שיעור בוקר 04.11.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 566,

מז. "במקום שאתה מוצא גדלותו"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 566, מאמר מ"ז, "במקום שאתה מוצא גדלותו".

אומנם זה מאמר קצר, כי כנראה בעל סולם, לא יודע למה, דיבר כאן קצר, נתן כמה משפטים בסך הכול, אבל זה דבר גדול, והוא מסביר לנו דבר מאוד חשוב, שהבורא הוא המקשר דרכו את כל הבריאה. זה בדומה לעולם שלנו, אני צריך להיות בין כולם והמקשר בין כולם, כך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את המערכת השלמה. שכל אחד שנמצא בקשר עם האחרים, אפשר להגיד שהוא תמיד מקבל מכולם ותמיד משפיע לכולם.

אם אנחנו לא מסוגלים לעשות את זה בכל רגע ורגע ולכולם, זו ההגבלה שלנו, אנחנו מוגבלים. אבל בעצם במערכת השלמה צריכה להיות עבודה כזאת. נניח אם נתאר לעצמנו את מערכת אדם הראשון המתוקנת, אז אמנם כל החלקים מטבעם על ידי השבירה הם מנותקים זה מזה, אבל כשהם רוצים לסדר את עצמם, כביכול לתקן את השבירה שהבורא גרם ולכן הם משתוקקים לקשר ביניהם, אז למעלה מהשבירה הם מתקנים את הניתוק ונמצאים בקשר הדדי זה עם זה ללא שום הגבלות, בלי להתחשב בכל הכיוונים ובקושי ובהתנגדות לחיבור, אלא העיקר להחזיר את הכול לחיבור השלם כמו שזה היה לפני השבירה.

ולכן כלפינו אנחנו מחלקים את העבודה הזאת של החיבור לחלק שמגלים את הגדלות ולחלק שמגלים את הענווה. כי אי אפשר לגשת בשני כוחות יחד, כמו שבעולם שלנו יוצא לנו מזה ע"ב ס"ג, אבא ואימא. מצד אחד כוח האבא הוא גדול ושולט וגיבור ונורא, כך אנחנו מתארים את הבורא, מצד שני אנחנו אומרים, שהוא הרחמן, משפיל את עצמו עם הנבראים כדי להיות איתם בקשר, שזה כבר חלק האימא, הבינה, שאין לה בכלל שום עביות אלא רק רצון להיות עם כולם יחד בחיבור.

לכן כל הבריאה מתחלקת כך לשני חלקים, כוח חכמה וכוח חסדים, אבא ואימא, וגם אנחנו צריכים להשתדל בצורה כזאת לבנות את עצמנו, שכל אחד ואחד יהיה כלול גם מכוח האבא וגם מכוח האימא, ואז נוכל לסדר קשרים נכונים בינינו. לרדת למטה לכל חבר וחבר, באותה מידה שבמצבו הוא שבור וכולנו שבורים, ומצד שני שיהיה לנו כוח למשוך את המאור המחזיר למוטב מלמעלה, כוח האבא, אור החכמה, שייתן לנו אפשרות להעלות את החבר מלמטה.

ובמידה שאנחנו מעלים אותו מלמטה למעלה, כך אנחנו מעלים את עצמנו. כלפי עצמנו אין לנו שום התחשבות, רק לפי העבודה הזאת שצריכים לרדת לכולם, להשתוות עם כולם, להתרגש ממה שהם נמצאים, זאת אומרת להתכלל עם החסרונות, הרצונות, התכונות השבורות, ולהעלות אותם ממש יחד. כמו שאפשר לראות איך מצילים אנשים שטובעים בעמקי הים, שקופצים אליהם, מגיעים אליהם, תופסים אותם ואז מתחילים יחד לעלות, כך אנחנו צריכים להשתדל לעשות כלפי כל חבר וחבר.

ובכל חבר ישנם כאלו מצבים והבורא מסדר לנו את המצבים ההדדיים האלו, שאנחנו נוכל כך להתחבק ולהעלות זה את זה וזה את זה, וכך כולנו יחד בסופו של דבר בהתקשרויות רגשיות ובקומוניקציה שכלית ובכוח נוכל להעלות את כולנו יחד לתפילה לבורא, ואז בכוח שלו נעשה את התיקון.

לכן אנחנו צריכים לראות גם את עבודת הבורא עלינו בצורה כזאת, שאם אנחנו רואים עד כמה הוא ברא את הנבראים בצורה שבורה, נמוכה, נבזית, שאנחנו כביכול יכולים לבוא אליו ולהתלונן איך עשית לנו דבר כזה, למה עשית אותנו שפלים כאלו, אנחנו צריכים דווקא ההיפך, להבין את מטרת הבריאה, שדווקא ממעמקים, אם אנחנו עולים למעלה, אז בזה אנחנו רוכשים את כל הכלים ממטה עד למעלה, גם כלים דחכמה, גם כלים דחסדים, ובזה אנחנו מגיעים לעוצמת הכתר, לבורא.

ולכן בזה שהבורא ברא את הנבראים במצב שנראה לנו כל כך שפל, זאת ההכנה הנכונה שמראה דווקא את הגדלות שלו, עד כמה הוא הכין לנו את היכולת, ההזדמנות להכיר את הבריאה מסופה ועד סופה כיתרון אור מתוך החושך, ואז אנחנו יכולים לחבר את המצבים הנמוכים ביותר עם המצבים הגבוהים ביותר. ובפער ביניהם אנחנו דווקא מגלים את גדלות הבורא, לפי עוצמת אהבת הבורא כלפינו, לפי העומק, וכך אנחנו מגיעים למצב שדבוקים בו.

כי אין לנו כוחות להודות, אין לנו כוחות להעריך את האהבה שלו אלינו, בזה שברא בכל הכוחות שלו את הדברים הנמוכים ביותר ונמצא בהם, וגם מוכן ומסוגל ועושה את פעולת ההצלה, שקופץ לעמקי הטבע שברא ומציל אותנו משם לאט לאט לפי הרצון שלנו, והוא מוכן לסבול ודאי פי כמה וכמה מאיתנו. זה כמו ההורים שמסתכלים על התינוק שחולה, עד כמה הם היו מוכנים בעצמם לקבל את החולי והסבל שלו כדי שהוא יהיה בריא.

ככה הבורא. אנחנו צריכים להבין שהוא סובל פי כמה מאיתנו, כי הוא מכיר את כל הקומה שלנו, והירידה, הנפילה שלנו וכל מה שקורה לנו, מצד אחד. מצד שני, הוא גם מבין שהוא חייב לייצב את זה ולעשות את כל הדרך איתנו יחד, כי רק בצורה כזאת אנחנו יכולים לגדול ברגש ובשכל ולהגיע למצב שאנחנו מכירים את כל המציאות מקצה לקצה, ואז נהיה כמוהו. זה נקרא "צער גידול בנים", שכך גם אנחנו בחיים שלנו במקצת טועמים את זה עם הילדים, אבל כלפי הבורא כך היא המציאות האמיתית.

לכן אפשר לדבר על זה הרבה, כי כל הבריאה נכללת כאן בכל המשפטים האלה, "במקום שאתה מוצא גדלותו שם אתה מוצא ענוותנותו". זאת אומרת, שאנחנו יכולים להכיר את גדלות הבורא רק מתוך זה שאנחנו במקצת מכירים עד כמה הוא היה מחויב לברוא מצבים שפלים וסובל מזה, השפיל את עצמו כדי לבנות אותם ונמצא איתנו יחד כדי להראות לנו משהו מהפכיות הצורה מעצמו, ממנו, מהבורא, ולהוציא אותנו משם.

זאת אומרת שכל העבודה שלו זה לא שאנחנו באמת ניכנס להפכיות ממנו, אלא רק במקצת שאנחנו נהיה שם, נתרשם במקצת ממשהו, נפחד מהמצב הזה ואז הוא יוציא אותנו בחזרה. ושוב עושה את זה באיזה סגנון אחר של ירידה, ושוב מוציא אותנו בחזרה. וכך אנחנו לאט לאט על ידי הרבה כאלו פעולות, וזה הרבה מפני שהוא לא יכול בבת אחת לעשות לנו את העבודה הזאת, כי פשוט לא נסבול את זה, אז דווקא באהבה שלו הוא עושה את זה טיפין טיפין, כך, במקצת במקצת, מכניס אותנו למשהו ומוציא, מכניס אותנו למשהו ומוציא. ואז כשאנחנו נמצאים בהרגשה רעה, מוציא אותנו להרגשה יותר טובה, ובהבדל בין הרגשות אנחנו מקבלים שכל. אז בין רגש לרגש יהיה לנו שכל, וכך אנחנו בעצם מתקדמים.

הכול קורה לפי המשפט הזה, "במקום שאתה מוצא גדלותו שם אתה מוצא ענוותנותו", שאנחנו משיגים עד כמה הבורא הוא גדול דווקא בזה שהוא הולך איתנו כמו שדוד המלך אומר, "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי". שבמצבים הכי גרועים אני לא מפחד, אני הולך כי אני יודע, אני רואה, אני מרגיש, אני רוצה לגלות ואני בטוח שאתה עימדי, שבעצם באותם המקומות הרעים ביותר, הגרועים ביותר שקורים, גם שם אתה נמצא, רק אתה לא יכול להראות את עצמך כדי ללמד אותנו שאנחנו נמצא משם את הכלים שלנו, ואחר כך נוכל על ידם לעלות למצבים ההפוכים. זאת אומרת מהענווה, משפלות, לגדלות. וכך אנחנו גדלים.

מז. "במקום שאתה מוצא גדלותו"

שמעתי

""במקום שאתה מוצא גדלותו, שם אתה מוצא ענוותנותו". פירוש: האדם, שנמצא תמיד בדביקות אמיתית, רואה שהשם ית' משפיל את עצמו, דהיינו שהקב"ה נמצא במקומות השפלים." אבל את זה הוא רואה בזכות שנמצא בדבקות תמידית. אם לא בדבקות תמידית כמונו בינתיים, אז הוא לא רואה תמיד שהבורא נמצא איתו בכל מקום, אלא לפעמים כן, לפעמים לא, שגם זה מעורר את האדם להגיע לדבקות התמידית. "והאדם אינו יודע מה לעשות." זאת אומרת הבורא נעלם, ונעשה יותר קרוב. ושוב יותר רחוק, ושוב יותר קרוב. ישנם זמנים שאנחנו בכלל לא מרגישים שאנחנו שייכים לרוחניות, ישנם זמנים שיותר מרגישים, עד שנראה שלנו ש-או, אנחנו ממש נמצאים לפני גילוי הבורא. "לכן כתוב "המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים וארץ". שהאדם רואה גדלות הבורא, ואחר כך "המשפילי", שמשפיל את השמים לארץ. והעצה היועצה לזה, שיחשוב, שאם הרצון הזה מהקב"ה, אין לנו גדול מזה, כמ"ש "מאשפות ירים אביון"." זאת אומרת, זה שאנחנו נרגיש שהבורא לוקח אותנו, זה כמו שאנחנו לוקחים את התינוק ומכניסים אותו קצת למים ומוציאים, מכניסים למים ומוציאים, עד כמה זה נותן לנו ולתינוק שמחה המשחק הזה.

כך גם כאן. אם אנחנו מרגישים שזה הבורא עושה לנו, יכול להיות שפעם פעמיים אני אפחד מהדברים האלה, אבל אם אני מחזק את הקשר שלי עם הבורא, שעל כל התנועות שלי בחיים אני מרגיש שזה הוא שמחזיק אותי והוא שעושה לי את זה, בדברים הכי מפחידים, אז אני מתחיל להיות שמח, כי זה מגיע מהבורא, הוא עושה לי את זה כדי לפתח בי את ההרגשה שזה הוא עושה, וכך אני אוכל להיות יותר דבוק אליו על פני כל הגיחות האלו, למשל פנימה והחוצה מהמים, מהאמבטיה.

ואז יוצא שדווקא בכל מקום, על מה שקורה לי אני מצדיק את הבורא, ומה שהוא עושה זה הכול כדי שאני אוכל לחזק את הקשר שלי עימו.

זאת אומרת, הוא נותן לי הזדמנות להיות בכל המצבים בקשר עימו. עד מתי? עד שלא חשוב לי איזה מצב יהיה, או למעלה או למטה, אלא אני ארגיש שאני נמצא עימו בדבקות התמידית.

שאלה: מה משמעות המשפט המגביהי לשבת המשפילי לראות שמים וארץ".

שהבורא עושה איתנו כל מיני תרגילים בעליות וירידות, וזה יכול להיות לא כמו עם תינוק שמשחקים [איתו] אלא בדברים הרבה יותר גדולים, במשבר כלכלי, במשבר הבריאות או ההיפך, בקשר יפה פתאום שקורה קצת משהו, איזו הפוגה בין הנפילות. זה מה שאנחנו מרגישים על עצמנו.

שאלה: איך להעריך נכון את גדלות הרב שמוריד את עצמו לרמה של התלמידים כדי שנוכל למשוך עוד יותר אור בשיעור?

אם אתם מדברים עלי, אנחנו תמיד צריכים לתאר לעצמנו שנמצאים יחד. וזאת העבודה שלנו ואני לא יותר גבוה מכם ואני יחד איתכם בכל מצב ומצב. וזה נובע מתוך שאני מעריך אתכם ואוהב אתכם, והעיקר בשבילי זה איך שאנחנו יחד, לא אני ולא אתם אלא יחד, נעשה את המספר הנדרש בעליות וירידות כדי להיות רגישים ומבינים במוח ובלב למה שהבורא עושה לנו, כדי להתחיל להכיר אותו. ומתוך ההכרה שאנחנו כך נגדל יותר ויותר, כמו ילדים שגדלים, אנחנו יותר ויותר נכיר מה עושה איתנו הכוח העליון הזה, עד שנתחיל לתאר אותו לעצמנו ברגשות. אנחנו יותר ויותר נתחיל לגלות אותו.

הבורא לא מתגלה בראייה הגשמית שלנו, אלא בהרגשות הפנימיות שלנו, ככל שהן הופכות להיות יותר קבוצתיות, יותר אנושיות, יותר בהשפעה, יותר כוללניות, יותר "מאהבת הבריות לאהבת ה'" מה שנקרא, כך אנחנו נגלה אותו. ואני בזה ממש נמצא יחד איתכם.

שאלה: איך אנחנו יכולים להרגיש את סבל הבורא בשמחה, מעבר לתוכנות האגואיסטיות שלנו שאנחנו לא רוצים לסבול, אבל אנחנו כן מקנאים בגדלות הבורא?

אנחנו צריכים לדבר על זה, לתאר את זה כמו שעכשיו אני מדבר. אנחנו היינו יכולים לקרוא את המאמר הזה ואפילו כמה פעמים מפני שהוא קצר אבל לא להיכנס להמחיש אותו במקצת. אלא מה שאנחנו צריכים זה [להבין] שמדרגת התינוק שמרגיש שמה שעושים איתו הוא לא מבין, ואחר כך במידה שהוא מכיר את ההורים, הוא מתחיל לראות שהם עושים לו דברים כאלה, אז הוא מבין שזה לטובתו ושאת זה עושים לו אנשים שאוהבים אותו והוא אוהב אותם, ויחס ההורים לתינוק זה יחס של אהבה נצחית ושלמה, ויחס התינוק להורים זה אהבה אגואיסטית, ואז בצורה כזאת אנחנו יכולים לתאר את הקשרים האלה כאן.

וגם צריכים להבין שאת המושג "הורים", ומושג "הבורא", אנחנו בונים בעצמנו מתוך זה שאנחנו מתקשרים ובמידה שאנחנו מספרים זה לזה, מדברים זה עם זה, מתארים מי הוא העליון שלנו שעושה איתנו את המשחקים האלו, במידה הזאת אנחנו מתחילים להתקרב לגילוי החברה, הקבוצה, העשירייה ובתוכה, בתוך הקבוצה, בתוכה בלבד כי אין, ללא כלי לא נגלה שום דבר, אנחנו מגלים בתוך החברה את הבורא, את הכוח שמנענע את כולנו יחד, שהוא הראשון מכולם בכל המצבים שלנו. וכך אנחנו מתקדמים.

שאלה: למה יש לנו כל כך הרבה פחד לחשוב על הסבל שלנו כשאנחנו עומדים מול משהו כל כך גדול?

כי אתם לא מחוברים. אנחנו רואים שאפילו אנשים שהם פחדנים, אגואיסטים קטנים ולפי האגו שלהם הם כולם בפחד לא להזיק לעצמם, אפילו שהם נראים לנו הבריונים הכי גדולים, אבל כשהם מתחברים יחד וחושבים זה על זה יחד, הם מעבירים את הפחד שלהם מעצמם לדאגה. ויש הבדל גדול, פחד זה דרגה בהמית ודאגה זה כבר דאגה אנושית, קבוצתית. כך אנחנו מעלים את עצמנו.

שאלה: במאמר כתוב, "האדם, שנמצא תמיד בדביקות אמיתית ... לא יודע מה לעשות". מה זה המצב הזה?

שהוא נמצא בקשר עם הקבוצה ומגלה את הקשר עם מהות הקבוצה הפנימית שזה נקרא הבורא, כי לבורא אין כלי, אין לנו במה לאחוז אותו, אלא כשאנחנו מתחברים יחד אז בחיבור בינינו אנחנו מגלים את הבורא. יוצא שכך אנחנו מגיעים להשגה שלו, "מאהבת הבריות לאהבת ה'". לא יכול להיות שאתה מגלה את הבורא יותר ממה שאתה מגלה קשר, סוג הקשר בין החברים. זה חייב להיות ממש בצורה כזו.

אנחנו עדיין נמצאים בדרך ועוד לא יכולים להסביר לעצמנו, לחייב את עצמנו שדווקא כך זה קורה. כשאנחנו כבר מגיעים למצב שאנחנו בטוחים, כל אחד מאיתנו בפנים, ולא שוכחים שדרך החיבור בינינו, רק כך אנחנו מגיעים לגילוי הבורא, להרגשת הבורא, לדבקות בבורא, זה כבר נקרא שהגענו לדרגת בינה.

שאלה: איך לא לתת לאגו שלי, להרגלים שלי להשתמש בעיקרון לפיו אנחנו כעשירייה צריכים לרדת אל החבר, אל המצבים הנמוכים ביותר שלו?

זה מגיע לנו מתוך זה שאנחנו מדברים בעשירייה על זה, קוראים מאמרים על זה. אנחנו צריכים לארגן עוד איזו עזרה בינינו, אנחנו צריכים לפתוח איזה "דסק", מקום, שאם אני מוצא משהו טוב, קצר, יפה מבעל הסולם ומרב"ש, אז אני יכול להעמיד את זה שם, כמו בלוח מודעות. יתרגמו את זה לכל מיני שפות שנוכל קודם כל להיות בקשר זה עם זה וגם להרחיב את הנושא. אני חושב שכך אנחנו צריכים לעשות.

תנסו לדבר על זה, איך אתם מארגנים, וזה מאוד יעזור לנו. קודם כל זה יביא קשר שזו בעצם המטרה העיקרית בינינו, שאנחנו יותר ויותר נרגיש את הפנימיות של החברים ולא את הפנים, הפרצופים וכך נתקדם. הגיע הזמן שנתחיל להרגיש שאנחנו מתחברים בלבבות ולא שישנו כאן ראש שמדבר של כל אחד ואחד.

שאלה: כתוב כאן שהבורא נמצא במקומות שפלים, איך האדם במקומות השפלים האלה מגלה את הבורא?

רק בעזרת החברים, כי כשהוא יורד למצבים שמרגיש בהם שפלות, ריקנות, חוסר אונים וכן הלאה, במצבים האלה הוא לא יכול, אין לו כוח, הוא בעצמו לא יכול לעלות ממצבים כאלה, כמו שכתוב "אין אסיר מתיר את עצמו מבית האסירים". כמו בעולם שלנו, צריכים לבוא חברים ולעזור לו לצאת מבית הסוהר, לברוח משם, בצורה כזו, רק על ידי קשר. אם אנחנו רוצים להיטיב את המצב שלנו באמת בצורה רוחנית, אז רק על ידי זה שאנחנו נקשרים יותר זה אל זה.

שאלה: האדם מגיע לשיעור באיזה פיזור דעת, בבלבול, בערפול, מה זה אומר שמתוך מקום נמוך כזה הוא מגלה את גדלות הבורא?

סיפרתי לכם איך רב"ש היה קם לשיעור, היה קם כמו לא רואה ולא מבין, הולך כך בכאלה צעדים לשירותים, רוחץ את הפנים שלו, מגיע בחזרה לשולחן, לוקח את החלוק שלו, מתלבש ויושב ליד השולחן, ועדיין שום דבר, לא מדבר איתי, כלום. אני שם לפניו כוס קפה, הוא היה לוקח כך, שותה קצת ועוד קצת, מסובב את הראש ומתחיל לצאת מהמצב.

זה היה מאמץ גדול מאוד, זה לקח לו הרבה מאמצים והרבה זמן עד שהיה מתאושש. כי הוא היה בנפילות מיוחדות, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", ועד שהיה חוזר למצב והיה אומר "נו, נלמד", היו עוברות 10 דקות, אולי רבע שעה. אבל הרגשתי, אמנם לא הייתי במאמצים הפנימיים שלו, אבל באמת ראיתי כנראה מאיזה מעמקים הוא עולה ואז מתחיל להתאושש, לקרוא, לדבר. כך קמים.

תלמיד: אבל אחרי כוס הקפה הזו הייתה איזו תפילה או איזה מאמץ או כוונה פנימית?

אני לא יכול להגיד לך, אפילו אם הייתי יודע לא הייתי אומר, כי אתם צריכים להשיג את זה לבד. אבל על מאמצים חיצוניים אני מספר, מה שהיה ניתן לראות.

תלמיד: בעל הסולם כותב כאן שהאדם מגלה את גדלות הבורא תוך כדי כך, איך אפשר לגלות את גדלות הבורא במצב כזה?

תנסה, אין לי מה להגיד. כל מאמץ ומאמץ שתעשה אתה תראה שזה בכל זאת מקדם אותך. אז ייקח עוד חצי שנה, עוד שנה, אבל בסופו של דבר גם תתחיל לגלות איך עולים מבור עמוק להר גבוה.

שאלה: קודם דיברת על ההרגשה של הבורא. זה לא ברור לי איך אני יכול להגדיל, להבחין בהרגשת הבורא? אני מרגיש הרגשה אגואיסטית נניח כשאני יושב עכשיו עם החברים שלי, אבל הרגשה של משהו מחוץ לטבע שלי, תדר אחר, איך אני יכול לא לטעות ולהרגיש את זה, לזהות בדיוק את הרגשת הבורא?

הדרך הכי נכונה, הכי אמיתית, היא שאתה מחבר את כל החברים לדמות אחת. אני לא יודע איך זה היום במצלמות, פעם במצלמות היה כך, רציתה לצלם, צריך היה לעשות פוקוס, אתה עושה פוקוס כשאתה רואה לפניך, את מה שאתה רוצה לצלם כשתי דמויות, ולאט לאט אתה צריך לשלב אותן כך שיהיו כדמות אחת. אני לא יודע אם היום זה נעשה כך, או לפי הפיקסלים, לפי מספרים, או אוטומטית, אבל אתה מסובב את הדברים האלה עד שמה אתה רואה נעשה מדאבל לאחד, ואז ברור לך שאתה נמצא מול אותו אובייקט שאתה רוצה לצלם, וכשאתה תצלם אותו הוא יכנס ממש בצורה אמיתית לעדשה שלך.

אותו הדבר כאן, עם הבורא זה קצת יותר קשה, כי הבורא זה האור העליון והוא מתפשט ונכנס לספירות עד שהוא מגיע אליך למלכות. לכן אם אתה מצרף אליך כדמות אחת את כל החברים שלך, אם אתה רואה בהם לא דמויות אלא רצון אחד שמשתוקק לבורא, אז זה מכוון אותך בדיוק לבורא, אותך, למרות שאתה מסתכל עליהם איך הם מכוונים לבורא, ואז יוצא שבזה אתה מגיע למטרה, כך דרך הקבוצה, דווקא בזכות הקבוצה, ורק בצורה כזו אתה יכול להגיע לבורא, לזהות אותו ולהתחיל להתקרב.

ודאי שכל פעם במידה שתתקרב תצטרך לסדר את הפוקוס שלך איך אתה יותר ויותר מצליב את כל החברים כדמות אחת, ומזה בעצם יוצאת לך, בסופו של דבר, דמות הבורא. זה נקרא שהבורא עומד אחרי החברים, שאתה מחבר אותם יחד, ושאתה באמת מגיע אליו. עד שתגלה בכל החברים, את כל התכונות השונות, המנוגדות, ובכל זאת תחבר אותם יחד, עד שיוצא לך שאתה, החברים והבורא נעשים כאחד, זה גמר התיקון שלך.

שאלה: הפוקוס הזה הוא הגישה שלי ביחס לכל חבר? הכוונה לתת זה השינוי שאנחנו צריכים להוסיף בינינו?

כן, זה שאני רוצה להתחבר עם כל חבר וחבר בלי לקחת בחשבון את כל התכונות הגשמיות שלו, אלא רק את הנטייה שלו לגילוי הבורא, זה נקרא שאני מתחבר עימו.

שאלה: לפי הטקסט שאנחנו קוראים, לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים לתת יותר לחברים, לעשירייה, אבל לא יכולים לעשות את זה במעשה ואז אנחנו מרגישים מין מצב של שפלות. האם שם הבורא יכול להתגלות ולתת לנו כוח ולדחוף אותנו לקראת המטרה?

את כל התנאים לחיים הגשמיים שלנו גם מסדר ומייצב הבורא, ואם אנחנו לא מסוגלים לעזור אחד לשני בצורה גשמית, אז כך גם צריך להיות מצידו. העיקר בשבילנו זה שנהיה מחוברים מה שנקרא "בלב ונפש", זאת אומרת ברצון שלנו, בהשתוקקות דרך חיבור לגלות את החיבור של כולם בעשירייה שזה הכתר, הכוח העליון. בדברים הגשמיים שאנחנו לא יכולים כל כך לעזור אחד לשני נעשה כמה שאפשר, אבל העיקר שאנחנו כל הזמן נהיה בהתקשרות בינינו ודרכנו לבורא. בכל זאת לא לשכוח שהבורא זה המהות הרוחנית שמתגלה אחרי שאני מחבר את כל הקבוצה שלי לאחד, כמו באותה הדוגמה עם הפוקוס במצלמה.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים להתכלל בתכונות של החבר ולהציל אותו מהים כשהוא טובע. מה זה נקרא להתכלל בתכונות השבורות של החבר ולהציל אותו, איך זה קורה?

קודם כל אתה צריך בתפילות שלך להציל את כל החברים ולהעלות אותם כמה שאפשר. להתפלל עבורם. אם אתה מתפלל עבורם בזה אתה עושה טובה, נחת רוח הכי גדולה לבורא, כי אין לך עם מה לפנות אליו, מה תיתן לו? אלא רק אם אתה מתפלל עבור החברים.

תלמיד: אז אני לוקח את החיסרון של החבר ומעלה אותו בתפילה לבורא?

כן. כמה שאתה יכול, זה נקרא "איש את רעהו יעזורו".

תלמיד: ואם החבר לא מגלה את החיסרון שלו, לא רוצה עזרה?

אתה לא צריך בכוח לגלות את החיסרון שלו, אתה צריך לגלות את החיסרון שלך לעזור לכל החברים ולחבר אותם לבורא. אתה לא צריך ללכת אליו ולפתוח את החסרונות שלו, ככה לא עושים, אלא הכול תלוי בכמה שאתה משתוקק לזה.

תלמיד: אז ככל שאני אשתוקק לזה, ככה אני מגלה יותר חסרונות?

אתה לא צריך לגלות חסרונות של החבר, אתה צריך לגלות את החסרונות שלך לעזור לחבר.

שאלה: כתוב שאדם נמצא בדבקות אמיתית עם הבורא. איך אני יכול לדעת שאני דבוק בו לנצחיות?

אם אתה מחובר עם הקבוצה בצורה כזאת שאתה לא מרגיש שום הבדל ביניכם, אז זה נקרא שבאותה המידה אתה נמצא עם הבורא.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים בכל זאת לחבר את הנטיות של החברים לבורא. לגלות אותם ולחבר אותם. אז איך אנחנו מאתרים את הנטייה הזאת של החבר לגילוי הבורא? זה משהו שאני מאתר אותו בכלים שלי, או שזה משהו שגם נפתח מלמעלה?

כמה שאני יכול לפי ההרגשה שלי. וכשהם נמצאים בנטייה לחיבור בינינו ולבורא, אני רוצה לחבר את כל הנטיות האלו במאמץ שלי לבורא. וכך כל אחד ואחד מאיתנו.

תלמיד: אבל זה דבר מאוד פנימי, קשה לראות.

כן, זה פנימי.

תלמיד: בזכות זה שאנחנו מחצינים את הנטיות הפנימיות שלנו כלפי החברים, ואנחנו מראים דוגמה, לפי זה אנחנו מתפעלים מהנטייה הזו?

לא, אפילו בלי דוגמאות. בינתיים זה יכול להיות דוגמאות, אבל בינתיים, אחר כך זה הכול נעשה בצניעות.

שאלה: אז איך אני יכול להרגיש את הנטייה הזאת, לחוש אותה שאני אוכל לעבוד איתה?

אם תעשה מאמצים, אתה תתחיל להרגיש. אין דבר כזה שאדם לא יכול להרגיש, אם הוא עושה מאמצים.

שאלה: המאמצים הם לנסות לעזור להם ואז מתגלה לי הנטייה הזו?

לנסות לתאר אותם שהם עומדים בליבך.

שאלה: איך האדם צריך להשפיל את עצמו כלפי הבורא דרך העשירייה, איפה ההשפלה הזאת באה לידי ביטוי בעשירייה?

בזה שהוא רוצה לעזור לכולם, והוא מרגיש שהוא מוכן לשרת את כולם רק שיתחברו, ורק בחיבור שלהם יתקרבו יותר למרכז החיבור, שזה בעצם הבורא. אנחנו בונים אותו, אנחנו עושים את המושג הזה "בורא", הוא לא קיים. הוא קיים רק בתנאי ובמידה שאנחנו בונים אותו. כתוב, "אתם עשיתם אותי".

תלמיד: למה אי אפשר לגלות את הבורא בלי להרגיש שפלות?

כי אין לך כלי.

שאלה: הבורא מתגלה לנו כמו גדלות החברים מחוצה לי וכמו השפלות שלי, חוסר היכולות שלי, חוסר הכוח שלי?

הבורא מתגלה מתוך ויתור של האדם מכל וכל, ואחרי כל הוויתורים שאני מוכן לעשות, אני מגלה אחרי זה את הבורא. זה לא בצורה כמו שאני רואה את הדמויות בעולם שלנו, זה מתעלה מתוך פנימיות הוויתור.

שאלה: האם אנחנו יכולים לבקש מהבורא שייתן לחברים הזדמנות להרגיש את גדלותו?

כן, את זה אנחנו כן יכולים לבקש, אומנם שיהיה לנו ברור, שאנחנו יכולים להרגיש את גדלות הבורא רק במידה שאנחנו מתבטלים. "במקום שאתה מגלה שפלותו, שם אתה גם מגלה את ענוותנותו". אז לתת את זה לשני זה לא אפשרי, אבל להתפלל עבור החברים - אפשר.

שאלה: לא משנה איך ואיזה מאמצים אני עושה, איזו עבודה אני מבצע, אני לא אהיה מסוגל להרגיש את הבורא, אם אני לא ביחסים טובים עם החברים, כמו העשירייה, או לפחות עוד בן אדם אחד, לפחות נקודה אחת נוספת שבלב, שהיא נקודה שבלב?

כן, אם אתה לא יכול להתבטל כלפי החברים, אז אין לך כלי לגלות את הבורא, כי הבורא עומד אחרי החברים.

שאלה: איך אנחנו מחברים את כל העשירייה לאחד באופן פרקטי?

תדברו על זה, זה עניין של שליטת האדם על הלב. על הלב שלנו בוודאי שאנחנו בעצמנו לא שולטים אז אנחנו צריכים למשוך לכאן את הכוח העליון, אנחנו צריכים לפנות אליו, ולפנות אליו כפעולה קבוצתית, זה נקרא לעשות תפילה קבוצתית.

אז אנחנו צריכים לקבוע, שאנחנו פונים לבורא ומבקשים ממנו שיבטל את האגו שלנו וייתן לנו אפילו במקצת להרגיש את עצמנו קרובים זה אל זה. לא בצורה גשמית, בלי פרצופים, ובלי הכרת הגוף, ובמרחק בין הגופים וכן הלאה. אלא רק בצורה פנימית, בהשתוקקות שלנו לבורא אנחנו צריכים קודם כל לפתח בנו השתוקקות לחיבור בינינו, ובחיבור בינינו אנחנו צריכים לפתח השתוקקות לבורא, ככה, זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'".

שאלה: כתוב "גם כי אלך בגיא צַלמוות לא אירא רע" ואמרת שהבורא נותן לנו הזדמנות להיות בכל המצבים, לא חשוב אם אני למטה, או אני למעלה, מה זה נותן?

אתה מזייף במה שאתה אומר, כתוב "גם כי אלך בגיא צַלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי, שִׁבטך ומשענתך הֵמה ינחמוני."¹

זו עיקר הסיבה למה הוא לא מפחד. הוא לא מפחד לטעות, ולא משום דבר. אלא ההיפך, הוא מעלה את המצב הזה, כי דווקא על ידי זה שהוא הולך ויש לו פחדים, וחרדות, וכישלונות בדרך, ורוצים להסתיר אותו, להסיר אותו, ולזרוק אותו, הוא לא מפחד, בגלל שעל ידי כל ההפרעות האלה הוא עוד יותר מתחזק בבורא, "לא אירא רע כי אתה עימדי ".

תלמיד: איזה מצב זה, שאני צריך להצדיק אותו?

זה המצב של דוד המלך לפני שלושת אלפים שנה, שהוא כותב עליו.

תלמיד: אני צריך להגיע למצב שאפילו שרע לי, להגיד שלא רע לי?

שאתה מודה על זה שיש לך את המצבים הרעים האלה, כי דווקא הם מכוונים אותך לבורא. אז הם מצבים רעים או טובים? אתה הולך לפי ההרגשה שלך שאתה מפחד, או לפי המטרה שלך שאתה מתקרב לבורא, עוד יותר אוחז בו.

תלמיד: מושכת אותי המטרה להיאחז בו, ואפילו שרע לי אני אומר לא, לא רע לי.

אז לא רע. כשאתה מפחיד את הילד ואז הוא רץ אליך, אתה חושב שהוא נכנס לסכנה ואז אתה מפחיד אותו והוא רץ אליך כדי להתחבא בך, אז אתה עושה לו רע? אתה מציל אותו, אתה מלמד אותו בזה.

תלמיד: אתה אומר בעצם שצריך להיות מעל הדעת?

תתחבא בקבוצה בקיצור, ואז תראה [שהכול] בסדר. בסופו של דבר זה בעצם המצב הסופי של כולנו, להתחבא בקבוצה זה נקרא להתבטל בקבוצה.

שאלה: אם העשירייה מגלה שעשירייה אחרת נמצאת בירידה, במה אפשר לעזור להם?

רק בדוגמה, ולעורר כאלו מצבים כמו שאנחנו עכשיו עושים בזמן השיעור. שכולנו נדבר, כולנו נתכלל, וכך נלמד זה עם זה.

שאלה: מהי הנחמה ב"שבתך"?

שאני מחובר, אין כאן שום דבר אחר.

שאלה: האם כאשר אנו נמצאים במצב של ירידה הבורא משפיל את עצמו כלפינו, כדי להראות לנו את ענוותנותו ובו בזמן את גדלותו?

כן. ודאי שרק ממצבים שאנחנו מתעוררים, ואנחנו מתעוררים רק מזה שרע לנו, אז קודם חייב להיות איזה מצב אנוש, ללא שום תקווה, ואז בצורה כזאת אנחנו יכולים לשמוע מה רוצים להגיד לנו.

שאלה: איזו עבודה בגילוי החיסרון נעשית על ידי השכל ומה נעשה על ידי האור?

מה שנעשה נעשה. אין בזה הבדל ולא חשוב לי.

שאלה: שמעתי שהבורא ברא את הדברים הנמוכים ביותר ושהיה חייב לברוא אותנו כך. מה או מי הכריח את הבורא לברוא אותנו כך?

מטרת הבריאה להביא את הנבראים לדרגתו.

שאלה: איך להגיע לדבקות תמידית עם הבורא?

על ידי מה שאנחנו מדברים בינינו עכשיו.

שאלה: מה זה אומר "מעפר ירים אביון"?

מהדרגות הכי נמוכות, מהמצבים הכי גרועים, דווקא משם אנחנו מגיעים למצבים הכי גדולים. אומרים שלפני גמר התיקון, העלייה האחרונה, תהיה הנפילה הכי גדולה, ובכלל יהיו המצבים הכי גרועים.

קריין: "שמעתי מ"ז", "במקום שאתה מוצא גדלותו".

מז. "במקום שאתה מוצא גדלותו"

שמעתי

"במקום שאתה מוצא גדלותו, שם אתה מוצא ענוותנותו".

פירוש: האדם, שנמצא תמיד בדביקות אמיתית, רואה שהשם ית' משפיל את עצמו, דהיינו שהקב"ה נמצא במקומות השפלים. והאדם אינו יודע מה לעשות. לכן כתוב "המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים וארץ". שהאדם רואה גדלות הבורא, ואחר כך "המשפילי", שמשפיל את השמים לארץ. והעצה היועצה לזה, שיחשוב, שאם הרצון הזה מהקב"ה, אין לנו גדול מזה, כמ"ש "מאשפות ירים אביון"." אנחנו צריכים להתייחס לכל המצבים שלנו, שאם אנחנו מקבלים שהם כולם באים מהבורא, אז אנחנו צריכים להתייחס לכל המצבים האלו כמו למצבים שלמים, שכולם מכוונים למטרת גמר התיקון כדי להביא אותנו לזה.

לכן אנחנו צריכים לעבוד על עצמנו כדי לקבל כל מצב ומצב כמצב מושלם, ולא חשוב באיזה מצב אנחנו נמצאים, "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי." אם אדם עובד על זה שהוא תמיד דבוק בבורא, "כי אתה עימדי", אז אפילו שהבורא מעביר אותו בכל מיני מצבים שזה גיא צלמוות, משהו נורא, הוא לא מפחד, הוא מקבל את הדברים האלה דווקא ההיפך, כמצבים טובים, מיוחדים, נעלים.

"מקודם צריך שאדם יראה, שיהיה לו חיסרון. ואם אין לו, צריך שיתפלל על זה, מדוע אין לו. כי זה שאין לו חיסרון, הוא מטעם מיעוט הכרה. לכן בכל מצווה צריך שיתפלל, מדוע אין לו הכרה, שאינו עושה המצווה בשלמות, דהיינו שהרצון לקבל מכסה, כדי שלא יראה האמת. שאם הוא רואה, שהוא במצב כל כך שפל, אז בוודאי לא ירצה להיות במצב הזה. אלא שבכל פעם ופעם יתאמץ בעבודתו, עד שיבוא לכלל תשובה, כמ"ש "מוריד שאול ויעל".

פירוש: כשהקב"ה רוצה שהרשע ישוב בתשובה, עושה לו את השאול כל כך בשפל, עד שרשע בעצמו אינו רוצה להיות כן. לכן צריך שיתפלל בתחנונים, שהקב"ה יראה לו האמת, על ידי שיוסיף לו את אור התורה".

שאלה: מאיפה יש למי שכתב את זה כאלה כוחות התגברות, הוא בטוח שהבורא בא ועוזר ושהכול יסתדר, המטרה אצלו היא חזקה, מכוונת, למרות כל מה שקורה לו?

אתה מבין שהם נמצאים במצב אחר ממך?

תלמיד: אני לא האיש שכתב את הספר, אבל יש שאיפה להגיע לשם.

אתה מבין שזה אפשרי רק אם תבקש, מה חסר לך כדי לבקש?

תלמיד: אני רוצה לחבר אותם, להשפיע להם, להרים אותם, אבל אין את כוחות הגבורה האלה שמתוארים כאן, שהבורא איתך גם אם הוא מפיל אותך, מאיפה תחושת הביטחון הזו?

תעשה מאמצים בנתינת דוגמה, כך הם יבינו שצריך לעשות כמוך, תן להם דוגמה.

תלמיד: ואם הם לא מגיבים? אתה רואה שהם לא מגיבים.

זה לא שהם לא מגיבים, הבורא מסדר כך שאתה תראה שהם לא מגיבים, תנסה להרגיש את עצמך מול הבורא.

תלמיד: אני מסכים. נותנים מאמצים ועושים.

אז מה הבעיה?

תלמיד: אין תגובה, אין את החיבור הזה שאתה מדבר עליו, זה לא הולך, אנשים נחלשים, זה לא עובד כמו שכתוב בספר.

זאת אומרת, שאתה דורש מהבורא שהוא יעשה איזה פעולות.

תלמיד: זה לא כמו שכתוב כאן בדיוק, שהוא בא, מרפא, והכול בסדר.

מה אפשר לעשות?

תלמיד: זה נמשך המון זמן.

בעל הסולם טעה, זה מה שאתה רוצה להגיד? אין לנו ברירה, אנחנו צריכים להשתדל לצייר לעצמנו תמונה אמיתית, ועד כמה אנחנו יכולים להיכנס לתמונה האמיתית הזאת.

שאלה: איך מעוררים אותו לעזור בפועל, שזה יקרה כבר?

תעשה מצדך מה שאפשר ותפנה אליו שיעזור. כי בטוח שכשאתה תעשה מה שאתה חייב לעשות אתה תראה שיש איזה חלק שאתה לא יכול לעשות, לא יכול לבצע.

תלמיד: אני רוצה כמו שכתוב, שהוא יבנה את הבית, שישמור על העיר, שישכון בתוך הטומאה, רק שיעשה כבר. מה הבעיה? אנשים רוצים.

הבעיה היא שאתה צריך להשתתף בזה. כמו שמביאים לתינוק קוביות והוא צריך לבנות, והוא יושב ובוכה למה הביאו לו קוביות ולא בית שלם. שיתחיל לבנות כך או כך ויראה שוב ושוב שזה לא יוצא. מתי הוא פונה? כשרואה את עצמו שהוא לא מסוגל. ובאמת מתי הוא צריך לפנות? כאשר הוא יוכל להבין את התשובה של הבורא. הבורא יראה לו "היית צריך לעשות את הקובייה הזו כך ואת זו כך, ואז זה יוצא", אז הוא צריך לפני זה לטרוח הרבה כדי לפתח את השכל שלו, את החסרונות שלו כדי להבין את התשובות של הבורא. זו כל העבודה.

תלמיד: אתה רואה את מי שלידי? אני רוצה לחזק אותם, להגדיל אותם, לטפל בהם, לאהוב אותם ומה שכתוב פה לא יוצא בפועל.

למה לא יוצא?

תלמיד: כי לא באה ממנו שום תשובה. הוא רק מחליש אותנו, מפצל אותנו, כבר חודשים.

כי אתה כנראה דורש מהם משהו.

תלמיד: נכון.

למה?

תלמיד: לא לבקש?

מה אתה צריך לבקש? אתה צריך רק לעורר את הלב שלהם במידה שאתה מסוגל. למה אתה בא בדרישה למישהו? רק לעורר אותם, להעלות אותם, שיתפעלו יותר, שירגישו יותר. אבל לא בלחץ, בלי ללחוץ, בלי כוח. "דברי חכמים בנחת נשמעים". מתי? זאת שאלה, אבל בסופו של דבר זה יסתדר.

שאלה: מהם המצבים וההזדמנויות שאנחנו צריכים להשתמש בהם בשביל להתבטל כלפי החברים, שאסור לי לאבד אותם? ולמה בזה אני אתקרב להרגשה של אחד כמו הבורא?

אני צריך להשתדל בלב שלי, אפילו לא בצורה פיזית אלא בלב, אני רוצה להתחבר בלב שלי עם החברים ולתמוך בהם שנהיה כולנו כאחד, בלב אחד, זה נקרא "כאיש אחד בלב אחד". לא בשום לחץ חיצוני פיזי אלא רק על ידי מאמץ בלב שלי.

אם אני רוצה לעשות פעולה רוחנית אז אין לי שום כלים אחרים, אני לא יכול לא בידיים ולא ברגליים, ולא בשום פקודות שאני אכתוב להם, ולא על ידי שום לחץ. הלחץ צריך להיות מהלב שלי עליהם, כשלילי, כחיובי, אבל מתוך הלב שלי בלבד, וכך אני רוצה להפעיל אותם לחיבור בינינו יחד לבורא. סך הכול אני פועל בכוח האהבה כי אני רוצה להביא את כולנו לחיבור ובחיבור אנחנו מגלים את התוצאה שבה אנחנו יכולים לגלות את הבורא.

שאלה: כשחבר נמצא בירידה, איך אנחנו נצליח לעזור לחבר להיות נוכח כל הזמן?

קודם כל כולנו צריכים להתפלל, לבקש מהבורא שיאיר קצת לחבר הזה באור העליון. מפני שאנחנו מתפללים ויש לנו חיסרון אז אנחנו נעשים לצינור שדרכו האור העליון מגיע מהבורא לאותו החבר. זה נקרא "המתפלל עבור חברו זוכה תחילה", קודם כל צריכים לעשות כך.

שאלה: יש איזו סתירה במאמר. כתוב שאדם שנמצא בדבקות תמידית עם הבורא, הוא רואה שהבורא נמצא במקומות שפלים, נמוכים. ואחרי זה כתוב שאדם קודם כל צריך לראות שיהיה לו חיסרון. איך אדם יכול להיות בדבקות עם הבורא, ובמקביל לראות שיש לו חיסרון? כאילו נראה שהבורא נותן איזו מקדמה או משהו מראש בחינם.

הבורא לא צריך לתת שום מקדמה, כי להיות בדבקות עם הבורא אתה יכול במידה שאתה לא צריך כלום. הדבקות מתחילה מזה שאתה נמצא כעובר בתוך הבורא, אין לך מה לדרוש ואין לך מקום לדרוש כי הפה סגור, ואתה נמצא בקבלה מהבורא של כל דבר שאתה צריך כדי להתקיים. אם אתה מסתפק בזה רק כדי להיות בקשר עם הבורא אז אתה כבר נמצא בעיבור, בעליון, תנסה.

תלמיד: אבל האדם קודם כל צריך לעבוד כדי להגיע למדרגה הזאת, לפני שאתה בכלל יכול להתחיל לדבר על איזו תוספת או חיסרון שאתה מתפלל עבורו. אנחנו מדברים על מצב שאתה כבר נמצא באיזושהי מדרגה, זה צריך להיות לפני שאתה מודע לזה שהוא משחק איתך, שמראה לך את כל המצבים האלה. לפני כל זה אתה צריך להיות בדבקות לפחות באיזושהי מידה קטנה, ראשונית.

לא, אתה צריך לפני זה רק להיות בידיעה שהדבקות התמידית זו המטרה שלך ואתה רוצה להגיע עכשיו לפחות לתחילת הדבקות. וזה קורה אך ורק על ידי ביטול, כמו שאתה טיפת זרע בתוך הרחם, שאתה מבטל את עצמך ולכן אתה נמצא שם.

תלמיד: מה החיסרון שאדם צריך להתפלל עליו?

שיהיה לו כוח להגיע לתוך הרחם. אתה ראית בסרטים איך הזירעון מגיע לתוך הרחם, עם מה הוא מגיע? הוא נלחם על כך שרק להיות דבוק בעליון, זה מה שהוא רוצה. כל היתר שמפריעים לו, שנמצאים עימו בתחרות, יש שם עוד מיליוני זירעונים כאלה, אלה הרצונות המקולקלים שלו. והוא רוצה להגיע לעל מנת להשפיע ולבטל את עצמו בכל הכוח ולכן הוא מגיע ונכלל שם, נדבק לרחם. מהי הדבקות ברחם? הרחם כולו זה על מנת להשפיע ודווקא בגלל שהוא נלחם עם כולם ומגיע לשם, הוא מתפטר בדרך מכל הרצונות האגואיסטים שלו שיכולים להיות ואז הוא היחיד שמגיע וכל היתר, שהם הרצונות האגואיסטיים שלו לא מגיעים, וכך הוא נדבק ומתחיל להתפתח. זה מה שאנחנו צריכים.

שאלה: דיברת בהקדמה על הייסורים. מה הסבל שהבורא סובל עבורי? דימית את זה להורים שסובלים עבור הילד. אבא שלי היה אומר לי שהכאב שלו גדול יותר מהכאב שלי, אבל אני לא הרגשתי את הסבל שלו. אז איך הבורא יכול לסבול? הרי הוא ברא אותנו והוא גם יודע מה תהיה התוצאה, שבסוף הכול יהיה טוב.

הבורא סובל, וזה שהוא נמצא למעלה מהזמן אתה יכול להגיד שאולי זה תירוץ אחד, אבל התירוץ השני הוא שהבורא הוא דרגת בינה, והיא נמצאת בשלמות אפילו שכולה נמצאת בחיסרון. אנחנו לא יכולים להבין את זה, אבל פעם נגלה. הדרגה הרוחנית אפילו שהיא כולה בחסרונות, היא בכל זאת נמצאת בשלמות. איך יכולים להיות שני הדברים האלה ביחד? אנחנו נגלה ונבין את זה. דווקא החסרונות הגדולים ביותר מתגלים לקראת גמר התיקון, ומשלימים אותם רק בזה שעולים מעליהם לאמונה למעלה מהדעת, לדבקות בבורא. בעולם שלנו אנחנו צריכים לפתור את הבעיות באותו מקום שבו נמצא החיסרון, בעולם הרוחני אנחנו פותרים את הבעיות למעלה מהמקום שבו מופיע החיסרון, זאת אומרת, בדרגת ההשפעה שלמעלה ממנו.

שאלה: על איזה מצוות מדובר במאמר?

רק על מצוות חיבור, אהבה, לא יותר מזה. מצווה אחת יש לנו. כמו שבעל הסולם כותב במאמר "מצווה אחת".

תלמיד: איך יכולים להגיע להכרה של החיסרון, אם האגו שלי מסתיר לי את האמת?

האגו לא מסתיר את האמת. אין בעולם דברים שמפריעים אלא כולם עוזרים. אנחנו חייבים להתגבר עליהם כדי לגלות את האמת, והם פשוט חייבים להפריע לי כדי שאני אגלה, כדי שאני אבין את האמת.

שאלה: איך אנחנו יכולים לראות שהבורא משפיל את עצמו, אם אנחנו בונים את הבורא?

אנחנו קודם כל מדברים על האור העליון שנמצא במנוחה מוחלטת, ומהמצב הסופי שהוא ממלא את כל המציאות הוא משפיע עלינו. זה כלפי האור העליון. כלפי הבורא, שאתה בונה אותו, עושה אותו, מתוך זה שאתה בונה מהאור העליון את הכוח שנקרא "בורא", אתה בונה אותו בתוך עצמך. זה כבר משהו אחר.

הבורא נקרא "בוא וראה". אתה בונה כוח השפעה, חיבור, אהבה, ואותו אתה מגלה בהתאם למה שאתה מסוגל לבנות בכלים שלך. אבל למעלה ממנו יש לנו אור עליון שברא את כל המציאות ומחזיק את כל המציאות, וזה לא אותו הדבר, זה לא הבורא. הבורא הוא כלפיך, והאור העליון הנמצא במנוחה מוחלטת הוא למעלה מהבורא. זה תלוי על מה אתה מדבר. אל תתבלבל בזה.

שאלה: ציטוט מהמאמר "מקודם צריך שאדם יראה, שיהיה לו חיסרון. ואם אין לו, צריך שיתפלל על זה, מדוע אין לו. כי זה שאין לו חיסרון, הוא מטעם מיעוט הכרה.". מה הסיבה שיש מיעוט הכרה?

זה שהאדם לא יכול לבד לגלות את כל התנאים לגילוי הבורא, להתייחס אפילו לבורא בצורה שלמה ונכונה, אלא הוא כבר חייב להיות בנטייה לחיבור בתוך הקבוצה שלו, והוא צריך לגלות מה יש לו בעד ונגד החיבור ביניהם.

תעשו רשימה, "זה מה שחסר לנו בחיבור בינינו, וזה מה שאנחנו כבר משיגים לאט לאט", וכך תבדקו את עצמכם בצורה מעשית, ואז לאט לאט יהיה לכם ברור איפה אתם נמצאים.

שאלה: למה כל כך קשה לנו לזכור או להרגיש שהוא טוב ומיטיב? האם זה בעצם מה שעושה הרצון לקבל?

הבעיה שלנו היא שאנחנו מתבלבלים בין השכל והרגש. אנחנו מוכנים לקבל בשכל שהבורא הוא טוב ומיטיב, אבל כשבא הרגש והוא לא בדיוק כטוב ומיטיב, זה מוחק לנו את הכול. לכן את כל המושגים הרוחניים אנחנו יכולים באמת לקבל, להרגיש, לאתר אותם, לייצב אותם רק בתוך החיבור בינינו. כי כשכל אחד מוסיף משהו לסך הכול בקבוצה, בזה אנחנו בונים מושג בקבוצה שכבר לא נעלם. אנחנו כבר מחזיקים אותו כמו שמחזיקים כדור באוויר. עומדים עשרה חברים ומשחקים בכדור, וכל אחד ואחד משתדל למסור לשני בצורה יפה ונכונה, ולכן מובן שהכדור לא ייפול אף פעם. בצורה כזאת אנחנו צריכים לדאוג שכל הזמן נחזיק את עצמנו, ובזה נחזיק את הקבוצה.

שאלה: בעל הסולם כותב ש"עושה לו את השאול כל כך בשפל, עד שרשע בעצמו אינו רוצה להיות כן." למה הבורא מאלץ את האדם לברוח מאותו מצב שפל ונמוך? כי לפני זה אמרנו שאנחנו צריכים לקבל כל מצב שכביכול הוא המצב הכי טוב. מה בכל זאת המאמץ הנכון במצב הנמוך והשפל, לבקש שהוא ישתנה, או לבקש כוח להסכים לראות אותו כמצב הטוב ביותר?

אנחנו צריכים בכל מצב ומצב להשתדל להיות קשורים זה לזה. ובמידה שאנחנו מבררים את הקשר בינינו עד כמה הוא טוב, במידה הזאת אנחנו כבר יכולים להבין כמה הקשר הזה מטרתי וכך נתקדם.

שאלה: באיזה כלים בתוכנו אנחנו יכולים לסמוך על הבורא?

בקשר בינינו נוכל לסמוך על הבורא, כי רק בצורה כזאת אנחנו מגלים אותו.

תלמיד: מה יש בקשר בינינו שיכול להביא אותו אלינו, שנוכל לראות את הבורא?

כשאנחנו בונים את הכלי המשותף בינינו, אז מחיבור כל התכונות המנוגדות שלנו, אבל כשכולן נמצאות בחיבור למעלה מהניגוד ביניהן, אנחנו מייצבים את הבורא. הבורא הוא "בוא וראה" שאנחנו בונים. איך בונים אותו? בזה שרוצים להתחבר בינינו למרות שכולנו מנוגדים, כולנו שונאים, כולנו דוחים זה את זה, ולמעלה מזה רוצים להתחבר. בצורה כזאת יש לנו עביות, ששונאים ודוחים, וזכות, שרוצים להיות מחוברים בכל זאת כדי לעשות לו נחת רוח למעלה מהטבע שלנו, ואז אנחנו בונים את המצב "בוא וראה". "בוא" זה העביות, ו"ראה" זה כבר ראיה, זכות. וכך מגלים אותו.

שאלה: הבורא מביא אותנו למצב נמוך, שפל, האם הכרת המצב הזה מגיעה מהבורא או שזו תוצאה מהעבודה שלנו?

הכול בא מהבורא, הכול מתגלה רק ממנו. זה מה שאני יכול להגיד.

שאלה: במה תלוי כוח הסבלנות לקבל כל מצב ומצב כמושלם ומגיע מהבורא, ולא להרשיע אותו כל פעם?

בזה שאני משתדל להחזיק את עצמי שכל מה שיש בי במוח, בלב, בכל הגוף שלי, בכל מה שיש, הכול בא מהבורא, אין עוד מלבדו, ואני מוכן לקבל כל דבר שבא ממנו, רק יחד עם זה אני רוצה בכל המצבים האלה להיות דבוק בו. זאת אומרת מכל מצב ומצב אני דורש רק דבר אחד, להיות דבוק בבורא. ובדבקות הזאת, זה לא שאני מקבל איזה פרס, אלא שאני אשפיע לו נחת רוח. ואפילו שאני לא אדע בדיוק שאני משפיע לו נחת רוח, גם זה נכון וטוב ואני מסכים לזה, ועוד יותר ממה שהבורא יאיר לי ויגלה לי שהוא נהנה ממני.

במידה שאני אוכל להיות במצב של נחת רוח לבורא, אני ארגיש את החסדים שלו, ואפילו שאני אחר כך אעלה ואוכל לגלות את התענוג שאני גורם לו, זה יראה לי כאור החכמה, ואני גם אצטרך לקבל את זה בעל מנת להשפיע, את הגילוי הזה. זאת אומרת אני תמיד שומר את עצמי באפס, וכל היתר מאפס, גם בחסדים וגם בחכמה, הכול כדי להשפיע נחת רוח לבורא. יש כאן עוד הרבה דברים שנצטרך לברר.

שאלה: האם הכוח להיות באפס, הכוח לסבול את כל המצבים האלה, גם מגיע מהבורא דרך הקבוצה?

ודאי. אלא מאיפה, יש עוד מלבדו?

שאלה: מה זה מצב של מיעוט הכרה?

מיעוט הכרה זה שאני לא רוצה שום דבר חוץ משיהיה לי כוח להחזיק בקבוצה ובבורא בצורת נקודה. זאת אומרת כמו טיפת זרע בתוך הרחם.

שאלה: מה זה אומר להתגבר על הייסורים?

להתגבר על ייסורים זה נקרא שאני לא בורח מהייסורים. אלא אני בורח מהגישה שלי שמביאה לי את המצב הזה כייסורים.

שאלה: אמרת לעשות רשימה מה חסר לחיבור. אם קבענו בקבוצה פעולה פשוטה ולא מצליחים לקיים, הקבוצה נחלקה, חלק אומר כך חלק אומר כך. למי אני בא בטענות, לבורא, לעצמי או לחברים?

אולי כדאי לרשום את כל הדברים שאתם מרגישים עכשיו ולעזוב אותם. ואחר כך לחזור, נגיד בעוד שבועיים, שלושה. אם אתם רואים שעל ידי איזה דיון אתם מתרחקים זה מזה ובצורה כל כך ברורה חצי חצי, אז כדאי לעזוב את זה. ולחזור לזה בעוד כמה שבועות.

שאלה: כשאנו רואים שאין בכוחנו לבנות את הכוונה על מנת להשפיע, האם זה נקרא מצב שפלות?

כן. גם זה נקרא מצב שפלות.

שאלה: כתוב "המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים וארץ". כשהאדם רואה את גדלות הבורא, ואחר כך "המשפילי", שמשפיל את השמים לארץ, מי משפיל את השמים לארץ ומה בדיוק זה אומר?

הכול נעשה על ידי הבורא, הכוח העליון, אבל נדרש מהאדם שהוא כבר ייתן לזה את התגובה שלו.

שאלה: באיזה נקודה של קשר עם הקבוצה ויחס לבורא כדאי לחבר נקודת מבט פסיכולוגית על החבר?

אני חושב שלא כדאי בכלל. קבלה לא מכבדת פסיכולוגיה. פסיכולוגיה מטריאליסטית אולי קצת, כמו שכותב בעל הסולם. אבל את דברים האלה צריכים ללמוד ואנחנו עוד לא מסוגלים, זה רק יבלבל אותנו. לא לחבר שום מושגים פסיכולוגים ושיטות פסיכולוגיות לחכמת הקבלה. חד וחלק.

שאלה: הזכרת קודם שאנחנו צריכים לצייר לעצמנו תמונה אמיתית. מהי תמונה אמיתית?

תמונה אמיתית שאנחנו כולנו מחוברים, גברים, נשים, כולם, ואנחנו בחיבור שלנו נמצאים במצב המושלם, בגמר התיקון. וכמו שכתוב, בגמר התיקון אנחנו נגלה שהיינו כל הזמן כחולמים, כמו בחלום. החיים האמיתיים היו סביבנו אבל אנחנו היינו מרגישים אותם כמו מתוך חלום, זאת אומרת, כאילו לא ריאלי. אז אנחנו צריכים להשתדל דרך החלום של החיים האלו שעכשיו אנחנו מרגישים, להרגיש את החיים הריאליים.

שאלה: "לכן בכל מצווה צריך שיתפלל, מדוע אין לו הכרה, שאינו עושה המצווה בשלמות,". איך לקיים מצווה בשלמות?

מצווה בשלמות נקרא שבכל רגע ורגע הבורא מעמיד אותנו באיזה תנאים פנימיים וחיצוניים שלנו, בהרגשה פנימית ובהרגשה חיצונה כלפי המציאות, ואנחנו צריכים מכל המצבים הללו לבנות יחס נכון לקשר בינינו ודרכנו לבורא. זאת אומרת, העולם הזה ניתן לנו כדי שממנו אנחנו נתחיל לכוון אותנו לבורא.

שאלה: איך נוכל לבדוק שהלב והשכל באמת בדבקות עם הבורא?

רק דרך העשירייה. בואו תנסו לעשות כאלו שינויים בעשירייה שתתחילו להרגיש איך העולם שאתם מרגישים, משתנה. יש לנו מצבים שאנחנו היינו במצב פנימי גרוע מאוד, ואחר כך משהו השתנה. ואז אנחנו מגיעים למצב שהעולם נראה אחר, העולם נראה יפה, וכך אנחנו משנים את העולם כביכול. שום דבר בו לא השתנה, רק אנחנו רואים אותו אחר.

תלמידה: איך להגביר את תדירות החיבור עם הבורא ולשמור על קשר איתו באופן תמידי?

אנחנו לומדים מחכמת הקבלה שהרשימות משבירת הכלים ועד גמר התיקון, הם כל רגע ורגע ורגע מתחדשות במהירות אינסופית. למעלה ממהירות האור. כל פעם הרשימות מתחדשות. וככה בצורה כזאת כל הזמן בנו, בכולנו ובכל אחד מאיתנו, ומאיתנו מכל אחד כלפי כולם, ומכולם כלפי כל אחד, כל הזמן הרשימות מתחדשות ונכללות ומתקשרות. העבודה הזאת נעשית במהירות אינסופית בתוך הכלי השבור. ואנחנו צריכים לפי הקצב שלנו להשתדל להביא את הרשימות האלה להתקשרות הנכונה. זה מה שאנחנו רוצים שיהיה.

שאלה: אני לא יודע את החסרונות של החברים, וגם לא אמור להגיד לבורא מה לעשות. האם בכל זאת אני צריך להרגיש בלב את החברים, שהם צריכים את עזרת הבורא, ומכל מצב שבו הם נמצאים לבקש עבורם?

מה שאנחנו רואים, מצבנו, ניתן לנו מהבורא כדי שנקרא את המצב שלנו בצורה נכונה. זאת אומרת, כדי שנבין ונשתדל להרגיש שכל המצב שלנו הוא תוצאה מהיחס שלנו לעולם. לכן אנחנו מבקשים מהבורא שייתן לנו הסתכלות נכונה על העולם, עלינו, ושנוכל להתחבר בעשירייה בצורה כזאת, שאם אנחנו מתחברים בעשירייה, דרך העשירייה נוכל להשפיע על העולם.

ואם אנחנו עובדים בצורה נכונה, נתחיל להרגיש שבעצם העולם והעשירייה, הכול נמצא בתוך האדם. ככל שאנחנו יותר מתחברים בינינו, אנחנו יותר ויותר מגלים שהכול תלוי בחיבור בינינו, והחיבור בינינו בעצם גורם לנו לראות את העולם בצורה יותר אמיתית.

אני לא יכול להסביר יותר, זה יבלבל אתכם.

שאלה: שמעתי שאמרת שעבודת הבורא היא לגרום לנו לפחד מהמצב הנמוך, ויחד עם זה אנחנו צריכים לא לפחד כי הבורא תמיד איתנו. כיצד לחבר את שני המצבים האלה?

אם אני מגלה את עצמי בצורה אגואיסטית, עלי לפחד שאשאר כך. ואז אני צריך להשתדל כמה שיותר להתחבר לקבוצה, כדי שהם יטפלו בי. אני צריך לגרום לחיבור שלהם, לצורת חיבור כזאת שדרכה יגיע עלי האור העליון, ישנה אותי, יתקן אותי, ויעשה אותי יותר רוחני.

לכן ביחס שלי לקבוצה, אני בעצם קובע את יחס הבורא אלי, כי האור שלו נמצא במנוחה מוחלטת. וככל שאני מתקרב לקבוצה, רוצה שהם ישפיעו עלי תיקון של האור העליון, כך אנחנו נטפל בעצמנו, ונתקן את עצמנו.

שאלה: למה קל להתחבר לתכונות הגשמיות של החבר, אבל להתחבר להשתוקקות של החבר לבורא נראה בלתי אפשרי וגורם דחייה? איך לעבוד עם זה?

אתה צריך להצדיק את החבר, בעצם כל חבר וחבר, כי כולם נמצאים בהשתוקקות לדבקות בבורא, וכל הפוסל במומו פוסל. אם אתה לא רואה שזה כך, זה מפני שאתה מקולקל ולא הם. לכן יוצא שאם אתה רוצה להתחבר איתם כדי להגיע לבורא, יש לך דרך ממש פתוחה, ותעשה זאת.

שאלה: האם גילוי השפלות שלי מול העשירייה זה גילוי בושה בחוסר השתוות עם הבורא?

מצד אחד זה נכון, ומצד שני אנחנו נמצאים בהתפתחות שלנו, בדרך שלנו. אני לא חושב שיש לנו כאן עניין של בושה בינינו. כי סך הכול כולנו נבראים, כולנו קטנטנים, ואף אחד מאתנו לא מסוגל לכלום. אנחנו מבצעים את פקודות הטבע האגואיסטי שמנענע אותנו.

לכן אין לי במה להתבייש, גם האנושות לאט לאט משיגה את זה. אבל מה מתוך זה? מתוך זה אני צריך להשתדל לגלות בי תכונות אחרות שלא שקיבלתי מהטבע בצורה ישירה. לא תכונות אגואיסטיות, אלא אני רוצה שהתכונות האחרות ידברו בי, יטפלו בי על מנת להשפיע אהבה, וחיבור. אם תנסו לדבר על זה בעשירייה, ותשימו לב לזה שהחיים הרוחניים בעשירייה יהיו יותר חשובים מהחיים הגשמיים, אתם תראו כמה זה יקדם אתכם.

שאלה: באיזה מובן אני מבקש עבור החבר, אם החבר מתוקן לגבי?

אני יכול לבקש עבור החיבור בינינו, שאני רוצה להיות מחובר אליו, ובצורה כזאת אני אראה את התיקון שלי, שהוא יחבר אותי לבורא.

שאלה: האם הבנתי נכון שדווקא בהתרחקות מהבורא האדם רוכש כלים?

בהתרחקות מהבורא כן, אבל לא האדם עושה את ההתרחקות הזאת. אנחנו צריכים לעבוד רק לצורך התקרבות. ואם הבורא זורק אותנו, זה כבר גילוי של הרשימות הרוחניות, בצורה כזאת זה מתבצע. אבל אם אנחנו ניצור ריחוק, זה כבר לגמרי לגמרי יהיה קליפה, וסיטרא אחרא. אסור לנו להסכים לבצע דברים כאלו.

שאלה: כתוב אדם רואה גדלות הבורא ואחר כך המשפילי, שמשפיל את השמיים לארץ. מה זה משפיל את השמיים לארץ?

שגדלות הרוחניות נעשית כמו הגשמיות.

שאלה: אמרת שהבורא מכיר את כל הקומה שלנו, איפה אנחנו נמצאים במצב הנמוך, ושהוא סובל פי כמה יותר מאתנו. מה זה שהוא "מכיר את הקומה שלנו"?

הכול בא מהבורא, הוא מסדר את המצב של כל אחד ואחד, לא אנחנו מסדרים את המצבים האלו, אלא זה תמיד בא מלמעלה, וככה זה מתקיים. אני לא יכול עכשיו להיכנס יותר למצב הזה.

קריין: מאמר מ"ז.

מז. "במקום שאתה מוצא גדלותו"

שמעתי

""במקום שאתה מוצא גדלותו, שם אתה מוצא ענוותנותו".

פירוש: האדם, שנמצא תמיד בדביקות אמיתית, רואה שהשם ית' משפיל את עצמו, דהיינו שהקב"ה נמצא במקומות השפלים. והאדם אינו יודע מה לעשות. לכן כתוב "המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים וארץ". שהאדם רואה גדלות הבורא, ואחר כך "המשפילי", שמשפיל את השמים לארץ. והעצה היועצה לזה, שיחשוב, שאם הרצון הזה מהקב"ה, אין לנו גדול מזה, כמ"ש "מאשפות ירים אביון".

מקודם צריך שאדם יראה, שיהיה לו חיסרון. ואם אין לו, צריך שיתפלל על זה, מדוע אין לו. כי זה שאין לו חיסרון, הוא מטעם מיעוט הכרה. לכן בכל מצווה צריך שיתפלל, מדוע אין לו הכרה, שאינו עושה המצווה בשלמות, דהיינו שהרצון לקבל מכסה, כדי שלא יראה האמת. שאם הוא רואה, שהוא במצב כל כך שפל, אז בוודאי לא ירצה להיות במצב הזה. אלא שבכל פעם ופעם יתאמץ בעבודתו, עד שיבוא לכלל תשובה, כמ"ש "מוריד שאול ויעל".

פירוש: כשהקב"ה רוצה שהרשע ישוב בתשובה, עושה לו את השאול כל כך בשפל, עד שרשע בעצמו אינו רוצה להיות כן. לכן צריך שיתפלל בתחנונים, שהקב"ה יראה לו האמת, על ידי שיוסיף לו את אור התורה".

קריין: שמעתי נ"א.

נא. אם פגע בך מנוול זה

שמעתי אסרו חג דפסח תש"ג

""אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש וכו'. ואם לא, יזכיר לו יום המיתה".

פירושו, שיזכיר לו, שהעבודה צריך להיות במקום, שהוא לא נמצא שם, שהוא לאחר עורו של אדם," לאחר כל הרצונות, "שזה נקרא שהוא "עובד מחוץ לגופו", שאין לו שום מחשבה על גופו של עצמו." אלא הכול למעלה מהדעת, ולא שייך לדעת, ולכן אין כאן טענות שיכולות להיות מטעם האגו, מטעם הרצון לקבל.

(סוף השיעור)

---

1. "גם כי אלך בגיא צַלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי, שִׁבטך ומשענתך הֵמה ינחמוני." (תהילים, כ"ג, ד)↩