שיעור בוקר 24.09.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ראש השנה – קטעים נבחרים מן המקורות 

קריין: שיעור בנושא ראש השנה, קטעים נבחרים מן המקורות, מקטע מס' 25.

ראש השנה, אנחנו בנושא: כתבנו לחיים.

"כתבנו לחיים", זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לבקש. שיהיה לנו קשר עם הבורא ובצורה כזאת נוכל להגיע למטרת החיים, למטרת הבריאה כדי שנוכל לעשות נחת רוח לבורא. כי כל מה שאנחנו צריכים זה למצוא חן בעיניו, וזה אפשרי דרך החיבור בינינו, אחרת לא נגיע לאותו הרצון לעשות נחת רוח לבורא. אנחנו יכולים לפנות אליו רק מתוך הקבוצה, אנחנו יכולים לבקש ממנו רק מתוך הקבוצה, כי אדם אחד זה קול במדבר, זאת אומרת הוא לא נשמע. ולכן אנחנו צריכים עוד יותר לבדוק את עצמנו עד כמה אנחנו קשורים זה לזה ושהבקשה שלנו היא בקשה כללית משותפת מלב אחד למקור אחד, לבורא אחד, ואז זה יקרה.

בואו נראה, יש הכול בפסוקים, אני לא רוצה לדבר על זה קודם.

קריין: קטע מס' 25. אומר בעל הסולם ב"שמעתי" מ"ב.

"לפעמים האדם מפקפק, כלומר שהאדם לא רוצה, שבפעם אחת תיכף יתבטל אצלו הרצון לקבל, כלומר שקשה לו להחליט בפעם אחת, שכל ניצוצי קבלה שלו יהיו לאלתר למיתה. היינו שאינו מסכים שיתבטלו אצלו כל הרצונות של קבלה בפעם אחת. אלא הוא רוצה, שיתבטלו הניצוצי קבלה לאט לאט, ולא לאלתר בפעם אחת, כלומר קצת יפעלו הכלי קבלה וקצת כלי השפעה.

נמצא, האדם הזה אין לו דיעה חזקה וברורה. ודעה חזקה היא, שמצד אחד הוא טוען "כלו שלי", היינו כלו לצורך הרצון לקבל. ומצד השני טוען "כלו לה'". זה נקרא דיעה חזקה.

רק מה האדם יכול לעשות, אם הגוף לא מסכים לדעתו, מה שהוא רוצה שיהיה כולו לה'? אז שייך לומר, שהאדם עושה כל מה שבידו, שיהיה כלו לה'. היינו שמתפלל לה', שיעזור לו, שיהיה בידו להוציא לפועל, שיהיה כל רצונותיו בפועל כולו לה'. ועל זה אנו מתפללים "זכרנו לחיים וכתבנו בספר החיים"."

(בעל הסולם. "שמעתי". מ"ב. "מהו, שראשי תיבות אלול 'אני לדודי ודודי לי' מרמזת בעבודה")

איך אנחנו יכולים לתאר את המצב הזה? נראה שרק על ידי כך שאנחנו מתמידים במחשבה לכוון את הלב שלנו עוד יותר ועוד יותר לחיבור בינינו ולבורא. שכל הלבבות יתחברו ויהיו כלי לקליטת הבורא, כך שנבנה את בית ה' מתוך הלבבות שלנו.

על זה אנחנו צריכים לחשוב, לרצות את זה ולהתפלל עבור זה, ואז לאט לאט הלבבות שלנו יתקרבו זה לזה וכך נגיע לבניית בית ה'. כך זה קורה. הכול תלוי בהתמדה, בבקשה, בתפילה ובנטייה משותפת להיות בלב אחד. זה מה שנקרא להיות "כאיש אחד בלב אחד".

שאלה: מה זו דעה חזקה?

דעה משותפת עם החברים זו דעה חזקה. אף אחד לא חזק, אין דעה חזקה, אין שכל חזק, אין רגש חזק, אלא כל החוזק, כל הכוח בא על ידי הצטברות, על ידי חיבור. ככל שאנחנו מתחברים למעלה מההפרעות כך אנחנו מגיעים לדעה חזקה, לחיבור חזק וללב חזק.

שאלה: האם אפשר להגיד שכבר מצאנו חן בעיני הבורא בזה שנתן לנו את הנקודה שבלב, את הקבוצה, ספרים ורב ועכשיו עלינו להצדיק את זה?

כן, אנחנו יכולים להגיד שאנחנו באמת ברי מזל שהבורא בחר בנו ורוצה שנתקרב אליו, ומעורר אותנו בכל יום ויום, בכל שיעור ושיעור. אנחנו צריכים להבין שאם לא הבורא, אז לא היינו מתעוררים וקמים ומתחברים ולומדים, לא היה שום דבר, כי הכול מגיע מהכוח העליון הזה, אין עוד מלבדו.

ולכן לפי מה שמתעורר בנו אנחנו יכולים להגיד שבאמת הבורא אוהב אותנו ורוצה בחיבור בינינו ורוצה בתפילה שלנו, ואנחנו צריכים לתת תפילה, שאנחנו רוצים להתחבר כדי שהלב המשותף שלנו יהיה בית קיבול ושהבורא ימלא את הלב המשותף ויתגלה כך לפנינו, וזו באמת יכולה להיות השמחה שלו.

תלמיד: וזה יכול לחזק אותנו שמצאנו חן בעיניו?

כן, זה נקרא שאנחנו בונים את בית המקדש מתוך הלבבות.

שאלה: האם כשאני מגלה את הרצון לקבל ואחרי זה מעביר הכול לרשות הבורא, זה נקרא דעה חזקה?

כן. כשאני מתפלל עבור כולם שכולנו נתחבר ויהיה מקום לבורא למלא אותנו ולשמוח מאיתנו, זו דעה חזקה, דעה אחת. כי אף אחד לא חזק, אלא רק אם מתחברים יחד.

שאלה: איך אנחנו בכל זאת מגיעים לחיבור הזה? אנחנו צריכים לבקש לבטל את הרצון לקבל בבת אחת או בהדרגה? או שצריכה להיות פה איזושהי החלטה במאה אחוז?

צריכים לראות את הדברים האלה כתהליך מצטבר, שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. אנחנו רואים גם על עצמנו, ככל שאנחנו מתמידים באיזה רצון, באיזו כוונה, מחשבה, כך הם הולכים ומתחזקים ואנחנו מתרגלים לזה ובונים את עצמנו על ידי זה.

לכן אנחנו צריכים פשוט לחזור שוב ושוב, יום יום לחזור כמה פעמים ביום ככל האפשר וגם להזכיר ולתת דוגמאות זה לזה, איך אנחנו יכולים בחיבור שלנו להגיע למצב שהבורא יוכל להתגלות בנו.

תלמיד: מה התנאי לזה שהבורא באמת יתגלה בנו?

חיבור בינינו. התנאי שהבורא יתגלה הוא שכל הלבבות שלנו, היינו הרצונות, יהיו מכוונים לחיבור ביניהם כדי שהבורא יוכל למלא אותם, את הרצונות האלה.

תלמיד: בעיקרון אנחנו בונים את החיבור הזה כל פעם, בכל הפעולות שלנו ובשיעורים, במפגשים בינינו. אבל כאן הרושם הוא שבכל זאת כל אחד משאיר עוד משהו לעצמו בעבודה הזאת. אז יתכן שנדרשת כאן החלטה מיוחדת, שעכשיו אנחנו הולכים עד הסוף, ואנחנו מאוד רוצים לבטל את הרצון לקבל שלנו ובאמת להתחבר. מה חסר כאן?

מה שחסר לנו זו תפילה. אנחנו מתחברים בינינו על ידי כל מיני התקשרויות, דרך טלפונים, דרך שיעורים, דרך סעודות וכל מיני פעולות כאלה, אבל זה לא מספיק, תמיד נשאר לנו רצון שהוא לא מתוקן, שהוא לא מחובר, שהוא לא מכוון לחיבור. ועל הרצון הזה שנשאר אנחנו צריכים להתפלל שהבורא יחבר אותנו, יתקן אותנו, ידחוף אותנו להתחבר. זה חסר.

זאת אומרת, חוץ מהעבודה שאנחנו עושים ושגם בה הבורא משתתף, אנחנו צריכים להשתדל לפנות לבורא. זה בעצם העיקר, הכול מושג בכוח התפילה. וזה שאנחנו רוצים ובעצמנו מצליחים באיזשהו סוג של חיבור, זה כדי להבחין שעוד חסר לנו הרבה כדי להתחבר.

שאלה: אתמול היה לנו בירור בעשירייה, דיברנו והגענו לסוג של הבנה שאנחנו לא מסוגלים להתגבר אפילו על גרם קטן של רצון לקבל. איך יוצרים בעשירייה הלך רוח כזה שמסוגלים לוותר על הרבה, לא רק על גרם?

נכון, אתה נוגע כבר בנקודה אחרת בחיבור, שאנחנו רוצים להתחבר אבל שהרצון הזה להתחבר יהיה בסופו של דבר רצון להשפיע. אנחנו מתחברים ברצון לקבל, אנחנו רוצים לגלות את הבורא, רוצים שהוא יתגלה בנו, רוצים להתקרב אליו, למשוך אותו אלינו - כל זה עדיין ברצון לקבל שלנו. אבל איך כל זה יהיה מנת להשפיע? את זה אנחנו לא מסוגלים לייצב מלכתחילה. את הנטייה הזאת, את התפילה הזאת, את הבקשה הזאת אנחנו לא יכולים לייצב, אלא רק בתפילה שהבורא יתקן אותנו וייתן לנו חיבור בינינו בעל מנת להשפיע מבינינו ואליו. בסך הכול אליו.

אנחנו לא יודעים מה זה, אנחנו לא יודעים איך זה יתבצע, לכן אנחנו צריכים רק לבקש מהבורא שיעשה את זה.

קריין: קטע מס' 26, אומר בעל הסולם ב"שמעתי":

"מבואר בשולחן ערוך, שהדין, שהאדם צריך לחזור ולעיין בהתפילות של ימים נוראים," כל הימים לפני ראש השנה נקראים "ימים נוראים", זאת אומרת גדולים, מיוחדים. "מסיבת, כשיבוא זמן התפילה, אזי כבר יהיה זקן ורגיל בתפילה." "זקן", זאת אומרת שיש לו חכמה, שהוא מחזיק בתפילה, בפנייה לבורא, יודע מה לבקש, מאיזה רצון לבקש.

"והענין הוא, שתפילה צריך להיות בלב, שהוא סוד עבודה שבלב. היינו, שהלב יסכים למה שהאדם מדבר בפה, ואם לאו, נקרא זה רמאות. היינו, שאין פיו ולבו שוים. לכן בחודש אלול צריך האדם להרגיל את עצמו בהעבודה העצומה. והעיקר הוא, שיכול לומר "כתבנו לחיים". היינו בזמן שאומר כתבנו לחיים, שגם הלב יסכים, שלא יהא כחונף, שיהיו פיו ולבו שוים, "כי האדם יראה לעינים, וה' יראה לבב"."

(בעל הסולם. "שמעתי". קכ"ב. "להבין מה שמבואר בשולחן ערוך")

קריין: שוב.

"מבואר בשולחן ערוך, שהדין, שהאדם צריך לחזור ולעיין בהתפילות של ימים נוראים, מסיבת, כשיבוא זמן התפילה, אזי כבר יהיה זקן ורגיל בתפילה.

והענין הוא, שתפילה צריך להיות בלב, שהוא סוד עבודה שבלב. היינו, שהלב יסכים למה שהאדם מדבר בפה, ואם לאו, נקרא זה רמאות. היינו, שאין פיו ולבו שוים. לכן בחודש אלול צריך האדם להרגיל את עצמו בהעבודה העצומה. והעיקר הוא, שיכול לומר "כתבנו לחיים". היינו בזמן שאומר כתבנו לחיים, שגם הלב יסכים, שלא יהא כחונף, שיהיו פיו ולבו שוים, "כי האדם יראה לעינים, וה' יראה לבב". "

(בעל הסולם. "שמעתי". קכ"ב. "להבין מה שמבואר בשולחן ערוך")

שאלה: מה אנחנו צריכים ללמוד בדרך כדי להגיע לתפילה שלמה כולנו יחד?

אנחנו צריכים להשתדל לראות את עצמנו חבורה אחת, קבוצה אחת, גוף אחד, בזה אנחנו רוצים להגיע למצב שהבורא רואה שכולנו יחד ואז "חד מקבל חד", אז הוא יוכל להשפיע לנו. ככל שאנחנו נמשכים להיות כאחד, הוא מכוון אלינו, כי לפי השתוות הצורה, לפי חוק הטבע הרוחני, העליון משפיע לכלי שמשתדל לארגן את כל החלקים השבורים שלו שיהיו יחד.

ואת זה אנחנו מבקשים, שהוא יחבר אותנו על ידי המאור המחזיר למוטב כדי שאנחנו נוכל להיות בעל מנת להשפיע לו מבינינו. ואז אנחנו נהיה עמו בהשתוות הצורה לפחות באיזו מידה, ולפי אותה המידה נוכל לקבל אותו ולהרגיש אותו בתוכנו כדי לעשות לו בזה נחת רוח, לתת לו מקום למלא אותנו.

זו בעצם עשיית נחת רוח הנכונה, הגדולה לבורא שאנחנו יכולים לעשות - שאנחנו מחברים את הרצונות, את הלבבות שלנו ואז הבורא ממלא אותם כלב אחד.

שאלה: בימים הנוראים אנחנו רואים איך עננים קודרים מעל העולם. מה צריכה להיות התגובה שלנו מהי התפילה הנכונה?

אנחנו צריכים ללמוד מהמצבים שהעולם עכשיו עובר, עד כמה חסר לעולם רק דבר אחד - חיבור, כוח שיאחד אותו, יקרב את העמים, את המדינות, את האנשים זה לזה. אנחנו לא מבינים זה את זה, אנחנו לא יכולים להיות בקירוב, אנחנו לא מאמינים זה לזה, כל אחד סגור בתוך עצמו. זה מה שקורה עם כל מיליארדי אנשים, וזו הצרה הגדולה שלנו.

לכן מה שאנחנו רוצים לעשות בימים האלו זה במיוחד להתפלל על שלום העולם. שלום מהמילה שלמות. שלמות היא שאנחנו נרגיש שאנחנו תלויים זה בזה ובחיבור שלנו אנחנו נגיע למצב של שלמות. רק בחיבור, שכל אחד משלים את השני.

אחרי השבירה של הכלי דאדם הראשון אנחנו כלולים זה בזה ויכולים להיות שלמים בתנאי שאנחנו מתחברים. בכל אחד יש חלק מהשני, ובחיבור בינינו אנחנו משלימים את עצמנו - כל אחד משלים את האחרים וכך אנחנו מגיעים לכלי אחד ובהתאם לזה הבורא ממלא אותנו, מסדר אותנו, מסובב אותנו, מחבר אותנו, ממלא אותנו, וכך אנחנו מגיעים לתיקון.

תלמיד: האם אנחנו יכולים יחד לעלות מעל החשיכה, מעל העננים שמצטברים?

ודאי שאנחנו יכולים ואנחנו צריכים להבין שזה נעשה בכוונה כדי לנענע את כל בני אדם כדי שיבינו שהם נמצאים בפירוד ובחילוק ושאין ברירה, אנחנו חייבים למעלה מהדעת להתקרב זה לזה ולהיות יחד. העיקר זה להיות כאחד ולא חשובות הדעות, צריכה להיות דעה אחת, חיבור, אין יותר.

אני מקווה שאנחנו נבין זאת מכל המאורעות שעוברים מעלינו עכשיו. אני חושב שאנחנו נלמד מזה הרבה והאנושות תבין שהיא לגמרי נמצאת בלי נטייה נכונה לעולם, בלי להבין איך העולם מתקיים, מהו הכוח הפנימי של הטבע ושכך אנחנו לא נוכל להמשיך את הקיום שלנו.

ולכן, כמו שכותב בעל הסולם, אנחנו יכולים להגיע למלחמת עולם שלישית ורביעית אטומית, אז אנחנו לא צריכים את זה. אנחנו רואים עד כמה זה אפשרי ועד כמה אפשרי להימנע מזה, הכול תלוי עד כמה אנחנו נמשוך את העולם לחיבור לפני שזה יעשה על ידי מכות וייסורים גדולים.

שאלה: מה לעשות כדי שהתפילה מהפה תעבור ללב?

כשאנחנו נרגיש את החיסרון בחיבור בתוך הלב של כל אחד ואחד, אנחנו נתחיל גם להרגיש עד כמה אנחנו מתחברים וחיבור הלבבות מתמלא עם הבורא. העיקר זה תיקון הלב.

שאלה: האם יש נוסח נכון לפנות לבורא על מנת לבקש כוחות עבור חברים ושהוא יחזיק אותנו מכוונים?

לא חשוב באיזו שפה, לא חשוב באיזה סגנון, לא חשוב באילו מילים, חשוב שאתם פותחים את הלב להתחבר עם החברים ויחד בחיבור הלבבות אתם פונים לבורא ורוצים שהבורא ימלא את הלב המשותף שלכם. המילים לא חשובות, אלא רק הנטייה.

תלמיד: במאמר הקודם החשוב ביותר היה להישאר מכוונים אליו.

ודאי, החיבור שלנו צריך להיות כדי שאנחנו נגיש אותו לבורא על מנת שהוא ימלא אותו, יתיישב בו בחיבור בינינו וישמח מזה. זו המשמעות לבנות בית המקדש, זו המשמעות לבנות כלי שהבורא ישרה בו. זו המשמעות לבנות שכינה.

שאלה: איך לשכנע את הלב של האדם? והאם צריך להיות מאמץ מצד השכל שרוצה את ההשפעה? אבל הרי אף לא אחד יכול לשלוט ולפקד על הלב.

אתה צודק, על הלב יכול לשלוט רק הבורא. כל הלבבות נמצאים בשליטה שלו. אם אנחנו רוצים לחבר את הלבבות אנחנו צריכים לפנות אליו והוא יעשה את זה.

שאלה: כתוב, שאין פי וליבו שווים, איך מגיעים לכך כקבוצה? וכתוב גם ש"בחודש אלול צריך האדם להרגיל את עצמו בהעבודה העצומה", מה היא העבודה העצומה הזאת?

העבודה העצומה היא כדי לחבר את הלבבות ולבנות מהם את בית ה'.

תלמיד: ואיך בוחנים את הפה ואת הלב בתוך הקבוצה?

רוצים להתקרב זה אל זה, כדי שפיו וליבו יהיו שווים אצל כל אחד ואחד, מתפללים, מבקשים שזה יקרה. תיקונים ודאי שאנחנו לא מסוגלים לעשות, אנחנו מסוגלים רק לבקש – רק העלאת מ"ן, כל התיקונים מגיעים מלמעלה.

שאלה: איך לגרום ללב להסכים לְמה שהפה מדבר?

מתחילים מקנאה, תאווה וכבוד כי הלב מתחיל להתרגש מהדברים האלה ולהסכים במשהו להשתנות כדי להשיג את התוצאות האלה. ואחר כך על ידי כך שכבר משיגים קנאה תאווה וכבוד מהחברים, כי הכול מגיע מתוך כך שאנחנו עובדים יחד ומסתכלים זה על זה, משתדלים להעביר זה אל זה, לקבל ולהוציא זה מזה, כל התופעות שאנחנו מקנאים בהן, שאנחנו רואים שיש באחרים ואין בי. אז דווקא על ידי קנאה תאווה וכבוד אנחנו מגדילים את הכלים שלנו ופונים לבורא כדי שיתקן אותם. צריך לעבוד יותר בחיבור.

שאלה: למה הסליחה מקרבת את האדם לתפילה של "פיו וליבו שווים"?

תפילה היא פנייה לבורא שכוללת בתוכה הכנה לכך, שהאדם מוכן להתכופף ולקבל על עצמו את כל מה שיש מצד הבורא ושזה ישפיע עליו, ישנה אותו, יתקן אותו, יקרב אותו לאחרים ויקרב את כולם יחד לבורא. התפילה הופכת להיות מתפילת יחיד לתפילה בציבור, תפילת רבים, כמו שאנחנו שרים, שתפילת רבים הכוונה לתפילה עבור רבים, ומתפילה עבור רבים אנחנו פונים לבורא ומבקשים ממנו את התיקון הכללי שלנו, את החיבור בינינו.

שאלה: מובן שבלי תפילה לא נשיג תוצאה, אבל מאיפה יש לנו את הביטחון עוד לפני התפילה שהחושך יכול להיות כחומר בונה עבור השלמות העתידית, כמצב היציב?

אני לא יודע בדיוק על מה אתה מדבר, כי אני לא מוצא בי דבר כזה. החושך יכול להיות כמרכיב של האור, מפני שאנחנו בונים את הכול מתוך החושך. ולכן יש לנו דרישה, תביעה לבורא שיתקן אותנו, יחבר אותנו, יחזיק אותנו, אנחנו צריכים להודות על החושך שיש לנו. כמו שכתוב, צריך אדם להתפלל על הרע כמו על הטוב, מפני שבלי חושך אנחנו לא נוכל להבדיל באור ולחבר חלקים ולא לבנות שום דבר. לכן הכול בא מתוך האור והחושך - האור הוא כדבק והחושך הוא כמו לבנים.

תלמיד: נניח ולחבר יש כבר ניסיון כלשהו והוא הצליח להפוך את החושך לאור. וכמו שאתה אומר. הניסיון הרי לא נשכח, האדם כבר מתחיל להשתוקק לפעול באופן דומה.

יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. יכול להיות אפילו שאדם משיג איזו מדרגה, לוקחים ממנו את המדרגה הזאת, ויש לו נפילה גדולה יותר מזו שהייתה קודם. וכך הוא עולה למדרגה עוד יותר גבוהה ונופל עוד יותר עמוק, כך הן העליות והירידות.

שאלה: בסוף הקטע כתוב, "כי האדם יראה לעינים, וה' יראה לבב". ה' יראה לבב, זה ברור, אבל מה זה אומר שהאדם יראה לעיניים?

האדם רואה דרך העיניים והבורא רואה דרך הלב של האדם. זה הפירוש הנכון.

תלמיד: כשאנחנו מבקשים בחיבור, גם אם זה עוד לא לגמרי מתיישב על הלב, אבל בלב יש כביכול חיסרון לרחמים בעולם, הצטבר מעין עלבון. האם אני יכול לבקש רחמים? אמנם אני לא מרגיש את זה, אבל אני מרגיש שאני צריך לבקש את זה?

ודאי שאם אנחנו מבקשים דבר גדול, אז הוא כולל בתוכו את כל הדברים הקטנים. מה שאני חושב שאתם מתכוונים אליו ממה שאני שומע עכשיו מכל האזור שנמצא במלחמה הוא, שחסר בכל זאת רק חיבור. אם אנשים יתחילו להתחבר, הם יכריעו בעניין של המלחמה והם יהיו נגד מלחמה ואז, המלחמה תיפסק והכול יחזור לשלום, לשלמות. אז בואו נרצה כולנו בלב שזה יקרה - נבקש שלמות, שלום וחיבור שזה יקרה. כולם צריכים את זה - גם הרוסים, גם האוקראיניים, כולם צריכים שלום.

שאלה: להכניס את הלב לחברים, אני זוכר שזה משהו שצריך לעשות, אבל מתי הדבר הזה הופך להיות כפעולה?

מתי שהבורא יעשה את זה. אנחנו לא מחזיקים את הלב שלנו, רק הבורא מחזיק את כול הלבבות.

תלמיד: אז איפה השליטה שלך על התפילה אם הבורא עושה את זה?

בתפילה. בזה שאני לא מסוגל, אבל אני רוצה. זאת תפילה אמיתית.

תלמיד: אבל איך אתה הופך רצון לתפילה?

כי אני רואה שאני צריך את זה, חייב את זה. זה כמו ילד קטן שבוכה ודורש, אמנם הוא לא מסוגל, אבל הוא דורש מהגדולים שיעשו לו, כך אנחנו. איך אנחנו עוד יכולים לפעול? כוחות אין לנו, כוחות חיבור אין לנו, האור שעושה את כול התיקונים לא בידֵינו. אלא רק במידה שאנחנו יכולים לשכנע את הבורא שאנחנו רוצים להיות דומים לו, דומים לאור וזה מתבטא בחיבור בינינו, אז הוא מבצע.

תלמיד: אני לא מצליח לתרגם את הרצון לתפילה, זה נשאר כאיזה רצון מעורפל, זה לא הופך לתפילה.

למה? כי אתה לא בטוח שרק הבורא יכול לעשות?

תלמיד: לא, כי זה כנראה הרצון לא חזק מספיק.

ודאי שאין באדם רצון חזק, לכן צריכה להיות עשירייה.

תלמיד: אז איך העשירייה לוקחת את הרצון של כל פרט והופכת זאת לרצון אחד שהוא התפילה?

תעשו מניין, תדברו ביניכם, זה עניין התפילה. מצד אחד תפילה היא כשלאט לאט אנחנו מתארגנים בינינו לחיסרון הנכון, ומצד אחר, מדברים על זה שהבורא הוא כל יכול והוא מחכה רק לתפילה, לבקשה שלנו. ואז כשיש לנו מצד אחד חיסרון ומצד אחר כוח עליון שמצפה לזה, מחכה לזה, אז יוצאת לנו פעולה והבורא מתקן אותנו.

תלמיד: מה כל אחד צריך להביא לתוך הרצון המשותף של העשירייה כדי שזה יהפוך לתפילה?

כל אחד צריך להביא את החיסרון שלו לחיבור וגם את החיסרון שלו שהוא לא נמצא בחיבור. והחיבור צריך להיות מכוּון למצב, למקום שהבורא יִשרה בו, בתוך החיבור שלנו.

תלמיד: והתפילה של כל אחד, היא הפער בין מה שהוא רוצה לְבין מה שאין לו?

כן. וזה מתחבר מכולנו יחד.

שאלה: אנחנו קורַצנו ממאה אחוז רצון לקבל. היום אני מרגיש שיש הבזקי אהבה בין חברים, רואה את היגיעה של החברים, את ההתקדמות שלנו כבני אדם בדרך לחיבור, עדיין לא הגענו לחיבור מלא, אבל רואה את השינויים האדירים שהבורא עושה בנו לאורך השנים. האם בתפילה שלי אליו אני צריך להתעלם מזה ולהסתכל רק על זה שאנחנו עדיין לא הצלחנו להתחבר במאה אחוז?

כן. קודם כל מה שלא עושה השכל עושה הזמן. תן לבורא לעשות את העבודה שלו ותיכנע כלפי כל התנאים שהוא מעמיד לפניך. קודם כל הכנעה.

שאלה: האם אפשר לבנות מקדש לבבות באופן חד צדדי אם רק אני רוצה את זה?

לא, חייב להיות מניין, חייבת להיות קבוצה.

שאלה: איך אנחנו בונים את הסביבה הפנימית שתמיד תהיה איתנו ללא תלות במיקום הפיזי? האם זאת התפילה?

אנחנו צריכים למצוא חיבורים, והמקום הפיזי בכלל לא שייך לזה כי זה עניין רוחני. אנחנו בונים מבנה רוחני, וכמו שכותב רב"ש שהמרחק בין כמה פרסאות לא יפריד בינינו, אלא אנחנו צריכים להתחבר בלב אחד, בכיוון אחד, במטרה אחת.

קריין: קטע מספר 27.

"בזמן שהאדם צועק "כתבנו לחיים", שפירוש "חיים" הוא בחינת להתדבק בחיי החיים, שהוא דוקא על ידי זה, שהאדם רוצה לעבוד בבחינת כולו להשפיע, וכל מחשבותיו עבור הנאה עצמית יהיו בביטול גמור. ואז, כשמרגיש, מה שהוא מדבר, אזי לבו יכול לפחד, שמא חס ושלום יתקבל תפילתו. היינו שלא יהיה לו שום רצון עבור עצמו. ולגבי הנאת עצמו מצטייר מצב, בדומה שהוא עוזב את כל תענוגי עולם הזה ביחד עם כל הבריות, והחברים, ובני ביתו, וכל קניניו ורכושו. ופורש את עצמו ללכת למדבר, אשר אין שם שום, רק חיות רעות. ואף אחד לא ידע ממנו וממציאותו. ונדמה בעיניו, כאילו אובד את עולמו בפעם אחת, ומרגיש שמאבד עולם מלא חדוות חיים, ומקבל על עצמו מיתה מעולם הזה, ומרגיש שהוא כעת מאבד עצמו לדעת, בזמן הרגשת הציור הזה. ויש לפעמים, שהס"א עוזרת לו לצייר את מצבו עם כל הצבעים השחורים, אז הגוף בועט בתפילה זו. ונמצא, שאי אפשר שיתקבל תפילתו, מסיבת שהוא עצמו לא רוצה שתתקבל תפילתו."5024 זה המצב שהאדם יכול להגיע אליו, שאז לא אכפת לו כלום, לא מה יהיה בעתיד, כל הגורל וכל העבודה הרוחנית, שום דבר, פשוט מוחק את הכול, מתנתק מהכול, לא רוצה שתתקבל שום תפילה.

"לכן צריך להיות הכנה להתפילה, שירגיל את עצמו לתפילה, כאלו שיהיו פיו וליבו שוים. וזה יכולין לבוא שהלב יסכים ע"י ההרגל, שיבין שבחינת קבלה נקרא פירוד, ועיקר הוא דביקות בחיי החיים, שהוא סוד השפעה." 

(בעל הסולם. "שמעתי". קכ"ב. "להבין מה שמבואר בשולחן ערוך")

שאלה: מה ההבדל בין תפילה שמתקבלת לתפילה שלא מתקבלת?

זה כך מורגש כלפי האדם. תפילה תמיד מתקבלת, זאת אומרת, הבורא מרגיש את מה שקורה בלב האדם. ככל שאנחנו יכולים לשלוט על הלב שלנו, כך אנחנו יכולים לעשות תיקון על מה שקורה בלב, על ידי התחברות בקבוצה, על ידי תפילה, על ידי לימוד, אבל הבורא תמיד קורא מה שיש בלב וכתוצאה מזה הוא פועל עלינו.

אנחנו לא יודעים בדיוק מה קורה בלב שלנו, מה הבורא מצא שם ולפי מה הוא פועל ומפעיל אותנו, אבל זה מה שקורה. אנחנו תמיד מקבלים תגובות מהאור העליון שמשפיע והוא כולל את כל הרצונות שלנו. הלבבות שלנו שהם הרצונות שלנו נמצאים בתוך האור העליון כמו פלאפל בשמן, כך אנחנו צריכים להבין איפה אנחנו נמצאים. תמיד יש תגובה שמגיעה אלינו מהבורא, ואנחנו צריכים בהתאם לזה כל הזמן לעשות תיקון על היחס שלנו מבינינו לבורא. אנחנו לא יכולים לפנות לבורא בצורה אחרת אלא רק מתוך החיבור בינינו.

כדאי לנו לעשות זאת במיוחד בימים האלה, בימים הנוראים שבהם אנחנו נמצאים, כי אנחנו רואים מה קורה בכל העולם, אלו ימים נוראים, כך זה נקרא, ואנחנו רוצים לשנות את העולם ולהביא את העולם לשלום, לשלמות, לחיבור, ושכל הדינים יתבטלו ויהיו כולם כרחמים ושלא יקרה חס ושלום שום דבר רע עם העולם.

שאלה: איך להיכנס להרגל הזה? האם אנחנו יכולים לעשות תרגילים או משימות יומיומיות כדי לא לטעות ולא להתבלבל כדי להרגיש את כוח החיבור?

נעשה כל מה שאפשר דרך כוח החיבור בינינו בתפילה כלפי הבורא, "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו". שלום זה נקרא שלמות, אנחנו מתחברים ומתחילים להרגיש איך האור העליון ממלא אותנו, ואז תהיה לנו הבנה, השגה, הרגשה איפה אנחנו באמת נמצאים - בעולם האמת.

שאלה: איך אפשר לעזור לעשירייה ואחד לאחר כדי שליבו של כל אחד יסכים עם פיו?

לבקש, להתפלל שהבורא יעשה, תתפלל עבור החברים. לכן כל התפילות שלנו הן לא מאדם אחד אלא מאיתנו, "אנחנו", תמיד כך אנחנו מתפללים וכך מבקשים, כי רק בצורה כזאת הבורא עונה.

שאלה: יש לי הרגשה שאנחנו נאבקים נגד הבורא וזה ממש מכעיס אותי, אני מרגיש טינה כלפיו שהוא נלחם איתי. האם אני צריך להיכנע לו או שהוא צריך להיכנע לי, או שאני צריך להתעקש איתו ולהתפלל עד שהוא ייכנע לתפילה שלנו?

אתה צריך להכניע את עצמך כלפי החיבור עם החברים ומתוך זה להגיע לבורא. מתוך ההרגשה שאתה מתכופף, שאתה נכנע כלפי חברים, מתוך ההכנעה הזאת אתה פונה לבורא.

שאלה: הוא כותב "שהס"א עוזרת לו לצייר את מצבו עם כל הצבעים השחורים, אז הגוף בועט בתפילה זו. ונמצא, שאי אפשר שיתקבל תפילתו, מסיבת שהוא עצמו לא רוצה שתתקבל תפילתו." מה זאת אומרת שהוא עצמו לא רוצה שתתקבל תפילתו?

כביכול יש לי חסרון, יש לי תפילה, אבל אני לא רוצה שהיא תתקבל ואני לא מפעיל אותה.

תלמיד: למה הוא לא רוצה שהיא תתקבל, הרי הוא בא בשביל שהיא תתקבל?

לא, זה לא פשוט, כי אני כבר לא מאמין שכדאי לי ושהבורא יכול לעשות זאת. אומנם אני מרגיש את החיסרון אבל כביכול אין לי למי לפנות.

תלמיד: מה הוא צריך לעשות?

להתחבר עם החברים, לקבל מהם חיסרון יותר נכון ועימו לפנות.

שאלה: בעל הסולם מתאר ממש מצב מהחיים, מהמציאות, כאשר האדם נעצר בפני התפילה האמיתית, הרצון האמיתי, מהסיבה שהוא מפחד לשנות את כל העולם החיצון שבו הוא חי ומרגיש את עצמו כאדם. אם הוא ימיר זאת תמורת עולם של השפעה, אז הוא יאבד הכול. אנחנו לומדים שבנוסף לעולם שבו אנחנו חיים אנחנו מקבלים עולם של השפעה, אבל בעל הסולם לא מאפשר לנו הצעה כזאת אלא הוא אומר שאנחנו באמת נאבד את הכול, והדבר היחיד שהוא מציע זה פשוט להיכנס להרגל.

איך עלינו לקבל את היחס בין העולם שבו אנחנו חיים לבין אותו עולם של השפעה שאליו אנחנו רוצים להגיע?

היחס שבין העולם הזה שאנחנו מרגישים עכשיו לבין העולם הרוחני שאנחנו מקווים להתחיל להרגיש כבר ברגע הבא, היחס בין שני העולמות האלה הוא הפוך. בעולם שלנו נראה לנו שאנחנו השולטים ואילו בעולם הרוחני ברור לנו ומתגלה שהבורא שולט. מה שקורה הוא שינוי בשליטה, שינוי המלכויות בין העולמות, מיהו השולט - האדם או הבורא.

תלמיד: מה קורה עם העולם שלנו שאותו אני מרגיש?

העולם שאני מרגיש עכשיו מתהפך והופך להיות לעולם שאותו הבורא ממלא ושולט בו בכול.

תלמיד: מה קורה, כמו שבעל הסולם גם מדגיש, עם הפחד הזה לאבד את קרוביו ואת שמחת החיים שלו? זה דומה למוות, וזה באמת פחד לגמרי מציאותי והגיוני. איך להיאבק בפחד הזה?

עלינו להתעלות למעלה מהרצון לקבל על מנת לקבל שלנו ולהיות דבוקים בעל מנת להשפיע, ואז נראה את העולם נצחי, שלם ובצורה אמיתית.

תלמיד: האם בעל הסולם אינו מציע לנו שום דבר כפתרון לפחד הזה חוץ מההרגל?

כשאנחנו אומרים "הרגל נעשה טבע שני", הכוונה שאנחנו כל הזמן משתדלים להביא את עצמנו לתפיסת עולם חדשה בה הבורא הוא השולט ואנחנו נכללים בו. כל המדרגות מאפס ועד מאה עשרים וחמש הן מדרגות של התכללות באור העליון, בבורא, בצורה כזאת שאנחנו מרגישים יותר ויותר את הנצחיות והשלמות שבטבע.

שאלה: זה נשמע מפחיד מאוד לאבד את כל המשפחה, החברים וכן הלאה, אבל אם יש לנו הערכה לכל דבר שהוא נמצא במקומו, אז לא מאבדים שום דבר אלא אנחנו מחברים את כל זה יחד.

אני מבין אתכם, אתם נמצאים עדיין במצב שלא יכולים להסכים עם זה שאתם מאבדים את מה שיש לכם עכשיו, זה הרצון לקבל האגואיסטי שלכם שכך מתאר לכם את המצב. אתם צריכים לחשוב יותר ויותר על זה שהעולם האמיתי הוא לא העולם שאנחנו מתארים עכשיו ברצון לקבל אלא ברצון להשפיע. ברצון להשפיע אנחנו לא מרגישים שאנחנו מאבדים משהו, שמשהו נעלם ונאבד מאיתנו, אלא ההיפך, אנחנו מקבלים הרגשת נצחיות, שלמות, ללא גבול, זה מה שאנחנו עומדים לקבל ובזה אנחנו עומדים להתמלאות.

שאלה: האם ישנה סכנה שההרגל הזה להתפלל בצורה מכנית ואוטומטית יישאר כזה ללא הסכמת הלב, כמו מסורת דתית?

לא, זה לא יכול להיות, כי אצלנו זה נמחק כל פעם על ידי מצבים חדשים. לכן אצלנו זה ההיפך, עלינו כל פעם להתארגן מבפנים ולאתר את החסרונות, הנטיות והמטרות שלנו, לארגן מ"ן, חיסרון מלמטה ולהעלות אותו כלפי הבורא כך שיתקבל.

תלמיד: האם עלינו לבדוק את עצמנו כל הזמן?

כן, ודאי. כל הזמן האדם צריך כמו שכתוב, "הלוואי שיתפלל כל היום". טוב אם יעלה מ"ן ללא הפסקה מעצמו לבורא.

שאלה: מתוך המאמר עולה הרגשה שהשלמות בפני עצמה משמעה שלא תיגמר לנו השבירה לעולם. השלימות היא מעין חומר לבניה, ובעל הסולם שמתאר מלחמת עולם שלישית נדמה שאולי הוא מתבדח איתנו, כי הרי הכול כבר ידוע מראש.

לא, העבודה שלנו היא לא איזה משחק לטיפשים שיתעסקו בזה ושאין בה שום תועלת. אלא כמו ילדים קטנים, עלינו להתעסק בזה כדי לקבל ניסיון, כדי לשנות הרגשה וכדי לגדול. וודאי שהבורא הוא שלם ונמצא בשלמות, ובשבילו עבר, הווה ועתיד הם אותו הדבר כי הוא נמצא למעלה מהזמן, למעלה מהשינויים, למעלה מהמקומות, ואין אצלו את ההבחנות הללו אלא רק אצלנו.

כדי להגיע לאותן ההבחנות כמו של הבורא, עלינו לעבוד כדי לשנות את התכונות שלנו, שינוי התכונות זו כל העבודה שלנו. לכן נעבוד על זה, זה לא משחק מכור מראש. כמו שבעל הסולם כותב שיכולה לפרוץ מלחמת עולם שלישית ורביעית, שיכולים להיות מצבים מאוד קשים לכל האנושות. אבל יכול להיות שלא, לכן נעבוד כדי שזה לא יקרה, כי הבורא לא רוצה שזה יקרה. לכן עלינו לעשות את מה שטוב בעיני האדם ובעיני הבורא, וזה אותו הדבר אם נגיע להחלטות נכונות.

שאלה:, איך אני יכול להשתכנע בגדלות החברים ולהתלבש ברצונות שלהם, או שהרצונות שלהם יתלבשו בתוכי, כדי להגיע לתפילה אותנטית מצד העשירייה?

תתאר לעצמך שכל הקבוצה שלכם סגורה בבית סוהר, בחדר עם סורגים ובריח, נותנים לכם רק פרוסת לחם יבשה ומים, אין הרבה אויר לנשימה, אין על מה לשכב ולנוח וכלום, וכל המצב הזה לחוץ מאוד. תתאר לעצמך מצב כזה ואיך אתה עם הקבוצה מתארים את העולם הזה שמאיים עלינו היום במיוחד. לכן נשתמש במה שקורה לנו כדי לפנות באמת לבורא, לנענע את הלבבות שלנו כדי לעורר קצת את עצמנו, להפחיד את עצמנו ולעורר את הרגשות שלנו, הכול נמצא לרשותנו. הבורא לא עושה שום דבר סתם אלא עושה הכול כדי למשוך אותנו לתיקון. לכן לא נזלזל במה שהוא עושה וכך נתקרב לתיקון. אם לא, אז כמו שכותב בעל הסולם, באמת עלולות לפרוץ מלחמות עולם שלישית ורביעית ואפילו אטומיות. בשביל מה לנו זאת? לכן נתייחס לדברים האלה ברצינות. מכל האנושות אנחנו הקבוצה היחידה שיכולה להפעיל מ"ן אמיתי כדי לשנות את העולם לכיוון הטוב. לכן על כל אחד להרגיש את עצמו אחראי עבור העולם.

שאלה: האם אנחנו לא מאבדים שום דבר בגלל שאנחנו למעשה נמצאים בתוך הבורא וזה רק נסתר מאיתנו?

אנחנו לא מאבדים שום דבר ואנחנו לא נמצאים בתוך הבורא. אומנם כך אומרים, שהוא ממלא את הכול וסובב את הכול, אבל אנחנו לא מרגישים כך, ולכן עלינו לקבל את מה שקורה לנו.

שאלה: הרבה פעמים אדם עומד בפני מצב שהוא מרגיש אפס, אין לו כוחות, אין לו תקווה, והוא מרגיש שהוא מאבד את הכול, שהוא הולך למות. הוא עובר את הדברים האלה במעגלים, יש לו בעיות גשמיות וגם בעיות פנימיות. אבל אני תמיד מרמה את עצמי, מרמה את האגו שלי, שאם אני אוכל להתבטל כלפי המצב הזה ואמשיך, אז אני אגיע לעלייה עוד יותר גבוהה רוחנית. ובסוף המאמץ, אחרי שאני מסתכל על עצמי, יושב לפני המסך, האם הגעתי לאיזה דרגות גבוהות של חיבור עם הבורא? הפכתי למקובל? איפה התוצאה?

את התוצאה אתה צריך להרגיש ביחס שלך לבורא, עד כמה אתה מבין אותו יותר ויותר, מתקרב אליו, ומרגיש אותו קרוב אליך.

שאלה: איך מתבטא היחס, הלב שלנו, בפעולות בחיבור בעשיריה?

ברצון שלנו. לב זה רצון.

תלמיד: כשאנחנו עובדים ביחד.

אתם צריכים לקרב את הלבבות. שיהיה לכם רצון אחד, שיהיה מחובר יותר, שתהיו יותר מבינים, יותר מרגישים, כאיש אחד בלב אחד.

תלמיד: יש לזה סמן, בדיקה?

הבדיקה היא ההרגשה של האדם. עד כדי כך שאתם מרגישים שבאמת אתם מתקרבים בלבבות, והבורא מתחיל להיות מורגש בהתאם ללבבות שמתחברים, ואתם מתחילים להרגיש שהבורא ממלא אותם.

שאלה: האם בימים הנוראים, הדינים מתגברים יותר, או אנחנו רגישים יותר למשברים שפוקדים את העולם?

גם וגם. יש זמנים לטובה וזמנים לרעה, והזמנים האלה גם שייכים לזמן שקורה לנו בעולם הזה. וככה זה קורה. כן, זמנים של דינים.

תלמיד: מה אנחנו צריכים לעשות בזמנים של דינים?

להתחבר יותר. לקרב את האור לעולמנו, על ידי חיבור בינינו.

תלמיד: יש היום מלחמה מאוד גדולה בעולם, שאפילו גורמת לאזרחים להילחם זה כנגד זה, בניגוד לרצונם. מה אנחנו מכאן מסוגלים לעשות?

אם אתה מדבר עלינו, אז אנחנו צריכים להיות יותר מחוברים בינינו, יותר להבין שכל העבודה שלנו זה בהעלאת מ"ן. שאותו כוח שאין עוד מלבדו ששולט בעולם, שהוא יפעל יותר נכון ויותר מהר - אם אפשר כך להגיד עליו, לתיקון העולם. והתיקון הוא דרך התיקון של בני האדם.

תלמיד: והעולם מסוגל לעשות משהו, או שהוא רק מתדרדר?

העולם לא יכול לעשות כלום. העולם כולו לא מבין מה הוא צריך לעשות, ולא מבין שהתיקון שלו הוא רק בחיבור, בהתגברות החיבור. ולזה לא מוכנים, אלא ההיפך. אבל המלחמה הזאת צריכה להסביר לבני האדם שרק בחיבור אנחנו יכולים לתקן את העולם. וכך על ידי המכות מגיעים לפתרון הנכון.

שאלה: יש לי מחשבה, שכל אחד מאיתנו כבר בטוח שהוא מעלה מ"ן. אבל משום מה זה לא עובד. איך אנחנו צריכים לחבר את המאמצים שלנו?

זו הבעיה. כשכל אחד מעלה מ"ן זה לא עובד. אלא המ"ן זה תהליך קולקטיבי, שבו אנחנו צריכים להתחבר ולהעלות מ"ן - זה נקרא תפילת רבים. אז בואו נשתדל להתחבר יחד ולהעלות מ"ן משותף שלנו.

תלמיד: לא ברור, איך להתאחד במאמץ פנימי.

דבר עם החברים, ובהשיחה על ידי בירורים תגיעו לפתרון.

שאלה: איך להרגיש ביטחון, שבתוך העשירייה יש לכולנו אותה תפיסה של מה זה השפעה, למרות כל ההפרעות שאנחנו מקבלים מהעולם?

השפעה זה כשאני דואג לזולת, עד כדי כך כמו שאני דואג לבורא - כך זה צריך להיות. לא עכשיו, אלא בדרך, כשאנחנו מקבלים את מדרגות העליה על עצמנו.

שאלה: אתה תמיד אומר שאנחנו קבוצה מיוחדת, שבה תלוי כל מה שיקרה בעתיד לעולם. אז איך צריכה להיות הדאגה שלנו, איך צריך לקרות החיבור הזה?

בפנים, בתוך הלב שלנו, ובתוך המוח שלנו, כשאנחנו רוצים להיות מחוברים יחד. ובתשוקה שלנו, בנטייה שלנו, לראות את עצמנו כולנו מחוברים בהשפעה הדדית, בחיבור הדדי, באחריות הדדית, בערבות הדדית, ושהבורא אז ישרה בנו, ודרכנו הוא יתגלה לאט לאט באור שלו לכל הנבראים.

זה יקרה לאט לאט, ודאי שלא בבת אחת, ולא בצורה כזאת שזה יהיה גילוי ממש. אבל לאט לאט כשהוא מתקרב, אז כולם מתחילים יותר להבין שיש כוח עליון, ולמה הוא עושה את זה, ומה אנחנו באמת עוברים.

שאלה: עכשיו העבודה שלנו נעשית בעשיריות. אני לא חושב יותר מדי על הכלי העולמי, או על איך כולנו מחוברים.

מספיק לנו לחשוב על עצמנו, על העשיריה של כל אחד וזה כדי לא להתפזר.

שאלה: ככל הנראה בכל המצבים האלה, כשאדם מאבד את כל רכושו, הם קורים בכל מדרגה. האם אנחנו יכולים מראש לוותר על כל הרכוש שלנו ולא להגיע למצבים מפחידים ונוראים כאלה?

לא אנחנו לא יכולים לברוח מרע, אנחנו צריכים להימשך לטוב - זאת המגמה. אחרת אנחנו אומרים על הבורא שהוא גורם את הרע. אלא אנחנו צריכים רק להימשך לטוב ורק דרך החיבור אנחנו נתקן את המציאות. בכך אנחנו מתקרבים לבורא בהשתוות הצורה, וכשמתחברים יותר ויותר, מתקנים את הכול.

תלמיד: האם המצב הזה שהאדם מגיע אליו, שהוא צריך לוותר על הכול, זה דומה למצב העקידה. שאברהם מביא את בנו להעלות אותו לעולה. את הדבר האהוב ביותר עליו, היקר לו, העביר לשליטת הבורא?

אז מה השאלה?

תלמיד: האם זה אותו המצב?

אני לא יכול לומר אם זה אותו מצב, או לא. כי אנחנו לא מרגישים את המצב של אברהם, ולא כדאי כך לשאול. תשאל על משהו שברור לכולם.

שאלה: אנחנו לומדים שברובד העולם שלנו, בדרגת הרצון לקבל, אין פיתרון למלחמה. מלחמות נמשכות 50, 70 שנה. יש שקט ביניהן, ואז שוב באות מלחמות. מה צריך לעשות כדי שהאור יעבור דרכינו, וזה ישפיע על הרצון לקבל הכללי, ועל כל האנושות, כדי לשנות את הדברים לצד הטוב?

יש מאמר לאיזו דרגה האדם צריך להגיע, כדי לא להתגלגל שוב. תקראו את המאמר הזה, ואם אתם רוצים אנחנו נלמד אותו בצהרים היום. איך שאתם רוצים. שם כתוב.

שאלה: אמרת לפני כ-10 דקות שצריך לעשות מה שמוצא חן בעיני הבורא והאדם. למה הכוונה?

להשפיע טוב לזולת, לחבר את כולם, לחבק את כולם, לאהוב את כולם. זה הכול.

שאלה: אמרת שהעבודה המרכזית שלנו היא בעשיריה, אבל יש פעולה שכבר מתרחשת מספר חודשים התפילה העולמית שקורית פעמיים ביום. האם יש בה את אותו כוח שיכול לשנות את המצב בעולם. יש לנו 200, 250 חברים שמתחברים בכל פעם. אם הכמות הזאת תגדל בכל העולם, האם אנחנו נגדיל אותו הכוח של האור שיכול לשנות באמת?

כן, רצוי להתחבר כמה שאפשר יותר אנשים, ולהשתתף בזה. וגם צריכים לשים לב איך אנחנו מתפללים, איך אנחנו מעלים את המ"ן.

שאלה: בסופו של דבר מה זה להרגיל את הלב. גם אם אני עושה תפילה שהיא באמת לא שלימה, היא לא אמיתית, אבל מה זה בסופו של דבר להרגיל את הלב?

להשתדל להביא ללב את כל החברים שיחיו שם. לתת להם שם מקום. תאר לעצמך שכל החברים שלך הם נכללים בלב, ונמצאים שם. ואתה מרגיש אותם דרך הלב שלך.

קריין: אנחנו בנושא "שנהיה לראש ולא לזנב".

קריין: קטע מספר 28 כותב רב"ש באגרת ס"ז.

"אנחנו מבקשים מה' ועושין סימן בליל ראש השנה ואנו אומרים: "יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב". היינו שהישראל שבנו יהיה הראש והרשע יהיה הזנב. ואז נזכה לחיים ארוכים ולבחינת הטוב שהוא בכוונת הבריאה, שהוא בחינת להיטיב לנבראיו."

(הרב"ש. אגרת ס"ז)

קריין: 29 , כותב רב"ש.

"כתוב "הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשואלים". כלומר בזמן שהגוף בא עם השאלות של מי ומה, אל תענה לו עם בחינת ראש, היינו בשכל ובתוך הדעת, אלא "והוי זנב לאריות". כי אריה נקרא בחינת חסד, כי במרכבה העליונה יש אריה ושור, שהם חסד וגבורה ונשר, שהוא בחינת תפארת. והוא אומר להשועלים היות שהשאלות מה שהם שואלים הם בבחינת השכל, ושועל נבחן לפקח, לכן הם נקראים שועלים. 

והאדם צריך להשיב, אין אני משיב לכם בבחינת ראש, היינו עם שכל, אלא אני נמשך אחרי האריות, כזנב הנמשך אחר הראש, ולי - אין לי ראש, אלא אני נמשך אחר מדת החסד, שהוא בחינת חסדים מכוסים. היינו אף על פי שהוא לא רואה שהם חסדים, היינו שמכוסה ממנו, מכל מקום הוא מאמין, למעלה מהדעת, שהם חסדים." 

(הרב"ש. מאמר 1 "מהו ענין שנהיה לראש ולא לזנב בעבודה" 1990)

כל העבודה שלנו היא לעלות מדרגה לדרגה, ממדרגה למדרגה עד שמגיעים לגמר התיקון, ולכן אם אני נמצא באיזשהו מצב, מדרגה, ואני מחזיק בה בשכל שלי אז אני לא יכול לעלות למדרגה יותר עליונה, אני צריך לתפוס, לאחוז בשכל יותר גבוה של מדרגה יותר עליונה, כמו שאנחנו לומדים בעולם הזה, אם אני לא לומד ממישהו יותר גבוה, מישהו יותר חכם אז אני לא אתקדם.

כך אנחנו רואים את הילדים שלנו, בכל דבר. איך אנחנו אומרים לילדים שלנו, תשחק עם זה ולא עם זה, כי אנחנו כל הזמן רוצים להיות בחיבור עם מישהו שנמצא במדרגה יותר עליונה מאיתנו. זה הסימן להתקדמות, הביטחון שלנו להתקדם. ולכן אנחנו צריכים להיות זנב לאריות שזה אח"פ של מדרגה יותר עליונה, מאשר להיות ראש לשועלים שזה הראש של המדרגה שאנחנו נמצאים בה, כי אנחנו בצורה כזאת לא נעלה למדרגה יותר עליונה, בפרט שהעלייה למדרגה יותר עליונה זו עלייה למעלה מהדעת, שהיא לא לפי השכל שלנו אלא לפי השכל של מדרגה יותר עליונה.

לכן מכאן בא הכלל הזה שתהיה זנב לאריות ולא ראש לשועלים, וכך אנחנו צריכים להתקדם ולהבין את סוד ההתקדמות. לכן כל העבודה שלנו היא בכך שאנחנו הולכים בחסדים מכוסים, בעיניים עצומות, העיקר בהשפעה וחיבור כי זה מה שמעלה אותנו מהדרגה שלנו לדרגה יותר עליונה. זה סוד העלייה, תמיד להיות במידת החסד, וכך אנחנו נעלה ממצב למצב.

שאלה: יש הרגשה מאוד מיוחדת באולם שהחברים ממש מוסרים את נפשם וערבים אחד כלפי השני, יש תחושה של הודיה וגם יש רצון להחזיר באיזו צורה, מה אני יכול לעשות?

להראות דוגמה לאחרים, כך כל אחד ואחד חייב לעשות וכך אנחנו נתקדם.

תלמיד: במה אני יכול לתת דוגמה?

כמה אתה רוצה להתחבר עם אחרים, לא להיות שקוע בלימוד ובעומק הלימוד, זה לא חשוב, על זה כתוב "לא החכם למד" אלא אנחנו חייבים להראות אחד לשני כמה אנחנו מתקרבים זה לזה.

תלמיד: ומה יכולה להיות תפילה נכונה במצב כזה?

גם לאותו כיוון, שהבורא יחבר בינינו ועל ידי זה אנחנו נעלה לדרגה יותר גדולה. החשבון הוא פשוט, מה שיש עשר במדרגה שלי הופך להיות לאחד במדרגה יותר עליונה, וכך זה בכל מדרגה ומדרגה עשר הופך להיות לאחד, עשר לאחד, וכך אנחנו נעלה עד שהופכים להיות כולנו לאדם הראשון, לאיש אחד בלב אחד.

תלמיד: אז מהעשירייה לאן אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו עולים?

שאתם הופכים להיות אחד, איך להיות אחד, תתפללו לזה.

שאלה: אמרת שהפטנט הוא בכך שעליך לדבר עם החברים, אבל עכשיו הולכים להיות חגים, יש לי חברים מסוימים קרובים מאוד, כך נראה לי לפחות, קרובים לאגו שלי. אני אפגש עם חבר, עם שני חברים בחגים האלה, אנחנו פשוט מדברים ומבקשים מהבורא? אנחנו הרי לא סתם מדברים.

כן.

תלמיד: איך לדבר עם החברים, סתם לדבר עם החבר, אנחנו לא מדברים על להתאסף בעשירייה אלא סתם לשבת עם החברים ולדבר, זאת תפילה?

כן, ודאי, אפילו שניים אפילו זו כבר יכולה להיות תפילה, מיעוט הרבים שניים, כך כתוב.

שאלה: איך אנחנו נדבקים למדרגת האריה כל פעם בעשירייה?

אנחנו מבטלים את עצמנו ועל כל השאלות אנחנו הולכים למעלה מהדעת.

שאלה: מה זה אומר שאנחנו בעשירייה נמשכים אחרי מידת החסד?

אנחנו רוצים חיבור, מה זה חסד? חסד זו השפעה, זה חיבור, דרגת בינה בפועל בתוך הרצון לקבל נקראת חסד. כתר, חכמה, בינה, חסד, זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

שאלה: מצד אחד צריך לבטל את הראש, כשבאות שאלות, לחתוך, לא לחפש. ומה מצד שני?

מצד שני צריכים להפעיל שאלות משלנו.

איך להידבק לעליון, איך לעלות עם העליון, איך להידבק בחברים וכן הלאה. שאלות אחרות ממה שבדרך כלל השועלים שואלים.

תלמיד: על אילו שאלות מדובר, רק שאלות של מי ומה?

כן.

תלמיד: ושאלות אחרות דווקא מבורך?

לא כולן אבל כן.

קריין: קטע 30. כותב רב"ש.

""והוי זנב לאריות" פירוש שהוא אומר, אני נמשך אחר מדת החסד שהוא רק להשפיע. והאדם צריך לומר, היות שהוא מאמין למעלה מהדעת, שהבורא משגיח על העולם במדת טוב ומטיב, לכן הוא מאמין שגם מה שהוא רואה את ההסתרה על השגחה, היינו שלפי ראיית עיני האדם היה צריך להיות אחרת, מכל מקום הוא מאמין שהבורא רוצה שכך יהיה יותר טוב לטובת האדם, אם יהיה ביכולת האדם לקבל הכל באמונה למעלה מהדעת, כי על ידי זה יהיה מקום לאדם לצאת מאהבה עצמית, ולעבוד לתועלת ה'." 

(הרב"ש. מאמר 1 "מהו ענין שנהיה לראש ולא לזנב בעבודה" 1990)

שאלה: איך להבין שהתפילה באה מהלב?

לפי ההרגשה, שאני מרגיש שהמילים של התפילה יוצאים לי מן הלב, הראש לא יכול לעשות כאן שום דבר, רק ההרגשה.

שאלה: איך מגיעים לתפילת הלב?

על ידי התמדה.

שאלה: איך מגיעים למצב שבו פיו וליבו שווים תמיד?

זה נקרא מידת היושר הפנימי, הרוחני, פיו וליבו שווים, שאני משתדל לדבר עם עצמי בצורה ישרה ולא לשקר לעצמי ואחר כך גם כלפי החברים, אבל קודם עם עצמי.

שאלה: האם ניתן לומר שכוחה של התפילה תלוי עד כמה אנו מעמידים את ליבנו לרשות הבורא?

כן, נכון.

שאלה:. האם האפקטיביות של התפילה תלויה באיזו מידה האדם מתנתק מאהבה עצמית?

במידה שהוא מבקש להתנתק מאהבה עצמית, בזה כוח התפילה.

שאלה: כתוב "לכן צריך להיות הכנה להתפילה, שירגיל את עצמו לתפילה, כאלו שיהיו פיו וליבו שווים". מהי ההכנה לתפילה שעליה מדבר המאמר, איך מיישמים הכנה לתפילה בפועל?

אנחנו צריכים פשוט לעבוד על זה כדי לפתוח את הלב לכל החברים ככל האפשר יותר, וכך להתקדם. ככל האפשר לקרב לבבות, אין מה לעשות, אלה תרגילים.

שאלה: איך לא לפחד מהמצב שלא יהיה לו שום רצון עבור עצמו?

זה כבר רצון רוחני. אני לא חושב על עצמי ואין לי מה לפחד מזה, דווקא ההיפך, אני רוצה לשפוך את עצמי על כולם, לא להרגיש את עצמי, אלא במקומי להרגיש את כולם, ובמקום להרגיש את עצמי להרגיש את הבורא ששורה על כולם. זה מה שאני מתכוון להשיג. אמנם שיש לי בפנים אולי פחד, אבל אני חייב ללכת לקראת זה ממש בעיניים עצומות.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לפנות לבורא רק מתוך הקבוצה, כי אדם אחד זה "קול במדבר" ולא נשמע. אז כדי שהתפילה לא תהיה צעקה במדבר, איך להעלות מ"ן ללא הפסקה מתוך החיבור בינינו בזמנים שאנחנו לא ביחד פיזית או וירטואלית?

אתם צריכים לעשות תרגילים - לא חשוב באיזה מצבים פיזיים - שאתם מחוברים יחד בלב אחד. הכול תלוי רק בתרגילים שלכם, יש לכם כוח גדול מאוד. קבוצת הנשים העולמית שלנו היא קבוצה מאוד גדולה ומאוד חזקה וכל אחת כבר יודעת מה אנחנו צריכים לעשות, באיזו צורה להתנהג, יש לכן מלא ידע ושכל ורגש והרגלים ותרגילים והכול, רק צריכים יותר להביא את זה למימוש. עכשיו זה הזמן.

שאלה: חשיבות העבודה שלנו מגיעה רק כאשר רב מדבר עליה. איך נוכל ללמוד לא לשים לב לדברים הקטנים ולבעיות שלנו בעשירייה ולהתרכז בדברים החשובים יותר?

אני צריך להגיע למצב שכל חבר וחבר יהיה לי חשוב כרב, ושאני אקבל ממנו מה שהוא מדבר כמו מרב. בצורה כזאת אני אתקדם.

שאלה: איך מעבירים מלחמה חיצונית לפנימיות?

מלחמה חיצונית מעבירים לפנימיות - זה תלוי בנו. זה תלוי בנו איך אנחנו מקבלים, מרגישים את זה. אנחנו יכולים את כל המלחמה היום - שעלולה עכשיו אולי להתפרץ בכל העולם - להפוך למשהו פנימי ולכבות אותה ולתקן אותה אם אנחנו באמת מתקשרים יחד בינינו ומפעילים את הכוח שלנו עבור כל העולם, יכולים את זה לעשות. כמו שאנחנו מכבים את האש כשאנחנו עושים עליה כיסוי, ככה אנחנו נעשה על אלו שמדליקים את כוחות המלחמה, אנחנו נכבה אותם, נכסה אותם, הכול תלוי בנו. עוד נדבר על זה.

שאלה: איך לעלות מ"ן עכשיו בזמן השיעור?

כל דבר שאני שומעת אני רוצה להיות בזה מחוברת עם החברות שלי ולעבור דרכן לבורא ושהכול יהיה כמערכת אחת.

שאלה: איך מקבלים אמונה למעלה מהדעת?

אני משתדלת להיות כל הזמן למעלה מהרצון לקבל שלי בדבקות בחברות ובבורא. בצורה כזאת, בנטייה כזאת, לאט לאט, לא בפעם אחת, אבל כך אני מגיעה לכוח ההשפעה למעלה מכוח הקבלה.

שאלה: השאלה מהקטע, כתוב, "היינו שלפי ראיית עיני האדם היה צריך להיות אחרת, מכל מקום הוא מאמין שהבורא רוצה שכך יהיה יותר טוב לטובת האדם, אם יהיה ביכולת האדם לקבל הכל באמונה למעלה מהדעת". למה האדם צריך להאמין שהבורא עושה הכול לטובתו?

כי זה יכוון אותו לבורא.

שאלה: היום הזכרת עוד פעם את העניין של "מיעוט הרבים שניים". איך להשתמש בעצה הזאת באופן קבוע ובצורה סדורה ויעילה?

יש לנו דוגמאות כאלה מההיסטוריה כמו רבי שמעון ובנו, ועוד זוגות כאלה היו לנו בזמני התלמוד וכולי, כך היה נהוג ללמוד. ובאמת חייבים אנחנו להבין כשאדם קורא לא כדאי לקרוא לבד אלא רצוי שיהיו שניים לפחות, זה מחבר בין בני אדם ומעלה אותם יחד, הבורא נמצא אז ביניהם.

שאלה: האם כל מה שהשכל אומר לי זה תמיד יוביל לפירוד?

אולי אתה לא תראה את זה אבל בסופו של דבר, כן.

תלמיד: ואם אני משכנע את עצמי ללכת נגד השכל זה גם מעשה של השכל או פשוט צריך ללכת אחרי החברים?

ודאי, תמיד אתה הולך עם השכל, ותמיד הוא מושך אותך לפירוד, שם הוא מרגיש נוח שהוא השולט ולא שכל אחר שולט עליו.

תלמיד: שנה טובה למצב חדש, טוב. אנחנו מלאים בשמחה כשאנחנו שומעים את החברים שלנו בקייב ובטורקיה בייאוש ובספקות. אנחנו רוצים להודות להם ולהזכיר להם שהייאוש שלהם הוא כוח החיים שלנו שבאמצעותו אנחנו פונים לבורא ומבקשים מהחברים להתחבר דרך המאור המחזיר למוטב, ושהבורא ייתן לנו את מתנת ההשפעה כדי שאנחנו נוכל לתת לו נחת רוח בכך שנקבל את השפע שלו.

תודה רבה לכם ואנחנו איתכם יחד בלב אחד. חיבוק חם לכל החברים שלנו מאפריקה.

(סוף השיעור)