שיעור בוקר 01.08.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 182, מאמר:

"צדיק טוב לו, צדיק ורע לו"

קריין: כתבי רב"ש, כרך א', עמוד 182, " צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו".

צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו

"הנה הזה"ק מפרש את ענין "צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו" (כי תצא דף ד' אות י"ג בהסולם) וזה לשונו "ומאן דאיהו צדיק ורע לו, דהיינו זה שהוא מעץ הדעת טוב ורע, כיון שרע נמצא עמו. אין צדיק אשר לא יחטא ברע הזה, מאחר שנמצא עמו. רשע וטוב לו, הוא שנתגבר היצר הרע על יצר הטוב שלו, ועל זה אמרו, וטוב לו, שהטוב הוא תחת רשותו של הרשע. ומשום שהרע שולט על הטוב, הוא רשע, כי מי שנתגבר, לוקח השם. אם מתגבר הטוב על הרע, נקרא צדיק ורע לו, שהרע היא תחת רשותו. ואם הרע מתגבר על הטוב, נקרא רשע, וטוב לו", עד כאן לשונו.

ולהבין את הענין טוב ורע באופן כללי, צריכים לדעת, היות ששורש הנבראים נמשך מספירת המלכות. ומלכות משורשה נקראת "מקבל בעמ"נ לקבל". וזה הוא שורש כל הרע שנמצא בהנבראים. כי הרצון הזה הוא מפרידנו מהשורש. כי אנו לומדים, שמחשבת הבריאה שהיא להטיב לנבראיו, ברא יש מאין בחינת חסרון, הנקרא "רצון לקבל הנאה ותענוג".

והיות שברוחניות דביקות ופירוד הוא בענין של השתוות הצורה, והיות שהבורא הוא המשפיע והנבראים הם מקבלים, אם כן יש ביניהם שינוי צורה. ושינוי צורה הזה מפרידנו מהבורא. וממילא אין אנו מסוגלים לקבל את הטוב והעונג, מה שהוא רצה לתת לנו, שזו היתה סיבת הבריאה. ולכן, בכדי לקבל את הטוב, חסר לנו הכשרת הכלים, שיהיו בעמ"נ להשפיע, ואז נקבל את הטוב.

היוצא מזה, מה הוא הרע שלנו, שמסיבה זו אין לנו טוב ועונג. הווי אומר, שאינו לא פחות ולא יותר אלא אהבה עצמית שבנו, שהוא המפריע לנו מלקבל את הטוב ועונג. והוא הגורם לנו בחינת מיתה, היות שהוא המפריד אותנו מחיי החיים. לכן אנו נקראים "מתים", כמו שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים".

וכשנתבונן בענין הרע שלנו, איך הוא מדבר עמנו ורוצה לשלוט עלינו, עם איזה כח הוא בא אלינו, בכדי לשמוע את טענותיו, יש להבחין כאן ד' הבחנות:

א. יכולים לדמות וליחס לתשובה מאהבה (הגם שתשובה מאהבה הוא ענין גדול, כאן אנו מדברים רק בבחינת היחס).

ב. לדמות בערך כמו תשובה מיראה.

ג. שלא יכול להתגבר ולעשות תשובה, אבל על כל פנים הוא נשאר שבור ורצוץ, בזה שלא יכול לעשות תשובה.

ד. שהוא לא מתפעל מזה שלא יכול להתגבר על הרע ולעשות תשובה.

ונבאר אותם אחת אחת. ידוע, כי בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך, לעשות הכל לשם שמים, כי על מה שהוא עושה, הוא חושב איזו תועלת תהיה מזה לה', ולא חושב על תועלת עצמו, אז בא אליו הגוף עם טענות, ומתחיל לדבר לשון הרע על דרך הזו, הנקראת "דרך של השפעה, ולא לתועלת עצמו". והוא טוען "טענת פרעה", ו"טענת רשע", שהם בחינת "מוחא וליבא", שהם בחינת "מי ומה".

וכשהאדם מתחיל לשמוע טענותיהם, הוא מתחיל אז להשתומם, כי אף פעם לא שמע מהגוף שלו טענות חזקות, מכפי ששומע עכשיו. הוא חשב, כשמתחיל בעבודה, אז הוא צריך להתקדם כל פעם יותר להמטרה, היינו שכל פעם הוא צריך להבין, שכדאי לעבוד לשם שמים.

ופתאום הוא רואה, שבמקום שהיתה צריכה להיות לו יותר תשוקה לעבודת ה', הוא שומע התנגדות מצד הגוף, שאומר לו עכשיו, מדוע אתה לא רוצה ללכת בתלם של כל העולם, שבעיקר צריכים לדקדק על המעשים בכל פרטיה ודקדוקיה, ובענין הכוונה צריך לומר "יהי רצון כאילו כוונתי". ועתה, אומר הגוף, אני רואה, שאתה משים לבך דוקא על הכוונות, היינו שתוכל לכוון שהכל יהיה לשם שמים ולא לתועלת עצמו. היתכן שאתה תהיה יוצא דופן. ואתה לא רוצה ללכת כמו הכלל, שהם אומרים, שזוהי הדרך הבטוחה ביותר. והראיה לזה, תסתכל על הרבים, איך שהם נוהגים.

ואז מתחיל סדר עבודה של התגברות. היינו, שהוא צריך להתגבר על טענותיהם, ולא להיכנע למה שהם דורשים ממנו. ובטח שהוא צריך לתת להם תשובות ברורות, על מה שהם נותנים לו להבין, שזה, מה שהוא רוצה לכוון, שכל מעשיו יהיו רק להשפיע ולא לתועלת עצמו, זהו נגד השכל. כי השכל מחייב, היות האדם נברא עם רצון לקבל הנאה ותענוג, ויש דרישה מצד הטבע למלאות אותה, אחרת בשביל מה הוא צריך לכל החיים, אם לא להנות מהחיים, למלאות הדרישות מה שהגוף דורש, והוא נותן לו להבין, שזה על פי השכל מאה אחוז, ואין שום תירוץ להשיב על טענותיו.

והתשובה הברורה צריכה להיות, שאנו מאמינים בדברי חכמים, שלמדו אותנו, שאנו צריכים ללכת למעלה מהשכל ודעת. זאת אומרת, שאמונה אמיתית היא דוקא למעלה מהדעת, ולא הכל נכון מה שהשכל מבין, כי לגבי הקב"ה, אנו לומדים, כמו שכתוב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכי דרכיכם".

וכאן מתחילות ההבחנות שבסדר העבודה:

ומדרגה א' היא, שאומר להגוף שלו, כל הטענות שאתם אומרים לי, שמצד השכל הצדק אתכם, גם אני מסכים לדעתכם. אבל תדעו, היות שהדרך האמיתית, כפי שקבלתי מאמונת חכמים, היא למעלה מהדעת, אבל לא היתה לי הזדמנות לגלות את הדרך שלי לעיני, שבאמת הוא כך, שאני הולך בלמעלה מהדעת.

מה שאין כן עכשיו, שאתה בא אלי עם הטענות שלך, שצריכים ללכת בתוך הדעת, ואתה מדבר לשון הרע על הדרך דלהשפעה ואמונה, אז אני שבע רצון מזה שאתה בא אלי על הלשון הרע שלך, כי עכשיו אני יכול לגלות את מחשבותי, שכל היסוד שבניתי את עבודת ה', הוא על דרך האמת. היינו, שעכשיו אני יכול לומר, שאני הולך למעלה מהדעת. מה שאין כן מטרם שאתה באת אלי, לא היתה לי הזדמנות לגלות את הדרך שלי.

אי לזאת, אני אוהב את הטענות שלך, כי עשית לי טובה גדולה, בזה שאמרת לי לשון הרע. זאת אומרת, על הלשון הרע ששמעתי ממך, זה גרם לי, שאני עושה עכשיו תשובה, כי עכשיו אני מוכרח להתגבר עם הבחינה של למעלה מהדעת. נמצא, מי גורם לי שאני צריך לקבל עלי עכשיו, עול מלכות שמים בבחינת השפעה ולמעלה מהדעת. רק הלשון הרע שלך. ואם אתה לא היית בא אלי בטענות, לא היה לי צורך לקבל עלי את מצות האמונה. אבל עכשיו אני מוכרח לעשות תשובה. נמצא, שהוא לא ברוגז על הלשון הרע ששמע.

וזה יכולים לדמות מבחינת היחס לתשובה מאהבה (ובאמת תשובה מאהבה ותשובה מיראה, הן שתי מדרגות גדולות), כמו שאמרו חז"ל "תשובה מאהבה, זדונות נעשו לו כזכיות". כמו כן אפשר לפרש גם כאן, שזדונות נעשו לו כזכיות. ויש להבין, הכיצד נעשה מזדונות זכיות. כי ענין זדונות, זה דבר שהאדם ברוגז, שבא לידו זדונות. וזכיות הוא דוקא דבר, שאדם נהנה, מזה שבא לידו זכיות. ואיך אפשר לומר, שמזדונות נעשה זכיות, כי מה כאן הזדון, שבא הגוף עם טענותיו על האמונה, שהוא קבל עליו למעלה מהדעת. ואיך אפשר להיות זדון יותר גדול, ממי שהוא מדבר סרה על האמונה הקדושה.

אבל אם הוא עושה תשובה מאהבה, היינו זה שעושה תשובה עכשיו, ומקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, בדעת צלולה, הוא מכריע ללכת דוקא בדרך האמונה. כי עכשיו יש לפניו שתי דרכים, והוא מכריע, אם כן יש לו מקום בחירה. מה שאין כן מטרם שבא אליו עם הלשון הרע, הגם שקבל על עצמו בחינת אמונה למעלה מהדעת, אבל אז לא היה מגולה כל כך, שיש לפניו שתי דרכים. מה שאין כן עתה הוא עושה בחירה ממש, שהוא מכריע, שצריכים ללכת דוקא באמונה למעלה מהדעת.

נמצא לפי זה, שהוא שבע רצון מהלשון הרע ששמע, ואוהב את דברתם רעה, שדברו על בחינת האמונה, הגם שזה זדונות. והיות שהם גורמו לו מקום לבחירה, שיהא גלוי לפניו, שבאמת הוא רוצה ללכת בדרך האמונה למעלה מהדעת, נמצא, שהזדונות האלו חשובות לו כזכיות, שבלעדם לא היה לו מקום לבחירה. נמצא, אם התשובה שהוא עושה עכשיו, הוא שבע רצון מהעבודה שנזדמנה לו עכשיו, אז נקרא זה ביחס לתשובה מאהבה. היינו שהוא אוהב את מעשה התשובה, שעשה עכשיו. אז ממילא הגורמים שלו, שהם הזדונות, נחשבו לו כזכיות. היינו שאוהב אותם כמו זכיות. כי זה בלי זה לא הולך. ויש לו בערך, כיחס אור וכלי. היינו חסרון שגורמו לו הזדונות, נקרא "כלי". והתשובה, שהוא עשה את הבחירה, דומה ליחס של אור. וזה הוא מדרגה הא' שישנם בסדר העבודה.

ומדרגה ב' היא, הגם שהוא מתגבר על הלשון הרע, שהגוף מדבר על דרך האמת, שהיא בחינת השפעה ואמונה, ועושה תשובה, היינו שעונה להגוף, שכל מה שאני שומע ממך, הוא רק מה שאתה אומר, שהשכל מחייב. אבל אני הולך לפי מה ששמעתי, שעיקר הבסיס של עבודת ה', הוא בחינת אמונה למעלה מהדעת. היינו שאני לא הולך לפי מה שהשכל מחייב, אלא למעלה מהשכל. אם כן זו תשובה אמיתית.

אבל אומר, שהוא היה יותר שבע רצון, אם הוא לא היה שומע את הלשון הרע שלהם, כי הוא היה בסכנה, אולי לא היה יכול לעשות בחירה. נמצא, שתשובה זו היא בבחינת יראה. זאת אומרת, שהוא מתיירא מהעבודה דהתגברות, שזו היא עבודה קשה. כי בזמן שהאדם עומד לפני נסיון, הוא קשה מאוד להיות בוחר בטוב.

נמצא, שהתשובה זו יש לה יחס לתשובה מיראה, שזדונות נעשים לו כשגגות. כיון שעשה תשובה על הזדונות, הם נעשים כשגגות. אבל לא כזכיות. כי זכיות משמע, שהוא דומה לזכיות. באופן, כמו שהאדם משתוקק לזכיות, כמו כן הוא שמח בעבודתו, שניתנה לו הזדמנות לעשות בחירה. מה שאין כן כשהוא מתיירא מהלשון הרע, אז הוא בעצמו אומר, שזהו לא זכיות, אלא שזה דומה לשגגות.

נמצא, הגם שהעלה את הרע לקדושה, היינו שתיקן את הרע, בזה שעשה תשובה, אבל מדרגה זו היא יותר נמוכה מתשובה מאהבה, כי הוא בעצמו אינו עושה אותם לזכיות. לכן נבחן זה למדרגה שניה, שישנה בעבודה.

ומדרגה ג' היא, שיש להבחין בסדר העבודה, היא, שבזמן שבא אליו הגוף עם הטענות הידועות, שמדבר לשון הרע על בחינת מוחא וליבא. והוא נכנע תחתיהם, ואינו יכול להתגבר עליהם. ואח"כ הוא מוכרח לרדת מדרגתו. היינו במקום שמקודם לכן היה חושב, שהוא כבר נחשב בין העובדי ה', ועכשיו הוא רואה, שהוא רחוק מזה. כי מטרם שבא אליו הגוף עם טענותיו הידועות, היה חושב על עצמו, שהוא כבר בסדר, היינו שאין לו שום תשוקות לאהבה עצמית, אלא כל מה שהוא, בטח שהוא בעמ"נ להשפיע.

מה שאין כן עתה הוא רואה, איך שהוא לא יכול להתגבר על טענותיו, הגם שעכשיו הוא לא עומד בפני נסיון בפועל, שהרי עתה הוא כל הוויכוחים רק בכח. ומכל מקום הוא רואה, שהוא נכנע נגד טענותיו, ולא יכול עכשיו לקבל על עצמו בחינת אמונה למעלה מהדעת, ולהגיד, שאני רוצה ללכת רק בדרך השפעה.

והאדם עתה יושב ומשתומם על עצמו, איך נהפך המצב. ונראה בעיניו, כאילו זה הוא גלגל החוזר בעולם, בדבר שהוא היה תמיד מסתכל על שפלותו, הוא בעצמו נפל לשמה, ולא יכול לצאת מהמקום הזה, אף על פי שהוא זוכר, עד כמה שהוא היה ממאס, והיה מסתכל על אנשים האלו לאנשים קטנים, והם עושים מעשי ילדות, ותמיד היה מתרחק מהם. עכשיו הוא נמצא שם, ולא יכול לצאת משם בכוחות עצמו.

ועכשיו הוא רואה, כעין המעשה שמספרים על הרבי יונתן ז"ל, שהיה לו ויכוח עם כומר אחד, שהכומר אמר, שיכול לשנות את הטבע, והרבי יונתן ז"ל אמר, שהטבע שהבורא ברא, אי אפשר לשנות. רק הבורא בעצמו יכול לשנות, אבל האדם בכוחות עצמו אינו מסוגל.

ומה עשה הכומר, לקח כמה חתולים ולימד אותם להיות מלצרים, והלביש אותם בבגדי מלצר, והלך להמלך, וספר לו כל הענין, שהיה לו עם הרבי יונתן. והכומר עשה סעודה, והזמין את המלך והשרים. ולפני הסעודה חזר הכומר על הענין של טבע שני, אם יכולים לשנות. והרבי יונתן אמר, שרק הבורא יכול לשנות ולא האדם.

ואח"כ נתן הכומר פקודה. ואמר, קודם נאכל את הסעודה, ואח"כ אנו נגמור את הוויכוח שלנו. ותיכף נכנסו המלצרים, היינו החתולים, שהיו מלובשים בדיוק כמו מלצרים אמיתיים. והם הכינו את השולחן, וכן הם הביאו את כל המנות לכל אחד ואחד. והכומר והמלך והשרים ראו ותמהו על מעשי הפלאי של המלצרים. וכולם ראו עכשיו, שאין שום מקום לעשות עוד הפעם ויכוח לאחר הסעודה. וכולם התפלאו על הרבי יונתן, איך שהוא יושב כל כך בשלוה, ואינו מתפעל מהמעשה, שהביא שחור על גבי לבן, שכן יש ביד האדם לשנות את הטבע.

ומספרים, מה עשה אז הרבי יונתן. לאחר שגמרו את הסעודה, והמלצרים עומדים ומחכים לשרת את הכלל, הוציא הרבי יונתן קופסה של טבק. וכולם חשבו, שהוא רוצה להריח טבק. אבל כשפתח את הקופסא, יצאו משם כמה עכברים. וכשהמלצרים ראו איך שהעכברים יוצאים מהקופסא ובורחים, תיכף עזבו המלצרים את האורחים ורצו אחרי העכברים, כהטבע שלהם. ואז ראו כולם, שהצדק עם רבי יונתן.

אותו דבר אצלנו, בשעה שבא הגוף ומתחיל עם לשון הרע שלו, ומתחיל להראות לו באופן מוחשי את הטעם של אהבה עצמית, תיכף הוא עוזב את התורה והעבודה ואת הרבונו של עולם, ורץ להשיג את אהבה עצמית, מה שהגוף מראה לו את התענוג שבהדבר. אז הוא רואה, שאין לו שום כח שיוכל לצאת מאהבה עצמית.

נמצא, שכאן, בזה המצב, שהוא רואה עכשיו, איך שהוא משוקע באהבה עצמית מכח הטבע שלנו, נקרא זה, שהגיע לאיזו דרגה בעבודה. זאת אומרת, שהוא הגיע לדרגת האמת שנקראת "הכרת הרע". ויודע עכשיו, שהוא צריך להתחיל העבודה שלו מחדש. כי עד עתה הוא היה הולך בדרך, שהיה מרמה עצמו. והוא חשב על עצמו, שהוא בבחינת מרים מעם. ועכשיו הוא רואה את מצבו האמיתי.

לכן יש לו עכשיו מקום חסרון, להתפלל לה' מעומק הלב. כי עתה פשוט הוא רואה, איך שהוא מרוחק מעבודה דלהשפיע, שאין בידי אדם לצאת, אלא רק הקב"ה יכול לעזור בזה. וזוהי דרגה שלישית, שהיא יותר נמוכה משתי דרגות הקודמות.

ומדרגה ד' היא, שהיא הנמוכה ביותר מכל ג' מדרגות הראשונות, שיש לפעמים, שהגוף בא אליו עם כל הטענות שלו. והוא שומע, והוא לא עונה לו שום דבר. אלא הוא לוקח את טענותיו ברצינות. וגם הוא רואה, שזה דבר טבעי, שאין בידו לעשות מעשים שהם להשפיע. ונשאר בתוך אהבה עצמית, באופן רגיל בלי שום התפעלות. ולוקח את כל זה בקור רוח. והוא שוכח על מקומו ומצבו, שהוא היה לפני רגע, היינו מטרם שבא אליו הגוף עם השאלות שלו, שהיה חושב על עצמו, שהוא לא דומה לשאר אנשים, שכל עבודתם בנויה על אהבה עצמית. אלא עכשיו הוא מרגיש בעצמו, שזו היא דרך עבודה, כמו כל הכלל כולו עובדים.

נמצא, שמכל שאלות שבאו אליו, שהיה בטח כרוז מלמעלה, בכדי להביאו לידי שתהיה לו הזדמנות לעלות בדרגה, או כבחינה א', שהיא דומה לבחינת תשובה מאהבה, או כבחינה ב', שהיא דומה לתשובה מיראה, או לבחינה ג', שהיא שיהיה לו מקום חסרון, היינו שהיה לו עוד מקום להתפלל לה', היות שהוא רואה עכשיו, שאין שום מציאות, שאדם מכוחות עצמו יוכל לעזור לעצמו.

ועכשיו הוא בא למצב, שהוא מאמין ורואה מה שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) "אמר רבי שמעון בן לקיש, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה, שעוזר לו, אינו יכול לו, שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו".

והוא רואה, שבאמת הגוף מבקש להמיתו, היינו עם טענותיו הוא רוצה להפריד אותו מחיי החיים. והוא רואה עכשיו, שאינו בכוחו עצמו להתגבר, אלא שהוא מחכה, שה' יעזור לו. נמצא, השאלות שבאו אליו, לא היו בחינם, אלא שנותנו לו מקום תפלה מעומק הלב. מה שאין כן במדרגה ד', שהוא לוקח הכל בקור רוח, נמצא כאילו השאלות באו לו בחינם, בלי שום תועלת.

אבל צריכים לדעת, אצל אדם, שהתחיל ללכת בדרך של השפעה ואמונה, אין שום דבר הולך לריק. אלא אח"כ, כעבור ימים או שעות, הוא מתאושש ממצבו, שבו היה נמצא, לאחר ששמע את הלשון הרע. ואז הוא רואה דבר חדש, איך שהאדם יכול ליפול ממדרגה גבוהה, למדרגה שהיא תכלית השפלות בערך מצבו, שהיה נמצא בו. ומכל מקום לא היתה לו שום הרגשה, אלא שהוא מרגיש את עצמו, כאילו לא קרה שום דבר, אלא הוא לוקח הכל בשקט ובשלוה, והוא מסכים להישאר במצב הנוכחי, והוא רגוע, ונמצא במצב רוח לא נורא, במקום, שמקודם לכן היה חושב, אם אין לו התקדמות ברוחניות, היה מרגיש, שטוב לו מותו מחייו. והיה תמיד רועד ורוגש איך להתקדם. והיה תמיד מסתכל על אנשים, שהם שלוים, כשעוסקים בתורה ומצות בבחינת היבשות, היינו בלי מוח שום מחשבה, אלא כמצות אנשים מלומדה.

ועכשיו הוא לא מרגיש, שהוא צריך מה שהוא לקבל איזו תמיכה ממי שהוא, שירגיש שאיננו בעל חסרון. אלא, שזה פשוט טבעי, שאדם רוצה לחיות במנוחה, ולא לחפש חסרונות על עצמו, אלא לדון את עצמו לכף זכות. היינו, שעל כל דבר, שהוא חושב שזהו חסרון, יש לו תיכף הרבה תירוצים. ובעיקר הוא רוצה לחיות בלי שום יסורים, כי הוא זוכר, שפעם, שהוא כן חשב על רוחניות, אז היה מלא יסורים, והיה תמיד מלא דאגות. ועכשיו ברוך ה' אין לו דאגות של רוחניות, אלא הוא חי כמו כל אנשים.

אבל כשבאה לו אח"כ איזו התעוררות מלמעלה, אז הוא שוב מתחיל לדאוג על רוחניות. אז הוא רואה דבר חדש, שאין האדם בעל בית על עצמו. אלא הוא נמצא בכף הקלע, שמלמעלה זורקים אותו כמו שרוצים, והוא נמצא בידיהם של מעלה. היינו שפעם נותנים לו מחשבות, שיזרוק כל עניני גשמיים, השייכים לתועלת עצמו. ופעם זורקים אותו למטה לתוך עולם הגשמי, זאת אומרת, שהוא שוכח מכל ענינים רוחניים.

נמצא לפי זה, אפילו מדרגה הד', גם זו היא מדרגה, שנותנים לו הזדמנות, שילמד מזה לראות את האמת, שעל ידי זה הוא יכול לבוא להתדבק בה', מזה שהוא רואה, שהוא תלוי ביד ה', אז הוא יתעורר לבקש מה', שיעזור לו לצאת מאהבה עצמית, ולהגיע לאהבת ה'.

אבל זוהי דרך ארוכה. אלא הסדר הוא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי". שהאדם צריך לומר, שהכל בהאדם. כי כל הבחירה ניתנה ביד האדם לעשות, ולא לחכות עד שתגיע לו התעוררות מלמעלה.

ולאחר המעשה הוא צריך להאמין, שהכל הוא בהשגחה פרטית, ואין האדם יכול להוסיף מה שהוא על עבודתו. אלא כמו שרוצים מלמעלה, הוא מוכרח לעשות. ואין לו שום בחירה. וזו דרך קצרה ומוצלחת ביותר, היות שמרויחים זמן ויסורים, שאינם סובלים מסיבת אריכת הזמן.

נמצא, שבסדר העבודה דלהשפעה ואמונה, כשהאדם מתחיל ללכת בה, אנו מוצאים כאן ד' בחינות:

א. שבזמן שבא אליו הגוף עם הטענות של הלשון הרע שלו, הוא מקבל אותם באהבה. ואומר, עכשיו יש לי הזדמנות לקיים מצות אמונה למעלה מהדעת, כי אחרת אני הייתי עובד רק בתוך הדעת. ולזה יש יחס לתשובה מאהבה, היינו שהוא אוהב את התשובה הזו.

ב. בזמן שבא אליו הגוף עם הטענות של לשון הרע שלו, הגם שהוא מתגבר עליהם, אבל לא אוהב את העבודה הזאת. כי זו עבודה קשה, להתגבר בזמן שהוא שומע לשון הרע. זה דומה לתשובה מיראה, שזדונות נעשים לו כשגגות, כנ"ל מטעם שהוא היה יותר שמח אם הם לא היו באות אצלו.

ג. בזמן שבא אליו הגוף עם הטענות של לשון הרע שלו, הוא נכנע תחת טענותיו, ואין לו כח להתגבר. ואז הוא מרגיש את עצמו ברע, מחמת כי מקודם לכן היה חושב, שהוא כבר נחשב לבין עובדי ה'. ועכשיו הוא רואה, שאין לו כלום. והוא מצטער על זה, אבל אין הוא יכול לעזור את עצמו. נמצא, שרע לו את המצב שבו הוא נמצא.

ד. בזמן שבא אליו הגוף עם הטענות של לשון הרע שלו, הוא רובץ תחת משאו, ומקיים כל מה שהגוף אומר לו, ומקבל הכל בקור רוח, ותיכף על המקום הוא שוכח, שהוא היה פעם עובד ה', ומרגיש את עצמו בטוב, כאילו לא קרה כלום, אלא נהנה ממצבו, כי אין לו עכשיו שום יסורים, בזה שהוא לא חושב על עניני עבודת ה', ורוצה להמשיך את כל החיים בהמשכיות דמצב הזה. ולפעמים גם על זה לא חושב, היינו שבכלל הוא לא חושב על תכלית בחיים, רק פשוט טוב לו כך.

ואלה הד' מצבים יש לדמות לד' מדרגות, שאמרו חז"ל:

א. צדיק וטוב לו.

ב. צדיק ורע לו.

ג. רשע ורע לו.

ד. רשע וטוב לו.

והגם שחז"ל מדברים ממדרגות גבוהות, מכל מקום מבחינת היחס אפשר לעשות השוואה.

מצב א', שהוא דומה לתשובה מאהבה. נכנה אותו בשם "צדיק וטוב לו", שפירושו, שאין לו רע כלל, משום שהזדונות נעשו לו כזכיות.

מצב ב', שהוא דומה לתשובה מיראה, נכנה אותו צדיק ורע לו, כמו שמפרש הזהר לעיל (בדף א') "צדיק ורע לו, שהרע הוא תחת רשותו", היינו שהוא שולט עליו, שהוא עשה תשובה על הלשון הרע, ששמע מהגוף שלו. והיות שהזדונות לא נעשה זכיות, נמצא שיש לו זדונות, אבל הם כשגגות, כיון שהרע תחת רשותו של הטוב. נמצא, שעדיין יש לו רע, אבל הטוב שולט עליו.

מצב ג', שהוא, בזמן ששומע לשון הרע מהגוף, הוא נכנע תחת הרע, ואין לו כח לעשות תשובה על הלשון הרע, ומקבל את הלשון הרע. אבל הוא מצטער על זה שאינו יכול להתגבר עליו. וזה יכולים לכנות בשם "רשע ורע לו". הגם שהוא רשע, היינו שאינו עושה תשובה, אבל מרגיש אי נעימות מהמצב הזה, שזה נקרא "שרע לו", בזה שלא היה לו כח התגברות.

מצב ד', שהוא מקבל את הלשון הרע בקור רוח, ואפילו לא מרגיש ששמע עכשיו לשון הרע. וזה יכולים לכנות בשם "רשע וטוב לו". היינו, הגם שהוא רשע, אבל טוב לו כך, ואינו מרגיש בעצמו שום חסרון."

תלמיד: מאמר ממש מדהים, איך הוא בצורה מאוד ברורה מפרט לנו את המצבים, למרות שהוא מדבר פה על דברים מאוד גבוהים. שני השלבים, תשובה מאהבה, תשובה מיראה, מצבים שאנחנו עוד מאוד רחוקים מהם.

אבל קראתי את המאמר הזה אתמול לפני השינה ולא הבנתי כלום, ועכשיו כשישבנו פה הייתה איזו בהירות, שמראה לך איפה אתה נמצא. איך רב"ש העז לפתוח, בצורה כל כך ברורה את המצב, ולמה אחרים לא עשו את זה לפניו או אולי עשו ואנחנו לא יודעים?

זו שאלה כללית על מה שהוא עשה, פשוט הגיע הזמן, הגיע הדור, ולכן הוא פתח. כך אני רואה, חושב, זה מה שקרה.

תלמיד: באמת מאמר מדהים. בסופו של דבר הבנתי שהסדר הוא 1. שיגיד "אם אין אני לי מי לי", "ולא לחכות עד שתגיע לו התעוררות מלמעלה." ו-2. "ולאחר המעשה להאמין, שהכול הוא בהשגחה פרטית," זאת אומרת, לא משנה אם הוא מזהה שהוא במדרגה ד', או ג', בכל מקרה, הוא צריך לעשות התעוררות מלמטה ולא לחכות.

יפה.

שאלה: הוא אומר שהאדם צריך להגיד "אם אין אני לי מי לי", ו"הכול נתון בידו" ולא לחכות. אבל לפני כן הוא תיאר את מצב ה-ד' שהאדם מאבד כל קשר עם הרוחניות, הופך להיות בהמה כמו כל בני האדם, אז איך הוא פתאום יגיד "אם אין אני לי מי לי", "ולא לחכות"? איך מהניתוק דניתוק הזה, הוא פתאום יכול לא לחכות להתעוררות, לקום, לעשות, מיהו שקם ועושה?

כנראה שבאותו מעשה שעשה, יש גם את ההתחלה וגם את הסוף.

שאלה: אני רואה את רב"ש פה בגדולה שלו, כמו שהוא בסוף אומר, כל הסיבובים שאנחנו עושים, בסוף אנחנו לא בעלי הבית של עצמנו, הבורא הוא בעל הבית.

כן.

תלמיד: ואנחנו צריכים פשוט רק לתת לו להיות בעל הבית.

איך זה?

תלמיד: זו השאלה שלי.

תשאל את החברים. איך לתת לבורא להיות בעל הבית במקום היצר הרע שלנו שרוצה לתפוס את הכול?

שאלה: אני לא הבנתי למה רב"ש נותן לנו את כל ההבחנות האלה, שמעתי לא פעם שכאשר באות השאלות האלה מי ומה, לא צריך להתחיל לענות עליהן תשובות, וצריך "הכהה את שיניו", ופשוט "עיניים להם ולא יראו", לעצום עיניים ולהמשיך בדרך, אני מחזיק בחברים לא משנה מה, להמשיך ללכת קדימה. הדוגמה של רבי עקיבא שמחזיק את הקרש בגלי הים וכל הדוגמאות האלה. אז למה פה רב"ש דווקא בוחר לפתוח את כל היחס הזה להתנגדויות?

כן, זאת גם שאלה.

שאלה: האם אני מבין נכון שכשהשאלות באות לאדם, בהתחלה הוא במצב ד' תמיד, זאת אומרת שהוא לא קולט שהוא כרגע במבחן ורק בדיעבד הוא מגלה את זה. זאת אומרת אני מסתכל ואני אומר וואלה, אתמול הייתי חתול וכל היום רצתי אחרי עכברים, אבל רק היום אני רואה את זה. אז מה? זה היה אתמול, אז מה עכשיו אני עושה עם זה?

תמשיך. תעשה סיכום על אתמול ותתחיל היום.

תלמיד: היום מה?

אני לא יודע.

תלמיד: אז בפעם הבאה שהשאלות יבואו אליי אני כן אוכל כאילו לדלג על מצב הד' ולהתחיל ישר מאחד המצבים היותר מתקדמים או שתמיד זה יקרה, כי ההרגשה שלי שזה תמיד ככה.

אני לא יודע.

שאלה: מה שאני הבנתי מרבי יונתן, שאת הטבע שלנו אי אפשר להחליף, אלא רק הבורא יכול להחליף אותו ולכן כל הבקשות שלנו צריכות להיות לבורא.

זה נכון.

שאלה: יש התרשמות חזקה מהמאמר שהאדם חייב חברה חזקה כדי שתיתן לו הכנה לכל מצב שהבורא ישלח לו, וגם שיש לאן להתקדם, מסלול ההתקדמות פה מאוד ברור.

כשאדם מסדר לעצמו את החיים מבחינה גשמית, הוא צריך בעצם לא להכביד מעבר למה שהבורא הולך לשלוח לו? הוא צריך כאילו לארגן חיים שהוא יוכל להתמודד עם כל דבר שהבורא ישלח לו בדרך הרוחנית?

כן.

תלמיד: הוא כותב על מצב שאדם הופך זדונות לזכויות, שזה מצב א', ומצד ב', זדונות לשגגות. מה ההבדל ביניהם? אני מבין שבשני המקרים בעצם האדם מתגבר על המחשבות שהבורא נתן לו.

כדי להחליף.

תלמיד: אז למה הוא קורא במצב הב' להפוך זדונות לשגגות? אני מבין שזה תשובה מיראה ולא מאהבה, אבל הוא בשני המקרים הופך את זה לזכויות, לא?

הוא לא יכול מיד להפוך את זה לזכויות, הוא קודם עולה לדרגת השגגות.

תלמיד: בצורה יותר פשוטה, אדם מרגיש מחשבות שמנתקות אותו מהעשירייה, מחיבור, מקשר עם חברים ואז הוא עובד על כך עד שהוא משיג קשר חדש, בשני המקרים הוא משיג את הקשר, גם במצב הא' וגם במצב הב', אז מה ההבדל בין שניהם?

יש הבדל בין שגגות לזדונות?

תלמיד: מה ההבדל בין שגגות לזדונות?

מה זה שגגה?

תלמיד: זה נשמע בעברית כמשהו שהוא לא התכוון, משהו בטעות.

נגיד וזדונות? זה ההיפך.

תלמיד: זה בכוונה.

בזדון, כן.

תלמיד: אבל בשני במקרים הוא השיג חיבור, הוא התעלה לחיבור. הוא התעלה לחיבור גם במצב הזדונות. בשני המקרים בן אדם מקבל זדון, מחשבה רעה, מרחיקה אותו.

לא. הוא יודע מה היא המחשבה, הוא לא נמצא בה, הוא יודע עליה.

שאלה: האם רב"ש נותן לנו איזה קשר וסדר בין המצבים האלה או שהוא לא מדבר על זה פה ואין מה לחפש?

וודאי שאנחנו צריכים לחפש. הוא נותן לנו כאן ממש דרך, 4 מצבים, וניגש אליהם מכמה זוויות, אז כדאי לנו לקרוא את זה שוב ושוב ואז אולי נבין למה הוא מתכוון.

תלמיד: האם אפשר לחפש שמצב הג' בנוי על מצב הב'?

כן.

תלמיד: האם יכול להיות שאולי פעם אחת זה מרגיש שמתחילים מא' לד' ולפעמים זה מרגיש שמד' לא'?

גם כן.

שאלה: לא ברור מצב א', לאן הרע נעלם? אנחנו מדברים על זה שהרע תמיד נשאר, אנחנו רק מכסים אותו באהבה, ופה הוא כותב שהרע נעלם.

זה לא רק נעלם, הרע הופך להיות לטוב. בסופו של דבר דווקא הרע הופך להיות לטוב וכל העולם מקבל תיקון ומגיע לדרגה הגבוהה ביותר.

תלמיד: האם כן בסוף רע נעלם או שאנחנו מכסים אותו?

משתמשים בו בצורה נכונה.

תלמיד: אבל עדיין הוא קיים, ופה הוא כותב שהוא נעלם.

הוא נעלם בצורה הראשונה שלו הרעה, כי אנחנו הפכנו אותו לטוב.

תלמיד: זאת אומרת הכוונה נעלמת, הרצון עדיין נשאר.

כן.

שאלה: הוא מתאר מה יהיה בכל שלב אבל הוא לא אומר איך האדם יכול להתקדם משלב לשלב. אם אני מרגיש שאני במדרגה ד', אולי אפילו מתחת לד', מה אני צריך לעשות כדי להתקדם במדרגות האלה, או המאור המחזיר למוטב זו התשובה?

לא. מה זה ג' ומה זה ד'? תנסה להשוות ביניהם ולראות מה משתנה.

תלמיד: בג' יש הכרת הרע, בד' אין הכרת הרע. האם עכשיו אני צריך בכל מצב שאני נמצא לנסות לברר את הרע, להגיע להכרת הרע, ז כאילו המקפצה למדרגה הבאה?

כן. בסופו של דבר זה תמיד ההבדל בין המדרגות.

תלמיד: הכרת הרע זה משהו שקורה לאדם בתוכו עם עצמו או שזה משהו שאנחנו יכולים לעבוד עליו בעשירייה?

וודאי שבעשירייה.

תלמיד: איך?

לא תהיה לך הכרת הרע ולא יהיה לך כוח נגד הרע ואתה לא תגיע לכלום אם אתה לא נמצא בקשר עם עשירייה.

תלמיד: ברור שאני צריך להיות בקשר עם העשירייה. האם אנחנו עושים את הבירור של הרע ומגיעים להכרת הרע ביחד או שעל זה לא מדברים בתוך העשירייה?

מה זה מדברים או לא מדברים, אתה מתחיל כאן להכניס כל מיני הבחנות חדשות. אנחנו צריכים להגיע להכרת הרע בתוך העשירייה שכולנו פחות או יותר, כל אחד במבנה שלו, מבין מה זה רע ומה זה נקרא להתרחק מהרע ולשנוא את הרע וככה זה.

תלמיד: אבל בסוף זה בירור של האדם עם עצמו. אני לא יכול להסתכל על חבר להגיד לו הנה זה הרע שיש בך.

אתה לא יכול לראות את זה.

שאלה: האם מצב הד' זה ניתוק מוחלט או שאדם יכול לקבוע שהוא נמצא במצב הזה?

אדם יכול לקבוע.

שאלה: במצב א' ו-ב' לכאורה אדם עשה התגברות בעצמו. ומצב הג' אדם מגלה שהוא לא מסוגל בעצמו ונזקק לעזרת ה' ומתפלל ומבקש ואז יש שם ממש קשר עם הבורא. לכן זה מורגש שאפילו באיזה אופן מצב הג' הוא מצב הגבוה, מצב עבודה, מצב אמיתי. הוא מתאר את הא' והב' יותר גבוהים, אבל דווקא ג' זה מצב שממש מתקשר וזקוק מאוד לקשר עם הבורא.

אז מה השאלה?

תלמיד: לכאורה מרגיש שאפילו מצב הג' הוא יותר גבוה.

לא יותר גבוה. יותר חיסרון, חיסרון יותר נכון, שמזה הוא מגיע כבר הלאה.

שאלה: אבל זה מה שאנחנו צריכים, רוצים, חיסרון לקשר עם הבורא. במצב א' וב' איזה חיסרון יש?

החיסרון הזה הוא לא סוף הדרך. זה שהגעת לחיסרון, יפה, אבל מה הלאה?

תלמיד: הלאה מילוי שמגיע מהבורא. מה יותר גבוה מזה?

בסדר. אז אתה צריך לסדר את החיסרון שלך העכשווי לכלי שאתה תקבל בו מילוי.

שאלה: אז במצב הג' אדם מייצב את החיסרון הזה, במצב הא' והב' לכאורה אפילו לא התייצב מהחיסרון, אלא כבר היה אדם שמסוגל בכוחו להתגבר, אז זה לא מצב יותר גבוה דווקא כשמייצב את החיסרון וזקוק לבורא?

כן. וודאי. החיסרון כבר מושלם.

שאלה: המאמר באמת מעלה הודיה ענקית לרב"ש ולך שאתם פותחים מפה של כל המצבים שאדם יכול להיות בהם, אפשר לקרוא את המאמר הזה כל החיים. וגם ברור שבלי חברה צמודה שאדם משקיע בה את כל חייו הוא לעולם, אפילו במצב הנמוך ביותר, לא יכול להיות. אין שום קשר למאמר הזה בלי חברה צמודה. אבל השאלה, שהוא אומר זכויות, זדונות, שגגות, הוא מתאר את זה כמו מה שנראה לו היחס של הבורא אליו או כמה שהוא מגדיר את הבורא?

ש"הוא מגדיר את הבורא", מה זה?

תלמיד: עכשיו הבורא מתייחס אליי בזדון, עכשיו הוא נתן לי זכות, עכשיו זה עוד משהו.

לא, זה רק כלפיי הקבוצה. רק כלפיי העשירייה. הוא לא יכול לבדוק, לדון, לעשות משהו, הוא לא יכול להתייחס לבורא בלי שהוא מעמיד לפניו, כנגדו, קבוצה.

תלמיד: אז מה היחס עכשיו, אני מתייחס לקבוצה בזדון או שנדמה לי שהקבוצה מתייחסת אליי בזדון? אני מתייחס לקבוצה בזכות או נדמה לי שהם ככה אליי?

כן. גם כך וגם כך.

שאלה: באמת מאמר טוב מאוד, הרב"ש בצורה כל כך יפה אפילו עם קצת הומור מתאר את זה. מה הבורא רוצה מהאדם שהבורא מראה לו? איזו אמת הבורא רוצה להראות לנו כשהוא מראה לאדם שהוא לא שולט לא במצב, לא בסיטואציה, שאתה יכול ליפול במקום שבכלל לא חשבת. מה הבורא רוצה להראות? איזו אמת הוא רוצה לחשוף בפנינו?

הוא רוצה להביא אותנו למצב שאדם יבין אותו, למה הוא מתייחס ככה לבריאה, ושאדם בדרך, בארבעת השלבים האלו מגיע לאותו היחס לבריאה.

תלמיד: אבל למה נאמר שזה מקרב אל האמת? איך זה קשור לאמת? אולי זה דווקא מקרב לשקר, לזה שאנחנו לא קשורים, לזה שהכול שבור, והאמת זה דווקא החיבור והקשר. למה זה נאמר בצורה כזאת שזה מקרב לאמת? או שאולי אני לא מבין נכון.

העניין הוא שלגלות את המצב האמיתי זה העיקר. ואחר כך האדם כבר לפי המצב האמיתי הזה מחליט איפה הוא צריך להיות ומה לעשות. ההחלטה האחרונה היא על האדם.

שאלה: דרך ההתנסות שעוברת עלינו בעשירייה, בעבודה הזאת של ארבעת הבירורים, השלבים האלה, האם רב"ש רוצה להביא אותנו למצב שבו אנחנו נכיל את ארבע הבחינות האלה בעצמנו, כדי להיות מסוגלים להצדיק את הבורא ולהידבק בו? האם תמיד אנחנו צריכים לעבור דרך הדעת, או שאנחנו יכולים מיד להגיע להיות מעל הדעת ולהצדיק את הבורא?

אנחנו לא יכולים מיד לקפוץ ללמעלה מהדעת, אנחנו צריכים לעבור את הדעת, אנחנו צריכים לקבוע שזה שקר, ואנחנו לא יכולים בזה להגיע לאמת, והאמת תמיד נמצאת למעלה מהדעת.

תלמיד: אני מרגיש כאילו המצב השני, המצב שבו יש לאדם יראה מהתגברות הוא המצב הקשה ביותר. אני יודע שלפעמים גם כשהמצב עבר ואתה יודע שהחטא היה הזדמנות, משהו מאחור עדיין גורם לך להרגיש שזה היה באשמתך. כאילו כן הייתה לך שליטה ולא הצלחת או לא יישמת את מה שהיית אמור לעשות.

טוב.

שאלה: שאלה כדי להבין נכון את משל החתולים. מה ההבדל בין הרגל נעשה טבע שני, למשל החתולים שאנחנו רוצים על ידי הרגל לצאת מהטבע שלנו? מהרגל שנעשה טבע שני להרגל שהוא רק לבוש לחתול?

זה באמת לא פשוט לתאר לעצמנו איך על ידי תרגילים מיוחדים, כשמאיר עלינו המאור המחזיר למוטב אנחנו מתלבשים בחתולים, או ההיפך.

תלמיד: האם כשאנחנו קובעים הרגלים לעצמנו כדי לנסות להשתנות, יש הרגלים או תשומת לב שבהם אנחנו צריכים לשים לב כדי שזה לא יהיה רק לבוש כזה שמכסה אלא שבאמת יהפוך לטבע שני, או שזה רק עניין של התמדה ולא חשוב איך אנחנו קובעים הרגל או תרגילים, בסוף הבורא ישלים?

הבורא בסופו של דבר מתקן, משלים, מחבר, הוא עובד מתוך השכל שלנו וההרגלים שלנו, ומתוך דוגמאות חיצוניות, כך הוא עושה לנו כל פעם כדי להביא אותנו למצב שאנחנו נעמוד נגד בעיה ונבין אותה ונדע איך לפתור אותה.

שאלה: גם לי יש שאלה לגבי הדוגמה עם החתולים, לא כל כך ברורה. בדוגמה כאן כביכול אין שום אפשרות להשפיע עליהם, על החתולים האלה בשום דרך, כביכול רק הבורא יכול לעשות משהו, אבל לתאר לעצמך שיקרה משהו שהקוד הפנימי ישתנה כך שהם לא ירוצו אחרי העכברים?

כמובן.

תלמיד: מה אפשר לעשות כדי שהחתול הפנימי הזה לא ירוץ אחרי עכברים?

זה רק אם הבורא יחליף, אז יהיה בנו טבע שני, טבע אחר.

תלמיד: איך בכלל לבקש, מה לעשות, כי אתה כל הזמן רואה את שליטת היצר הרע הזה עליך?

כשתירצה בברור להחליף את שליטת האגואיזם לשליטה אחרת, תוכל לפנות לבורא, אז תמצא מילים איך לפנות לבורא כך שישמע אותך, והבורא יבין שאתה מבקש באמת מהרצון שיש בך מתוך הכרת הרע.

שאלה: כתוב שהמצב הראשון הגבוה ביותר הזה, זה כשעברתי דרך כל הזדונות של הגוף ועשיתי בחירה שאני לשון הרע של הגוף ואני עם הבורא וטוב לי בזה, ובמצב הד' גם כתוב שטוב לי, והשכל שלי משכנע אותי שכבר שמעתי את כל לשון הרע של הגוף ומכרתי את הבחירה שלי וטוב לי בזה, אז המאמר הזה הוליד בי ספק גדול.

איך לגלות שעכשיו טוב לי דווקא מזה שאני במצב הד' כשבכלל לא עברתי את הברור האמיתי הזה של הרע ולא התקרבתי אליו, למרות שכביכול כל יום אני שומע משהו, מתגבר על כל מיני ספקות. אז איך להבין שאני בכלל לא עושה את העבודה האמיתית למרות שהדעת שלי, השכל אומר שהכול טוב?

הבורא עושה את הכול, הוא זה שמכניס לך אותם רצונות אגואיסטים ואלטרואיסטים והוא בעצמו יוצר את הכול, הכול באופן מוחלט, עם אותם ההשהיות והפעולות שבאמצעותנו משפיע על האדם, כשהאדם יבין בסופו של דבר את מחשבת הבורא.

תלמיד: שאלה פשוטה ואני רואה כאן איזה סיכון, אני חושב שטוב לי כי אני בשלב הא' הטוב ביותר ואני מפסיק לעבוד, אני שורה במצב הזה של הטוב.

את זה עוד ניראה, ספר לנו אחרי זה.

(סוף השיעור)