שיעור בוקר 27.03.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 74, מאמר "אלה תולדות נח"

קריין: רב"ש, "אלה תולדות נוח", "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 74.

1. אלה תולדות נח

תשמ"ה - מאמר ד'
1984/85 - מאמר 4

""אלה תולדות נח, נח איש צדיק, תמים היה בדורותיו, את האלקים התהלך נח".

ופירש רש"י, ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. רש"י מתרץ, מדוע הוא אומר, "אלה תולדות נח". היה צריך לומר שמות של הבנים שלו, דהיינו שם, חם ויפת. ולמה אומר, "אלה תולדות נח, נח איש צדיק". על זה הוא מתרץ, משום שעיקר תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים.

"בדורותיו", יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור של צדיקים, היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי, ואילו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום.

"את האלקים התהלך נח". פירש רש"י, ובאברהם, הוא אומר, "אשר התהלכתי לפניו". נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו.

הנה לבאר כל הנ"ל על דרך העבודה, צריכים לדעת, ש"אב" ו"בן", "אבות" ו"תולדות", הוא ענין סיבה ומסובב. כי דרך העולם הוא, כשהאדם עושה איזה מעשה, הוא בטח שמהמעשה הזה יוולד איזה דבר. למשל שהאדם הולך לעבוד באיזה בית חרושת, אז הוא רוצה, שעל ידי המעשים שלו, תיוולד לו משכורת, שיוכל לפרנס את עצמו מזה. נמצא, שהאב הוא היגיעה, והתולדה הוא הפרנסה. או כשאדם לומד איזו חכמה, הוא רוצה להשיג ע"י זה תואר חכם, וכדומה, שכל מה שהאדם עושה, הוא רק לראות תולדות מהמעשים שלו.

אי לזאת כשהאדם עוסק בתורה ומצות, בטח שהוא רוצה שיוולדו לו איזה תולדות מהמעשים שלו.

ולפי מה שכתוב בזהר הקדוש (הקדמת ספר הזהר דף קפ"ד אות קפ"ט ובהסולם) וזה לשונו (בהסולם אות ק"צ), "היראה מפורשת לשלוש בחינות. שתים מהן, אין בהן שורש כראוי. ואחת היא שורש היראה. יש אדם, שירא מהקב"ה בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או מעונש כספו. ועל כן הוא ירא אותו תמיד. נמצא, שהיראה, שהוא ירא מהקב"ה, לא שם אותה לשורש, כי תועלת עצמו היא השורש, והיראה היא תולדה ממנה. ויש אדם הירא מהקב"ה, משום שהוא ירא מעונש העולם ההוא ומעונש של הגיהנום. שתי מיני יראות אלו, דהיינו היראה מעונש עולם הזה, והיראה מעונש עולם הבא, אינן עיקר היראה ושורשה". (ובאות קצ"א), "יראה שהיא עיקר, היא שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו".

נמצא לפי הנ"ל, שמהעבודה, שהאדם מתייגע את עצמו, שנקרא בחינת אב, הוא רוצה לראות תולדות מעבודתו, שהוא נקרא פרי מעשיו.

יש לראות כאן ג' מיני תולדות:

א. שכר בעולם הזה, היינו שיחיו בניו ויצליח בפרנסה וכדומה,

ב. שכר בעולם הבא,

ג. "בגין דאיהו רב ושליט". שפירושו הוא, שכל התולדות שהוא מקוה, הוא שיוכל להשפיע נחת רוח להקב"ה.

היוצא מהנ"ל, שיש ענין תולדות, הנקראים מעשים טובים. שענין, טוב, נקרא להשפיע לה', כמו שכתוב (תהילים מ"ה) "רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך", שפירושו, שהוא רוצה, שכל מעשים שהוא עושה, שיהיו להקב"ה. וזה נקרא, מעשים טובים. ולתועלת עצמו אינו רוצה שום שכר, וכל השכר שהוא מקוה, הוא רק שיהיה לו היכולת לעשות מעשים לעשות נחת רוח להקב"ה, בלי שום תמורה עבור יגיעתו. זאת אומרת, שהשכר שלו הוא בזה, שיתנו לו את המתנה הזאת, שתהיה לו היכולת לעשות מעשים רק לתועלת הבורא, ולא תהיה שם מעורבת שום כוונה לתועלת עצמו. זהו השכר שלו, שבשביל זה הוא עוסק בתורה ומצות. ועל המעשים טובים כאלה, הוא מצפה שישיג את זה על ידי יגיעתו, שעל זה אמרו (קידושין ל') "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין".

לפי זה יוצא, שאצל הצדיקים, מהן התולדות שלהם, רק מעשים טובים. זאת אומרת, המסובב שיוצא מהסיבה. שהסיבה היא היגיעה בתורה ומצות, שאצל שאר אנשים, התוצאות של הסיבה הוא שכר עולם הזה או שכר עולם הבא. מה שאין כן צדיקים, המסובב שלהם מהסיבה, שהוא האב שלהם שמוליד תולדות, הוא רק מעשים טובים, שזהו הוא כל השכר המקווה להם, הוא שיוכלו לעשות נחת רוח להקב"ה.

וזה שמפרש רש"י, "שעיקר תולדותיהם של צדיקים, הוא מעשים טובים". המכונה, שכל מעשים שלהם יהיו בעל מנת להשפיע נחת רוח להקב"ה. אבל יש להבין במה שרש"י מפרש, עיקר תולדותיהם של צדיקים. ומה הוא הטפל אצלם, שזה לא נקרא עיקר אצלם.

הנה ידוע, שיש מעשים, ויש הבנה וידיעה. היינו מה שהוא בתוך הדעת, נקרא הבנה וידיעה, שפירושו שגם הגוף מסכים שצריכים לעסוק בתורה ומצות, משום שלאחר שהאדם בא למדרגת לשמה, אז הוא זוכה לאור החיים, הנמצא בתורה ומצות. וכמו שכתוב (תהילים י"ט) "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים". וזה נקרא בחינת הבנה, שגם הגוף מבין שכדאי להיות עובד ה'.

וכמו שאומר רבי מאיר (אבות פרק שישי), "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו, ומגלין לו רזי תורה".

את כל אלו הדברים, שמשיגים ע"י התעסקותו בלשמה, כל זה נחשב אצל הצדיקים לא לעיקר, היינו לא זו היתה כוונתם בעבודה שבתורה ומצות. אלא העיקר שלהם הוא מעשים טובים. היינו, להשפיע נחת רוח להבורא. על זה הם היו מצפים להגיע לדרגה של מעשים, בלמעלה מהדעת. ולא היה כוונתם, שיהיה להם תולדות של הבנה וידיעה, אלא למעשים בלבד היתה כוונתם. וזהו שפירש רש"י "ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים".

ולפי הנ"ל יכולים לפרש, מה שרש"י מפרש על "בדורותיו". יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור של צדיקים, היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי, ואילו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום.

"בדורותיו", משמע שני דורותיו, כי מיעוט רבים שניים. אבל בענין עבודה, כל מצב ומצב נקרא דור. וזה ענין "דור לדור ישבח מעשיך", שפירושו, בין שהאדם נמצא בדור של רשעים, זאת אומרת, שאם האדם נמצא במצב שיש לו מחשבות ורצונות של רשעים, שאז יש להאדם יגיעה גדולה, בכדי שיוכל להתגבר על טענת הרשעים, שמנקרת את מוחו ומחשבתו עם השאלות של מי ומה, כידוע. ואז אין לו עצה להתגבר עליהם, אלא עם כח האמונה למעלה מהדעת, שזה נקרא, שהוא מכריע את טענת הרשעים לא עם תשובות בתוך הדעת, אלא רק עם כח האמונה שלמעלה מהדעת הוא יכול לנצח אותם.

וזה נקרא בחינת מעשה, היינו בלי שכל. וזה נקרא בחינת "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לכף זכות", שרק עם בחינת מעשה יכולים לנצח את טענת הרשע ולא עם שכל וסברה.

ולפי זה יש לומר, שדורו של נח, כוונתו לדור של רשעים, יש לדרוש לשבח, מטעם שאז יש לו עיקר עבודה קשה. ויש לדרוש לגנאי, שסוף כל סוף הוא נמצא בדור של רשעים, היינו שיש לו מחשבות זרות, שהן לא מתאימות לעובד ה', שיהיה לו במוחו ולבו רשעים כאלו.

וכן יש לומר, בדור של אברהם, היינו בדור שישנם צדיקים, היינו כשיש לו מחשבות טובות של צדיקים, זה שיש במוחו ולבו רק רצון אחד, שהוא לעשות נחת רוח להבורא, ומחשבה ורצון של רשעים לא עלה אף פעם לא במוחו ולא בלבו, אדם זה נמצא בדור של צדיקים.

ויש דורשים לשבח, שבמצב הזה של צדיקים, אם היה נמצא נח, היינו אם היה משוה הכוחות של התגברות, שהיו לו בדור של רשעים, ומה היתה ההרגשה שלו אז, בערך הרגשה שיש לו עכשיו, שהוא בחינת נעימות ומתיקות התורה, בטח שזמן דורו של נח, הנקרא דור של רשעים, הזמן של אז לא נחשב לכלום, כי שם עוד לא היה מרגיש את הטוב והעונג, מה שמרגיש בדור של צדיקים.

אבל מבחינת עבודה, הזמן שהיה נמצא בדור של רשעים, היה מקום עבודה. נמצא, שדורו של נח הוא יותר חשוב, בשביל שיש לו מה לעשות, משום שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים.

"את האלקים התהלך נח". ופירש רש"י, ובאברהם הוא אומר, "אשר התהלכתי לפניו". נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומתהלך בצדקו. היות שיש ב' מיני כוחות באדם, הנקראים כלים דקבלה וכלים דהשפעה. כלים דהשפעה מתייחסים להבורא, שהבורא הוא המשפיע. וכלים דקבלה מתייחסים להנברא, שהוא, המקבל.

והכלים דקבלה, שמתייחסים להמקבל, הם עומדים לפני הכלים דהשפעה. ובלשון הקבלה, הכלים דהשפעה מכונים כתר, חכמה, וג"ר דבינה. ולמטה מהם עומדים הכלי דקבלה, שהם ז"ת דבינה, ז"א, ומלכות.

ולפי זה נמצא, כלים דהשפעה נקרא, "את האלקים התהלך נח", שפירושו, במקום של כלים דהשפעה היה ביכולת ללכת בקדושה, היינו כלים דהשפעה שמיחסים אותם להבורא, שהם כלים דהשפעה. וזה נקרא, "נח היה צריך סעד לתומכו", כי הכלים דהשפעה, העליון נותן אותם, שזה נקרא, ש"נח צריך סעד לתומכו".

זאת אומרת, שהעליון מעורר אותו לעבודה, המכונה אתערותא דלעילא, על דרך שכתוב בתע"ס (חלק ט' דף תשל"ה אות ו' ובאו"פ), "אמנם בתחילה בפעם הראשונה, עלו המ"ן, שלא על ידי זו"ן באו"א, ואז מאותם המ"ן נעשה בחינת זו"ן. ואחר שנתקן זו"ן, אז בפעם שנית הם העלו מ"ן". ולאחר שיש לו הכלים דהשפעה, שקנו אותם על ידי אתערותא דלעילא, שזה נקרא, ש"נח צריך סעד לתומכו", שהוא בא מצד העליון, וזה היה מדרגת נח.

מה שאין כן אברהם לא היה צריך סעד לתומכו. ורש"י מדייק זה מלשון, "אשר התהלכתי לפניו", שפירושו, שהוא הלך בכלים דקבלה, שהם עומדים לפני כלים דהשפעה. דכלים דהשפעה עומדים למעלה, שהם כתר, חכמה, וג"ר דבינה. ולמטה מהם עומדים כלים דקבלה, שהם ז"ת דבינה, וזו"ן.

והיות שאברהם הלך בכלים אשר הם לפניו, לפני כלים דהשפעה, שמיחסים אותם להבורא, וכלים דקבלה אנו מיחסים להמקבלים, לכן נקרא השימוש בכלים דקבלה, אתערותא דלתתא, שמיחסים אותם להתחתון.

וזה פירוש, שאברהם אינו צריך סעד לתומכו, כי הוא הלך בכלים דקבלה. ועם אלו הכלים היה משמש לה'. מה שאין כן כתוב, "את האלקים התהלך נח", היינו בכלים שמיחסים אותם לאלקים, שהם כלים דהשפעה, שהם כלים של הבורא. וכלים אלו הבורא נותן, כנ"ל."

שאלה: מה זה שאברהם הלך עם כלים דקבלה וזו התעוררות מלמטה, ונוח הלך עם כלים דהשפעה שזו התעוררות מלמעלה? האם הראשון בא מהרצון לקבל של אברהם, והשני מתכונת ההשפעה?

מה כתוב?

תלמיד: כתוב שהדור של אברהם הלך מתוך הכלים דקבלה, שדווקא הוא היה דור של צדיקים וזה בא מתוכו, וזה היה ההמשך של נוח, ונוח היה הראשון. לכאורה זה מסתדר לי ההפך. לא כל כך ברור לי הדבר הזה.

תמצא בטקסט.

שאלה: הוא כותב שנוח זה כלים דהשפעה ואברהם כלים דקבלה. אבל כתוב שנוח הוא בדור של רשעים ואברהם הוא בדור של צדיקים. ודווקא ההתפתחות צריכה להיות ההפך, ככל שמתפתחים ויש יותר כלים דקבלה, אז הם יותר רשעים. איך לסדר את זה?

איפה זה כתוב?

קריין: פסקה שמתחילה "את האלוקים התהלך נח".

"את האלקים התהלך נח". ופירש רש"י, ובאברהם הוא אומר, "אשר התהלכתי לפניו". נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומתהלך בצדקו. היות שיש ב' מיני כוחות באדם, הנקראים כלים דקבלה וכלים דהשפעה. כלים דהשפעה מתייחסים להבורא, שהבורא הוא המשפיע. וכלים דקבלה מתייחסים להנברא, שהוא, המקבל.

והכלים דקבלה, שמתייחסים להמקבל, הם עומדים לפני הכלים דהשפעה. ובלשון הקבלה, הכלים דהשפעה מכונים כתר, חכמה, וג"ר דבינה. ולמטה מהם עומדים הכלי דקבלה, שהם ז"ת דבינה, ז"א, ומלכות.

ולפי זה נמצא, כלים דהשפעה נקרא, "את האלקים התהלך נח", שפירושו, במקום של כלים דהשפעה היה ביכולת ללכת בקדושה, היינו כלים דהשפעה שמיחסים אותם להבורא, שהם כלים דהשפעה. וזה נקרא, "נח היה צריך סעד לתומכו", כי הכלים דהשפעה, העליון נותן אותם, שזה נקרא, ש"נח צריך סעד לתומכו".

זאת אומרת, שהעליון מעורר אותו לעבודה, המכונה אתערותא דלעילא, על דרך שכתוב בתע"ס (חלק ט' דף תשל"ה אות ו' ובאו"פ), "אמנם בתחילה בפעם הראשונה, עלו המ"ן, שלא על ידי זו"ן באו"א, ואז מאותם המ"ן נעשה בחינת זו"ן. ואחר שנתקן זו"ן, אז בפעם שנית הם העלו מ"ן". ולאחר שיש לו הכלים דהשפעה, שקנו אותם על ידי אתערותא דלעילא, שזה נקרא, ש"נח צריך סעד לתומכו", שהוא בא מצד העליון, וזה היה מדרגת נח.

מה שאין כן אברהם לא היה צריך סעד לתומכו. ורש"י מדייק זה מלשון, "אשר התהלכתי לפניו", שפירושו, שהוא הלך בכלים דקבלה, שהם עומדים לפני כלים דהשפעה. דכלים דהשפעה עומדים למעלה, שהם כתר, חכמה, וג"ר דבינה. ולמטה מהם עומדים כלים דקבלה, שהם ז"ת דבינה, וזו"ן.

והיות שאברהם הלך בכלים אשר הם לפניו, לפני כלים דהשפעה, שמיחסים אותם להבורא, וכלים דקבלה אנו מיחסים להמקבלים, לכן נקרא השימוש בכלים דקבלה, אתערותא דלתתא, שמיחסים אותם להתחתון.

וזה פירוש, שאברהם אינו צריך סעד לתומכו, כי הוא הלך בכלים דקבלה. ועם אלו הכלים היה משמש לה'. מה שאין כן כתוב, "את האלקים התהלך נח", היינו בכלים שמיחסים אותם לאלקים, שהם כלים דהשפעה, שהם כלים של הבורא. וכלים אלו הבורא נותן, כנ"ל."

שאלה: כשהוא כותב שאברהם הוא עם כלים דקבלה, למה הכוונה? כי תמיד למדנו שאברהם הוא קו ימין.

אברהם הוא קו ימין.

תלמיד: אני מבין לפי המאמר, שבגלל שלנוח הייתה סביבה של רשעים הוא היה צריך להעלות כל הזמן מ"ן לבורא, לבקש ממנו תיקונים ולעורר את העליון בשביל התיקונים האלה. לעומת זאת אברהם כבר היה באמונה מעל הדעת, כל העבודה שלו הייתה כבר באופן ישיר כלפי הבורא. ופה כביכול עושים השוואה בין המדרגה של אברהם למדרגה של נוח, ודווקא המדרגה של נוח היא יותר גבוהה בגלל שהוא נתן יותר יגיעה, יותר מאמץ בשביל לדרוש את הכוח העליון, מאשר אברהם.

טוב, שומעים.

שאלה: כתוב שנוח זה ג"ר, ג' ראשונות, ואברהם הוא כבר חסד שאלו ז' תחתונות שמיוחסות לכלים דקבלה. כלומר יש דבר כזה שנקרא ימין של כלים דקבלה, זאת אומרת גם בז' תחתונות יש ימין ושמאל. נוח היה בג"ר, מה זה אומר כלים דהשפעה של ג"ר, מה הוא היה צריך לעשות שם? ובעיקר השאלה, למה יש שם רשעים?

יש לך חסד, גבורה, תפארת.

תלמיד: אברהם הוא חסד, זו כבר קבלה, ונוח הוא ג' ראשונות, כתר, חכמה, ג"ר דבינה. מה הקשר בין ג' ראשונות לרשעים?

טוב.

שאלה: הוא כותב שנוח היה זקוק לסעד ותמיכה מהבורא, לבורא מייחסים את הכלי שנותן סעד ותמיכה לנוח, והעבודה של נוח היא בחפץ חסד, כלים דהשפעה, כמו שאומרים "הבא להיטהר מסייעין אותו בנשמתא קדישא". עד כאן זה מובן. כלומר יש צעקה של הנברא, הבורא מסייע לו, נותן לו סעד, מראה לו איך ללכת בדרך, האדם מחקה את אותה דוגמה והולך בדרך. הוא קורה לזה "קטנות".

מהו השלב שבו האדם מעצמו מייצר כלי שאיתו הוא עובד את הבורא? ומה קורה לכלי הראשון, כלי דהשפעה שאותו קיבל מהבורא? כי אנחנו כל הזמן אומרים שאנחנו מגבירים בחיבור, וכאן זה נראה שהוא אמור להתנתק מהכלי הראשון ולהתחיל לעבוד בכלי אחר שהוא לא היה בנמצא לפני זה.

מישהו יכול לענות?

תלמיד: זה משנה מאיפה אדם מקבל התעוררות, או שהוא מקבל מהעליון או שהוא מקבל מתוך רצונות הקבלה שלו. מה שקובע זה מאיפה הוא מתחיל את הפעולה.

תסביר יותר.

תלמיד: נוח מקבל את ההתעוררות מהעליון, הוא לא מסוגל מעצמו לעבוד עם הרצונות דקבלה שלו, העליון נותן לו כוחות, ואז הוא יכול לעבוד איתם. אברהם בודק את הרצונות שלו ועל כל רצון הוא כבר ישר מסוגל לבקש כוחות מהעליון ולעשות מעשים טובים למען הבורא.

טוב.

תלמיד: האדם יכול להתקשר לבורא רק באמצעות הכלים דקבלה שלו, זאת אומרת ככל שיש לו יותר כלים דקבלה, כך יש לו יותר אפשרות להתקשר לבורא, אם הוא עובד איתם, עושה עליהם תיקון. מה שהבנתי שלנוח לא היו את הכלים האלה או לא היו לו מספיק כלים, ואז בהתעוררות מלמעלה הבורא מעורר לו את הכלים דקבלה, ואילו אברהם כבר הגיע עם הכלים האלה. זה קצת מזכיר עיבור א', עיבור ב'.

תלמיד: אלו שני שלבים, להשפיע על מנת להשפיע ולקבל על מנת להשפיע. בשלב הראשון האדם מקבל כלים דהשפעה, להשפיע על מנת להשפיע, ובשלב השני הוא יכול להשתמש עם הכלים דקבלה בלקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: אולי זה ההבדל בין ראש הפרצוף לפני שהוא מתפשט לגוף, כמו שהוא מתאר בהתעוררות מלמעלה, מאבא ואימא, ואחר כך עליית מ"ן של זו"ן.

בסדר, גם כך אפשר לחשוב.

תלמיד: אולי בחלק הראשון עם נוח זו השתלשלות של הכלים מלמעלה למטה, ובגלל זה הם כולם רשעים כי אין להם אפשרות לקבל את הבורא, ואז יש את ההשתלשלות מלמעלה. ומצד אברהם הוא דור של צדיקים, זה אומר שהוא כן יכול לעבוד כבר עם הכלים דקבלה, ולכן הוא יכול לעבוד עם הכלים שלו כלפי מעלה.

שאלה: לא ברור אם מה שמתואר במאמר ובסיפור של נוח ואברהם זו השתלשלות מלמעלה למטה, ואיך אנחנו מסתכלים מלמטה למעלה. האם קודם יש את נוח בתיקון או קודם את אברהם בתיקון? מה מתקנים קודם, כלים דהשפעה או כלים דקבלה?

כלים דהשפעה.

תלמיד: אז למה אברהם נחשב דור של צדיקים ונוח נחשב דור של רשעים? איך צריך להסתכל על המאמר, האם כלפי התיקון או כלפי מה שמתואר בהשתלשלות העולמות?

כביכול כלפי ההשתלשלות.

תלמיד: ומה לקחת מזה לתיקון שלנו?

אם ברור לך איך נעשית ירידת הדורות, אז בצורה הפוכה זה תיקון.

תלמיד: אם כך, איזה כלים צריך לתקן קודם? כי אם חוזרים אחורה, אז הכלים שיש לנו אותם הם כלים דקבלה, הם אלה שמתגלים.

אבל אי אפשר לפני כלים דהשפעה.

תלמיד: זה הקונפליקט.

כן. אולי אנחנו נצטרך לקרוא שוב.

שאלה: כל החלק הראשון של המאמר הוא מדבר על כך שבעצם צריך להגיע ליראה הנכונה, הוא אומר "יראה שהיא עיקר, היא שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו". זה בעצם המטרה. ומה לא עיקר הוא אומר, לא עיקר זו ההבנה והידיעה, זה בעצם לא חשוב. ואחר כך הוא מדבר על נוח, והוא אומר יש דורשים כך, ויש דורשים כך, אפשר לומר שהוא היה צדיק בגלל שהיו רשעים בדורו. אברהם אותו דבר, יש דורשים ויש דורשים.

מה הם הדורשים האלה, מה הן הסברות השונות לגבי המצב שנקרא "נוח" לבין המצב שנקרא "אברהם". אם בעצם העיקר הוא להגיע למעשים טובים?

כן, אבל יש לך כלים דקבלה וכלים דהשפעה, תלוי במה אתה עובד?

תלמיד: אז יש מצב, הוא אומר שיש כאלה שאומרים על נוח שהיה צדיק בדורותיו זה לשבח. למה? כי היו בדורותיו רשעים והוא היה צדיק, ויש כאלה שאומרים שזה לגנאי, כי הוא היה צדיק באיזה מצב? כי כשיש רשעים, זה קל כביכול, ואחר כך יש עליו רעם, כי כל הדרשות האלה כשבעצם הן לא עיקר ההבנה פה, אלא העיקר זה להגיע לתכונת ההשפעה. נראה לי שזו השאלה לאורך כל המאמר.

כן.

תלמיד: למה צריך את כל הדורשים האלה כשבעצם העיקר הוא להגיע בעצם בפועל להשפיע נחת רוח לבורא?

אז איך אתה מגיע לזה, באיזה סדר?

תלמיד: שקודם לא צריך את ההבנה. הוא אומר כאן, הלא חשוב היא ההבנה, לא צריך אותה, ובכל זאת כל השאלות הן שאלות שהן כביכול נראות שהן של הבנה.

כן.

תלמיד: אולי אפשר להוסיף לבירור, כמעט בכל המאמרים של הרב"ש הוא מדבר על תיקון הבריאה ומטרת הבריאה, לתיקון הבריאה הוא קורא "תיקון הכלי", כלים דהשפעה, ופה הוא קורא לזה "נוח", ומטרת הבריאה שהיא כנראה "אברהם", כלים דקבלה.

כן.

שאלה: יש כאן עוד דבר שהוא אומר במאמר, שבדרגה של נוח הן שאלות של מי ומה, זאת אומרת, שאלות שהאדם שואל את עצמו בשביל מה העבודה, למה אני עושה אותה, איך אני עושה אותה. ואז הוא צריך להגיע אולי לדרגה של אברהם שהוא מגיע לדרגה מעל הדעת, כאילו אחרת אין לו ברירה, לכן הוא צריך את החסד של העליון כי הוא שואל מי ומה ובלי העזרה של העליון הוא יישאר עם השאלות האלה, ומי שהורינו מהעניין הזה. ואז הוא צריך להגיע לדרגה שהוא רואה שיש לו כלים של הקבלה ואז הוא גם מגלה שהכול בטיפול של הבורא, בכל מקרה העניין הזה. וזה בתהליכים שכנראה כל הזמן חוזרים אצל האדם בהלוך ושוב, של ההתקדמות בעבודה.

כן.

שאלה: אפשר להוסיף שמדרגת נוח היא מסמלת את האהבה לנבראים ומדרגת אברהם מסמלת את האהבה לבורא. והן נחוצות שתיהן זו לזו כדי להגיע לאהבת ה'.

כן.

שאלה: גם בהמשך למה שנאמר, הוא כותב כאן "על זה הם היו מצפים להגיע לדרגה של מעשים, בלמעלה מהדעת. ולא היה כוונתם, שיהיה להם תולדות של הבנה וידיעה, אלא למעשים בלבד היתה כוונתם". נראה כאילו הנקודה שתכריע בסוף אם אדם יגיע ללשמה או לא, אלה הכוונות בזמן המצוות, המעשים, רק אם הוא מכוון. זה כאילו משהו מאוד עדין. איך באמת לדעת שעכשיו אנחנו בפעולה עושים מצווה, לומדים ביחד. איך מכוונים שזה יהיה למעשים למעלה מהדעת ולא לידיעה? כי נראה שהידיעה תביא להבנה איך ללכת למעלה מהדעת על פניו. הוא מסביר לנו ממש איך לעשות עבודה רוחנית. אז כאילו מה בין ידיעה לבין הכוונה למעשים טובים?

טוב. אני רואה שיש יותר שאלות מאשר תשובות.

שאלה: רק להוסיף, כי לא דיברנו על זה הרבה, אבל הוא מתחיל את המאמר בעניין של העבודה בשכר ועונש, שזה כאילו יותר קרוב לנו. הוא אומר שיש שלוש יראות, היראה הראשונה שער ועונש בעולם הזה, אחר כך שכר ועונש בעולם הבא ושרש היראה האמיתי שאנחנו צריכים לשאוף אליו זה "בגין דאיהו רב ושליט". שפירושו הוא, שכל התולדות שהוא מקוה, הוא שיוכל להשפיע נחת רוח להקב"ה". אולי בעניין הזה העבודה הזו שבלא לשמה השלבים הראשונים שלנו היא כל הזמן ההתקדמות ליראה יותר גבוהה, יותר נעלה, עד שמגיעים ממש ליראה בגין דאיהו רב ושליט, זו כאילו העבודה שיותר קרובה אלינו.

כן.

תלמיד: אני אמשיך את דברי החבר. הוא כותב בעמ' 76 "נמצא, שדורו של נח הוא יותר חשוב, בשביל שיש לו מה לעשות, משום שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים". זאת אומרת, כמה שאנחנו מבקשים יותר מהבורא את הקשר איתו, את העזרה שלו, ולא מרפים מהקשר הזה, כל המעשים שלנו בעצם התוצאה שיהיה לו נחת רוח לבורא. ואם אני מייחס את זה להיום אז אומרים שאנחנו דור האחרון שבעצם הסביבה באמת היא מאוד חשובה בשביל להגיע לגמר תיקון.

כן.

שאלה: מוסיפים שנוח זה אחרי שהתקרב לחברים. צריך להתעלות מעל הקשר לעצמו ולחבר אותו לבורא ללא קבלה לעצמו, ואברהם זה התקרבות בכלים של קבלה לחברים ולאהוב אותם. שאברהם קירב אותנו בפועל ונוח עשה את זה ברצון, במחשבה ולא בפועל. נוח זה תיקון עצמי ואברהם זה תיקון כללי.

יפה.

שאלה: איך שאני מבין מדרגה ראשונה היא נוח שעובד בדור של רשעים וצריך ללכת למעלה מהדעת, זה סוג הדבקות שלו בבורא היא אמונה למעלה מהדעת. ואפשר להגיד לשבח כי הוא עובד בדור של רשעים והולך למעלה מהדעת. ואפשר להגיד לגנאי כי יש מדרגה יותר גבוה שנקראת אברהם, שכבר נמצא באמונה למעלה מהדעת, ועכשיו צריך לתקן כלים דקבלה שזה כנראה בחינת תורה.

טוב. אני חושב שכדאי לנו לקרוא שוב את המאמר.

אלה תולדות נח

תשמ"ה - מאמר ד'
1984/85 - מאמר 4

""אלה תולדות נח, נח איש צדיק, תמים היה בדורותיו, את האלקים התהלך נח".

ופירש רש"י, ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. רש"י מתרץ, מדוע הוא אומר, "אלה תולדות נח". היה צריך לומר שמות של הבנים שלו, דהיינו שם, חם ויפת. ולמה אומר, "אלה תולדות נח, נח איש צדיק". על זה הוא מתרץ, משום שעיקר תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים.

"בדורותיו", יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור של צדיקים, היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי, ואילו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום.

"את האלקים התהלך נח". פירש רש"י, ובאברהם, הוא אומר, "אשר התהלכתי לפניו". נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו.

הנה לבאר כל הנ"ל על דרך העבודה, צריכים לדעת, ש"אב" ו"בן", "אבות" ו"תולדות", הוא ענין סיבה ומסובב. כי דרך העולם הוא, כשהאדם עושה איזה מעשה, הוא בטח שמהמעשה הזה יוולד איזה דבר. למשל שהאדם הולך לעבוד באיזה בית חרושת, אז הוא רוצה, שעל ידי המעשים שלו, תיוולד לו משכורת, שיוכל לפרנס את עצמו מזה. נמצא, שהאב הוא היגיעה, והתולדה הוא הפרנסה. או כשאדם לומד איזו חכמה, הוא רוצה להשיג ע"י זה תואר חכם, וכדומה, שכל מה שהאדם עושה, הוא רק לראות תולדות מהמעשים שלו.

אי לזאת כשהאדם עוסק בתורה ומצות, בטח שהוא רוצה שיוולדו לו איזה תולדות מהמעשים שלו.

ולפי מה שכתוב בזהר הקדוש (הקדמת ספר הזהר דף קפ"ד אות קפ"ט ובהסולם) וזה לשונו (בהסולם אות ק"צ), "היראה מפורשת לשלוש בחינות. שתים מהן, אין בהן שורש כראוי. ואחת היא שורש היראה. יש אדם, שירא מהקב"ה בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או מעונש כספו. ועל כן הוא ירא אותו תמיד. נמצא, שהיראה, שהוא ירא מהקב"ה, לא שם אותה לשורש, כי תועלת עצמו היא השורש, והיראה היא תולדה ממנה. ויש אדם הירא מהקב"ה, משום שהוא ירא מעונש העולם ההוא ומעונש של הגיהנום. שתי מיני יראות אלו, דהיינו היראה מעונש עולם הזה, והיראה מעונש עולם הבא, אינן עיקר היראה ושורשה". (ובאות קצ"א), "יראה שהיא עיקר, היא שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו".

נמצא לפי הנ"ל, שמהעבודה, שהאדם מתייגע את עצמו, שנקרא בחינת אב, הוא רוצה לראות תולדות מעבודתו, שהוא נקרא פרי מעשיו.

יש לראות כאן ג' מיני תולדות:

א. שכר בעולם הזה, היינו שיחיו בניו ויצליח בפרנסה וכדומה,

ב. שכר בעולם הבא,

ג. "בגין דאיהו רב ושליט". שפירושו הוא, שכל התולדות שהוא מקוה, הוא שיוכל להשפיע נחת רוח להקב"ה.

היוצא מהנ"ל, שיש ענין תולדות, הנקראים מעשים טובים. שענין, טוב, נקרא להשפיע לה', כמו שכתוב (תהילים מ"ה) "רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך", שפירושו, שהוא רוצה, שכל מעשים שהוא עושה, שיהיו להקב"ה. וזה נקרא, מעשים טובים. ולתועלת עצמו אינו רוצה שום שכר, וכל השכר שהוא מקוה, הוא רק שיהיה לו היכולת לעשות מעשים לעשות נחת רוח להקב"ה, בלי שום תמורה עבור יגיעתו. זאת אומרת, שהשכר שלו הוא בזה, שיתנו לו את המתנה הזאת, שתהיה לו היכולת לעשות מעשים רק לתועלת הבורא, ולא תהיה שם מעורבת שום כוונה לתועלת עצמו. זהו השכר שלו, שבשביל זה הוא עוסק בתורה ומצות. ועל המעשים טובים כאלה, הוא מצפה שישיג את זה על ידי יגיעתו, שעל זה אמרו (קידושין ל') "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין".

לפי זה יוצא, שאצל הצדיקים, מהן התולדות שלהם, רק מעשים טובים. זאת אומרת, המסובב שיוצא מהסיבה. שהסיבה היא היגיעה בתורה ומצות, שאצל שאר אנשים, התוצאות של הסיבה הוא שכר עולם הזה או שכר עולם הבא. מה שאין כן צדיקים, המסובב שלהם מהסיבה, שהוא האב שלהם שמוליד תולדות, הוא רק מעשים טובים, שזהו הוא כל השכר המקווה להם, הוא שיוכלו לעשות נחת רוח להקב"ה.

וזה שמפרש רש"י, "שעיקר תולדותיהם של צדיקים, הוא מעשים טובים". המכונה, שכל מעשים שלהם יהיו בעל מנת להשפיע נחת רוח להקב"ה. אבל יש להבין במה שרש"י מפרש, עיקר תולדותיהם של צדיקים. ומה הוא הטפל אצלם, שזה לא נקרא עיקר אצלם.

הנה ידוע, שיש מעשים, ויש הבנה וידיעה. היינו מה שהוא בתוך הדעת, נקרא הבנה וידיעה, שפירושו שגם הגוף מסכים שצריכים לעסוק בתורה ומצות, משום שלאחר שהאדם בא למדרגת לשמה, אז הוא זוכה לאור החיים, הנמצא בתורה ומצות. וכמו שכתוב (תהילים י"ט) "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים". וזה נקרא בחינת הבנה, שגם הגוף מבין שכדאי להיות עובד ה'.

וכמו שאומר רבי מאיר (אבות פרק שישי), "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו, ומגלין לו רזי תורה".

את כל אלו הדברים, שמשיגים ע"י התעסקותו בלשמה, כל זה נחשב אצל הצדיקים לא לעיקר, היינו לא זו היתה כוונתם בעבודה שבתורה ומצות. אלא העיקר שלהם הוא מעשים טובים. היינו, להשפיע נחת רוח להבורא. על זה הם היו מצפים להגיע לדרגה של מעשים, בלמעלה מהדעת. ולא היה כוונתם, שיהיה להם תולדות של הבנה וידיעה, אלא למעשים בלבד היתה כוונתם. וזהו שפירש רש"י "ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים".

ולפי הנ"ל יכולים לפרש, מה שרש"י מפרש על "בדורותיו". יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור של צדיקים, היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי, ואילו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום.

"בדורותיו", משמע שני דורותיו, כי מיעוט רבים שניים. אבל בענין עבודה, כל מצב ומצב נקרא דור. וזה ענין "דור לדור ישבח מעשיך", שפירושו, בין שהאדם נמצא בדור של רשעים, זאת אומרת, שאם האדם נמצא במצב שיש לו מחשבות ורצונות של רשעים, שאז יש להאדם יגיעה גדולה, בכדי שיוכל להתגבר על טענת הרשעים, שמנקרת את מוחו ומחשבתו עם השאלות של מי ומה, כידוע. ואז אין לו עצה להתגבר עליהם, אלא עם כח האמונה למעלה מהדעת, שזה נקרא, שהוא מכריע את טענת הרשעים לא עם תשובות בתוך הדעת, אלא רק עם כח האמונה שלמעלה מהדעת הוא יכול לנצח אותם.

וזה נקרא בחינת מעשה, היינו בלי שכל. וזה נקרא בחינת "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לכף זכות", שרק עם בחינת מעשה יכולים לנצח את טענת הרשע ולא עם שכל וסברה.

ולפי זה יש לומר, שדורו של נח, כוונתו לדור של רשעים, יש לדרוש לשבח, מטעם שאז יש לו עיקר עבודה קשה. ויש לדרוש לגנאי, שסוף כל סוף הוא נמצא בדור של רשעים, היינו שיש לו מחשבות זרות, שהן לא מתאימות לעובד ה', שיהיה לו במוחו ולבו רשעים כאלו.

וכן יש לומר, בדור של אברהם, היינו בדור שישנם צדיקים, היינו כשיש לו מחשבות טובות של צדיקים, זה שיש במוחו ולבו רק רצון אחד, שהוא לעשות נחת רוח להבורא, ומחשבה ורצון של רשעים לא עלה אף פעם לא במוחו ולא בלבו, אדם זה נמצא בדור של צדיקים.

ויש דורשים לשבח, שבמצב הזה של צדיקים, אם היה נמצא נח, היינו אם היה משוה הכוחות של התגברות, שהיו לו בדור של רשעים, ומה היתה ההרגשה שלו אז, בערך הרגשה שיש לו עכשיו, שהוא בחינת נעימות ומתיקות התורה, בטח שזמן דורו של נח, הנקרא דור של רשעים, הזמן של אז לא נחשב לכלום, כי שם עוד לא היה מרגיש את הטוב והעונג, מה שמרגיש בדור של צדיקים.

אבל מבחינת עבודה, הזמן שהיה נמצא בדור של רשעים, היה מקום עבודה. נמצא, שדורו של נח הוא יותר חשוב, בשביל שיש לו מה לעשות, משום שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים.

"את האלקים התהלך נח". ופירש רש"י, ובאברהם הוא אומר, "אשר התהלכתי לפניו". נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומתהלך בצדקו. היות שיש ב' מיני כוחות באדם, הנקראים כלים דקבלה וכלים דהשפעה. כלים דהשפעה מתייחסים להבורא, שהבורא הוא המשפיע. וכלים דקבלה מתייחסים להנברא, שהוא, המקבל.

והכלים דקבלה, שמתייחסים להמקבל, הם עומדים לפני הכלים דהשפעה. ובלשון הקבלה, הכלים דהשפעה מכונים כתר, חכמה, וג"ר דבינה. ולמטה מהם עומדים הכלי דקבלה, שהם ז"ת דבינה, ז"א, ומלכות.

ולפי זה נמצא, כלים דהשפעה נקרא, "את האלקים התהלך נח", שפירושו, במקום של כלים דהשפעה היה ביכולת ללכת בקדושה, היינו כלים דהשפעה שמיחסים אותם להבורא, שהם כלים דהשפעה. וזה נקרא, "נח היה צריך סעד לתומכו", כי הכלים דהשפעה, העליון נותן אותם, שזה נקרא, ש"נח צריך סעד לתומכו".

זאת אומרת, שהעליון מעורר אותו לעבודה, המכונה אתערותא דלעילא, על דרך שכתוב בתע"ס (חלק ט' דף תשל"ה אות ו' ובאו"פ), "אמנם בתחילה בפעם הראשונה, עלו המ"ן, שלא על ידי זו"ן באו"א, ואז מאותם המ"ן נעשה בחינת זו"ן. ואחר שנתקן זו"ן, אז בפעם שנית הם העלו מ"ן". ולאחר שיש לו הכלים דהשפעה, שקנו אותם על ידי אתערותא דלעילא, שזה נקרא, ש"נח צריך סעד לתומכו", שהוא בא מצד העליון, וזה היה מדרגת נח.

מה שאין כן אברהם לא היה צריך סעד לתומכו. ורש"י מדייק זה מלשון, "אשר התהלכתי לפניו", שפירושו, שהוא הלך בכלים דקבלה, שהם עומדים לפני כלים דהשפעה. דכלים דהשפעה עומדים למעלה, שהם כתר, חכמה, וג"ר דבינה. ולמטה מהם עומדים כלים דקבלה, שהם ז"ת דבינה, וזו"ן.

והיות שאברהם הלך בכלים אשר הם לפניו, לפני כלים דהשפעה, שמיחסים אותם להבורא, וכלים דקבלה אנו מיחסים להמקבלים, לכן נקרא השימוש בכלים דקבלה, אתערותא דלתתא, שמיחסים אותם להתחתון.

וזה פירוש, שאברהם אינו צריך סעד לתומכו, כי הוא הלך בכלים דקבלה. ועם אלו הכלים היה משמש לה'. מה שאין כן כתוב, "את האלקים התהלך נח", היינו בכלים שמיחסים אותם לאלקים, שהם כלים דהשפעה, שהם כלים של הבורא. וכלים אלו הבורא נותן, כנ"ל."

(סוף השיעור)