שיעור בוקר 23.08.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

אין עוד מלבדו - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: השיעור שלנו היום הוא שיעור מיוחד. הרב לייטמן יעביר אותו בשידור חי מהודו.

אנחנו ממשיכים את הנושא שלנו, "אין עוד מלבדו", הכול ילך לפי השאלות שלכם. אתם תחליטו איך אתם רוצים לעסוק ב"אין עוד מלבדו", לקרוא משהו ממה שעברנו אתמול, או להוסיף פסוקים שהכנו היום, וגם שאלות מאתמול ומהיום מכל הקבוצות, אני מוכן לשמוע ולהשתדל לענות.

אנחנו ממשיכים באותו נושא. הנושא הכי חשוב, כי הוא מדבר על הקשר של הנבראים עם הבורא. הבורא עשה הכנה כדי להביא לנו את הקשר הזה, ואנחנו צריכים בעצמנו עכשיו להשתדל לגלות אותו. למה זה צריך להיות בצורה כזאת ולא שאנחנו נהיה כמוכנים לקשר עם הבורא? העניין הוא מה שנקרא "השתוקקות", שרק במידה שאנחנו מייצרים בעצמנו את החיסרון שלנו לגילוי הבורא, בזה אנחנו מבינים אותו, מרגישים אותו, נקשרים אליו. ואז בהתאם לזה, אפילו הופכים להיות כמוהו.

זאת אומרת, לא רק שאנחנו יודעים בצורה חיצונית שיש כוח עליון שברא אותנו ואנחנו בצורה זו או אחרת יכולים להתקשר אליו, אלא שההתקשרות אליו נעשית לא בצורה חיצונה, כמו שאנחנו יכולים להתקשר זה לזה בעולם הזה אדם לאדם. אלא התקשרות עם הבורא יש לה אופי מיוחד שאנחנו צריכים להיות באותו הטבע, באותן המחשבות, באותם הרצונות, באותן התכונות כמו הבורא.

ואז לפי זה כשאנחנו מתקשרים אליו, לפי המידה הזאת אנחנו צריכים להיות כמוהו, ואז באמת המחשבות והרצונות, לא שנשמע ממנו ומי יודע איך אנחנו נבין, אלא עם הבורא זה לא עובד כך שאני יכול לשמוע כמו בעולם הזה, שאני יכול לשמוע משהו מהחבר, ומי יודע אם הבנתי נכון מה שהוא אומר, האם הוא העביר לי בדיוק מה שהוא רצה להעביר, וכן הלאה, עם הבורא זה לפי החוק השתוות הצורה.

זאת אומרת, במידה שאני מגלה את תכונותיי כתכונות הבורא, רק אז אני מרגיש אותו, מבין אותו, ולא שאני שומע ורואה לפי הכלים שלי משהו חיצון כמו בעולם הזה. לכן אף אחד מאתנו לא יכול לדעת אם הוא מרגיש ומבין משהו נכון או לא. ולכן, אנחנו לא יכולים גם להשוות בינינו את ההרגשה שלנו ואת ההבנה שלנו בעולם הזה במשהו, כי אנחנו לא פועלים לפי השתוות הצורה.

מה שאין כן, הבורא ברא איתו קשר, הכין לנו איתו כזה קשר, שאך ורק כשאנחנו רוכשים את אותן התכונות, ובדיוק באותו הכוח ובאותו היחס ובאותם כל הנתונים, רק אז אנחנו מרגישים אותו, מגלים אותו ומבינים אותו, ואז ודאי שבזה לא יכולה ליפול שום טעות.

זה ההבדל בין ההשגה של העולם הזה, שאנחנו מתארים אותה בחושים שלנו ללא הזדהות עם הנושא בעצמו. מה שאין כן, עם הבורא אנחנו חייבים להגיע להשתוות הצורה, לדבקות. לכן, יש כאן בעיה שאנחנו צריכים לשנות את הטבע שלנו, ואך ורק בזה שהטבע שלנו יהיה כטבע הבורא, אנחנו משיגים אותו. ולכן ההשגה הזאת היא השגה רוחנית, אמיתית שאין לה שום ספק, ולכן היא הנצחית והשולטת.

זה אחד מאופני ההתקשרות ל"אין עוד מלבדו". יש עוד, אנחנו עוד נגיע לזה, יש עוד כל מיני צורות מיוחדות להתקשרות לבורא לעומת ההתקשרויות בין הנבראים שבעולם הזה. מה שגם טוב בהתקשרות כזאת, לפי השתוות הצורה, זה שאנחנו לא יכולים כאן לשקר לעצמנו, להטעות את עצמנו, כי בטוח מה שאנחנו נרגיש זה כן יהיה הבורא, כי מידת ההתקשרות עצמה, ומה שאנחנו קולטים זה יהיה הוא בעצמו. ודאי לפי מידת הכלי שלנו, עד כמה שהכלי שלנו יהיה מוכן להשתוות הצורה, אבל הכול נקבע על ידי השתוות הכלים.

קריין: קטע מספר 5 מתוך "הקדמת ספר הזוהר". "לילי הכלה" 138.

"כיוון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו, אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם רע בעדנו. כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם. הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'."

(זוהר לעם. הקסה"ז, "ליל הכלה" 138)

בעצם מה שאנחנו רואים מכאן, שהדבר הוא יחסית פשוט. אם אנחנו נועלים את עצמנו על המקור העליון, שממנו יש לנו את כל החושים, כל המחשבות, כל הרצונות, וכול מה שעובר בנו הכול ממנו, עד כדי כך שאנחנו מרגישים את עצמנו רק כמקבלים והוא כמקור שנמצא בנו, בכל הכלי שלנו, ממלא אותו ושולט בו לגמרי, אם אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו, קודם כל, לא מפריעים לבורא לטפל בנו, בזה אנחנו כבר מגיעים למצב של חפץ חסד. בוא נגיד כך.

אחר כך אנחנו בעצמנו רוצים לעשות עוד פעולות לקראת ההתאמה שלנו עם הבורא. אנחנו מתחילים אז לעורר ולגלות את הרצון מצדנו, ודווקא הפוך, עוד טוב לנו עד כמה שהרצון שלנו הוא נגד, הפוך, לא נמצא בהסכמה עם הבורא. פתאום אנחנו מגלים שיש לנו יצר הרע, וזה אחרי שהשגנו את דרגת ההשתוות בחסדים, שאנחנו לגמרי מתבטלים כלפי הבורא. אנחנו מגיעים למצב שלא רוצים להתבטל, אני רוצה אחרת לחשוב, אני רוצה אחרת לעשות. ולמה הצורה הזאת היא הצורה הנכונה, שכאילו אנחנו עומדים מול הבורא? כי זה עוזר לנו על כל דבר לראות איפה ההפכיות שלנו יכולה להיות, ואיפה יכולה להיות למעלה מזה הדבקות. אבל זה כבר שלב הרבה יותר מתקדם בעבודת ה'.

בינתיים, העבודה הראשונה היא בזה שאנחנו מפנים מקום מכל המחשבות והרצונות שיש בנו לשליטה של הבורא. זאת אומרת, לתת לו לשלוט בצורה ש"אין עוד מלבדו" באמת. זה השלב הראשון.

נקרא יחד את קטע מספר 5.

"כיוון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו,", זאת אומרת בעל מנת לקבל. "אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם רע בעדנו.". אם אני נמצא בהסתרה, מה זאת אומרת הסתרה? שהרצון שלי הוא לא כמו רצון הבורא, ואז נראה לי שמה ששורה בי זה לא לפי רצוני. הרצון הפוך, אחר, גם בכמות, גם באיכות, לכל מיני כיוונים ובכל מיני כוחות הפוכים, ואז אנחנו נמצאים בהסתרה. "כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי,". הוא נותן לזה תירוץ, למה? "כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגו כפועל רעות,". אמת, שאפשר להסביר את זה בצורה אחרת. זה שאנחנו נמצאים ברצון ההפוך מהבורא, אנחנו מרגישים אותו כהפוך. "כי אין זה מתאים לפועל השלם." להראות את עצמו שהוא כביכול פועל רעות.

הבורא לא פועל רעות, הוא כולו לטובת האדם. רק מפני שהאדם עדיין ובמידה שהאדם מזדהה עם הרצון לקבל שלו, צריכים להסתיר את הבורא ממנו. למה? זה תיקון. תתארו לעצמכם שהייתם מרגישים רע שמגיע בצורה ישירה מהבורא. ככה זה מגיע מבני אדם, מאיזה סיבות, אפילו אתם אשמים בזה, אבל קשה לנו להצביע על הבורא שהוא שולח לנו רע, כי הוא עשה את ההסתרה. ודווקא בזכות ההסתרה אני כביכול נשאר מחובר אליו. זאת אומרת, ההסתרה לא נותנת לי אפשרות להתחבר ממש, להחזיק בו, אבל יחד עם זה אני לא נפרד, אני לא שונא אותו, כי הוא נעלם כמקור של כל ההרגשה וכל המחשבה. "וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה'," זאת אומרת שההרגשה הרעה בעצמה היא מיד מכסה את הפועל וגורמת לניתוק. "הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש." שהשכר הוא להרגיש את הבורא והעונש להפסיק להרגיש אותו, ואנחנו בין זה לזה כל הזמן נמצאים. לכן "כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונתו" מהרגשת הבורא, "אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר.".

כאן השאלה, מה אני יכול לעשות? לעבוד על הרצון לקבל שלי למרות שאני מרגיש רע וכתוצאה מרע אני נמצא בניתוק מהבורא, או יכול להיות שלמרות שאני מרגיש עכשיו טוב בצורה הגשמית לכן אני מתנתק מהבורא. בשני המקרים האלו בלגלות רע, או בזה שטוב לי בגשמיות או בזה שרע לי ברוחניות, אם אני מתאמץ שלא להיפרד מההשגחה, מההרגשה שזה מגיע לי מהבורא ואני קשור אליו על פני כל הצורות האלו שעוברות עלי "אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש," איזה עונש? העונש הכי גדול, כי נפרד מהבורא.

יש לנו כאן שני דברים, תלוי ממה אני מתנתק. או שאני מתנתק על ידי זה שאני מרגיש רע, או שאני מתנתק על ידי זה שאני מרגיש טוב. שני הדברים האלה אני לא מסתכל עליהם שאני מרגיש רע או מרגיש טוב, אני מסתכל על זה שאני מתנתק מהקשר שלי עם הבורא. שהוא סובב לי את הכול ובכל התרגילים האלו שעושה לי, שמביא לי הרגשת הייסורים או שמביא לי הרגשת התענוגים, הוא משחק איתי שכביכול רוצה לנתק אותי ממנו. אם אני מתאמץ גם לשייך לו את השינויים האלו, ולהגיד שאפילו שאני מרגיש רע או אפילו שאני מרגיש טוב, כל ההרגשות שבאות עלי הן לא כדי לנתק אותי מהבורא אלא דווקא ההיפך כדי לחזק את הקשר שלי עימו, יוצא שאני משתמש נכון בכל אותם התרגילים שבעצם אני מקבל ממנו כל הזמן. לתרגילים האלו אנחנו קוראים החיים שלנו.

שאלה: איזה תרגילים אנחנו מקבלים?

אלה תרגילים שאנחנו כל הזמן נמצאים או ברע או בטוב, שההרגשה היא רעה או טובה, שתיהן. "טובה" הכוונה היא שאני מרגיש תענוגים בחושים שלי, וגם זה מנתק אותי מהבורא, או שאני מרגיש רע בחושים שלי וגם זה מנתק אותי מהבורא. איך אני משתדל לא להתנתק? אני צריך להעלות את עצמי למעלה מהרגשות ולהשתדל להיות דבוק בבורא, שההתקשרות שלי עם הבורא תהיה חשובה יותר מכל טוב או מכל רע שיעבור עלי.

שאלה: יש כאן התרשמות מההשגחה שנתפסת כרע. האם זה רע שנובע מתוך האדם או מהיחס כלפיו? לְמה הכוונה?

אם אני מרגיש רע, הרע יכול להיות גשמית ויכול להיות רוחנית. גשמית זה יכול להיות כל דבר שמנתק אותי מהבורא. עובר עלי או רע או טוב בהרגשות שלי, במחשבות שלי, אבל אם זה מנתק אותי מהבורא, אז לא חשוב באיזו צורה אני מרגיש את זה, טוב או רע, זאת אומרת תענוג או ייסורים, אני רוצה לקבוע יחס אחר להשגחה. האם אני נמצא בהרגשת הבורא יותר, האם אני נמצא בנחיצות להיות עימו בקשר או לא, לפי זה אני בודק.

זאת אומרת, אפילו שאני נגיד מרגיש צורות של ייסורים ואני לא מרוצה ממשהו שקורה לי בחיים, אבל דווקא הדברים האלה מחזיקים אותי וגורמים לי שאני אתחבר לבורא, אז אני כבר נמצא בצד שלו ולא בצד של ההרגשה שלי, ומודה לו על זה שלפחות בצורה כזאת הוא עוזר לי לא להתנתק ממנו, שזה העונש הכי גדול שיכול להיות במציאות כמו שבעל הסולם כותב, ניתוק מההשגחה. אבל אם אני יכול להיות גם בלהודות, כמו שכתוב "כל עצמותיי תאמרנה", עם הבורא בחיבור יחד עם הרגשה רעה כטובה, ועד כדי כך שאני גם מרגיש שזה טוב, אז זה עדיף. זה ההבדל בין להשפיע על מנת להשפיע מעל כל הצרות, שאפילו אין לי חולצה כמו לחסיד שחי ביער, חפץ חסד, לבין זה שעובד בלקבל על מנת להשפיע, שאפילו כל הכלים שלו כבר עובדים בצורה הפוכה.

שאלה: דיברנו על זה שתענוג וייסורים שבאים לאדם הם כמו תרגיל של הבורא שבא לנתק אותו והוא צריך על גבי זה להידבק בבורא. העניין הוא שנקודת המוצא שלנו היא שאנחנו מנותקים מהבורא, אז מה זה נקרא בכלל להיות קשור לבורא, ואיך אפשר להשתמש בתרגילים האלה כדי להידבק בו?

הייתי אומר שהנקודה שאנחנו מבררים את מידת ההתקשרות שלנו לבורא צריכה דווקא להיות כמו שעכשיו אנחנו לומדים שזה אין עוד מלבדו. זאת אומרת, יותר קל בהרגשה מאשר במחשבה, כי "הכול במחשבה יתבררו", ולכן את המחשבות קשה לנו יותר לברר. אבל ההרגשה היא שאת כל הדברים שקורים לי בחיים, מה שלא יהיו, אני מעביר בצורה כזאת שלא חשוב מה אני מרגיש, טוב או רע, למעלה מזה יש לי קשר עם הבורא שזה בא ממנו. ואני משתדל כל הזמן להיות בקשר עימו, ושהקשר עימו יהיה בשבילי חשוב יותר מכל הרגשה טובה או רעה שיש לי בחיים.

זאת אמונה כזאת פשוטה, עממית, אתה יכול לראות את זה בהרבה צורות בבני אדם, שאין עוד מלבדו. אתה שומע את זה מסבתא שלך, לא חשוב ממי, אבל אנחנו מדברים על זה שאנחנו צריכים להגיע למצב שאין טוב ואין רע, אלא הכול בא ממנו, ולכן אנחנו צריכים להשיג את הבורא לא כפועל רעות, אלא כפועל טובות בכלל, לגמרי, ולכן אנחנו צריכים לשנות את עצמנו. כל העניין בין האמונה העיוורת שיש לעם, לעמךָ ולנו, שאנחנו רוצים להשיג את הבורא כפועל טובות ולא כפועל רעות, שהוא מפעיל אותנו בהרגש טוב ורע דווקא כדי שאנחנו נתאמץ ולא ניפרד מההשגחה על פני כל ההרגשות הטובות או הרעות. זאת אומרת, זה מחייב אותי לתקן את עצמי, שאני לא ארגיש את הבורא אף פעם בצורה שעושה איזה רע בעולם. לפי זה אני בודק עד כמה אני דבוק בהשגחה.

לכן גילוי הבורא, גילוי העולם העליון, הוא חובה בשבילנו לא כדי להרגיש את העולם העליון, אלא כדי לא לקלל את הבורא, בוא נגיד כך. שבמידה שאדם מרגיש רע בעולם, רע בחיים שלו, אם הוא רוצה או לא רוצה, הוא בטוח שבזה הוא מקלל את הבורא בכל רגע ורגע. ברגע שאני לא מרוצה לפחות במשהו הקטן ביותר, זה אומר שאני כבר נמצא באי הסכמה עם הבורא, היינו, מקלל אותו.

שאלה: איך אני יכול לתקן את עצמי בדיוק?

"לתקן את עצמי" זה נקרא שאני נכלל בעשירייה, משיג את הכלי, ובמידה שאני נכלל בתוך הכלי, אחרי שאני נכלל בעשירייה, ההתכללות בעשירייה זה שאני כביכול עובר מחסום, נכלל, ואחרי שאני נכלל אני צריך להתחיל להתקשר איתם בצורה של שותפות כך שהכלים שלי והכלים שלהם יתחילו להתאחד. זה כמו בטכניקה שאתה צריך לשבור את ההתנגדות להתכללות. זה נגיד כמו שתי מתכות שאתה מלחים אותן ואתה מחמם אותן עד שהן הופכות להיות נוזלים, ואחר כך הם מתחילים להתערבב והופכים להיות לאחד שכלול משניים. אז כאן זה כל התיקון שלנו, שאנחנו צריכים לשבור את כל המחיצות למיניהן שיש בינינו, בכל אחד ואחד יש הרבה מחיצות, נגיד שזה תרי"ג או תר"ך, וכל אחד בשלו, עד שמתחילים להיות, במשהו לפחות, בעביות דשורש, בגלגלתא עיניים דעביות דשורש אפילו, בצורה הדרגתית, בזה שאנחנו מוכנים להתערבב ולהתכלל עד שאין אני והוא נמצאים בהבדל בינינו בעשירייה, ואחר כך עם כל העולם ועם הבורא.

זאת אומרת, העיקר זה נכונות האדם לאתר בכלל איך הוא יכול לפתוח את עצמו לקליטת הרצונות הזרים, כי דווקא בזה שיהיו בי רצונות זרים ואני אדרוש עבורם תיקונים ומילויים כשהם בי, בזה אני מתקן את הכלי, אז אני הופך להיות בזה "ראש", "ישראל", והכלים האלה שאני מקרב אלי הם הגוף שלי וכן הלאה.

תלמיד: כשהתחלנו את השיחה הבוקר אמרת שהכול תלוי ברמת הביטול מול הבורא. אז מה זה "ביטול"? מול מי אני צריך להתבטל?

כלפי העשירייה. העשירייה תמיד מתעוררת בך ככלי שבו אתה חייב להתבטל, אין אחרת. אתה חושב שאחר כך אין עשירייה? תמיד יש עשירייה, ה-ו-י-ה, תמיד אתה עובד איתה.

תלמיד: כל הבעיה שלי היא להבין את המושג "להתבטל". אני שומע את זה המון זמן, אבל מה פירוש המושג הזה?

שאין בשום דבר מרחק בינך לבינם, שגם הרצונות וגם המחשבות, הכול משותף עד כדי כך, שמצד אחד אתה תמיד עובד כדי לקשור אותם, לטפל בהם, לטפח אותם, לפתח אותם ולמלאות אותם, זה הכלי שמצידך, זאת הה-ו-י-ה, הבורא, הנשמה, ואתה צריך כל הזמן לחשוב איך אתה ממלא אותם עם הבורא. אתה כתר והם כמו ט' תחתונות, ואתה עובד איתם. מצד שני, אתה עובד כנקודת המלכות כי אתה מושך, דווקא לך חסר ולא להם לפי מה שאתה רואה, ואז אתה עובד איתם בצורה כזאת. זאת אומרת, נקודת הכתר שאתה מעביר להם כביכול, נקודת המלכות שאתה עובד בלמשוך את המאור הזה ולהעביר אליהם, זה אתה, והם כל היתר. כל העבודה שלך היא רק למלאות אותם כמו את הילדים הקטנים.

תלמיד: אני צריך לעבוד על האגו שלי? לבטל אותו? מה אני צריך לעשות?

אם צריך אז ודאי שכן.

תלמיד: ממש לבטל את האגו?

אתה בזה מבטל את האגו שלך. איך אתה יכול לטפל בהם אם אתה נשאר עם האגו?

תלמיד: אבל אני לא יכול לבטל את האגו, האגו הוא אגו, אז מה אני אמור לעשות?

זה כל העניין שלנו. איך אני יכול להרגיש את הבורא? אני צריך להפוך את הרצון לקבל שלי בצורה כזאת שזה יהיה מתאים לו, שאז אני ארגיש אותו, אבין אותו. אני לא יכול לקבל אותו בכלים שלי. בכלים שלי אני מיועד לקבל רק את העולם הזה. אחר כך נלמד מהי בכלל התמונה הזאת שאנחנו מקבלים, למה היא נקראת "העולם המדומה".

שאנחנו בכלל לא נמצאים כאן, זה הכול משחק שבנו. אנחנו כאילו נמצאים במציאות שהיא לא מציאות. היא קיימת בנו ואנחנו חיים, קמים, הולכים, עובדים, פועלים, אפילו מתים, נולדים, מולידים, זה הכול לא חי. זה הכול רק נדמה לי, לכן זה נקרא "העולם המדומה".

אבל כדי להרגיש את הרוחניות, אין לנו ברירה, אנחנו חייבים להכין את הכלים שלנו אחרת לא נרגיש אותה. הבורא יכול לעשות הכול חוץ מדבר אחד, שאת העצמאות שלנו אנחנו לא יכולים לקבל מאף אחד, רק אם אנחנו נעשה את זה בעצמנו. אתה יכול להגיד שהוא כל יכול, למה שלא? אבל ככה זה.

שאלה: מהי המהות האמיתית שלנו כעשירייה כלפי הבורא?

ברגע שאתם תהיו בנויים כמו עשירייה, במידה הקטנה ביותר של ההתאמה ביניכם לבורא, שבקשר ביניכם תגיעו למצב שעל פני התרחקות ביניכם תגיעו לאיזו מידת התקשרות שהיא מתאימה לבורא, אפילו במידה הקטנה ביותר, אחד חלקי מאה עשרים וחמש או עוד פחות מזה, אפילו במשהו, כבר מיד תרגישו בתוך החיבור שתשיגו בינכם שהבורא ממלא אתכם, שהוא שורה בכם. נפש דנפש דנפש דעשיה, כמו שאנחנו לומדים מהמאמרים עליית התפילה וירידת [עניית] התפילה. כך הן מידות ההתאמה שלנו.

אנחנו צריכים להבין שיש כאן עניין שלהרגיש את הבורא זה משהו אחר מלהרגיש בני אדם בעולם שלנו. אנחנו לא יכולים בעולם שלנו להגיד אם אני באמת מרגיש אותו, מבין אותו, כי אני לא בניתי בי כלי שהאדם הזה נמצא בי, נגיד שאני מבין אותו. מה שאין כן עם הבורא, כאן ההשגה היא לפי השתוות הצורה. זאת אומרת, חייב להיות אצלי רצון, שהרצון הזה מותאם להעביר לי התפעלות מהבורא. אין לי כאן מילים.

שאלה: אנחנו רואים שתמונת העולם החיצוני היא של עולם שהולך ונחרב יותר ויותר, אפילו כבר מפחיד לפתוח עיתון. האם החיבור בינינו והדבקות בבורא אמורים להביא לשינויים גם בצורה החיצונית של העולם?

זאת שאלה טובה. באמת העולם מתקדם מאוד מאוד מהר לנקודה שבה אנשים יוכלו באמת לראות מה הם החיים שהם נמצאים בהם. מה יש לי לספר? אתם יודעים עד כמה מים ליום מתגלים עוד ועוד אסונות, בעיות, בעיקר בעיות אקולוגיות בטבע, בעיות בחברה האנושית. הבעיה הכללית שקורית כאן, גם בטבע וגם בחברה האנושית, שאנחנו לא מסוגלים לעשות שום דבר.

אם פעם היה מובן שיש לנו כאלו וכאלו בעיות ואנחנו צריכים להתמודד עם זה, אנחנו צריכים לקרר את עצמנו, לחמם את עצמנו, לבנות כל מיני חוקים חדשים בחברה האנושית, לעשות איזו מהפכה בדרך, לעשות משהו עם עצמנו, עם העולם שלנו, עם הקשר בינינו, היום כולם יודעים שנמצאים במשבר, כולם יודעים שההרגשה שלנו היא נכונה, אמיתית, שאנחנו הולכים לאבדון, ויחד עם זה אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר.

הייתי אומר שאף פעם זה לא היה כך. תמיד בכל שלבי ההתפתחות באבולוציה שלנו, של החברה האנושית, היינו כאילו מרגישים את עצמנו בכוח לעשות משהו, לשנות משהו. זה פלא מה שקורה היום, שאנחנו דווקא כאלו חזקים, כאלו מבינים, מרגישים בכל כך הרבה כוחות, טכנולוגיות והכול, ואנחנו לא יכולים לעשות שום דבר.

תראו מה שכותבים לנו אנשי כלכלה, חינוך, רופאים, לא חשוב מי, כולם נמצאים במצב של חוסר אונים בסך הכול, ולכן נראה לי שזה מצב מאוד טוב. זה סימן שמצביע על כך שאין לנו על מי להישען רק על אבינו שבשמיים. אין על מי עוד. ובזה נמצאים אנשים, ואפילו רוח כזו מורגשת בעולם, שאין, לא יכול להיות מאיתנו יותר שום דבר.

ולכן הרגשת חוסר האונים היא הרגשה שמתגברת והיא חייבת להתגבר ואנחנו צריכים לתת לזה תשובה. הסימן שאנחנו מקבלים היום מהבורא הוא דווקא צריך להביא אותנו למצב שכמה שנרגיש את עצמנו בחוסר אונים נוכל יותר מהר להבין את האמת. שהכול ניתן, רק [כדי] להסכים עם ההשגחה העליונה.

שאלה: קודם כל אני רוצה להודיע שבירושלים יש היום חיבור, קבוצת ירושלים זכתה לארח עשירייה מפתח תקווה ומפה נובעת השאלה, מה זאת פעולת הכנעה?

אנחנו מדברים לא על הכנעות למיניהן, שכלפי כל דבר ודבר אפשר להגיד שאתה מכניע את עצמך, את האגו שלך. אלא פעולת ההכנעה היא שאני מוכן לעשות הכול כדי לא להיפרד מההרגשה באיברים ומההבנה במוח שהבורא כל הזמן נמצא כקודם למחשבות והרצונות שלי, לפעולות שלי. אני רוצה להגיע למצב כמו שכתוב, "כל עצמותיי תאמרנה", שהוא נמצא בכל העצמות שלי והוא מנהל אותי וסובב אותי, גם במוח, גם בלב, בכלל בכל מה שאני יכול לתאר. לזה אני צריך לשאוף.

שאלה: אם אני לא יכול לתקן את עצמי, אני צריך לבקש תיקון, להתפלל?

אני לא יכול כל כך לבקש תיקון ולהתפלל אם אני עדיין בטוח שאני בעצמי מסוגל. על זה גם למדנו, ש"אין חכם כבעל ניסיון". ורק אחרי שאדם מתייאש אז הוא מוכן לתפילה אמיתית. מצד אחד. מצד שני, האם אני צריך לעבור על כל אותן ההזדמנויות שיש לי עד שאני מתייאש מהן, רואה מה נולד מזה ואז אני נעשה חכם ואז אני כבר מיואש מספיק כדי לבקש מהבורא? בצורה כזאת זה עובד?

אומרים לא, אלא אני יכול לסמוך על אחרים, אני יכול לבחור את הפעולות הקרובות ביותר ליישום של הדבקות בהשגחה. ודווקא כשאני מטפל בהן, אז אני יכול להפעיל את עצמי בצורה נכונה, לבורא. אבל הכול בסופו של דבר נגמר בבקשה, שאני מתפלל, שאני מבקש, שמתחנן, לקבל איזה טיפול, עזרה. רק זה מציל אותי, "אין אסיר מציל את עצמו מבית האסירים". גם כלפי החברים שעוזרים, שמוציאים אותו משם וגם כלפי הבורא שמציל אותו.

שאלה: גם אתמול וגם היום אתה חוזר הרבה על זה שצריך להגיע להתכללות. מה הקשר בין ההתכללות להשתוות הצורה?

מה הקשר בין התכללות להשתוות הצורה? התכללות זה עדיין לא השתוות הצורה. יש התכללות בכוח, התכללות בפועל. יש התכללות בפעולות, במעשים, במחשבות. יש התכללות בהתאמה. יש הרבה. אנחנו מדברים על התכללות שאני עושה עם הקבוצה, ועד כמה שאנחנו נכללים ומתחילים להרגיש את עצמנו שממש נמצאים לאותו כיוון מחשבה, זו התחלת ההתכללות, התכללות אפס בוא נגיד.

אבל אחר כך אנחנו צריכים לעבוד על זה. כי זה לא התכללות, התכללות זה שמתגלה יותר ויותר רצון לקבל ואני מרגיש כמה שאני לא רוצה ומתנגד ולא מסוגל ובכלל לא נמצא בזה, אני לא רוצה, לא עם החברים ולא עם הבורא. אני בודק את זה, אני רואה שעד כמה שאני לא רוצה להתכלל עם החברים, באותה מידה כוללת, פי תר"ך פעמים יותר מזה, אני לא רוצה להתכלל עם הבורא. אני צריך להאמין שככה זה, כי עדיין אני לא מרגיש, אבל מה שלא יהיה, חוסר התכללות עם החברים הוא מכוון אותי נכון.

איך אני בודק את זה? בזה שכל פעם אני מרגיש איך הרצון לקבל שלי גדל ולא נותן לי לחשוב על האחרים בכלל, אפילו רגע אחד. ועוד יותר מזה, כמה שאני מקלל אותם, כמה שלא רוצה אותם, כמה שהם מפריעים לי, אני רוצה להרגיש את עצמי בודד, לגמרי לא שייך לאף אחד. וכאן כשמתגלים הרצונות והכוונות שהם נגד החיבור, לפי זה אני יכול למדוד מה קורה לי.

לפי זה אני יכול לחלק את הרצון לקבל האגואיסטי שלי לתר"ך פעמים ולראות עד כמה אני נכלל איתם או לא נכלל איתם. עד כמה בזה שאני נכלל איתם אני נותן מקום לבורא שיתלבש בהתכללות שלי עם הסביבה. זו כל העבודה שלנו, ועבודה מעשית.

שאלה: איך מבצעים התכללות? כי אתמול במהלך היום דיברנו הרבה בעשירייה על הצורך, על ההכרחיות בלהתכלל. מה זה למעשה להתכלל?

להתכלל זה נקרא שאני מרגיש על פני כל ההפרעות, חיבור. אנחנו לא כל כך מבינים את זה בעולם שלנו, כי אין לנו ג' קווים. אין לנו מצב שאני נגד, ומצד שני אני עושה בכוח בעד, ומחבר את שניהם למקור העליון, לבורא. אין לנו את זה. אבל צריכים מזה לפחות להרגיש מה הייחודיות שיש לנו ברוחניות. כי כל עוד אני לא מתקשר פעם אחת לזולת אני לא יודע מה זה חיבור. אחר כך בקשר הזה שבניתי עם הזולת, מתחילות להיכנס כל מיני הפרעות, ואני מוכן להמשיך איתן כמה שצריך, ועל פני זה אני מודד את מידות ההתכללות שלי. זאת הייתה השאלה.

זאת אומרת, אם לא היה קו שמאל לא הייתי יכול למדוד את מידת ההתכללות. אבל אני בודק אותה דווקא בין שמאל לימין, הקו האמצעי הוא הקובע.

תלמיד: איך אתה עובר ממצב שאתה נמצא עם הכלי שלך למצב שאתה מתחיל לפעול מתוך כלים משותפים?

זו שאלה נכונה. על ידי צורך, צורך לאבד את עצמו מאין ברירה באחרים. כי אך ורק בצורה כזאת אני יוצא להתאחד עם הבורא. ההתכללות שלי עם הסביבה עומדת ביני לבין הבורא. זה הכלי שלי, זה היכולת שלי לצאת מעצמי. אין מה לעשות.

שאלה: לא יודע איך, אבל אתה בערך תיארת את כל המצבים שלאחרונה אני עובר באופן אישי. עדיין לא ברור לי מה צריך להיות היחס שלי כלפי אותן תחושות שאני מרגיש, כמו שנאה, לפעמים זה עולה עד רמה גבוהה מאוד. איך אני יכול לעלות מעל זה ולהרגיש שהכול מגיע ממנו ושהוא הטוב והמיטיב, כי לפני שני רגעים הכול היה נהדר, אבל שוב פתאום כאילו משהו נפל עלי. מה הגישה הנכונה?

כמו שהחיים שלנו מתחלקים לאין ספור מצבים פרטיים שונים, כמו שאתה חייב כל הזמן לנשום, כמו שיש לך חומרים שמתחלפים, זאת אומרת החיים הם רצף של אין סוף פעולות שחוזרות על עצמן, כמו יום יום וכן הלאה. לכן אני לא יכול להגיד שום דבר חדש, רק שוב ושוב כל הזמן להחזיר את עצמך לחיבור, כל הזמן, עוד קצת ועוד קצת, אבל לשום דבר אחר חוץ מחיבור.

כי מה שקורה בחיבור זה שיש לך התכנסות של כל הכוחות שנגד הבורא. כך הוא ברא את זה. לכן הוא שבר את הכלי, כי בצורה שאתה הולך לחבר את החלקים שלו, בצורה הזאת אתה דווקא משיג אותו. זה לא שאתה מחבר אחד לשני ואז שניהם מחוברים, אלא החיבור עצמו, התפר הזה שאתה בונה, זה בעצם תכונת הבורא שאתה משיג. מצד הנברא כך הוא משיג את הבורא.

ולכן אין כאן להתייאש מעבודה יומיומית שהיא חייבת כך להמשיך. האם אני גומר את החיים עם זה או לא, איך ומה, אני לא שואל. ודאי שאני מבין את המתחילים שרוצים להגיע ושואלים, מתי זה יקרה. אבל באמת הפועל האמיתי לא שואל מתי זה יגמר, אלא ממשיך כל יום מחדש. על ידי זה דווקא נבנה הכלי, בהתכללות עם הסביבה. לא להתייאש מזה, זה יכול לבוא אחרי עשר שנים, אז מה? זאת העבודה.

זה סימן שיש לך נשמה עמוקה, כבדה, מה לעשות. "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". אם אני צריך להיות גדול, אז היצר הרע שלי גדול ובהתאם לזה אני צריך לעבוד, או ההיפך. כל אחד צריך לקבל את מה שיש לו. וברגע שאדם נכנע ומבין שהוא צריך לבצע רק פעולת החיבור, הכול נעשה יותר קל.

שאלה: דיברנו על זה שכשפועלים מתוך כלים כלליים, מתוך חיבור בעשירייה, אנחנו מרגישים את החברים ומפסיקים להרגיש את עצמנו. אז איך או באיזה שלב אני יכול להרגיש למשל שאין עוד מלבדו, שאין עוד מלבד הבורא?

אתה תרגיש את זה לפי הכלי שלך, איך יכול להיות אחרת. כמו שרב"ש כותב, אני מרגיש דבקות עם החברים, ורוקד והקרקע לא עושה כאן שום שינוי, שום מרחק בינינו, ואז אני מתחיל להרגיש שאין שום דבר בעולם אלא רק החברים וכן הלאה. אלה כל הצורות שאנחנו צריכים להשיג. ואחר כך גם לא החברים אלא גוף אחד, גוש אחד ושם מתגלה האור העליון.

מכל הקשרים ואלפי אלפי שינויים שיש בכם בקבוצה, וכמה שאתם תבררו את הדברים, אתם דווקא תהיו מרוצים אחר כך, עם כל ההבחנות השליליות הללו שיתגברו עליכם. מזה נולד לך כלי יותר עשיר, יותר עמוק, ואז בהתאם לזה אתה מגלה את הבורא.

קריין: קטע מס' 6, מתוך "אין עוד מלבדו". אומר בעל הסולם:

"האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך, שהוא דבוק בו יתברך. כלומר, שכל מחשבותיו יהיו בו ית'. היינו, אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו, אל יצא מרשותו ית', כלומר שיש רשות אחרת, שלא נותן לו להיכנס להקדושה, שבידו להטיב או להרע. פירוש, שאל יחשוב שיש ענין כח של ס"א, שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכי ה', אלא הכל נעשה מצד ה'. וזהו כמ"ש הבעש"ט, שאמר, שמי שאומר שיש כח אחר בעולם, היינו קליפות, האדם הזה נמצא בבחינת "ועבדתם אלוהים אחרים". שלאו דוקא במחשבה של כפירה הוא עובר עבירה, אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות וכח חוץ מה', הוא עובר עבירה. ולא עוד, אלא מי שאומר שיש לאדם רשות בפני עצמו, היינו, שאומר אתמול הוא בעצמו לא היה רוצה ללכת בדרכי ה', גם זה נקרא עובר עבירה של כפירה. כלומר, שאינו מאמין, שרק הבורא הוא מנהיג העולם."

(בעל הסולם. שמעתי. א'. "אין עוד מלבדו")

שאלה: כל שיעור בוקר אתה נותן תיאור של תהליך הדבקות עם הבורא דרך דבקות עם העשירייה ואתה נותן את זה במקוטע, לפחות כמו שאני רואה את זה. כיוון שעד לכנס מולדובה נותרו שבועיים, אתה אישית נתת משימה שאנחנו נהפוך לכלי אחד עוד לפני הכנס, השאלה האם אפשר לקבל ממך את תיאור תהליך הדבקות עם העשירייה לא באופן מקוטע אלא באופן מתמשך, מהתחלה ועד לסוף. נגיד הכול מתחיל מביטול, אחרי זה הכנעה והתכללות, אחרי זה איזו התמוססות וכולי. האם אפשר לדבר על איזה תהליך מלא של דבקות שלב אחרי שלב?

אני חושב שלא ניתן כל כך לתאר כי זה עניין רגשי ואנחנו לא נמצאים עדיין במדרגות שאנחנו יכולים לדבר בדרגות העביות, וזכות וקשיות המסך, עיבור, יניקה, מוחין וכן הלאה. אין עדיין אור חכמה, חסדים. אין. ולכן פרגמנטרי, אני מתכוון שכל פעם מתגלה עוד משהו, עוד משהו, עוד משהו, בכל רגע המצבים משתנים ואנחנו צריכים לכן כל רגע לחדש אותם, לחדש אותם כל פעם יותר ויותר.

והעיקר, אנחנו צריכים להיות שמחים בכל רגע ורגע שאנחנו מחדשים את המגע. הבורא מנתק, ושוב מתחדשים, הוא מנתק, ושוב מתחדשים. בזה אנחנו גורמים לו תענוג שהוא כאילו דוחה אותנו ואנחנו מתקרבים, דוחה ומתקרבים. וכך כל פעם יותר ויותר.

אלו שלבי ההשגה, בינתיים, אחר כך הם יהיו יותר מבוררים. זאת אומרת שאין לנו עבודה אחרת, רק לחדש מגע עם הבורא על פני כל ההפרעות. שאין עוד מלבדו, שהכול ממנו, שדרך החברים שם אני מגלה אותו, שם אני נותן לו מקום כמה שיותר ויותר על פני כל ההפרעות בקשר בינינו, להיות בכל זאת בקשר בינינו, עד כדי כך שהקשר הזה הופך להיות אותה רשת שהוא יכול להתגלות.

הדברים ככה מתגלגלים, אנחנו כבר דיברנו הרבה על זה. ובאמת עוד שבועיים כנס ושם אנחנו נשתדל להיכנס לזה בצורה יותר עמוקה ומפורטת.

שאלה: בציטטה שקראנו, כתוב "אדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך שהוא דבוק", וגם בזוהר כתוב שהוא צריך להתאמץ, ואם לא יעלה לו להתאמץ יש לו עונש. מה זה נקרא באמת להתאמץ, להשתדל?

העונש זה ניתוק מהבורא. המצווה זה כל הזמן להתחבר בינינו ובזה לתפוס את הבורא שיתגלה בינינו ולעשות מאמץ כדי לעשות נחת רוח לו, ולהיות מוכנים אפילו שהבורא מתגלה, זה הכול כאילו מאיתנו החוצה אליו, ולא אלינו. כמו שבינתיים כולנו נמצאים בכוונה, בהרגשה, ש"או, שיתגלה סוף סוף, יתגלה, נו מה אכפת לו, למה הוא לא מתגלה" וכן הלאה. אנחנו צריכים להבין, מה, ככה אני דורש לעצמי? אני צריך גם את גילוי הבורא שיהיה על מנת להשפיע, אחרת כל העבודה שלי תהפוך להיות לקליפה.

ולכן צריכים כאן יותר לחשוב. אבל זה מסתדר לאט לאט, אפילו שאדם לא יודע ולא חושב ולא מבין, היגיעה בעצמה פה ושם כשהוא נמצא עם עוד אלפי אנשים זה מאוד עוזר.

תלמיד: מה קובע את המאמץ של האדם, אם הוא יהיה מועיל או לא?

מועיל או לא? זה תלוי בעבודה שלו. הצורה שמועיל או לא זה תלוי בנקודה שבלב, בשורש נשמה. למה?

תלמיד: כי תמיד יש הרגשה שלא מתאמץ מספיק, לא משנה מה אתה עושה.

זה שהוא לא מתאמץ מספיק, האם זה נובע מזה שהוא רוצה מהר להרגיש, מהר לקבל, מהר להתרוקן?

תלמיד: לא. מזה שדווקא מרגיש שאין לו כוחות, אין לו יכולות, הוא מפספס הזדמנויות.

הכול מתברר בתוך קבוצה, אני לא יכול להגיד לך. אנחנו מדברים על משהו שאולי אתה מתכוון למשהו אחר ממני. כל הבעיה היא שאנחנו צריכים לבנות כלי. בית המקדש, מה זה נקרא? זה נקרא כלי, עשירייה שיכולה לכלול בתוכה את האור העליון לפי מידת ההשפעה שבה. אז להתאמץ רק לכיוון זה.

האם אנחנו אולי משקרים לעצמנו ובאמת מתכוונים למשהו אחר. אז למה? אין לי ברירה, אולי אני מתכוון באמת למשהו אחר, אבל מתוך אין ברירה, ומקווה שמתוך זה יבוא התיקון. זה דווקא נקרא מצווה. מצווה זה נקרא שאני רוצה לתקן. חלק מהעבודה שלי שנקרא מצווה זה שאני מעלה את המ"ן לתיקון.

(סוף השיעור)