שיעור בוקר 26.01.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

להשפיע נחת רוח לבורא – קטעים נבחרים מהמקורות

אנחנו נמצאים בעולם אפשר להגיד, "עולם" מהמילה העלם והסתר, בכוח עליון שהוא נסתר מאיתנו. את הפעולות שלו אנחנו מרגישים, אבל שזה הוא אנחנו לא יודעים. ולכן כל העבודה שלנו כדי לגלות אותו היא "ממעשיך הכרנותך". שאנחנו לומדים את הפעולות שלו, משתדלים להביא את הפעולות של הכוח העליון, שזה כל החיים שלנו, כל ההרגשה שלנו בתוכנו וסביבנו, כל מה שקורה, שאנחנו משייכים את זה לכוח אחד, לשכל אחד, לפעולה אחת, מקור אחד.

מתוך זה רוצים ללמוד מי הוא שמנהל אותנו, שסובב אותנו, שהמחשבות שלנו ממנו, הרצונות שלנו ממנו, זאת אומרת גם המוח וגם הלב, זה הכול בא, נפעל ממנו. כל החיים סביבנו שאנחנו מרגישים את העולם, מדומם, צומח, חי, מדבר, גם את זה כך כל אחד ואחד מאיתנו מרגיש, רואה, שכל זה קיים כאיזו מין הצגה בחושים של כל אחד ואחד, הכול גם כן בא ממנו.

אז דרך העולם, דרך כל ההתפעלות שלנו מהכוח ההוא, אנחנו רוצים ללמוד אותו בעצמו. מה הוא מקרין לנו, איך שברא את החושים שלנו, אותנו, ואיך שמשפיע בתוך החושים האלה אלינו. מתוך זה, ממעשיך מה שנקרא, הכרנוך. שמתוך המעשים שלו, שהמעשים שלו זה אנחנו וכל מה שאנחנו מרגישים, דרך זה אנחנו יכולים להרגיש אותו, להבין אותו, להכיר אותו, "ממעשיך הכרנוך". זאת העבודה שלנו.

וכשאנחנו מתחילים להכיר, אז אנחנו מגלים שאנחנו בנויים מחומר הפוך ממנו, של קבלה או האגו שלנו. ולכן כדי להכיר אותו אנחנו אמנם בנויים ממנו, נעשים על ידו, אבל אנחנו צריכים להפוך את עצמנו כדי להכיר אותו. ואז אנחנו נבין מי הוא, מה הוא אותו הכוח שפועל עלינו ונגלה אותו. זאת אומרת הנברא הוא מוכן לזה, להכיר את הבורא שלו דווקא מתוך זה שהוא נמצא בהרגשת עצמו, והרגשת העולם הסביבתי.

מה מפריע לנו להכיר את הכוח העליון? האגו שלנו, הגאווה שלנו, הטבע שלנו. בכוונה כך נעשה בכדי שהטבע שלנו יגלה התנגדות, ועל פני ההתנגדות הזאת אנחנו יכולים דווקא לגלות את הכוח החיצון, הכוח העליון, הבורא. אם לא היינו מנוגדים לו, לא היינו יכולים להרגיש אותו. עד כדי כך, שכמה שאנחנו מתקדמים לקראת ההרגשה שלו, ובתוך ההרגשה שלו כשאנחנו מתקדמים לגלות אותו יותר ויותר, זה הכול נעשה על פני האגו, הגאווה, הניגוד שלנו יותר ויותר. דווקא "יתרון האור מתוך החושך" מתגלה תמיד בכל צעד ושעל, דחייה, ריחוק, ואחר כך על פני הריחוק הזה שאנחנו עושים פעולות תיקון, אז הריחוק נשאר אבל גם כן על פניו אנחנו מגלים התאמה.

ולכן שתי הצורות האלו שמתגלות בנו, גם חושך וגם אור, אז אנחנו מגלים משניהם את צורת הבורא. כי כמו שכתוב, "עושה אור ובורא את החושך", ומשניהם אנחנו מכירים אותו. כך זו הדרך.

קריין: קטע מס' 15 מתוך "שמעתי" י"ז. אומר בעל הסולם:

"אמרו חז"ל: "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". וזה הוא מטעם שעושה ב' רשויות. מה שאין כן כשהוא בבחינת אין, והוא מבטל את עצמו להשורש, היינו שכל כוונתו הוא רק להשפיע, דוגמת השורש, נמצא שאין כאן רק רשות אחד, היינו רשותו של הקב"ה. וכל מה שהוא מקבל בעולם, הוא רק בכדי להשפיע לה'. וזה פירוש מה שאמר: "כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי, ואני לשמש את קוני", לכן אני מוכרח לקבל כל המדרגות שישנו בעולם, מטעם כדי שאוכל להשפיע הכל לה', הנקרא "לשמש את קוני"."

(בעל הסולם. שמעתי. יז. "מהו, שהס"א נקראת, מלכותא בלי תגא")

ישנן שיטות שמדברות על לבטל את הרצון לקבל, שאז אדם כאילו צריך לעשות מעצמו אפס ממש. אצלנו, אמנם אנחנו משתמשים באותו סגנון, באותן המילים, אבל לבטל רצונות לקבל הכוונה היא שהרצון לקבל נשאר, אנחנו לא הורסים אותו, אנחנו לא מורידים את עצמנו לאפס כאילו שאין, כי רצון לקבל זה כל הבריאה. אלא אנחנו צריכים לקנות תיקונים על הרצון לקבל, שהוא לא יפריע לנו להידמות לבורא, ולהפוך את הרצון לקבל שיהיה אפילו להשפיע.

זה כל ההבדל בין כל מיני שיטות. דתות בדרך כלל מדברות על ביטול, פחות לאכול, פחות לשתות, פחות לעשות כל מיני דברים, תעשה מעצמך אפס, פחות לנשום, יש כל מיני טכניקות למיניהן, לקשור את העיניים וכן הלאה. לא, חכמת הקבלה אומרת שאתה צריך להשתמש בכל מה שיש לך ואפילו שיתפתח עוד יותר, אלא שכל ההתרשמויות שלך מהעולם יהיו קשורות רק לכוח העליון. ואז אתה תשתמש בסופו של דבר עם כל העביות, ועם כל מה שיתגלה בה, זה יהיה לך דווקא מקום לגילוי הבורא, לדבקות בבורא.

כתוב, "אמרו חז"ל: "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד"." נכון שלא יכולים, אבל שום דבר הוא לא ברא מיותר. אלא זה שלא יכולים לדור במדור אחד זה דווקא טוב, זה דווקא טוב לטובת הנברא, שהוא מרגיש את עצמו שהוא נבדל מהבורא ועכשיו יש לו אפשרות להכיר אותו. "וזה הוא מטעם שעושה ב' רשויות. מה שאין כן כשהוא בבחינת אין, והוא מבטל את עצמו להשורש, היינו שכל כוונתו הוא רק להשפיע, דוגמת השורש, נמצא שאין כאן רק רשות אחד, היינו רשותו של הקב"ה. וכל מה שהוא מקבל בעולם, הוא רק בכדי להשפיע לה'." זאת אומרת, אם היה מבטל את עצמו אז היה אפס. בכך שהוא נמצא במצב שהוא לא מבטל את עצמו, אלא מתאים את עצמו לבורא עם כל העביות שלו שמתגלה, אז הוא עושה את העביות הזאת מקום ששם מתגלה הפער בינו לבין הבורא מצד אחד, וההתאמה ביניהם מצד שני. ולפי דרגת העביות ודרגת ההתאמה לפי הכוונה, אז יש ביניהם קשר והשגה. וכל מה שהוא מקבל בעולם הוא רק בכדי להשפיע לה'. "וזה פירוש מה שאמר: "כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי, ואני לשמש את קוני"," העולם זה העלם, כל הפער הזה, "לכן אני מוכרח לקבל כל המדרגות שישנו בעולם, מטעם כדי שאוכל להשפיע הכל לה'," דווקא הפער הזה שאני יכול להחזיר לבורא, כל העביות הזאת, אני יכול להחזיר אותו באור חוזר, "הנקרא "לשמש את קוני"."

שאלה: מה זאת אומרת, "כל המתגאה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד"?

הרצון לקבל כשגדל באדם, האדם הוא יותר ויותר מרוחק מהבורא. ולכן ישנה מגמה כאילו לבטל את הרצון לקבל, והמגמה הזאת היא לא בחכמת הקבלה. זאת המגמה בדתות, בכל מיני שיטות, אמונות, שהם מבטלים את האגו. וזה היה גם כן בחכמת הקבלה מלכתחילה בדורות הקודמים, פחות לאכול, פחות לשתות, פחות לישון, פחות פחות פחות. אבל זה בשלבים הראשונים, אחר כך אתה לא יכול להשתמש בזה כדי לברר את ההתקדמות לכוח עליון, התקרבות לכוח עליון, אלא רק על ידי המאור המחזיר למוטב.

ואתה עושה כבר את זה לא בזה שאתה שם לב לפעולות הגשמיות, הגופניות, אלא לכוונה.

תלמיד: אז זה התהליך שהוא מתאר? כל המתגאה מגלה שהוא הפוך בעצם מהבורא, ולאחר מכן הוא מגיע איתו להשתוות הצורה.

נגיד, כי הוא לא יכול לגלות שהוא הפוך מהבורא, כי זה כבר גילוי. אני לא מבין את השאלה.

תלמיד: יש כאן סדר של התפתחות בכל הקטע?

נכון, סדר של התפתחות. תחשוב ותגלה.

שאלה: האם הרצון לקבל שבנברא זה כוח החיות שלו?

הרצון לקבל שבנברא זה כל הכוח שיש לו.

תלמיד: ועל פניו הוא מתקיים, בזכות הכוח הזה הוא מתקיים?

כן, זה כל הכוח שיש לו. אין יותר בנברא חוץ מרצון לקבל.

קריין: קטע מס' 16 מתוך רב"ש ג'.

"אין לאדם מה לתת לה', כמו שכתוב "אם צדקת מה תתן לו", שאין לו להאדם לתת לה' רק בחינת הכוונה לבד, שנקרא "לשמי". ויותר מזה אין לו מה לתת, כי אין הקדוש ברוך הוא בעל חסרון, שיתנו לו משהו, וכל מה שנותנים לו זוהי רק הכוונה לבד. וגם הכוונה לשם שמים, גם כן אינה לטובת ה', אלא לטובת האדם, שעל ידי זה האדם יקבל כל התענוגים בלי שיהיה נהמא דכסופא, כיון שעל ידי השתוות הצורה האדם יוצא מבחינת מקבל לבחינת משפיע. ואז האדם יכול לקבל כל התענוגים. וזה נקרא "לשמי". אם הקדוש ברוך הוא יכול לומר שמקום הזה הוא שמי, משום שהאדם אמר שהוא לא רוצה שום דבר לתועלת עצמו, אלא הכל לה'. נמצא שה' יכול להזכיר את שמו שם, משום שהאדם ביטל את רשות עצמו, ועשה את המקום בשביל השם. ואז, "אבוא אליך וברכתיך". אז יכולה לבוא שם ברכת ה', כל מה שהקדוש ברוך הוא רוצה להטיב לנבראיו."

(רב"ש - ג'. מאמר 390 "בחינת אתכפיא ובחינת אתהפכא")

שאלה: אז בשביל מי הכוונה?

הנברא חושב בשביל הבורא, והבורא חושב בשביל הנברא.

תלמיד: אתמול קראנו שהכוונה צריכה להיות לשם התורה, לשמה, ולא לשמו.

נכון.

תלמיד: והיום אנחנו קוראים "לשמי", אז לשם מי הכוונה?

עוד מעט נלמד את זה בהקדמה לתע"ס, זה צריך להיות לשם התורה. אתה צודק.

בצורה פשוטה, איפה שהבורא והנברא הופכים להיות בדבקות, הופכים להיות כאחד. זו מהות התורה. למצב הזה, למציאות הזאת היא מביאה את האדם.

שאלה: הוא כותב כאן, "וגם הכוונה לשם שמים ... אינה לטובת ה', אלא לטובת האדם," שיוכל לקבל כל התענוגים.

כן.

תלמיד: זה רק בשביל שלא תהיה לנו בושה?

ומבחינת המעשה, הכוונה "לשם שמים" זה שהיא פותחת לך את השפע, אתה מקבל. אבל השאלה בשביל מי אתה מקבל את השפע, בשביל מה? זה כדי להשפיע נחת רוח לבורא. אבל קודם שאתה עושה את זה, יש לך תנאי מצד הבורא שאתה עושה את הכוונה על מנת להשפיע לו. אבל כדי על מנת להשפיע לו, אתה קודם כל צריך לקבל את השפע וליהנות ממנו, אחרת במה אתה מהנה לו? רק בתענוג שאתה מקבל ונהנה.

תלמיד: אז זה לא שהבורא נהנה, אלא מתוך התענוג שאני מקבל בצורה נכונה אני עושה כביכול נחת רוח.

אנחנו צריכים להבין את הדבר העקרוני, שהבורא הוא מה שקיים בתוך הנברא. זו השגה מיוחדת, הרגשה מיוחדת בתוך הנברא שכך נקראת, "בורא". זאת אומרת גם הבורא נמצא בנו. מה שמחוצה לנו אנחנו אף פעם לא מרגישים, ואם יש או אין אתה לא יכול להגיד. אלא אם אנחנו מרגישים איזו תופעה בנו, לתופעה הזאת אנחנו קוראים "בורא" ויכולים להיכנס עם התופעה הזאת בכל מיני צורות של יחסים, לקבל ולהשפיע. אבל זה קיים בנו, מה שלא בנו לא קיים, אנחנו בכלל לא יודעים האם יש משהו מחוצה לנו.

אין לנו הרגשה כזאת. וגם מה שאנחנו מרגישים שיש משהו מחוצה לנו זה בכל זאת בתחום הקליטה שלנו. כוכבים, גלקסיות, איפה זה קיים? זה קיים בי. ולפני כן, כשלא הרגשת, לא ראית אותם? הם גם היו קיימים בי, רק לא גיליתי, לא הרגשתי. הכול בתוך הרצון לקבל שלי שמתפתח יותר ומגלה יותר תופעות שבתוכו.

לכן כמו שאנחנו אומרים "אין עוד מלבדו", אתה יכול להגיד שבאמת אין עוד מלבד הרצון לקבל שמגלה בתוכו את כל התופעות הללו. כולל תופעה הזאת שהוא קורא לה בורא.

שאלה: האם יש הכרח שיהיה פער בין הרצון לקבל שמרגיש כרצון לקבל לבין הבורא כדי לגלות את הבורא?

אחרת לא תהיה הרגשה.

שאלה: לא יהיה אי פעם מצב שלא יהיה פער כזה בהרגשת הבורא?

לא. ההרגשה בנויה על תנאי שכולל שני תנאים, יש משהו שמפריד, יש משהו שמקשר. ובין המפריד והמקשר אם יש צורות של קשר, אז אתה יכול להגיד שיש מרגיש ומורגש, משפיע ומקבל. אחרת אין הרגשה, אין מציאות. אם אני לא מרגיש משהו אז אני גם לא מרגיש את עצמי, זאת אומרת שאני לא קיים. זאת אומרת, מרגיש ומורגש חייבים להיות.

שאלה: נגעת פה בעיקרון מאוד חשוב, "כל מה שלא נשיגהו לא נקראהו בשם ומילה". ולפי העיקרון הזה, האם אפשר לומר, מאחר ומראש שהבורא ראשון, אני לא יכול להיות בורא אלא אך ורק אדם כלפי הבורא, וכאילו בורא כלפי התחתון? האם זה נכון?

ודאי שאני נברא, אבל אני מקבל מהבורא ואני צריך להידמות לבורא כלפי יתר הנבראים שאני יכול להשפיע להם.

קריין: קטע מס' 17, רב"ש ג', "הכניסה לעבודה".

"אחרי שמשיג המדרגה הנקראת שלא לשמה, אזי הוא זוכה לידי תופעות אחרות, שבא לידי מצב יותר עליון. היינו שאין לו אז שום חשבון לעצמו, אלא כל החשבונות והמחשבות שלו הם האמת. כלומר שכל כוונתו היא אך להתבטל את עצמו לידי מציאות האמיתית, שמרגיש, שעליו רק לשמש את המלך, מחמת שמרגיש את רוממותו וגדלותו וחשיבותו של המלך. אז הוא שוכח, היינו שאין לו שום צורך לדאוג עבור עצמו, שבחינתו עצמו מתבטל כנר בפני אבוקה, מפני מציאות ה' שהוא מרגיש. נמצא אז בבחינת לשמה, היינו נחת רוח לה', וכל דאגותיו ומאויו במה שיוכל להנות לה'. ומציאותו עצמו, היינו הרצון לקבל, אינה עולה שם כלל. ואז הוא בבחינת משפיע על מנת להשפיע."

(רב"ש - ג'. מאמר 223 "הכניסה לעבודה")

כשהתחלנו לדבר על להשפיע נחת רוח לבורא, להתבטל כלפי הבורא, כל הזמן לחשוב עליו, כל הזמן לכוון את עצמנו אליו, ושזה בעצם העיקר בעבודה שלנו, במאמצים שלנו. ואנחנו צריכים להיות בזה כל הזמן. זאת אומרת, אם מתחילים, אז אי אפשר להפסיק בזה. לכן כשהתחלנו בזה לפני כשבוע, אז אנחנו צריכים להשתדל כל הזמן להיות רק בזה, רק בזה. עד שמגיעים ללשמה.

שאלה: מה כוונה שזה הדבר היחידי שנותנים לבורא?

אני הכול משייך לו, שהכול בא ממנו. ואם אני מרגיש שיש משהו שאני יכול בחזרה לפנות אליו, אז כל מה שקורה לי בחיים, מחשבות, רצונות, מקרים, כל מה שיש, אני רוצה לקשור אליו בלבד. וכך דרך כל המציאות הזאת שנקראת "העולם המדומה", ההעלם וההסתר של הבורא, אני מגיע למצב שאני כולי כולי מכוון אליו. ולמרות שהוא א-ל מסתתר אני משתדל, בכל זאת, לכוון את עצמי אליו. בכל המחשבות, כל הרצונות, אני רוצה להיות מכוון אליו. לא יודע איך להגיד. ממש. להשתדל לראות אותו דרך כל המקרים במצב הגשמי, ובמצב הרוחני שלי. הכול ממקור אחד.

תלמיד: וההעמקה במאמצים האלה כל הזמן מגלה שהוא גם עומד מאחורי המאמצים האלה בעצמם. זאת אומרת, אתה לא יכול לצאת מתוך הלופ של ה"אין עוד מלבדו".

זה לא חשוב. הוא משחק איתי כמו שאני משחק עם ילד קטן. ואני מצד אחד עוזר לו לעשות איזה דברים, ומצד השני, עושה לו תרגילים, קושי בדרך כדי ללמד אותו. וודאי שמשני הצדדים הבורא משחק אתנו.

אבל השאלה היא מצדי, מה אני, מה שאני עושה. שאני מקבל את המשחק הזה, זה משחק שלי עם לוויתן, ואני מבין את המשחק של הבורא, אבל על פני המשחק הזה אני יכול לפתח מעצמי אליו כוונה אמיתית, קבועה, בכל דבר ודבר.

תלמיד: נראה שהכוונה היא עבודה יותר מחשבתית.

כן. זה יוצא מתוך המחשבה ומתוך הלב. הכוונה בדרך כלל שייכת ללב. הלב צריך להיות מכוון לזה.

תלמיד: זה עוד לא ברור, כי כאילו אומרים "הבורא רוצה את הלב שלך".

תתעמק במחשבה ותראה שהלב גם יימשך.

שאלה: מה הקשר בין כוונה לתפילה?

אלה שני דברים שונים. כוונה זו כוונה במה שאני יכול לכוון לבורא, ותפילה זה כשאני פונה לבורא כדי לייצב את הכוונה שלי.

תלמיד: הבורא רוצה כוונה או תפילה?

כוונה. התפילה היא רק אמצעי כדי להגיע לכוונה הנכונה.

תלמיד: בשבוע שעבר דברנו כל השבוע ,שאדם צריך כל הזמן להיות בכוונה לעשות את הבורא שמח, שיהיה לו נעים. ואז אמרת "בדאגה". והדגשת את המילה דאגה. כל הזמן לדאוג לבורא שיהיה לו נעים, שיהיה לו שמח. ואז אמרת שהביטוי המעשי של זה, זה לעשות את החברים שמחים. שיהיה לחברים נעים.

כן.

תלמיד: אז איך במדויק לסדר את המשולש הזה?

זה לא משולש. זה צריך להיות אותו מצב, אני, חברים והבורא נמצאים יחד, והפעולה מתחילה ממני כלפי החברים, במידה שאני יכול לדאוג להם, אני יכול כתוצאה מזה לדאוג לבורא, אז אני לא אפספס את הכיוון, לא אטעה בכוונה שלי. אמנם שזה קשה, ויש כאן תמיד פזילה כזאת מהחברים לבורא ומהבורא לחברים, אבל אם אני מצרף אותם יחד, רק בצורה כזאת אני יכול להגיע למצב שאני מכוון לבורא, "אני לדודי", וגם כן כשאני מקבל ממנו, מהבורא, זה גם כן "דודי לי", זה גם דרך החברה.

כאן זה תנאי שהוא ממש ההצלה שלנו. כי בלעדיו לא היינו יכולים לכוון את עצמנו לבורא. תראה איך שכל הדתות מכוונות לבורא, כביכול. אין ביניהם חיבור, וזה כבר מכוון אותם לחלל פתוח, כל אחד לפי רוחו, זאת אומרת לפי האגו שלו, מתאר לעצמו את הבורא. זה דבר אחד. דבר שני, אם כל אחד לא מתכוון לבורא אלא לטכניקות שלו, איך שמתחברים, איך שעושים משהו, דברים יותר מיסטיים למיניהם, וכאן בחכמת הקבלה אתה חייב להיות גם בזה וגם בזה דווקא "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא". כל המציאות חייבת להיות יחד אתך ויחד עם הבורא בנקודה אחת.

תלמיד: אז הדאגה שלי צריכה להיות למי, שמי יהיה שמח?

הדאגה שלך צריכה להיות שדרך שמחת החברים אתה מגיע לשמחת הבורא, ובזה אתה שמח. מי זה הבורא? שמתגלה בסך הכול, הכולל מהקשר שלך עם החברים. חס ושלום להיות מכוון אליו ללא קבוצה. זה כבר השורש לכל הטעויות. וודאי שקל יותר, כי אתה לא צריך כאן לעבוד עם האגו שלך, כי כלפי הבורא אין לך אגו. אתה יכול להשתחוות לפניו, להיכנס לצומות, לכל מה שאתה רוצה, לתפילות, להיות נזיר, אין בעיה. אבל להיות מכוון באמת לבורא זו חובה לכוון את עצמו דרך החברה, אחרת זה לא יקרה. כאן אתה שומר את עצמך מכל הטעויות האנושיות.

שאלה: אז במה בדיוק נחת הרוח לבורא אם אין לאדם מה לתת?

אין מה לתת? ועוד איך יש לאדם מה לתת. הבורא ברא רצון לקבל, האדם לוקח את כל הרצון לקבל ומביא אותו לבורא על המגש. "כל העולם כדאי לי.", "אני משמש את קוני.", במה? בזה שאני משפיע את כוח החיבור, הכוח העליון לכל האנושות, ומשתדל לקחת את כל האנושות ממש על המגש ולהביא אותה לבורא. ומה זה על המגש? אני צריך לחנך אותם, אני צריך להשפיע להם, אני צריך לעשות כל מיני פעולות למיניהן כדי לעורר אותם, ואז בצורה כזאת זה נקרא ש"אני מגיש אותם לבורא", זה נקרא ש"אני משמש את קוני".

תלמיד: אבל קראנו שאין לאדם מה לתת לה', לפני רגע קראנו בציטוט.

לעצמו, וודאי שאין, אבל לזה יש.

תלמיד: אז במה הנחת רוח? מה הוא נותן לו?

בזה שהוא משפיע, זה שמעביר את השפעת הבורא דרכו לכל הנבראים, ועל ידי זה כל הנבראים מתעוררים, והוא יכול את ההשפעה הזאת להגיש לבורא. כי הוא הופך להיות כלפי כל נברא כנקודת כתר, כי כל אחד מאתנו מיוחד בזה שרק הוא יכול לבצע את העבודה האישית שלו, זה נקרא "לשמש את קוני".

תלמיד: אז בעבודה של כל אחד מאתנו על החברים, בזה אנחנו משפיעים לבורא נחת רוח?

וודאי. כי מה שאני יכול לעשות במציאות אתה לא יכול והוא לא יכול, אף אחד, אבל מצד, מצד שני, כל אחד מכם יכול לעשות את העבודה שלו האינדיווידואלית, האישית, ואין מישהו במקומו, תמורתו, אז יוצא שכל אחד ואחד, כלפי כל הנבראים, יכול להיות ככתר, המקשר את כל הנבראים עם הבורא, וזה עניין הדבקות. שיש לך את כל הכלי, כל המציאות שלך, שאם אתה משפיע להם, ומקשר אותם לבורא.

תלמיד: במה בא לידי ביטוי הקשר הזה שאתה יוצר בין הנבראים לבורא?

בזה שאתה מעביר דרכך, כמו דרך גלגלתא עיניים לאח"פ, את השפעת הבורא לכל האנושות, ומעלה מהם מ"ן בחזרה לבורא, אתה הצינור.

תלמיד: אבל במה אתה מעביר אליהם את הבורא?

בזה שאתה מעלה את החיסרון שלהם אליו והוא נותן לחיסרון הזה בזיווג דהכאה את השפע, ואתה מעביר את השפע אליהם. אתה המקשר. אתה הגלגלתא עיניים. אתה ישר א-ל והם כאח"פ.

תלמיד: אז פעולת ההתקשרות בין הבורא לנבראים זה בתפילה של האדם או בכוונה שלו?

אני לא רואה כל כך הבדל, בין תפילה וכוונה.

תלמיד: אז מה הפעולה שמקשרת בין הבורא לכל הנבראים?

דרך אותו האדם, אותה קבוצה שנקראת "ראש הפרצוף", היא כאילו לעצמה לא קיימת, אלא רק כדי לקשר את האור העליון, את הבורא עם הגוף, עם הרצון. אז יש משהו ממוצע באמצע שבאמת לא קיים, לכן יש טענה ליהודים מי הם? הם לא קיימים, כן קיימים, מאיפה הם, מאיפה הם באים? לא כמו כל באי העולם, לא כמו כל בני האדם. הם משהו כזה לא מובן, כי זה משהו באמצע, ממוצע.

שאלה: מהי פעולת הממוצע?

לקשר את הבורא לכל האנושות. התפקיד של עם ישראל, זה לגלות את הבורא לכל האנושות. בינתיים גילה, אבל גילה בצורה כזאת מקולקלת, שהאנושות בכל זאת מתקדמת על ידי זה לגילוי האמת, על ידי דתות, על ידי מה שיצא מזה כמו אמונות, וכמו זה שאברהם שחילק את המתנות.

שאלה: לא בדיוק ברור במה כל אחד הוא ממוצע כלפי העשירייה שלו, איך הוא יוצר את הקשר בין הבורא לבין העשירייה?

גם כלפי עשירייה כל אחד ואחד הוא ככתר כלפי כל ט' התחתונות, החברים שלו. וכל אחד ואחד הוא כמלכות, כלפי כל החברים שלו.

שאלה: כתר עושה פעולות?

מקשר.

שאלה: פעולת ההתקשרות במה היא מתבצעת, במה היא באה לידי ביטוי?

במידה שהוא מתבטל כלפי החברים ומתבטל כלפי הבורא, הוא הופך להיות ככתר. עביות דשורש.

תלמיד: לפעמים אני שומע שהבורא מתגלה בתוך העשירייה, שזה שני דברים, עשירייה ובתוכה מתגלה בורא. ולפעמים בורא ועשירייה זה היינו הך, אין הבדל ביניהם.

זה ככלי וזה כאור.

שאלה: מהי הגישה הנכונה? האם עדיף לחפש לראות את זה כאחד, או קודם כל להתחיל בעשירייה ואז בורא?

אתה לא יכול לחפש את הבורא ללא כלי, כי הבורא זה תופעה של הכלי שמתגלה בכלי. כשיש לך מכשיר, אז במכשיר ישנה איזו תופעה, איזו התגלות של משהו, כי המכשיר בעצמו הוא גלאי. מי זאת עשירייה, עשרה רצונות שדווקא בגלל שהם אגואיסטים ויכולים כל אחד מעל עצמו להתקשר ביניהם, אז הם מייצבים כזה מצב שהם דומים לבורא. למה? כי האור העליון שהשפיע על הרצון הגולמי, הוא סידר את הרצון הזה בעשר תופעות, שכל תופעה ותופעה זה רצון מיוחד שהתגלה על ידי האור, עד שהאור מימש את עצמו בתוך הרצון הגולמי במלואו. זאת אומרת גמר את פעולתו. כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, זהו, אין באור יותר במה להתגלות בתוך הרצון.

עכשיו הפעולה מצד הרצון, כלפי האור. איך הרצון יכול ממלכות, מהדרגה האחרונה הכי רחוקה מהאור, יכולה להתגלות יותר ויותר כלפי האור בלאסוף את כל התכונות שלה שהאור ברא בתוך הרצון.

שאור בורא בתוך הרצון צורות ההפוכות ממנו. אבל הרצון הזה שמתעורר מלמטה הוא הופך להיות ספיר, מאיר, ואז הוא מתחיל להתגלות בצורה הפוכה. שכל רצון ורצון עד כמה שהוא יכול להידמות לאור, בהתאם לכמה חושך שיש לו שנברא מלמעלה למטה, וכמה שהוא רוצה שיהיה לו אור להתגבר על החושך, להיות כאור, כההיפך מעצמו. ואז יוצא שמתוך הרצונות האלו שנבראו מלמעלה למטה נעשו ספירות, מאירים, ספירים, וכן הנברא הוא מתעורר להיות דומה לבורא.

ואם מקשר את כל הבחינות האלו יחד גם מלמעלה למטה וגם מלמטה למעלה. מלמעלה למטה זה מה שהבורא עשה אותו, לאיזה כוונה, לאיזה תפקיד. וממטה למעלה איך הוא מקיים את התפקיד הזה, וכוונה משלו. אז יוצא שבעשר ספירות האלה, היינו בעשירייה שהיא מתפקדת בצורה נכונה זה מתגלה.

אף אחד לא יודע מיהו, איזה הוא, כתר, חכמה, בינה? אנחנו לא כתלמידי רבי שמעון שהם ידעו כל אחד לאיזה ספירה, לאיזה רצון, לאיזה תפקיד הוא מיועד. אנחנו אולי נגלה את זה אחר כך. אבל בעצם סך הכול כך אנחנו מתעוררים לעבודת ה', שמה שנברא בתוך הרצון לקבל שבביטול בינינו, בלהתחבר בינינו כדי להיכנס במגע עם האור העליון, אנחנו בזה רוצים לבצע את העבודה שלנו.

עכשיו, אם אנחנו לא מתחברים, אז איך אנחנו יכולים להיות קשורים לאור, אם האור הוא צריך להגיע דרך כל עשרת ההבחנות האלו שברא? ואם אנחנו לא מחברים את עצמנו, אפילו לא משתדלים להתחבר בינינו, אז אין דרך לאור, הוא לא יכול להופיע, הוא לא יכול לסדר את עשרת הספירות האלו, להפוך אותן לספירות ולהיות בהן. השוכן בא מתוך טומאתן. לא יכול. לכן כל העבודה שלנו זה להבין, עד כמה שאנחנו בעשירייה שמתחילים להיות קשורים זה לזה, אנחנו נותנים לאור להתחיל לעבוד עלינו, לעשות מכול אחד ספירה.

זאת תכונה מיוחדת. והתכונה המיוחדת הזאת היא לא יכולה להיות בפני עצמה, כי כל תכונה היא קובעת מה התכונה לפניה, מה התכונה אחריה. זאת אומרת הבורא שמסדר את כל הדברים האלה, הוא מסדר אותם כבר לפי כמה שהם יכולים להיות קשורים זה לזה. בלי להתקשר, אתה לא נותן עבודה לבורא שהוא יכול לסדר לך פרצוף.

שאלה: איך למקד את הפזילה שיש, שכול הזמן אתה מזגזג בין העשירייה לבין הבורא?

הבורא אתה צריך לתת לו עבודה, בזה אתה עושה לו נחת רוח. אין לו יותר תענוג, אלא לעבוד עם הנברא שהכין את עצמו לבורא. אין, כי כולו השפעה, אז תן לו להשפיע. איך אתה יכול לתת לו להשפיע? דווקא במידה שאתה מתחבר עם החברים, אתה נותן לו להשפיע. הוא מתחיל לסדר את כל העשירייה בקשר הנכון כדי להתגלות, כדי לעשות מהם התאמה אליו.

תלמיד: אז זה שוב שניים. יש את הפנייה אל הבורא ויש את העשירייה, זה לא אחד.

לא, זה לא אחר. ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא. אבל זה שלושה כאחד. כן, ודאי. ישראל זה אדם שמשתוקק להגיע לדבקות, מתוך זה הוא פועל באורייתה, זה באור שמקשר אותם יחד, ובמה שהתקשרו יחד מתגלה הבורא, קודשא בריך הוא.

תלמיד: מה הופך אותם כאחד?

כוונה כלפי הבורא שעובדים כל אחד מהטבע שלו, מתיקונים שלו, מהתקשרות שלו כלפי אחרים ולבורא. זה לא שאחד עושה את זה. כל אחד כלפי אחרים, הוא הופך להיות כל עשרת הספירות. אחר כך יש התחלקות ופתאום אנחנו רואים, לא, אנחנו לא עשרה, כל אחד מאתנו כלול מעשרה, אז אנחנו כבר מאה.

שמתחילים לעבוד כמאה, זאת אומרת בדרגה יותר עליונה בחזקת שניים נגיד שזה מאה, עשר בריבוע זה מאה, אז אנחנו שוב מתחילים להיות קשורים זה לזה, וכלולים זה בזה, ואז אנחנו כבר נעשים כל אחד בעוד מאה. אז יש לך כאן פרוגרסיה מאוד מיוחדת. שכל פעם המדרגה היא מכפילה את עצמה לא סתם פי עשר, אלא כמה שהיא, עוד כפולה. כמה שהיא, עוד כפולה. כי כל אחד נכלל מכולם. לכן העוצמה שלנו, אמנם אנחנו אפשר להגיד תמיד עשרה, אבל כל אחד נעשה כל פעם כפול פי.

שאלה: האם אני יכול לפנות לבורא ישירות כדי שישנה אותי שאני ארצה לפנות לקבוצה או להתחבר עם הקבוצה כדי להתחבר אליו ככלי?

כן. עבור הקבוצה אתה יכול לפנות לבורא, אז זה לא נקרא שאתה נפרד מהם. אם אתה מתפלל ממש עבורם אז אתה כמו כתר כלפיהם, שאתה הפעם מקשר את עצמך לבורא ולקבוצה וודאי שאם כך כל הכוונות, הרצונות, הפעולות שלך הם רק עבור העשירייה, אז מותר לך לפנות לבד, אתה כנציג, כש"ץ.

שאלה: בטקסט קראנו כמה פעמים, מה זה ל"שמש את קוני". למה "קוני"?

כי אתה משייך את עצמך אליו כעבד, אתה מכיר שאתה נמצא במערכת ואתה צריך לעבוד מתוך הרצון שלך, אבל צורת העבודה שברצון אתה מקבל מכל המערכת שהיא נקראת "בורא", ואז אתה בזה משמש את הבורא, זה נקרא "קוני". אתה קונה אותו ואתה מרגיש את עצמך שאתה מכור לו, נמכר לו, זה כמו שאסתר אמרה.

שאלה: "קוני" זה לא קונה אותי? זה לא מסתדר לי.

אני לא חזק בעברית, אתה תתבלבל. אני מבין מתוך העבודה מה צריך לעשות ולא מתוך הסמנטיקה הזאת.

שאלה: יוצא שהעשירייה היא הכלי כדי לעצב ולממש את הרצון המתוקן שלי כלפי הבורא, וההרגשה היא שבעצם אני משתמש בעשירייה ככלי, כאמצעי.

כן.

תלמיד: עד כמה נכונה ההרגשה הזאת כי זה קצת אגואיסטי שאני משתמש כך בעשירייה?

זה נכון וזה טוב. כתוב ש"העולם נברא בשבילי ואני לשמש את קוני", זאת אומרת שאני משתמש בעולם כדי לשמש את הבורא, משתמש בעולם כדי לשמש את הבורא והעולם נברא בשבילי כן. אל תפחד להגיד ככה. בצורה נכונה אנחנו משתמשים בעולם, אנחנו נעשים בזה כצינור בין הבורא לעולם. התפקיד שלנו הוא שימוש לכולם, זה הפוך ממה שהדת אומרת, אבל ככה אנחנו.

שאלה: לגבי העבודה הזו, כשאני ככתר מחבר את החברים בבקשה שלי, את החסרונות שלהם ומעביר אותם לבורא, אמרת שאני מחויב להעביר גם מהבורא אליהם. מה הפידבק מהבורא שאני צריך להעביר אותו לחברים בתכונה הזאת לעשירייה?

להיות מקושר, זה נקרא "להיות נציג של הקבוצה כלפי הבורא ונציג של הבורא כלפי הקבוצה". את זה כל אחד מאיתנו כך צריך לעשות בעשירייה שלו.

תלמיד: אמרת שיש שם עבודה של מלמטה למעלה, מלמעלה למטה. למה הכוונה?

כן, מהבורא לקבוצה ומהקבוצה לבורא ואתה באמצע, אז אתה נקרא כ"כתר". במידה שאתה לוקח מהם חסרונות, אתה כ"מלכות", אם אתה מעביר את החסרונות האלה לבורא אתה כ"כתר". וכשדרכך יש השפעת הבורא אליהם אתה מרגיש את כול ההתכללות שלך עם כל הספירות האלה, עם כל החסרונות שלהם, ואתה הופך להיות ממש המעביר, והצינור הזה בסופו של דבר נכלל מהכול.

תלמיד: אני מעביר את ההשפעה של הבורא לעשירייה? מה זה אומר?

אתה לא קיים לעצמך, אין לך שום רצון משלך, רק רצונות שלקחת מהחברים והעלית אותם לבורא, ואתה בזה מתקשר לבורא כדי לקבל ממנו כל מה שהוא יכול לתת לעשירייה. תנסו את הדברים האלה איכשהו לבצע, לא חשוב איך, אבל אתה תראה עד כמה שפתאום זה מתחיל להיות יותר מובן, יותר מרגיש ובהתאם לזה כך זה יקרה.

תלמיד: אני צריך להעביר ממנו אולי איזו התפעלות או אולי עוד איזה חיבור יתר?

מה שהוא יעשה לך ככה אתה צריך להעביר להם, אל תדאג לכל יתר הדברים, תקבל ממנו הדרכה. אם אתה רוצה לשמש את החברים אתה תקבל הדרכה מהבורא. אלו דברים שנמצאים כאן במציאות שלנו ורק חסרה לנו הכוונה הנכונה, ההסתכלות הנכונה עלי, על החברים ועל הבורא, איך אני מסדר את הדברים האלה, וגם זה אני לא יודע איך לסדר, הוא יסדר, רק שיהיה לזה רצון, נטייה, משהו, "איש את רעהו יעזרו" שאנחנו נדבר על זה, שאנחנו נמליץ אחד לשני איך לעשות "אולי כך או כך", זה הדיונים שצריכים להיות, וכל הדיונים האלה הם בהתקשרות בינינו.

תלמיד: לפני עשר דקות אמרת שיש איזה רגע שהחסרונות הופכים לספירות, שהם מאירים, שגם הם הופכים לנושאי אור הבורא. באיזה רגע זה קורה שחסרונות החברים מתחילים כאילו להאיר?

ברגע שאתה מעביר את חסרונות החברים לבורא, אתה הופך להיות צינור. ברגע שאתה מעביר את תגובת הבורא לחברים אתה הופך להיות מילוי.

שאלה: אנחנו אומרים שהשיטה שלנו פשוטה, אבל כדי לעשות את העבודה שלנו באופן איכותי אנחנו עובדים עם כמה נקודות כמו תפילה, כוונה, חיבור, הפצה. אם אנחנו משקיעים באופן איכותי באחת הנקודות האלו אנחנו תמיד כאילו מפספסים משהו אחר, מאבדים איחוד. אם נניח מדברים על חיבור ותפילה אז תמיד מפסידים כלפי משהו אחר.

אין על זה תשובה חד משמעית. תמשיכו לעבוד ותקבלו תשובה.

שאלה: מצד אחד אמרנו שכל התופעות נמצאות בתוכנו. מצד שני אנחנו אומרים שאנחנו צריכים לצאת מחוצה לעצמנו, לצאת לעבר החברים, להתחבר. נראה שיש כאן שתי תופעות שלכאורה סותרות. איך שני הכיוונים האלה מתקיימים בו זמנית?

אני לא חושב שזה מפריע, פשוט לצורך התמצאות לפעמים חושבים כך ולפעמים חושבים כך. זה הכול לפני ההתייצבות הנכונה של בורא ונברא, כי אז יש כבר עביות, מסך, אור חוזר, איזה פרצוף, ואז מבינים איך זה קורה. ולפני זה מדברים גם כך וגם כך, איך שנוח.

שאלה: מעבר לזה שאנחנו עושים את כל העבודה למען הבורא, האם האור עושה את השינוי הזה או שנדרשת מצד האדם כל הזמן התפתחות לקראת הכיוון הזה?

מצד האדם נדרש כל פעם, בלי הפסקה, רצון חדש להתפתח. זה ברור. כל פעם אדם צריך להיות רגיש במה עוד הוא יכול להוסיף.

תלמיד: האם זה מגיע כתוצאה מעבודה משותפת בחיבור? האם השינוי הזה קורה מעצמו או שצריך פשוט במכוון לעבוד, לחשוב איך להשיג אותו, להיות כל הזמן בכוונה כלפיו?

אם לא תהיה באותו כיוון אז איך תבין את התשובה? זה מה שקורה לנו בדרך כלל כתקלה, אנחנו צועקים וצועקים ופתאום מפסיקים לצעוק, מפסיקים לבקש. אנחנו לא שומעים תשובה. אז אנחנו לא שומעים תשובה. הבעיה היא שאנחנו לא עקביים.

שאלה: אם הבורא הוא תכונת ההשפעה ואנחנו הרצון לקבל, איך ומאיפה אנחנו רוכשים את הרצון הנכון על מנת להגיע לדבקות עם הבורא?

מלמעלה, מהבורא אנחנו מקבלים רצון להשפיע כתוצאה מהיגיעה שלנו בחיבור בינינו. אם אנחנו מבטלים קצת את האגו שלנו ומוכנים קצת להיות יותר קשורים זה לזה, אפילו אם בעשרה אחוז אנחנו יכולים להתקרב זה לזה, מתוך הביטול הזה בעשרה אחוז של האגו שלנו אנחנו יכולים לפנות לבורא, באותם עשרה אחוז שביטלנו ופנינו אליו, אנחנו מקבלים ממנו כבר תגובה.

שאלה: כמו שאתה מסביר את הקשרים האלו יש הרגשה של הודיה, יש את העקביות הזאת, את הסדר הזה ואז אתה שומע איך החברים שואלים, איך הם מפנימים, והכול מאוד מאוד עוזר. אתה שומע הרבה חברים ומקבל כבר תשובה. איך להתכוונן כדי לא לטעות? כי כל אחד מוציא מכל זה מסקנות מעצמו.

אתם צריכים לקבוע כל יום מה צריכה להיות התפילה המשותפת שלכם ולחזור על אותה תפילה, על אותה כוונה כלפי הבורא כמה פעמים ביום. להזכיר זה לזה. כמו שדיברנו בשבוע שעבר. שהכוונה תהיה שיהיה לו נעים. דאגה לעשות לו נחת רוח או דאגה שיהיה לו נעים מאיתנו. מאיתנו. את זה להוסיף. לא סתם נעים, מאיתנו דווקא. לכן אנחנו רוצים במשך היום כל הזמן להיות בכוונה שיהיה לו נעים מאיתנו. מאיתנו, זאת אומרת מהעשירייה. לא ממני. לא מסתם איתנו, אלא שיהיה לו נעים מהעשירייה שלי. זאת אומרת שיהיה לו נעים מהחיבור בינינו.

אז בואו נבדוק איך אנחנו מחוברים, האם מהחיבור בינינו הוא יכול להיות במשהו מרוצה. אם אנחנו מתגברים אפילו על גרם אחד של פירוד ויכולים להגיש לו אותו, כבר אנחנו נותנים לו אפשרות ליהנות מאיתנו. זה כמו שאנחנו רוצים לראות שהתינוק היום התקדם במקצת מאתמול. ואנחנו מצפים שמחר הוא יתקדם עוד קצת מהיום. דווקא רק בהבדל בין אתמול להיום, מהיום למחר, שאנחנו כל הזמן הולכים ומוסיפים ומתגברים, על ידי זה אנחנו גורמים נחת רוח. על זה אנחנו צריכים לחשוב. סיכמנו שזה יהיה לנו נכון למשך היום.

קריין: קטע 27. לקוח מתוך רב"ש א'. "אהבת חברים".

"בכדי לזכות לאמונה, צריכים להקדים מקודם, יראה, כי היראה היא מצוה כוללת כל המצות שבתורה, להיותה השער לאמונתו ית', שלפי התעוררות יראתו בהשגחתו ית', כן שורה בו האמונה, בהשגחתו ית'. והיראה הוא, שמפחד שמא ימעט בעשית נחת רוח ליוצרו, שפירושו שהיראה שהאדם צריך לפחד מה' אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח לה' ולא שהיראה תהיה לתועלת עצמו. לפי הנ"ל יוצא כי השער לאמונה הוא יראה. אחרת אי אפשר להגיע לאמונה. ובכדי להגיע ליראה, היינו שיהיה לו פחד אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז מקודם צריך שיהיה לו רצון וחשק להשפיע, ואח"כ אפשר לומר שיש מקום לפחד אולי לא יהיה לו אפשרות לקיים, את היראה. אבל בדרך כלל אדם מפחד אולי לא יעלה בידו לקיים בשלימות אהבה עצמית, ולא שידאג אולי אפשר לא יוכל, להשפיע להבורא. ומאיזה חומר אדם יכול להגיע, ולהשיג תכונה חדשה, שהוא צריך להשפיע; וקבלה עצמית, הוא דבר פסול. הלא זה הוא נגד הטבע... אי לזאת יש עצה אחת, אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד להשני. כולם יש לכל הפחות בכח, את ענין של אהבת הבורא, אבל בפועל, לא יכולים לקיים את זה, אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי. אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח. נמצא שרק על ידי זה קבל צורך שמבין שענין להשפיע הוא דבר חשוב ונחוץ וזה הגיע לו ע"י אהבת חברים, ואז שייך לומר יראה היינו שמתירא אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח להבורא שזה נקרא יראה. נמצא שעיקר היסוד שעליו יכולים לבנות, את הבנין, דקדושה הוא הכלל של "ואהבת לרעך", שעל ידי זה יכולים לקבל צורך, שצריכים להשפיע נחת רוח להבורא, ואח"כ שייך ענין יראה, היינו שמתירא אולי לא יכול להשפיע נחת רוח להבורא, ואח"כ כשכבר יש לו השער, שנקרא יראה, אז הוא יכול לבוא לאמונה. כי האמונה הוא, הכלי להשראת השכינה.

(רב"ש - א'. מאמר 6 "אהבת חברים - ב" 1984)

(סוף השיעור)