שיעור הקבלה היומי3 лют 2019 р.(בוקר)
שיעור בוקר 03.02.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
הכנה לכנס המדבר 2019 "בונים עתיד משותף",
שיעור 4 - ברית
קריין: קטע מספר 6, מתוך רב"ש א', "מהו כריתת ברית בעבודה".
"כל זמן שהאדם לא זוכה לאמונה בקביעות, מוכרח להיות עליות וירידות. והיות שיכול לבוא זמן, שאהבה שביניהם תתקרר, לכן עכשיו, בתחילת עבודתו, הוא מקבל עליו עול מלכות שמים, שיהיה בכריתת ברית, בין שהגוף יסכים להיות עובד ה', ובין שהגוף לא יסכים, הכל הוא מקבל על עצמו, שלא יהיה שום שינוי. אלא שיאמר, אחת דברתי ולא אשנה. אלא אני אלך למעלה מהדעת, על סמך שקבלתי על עצמי בעת כריתת ברית בתחילת העבודה."
(רב"ש א', מהו כריתת ברית בעבודה)
סדנה
מה האדם צריך לקבל על עצמו בתחילת העבודה, שהוא אומר על זה "אני כורת ברית"?
*
איך אדם בודק האם הוא נמצא בכריתת הברית? האם שומר על הברית? איך הוא בודק את זה?
*
במה הבורא עוזר לנו לחזק את הברית? מה פעולת הבורא שעל ידה אנחנו יכולים לחזק את הברית?
*
זאת אומרת הבורא נותן לנו הכבדת הלב, ירידות כמו שאנחנו אומרים, כדי שאנחנו נתחזק בקבוצה ונשלים את הירידה הזאת על ידי חיבור בינינו וזה נקרא שאנחנו מחזקים את הברית עם הבורא, על ידי התקשרות יתר בקבוצה.
קריין: קטע מספר 7, מתוך בעל הסולם, אגרת ב'.
"איעצך, לעורר בקרבך יראה מקרירות אהבה שבינינו, והגם שהשכל מכחיש ציור כזה. אבל הגע עצמך, אם יש תחבולה להוסיף באהבה, ואינו מוסיף גם זה לפגם תחשב: בדומה לאיש הנותן מתנה גדולה לרעהו, האהבה המתגלה בלבו בשעת מעשה, אינה דומה לאהבה הנשארת בלב, לאחר מעשה, אלא היא הולכת ומתקררת יום יום, עד שאפשר לבא לכלל שכחה בברכת האהבה, ומחויב מקבל המתנה להמציא תחבולה בכל יום להיות בעיניו כחדשות. וזהו כל עבודתנו, לגלות אהבתנו בקרבנו, בכל יום ויום ממש, שוה בשוה כמו בשעת הקבלה, דהיינו, להרבות ולהפרות השכל בתוספות מרובות על העיקר, עד שהתוספות ברכה של עכשיו, יהיה נוגע בחושים שלנו, כמו מתנה העיקרית בפעם הראשונה, ולזה צריכים תחבולות גדולות, וערוכות לעת הצורך."
(בעל הסולם, אגרת ב)
למה, אם אנחנו נקרא איזה מקורות ונחשוב בעצמנו, אנחנו לא נוכל להרבות באהבה לבורא דווקא, אלא אך ורק אם אנחנו נהיה בקבוצת חברים, ביחד איתם, אך ורק אז אנחנו יכולים לדבר על אהבה, שזה באמת יהיה לדבר על האהבה האמיתית שלנו לבורא במידה כלשהי ולהרבות בזה? למה אנחנו לא יכולים לקבל אהבה לבורא, ומכל שכן עוד להגדיל אותה, אלא רק מתוך העיסוק שלנו בחברה? לא בלימוד, ולא על ידי זה שאנחנו נשב בפינה, לבד, מזה לא תצא לנו אהבה לבורא. למה?
*
קריין: קטע מספר 8, מתוך אגרת כד, מתוך רב"ש ב'.
"אתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה. כי אנו אומרים לה' יתברך - כי לך יום אף לך לילה. שגם הלילה, היינו חשכת הלילה, גם כן בא מצד ה' יתברך לטובת האדם, כמו שכתוב "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת". היוצא מזה, עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה, כמו שאמרו חז"ל על "בהעלותך את הנרות", ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו."
(רב"ש ב', אגרת כד)
מהי העבודה שלנו בזמן שנקרא "לילה"? מה ההבדל בין העבודה הזאת, לבין העבודה בזמן שנקרא "יום"? ואיזה מילוי יש לנו במצב שנקרא "לילה" ובמצב שנקרא "יום"? ברור שבלילה רוחני ויום רוחני.
*
מה זה נקרא לעשות לילה כמו יום, ו"חשכה כאורה יאיר"1?
*
קריין: קטע מספר 9, מתוך אגרת י"ח, בעל הסולם.
"תכף בבוקר, בקומו משנתו יקדש הרגע הראשון בדביקותו ית', וישפוך לבו להשי"ת, שישמרהו כל הכ"ד שעות שבמעת לעת, שלא יעבור במוחו דבר בטל, ולא ידומה לו זאת לנמנע, או למעלה מן הטבע, כי תמונת הטבע העושה המחיצה של ברזל וכו'. וראוי לאדם לבטל מחיצות הטבע המוחשות לו. אלא מתחילה יאמין שאין מחיצות הטבע מפסיק אליו ית' ח"ו, ואחר כך יתפלל בכל לבו, אפילו על דבר שהוא למעלה מרצון טבעו. והבן את זה תמיד, גם כן בכל שעה שיהיו עוברים ושבים עליו צורות שאינם של קדושה, ויופסק כרגע, תכף בזוכרו, יראה לשפוך לבבו, שמכאן ולהלאה, יציל אותו השי"ת מהפסק מדבקותו, בכל יכולתו, ולאט לאט יתרצה לבו לה', ויחשוק להדבק בו באמת. וחפץ ה' בידו יצליח."
(בעל הסולם, אגרת יח)
איך אנחנו מסדרים בקבוצה תפילה לדבקות בבורא, תנאים חיצוניים, תנאים פנימיים ואת התפילה עצמה?
*
שאלה: איך אני מעורר את השחר ולא השחר מעורר אותי? מה זה עבודה שיש לנו בלילה, ביום?
לא מדובר עליך, מדובר על דוד המלך. אתה, אם אתה יכול לעורר את השחר? זה טוב. זאת אומרת, שאתה מעורר את החיסרון אתה בזה מעורר את האור. שחר זה גם כשחור, כחושך, כחיסרון, ושחר זה גם כאור שמגיע, "עמוד השחר" מה שנקרא. אז זה האור, כי זה וזה הם היינו אך תלויים זה בזה.
תלמיד: איך עושים את זה?
שאני מעורר חיסרון להשפעה לחסד, לאור החסדים. אז החושך מתפוגג, כי אז אני לא מרגיש שחשוך. מה זה חשוך? אני רואה ברצון לקבל שלי שאין לי כלום ומה יהיה לי, ובשביל מה אני ומה לי וכן הלאה. זו הרגשת חושך מסוג זה. ואיך אני יכול לפוגג את החושך? רק על ידי זה שאני אומר שלא חשוב לי באיזה מצב להיות, אני רוצה להיות בחסדים. שלא חסר לי כלום בכול מצב ומצב, רק שיהיה לבורא נחת רוח ממני, ואיזה נחת רוח? זה שכול המצבים באים ממנו, בזה אני צריך לשמוח ולהודות על זה. ואז אני מרגיש שזה כבר לא חושך, זה בשבילי הזדמנות להשפיע. מה אני משפיע? זה שאני לא זקוק יותר לכלום, רק להיות בנקודת הדבקות הקטנה ביותר. לא יותר.
תלמיד: ואיך העשירייה, איפה העשירייה פה?
ודאי שיחד עם העשירייה, אחרת איך אני מסדר פניה לבורא? אחרת איך אני בכלל מדבר על הדבקות? זה הכול בעשירייה, על זה לא מדברים, הם כבר מתכוונים לזה מאליו, זה ברור.
תלמיד: איך אדם מסדר את הפנייה לבורא דרך העשירייה? איך הוא עושה את זה פנימית, מבפנים, איך הוא בונה את הקו?
אין בורא אחר, אלא מה שנמצא במרכז העשירייה, מה שנמצא כתוצאה מהחיבור עם החברים. איך אתה עוד יכול בכלל לתאר את הבורא ולכוון את עצמך אליו? דרך החיבור עם החברים אתה יוצא. כמו שאתה יורה דרך כל המנגנון הזה. זה הכול רק דרך זה. איך אתה יכול לאתר את הבורא? אתה בפנים צריך לנתק את עצמך מהאגו. איך אתה מנתק? מזה ומזה, מזה, מזה ומזה שאתה מתקשר אתה בזה לאט, לאט מתנתק מהאגו שלך, ואז אתה יכול להיות מול המושג שנקרא "בורא", השפעה נקייה. צריכים לעשות תרגילים.
שאלה: עם מי האדם כורת ברית?
אדם כורת ברית עם תכונת ההשפעה שנקראת "בורא".
תלמיד: על מה ברית? על מה הוא כורת ברית? לְמה הוא מתחייב?
אדם מתחייב דרך הכלים שלו, זאת אומרת דרך העשירייה, אחרת אין ברית. אין ברית שאני נמצא בשליטת פרעה. אין עם מי לעשות ברית, אני לא חופשי, זאת אומרת, רק אם אני מרגיש שאני יוצא מפרעה, יכול לצאת מהפרעה. כי מה התנאי ליציאה מפרעה? אני מגיע משעבוד של פרעה, לשעבוד של הבורא. אין באמצע כלום, רק ההחלטה, או השליטה הזאת או השליטה הזאת, אחת מהשתיים. אז לצאת משליטת פרעה לשליטת הבורא אפשר רק על ידי זה שאני כורת ברית. ברית כורתים אני, והקבוצה והבורא שאנחנו יחד רוצים להיות קשורים בנקודת ייחוד אחת. ברית זה איחוד, קשר.
תלמיד: איך אדם בעצם יכול לשמור על הברית שנמצא תחת שליטת פרעה, אבל כשהוא נמצא תחת שליטת פרעה אין ברית?
זה נכון, אבל הוא משתדל אפילו כשנמצא תחת שליטת פרעה, להרגיש את עצמו כחופשי משליטתו, על ידי זה שמגיע לחסדים. להיות בשליטת הבורא זה כבר אור החכמה, להפטר משליטת פרעה זה להיכנס תחת שליטת אור החסדים. יש חופש בזה שאני מתנתק מפרעה ויש חופש בזה שאני שולט בכל הרצון לקבל שלי, שפעם נקרא פרעה, ואני שולט עליו, מוסר לבורא שישלוט, לא חשוב איך להגיד.
שאלה: נניח כרתתי ברית עם העשירייה והבורא שנהיה ביחס של השפעה. עוד שניה זרקו אותי מהברית, האם זה אומר שאני הרסתי את הברית? שאני לא מקיים אותה?
למה? קודם כל זה לא חשוב לי אם אני הרסתי או מישהו אחר הרס, כי הכול בא בסופו של דבר מ"אין עוד מלבדו". הבורא סידר כך שהמצב יעלם כדי שתחדש אותו ברמה יותר גבוהה.
תלמיד: אז אם יש לי כוח באותו הרגע, אני חייב להשקיע אותו כדי לחדש את הברית עם העשירייה והבורא?
ודאי. זה נקרא "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא". זאת המהות של הברית.
שאלה: ברית זו החלטה או תפילה כלפי הברית?
ברית זה הקשר בין ישראל לאבינו שבשמיים.
תלמיד: אבל איך מגיעים אליו?
דרך חיבור עם החברים, במרכז החברים שם אתה מגלה קשר עם הבורא, ואז אתה יכול להיות בטוח שלעת עתה זה נקרא "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא". מה זה אורייתא? כשאתה מתקשר עם החברים זה על ידי המאור המחזיר למוטב, ולכן זה נקרא אורייתא. אז "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא", הקדוש ברוך הוא, "חד הוא". זה נקרא ברית. בתחילת הדרך, בכל שלב ושלב בדרך, ובסוף כל התיקונים, הכול זה הברית.
תלמיד: האהבה שיש בין החברים זה תנאי לברית או שזו תוצאה של ברית?
לא, זה תנאי. זה תנאי לברית עם הבורא. יפה, ככה לאט לאט אנחנו מתרגלים להבחנות, למילים, הכול מסתדר.
קריין: קטע מספר 10, מתוך מאמר, "מהו שלום בעבודה", רב"ש ב'.
"כתוב "כיתרון האור מתוך החושך". היינו, שאי אפשר לקבל אור, אם אין לו חסרון וצורך להאור. לכן, כשהאדם רואה, איך שבחינת אומות העולם שבו הם מתנגדים לה', והאדם לא יכול לסבול את השונא ישראל שבקרבו, אז הוא מקנא לאלקיו, והוא לא מסתכל על שום ירידות שיש לו, והוא עושה מה שביכולתו, וצועק לה', שיתן לו עזרה, שיוכל לנצח את הרשעים שבקרבו. ובזה שהוא מתגבר ואינו בורח מהמערכה, אז הקב"ה נותן לו את הברית. היינו, שכורת עמו ברית, שיהיה שלום בינו להקב"ה, בזה שהוא מקבל מתנה מה', שהם הכלי השפעה. וזה נקרא שכורת ברית, שהוא הקליפה, המכונה "רצון לקבל לעצמו", ובמקום ערלה נותן לו ה' כלים דהשפעה, שבזה יהיה כרות ברית, היינו שלום."
(רב"ש ב', מהו שלום בעבודה)
כשמגיע החושך חלק מהאנשים בורחים. אנחנו רואים עד כמה הם עוזבים ויוצאים. חלק מהאנשים מצליחים לפענח נכון את המצב, הם אומרים שהחושך הוא שאין לי רצון להשפיע. זאת אומרת לא שאני רוצה לדעת, או להבין ולהרגיש, במוחא וליבא, זאת אומרת שיהיה לי גילוי, אלא על פניו, שאני מרגיש שאין לי עכשיו שום דבר, זו הזדמנות לא למלאות את עצמי ברגש ושכל, אלא לבקש עבור כלים דהשפעה. מה זאת אומרת? דווקא במצב שאין לי כלום, אני רוצה רק להשפיע, כי זה המצב הכי נוח להיות בהשפעה.
זה המצב הכי נמוך, אפס, אני לא צריך להתגבר על הכלים הגדולים דקבלה שלי, כי אין בהם כלום. אני לא צריך ממש להתנזר מכל מיני דברים, אין לי תענוגים, אין לי שום דבר, פשוט אפס, חושך, אין שום דבר. אין לי על מה לוותר, הבורא נתן לי הזדמנות שנקראת חושך, שאני לא מרגיש כלום, שאני לא רוצה כלום, שאני ממש מרגיש אפס, לא שייך ולא שווה, ואני דווקא במצב הנוח ביותר לבקש כלי השפעה. אין מצב יותר טוב, יותר קל לבקשת ההשפעה, כי אין שום דבר.
אז אפילו להשפיע בעל מנת לקבל, שתהיה לי חיות מזה. אפילו כך, בכל זאת במקצת אני כבר יכול להתקדם למושג ההשפעה. אני לא יכול לחיות בכלים דקבלה שבהם יש רק חושך, אפס והכול זוועה ואכזבות, אז תן לי לחיות בכלים דהשפעה.
ולכן אנחנו צריכים מאוד לכבד את החושך "ויהי ערב ויהי בוקר"2. שאם אנחנו מבקשים כלי ההשפעה, תכונת ההשפעה, אור החסדים, שזה יהיה לנו כאור היום, שימלא אותנו, רק כוח השפעה, לא יותר מזה, וזה מגיע אחרי הערב, "ויהי ערב ויהי בוקר", אז יהיה יום אחד, אחרת לא.
לכן צריכים לחבר את כל החושך, את כל הלילות והחשכות יחד ולדרוש עליהם את אור ההשפעה. תן לי להיות למעלה מזה. אני לא רוצה לשנות את המצב עצמו, שהחושך הזה יישאר, למעלה ממנו אני רוצה להיות באור ההשפעה, כי באור ההשפעה אני כבר לא נמצא בחושך, אני יכול להשפיע, אני יכול לפעול.
אחרי שאנחנו עושים את הפעולה הזאת של תיקוני לילה, שזה על ידי אבא ואמא, זיווג בחצות הלילה, אז אנחנו מגיעים לבוקר. כי כבר תיקנו את עצמנו במשמרות הלילה בכלים דהשפעה, ויכולים אז לקבל אפילו את אור היום, שהוא מגיע אלינו בהתלבשות באור החסדים, וכך ממשיכים. ולכן מה שיקרה אז, זה כיתרון האור מתוך החושך. יתר, כיתרון זה יתר מהחושך, בנוסף עליו, זה יהיה באותו כיוון של השפעה, ולא שאור היום יפזר את החושך, לא, הוא לא יפזר, הוא יתלבש בתוך החסדים וכך "חשיכה כאורה יאיר." 3
סדנה
דברו על זה בבקשה ביניכם. כל אחד שיעזור לשני. ללא תור אלא העיקר ככה שמשהו יצא מהסך הכול.
*
איך אנחנו מתייחסים ליום כלתוספת בלבד, שהעיקר בשבילנו זה אור החסדים, והתוספת שאנחנו מקבלים זה כבר אור החכמה? העיקר זה קטנות והגדלות היא רק תוספת.
*
קריין: קטע מס' 11, פשרת אחרי מות, פסקה מס' 66 בזוהר לעם.
"ואתם החברים שכאן, כמו שהייתם בחביבות באהבה מקודם לכן, גם מכאן והלאה לא תיפרדו זה מזה, עד שהקב"ה ישמח עימכם, ויקרא עליכם שלום, ויימצא בזכותכם שלום בעולם. כמ"ש, למען אחיי ורעיי אדברה נא שלום בך."
(זוהר לעם. אחרי מות, 66)
איך אנחנו יכולים להסביר את עיבור הנשמות, שהתאספנו כאן ברגע הזה, במקום זה, בזמן הזה, בעולם הזה, יחד וכך הגענו לאיזה חיבור, כאילו זה מקרי, איך אנחנו יכולים להסביר את זה לפי מה שאנחנו מבינים בחכמת הקבלה? מהו האיסוף הזה המיוחד שיש לנו בעשיריות?
שיהיה יותר קצר, מצד הבורא שרוצה לקיים את הברית, אז מה הפעולה שלו כאן?
*
שאלה: אנחנו בעשירייה ממש מודים על הסדנה המדהימה הזו, הגענו למסקנה שלא רק שהלילה הוא הזדמנות לעשות נחת רוח לבורא, אלא יותר מזה, שגם היום הוא בעצם הכנה למצב הלילה, שבו אנחנו יכולים ממש לצפות להזדמנויות הנדירות והיקרות מפז האלה להשפיע נחת רוח לבורא. ועכשיו שאלה, רב. כתב במאמר "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת". מה זה "לילה ללילה יחוה דעת"?
כשמחברים שני לילות ביניהם יש מקום לאור, וזו כבר דעת.
תלמיד: איך מחברים את הלילות? כי כל לילה זה מצב אחר לגמרי.
זו לידת הכלים, מזה אתה לומד את פעולות הבורא. לא מהיום, דווקא מהלילות. העיקר הוא גילוי הכלים. כלפי הנברא הלילות הם הרבה יותר מקום העבודה, לימוד בלילה זה בירור הכלים, תיקון הכלים, הכנת הכלים. היום זה כבר רק מילוי, שתיקנת את הכלי, אז אחר כך התיקון שלך מתגלה בתוכו, וזה כבר נקרא "יום". זאת אומרת, כל העבודה היא רק לפי הכנת הלילה, ש"חשיכה כאורה יאיר", ואז זה נקרא יום. זאת אומרת, אין יום אלא שסיימת את תיקוני הלילה, אז הם הופכים להיות ליום.
אין דבר כזה, יום. כי כלפי הרצון לקבל שלך השמש זה נקרא חושך, וכלפי הרצון להשפיע שלך, כשאתה כבר בעל מנת להשפיע באור החסדים, אז השמש מתלבש באור החסדים ואז השמש נקראת "אור". נתרגל לדברים האלה, נלמד מה זה נקרא "קטרוג הירח" וכל הדברים, שזה אותו דבר, אין שמש ואין ירח, אלו שני המאורות הגדולים שהופכים להיות למאור אחד.
אבל כדאי לזכור שכל העבודה היא בלילה, והתוצאה שמתגלה מהלילה נקראת יום.
שאלה: מה זאת אומרת לעורר את החיסרון ואיך אפשר לעשות את זה?
אנחנו כל הזמן צריכים לעורר את החיסרון. אין יותר עבודה שלנו, רק לעורר חיסרון בצורה ובמידה שאנחנו יכולים לפנות לבורא, להגיש לו את החיסרון הזה ממש על מגש ולבקש תיקון עליו. זו עבודה שלנו.
אז הבורא מעורר את החיסרון, אנחנו את החיסרון הזה מקבלים, מעבדים אותו בקשר בינינו ומגישים לו, או שאם הוא לא מעורר את החיסרון אז אנחנו כמו אותו זקן שמחפש, אנחנו מחפשים את החיסרון מגישים לו, ומבקשים ממנו לעבד את החיסרון הזה, לעזור לנו לעבד את החיסרון בצורה הנכונה, זה נקרא שההכנה לתפילה צריכה להיות נכונה והמ"ן, ואז מקבלים ממנו את התוצאה, הכלים המתוקנים.
זאת אומרת כל העבודה שלנו היא רק לגלות חיסרון נכון ולפנות אליו, כלום חוץ מזה. עושים תענוג בזה שפונים אליו ומבקשים תיקון. כמה שאתה יותר מנדנד לבורא, הוא יותר נהנה ממך. רק צריכים להבין שאתה יכול לפנות אליו אם יש לך באמת ביד משהו, אחרת אתה לא פונה והוא לא שומע. זה לפי חוקי המערכת.
שאלה: בשביל מי אנחנו מבקשים כלי דהשפעה?
כדי להשפיע נחת רוח לבורא.
תלמיד: מי מקבל את הכלי דהשפעה?
הקבוצה, היא מקבלת כוח ויכולה עכשיו להיות מחוברת כדי להשפיע נחת רוח לבורא. זאת אומרת להתקרב לבורא שנמצא בתוכה בצורה נסתרת, כדי להתקרב אליו כך שהוא יוכל להתגלות יותר ויותר, עד שמתגלה.
שאלה: איך לבדוק שהבורא משתתף בברית?
אם הבקשה שלך נכונה, בטוח שהוא משתתף. כי זה חוק טבע. הבורא הוא הכוח הכללי שממלא את כל המציאות, כוח ההשפעה. במידה שאתה פונה אליו בחיסרון לכוח שלו, שתופיע השפעה בכלים שלך, אז אתה מקבל. בשבילו לא צריכים לבקש, להתחנן. כשאנחנו אומרים תחנונים, אנחנו אחר כך נלמד מה זה מצידנו תחנונים, לא מצד הבורא, הוא מוכן במאה אחוז. ברגע שרצונך משתווה עם רצונו, מיד הקשר נפתח.
כל התחנונים, כל הבקשות, זה כדי לעבד חיסרון שלנו שיהיה מתאים לרצון שלו לתת. אבל יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק.
שאלה: אנחנו שומעים על כלים של השפעה, והדבר ראשון שעולה לי בראש זה שאני עובר באיזשהו מקום ואני משפיע, לא יודע, על העצים, על הנחלים, על חברים, כאילו שהכול יהיה טוב. אנחנו רואים שהבורא אבל משפיע גם בדרכים אחרות.
אני לא מבין על מה אתה מדבר בכלל.
תלמיד: לגבי הכלים דהשפעה, אנחנו כורתים את הברית, כורתים את העורלה, הרצון לקבל לעצמו, וזה לא פשוט כנראה, והשכר הוא שאנחנו מקבלים על זה כלים של השפעה.
אנחנו לא יכולים להשפיע לאף אחד. כלים של השפעה זה נקרא רצון לקבל שמתמלא באור החסדים, ובאור החסדים אתה לא יכול עדיין להשפיע בכלום, זה נקרא קטנות, גלגלתא ועיניים.
תלמיד: ומהו הצעד הבא?
זה לא הצעד הבא, זה המשך, אחרי זה תבוא הגדלות, כלים דקבלה ואז אתה תוכל לצרף אליך כלים דקבלה זרים, ואז להשפיע דרך האח"פ שלך אליהם, לכלים הזרים, אחרת את האח"פ שלך אתה לא תפתח.
תלמיד: למדנו שדווקא בקטנות אנחנו רוכשים את הכלים הכי גדולים. דווקא בקטנות הזאת.
אני לא מבין על מה אתה מדבר.
תלמיד: הרי אם היינו נגיד מדלגים על השלב הזה, שבו בחושך אנחנו משתוקקים ואנחנו מבקשים, ואנחנו מתחננים, ואת כל הדברים האלה שקורים דווקא בחושך, אז הכלים האלה היו קטנים מאוד בזמן הגדלות.
אני ממש לא מבין על מה אתה מדבר. דבר בשפת הקבלה, לא ברגש.
תלמיד: אח"פ דעליון אנחנו צריכים להגיש את הגדלות שלו, אנחנו משיגים אותה בקטנות.
לא נכון. בקטנות אתה לא משיג שום אח"פ. אסור לך להשתמש עם האח"פ. כשאתה השגת את הקטנות שלך, אתה מתחיל מתוך הקטנות שלך לפנות דרך האח"פ שלך שעדיין נמצא בצורה כמו שגלגלתא ועיניים, בכלים דהשפעה בלבד, אתה רוצה להשפיע לאחרים. במידה שאתה מגלה להם חיסרון, האח"פ שלך נפתח ומצטרף לגלגלתא עיניים שלך, ואתה מבקש מהבורא שיתן לך כוח לאח"פ שלך, לתקן, לטפל במה שאתה השגת כלים זרים.
תלמיד: זאת הייתה השאלה בהתחלה, יש רצון להשפיע לחברים, אבל הבורא משפיע גם בצורה טובה וגם משפיע בצורה רעה, ואנחנו צריכים להשיג שהוא טוב ומיטיב.
אני לא מבין דבר כזה, אני שומע כפירה.
תלמיד: למה כפירה אם הוא נותן לנו את החושך?
זאת הזדמנות, חושך כהזדמנות לאור, כהזדמנות להשפעה.
תלמיד: אז על מה צריכה להיות הכוונה, אם אני משפיע חושך לחברים?
איזה חושך אתה משפיע לחברים?
תלמיד: אני לא מחייך אליהם, לא רץ ומשרת אותם.
נגיד שזה חושך.
תלמיד: אז אני רוצה להתכוון, שדווקא ההתנהגות הזאת בסופו של דבר תעשה טוב לחברים.
לא, למה אתה יכול לעורר אותם בזה? אלא רק בדברים טובים, רק בדוגמאות טובות. למה אתה לא קורא מה שכתוב בספר? תראה לי באיזה ספר כתוב שאתה צריך להקרין חושך לחברים?
תלמיד: כתוב שיש שלב של שכר ועונש, תהיו איתי כך, ואני אהיה איתכם כך.
את זה אומר הבורא וצריכים גם להבין את זה. אבל למה אתה לוקח את זה על עצמך?
שאלה: בתחילת השיעור אמרת שכמגיע חושך, אז רק כשאני מתחיל להתקשר לחברים נפתחים הצינורות.
כן.
תלמיד: אבל לדוגמה, אתמול יום שלם הייתי בהרגשה כזאת ובכלל שכחתי לבקש, לבקש את תכונת ההשפעה, לא הייתי בכלל במקום הזה, לא הייתי מסוגל להגיע לזה. אבל כשאני מגיע לשיעור, אנחנו קוראים את הציטוטים, אתה מביא את הפירושים, אז פתאום יש איזו המתקה.
לכן זה שיעור, אלא מה?
תלמיד: איך אנחנו עובדים כשאנחנו נמצאים במצבים כאלה? כשזה מגיע לא צריך לחכות לשיעור, אני רוצה לעבוד עם זה כבר.
תבקש קשר עם החברים ותהיה כל הזמן כך.
תלמיד: אני חושב שאני בקשר עם החברים.
אז למה אתה לא מרגיש, למה יש הבדל בין שיעור ליום ללא שיעור? אתה לפעמים בא ולפעמים לא בא?
תלמיד: לא, אני כל יום פה.
אז בזמנים שאתה לא נמצא כאן, בין השיעורים, תבקש שיהיה לך קשר, שהחברה תחשוב עליך, שאתה תחשוב עליהם. תתחייבו, זה חלק מהברית. תבקש מהבורא שיתן לך את זה. אם אתה תבקש להיות בקשר עם החברים, בטוח שתקבל ממנו. קשר עימו זה תלוי, אומרים עליו שהוא קנאי, יש לזה כל מיני כאלה שמות, הוא לא נותן, הוא לא רוצה כאילו. אבל עם החברים מיד תקבל, מיד, רק תבקש, תנסה.
זהו, אני רואה שאתם כבר מלאים תורה.
(סוף השיעור)