נראה לי שהרוב הזה שתחת השפעתו אני נמצאת אלו בעצם הרצונות שלי עבור עצמי. ואם אני לא נמצאת בבירור המתמיד של המצב שבו אני נמצאת, אז אני נמצאת במצב של נשים וילדים. מה יוציא אותי מההשפעה של הסביבה הזאת?

אך ורק אם תלמדי לצאת מעצמך ולעזור לאחרים.

שאלה: בקשר בין היחיד והעשירייה, איך נדע שאנחנו במצב של לא לשמה או לשמה, ולא באיזה מצב רעיוני אידיאליסטי?

נדע בהתאם לקשר בינינו ומציאות הבורא בתוך הקשר הזה. "לשמה" זה נקרא שאנחנו מתחברים יחד ובקשר בינינו אנחנו מרגישים את הקשר עצמו, את מרכז הקשר שלנו, שם נמצא הבורא ושם נמצאים הלבבות שלנו ולזה כולנו משתוקקים.

שאלה: כשאתה מגיע למצב שאתה רואה את כל העולם, אתה רואה את העשירייה בתוך העולם, ואתה רואה את האוקיינוס של הרצונות שהם כולם לא מתוקנים, ונראה שאתה מקושר, מחובר לכל הרצונות הלא מתוקנים, ובמקביל יש לך גם קשר עם העשירייה. איך אתה יכול לחבר יחד את שני העולמות האלה שאתה נמצא בהם?

יש לך ילדים?

תלמידה: כן, יש לי ילדים וגם נכדים.

ויש עוד עולם. את מגיעה לעבודה שלך, לכל מיני מקומות, לכל מיני משרדים, ואת יודעת שיש לך בית, ובבית יש לך ילדים ונכדים, ואלו לא מפריע לאלה. בעולם שלנו יש הרבה מערכות קרובות יותר ורחוקות יותר מאיתנו וכך אנחנו מתפקדים. את רואה שזה מתפקד, רק אנחנו צריכים להשתדל לתקן את היחס בינינו.

שאלה: כשאין לנו רצון להיכנס לרוחניות, האם אנחנו יכולים לעזור זה לזה לעורר את הרצון הזה או רק השפעת האור על הנקודה שבלב עוזרת?

רק על ידי דוגמה. לעשות פעולות שהן דוגמה לאחרים שאנחנו כבר נמצאים ברוחניות. תנסו לתאר לעצמכם מה זה שאתם כבר נמצאים ברוחניות, תראו את זה לחברים בצורה כזאת שהם יראו את זה ולא שזה סתם יהיה אצלכם בראש, ואז זה ישפיע. זה נקרא "איש את רעהו יעזורו".

שאלה: בשביל לעבוד עבור החברים, לשרת אותם, למה אני צריך לאהוב אותם?

אחרת איך?

תלמיד: כמו שאני הולך לעבודה.

אתה אוהב כסף לכן אתה אוהב לשרת את הלקוחות שלך במסעדה, נגיד. ומה כאן? בשביל מה אתה עושה את זה?

תלמיד: אומרים לי לעשות את זה, אז אני חושב שיכול להיות שיש פה תמורה, אני לא מכיר אותה, לא יודע מהי, אבל למה אני צריך דווקא לאהוב אותם?

למה אתה שואל על זה בכלל? כנראה שיש לך עניין בלשרת אחרים, כנראה ששמעת או שאתה חושב שיש בזה רווח.

תלמיד: כן.

כן. איזה רווח אתה רוצה?

תלמיד: לפי מה שכותבים המקובלים.

לפי מה שאתה רוצה.

תלמיד: אם אני צריך לעבוד עבור החברים, למה אני צריך קודם לאהוב אותם או להגיע לאהוב אותם תוך כדי?

אתה צריך לברר את הדברים האלה מלכתחילה.

תלמיד: האם זה קשור אחד לשני?

כן, הכול קשור.

שאלה: למה הרמב"ם אומר להתחיל מלא לשמה, האם זה לא סוג של שקר? מה המטרה של לימוד מתוך שלא לשמה?

כי זה המצב שבו אנחנו נמצאים מלכתחילה. לא לשמה זו הצורה האגואיסטית שלנו שבה כל אחד מכוון לטובת עצמו.

שאלה: נראה לי שאני לא רואה את נקודת ההתחלה מאיפה התחלתי, ואני גם לא רואה לאן אני מגיע, אני מרגיש את עצמי בחלל ריק. אני לא מצליח לראות את המצב הזה של לשמה, אני רואה רק את המצב של לא לשמה, רק את האגואיזם שלי עכשיו. מהי העבודה שצריך לעשות? איך להתקדם במקרה כזה?

אתה צריך להתחיל לקרוא את כל המאמרים. יכול להיות שאיבדת את החוט שבו אנחנו מחזיקים ומתפתחים.

שאלה: מה אני צריך לצמצם כדי לעזור לחברים שלי באותו רגע להרגיש את מצב השלמות?

אתה צריך לחשוב בשביל מה אתם קיימים, על ידי מה אתם משיגים את מטרת החיים. ואז יש לפניך סך הכול שני דברים - אנחנו עכשיו נמצאים בפירוד, אם נגיע לחיבור, אז נגלה בתוך החיבור את נקודת מטרת החיים שלנו. הכול קצר מאוד, צעד אחד קדימה בלבד מפירוד לחיבור, ובו אתם משיגים את הכול, את מטרת הבריאה, את מטרת החיים, את מטרת הקיום, כל אחד וכולם יחד.

שאלה: יש לי ילד בן שנה וככל שהוא מלכלך, מפיל את הלגו ולא משנה כמה פעמים שאני אוספת, זה לא מרגיש לי כייסורים, אלא נוצרת בי הרגשה של הודיה שבכלל זה המצב. בעשירייה יש תחושה שאנחנו צריכים לעבור את התהליך הזה, ללדת את אותו הילד הרוחני בינינו אבל מתוכנו, ויש דרך להקל על הייסורים האלה והתחושה היא שאנחנו בונים כל רגע את גדלות הבורא בינינו. איך באמת ליצור את התחושה הזאת שאני נהנית כשאני עובדת?

הילד הוא שלך, בחיבור את נקשרת עימו בחבל הטבור, ועם הקבוצה ועם הבורא לא, זה ההבדל. כי שם זה קשר בצורה בהמית כמו אצל חיות ובהמות ולכן הוא קיים, אבל בדרגה יותר עליונה, רוחנית, עוד אין קשר.

תלמידה: איך לעשות העתקה למצב שלנו, ליצור מצב שבו תהיה בינינו כזאת הרגשה? כי כרגע זה מורגש כמצב הכרחי.

אני מבין אותך, אבל בשביל זה את צריכה להיות קשורה לחברות שלך כמו עם עצמך.

תלמידה: זה מרגיש שזה תלוי בנתינה שלי, בהשקעה שלי, בכמה אני מוסרת את עצמי אליהן.

זה כל עניין המצוות איש לרעהו, לזה הבורא רוצה להביא אותנו, והסוף של זה הוא גמר התיקון כשכולנו מחוברים יחד. הכול מתחיל מהקשר שלך עם התינוק, ונגמר בקשר שלך עם כל האנושות ובתוכו עם הבורא.

שאלה: נתת קודם המלצה לדמות שאני נמצא במצב רוחני ולשחק את זה מול החברים. אני כל השנים מקבל דוגמה ממך. כשאני מסתכל עליך, אני בטוח שאתה מקובל ואתה בהשגה מהיום הראשון שהגעתי, לעומת זאת אני רואה שאין בך שום סימנים חיצוניים שאתה משחק כלפינו כמקובל, להיפך, אתה משתדל להיות הכי אותנטי, בן אדם עם התכונות שלו כמו כל אחד אחר. איך אני יכול לקבל דוגמה ממך ולשחק מול החברים?

אני לא נותן לך דוגמה, זה ברור. אני גם לא רוצה לתת לך דוגמה. אני רוצה שאתה תלמד את זה מהספרים של בעל הסולם ורב"ש, וככל שאתה מבין מהספרים האלה תקיים את מה שצריך לקיים. ואם הייתי נותן לך דוגמאות, אז איזה דוגמאות?

תלמיד: אני בכל מקרה מסתכל עליך ואני כל השנים משתדל ללמוד ממך מעבר לידע, אני גם סופג ממך את הרוח, את כל הדברים שמסביב, אלו דברים שהם ניואנסים.

מה אתה רואה בי?

תלמיד: הרבה צניעות, דווקא הסתרה של כל מה שיש לך.

אני לא מסתיר, ככה אני. זה נדמה לכם שמקובלים מסתירים משהו.

תלמיד: אני לא יודע אם ההסתרה מכוונת. אמרת, "ככה אני", וזה בדיוק העניין, האותנטיות הזאת שאתה משדר. כל אחד מביא את התכונות המולדות שלו וגם על זה אתה מדבר איתנו, להיות אני, לא לנסות להיות מה שאני לא. לעומת זאת צריך לשחק משחק של מה שאני לא או מה שאני עדיין לא.

אני לא משחק איתכם. אני רוצה להראות לכם רק איך כדאי להתנהג בינינו כדי שנגיע לתיקונים.

תלמיד: אני מנסה לברר איפה עובר הקו בין לשחק את המשחק הזה של "אני בהשגה" לבין הצניעות?

אני לא חושב שיש לנו גם את זה וגם את זה לשימוש. האדם צריך להיות אדם. אנחנו בכל זאת נמצאים כל כך עירומים, אם אפשר כך להגיד, אחד כלפי האחר, שזה לא יעזור לך לשחק כך או אחרת, זה לא יעשה כלום. אתה גם לא תוכל להיות שחקן כל הזמן כי אופן העבודה הרוחנית מוריד ממך את כל הקליפות שאתה צריך להתלבש בהן כדי להראות לכולם ולהיות שחקן כזה או כזה, לא.

תלמיד: איך זה מתיישב עם ההמלצה בכל זאת לשחק? זה כאילו סותר את מה שאמרת קודם או שאני לא מבין נכון.

אני לא משחק, מה שיוצא לי יוצא, ומה שלא, אז לא. יש לי תלמידים, אני מעביר להם את מה שאני יכול ומתוך זה הם יגדלו, וכמה שיגדלו זה כבר תלוי בהם. בנוסף, הם צריכים בעיקר להיות יותר מכוונים לבורא והוא כבר ייתקן את הכול.

שאלה: כשאני קוראת את הקטעים ומקבלת את המידע בשכל, האם אני יכולה לבנות על זה שהמידע הזה ימשוך מאור וייכנס ללב שלי?

כן, אם הבנת נכון, אז כך יקרה.

שאלה: האם אפשר להגיע לחיבור ההכרחי לכניסה לשמה אם רוב העשירייה לא מגיעה לשיעורי בוקר?

אתם לא צריכים ללכת, אלא רק להתחבר לשיעור. אם אתם לא מתחברים לשיעור, אז אין על מה לדבר אתכם.

תלמידה: האם לשמוע את השיעור בהקלטה גם נחשב לחיבור לשיעור?

זה גם טוב, לנשים זה מספיק.

שאלה: מה הם התנאים שצריך ליצור בעשירייה כדי לקבל את המאור שנמצא בתורה ומחזיר למוטב, ומה תלוי בי?

חובה להיות כאיש אחד בלב אחד, רק כך.

תלמידה: האם כולן צריכות להיות בהרגשה הזאת בעשירייה?

כל העשירייה, פחות או יותר.

שאלה: מהו לימוד תורה בדורנו? לאיזו צורה אנחנו צריכים להגיע בלימוד תורה?

בדורנו אנחנו צריכים להגיע לגמר תיקון.

תלמיד: באיזו צורה?

גמר תיקון, יש לו צורה ברורה.

שאלה: אמרת שכדי להיכנס לרוחניות האדם צריך לוותר לגמרי על הזמן הפנוי. האם הוא צריך להיות לבד בוויתור הזה או שהוא יכול לקבל עזרה?

הוא יכול, העיקר שילך לקראת זה.

שאלה: מורגש שיש חברים וחברות, אני לא יודעת אם זה קשור לאופי שלהם או לשלבים ולמצבים בדרך, שלשחק כאילו שכבר נמצאים ברוחניות מעורר בהם ממש דחייה גדולה, אפילו עצבנות. האם זה קשור לאופי של האדם או שאלו שלבים בדרך? האם עדיף לדבר על המצב שבו אנחנו נמצאים או לשחק כאילו כבר נמצאים ברוחניות?

לשחק כאילו שנמצאים ברוחניות. כל עניין המשחק הוא שאת משחקת במה שאת עוד לא נמצאת אבל רוצה להיות בזה. כמו שאת לוקחת את הבובה שלך ומתחילה לשחק איתה, נותנת לה כאילו משהו לאכול עם כפית, כול זה משחק. כך עלינו לשחק בינינו, שאנחנו כאילו נמצאים בחיבור ומתקרבים לגמר התיקון. כשאנחנו משחקים כך, אנחנו מזמינים את השפעת המאור המחזיר למוטב והוא כבר מתקן אותנו.

תלמידה: איך לשחק בלי לעורר דחייה בחברות?

לא מזמן היית ילדה ושיחקת עם החברות שלך בכל מיני משחקים כאלה, תנסו לשחק כך יחד בקבוצה, זו לא בעיה. אתן משחקות בזה שיש לכן קבוצה ואתן נמצאות בקשר ביניכן.

תלמידה: איך לעזור לחברה ולשחק כלפיה כאילו שאנחנו כבר נמצאות ברוחניות כשאני מרגישה שזה מעורר בה דחייה?

למה דחייה? את כל הזמן נמצאת בשקר, את כל הזמן משקרת לכולם, כמה את יותר יפה ממה שאת באמת.

תלמידה: מה הקשר?

לא הבנת, טוב מאוד.

תלמידה: אנחנו נמצאות באיזושהי סדנה ומשחקות שאנחנו כבר נמצאות ברוחניות או דורשות את זה, מדברות על זה. חברה אחת אומרת שהיא מעדיפה לדבר על המצב הנוכחי האמיתי, ושהשיח הזה, הצורה שאנחנו מדברות ממש מעוררים בה דחייה. איך לעזור לה, או איזה סוג של משחק לעשות כלפיה כדי לא לעורר בה את הדחייה הזאת?

העצה שלי היא שתדברו ביניכן ואחר כך תעני לי מה סיכמתן.

שאלה: איך נוכל להתקדם כל הזמן עם הדמות של הבורא לקראת "לשמה"?

בתמיכת החברים. אני לא מבין אתכם, אני צריך כל יום כמוכם לקום מהמיטה ולרדת לאולם הזה ולראות אתכם יום יום, לספר לכם כל מיני דברים ולדאוג שתבינו, שתשאלו ותקבלו את התשובות, ושלא יאבד לכם התיאבון, כי עוד מעט נלך לאכול. אני חייב לעשות זאת, אז אני עושה.

שאלה: אנחנו לומדים שחייבים להשלים את הכלי של לא לשמה, לבנות את הכלי, והבורא משפיע עלינו האור המחזיר למוטב בזה שהוא מכה ברצון לקבל שלנו, ואנשים מתחילים לסבול מבעיות רפואיות, מהכבדות הלב. איך לעשות נחת רוח לבורא עם אותם הכלים כשאנחנו עובדים בלא לשמה? כי כולנו מוטרדים מהמצבים הגופניים שהוא משפיע עלינו ומכה ברצון לקבל כדי שלא נעבור לעבוד אותו לשמה, כי שם אנחנו רק נהנים. זאת אומרת נותן לנו מצד אחד הטרדות, להתעסק ברצון לקבל, לבחון את היחס שלנו אליו ועד כמה אנחנו יכולים להצדיק אותו כדי לעבור את המעבר של קליפת הלב, איך אנחנו מתמודדים עם הדברים האלה ובעיקר החברים, כי הכאב הגדול זה להסתכל על החברים ולדעת שאני לא יכול לעזור להם?

תעזור להם בדוגמה. אתה לא מודע עד כמה זה מציל אותם, זה מה שחסר לנו. אם היינו מקבלים דוגמה מהחברים, כל אחד לפי מה שמגיע לו, כולנו היינו באים לשיעורים, כולנו היינו מתחברים, כולנו היינו משפיעים רק טוב זה לזה, פשוט, אתה בקלות מגיע לתיקון, ורק התיקון עומד לפנינו, כבר עברנו את כל השלבים בעבר, בהיסטוריה.

תלמיד: איך לרתום את המצב של לעבוד בלי לקבל שכר, כדי לעבור את השלבים האלה בדרך ל"לשמה"?

אין כאן שלבים קשים אלא רק לחייב את עצמנו "איש את רעהו יעזורו" בלבד. רק את זה. תן כתף לחבר ואתם עוברים את המחסום האחרון.

תלמיד: אתה נותן לנו הרבה כתף, והודיה גדולה. חשוב לנו מאוד שתרגיש טוב, כי בינתיים אתה נקודת הזינוק שלנו, תודה.

תלמדו, כולם שמעתם?

שאלה: אמרת קודם שצריכים להיות יותר מכוונים לבורא, זה העיקר, והוא כבר יתקן את הכול.

ודאי שהבורא מתקן, על זה יש שאלה?

תלמידה: איך אנחנו יכולים לוודא שאנחנו באמת רוצים לעשות נחת רוח לבורא ולא משלים את עצמנו?

אני יכול להאמין, להגדיל כל רעיון אם אני נמצא בין אנשים שמעריכים אותו. זה עניין של תעמולה, אז אין שום בעיה. יכול להיות שאני לא אדע, ולא כלום, אני נכנס בין אנשים שמתפללים לאיזה בודהה או למשהו, גמרנו. היית בהודו? יש ישראלי שלא היה בהודו?

תלמיד: יש לי חברים שהיו בהודו.

היינו שם אצל איזה גורו, יהודי בינתיים. מיליוני אנשים מתפללים, מאמינים, זה כוח השפעת החברה. גם רב"ש כותב על "השפעת החברה על האדם", זה מה שחסר לנו. אני עכשיו הולך הביתה, שוכח על מה שהיה עד הפעם הבאה וזה לא טוב. אני צריך כל הזמן להיות בדאגה, מה עם התלמידים שלי, איך אני אדבר איתם, איך אני אספר להם משהו שהם לא ישכחו, שידאגו יותר, זה מאוד חשוב. לכן מי שעוסק בהוראה יש לו בזה יותר כוחות להתקדמות.

שאלה: מה זה אומר שאנחנו מגדילים אותו ולא מכוונים רק לחיבור?

אנחנו צריכים להגדיל את הבורא בינינו וכל הזמן לאתר אותו, להחזיק אותו כמרכז הקשר בינינו, ולא שאני מכוון אליו ואני משתוקק אליו, אלא אני משתוקק למרכז החברה, שהוא כשמש נמצא באמצע, ואני נמשך לזה עם כולם יחד. ככל האפשר אנחנו חוזרים לאותו מרכז החיבור. זו מטרת החיים שלנו, מטרת הקיום, מטרת ההתפתחות.

שאלה: זו לא שאלה, זה פשוט כל מה שאנחנו עוברים ביחד איתך, כי בכנס האחרון בפסח הורגש שאנחנו באמת הגענו למצב של יציאת מצרים יחד איתך, ועשית מאמצים אדירים כדי לשמור על החיבור הזה. כל הזמן ראינו את השיעורים שהעברת מהאולפן, עשית מאמצים כדי לשמור על הכלי הזה כדי שלא נתפזר. בדרך כלל, אחרי חיבור כזה יש לנו מצבי ירידות, כל אחד בורח לצד שלו וזהו. ועכשיו הצלחנו לשמור אז אולי זה היה מורגש. כי עכשיו מה שאנחנו מבררים מולך זה חסרונות ברזולוציה מאוד גבוהה.

ויחד עם זה, אנחנו רואים בעולם כאלה מצבים שאין כאלה חשבונות. הבורא נמצא שם, מכבש ההתפתחות עובד. הוא פשוט מביא את האנשים לשאלה הזאת, "מהו הטעם בחיים"? על זה דיברנו.

אני באמת מרגיש שאנחנו נמצאים בחסדי שמים. יש לנו את המקובל שמלווה אותנו, נותן לנו את האפשרות הזאת, עוד ועוד להתחבר, ולא על ידי חשבונות, לא על ידי סיגופים אלא ממש. איך לעשות, איך להודות על זה?

זה יבוא. ההודיה תבוא. תודה.

(סוף השיעור)

---

1. "איש את-רעהו, יעזרו" (ישעיהו מ"א, ו')↩