שיעור בוקר 05.05.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר כתבי רב"ש, כרך א', עמ' 23,

מאמר: "לעולם ימכור אדם קורות ביתו"

אנחנו ממשיכים לקרוא את מאמרי החברה של רב"ש. אנחנו צריכים בכל זאת להבין למה אנחנו עושים זאת. מיום ליום אנחנו מגלים יותר ויותר שהעולם שלנו נכנס למשבר גדול שלא היה כמוהו. היו משברים שהיו מביאים למהפכות למיניהן, משברים בכלכלה, במבנה החברה האנושית, בכל מיני צורות שהאגו של מדינה אחת היה מתנגד לאגו של המדינה השנייה ואז היו מתקוטטים.

עכשיו אנחנו נכנסים למשבר אחר לגמרי. לתהליך שכל העולם מגלה עד כמה הוא נמצא בצורה אפסית עם כל מה שהוא בנה. כי כל מה שאנחנו בנינו, בנינו על ידי האגו שלנו ולכן כל הבנייה הזאת צריכה עכשיו לעבור בדיקה, בירור והחלטה מה להשאיר ממנה ומה לא. והרבה עסקים שלנו והרבה גישות שלנו, חשבונות, היחסים בינינו, הרבה ייפלו וייעלמו מן העולם, מהחברה האנושית.

ואנחנו נצטרך על ההרס שיקרה במשך הזמן הקרוב, לראות איך הבורא מראה לנו את כל התהליך. בהתחלה בראתי יצר רע ואנחנו בנינו, כביכול אנחנו, הוא ארגן כך אותנו שאנחנו כביכול בנינו ועשינו וזה יצר הרע, האגו שלנו דחף אותנו לכל הדברים האלה. אבל עשינו את זה בכוח היצר הרע שפעל בנו, הכוח האגואיסטי. עכשיו אנחנו צריכים להיות עדי ראיה איך הכוח הזה נהרס לאט לאט ובמקומו אנחנו צריכים לראות ולהחליט בעצמנו שרק כוח החיבור, שזה כוח הבורא, ישלוט במציאות, בעולם.

ולכן אנחנו נצטרך להיות בשותפות עם הבורא בבניית החברה החדשה, האינטגרלית סביב כדור הארץ. וזה כבר מתחיל, מהריסת המצב הקודם להיבנות מצב חדש. אנחנו חיים אתכם בזמן מאוד מיוחד שאנחנו יכולים לזהות ולראות, מה שאין כן בני אדם אחרים לא מבינים מה קורה, הם חושבים שהכול אותו סגנון, אותה מגמה אגואיסטית והכול יחזור וכולם חושבים איך חוזרים למצב שהיה. הם צריכים כך לחשוב כדי להתייאש ולהבין שאותו כוח האגו שפעם פעל ובנה את העולם, החברה האנושית, הכוח הזה כבר פאסה, הוא ירד מהתפקיד ועכשיו עולה לתפקיד "כוח החיבור", "כוח אינטגרלי", "כוח הבורא".

ואנחנו צריכים להבין את זה בעצמנו ולהסביר לכל האנושות כך שנוכל להקל את קבלת העולם החדש שמגיע לכולם. מגיע בעל כורחנו, אבל זה בכוחנו להבין ואפילו לעזור לו לקום כמה שיותר מהר ושהבורא יתבהר לנו מתוך מערכת היחסים בינינו החדשה.

לכן אנחנו קוראים את מאמרי רב"ש על החברה. כי אותם הכוחות, אותם היחסים שהוא מספר לנו שצריכים להיות בחברה של תלמידים, אנחנו כולנו עוד מעט נראה שאין לנו ברירה אלא אנחנו צריכים להיות תלמידי ה', "תלמידי חכמים" מה שנקרא, כי הבורא נקרא "חכם". ללמוד ממנו איך לבנות חברה שכולה תהיה חברה אינטגרלית ושכולה תהיה בחיבור הדדי, בחיבור שאיש את רעהו יעזורו, ואהבת לרעך כמוך ומאהבת הבריות הזו נגלה את אהבת ה'.

קריין: ספר כתבי רב"ש, כרך א' עמוד 23.

לעולם ימכור אדם קורות ביתו

""אמר רבי יהודה, אמר רב, לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו" (שבת קכ"ט). ויש להבין, מהו הדיוק "קורות ביתו", ומהי החשיבות של מנעלים, עד כדי כך שכדאי למכור קורות ביתו בשביל זה, היינו בכדי שתהיה לו היכולת לקחת נעלים לרגליו.

ויש לפרש את זה על דרך העבודה. הנה "קורות ביתו" הוא מלשון "מקרה", היינו כל מה שעבר על אדם בביתו. היות שהאדם מובן לנו בשתי הבחנות: בידע, היינו בשכל, ובהרגשה, זאת אומרת, מה שהאדם מרגיש בלבו, אם טוב לו או חס ושלום להיפך. והנה המקרים האלו, שעוברים על האדם, מעוררים לו שאלות בחיי יום יום. וזה נוהג בין אדם למקום, וכמו כן בין אדם לחבירו.

בין אדם למקום. היינו, שיש לו טענות להבורא, מדוע הוא לא ממלא לו כל צרכיו. זאת אומרת, מה שהאדם חושב שחסר לו, הבורא צריך למלאות לו. מטעם הכלל, שמדרך הטוב להטיב. ולפעמים יש לו טענות, כאילו הוא מרגיש להיפך, שמצבו הוא תמיד ברע ביחס לאחרים, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממה שיש לו.

נמצא, שהוא בבחינת מרגלים, שמדברים על ההנהגה העליונה חס ושלום, מסיבת שהוא לא מרגיש את הטוב והעונג בהחיים שלו, וקשה לו לומר: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". נמצא, שהוא אז בבחינת מרגלים.

ועל זה אמרו חז"ל (ברכות, נ"ד) "חייב אדם לברך על הרע כשם שמברך על הטובה".

כי הבסיס של היהדות בנוי על האמונה למעלה מהדעת. היינו, שלא להסתמך על מה שהשכל מחייב אותו לחשוב, ולדבר, ולעשות, אלא להאמין בהשגחה עליונה, שהיא בבחינת טוב ומטיב. שדוקא ע"י זה שמצדיק את ההשגחה עליונה, הוא זוכה אח"כ להשיג ולהרגיש את הטוב והעונג.

ובעל הסולם זצ"ל אמר משל, על מה שיש לאדם טענות ותביעות להבורא, שהוא לא עונה לו על משאלותיו. שזה דומה לאדם, שהולך עם ילד קטן ברחוב, והילד בוכה בבכיות איומות. וכל אנשים שברחוב מסתכלים על האב, איזה מן אכזריות נמצאת באדם זה, שהוא יכול לשמוע בקול בכיותיו ואינו שם לב לכל זה. לאנשים ברחוב הילד מעורר רחמים עם בכיותיו, ולאדם הזה, שהוא אביו, אינו כך. הלא יש כלל, "כרחם אב על בנים".

והנה לקול בכיות הילד, הלכו אנשים אל אביו ושאלו, איפה הרחמנות של אביו. אז אביו השיב להם, ומה אני יכול לעשות, שבני, מחמד נפשי, שאני שומר עליו כבבת עיני, דורש ממני, שאני אתן לו סיכה, לדקור את עיניו, מסיבת שמגרד לו בעינים. האם בזה שאני לא ממלא את משאלותיו, אני נקרא "אכזר". או מטעם רחמנות עליו, אני לא אתן לו, שידקור את עיניו, וישאר סימא ועיור לעולמים.

אי לזאת, אנו צריכים להאמין, שכל מה שהבורא נותן לנו, הוא לטובתינו. הגם שאנו צריכים להתפלל על כל צרה שלא תבוא, שהבורא יסיר ממנו את הצרות האלו. אבל אנו צריכים לדעת, שתפלה לחוד, ועניית התפלה לחוד. זאת אומרת, אם אנו עשינו את מה שעלינו לעשות, אז הבורא עושה מה שהוא טוב בשבילנו, כמשל הנ"ל. ועל זה נאמר "וה' הטוב בעיניו יעשה".

וכמו כן אותו ענין נוהג בין אדם לחבירו. היינו כנ"ל, ש"ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו". זאת אומרת, שאדם צריך למכור "קורות ביתו", היינו כל המקרים שעבר על ביתו בקשר לאהבת חברים. שיש לאדם שאלות וטענות על חבירו, היות שהוא עובד במסירות לאהבת חברים, ואין הוא רואה שום תגובה מצד החברים, שיעזרו לו משהו, וכולם מתנהגים עמו לא לפי הבנתו, שצריך להיות באהבת חברים. דהיינו, שכל אחד ידבר עם חבירו בצורה המכובדת ביותר, כמו שנהוג בין אנשים מכובדים.

וכמו כן במעשה, הוא לא רואה שום פעולה מצד החברים, שיהיה לו על מה להסתכל, שיש כאן ענין של אהבת חברים, אלא הכל מתנהג כרגיל, כמו בין סתם אנשים, שעוד לא היה להם ענין להתאסף ולהחליט, שצריכים לעשות חברה, שתהיה בהם אהבת חברים, שכל אחד ידאוג לטובת הזולת.

אם כן, הוא רואה עכשיו, שאין על מי להסתכל, שמי שהוא יעסוק באהבת חברים. והיות שהוא מרגיש, שהוא היחידי שהולך בדרך הישר, ועל כולם הוא מסתכל בעין של לעג וקלס, וזה נקרא "מרגלים", שמרגל אחר החברים, לראות אם מתנהגים כסדר נגדו באהבת הזולת. היות שכל הזמן הוא שומע, שהחברים דורשים כל היום, שעיקר הוא אהבת הזולת. והוא רוצה באמת לראות, אם זה תוכו כברו.

ואז הוא רואה, שהכל הוא משפה ולחוץ. ואפילו בדיבורו הוא רואה, שאין שם שום אהבת הזולת, שזה דבר הכי קטן באהבת הזולת. דהיינו שאם הוא שואל ממנו איזה דבר, הוא עונה לו כלאחר יד, בלי תשומת לב, לא כדרך שעונים לחבר, אלא הכל בקרירות, כאילו הוא רוצה להפטר ממנו.

ואל תשאלו אותי, אם אני חושב על אהבת הזולת, מדוע אני עושה בקורת, אם החבר שלי אוהב אותי, כאילו אהבת חברים נתייסדה על בסיס של אהבה עצמית. לכן אני רוצה לראות, מה הרויח אהבה עצמית שלי מכל העסק הזה. לא כך הוא מחשבותי. אלא אני באמת רוצה באהבת הזולת.

ולכן הייתי מעונין בחברה זו שנתייסדה, בכדי שאני אראה, שכל אחד ואחד עוסק באהבת הזולת, שע"י זה כח הקטן שלי, שיש לי באהבת הזולת, יתרבה ויתגדל ע"י זה, ויהיה לי כח לעבוד באהבת הזולת, בכח יותר גדול מכפי שיש לי מכח עצמי. ועכשיו אני רואה, שלא הרוחתי כלום, כי אני רואה "אין עושה טוב גם אחד". אם כן, יותר טוב יהיה, אם אני לא אהיה עמהם, ואני לא אלמד ממעשיהם.

ועל זה באה התשובה, אם חברה שנתייסדה על אנשים מסוימים, ובעת שהתאספו, בטח היה מי שהוא, שרצה אז ליסוד את החבורא זו דוקא, בטח היה מברר אנשים אלו, שהם מתאימים לזה. היינו שיש בכל אחד מהם ניצוצין של אהבת הזולת. אלא שהניצוץ לא היה יכול להדליק את אור האהבה, שיאיר בכל הפרט. לכן הסכימו אז, שע"י התחברותם יחד אז, מכל הנצוצין ביחד יעשה שלהבת אחת גדולה.

לכן גם עתה, לאחר שהוא מרגל אחריהם, הוא צריך להתגבר ולומר, שכמו שהיו אז בעת שנתייסדה החברה, כולם בדיעה אחת, שצריכים ללכת בדרך של אהבת הזולת, כמו כן גם עתה. ובעת שכולם ידונו לכף זכות כל אחד לחבירו, שוב ידלקו את כל הנצוצים, ושוב תהיה שלהבת אחת גדולה.

וזה דומה כמו שאמר פעם בעל הסולם זצ"ל, ששאל, מה זה ענין כריתת ברית בין שני חברים, כמו שמצינו בתורה (וירא, שישי) "ויקח אברהם צאן ובקר, ויתן לאבימלך, ויכרתו שניהם ברית". ושאל, אם שניהם אוהבים זה לזה, ובטח אז שניהם עושים טובות זה לזה, ומובן מאליו, בזמן שאין האהבה נמצאת ביניהם, שמשום איזו סיבה שהיא האהבה נחלשה, בטח שאין הם עושים טובות זו לזו. אם כן מה מועיל את הכריתת ברית ביניהם.

ותירוץ, שהברית מה שהם עושים, אין זה על עכשיו, משום שעכשיו, בזמן שהאהבה מורגשת ביניהם, אין צורך לכריתת ברית. אלא הכריתת ברית נעשתה בכוונה תחילה על העתיד לבוא. היינו לאחר זמן, יכול להיות שהם לא ירגישו את האהבה כמו עכשיו, שגם אז יקיימו ביניהם היחסים כמקדם. ועל זה באה הכריתת ברית.

ולעינינו גם כן, הגם שעכשיו לא מרגישים את האהבה, כמו שהיתה בעת התיסדות החברה, מכל מקום כל אחד צריך להתגבר על דעתו וללכת למעלה מהדעת. ואז ע"י זה יתוקן הכל. וכל אחד ידון את חבירו לכף זכות.

ובזה נבין את דברי חז"ל, מה שאמרו "לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעליו לרגליו". "מנעליו" הוא מלשון "נעילת דלת", שפירושו "סגירה". שהאדם, לאחר שריגל את חברו, ש"ריגל" הוא מלשון "רגלים", שימכור אדם "קורות ביתו", היינו כל המקרים שעבר על ביתו בקשר בין אדם לחבירו, היינו שיש לו מרגלים, שאומרים לו דיבה רעה על החברים.

אז "ימכור הכל". זאת אומרת, שיוציא את כל המקרים, מה שהרגליו הביאו לו, ויקח במקום זה "מנעליו לרגלו". שהכוונה היא, שיסגור את כל המרגלים, כאילו אינם עוד בארץ. וכל השאלות ותביעות שיש עליהם, יסגור אותם. ואז הכל על מקומו יבוא בשלום."

שאלה: כאן כתוב שהתפילה זה משהו אחד ועניית התפילה זה דבר אחר, איך אפשר להבין את זה, הבן מבקש אופנים ואבא נותן לו חרב?

אנחנו מבקשים מהבורא דבר אחד והוא נותן לנו משהו אחר, ואנחנו צריכים לקבל את הדבר האחר הזה כתשובה בדיוק למה שביקשנו, שאנחנו פשוט לא יכולנו לבטא את מה שאנחנו צריכים, אבל הבורא יודע מה שאנחנו צריכים ולכן נותן לנו מה שאנחנו צריכים באמת.

תלמיד: הבנתי שכשמתעוררים בי אותם המרגלים, אלו מצבים שיחזרו על עצמם ואני מבין שזה סימן נכון של התקדמות נכונה.

אם אני מרגיש שאני מקבל על המאמצים שלי איזו תשובה, ואפילו לא מקבל תשובה גם זאת תשובה, ואני משתדל לפרש את זה נכון, ולהישאר בזה בדבקות בבורא אז אני מתקדם נכון. לא תמיד אני מבין את התשובה של הבורא, אבל תמיד היא נמצאת. לא תמיד אני מרגיש אותה, אבל תמיד היא נמצאת. לא תמיד התשובה שאני מקבל מהבורא היא כמו שהייתי חושב, יכול להיות ההפך ממה שביקשתי ורציתי לשמוע, אבל אני תמיד צריך להבין שאני מקבל תשובה מהבורא בטוח, רק או שאני לא מרגיש אותה או שאני מרגיש אבל לא מפענח אותה נכון או שבאמת, אני הרגשתי והבנתי את התשובה ואני מסכים עמה.

שאלה: יכול להיות שהחבר, האדם נגיד ריגל משהו על החברים, משהו שקרה בעבר וזה ממש מחזיק שנים, עליו הוא בנה את כל היחס שלו לחברים ולקבוצה. רב"ש כותב פה לנעול את מה שהיה ולסגור אותם והכול יבוא על מקומו בשלום. איך הבן אדם נועל את כל הריגול שהיה לו פעם שעליו הוא ביסס את כל אהבת חברים שלו כדי שהכול יבוא בשלום?

אנחנו כולנו עוברים כמה פעמים כאלה מהפכות פנימיות, ואנחנו צריכים דווקא להבין שזה דבר ההכרחי לכל אחד ואחד. גם ברוחניות, במעבר בין המדרגות, ובמיוחד בין עולם לעולם, שאנחנו עולים, שם יש התהפכות מאוד גדולה, דרך משבר, כמו שנגיד עכשיו אנחנו עוברים בגשמיות, בעולם הזה. אנחנו צריכים לעבור משבר, משבר זה נקרא מקום לידה, איפה שהאישה מולידה נקרא "משבר", ואז דרך המשבר הזה אנחנו נולדים לעולם החדש.

לכן אין ברירה, גם כלפי חברה, כלפי קבוצה, כלפי חברים בעבר, או שאני נמצא עדיין בקבוצה אבל אני מתנהג שנים כמו שאתה אומר כלפיהם בצורה מסוימת, זה עדיין אני נמצא ברצון לקבל שהבורא מחזיק בי, הבורא מחזיק בי, ואני ממשיך וממשיך ואני כמו מטומטם, לא יכול לעשות כלום, כולם עוברים את זה בצורה יותר או פחות בולטת, ואחר כך אני סוף, סוף מבין מה עשיתי כל השנים, איך הייתי מתנהג, סתם עברו שנים, חס ושלום, זה לא סתם ולא כלום, הכול בא מלמעלה. יש לנו רק מלך אחד ורק מנהל אחד, הבורא.

לכן אין שום בעיה שעכשיו הוא נתן לי שכל ורגש, שאני צריך לעזוב את המצב הקודם ולהתחיל להתנהג במצב החדש, אין שום בעיה, והחברים שלי הם יבינו את זה, למה הם יבינו את זה? הבורא גם כן מנהל אותם, אני צריך להבין שאין עוד מלבדו לפניי. לכן אל תפחדו, תנסו לשפר את עצמכם כלפי החברים, אז הייתי עשר שנים, התנהגתי בצורה כזאת, הייתי טבוע בתוך האגו שלי לא ראיתי כלום, ועכשיו אני כן רואה, אז ברוך ה' אני עכשיו יכול לקבל את החברה שלי בצורה יותר טובה, ואני מרגיש שאני אדם חדש והם בעיניי חדשים.

שאלה: למה חכמים כך אמרו וכתבו דווקא באותם מילים ולא כתבו בצורה ישרה, כדי שנחפש בעצמנו מה המשמעות של כל מילה?

החכמים דיברו בצורה כזאת שלא כל אדם יכול להבין את זה, מה שהם כתבו, מפני שהם לא רצו בזה לבלבל את האנשים שלא שייכים עדיין לעבודה הרוחנית. תראה כמה יש לידך עוד אנשים, איפה שאתה שם גר ועוד חברים ומכירים שלך, שהם לא שייכים לחכמת הקבלה, הם לא שייכים להתקדמות הרוחנית, אז מה אתה רוצה מהם?

אסור להם לראות מה שאתה רואה, אלא בהדרגה כמו שאתה, בהדרגה, לאט, לאט, צריך להבין, כמו שילד קטן שאנחנו מלמדים אותו, גם אתה כך. ולכן בסבלנות אתה תפתח את כל התורה הזאת, כל השיטה, ולהם גם כן, לכל אדם זה נפתח לפי כמה שהוא מתפתח בפנים, ואם אתה תספר לו יותר ממה שהוא מתפתח זה מסוכן בשבילו, זה כמו שאתה נותן לתינוק לשחק עם הרובה.

שאלה: בזמן שבנאדם לא מרגיש את אהבת החברים בקבוצה, איך הוא עובד על שמירת ערבות ומאיפה הוא מקבל כוח לעשות ערבות בקבוצה?

כמה שמסוגל, אין מה לעשות, כמה שמסוגל. אז הוא עובד בזה, הוא מסדר לעצמו חברים, קבוצה, משתנה על ידם ועוזר להם להשתנות, ככה זה קורה. זה עובד, זה עובר. העיקר כמה שאפשר יותר להכניע את עצמו כלפי הקבוצה, זה הכי בטוח. אתה תראה את זה גם מניסיון, זה פשוט, אתה זורק את עצמך לתוכם, לתוך החברים, אתה בטוח מתקדם. במיוחד שאין לך שום דבר מעצמך. זו הצלה.

שאלה: למה חשוב לזכור את הברית, כשאני נמצא במצב של מרגל כלפי החברים?

לזכור את הברית אנחנו צריכים בכל מצב כמה שאפשר, במיוחד במצבים שאני מרגיש את עצמי שאיבדתי את הדרך, שאני עושה עליהם ביקורת, שאני מבולבל מאוד, אז הברית צריכה לקשור אותי בחזרה לאותה רפסודה, לסירה, שכולם נמצאים, וכך אני עובר איתם.

זאת אומרת כל אחד ואחד מאיתנו הרבה פעמים במשך היום או שבוע, עובר כל מיני כאלה במערבולת פנימית כזאת שהוא לא יודע איפה הוא נמצא, הוא לא יודע מה שקורה לו, פתאום יותר ברור, פתאום פחות ברור, וכאלו שינויי מצבים. אנחנו עוברים במהירות את המצבים הפנימיים, ממה שמתרחש בנו, מתברר לנו, מתקן בנו, אנחנו עוברים ומתוך זה יש לנו כזאת הסתכלות על העולם ועל העבודה שלנו ועל הקבוצה ועל הכול. אז פשוט לקשור את עצמו כמו שימאים קושרים את עצמם לאוניה, שגל המים לא יזרוק אותם לים, כך אנחנו צריכים לקשור את עצמנו לקבוצה.

שאלה: מצוין במאמר למכור את קורות ביתו, כאילו שיש בזה רווח שאני מוכר, כי בכל מכירה יש איזשהו רווח, מה הרווח פה?

שאתה מתפטר מזה והולך קדימה.

(סוף השיעור)