שיעור בוקר 28.05.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

להשפיע נחת רוח לבורא - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: שיעור בנושא - להשפיע נחת רוח לבורא, נקרא קטעים נבחרים מהמקורות.

האמת היא שהשפעה לבורא זו בעצם כל העבודה שלנו, זה אותו מעשה שאנחנו צריכים להגיע אליו, כי את כל העולם, המציאות מחוץ לבורא הוא ברא בכוונה להשפיע לנו כל טוב ולהביא אותנו לפסגת כל המציאות שיכולה להיות, זאת אומרת לדרגה שלו ממש לא פחות ולא יותר. ולכן אנחנו צריכים להבין שגם אנחנו בכוונה כזאת צריכים להתייחס אליו, אם אנחנו צריכים להגיע להשתוות הצורה, לגמר התיקון שלנו.

זאת אומרת, כל כוונות הבורא הן כדי להנות את הנבראים בצורה המושלמת וכך צריכה להיות גם כוונתנו אליו. כמו שכתוב "כל עשה ה' למענהו", זאת אומרת למען המצב הזה שהוא משפיע לנו כל טוב כמה שאפשר לפי החוקים והגבולות שהוא קבע לבריאה, ובעשיית נחת רוח לבורא אנחנו גם צריכים להגיע להשתוות הצורה "אני לדודי ודודי לי", שדווקא מעל כל ההפרעות אני מראה לעצמי ולבורא עד כמה אני משתוקק לעשות לו נחת רוח.

ובזה אנחנו יכולים למדוד איפה אנחנו נמצאים לעומתו. הוא במאה אחוז רוצה להשפיע לנו ומשפיע לנו מאה אחוז, רק אנחנו מסתירים את השפעתו הטובה מתוך חוסר השתוות הצורה בכוונות להשפיע זה לזה, הבורא לנו ואנחנו לו, ולכן לא מרגישים את זה כל כך, אפילו ההיפך, יכולים להרשיע את הבורא.

אבל אם אנחנו משתדלים לגלות את היחס שלנו אליו שזה הרצון להשפיע לו נחת רוח, אז אנחנו מגלים עד כמה הוא מראש כבר עושה את זה כלפינו וברא מלכתחילה, זה נקרא "עולם אין סוף", וכך אנחנו צריכים לאט לאט להסיר את הצמצום מעולם אין סוף הזה ולגלות באור חוזר שלנו, זאת אומרת בהשפעה מאיתנו אליו, לעשות לו נחת רוח כמה שהוא ירצה לעשות לנו נחת רוח.

ולכן כל הכוונות שלנו בכל מה שאנחנו עושים, בעצם הן צריכות להיות בכל המעשים, בכל רגע ורגע בחיינו, בקיומנו, הן כדי למלאות את הבורא בכוונות שלנו, לעשות לו בכל מחשבה, דיבור, מעשה, בכל מה שאנחנו מסוגלים לעשות, לחשוב, שתהיה לו נחת רוח בכל שעות היממה. אנחנו רואים שבצורה כזאת הכול מסודר לברכות, מצוות, כוונות, מעשים, אבל העיקר זה שכל 24 השעות צריכות להיות בכוונה לגרום לו נחת רוח. ואז אנחנו בזה מגיעים לאיזו מידת השתוות הצורה עם הבורא, כמו שהוא לנו גם אנחנו לו. ומתוך זה אנו מבינים שכל מה שנברא וחובתנו להיות בעשיריות, בחיבור בינינו, הכול אך ורק כדי ליישם את הכוונה הזאת לעשות לו נחת רוח.

שאנחנו נצא מעצמנו ונתכלל בזולת ודרך הזולת נייצב את הכוונה הזאת לעשות נחת רוח לבורא. וצריכים להשתדל להגיע למצב ששום דבר חוץ מזה לא מעורר אותנו, אין לנו דאגה לשום דבר חוץ מזה. וכאן זה "איש את רעהו יעזורו", אנחנו צריכים לראות כמה הפעולות האלה דווקא בקבוצה כמה שיותר גדולה ומגוונת יכולות לעזור לנו כל 24 שעות ביממה לחשוב רק על כוונה אחת, איך אני כל הזמן רוצה להיטיב לבורא ולגלות בזה שהוא טוב ומיטיב, ושום דבר חוץ מזה לא מדאיג אותי בחיים.

כך אנחנו צריכים להתחיל את ההכנה שלנו לשיעורים, לישיבות חברים, שיש לנו רק מטרה אחת, לעשות נחת רוח לבורא, ודרך הכוונה הזאת אנחנו צריכים לראות את כל המעשים שלנו ובכלל את כל החיים שלנו האם הם מכוונים לזה. כי זה מה שיש לנו לעשות, לקבוע בחיים, ובמידה הזאת אנחנו קונים את מקומנו בעולם השלם, הנצחי, העליון, זאת אומרת בקשר עם הבורא.

זה בעצם מה שרציתי להסביר כמה דקות עד כמה הנושא הזה "להשפיע נחת רוח לבורא" הוא נושא חשוב, עיקרי. מתחילת הבריאה הוא עובר דרך כל המצבים של הבריאה עד שנקבע במלואו בסוף הבריאה, שחוץ מזה בעצם אין כלום מהנברא כלפי הבורא. מהבורא כלפי הנברא זה נמצא מלכתחילה, לכן הוא נקרא טוב ומיטיב ולא משתנה, ואנחנו צריכים להשתנות כל פעם בכוונה לעשות לו נחת רוח יותר ויותר מיוצבת, גדולה, רחבה, כוללת בתוכה את כל הדברים הרעים ואת כל הדברים הטובים שבסך הכול גם על כל הפשעים תכסה אהבה.

שאלה: הבנתי מדבריך שצריך כל הזמן לנסח את הכוונה להנות לבורא. איך להעדיף להתייחס לסיטואציה הזאת להנות לבורא, זאת אומרת האם להזדהות, להשתוות לאיזה מעשה של הבריאה? או שזה הבורא שאנחנו צריכים להנות לו ולכוון אליו את הכוונה זה כמו לכוון לכוח עליון באמת. איך לגשת לשאלה הזאת?

יש כוח אחד בעולם שנקרא בורא. רצונו להיטיב לכל הנבראים. כל הנבראים, כך נראה לנו, כך אנחנו בנויים כמי שרואים את התכונות הפנימיות שלנו שכביכול נמצאות מחוצה לנו בדרגת דומם, צומח, חי ובני אדם, בארבע הדרגות האלו. והכול תלוי בכמה שאנחנו מתחילים את הכוונה שלנו לטפח, לפתח, להגדיל, לגדול, לכוון לכוח אחד שהוא היסוד של כל המציאות אליו אנחנו רוצים להגיע, אותו אנחנו רוצים לגלות.

לגלות אותו אפשר רק בתנאי שאנחנו מתייחסים אליו באותה צורה כמו שהוא מתייחס אלינו. ואז אם אנחנו מתייחסים אליו טוב, בצורה כזאת אנחנו גם מגלים את היחס הטוב שלו אלינו, ואז נקרא "חד מקבל חד". אי אפשר לגלות את הבורא בצורה שאתה מתייחס אליו רע או לא מתייחס אליו או איכשהו עוד, אלא רק בתנאי שיש לנו אליו כוונה טובה לגרום לו נחת רוח כמו שהוא רוצה לגרום לנו כל טוב. אבל כול הטוב שלו כלפינו נסתר מפני שאנחנו צריכים לגדול לאט לאט בזה שאנחנו מגלים אליו את היחס הטוב שלנו.

במידת הטוב מצידנו אליו אנחנו מגלים את הטוב שלו אלינו, זה נקרא שהאור החוזר שאנחנו משתדלים לכוון אליו הוא כלי לאור ישר. ואז נקרא שבלהשפיע נחת רוח לבורא אנחנו מגלים איך הבורא רוצה להשפיע לנו כל טוב, וכך אנחנו מתחילים לגלות אותו, נכנסים לעולם העליון. זו בעצם כל העבודה שלנו.

שאלה: מה זה אומר 24 שעות ביממה להיות בכוונה טובה כלפי הבורא?

זה נקרא שאני רוצה על ידי כל המעשים, המחשבות, הפעולות, שהם יהיו כולם מכוונים לעשות נחת רוח לבורא, לגרום לו טוב, להתקרב אליו, לחשוב עליו טוב. כך אנחנו רוצים שיהיה. בסופו של דבר זה מביא אותי לאהבה, זאת אומרת הכוונה הנכונה, פחות או יותר שלמה, באהבה יש גם דרגות, אבל כשהיא פחות או יותר שלמה בלעשות נחת רוח למישהו, היא נקראת אהבה. ואז אני משתדל לבנות כאלה פעולות עם הקבוצה ודאי, כי בלי קבוצה אני לא יכול לכוון את עצמי לבורא בכלל, וכך אנחנו מתקדמים.

אבל זה העיקר. אין שום דבר במציאות שלנו, בכל העולמות אלא לעשות נחת רוח לבורא והוא אלינו. הוא מלכתחילה, כל הבריאה שלו היא כדי להיטיב לנבראיו, ואנחנו צריכים בצורה כזאת הפוכה כלפיו לפתח את היחס שלנו, ואלה כל התיקונים שלנו, כל העבודה שלנו, ואז אנחנו נכנסים למצב כמוהו, נצחיות, שלמות.

תלמיד: האם ניתן להגיד שהניסיון להשפיע לו זה כל הזמן ניסיון לגלות אותו?

לאו דווקא, לא, אנחנו לא רוצים לגלות את הבורא, אנחנו רוצים לגלות רק את מה שאנחנו צריכים כדי להשפיע לו נחת רוח. ואם כדי להשפיע לו נחת רוח אני לא צריך לראות אותו, אז לא לראות, אם כן לראות, אז כן, זה הכול כבר לפי אותו קריטריון, אותו תנאי של לעשות לו נחת רוח. ואז יכול להיות שאני מסתתר ולא רוצה לגלות את עצמי, אומנם כלפי הבורא זה כאילו צחוק איך אני יכול לא לגלות את עצמי כלפיו, אבל כך יכול להיות שגם כן אני עושה.

זאת אומרת, לאו דווקא שגילוי הבורא הולך באותו כיוון של לעשות נחת רוח לו, העיקר בשבילי זה דווקא נחת רוח. ואם אני צריך בשביל זה להסתיר אותו ובעצמי להסתתר, אז אני עושה את זה, העיקר שיהיה טוב לו. ואז ביחס הזה שיהיה טוב לו אנחנו מגלים איך הוא רוצה בכל המעשים שלו כלפינו לעשות טוב לנו. וכאן אנחנו מגלים "סוף מעשה במחשבה תחילה", שיכול להיות שאנחנו לא מרגישים כל כך טוב, אז אנחנו מרגישים את זה בכוונות ומחשבות שהן לא לכיוון לעשות נחת רוח לבורא, וזה מאוד מכוון אותנו נכון אליו שמגיעים להשתוות הצורה, להדדיות אני לו והוא לי.

שאלה: איך לבדוק אם אני מהנה לבורא ולא מהנה לעצמי, לאגו שלי?

על ידי מעשים יותר ויותר מכוונים לבורא דרך העשירייה. אם לא דרך העשירייה, אתה יכול להגיע לכל מיני פילוסופיות, לכל מיני שיטות, שידמה לך שאתה כבר צדיק גמור ועושה הכול למען הבורא ונמצא עימו בדבקות. זה הכול אך ורק דרך העשירייה, שאתה נמצא בתחתית העשירייה ומחזיק אותם, שאתה נמצא למעלה מכולם כדי למשוך אותם, שאתה עושה כל מה שרב"ש אומר לנו על עבודה בעשירייה ואז אתה לא טועה.

שאלה: איך להוסיף בכוונה כאשר מגיעות מחשבות רעות מהחברים?

זה שמגיעות לנו כל מיני מחשבות ובכלל כל מיני אירועים, תוצאות, מעשים והם מפריעים לנו לחשוב על הבורא איך אנחנו יכולים להנות לו, אנחנו צריכים להבין שזה גם בא ממנו, מ"אין עוד מלבדו". ואפילו שיש לי כאן חברים שממררים ומבלבלים אותי בלעשות נחת רוח לבורא, אני צריך להבין שזה הכול בא ממנו, כי "אין עוד מלבדו", ואחרי כל חבר עומד הבורא, ולכן אין לי שום בעיה רק עוד יותר ויותר לחזק את היחס שלי לכוח העליון האחד.

שאלה: אם אני מכניע את עצמי כלפי הבורא אז אני עושה את הכול אותו דבר כמוהו. איפה בדיוק הנקודה הזאת של היגיעה?

זה שאני מתבטל כלפי העשירייה וכתוצאה מזה כלפי הבורא, זאת הנקודה שממנה והלאה אני יכול לעשות מה שבאמת לא לטובתי אלא לטובתם, לטובת עשירייה ואחרי זה כתוצאה, כסך הכול מהם, לבורא, כך צריך לעשות. אחרת זה הכול אשליה ושקר.

שאלה: אמרת שאני צריך להסתיר את עצמי כדי לשמח את הבורא, אני יכול להבין איך לעשות את זה בעשירייה, אבל איך אני יכול לעשות את זה בחיי היומיום שלי?

כל פעם תחשוב שכל מה שאתה עושה לא חשוב מה, אתה רוצה בזה שתהיה נחת רוח לו, לגרום לו נחת רוח, זה הכול. פשוט מאוד. זאת אומרת, לעשות אותו העיקר בחייך, שזה באמת נכון רק זה נסתר מאיתנו. אבל בסך הכול אם הוא היה הקובע והמחייב ועושה הכול בחיים שלך ואתה כולך תלוי בו ושייך לו, והוא מסדר לך את הכול, וכל החיים שלך היו תלויים בו בכל רגע ורגע בכמה שהגוף שלך מתפקד ובכמה שהמוח שלך עובד, וכל ההצלחות שלך או הכישלונות שלך בחיים זה הכול הוא קובע. אם אתה היית יודע שאתה כל הזמן תלוי בו בהכול, לא באלף דברים, אלא בהכול, מנשימה, מזעזוע, מאיזו פעולה בתא הקטן שבגופך, שאת הכול הוא קובע, זה השדה שאתה חי בו, והשדה הזה מחייה אותך ומגדל אותך ומקדם אותך, אז סך הכול אנחנו צריכים לגלות את זה, להתחיל להרגיש את זה, וכך להיטבע בו, להיטמע בו ובזה נגיע לדביקות.

שאלה: אמרת שהמאמץ כלפי ביטול, אתה הדגשת את זה כדבר מועדף. אבל מה קורה אם הביטול בתוך העשירייה מפסיק להיות בגדר מאמץ, זה פשוט חלק מהעבודה המשותפת ואין פה מאמץ, אז אלו עוד מאמצים ניתן כאן להדגיש?

אם אני מרגיש שכבר אין לי התנגדות בלצרף את עצמי לעשירייה, סימן שאני הפסקתי לעלות, לגדול. מפני שאין דבר כזה שאפשר להתקדם בלי שהרצון לקבל שלנו גדל, רק על פניו אנחנו יכולים לעלות, לגדול. ולכן אני צריך קודם כל לדאוג האם יש לי כל יום יצר רע יותר גדול, האם אני היום נעשיתי יותר גרוע מאתמול, יותר עצלן, יותר חשדן, יותר לא מבין, לא מרגיש, יותר רחוק מהחברים, אני צריך לראות את זה. כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", זה סימן של ההתקדמות שלי בקו שמאל, וזו חובה שזה יקרה, אחרת איך אני אגדיל את הדרישה שלי לקו ימין, להתקרב לחברים.

אם אני לא מרגיש כלפי החברים כל יום איזו דחייה חדשה, מחשבה, איזו הרגשת ריחוק חדשה, איזה אופן חדש שבינינו, זה לא טוב, זה סימן שאנחנו לא מספיק עובדים על החיבור בינינו. צריכים להגדיל את המחשבה, "הכול במחשבה יתבררו". לכן כמו שאומר בעל הסולם שמח אני ברשעים שמתגלים, כי אלו שלא מתגלים הם באפס תקווה, כי מי יודע אם יתגלו או לא יתגלו. אבל כשהם מתגלים אני שמח כי זה נקרא שמגיע לי עכשיו לעלות על פניהם לדרגה יותר גבוהה.

לכן צריכים לשמוח בזה שהבורא מגלה לנו עוד רצון ועוד רצון מקולקל שבכל אחד מאיתנו. בסך הכול אנחנו צריכים לצרף את הרצונות המקולקלים האלו בעל מנת להשפיע זה לזה יחד ובזה יהיה לנו כלי מוכן, נכון לגילוי הבורא. אנחנו בונים אותו, אנחנו עושים אותו מאותם המחשבות והרצונות המקולקלים שהוא מגלה לנו, שהוא מגלה בנו.

שאלה: אם אני מרגיש כל הזמן את קו שמאל מה עושים במצב כזה, אולי אני יכול איכשהו להתכלל עם אותם החברים שמרגישים יותר את קו ימין, ואז איכשהו זה יתאזן?

אתה אומר נכון, גם זה עוזר מאוד, להתכלל עם החברים שהם יותר מוצלחים, יותר חזקים, להצטרף אליהם, להשתדל בכמה שאפשר לשרת אותם, לעזור להם וכן הלאה, כי אז בצורה כזו אתה גם תוכל לשאוב מהם כוחות. יפה, נכון, תעשה.

שאלה: ברצוני לברר, לתת נחת רוח זה לא הרצון וגם לא המעשים שלי, אלא העובדה שאני מחליט בכל רגע שהוא המקור של כל מה שקורה, האם זה נכון? לא חשוב מה אני מרגיש או מה אני חושב, הדבר היחיד שחשוב זה שאני מייחס לו את השורש לכל מה שקורה לי?

זה שאתה יכול לייחס לו, נכון, אבל מה אתה עושה בזה? בוא נניח שעכשיו אנחנו נמצאים כולנו בשיעור, כולנו שומעים, בוא נקבץ את כל הרצונות שלנו, כל המחשבות שלנו, כל הכוונות, הפעולות, לזה שאנחנו רוצים להרגיש את עצמנו יחד ומהיחד הזה להשפיע לבורא, לעשות לו עכשיו נחת רוח. בואו עכשיו נשתדל בכל הכוח מתוך הלב המשותף שלנו לעשות לו נחת רוח, ואז בתוך המאמץ הזה נשתדל להרגיש אותו, איך הוא מתייחס אלינו. אז כאלו פעולות, מאמצים מצידנו עוד יותר ועוד יותר צריכים להביא אותנו בסופו של דבר לגילוי הבורא.

תלמיד: אבל במעשים הגשמיים שנמצאים מחוץ לשיעור, בפעולות הקטנות שבכל יום קשה לשמור על הכוונה 24 שעות ביממה. איזו נחת אני יכול לתת לבורא אם אני אוכל דג או בשר לדוגמה?

גם זה לא בעיה אם אתה חושב שעל ידי מה שאתה מבצע, נניח אפילו בזמן שאתה אוכל, אתה עושה את זה כדי שיהיה לך כוח לחשוב עליו, לעשות איזה פעולות שאתה מגיע כדי לעשות נחת רוח לו. זאת אומרת, כל המעשים שלנו, כל המחשבות, כל הפעולות, לא חשוב איזה ומה, אנחנו צריכים לשקול רק בדבר אחד, שאנחנו בזה עושים נחת רוח לבורא. זה הכול.

בעשיית נחת רוח לבורא אנחנו אחר כך נלמד איך אנחנו יכולים לצרף לזה את הרצונות שלנו המדורגים לדרגות שורש, א', ב', ג', ד', בעביות. איך אנחנו יכולים לקבל מזה כבר תוצאות בהשתוות עם הבורא ש"אני לדודי ודודי לי", משפיעים זה אל זה, ואז מתגלה האור העליון בכלים שלנו, אור נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, בכל הדרגות והדרגות עד שמגיעים לתיקון שלם.

אבל צריכים להבין, כמו שהבורא התחיל את הבריאה מזה שרוצה לעשות נחת רוח לנבראים, לכן ברא אותנו בצורה כזו והביא אותנו למצבנו הנוכחי, כך אנחנו צריכים ממצבנו הנוכחי להגיע בחזרה לבורא כדי לעשות נחת רוח לו ואז הבריאה נגמרת. בריאה נקרא "בר" מהמדרגה, ואז נכללים בעולם אין סוף.

שאלה: ישנם מצבים בעשירייה שאני מרגיש שהכול הולך בקושי, בהתגברות, ויש מצבים שלהפך, אני דווקא מרגיש קלילות וגדלות הבורא. מאיזה מצבים מקבל הבורא יותר נחת רוח?

זה לא חשוב, אנחנו יכולים לחשוב שאם המצב קשה אז הבורא נותן לנו עבודה קשה מפני שאנחנו חזקים ויכולים לעבוד עימה. ויכולים להבין אחרת, אנחנו עשינו את העבודה הקשה ועכשיו יש לנו עבודה יותר קלה. זה לא חשוב, זה כמו שכתוב תהיה זהיר במצוות במצווה קלה כבחמורה, כי אתה לא יודע מה בדיוק קשה ובמה בדיוק קל ואיזה תוצאות יש בזה או בזה, אלא אנחנו צריכים להתייחס לכל דבר ודבר כהזדמנות לגרום לו נחת רוח, העיקר היא הכוונה.

מעשה קשה יותר או קשה פחות, נמצאים בניתוק בינינו או בחיבור יחסית בינינו, בכל זאת, העיקר זו הכוונה, שאנחנו כל הזמן צריכים להיות קשורים אליה. לכוונה הזו איך אנחנו מצרפים את המעשה? כמה שאפשר בכל הכוח כל אחד וכולם יחד, אבל העיקר זו הכוונה.

שאלה: האם ההגדרה של הכלי משתנה כלפי האדם בהתאם לתנאים השונים?

אנחנו עכשיו לא יכולים לשקול את הכלי, לברר אותו, להגדיל אותו, להגיד איזו עביות יש לנו בכלי הזה, מסך, כוח המסך, באיזו צורה הכלי נמצא, באיזו מדרגה נמצא, אנחנו עוד לא יכולים. לכן איך למיין את הכלי, איך לשקול אותו, איך להגדיר אותו, זה עוד מוקדם לנו לדבר.

שאלה: במשך כל היום יש לנו בחירות קטנות בקשר עם החברים בזום, כמו להגיב לחבר על פוסט, בכלל בחירות קטנות כאלו, אם להראות יחס חיצוני לחברים. אני בוחר לא להגיב כי אין לי עדיין כוונה בלהשפיע לו נחת רוח. האם יש ערך אפילו להגיב חיצונית בלי כוונה?

גם יש ערך, אבל אנחנו לא מדברים עכשיו על זה, זה לא בדיוק הנושא שלנו. הנושא שלנו זה איך אנחנו שומרים כל הזמן להיות בלעשות נחת רוח לבורא, ולא על הפעולות, היחסים הפרטיים שלנו בעשירייה.

שאלה: נתת דוגמא, שאפילו שעל ידי האוכל אני חושב על הבורא, כשאני אומר, "אני מתחזק" וככה אני אוכל לחשוב עליו. אז בעצם בכל פעולה אני יכול לעשות את זה?

לכן יש ברכות, ודאי, על המאכלים, על כל דבר, במיוחד כשאתה מקבל ונהנה.

תלמיד: אם הרצון לקבל שלי לא ימכור לי סיפורים, שאני עושה כל מיני פעולות.

זה לא עניינך. מה זה למכור סיפורים או לא? אני נמצא מלכתחילה בשקר, אז אני צריך מתוך השקר לאט לאט לכוון את עצמי לאמת. והאמת שאפילו מתוך השקר שלי שאני נמצא בו, אני משתדל "כאילו" לעשות נחת רוח לבורא. כי אם אני אתעמק במה שאני מרגיש, אז אני מרגיש הנאות, ורק מתוך ההנאה הזאת אני פונה ויכול לחשוב על הבורא. אבל בכל זאת זה לימוד, ועדיין אנחנו נמצאים במה שנקרא, עבודת ההכנה, התקופה שלנו היא נקראת "הכנה".

שאלה: להיות בכוונה לעשות נחת רוח, זה אומר שיש רצון כזה שנקרא, "לעשות נחת רוח", או שמספיק להגיד את המילים האלה בפה, כשאין להם טעם?

מלכתחילה אין לנו רצון לעשות נחת רוח. איך אתה יכול לבדוק? כי במצב הרגיל, כשאין לך אותו רצון, אז אתה מגלה שזה אתה, ולעשות נחת רוח לבורא אתה יכול, או שיש עליך איזו התעוררות מלמעלה, ואתה מקבל פתאום יחס מיוחד כזה לבורא. או שאתה רואה את זה בחברים, ואז מתוך קנאה, תאווה וכבוד, אתה רוצה שיהיה לך גם יחס כזה לבורא, זה נקרא "איש את רעהו יעזורו", אבל מלכתחילה בתוך אף אחד מאיתנו אין אותו רצון להנות לבורא, לעשות נחת רוח לבורא.

ולכן אנחנו צריכים לבנות בצורה מלאכותית יחסים כאלו בינינו, מקריים, שאנחנו נחזור למחשבה הזאת לעשות לו נחת רוח, נזכיר זה לזה, וכך אנחנו נתקדם. כי סך הכול רק על ידי המחשבה הזאת, לעשות נחת רוח לבורא, אנחנו עולים בסולם המדרגות מכאן ועד אין סוף, עד גמר התיקון, אין יותר חוץ מזה. וכל פעם אנחנו נגלה עד כמה שאנחנו לא רוצים את זה ואין לנו את זה, ולא אכפת לנו מזה, כי זה מתעורר בנו בבירור כל פעם מחדש הכלים השבורים ממערכת האדם הראשון.

תלמיד: את המילה הזאת, "נחת רוח", אפשר להחליף במשהו שאנחנו אוחזים בו, נגיד אני עושה את הפעולה כדי לשמח את החברים?

לא, חברים זה חברים, זה משהו אחר. זה יכול להיות חברים אם אתה עושה נחת רוח לחברים כדי לשמח את הבורא. הסוף של הפעולה, סיבת הפעולה, תחילת הפעולה, הכול צריך להיות קשור אליו. וכל העולם שכאילו קיים, כאילו יש כאן חברים וכל הדברים האלה, זה רק כדי לבנות את היחס שלנו לבורא. והכוונה שלנו היא יכולה להיאחז במשהו, אבל אין כאן לא חברים ולא עולם, ולא כלום, זה הכול רק מה שמתראה לי, שעל ידי כל מיני הרהורים כאלו, פעולות כביכול, אני יכול להתייחס אליו.

[כדי] שיהיה איזה קשר ביני לבין הבורא, אז אני נמצא באיזה עולם, באיזו מציאות, דומם, צומח, חי, מדבר ואז דרך כל הדרגות האלו אני מתייחס אליו. אבל כשאני מתקן את היחס שלי אליו, אני רואה שכל זה נעלם ונמצא רק אין עוד מלבדו.

שאלה: קיימת רק דרך אחת לתת נחת לבורא והיא דרך העשירייה, או שצריך להגיע בכלל לרמת חיבור בינינו כדי לתת לו נחת רוח?

האמת שגם בלי העשירייה אני משתדל לעשות לו נחת רוח, אבל אם אני באמת מתקדם לבורא, אז יוצא שהכוונה שלי, המחשבה שלי, הרצון שלי, הם יהיו יותר אמיתיים ומכוונים לבורא, אם אני מתחבר לחברים. אז אני מייצב את עצמי בצורה נכונה לבורא, כי אחרת יכול להיות שאני נמצא בתוך הרצון שלי ורק מדמיין, מתאר לעצמי שאני עושה נחת רוח למשהו, למישהו. אלא [רק] בתנאי שאני יכול לצאת מעצמי ולהתחבר עם החברים, בזה אני מתחיל לתאר לעצמי את הבורא בצורה נכונה, שהוא נמצא באמת מחוצה לי, בתוך החברים, אחרי החברים, ואז אני באמת מתכוון לעשות לו נחת רוח.

שאלה: איך להגדיר את המושג הזה, "לעשות נחת רוח", מה זה? זו פעולה, זו הרגשה, מחשבה?

במחשבה, בדיבור ובמעשה, אני רוצה לגרום לבורא, למי שעומד אחרי כל המציאות הזאת, דרך כל המציאות, אני רוצה לגרום לו נחת, שמחה ממני ומכל העולם. אני רוצה להגיש לו את כול המציאות להנאתו, כמה שאני מסוגל.

איך אני עושה את זה? עד כמה שאני דואג לחבר את כל המציאות הזאת, בקשרים יפים ונכונים ביניהם, ובהתקשרות מהם לבורא, זו בעצם העבודה שלי. יוצא שעשיית נחת רוח לבורא היא קשורה לתיקון העולם.

שאלה: אז זו בעיקר פעולה במחשבה?

בעיקר הפעולה היא במחשבה, כן.

שאלה: איך אני יודע שאת כל המאמץ שלי, כל היגיעה שלי, הוא מרגיש, והוא נהנה מהפעולות שלנו? יש סימנים שאני יכול להרגיש שהיגיעה שלנו הגיעה אליו?

זאת שאלה, איך אנחנו יכולים לעבוד בעשיית נחת רוח לבורא, אם אנחנו לא מרגישים שום סימן בחזרה, שום פידבק אם אנחנו עושים נכון, לא עושים נכון, איך לתקן את עצמנו, לא? כן?

על זה אנחנו לא יכולים עכשיו לדבר, כי אנחנו עוד לא יכולים להתקשר בינינו בצורה כזאת, שמתוך היחסים היפים בינינו אנחנו יכולים לשמח אותו. האמת שלבורא אין מה לתת, זה כמו אימא שיש לה הרבה ילדים והיא רוצה שהילדים יתנהגו בסדר ויפה ביניהם. ואז, אם הילדים הם טובים, אז הם עושים מה שהאימא רוצה, שזה ודאי נגד האגו של כל אחד ואחד, כי כל אחד רוצה לעשות מה שבא לו. אבל בגלל האימא הם קושרים את עצמם, מגבילים את עצמם, מצמצמים את הרצון לקבל שלהם, ומתחילים לשחק יפה וטוב ולהסתכל על אימא, עד כמה הם יכולים לעשות לה נחת רוח.

בצורה כזאת אנחנו יכולים לדמיין את עצמנו בעשירייה. ומתי אנחנו נדע שזה קורה? כשנתחיל לקבל מהאימא, מהבורא, תגובות. זה לוקח זמן, כי אנחנו נבדוק בדרך האם אנחנו באמת רוצים לעשות את זה, האם הכוונות שלנו הן באמת לגרום נחת רוח לבורא? האם דווקא בשביל זה אנחנו מוותרים על עצמנו, או שזה כדי לקבל את העולם הזה או עולם הבא, כל מיני הצלחות, וכן הלאה. ואם אנחנו בהחלט יכולים לעשות איזו פעולה באמת על מנת להשפיע ולו הקטנה ביותר, אז הפעולה הזאת היא כבר מזמינה מהבורא את התגובה.

וזה לא תלוי ברצון הבורא, כי הבורא הוא השלם, אלא הכול תלוי ביחס שלנו. אם היחסים בינינו הם נכונים במידה הקטנה ביותר ואנחנו באמת רוצים לגרום לו אפילו במקצת מין הקצת נחת רוח, אז אנחנו נרגיש ממנו תגובה. הוא לא צריך להחליט, זה כוח שלא מחליט, זה שלמות, זה פשוט הטבע השלם כולו, שנמצא כולו בהשפעה הדדית, כמערכת אחת שלמה, זה הבורא. ואז משם, לפי השתוות עם הצורה הזאת, אנחנו מתחילים לקבל תגובה.

שאלה: יש לנו חברים שהם אמנים, ויוצרים בעבודות שונות, שממלאות אותם וגורמות להם להרגיש שעבודתם חשובה מאוד ובזה הם מאבדים את המחשבה שהכול למען לתת נחת רוח לבורא. האם האדם צריך לצמצם את התחושות הפנימיות האלה ולחפש יותר את המחשבה לתת לבורא, או שבתוך העבודה שלו, מותר גם להיות מעורב רגשית?

אנחנו צריכים ללמוד איך בכל העבודות שלנו בחיים, איפה שאנחנו נמצאים, איך אנחנו יכולים יחד עם זה להיות בכוונה לבורא וזה לא מפריע אחד לשני, זה מתלבש אחד בתוך השני, אתה עושה את זה כך, שכל החיים שלך, לא חשוב במה שאתה עוסק, הכל מכוון למטרה אחת, וזה כבר תיקון. לכן תשתדל כך להיות.

תלמיד: לפעמים רואים חבר שהכוונה שלו כל כך טהורה ומדויקת, והוא מקנא בו, ורוצה את האנרגיה הזאת שיש לחבר, את ההרגשה הזאת לקחת למען החברים. האם זה עוזר, תורם לנו בדרך לעשות את הברורים האלה כל הזמן?

זה עוזר, אבל בכל זאת אנחנו לא צריכים להיות שקועים בתוך אותם הברורים, אלא כל הזמן לראות עד כמה שהם יותר מותאמים למה שהרב"ש כותב במאמרים. כמה שאני יותר ויותר מתקדם בחיים ורואה וקורא ומרגיש מה שהוא כותב, אני רואה שם ממש כל פעם דברים חדשים שאני מגלה. מה לעשות, כבר ארבעים שנה אני קורא את המאמרים שלו ואני עדיין רואה את זה כל פעם מחדש. אבל אתה איתנו כבר עשרות שנים ומבין ומרגיש את זה ומתקדם יפה. עכשיו אנחנו באמת צריכים לעשות מאמץ כדי לעלות לדרגה הזאת של הכרות הבורא בפועל.

שאלה: האם צריך להתייחס בנפרד לבורא ובנפרד לקבוצה, או שעלי להתייחס לבורא שמסתתר מאחורי כל התמונה?

הבורא צריך להיות בשבילי כעומד או במרכז הקבוצה, או אחרי כל החברים, אבל ישירות לבורא, אני יכול רק להתחיל כך. בהתחלה אנחנו מתייחסים ישירות לבורא, יש לי עסק עימו, אני עדיין לא יכול לקשור גם את הקבוצה וגם את הבורא כביכול יחד, ובכלל עם כל המציאות. אבל לאט לאט אני צריך בכל זאת לייצב את הדברים האלה כך שאין בורא ללא נבראים, אני צריך לתאר אותו בכלי של הנבראים, זאת אומרת איך שאנחנו מחוברים, באיזה אופן אנחנו מחוברים, ושם באותה צורה אני מגלה את הבורא. לבורא אין צורה, אין שום דבר, והכלי שבו אני מגלה אותו זאת העשירייה.

שאלה: בתוך הכוונה להנות את הבורא, מה זה אומר מבחינת עבודה בכמות ובאיכות?

שאני כל הזמן רוצה לכוון את כל המעשים שאנו עושים בעשירייה, בין העשיריות, ובהפצה לכל האנושות. ואת שלושת הדרגות האלו, העשירייה, בין העשיריות לקבוצת בני ברוך, וקבוצת בני ברוך בהשפעתה על כל האנושות, אני רוצה לראות ככלי אחד.

ואנחנו משתדלים בכמה שאפשר אבל מכל הלב, בכל הכוח רוצים להשתדל להביא את כל הכלי הזה למצב שהבורא יוכל להתקשר, ולהתגלות בו. להעלות אותו, את הכלי הזה, יותר ויותר לרוחניות, כי הגיע הזמן, העולם הזה מתחיל לעלות לרוחניות, אנחנו נמצאים במה שנקרא "הדור האחרון", זו הדרגה האחרונה, השלב האחרון בהתפתחות של העולם, והלאה יש רק עליות רוחניות. ואנחנו כאן צריכים להקל על המעבר של כל האנושות לעולם הרוחני, לדרגה הבאה.

שאלה: בתחילת השיעור, אמרת שאור חוזר הוא כלי לאור הישר, אז הבנתי שכשהעשירייה מתחברת בצורה כזאת, אנחנו כמו משהו שמרכז את האור ואז אנחנו יכולים בעצם לגלות את האור החוזר. שזו בעצם נחת הרוח שאנחנו נותנים לו, אבל מה בא קודם?

קודם באה הכוונה שלנו להשפיע נחת רוח לבורא, ואחר כך אנחנו מחפשים על ידי מה אנחנו יכולים לעשות זאת. העיקר זה מתוך שאנחנו מתחברים בינינו, בביטול האגו בינינו, ומתוך זה אנחנו מתחילים לחשוב על להשפיע נחת רוח לו. זה למעלה מאיתנו.

תלמיד: אז כלפי האור הישר עם הד' בחינות, איפה אנחנו בעשירייה? האם אנחנו צריכים ללכת דרך הבחינות האלה אבל מהסוף להתחלה, או איך זה בדיוק?

אנחנו לא יודעים את זה, ואין מה להתבלבל. תעשה את זה ברגש ובשכל כמו שאתה מבין ובמה שאתה נמצא, ואל תדמיין לעצמך שאתה כבר נמצא בבחינות ובכל מיני דברים, זה רק יבלבל אותך. לכן יש לי בעיה גדולה להתחיל לעבוד עם תלמוד עשר הספירות, כי אתם תתחילו לעשות מזה כל מיני פילוסופיות, ופנטזיות.

אלא, אנחנו סך הכול בעשירייה צריכים להתחבר, ומתוך זה לכוון את עצמנו לעשות נחת רוח לבורא. לא עשר ספירות, לא נרנח"י, ולא בחינות, שום דבר, רק את זה תעשו. אחר כך תתחילו להרגיש במה אתם נמצאים בדיוק, באמת, בפועל, ונוכל לעבוד גם על העלייה הרוחנית שלנו. ושם ככול שאנחנו נשיג, אנחנו נגדיר בשם ומילה איפה אנו נמצאים.

שאלה: אמרת עכשיו משהו טיפה מבלבל, שרק בהרגשה שלנו יש דומם, צומח, חי אבל תכלס יש רק בורא, אין עוד מלבדו. אבל אנחנו לומדים שיש גם את הבריאה, משהו שהוא נפרד, מנותק מהבורא. איך לחבר את שני המושגים האלה, את "אין עוד מלבדו" ושיחד עם זה יש את הבריאה?

הבריאה כולה מצטיירת בנו, ברצון לקבל שלנו, שמחולק לכאלו מצבים, חלקים, של שורש, א', ב', ג', ד', של הרצון לקבל שלנו. וברצונות האלו, שורש, א', ב', ג', ד', אנחנו מתארים את השפעת הבורא בכל מיני צורות, של דומם, של צמחים, של חיות ושל בני אדם, אלה רצונות לקבל שלנו שכך מצטיירים כלפינו, לכן אנחנו צריכים להחזיר את כל הבריאה לחיבור בינה עם הבורא. זאת העבודה שלנו.

וזה בעצם מתקבץ רק לדבר אחד. אם אנחנו, "בני ברוך", אלו שמשתוקקים להגיע לעשות נחת רוח לבורא נעשה את זה, אז כל העולם, ככול שאנחנו נצליח לפרסם, וכמה שהם אפילו בלי הפרסום שלנו, יימשכו אחרינו ויגיעו לאותו מצב יחד איתנו. אנחנו כאילו ניקח אותם אחרינו, כאח"פ שלנו.

קריין: אנחנו קוראים מתוך מסמך המקורות - להשפיע נחת רוח לבורא, קטע מס' 1, כותב בעל הסולם.

"עיקר עבודת האדם צריך להיות, איך לבוא ולהרגיש טעם בלהשפיע נחת רוח ליוצרו. היות שכל מה שהאדם עושה לתועלת עצמו, מרחקת אותו מה', מטעם שינוי צורה. מה שאין כן, אם הוא עושה מעשה לתועלת ה', אפילו שהמעשה תהיה הכי קטנה, מכל מקום נקרא זה "מצוה".

לכן, עיקר השתדלות האדם, צריך להיות להשיג כח המרגיש טעם בלהשפיע. וזהו על ידי שממעטין בכח המרגיש טעם בקבלה עצמית. ואז לאט לאט משיגים את הטעם בלהשפיע."

(בעל הסולם. "שמעתי". י"ב. "עיקר עבודת האדם")

זאת אומרת, אנחנו צריכים לעשות כאלה תרגילים, לעשות חשבון עד כמה אנחנו נהנים מזה שאנחנו נהנים או החברים נהנים. אנחנו לא יכולים להגיד לבורא, כי זה משהו מופשט אבל הכי חשוב, למעשה הכי בטוח, זה אני והחברים, עד כמה אני יכול לעשות להם נחת רוח ושזה יהיה יותר חשוב לי מזה שאני גורם לעצמי נחת רוח. זה יכול להיות במעשה פיסי, זה יכול להיות במחשבה, זה יכול להיות בכל מיני צורות פנימיות, רק כמה שפחות לשקר לעצמנו. כי זה לא לטובתנו, לא לטובתי אם אני אשקר לעצמי שאני נמצא באיזו השפעה, וזה בכלל לא נכון.

לכן כאן זו עבודת האדם, כמו שכותב רב"ש בעניין הקבוצה, עד כמה הוא שייך לקבוצה, עד כמה הוא משקיע בקבוצה, עד כמה הוא מרגיש את עצמו נכלל בהם, עוזר להם, מכוון אותם מלמעלה, מלמטה וכן הלאה. בזה בעצם אפשר למדוד כמה שהוא נמצא בהשפעת נחת רוח לבורא.

כי שוב, זה כמו עם האימא, אנחנו לא יכולים לגרום נחת רוח לאימא, אלא אם כן מבצעים את הפקודות שלה, את הבקשות שלה, להיות בינינו ילדים טובים. בהשפעת נחת רוח זה לזה, אנחנו גורמים נחת רוח לבורא. לכן כך גם כל המציאות, כל העולם צריך לבוא לזה. ועכשיו אנחנו נכנסים לחשבון מאוד מאוד רציני, לשלב האחרון, לדור האחרון, איך אנחנו אך ורק על ידי קשרים נכונים, יפים בינינו גורמים נחת רוח לבורא, לטבע, ואם לא נעשה את זה, עד כמה נימצא בנזק גדול.

שאלה: כשאתה מכוון את עצמך כלפי חברים, בלנסות להשפיע לבורא, אז מתגלה שהבורא מתחיל לתת לך כל מיני הפתעות, מתנות, ניסים כלפי האגו שלך. וזה נורא ממכר אותך .

זו העבודה שלו איתך, כדי שתתחיל לברר בדיוק עד כמה אתה נמצא בתוך האגו והחשבונות האגואיסטיים שלך. אנחנו צריכים להבין שזה עניין של מדרגות, כמו בסולם. וכמה שאני נמצא באיזושהי מדרגה, ואני רואה שאני טוב, בסדר, אני משפיע והכול, כלפי המדרגה הבאה, המדרגה שלי היא קליפה, היא מקולקלת,

וככה אני צריך לעלות למדרגה הבאה, מתי? מתי שאני רואה את עצמי מקולקל במצב הנוכחי, ושאני חייב להגיע לשיפור המצבים שלי, התכונות שלי, אז אני עולה. לכן כשאנחנו מגלים כל פעם את עצמנו במצבים שלנו, שהם לא טובים, זה סימן שאני כבר צריך לעלות לדרגה יותר עליונה. זה לא שאני לא בסדר, אלא שאני כבר לא בסדר במצב הנוכחי, ואני חייב לרכוש תכונת השפעה בדרגה יותר גבוהה

תלמיד: אבל אני חייב איכשהו לנסות להחזיר לו את זה כשאני מגלה זאת כיחס טוב מצידו?

אתה לא יכול לפעול כלפי הבורא, להחזיר לו משהו, אין דבר כזה, אין לו כלים דקבלה, ואתה לא צריך לעשות כלום. אתה יכול להעלות מ"ן, בקשה כדי לקבל כוחות, אבל לממש את הכוחות האלה אתה יכול רק בעשירייה, או בכלי הכללי של "בני ברוך" העולמי, או בכלל באנושות. לבורא עצמו, אתה יכול לכוון לעשות לו נחת רוח, אבל את הפעולה עצמה אתה חייב לבצע רק בקשר בין בני האדם.

שאלה: האם אתה יכול להסביר מה זה אומר שהפעולה הכי קטנה היא גם מצווה?

"מצווה" היא מהמילה ציווי, שהבורא מצווה, שהבורא מחייב אותנו שאנחנו נגיע לפעולות השפעה. ודרך פעולות השפעה נגיע לחיבור בינינו, וכולנו יחד כך נקשור את עצמנו בחזרה כבכלי של אדם הראשון. אז להתקשר בינינו על מנת להשפיע זה אל זה כדי לגרום נחת רוח לבורא זו בעצם המצווה היחידה שיש לנו, שהיא מתחלקת להרבה הרבה פעולות פרטיות.

שאלה: הרגע אמרת שלהנות לחבר זה צריך להיות יותר חשוב מאשר להנות לעצמי, ויחד עם זאת חשוב להיות הגון כלפי עצמי ולא לשקר לעצמי. ואם אנחנו לוקחים בחשבון מי שאני באמת ומה אנחנו עושים בשביל התיקון, על איזו אפשרות לבנות יותר, האם לרצות מעמקי נשמתנו להשפיע לחברים מתוך סיפוק שאתה מלא, ואז האדם רוצה לשתף, לחלוק את זה עם חברים, או דרך אמונה עצמית?

אני ממליץ לך לא להשתמש במה שאתה מדבר, כי כל זה גם שקר וגם לא נכון וגם מוטעה ואתה רק תתבלבל. תעשה בדיוק מה שאומר לך רב"ש לעשות בעשירייה ואל תתחיל לפתח כאן פילוסופיות משלך. תקרא בדיוק מה שרב"ש כותב ואחד אחד תנסה לממש את זה בעשירייה. אחרת אתה תתחיל עכשיו לכתוב לנו ספרים מה לעשות, ותצא לגמרי מהמסלול.

קריין: קטע מס' 2, זוהר לעם.

"לא נברא העולם אלא בהשפעה, לעסוק בתורה ובמע"ט, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו, כמ"ש, כל פָּעל ה' לַמַענהו, כדי שהבריות ישפיעו לו נחת רוח.

אבל בתחילה, כמ"ש, עַיר פרא אדם ייוולד, שכל עניינו הוא להנאת עצמו, ואין בו הרצון להשפיע כלל. והוא טוען, כל פעל ה' למעני ולהנאתי, שהרי רוצה לבלוע העולם ומלואו לטובתו ולתועלתו.

ולפיכך הטביע הבורא ייסורים קשים ומרים בקבלה לעצמו, הטבועים באדם מעת לידתו, הן מכאובים גופניים והן מכאובים נפשיים. באופן, שאם יעסוק בתורה ובמצוות אפילו להנאת עצמו, מ"מ ע"י המאור שבה, ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראות, שיש בטבע הקבלה לעצמו.

ואז ייתן אל ליבו להבדיל את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, כמ"ש, כל פעל ה' למענהו. ואז יפקח ה' את עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלמות."

("זוהר לעם". "בראשית - ב'". מאמר "היכל רביעי, גבורה", סעיף 103)

שאלה: מה זה המצב שהוא בעל מנת לקבל ועוסק בתורה ומצוות, והוא בכל זאת מיתקן?

זה נקרא שלא לשמה.

תלמיד: על איזה עיסוק בתורה ובמצוות הוא מדבר כאן?

משתדל לעשות את כל החיבורים, כמו שאנחנו עכשיו נמצאים לפני לשמה, ולכן כל הפעולות שלנו הן בסופו של דבר להנאתנו. כמה שאנחנו בכל זאת חושבים שאולי בעל מנת להשפיע אנחנו פועלים, אבל זה לא לעל מנת להשפיע, אלא על מנת להשפיע לעצמנו, לא לבורא. וכך אנחנו בכל זאת רוצים להגיע למצב שמלא לשמה נגיע ללשמה. נקווה שזה יקרה.

תלמיד: זאת אומרת שהוא מנסה להגיע להשפיע לבורא ולכן הוא מצליח?

הוא מנסה כמה שמסוגל ועוד יותר מזה אולי, ועושה את זה בצורה נכונה, כי הוא עושה את זה יחד עם החברים, ורוצה בזה לתקן את העולם, כי המצב שלנו היום, שאנחנו חייבים לחשוב על כל העולם. בצורה כזאת זה חוזר עלינו מהמערכת הגדולה של אדם הראשון, זה לא כמו שהיה בדורות הקודמים, ולכן אנחנו מתחילים לקבל השפעה מלמעלה, מהבורא, שהיא כבר מכוונת לתיקון הכללי של המציאות, שאנחנו נתקן את עצמנו בראייה האמיתית של המציאות, לא כמו שאנחנו נמצאים עכשיו במצב שאנחנו מרגישים את עצמנו.

הזוהר אומר שאנחנו דומים ליצורים שהעיניים שלהם מכוונות פנימה, שאנחנו רואים את עצמנו, מה שנמצא בנו, ולפי זה אנחנו כך מקיימים את החיים שלנו. וכל התוצאה מהלימוד שלנו, שהאור העליון הוא יעשה את הפעולה כך, שאנחנו נסובב את העיניים שלנו, זאת אומרת, את הכלים שלנו, את הרצונות שלנו, שהם יהיו מכוונים מחוצה לנו, לזולת, ואז נתחיל להתייחס לזולת כמו שלעצמנו.

שאלה: לכאורה הפעולה של לעשות נחת רוח לבורא בצורה הטובה ביותר, הלא משוחדת של הנברא, היא מתוך ההסתרה?

לעשות נחת רוח לבורא, הפעולה הנכונה היא אם אני יכול לגלות את הבורא אבל אני מסתיר אותו מהאגו שלי, ועושה מעל האגו שלי פעולת השפעה.

תלמיד: זה לא ברור.

אבל זה עניין של המסך.

תלמיד: תאורטית זה ברור, אבל לא ברור איך לתרגם את זה לפעולה?

צריכים להתקדם לפעולה, אין מה לעשות, צריכים להתקדם לזה.

תלמיד: האם הבורא נהנה יותר מזה שאדם נמצא בגילוי או בהסתרה?

הבורא נהנה מזה שאנחנו נמצאים בזה שאנחנו משפיעים. והשפעה היא לא יכולה להיות אלא למעלה מרצון לקבל. ואנחנו נמצאים בלהסתיר את הרצון לקבל שלנו בצורה ישירה מתענוגים, ובונים לעצמנו מערכת כזאת, שאנחנו נהנים רק מהשפעה, שבזה אני נהנה, כמה שאני נמצא באהבה נניח לבורא.

תלמיד: באיזה אופן אפשר לנסות לאחוז בזה ולתרגל את זה במצבנו ?

זה כמו שהם כותבים, כלפי החברים. בשביל מה לנו חברים? למה הבורא שבר את הכלי ואנחנו צריכים לחבר אותו לעשירייה, ובעשירייה לעבוד? כדי להתפטר מלהסתכל בתוך הרצון לקבל שלנו, בתוך המלכות, אלא להסתכל על ט' ראשונות. ודרכן, אם אנחנו מסדרים להן מצד הרצון לקבל, מצד המלכות שלנו השפעה, אז דרך זה אנחנו משפיעים לבורא, שהוא נמצא בפסגת הקשר בינינו.

תלמיד: אבל מה בעבודה באהבת חברים יכול לעזור לנו לתרגל את העניין הזה של לקחת על עצמנו הסתרה ולתת לבורא הנאה מהגילוי?

אני בעבודה שלי עם החברים מרגיל את עצמי להתייחס לזולת כיותר חשוב ממני. וכך לאט לאט, יותר ויותר, אנחנו מגלים את הכלים שלנו של קבלה שהם מוכנים להיות כלים דהשפעה.

שאלה: ככל שאני משקיע בעשירייה אני מרגיש כמה הרצון לקבל שלי בזוי ומאוס וזה גורם לעצבות. האם העצבות הזאת לא פוגעת בנחת רוח?

לא, אתה צריך לעבור את כל הדברים האלה, אתה צריך להמשיך. ומה שיהיה, יהיה בדרך, שזה לא יעצור אותך. כך זה צריך להיות.

שאלה: האם אפשר לומר שאם לחברים שלי בעשירייה יש נחת רוח, זה הכי קרוב שאני יכול לעשות נחת רוח לבורא?

כן. כי הבורא הוא סך הכול הכולל של כל החברים שלך, שאתה מגלה אותו מאחוריהם. כמו שאנחנו אומרים, מאחורי כל חבר עומד הבורא. אם אתה מחבר אותם, אם אתה משפיע להם כמו שהרב"ש ממליץ לנו לעשות בעשירייה, אז אתה דרך זה עושה לבורא.

שאלה: מה זה אומר להסתיר את הרצון לקבל?

אני לא רוצה לעבוד ברצון לקבל בצורה ישירה שאני ארגיש בו הנאה, אלא ההיפך, אפילו שיסבול. וכל העבודה שלי, החשבונות שלי, יהיו למעלה מהרצון לקבל שלי. זאת אומרת, למעלה מהסבל שלי בזה שלא מגיע לי ברצון לקבל מה שהייתי רוצה. וזה בשבילי גם סימן, שאני עולה למעלה מהרצון לקבל. ואני מבקש מהבורא כוחות להיות למעלה. אבל זה בתנאי שאני מרגיש כאב מזה שאני לא מטפל ברצון לקבל, לא ממלא אותו, ואז אני מבקש מהבורא כוחות להיות למעלה, להיות ההיפך מהרצון לקבל. ואז אני מקבל כאלה כוחות מהבורא, כוחות דהשפעה.

תלמיד: זה אומר שלהשפיע נחת רוח באמת אפשר רק אם אני מרגיש סבל ברצון לקבל, תחושה לא נעימה?

תמיד זה כך. כן, ודאי. איך יכול להיות אחרת אם אתה לא ממלא אותו? אם אתה לא מרגיש אותו, אז אתה נמצא פשוט באפס. אם הוא דורש ממך משהו ואתה לא ממלא אותו, ובמקום זה אתה משתדל להיות בעל מנת להשפיע, אז מאיפה יש לך כוחות בעל מנת להשפיע, איך אתה משאיר את הרצון לקבל ריק? יש כאן כמה פעולות שאנחנו צריכים לבצע כדי לעבוד נכון. אנחנו כבר מתקרבים למבנה הפרצוף הרוחני. יש שם צמצום, מסך, ואור חוזר, ופעולות איך אני, ומה אני עושה עם הרצונות שלי. נדבר על זה עוד מעט.

תלמיד: כשאנחנו לומדים תע"ס, אז ההבנה לפחות שהצמצום, הוא על הטוב שהבורא נותן. הוא רוצה להשפיע לי ואני עושה על זה צמצום. כאילו אנחנו אמורים לעשות צמצום על הרגשה טובה, ולא על הרגשה רעה. אז מה החוויה של האדם, הוא צריך להרגיש שמהבורא מגיע טוב או מגיע ייסורים כדי שהוא יוכל להגיע להשפעה?

הוא צריך לדעת לעבוד גם עם זה וגם עם זה. מאיפה יש לו הרגשה טובה? מזה שימלא את הרצון לקבל שלו, אז הוא עושה על זה צמצום. ואז הוא עובר בלהשפיע נחת רוח לבורא. זה מעבר לצמצום, זה בלהשפיע.

תלמיד: כך אנחנו לומדים בתע"ס, וכך אני מבין את זה.

כן.

תלמיד: עכשיו דיברנו על זה שאנחנו יכולים להשפיע רק ממצב שאנחנו כאילו מרגישים ריקנות ברצון לקבל, מרגישים לא מרוצים.

בינתיים, זה עוד לא בפועל. זה אומר שזה בינתיים, כאילו הפעולה הראשונה.

שאלה: שאלה לגבי המצב שבו הבורא פותח לאדם את העיניים והוא רואה את העולם בשלמות, האם זאת נקודת אמצע בדרך או סופית?

זו התחלה. ככה זה בכל מדרגה ומדרגה, בכל מצב ומצב האדם מרגיש את המצב שלו מהכתר עד המלכות דרך כל הפעולות וכך הוא קובע, כך הוא מייצב את עצמו בכל מדרגה ומדרגה. זה לא מצב ראשון ומצב האחרון, זו מדרגה אחת מתוך הרבה מדרגות.

שאלה: כדי שאני אוכל לתת לחברים שלי, האם אני צריך לגלות קודם כל את כל הרע שיש בי?

לא. אל תחשוב על עצמך, ואל תרצה לגלות את הרע כי זו לגמרי לא העבודה שלנו. העבודה שלנו היא להתעלות מעל הרע לטוב, ולא להיות שקוע ברע, אף פעם. תברח ממנו כל פעם לדברים טובים.

שאלה: איך לעבוד בשמחה ממצב של ייסורים גופניים ונפשיים?

כשאתה מרגיש שאתה סובל ואתה מתעלה מעל הסבל שלך בהשפעה אז אתה צריך ליהנות מזה שאתה יכול להשפיע למרות שהרצון לקבל שלך האגואיסטי, סובל. כי הרצון שלך לקבל האגואיסטי הוא השונא שלך, אז טוב מאוד שהוא סובל ואתה נמצא למעלה ממנו עם הרצון להשפיע שלך שהוא החבר שלך הנאמן, וכך תתקדם.

שאלה: ההחלטה הזאת של לא ליהנות להגיד "שיסבול, שיסבול" זה לא לגרום ייסורים לעצמו?

כי אתה משייך את עצמך לחברה ודרכה לבורא ואפילו שאתה סובל, אבל הסבל הזה הוא סבל שמוציא אותך מהמחלה, מהאגו שלך. זה כמו שאנחנו משלמים הרבה כסף לרופאים, למרות שהם עושים לנו ניתוח, נותנים זריקות וכן הלאה אבל אנחנו משלמים להם כי הם בסופו של דבר מבריאים אותנו.

שאלה: אם אנחנו מתפללים עבור החיסרון במקום להתפלל עבור המילוי, אנחנו מבקשים עבור החיסרון, האם בזה אנחנו מתעלים מעל הרצון לקבל ובזה משפיעים לבורא נחת רוח?

אם אנחנו מתפללים על החיסרון שיחסר לי להשפיע, שיהיה לי רצון להשפיע, אז זאת גם עלייה בדרגה, ודאי.

שאלה: יוצא שאנחנו מגלים מדרגה, שלמות הבורא ובסוף אותה מדרגה אנחנו מגיעים למצב שאנחנו רואים שגם המדרגה הזאת לא שלמה?

ודאי וכך כל פעם יש לנו 125 מדרגות ואנחנו צריכים לגלות בכל מדרגה ומדרגה קודם עלייה למדרגה ואנחנו מרכיבים אותה, עובדים עימה, עולים בכל המצבים הפנימיים בתוך המדרגה עד שמממשים אותה לגמרי. כשגומרים לממש את כול המדרגה אנחנו מגלים שאין לנו בזה יותר שום צורך ואנחנו עולים למדרגה הבאה. כי מה שעשינו במדרגה הזאת זה כבר לא מספק אותנו, הרצון לקבל מתגלה לנו כעוד יותר גדול, ככה זה כמו בבית ספר מכיתה לכיתה שאנחנו עולים.

קריין: קטע מס' 3. כותב בעל הסולם:

"אף על פי שענין ההשתוקקות אינו בידי אדם, אם אין לו חשק לדבר, אין הוא יכול לעשות שום דבר. אבל על כל פנים הוא צריך לגלות את הרצון לכיסופין, היינו הרצון להשתוקק. שהוא צריך לגלות ביקוש על זה. היינו, שצריך לגלות הרצון והחשק להשתוקק לה', היינו להשתוקק להרבות כבוד שמים, להשפיע נחת ליוצרו, למצוא חן בעיניו ית'." 

(בעל הסולם. "שמעתי". קע"ה. "והיה כי ירחק ממך")

שאלה: האם זה אפשרי להשתמש בהודיה כמנגנון שמשפיע נחת רוח לבורא, זאת אומרת אם אני באסיפה עם החברים, אני עושה כל פעולה פשוטה או קצת יותר מסובכת וברגע הזה מתעוררת בי הכוונה לבטא את ההודיה עבור החוויה הזאת שאני יחד עם החברים, האם זה מספיק להגיד תודה וככה משפיעים נחת רוח לבורא? האם בסוף אני צריך לתמוך במעשה הזה שבבקשה שהבורא יסיים את זה עבורי, האם זה עוזר?

כן. גם זה עוזר. זה שאתה מבקש מהבורא להיות שותף בפעולות שלך זה עוזר.

שאלה: מה זה אומר להכיר את הבורא בפועל?

שאתה מתחיל להרגיש אותו בפעולות שלך. שאתה עושה פעולה והוא כנגד זה עושה פעולה וכך אתם מתחילים להיות כשותפים.

תלמיד: האם זה כאילו שאתה מרגיש שאתה עומד בפני המלך דרך החברים?

לפעמים ככה אתה מרגיש. בדרך אנחנו עוברים כל מיני יחסים ורגשות.

שאלה: מה זה בסופו של דבר לעשות נחת רוח לבורא, צריך לבקש עבור החברים או לבקש שהוא יפעל בי כל רגע בחיים?

לעשות נחת רוח לבורא זה נקרא שאנחנו מעלים את עצמנו בדרגות התיקון, בדרגות ההשפעה, בדרגות החיבור, בדרגות האהבה, זה נקרא לעשות נחת רוח לבורא, הוא בעצמו לא זקוק לכלום, אלא שאנחנו מראים את עצמנו כיותר ויותר מתוקנים, זה נקרא שאנחנו בזה עושים לו נחת רוח, ממש כמו ילדים כלפי אימא.

שאלה: כתוב שהוא צריך לגלות את הרצון בעצמו לייסורי אהבה, זאת אומרת רצון לרכוש את ההשתוקקות הזאת. לא ברור מה זה ייסורי אהבה ומה זה הרצון לרכוש את השאיפה הזאת?

ייסורים של אהבה זה כשאני נמצא בצער, בייסורים, שאני אוהב אבל עדיין אני לא יכול להתקרב למי שאני אוהב, זה כמו בעולם שלנו, כדאי לנו בינתיים ככה לתאר את זה.

אתה יכול לתאר את זה בצורה אחרת, שאני אוהב את מישהו ואני לא יכול להשפיע לו נחת רוח, לא מסוגל, וזה גם נקרא "ייסורי אהבה", נגיד שאני נמצא באיזה בית סוהר ולא יכול למסור לו שום דבר משלי, או ההיפך, ההורים שרוצים לעשות הכול לילד שלהם אבל הילד לא רוצה.

כמו שבעל הסולם כותב על ילד שחולה במחלת סכרת, ולא יכול לאכול כלום, ויש לו בעיה במוח והוא לא יכול לשמוע וללמוד דברים יפים, וכולי, וכולי, אז מצד אחד ישנה אהבה, מצד שני האהבה הזאת לא יכולה להתממש בשום פעולה מצד האוהב כלפי הנאהב.

שאלה: אם אפשר לחדד, דיברת היום על זה שאנחנו שואפים לעשות נחת רוח לבורא, אנחנו עושים את זה כאילו, רק לא בצורה אמיתית, האם אני צריך לסבול מזה שזה לא אמיתי?

אבל אתה עוד לא מגלה את זה, ממה אתה תכנס לייסורים? כאילו שחסר לך, כאילו שאתה נמצא בייסורים, זה ממש שקר, אנחנו צריכים להמשיך, להמשיך לעבוד וכמה שאתה משתדל לעשות טוב לחברים בזה אתה עושה טוב לבורא זה ברור ובטוח, אז בזה תברר את הכול.

שאלה: אני נכנס למדרגה רוחנית, אני רואה את שלמות הבורא, אני מסיים את העבודה במדרגה הרוחנית הזאת ואז אני רואה את חוסר שלמות הבורא, זאת אומרת יוצא שאני מתחיל לעשות עליו ביקורת, ואז אני צריך לעבור למדרגה הבאה, לא מסתדר, קודם אני רואה שלמות אחרי זה רואה שיש גם חוסר שלמות, צריך לעבור מזה לזה?

אתה כבר עברת לפחות את הדרגה הראשונה בסולם שאתה אומר את זה כך? אתה אומר דברים לגמרי לא נכונים, לגמרי, לגמרי, לא נכונים, אז בוא אנחנו נחכה, תבצע קודם כל את הפעולה ואחר כך תדבר מתוך הניסיון, אם הניסיון זה יהיה נכון ולא אשליה, אבל מה שאמרת זה לגמרי לא מציאותי.

שאלה: עכשיו חבר נכנס לשיעור, הוא צריך לקום מוקדם ואני רוצה מצד אחד להודות לו על היגיעה שלו, אבל מצד שני זה לא שהוא צריך את זה אלא אני רוצה להראות ככה שכשאדם בא לשיעור זה תועלת עבור כולם, לכל אחד ואחד, כל פעם אני שואל את עצמי להודות לחבר או לא?

אני לא יודע, אני לא נכנס לכל הדברים האלה, יותר טוב במקום זה תקראו מאמרי רב"ש ותבינו מה צריך לעשות ואל תתחילו לקבל טעויות זה מזה. ההוא אומר שצריכים לעשות כך, כאילו החבר שלך מתחיל לתת לך מאמרים ואתה צריך לפי זה להתקיים, זה לא טוב, יותר טוב אם אתם תיקחו מקור, בעל הסולם ורב"ש, ולפי זה תתחילו להתנהג ולא לפי כמה שאתם מעבירים את החכמות אחד לשני.

שאלה: כתוב שמוטל על האדם לגלות את החיסרון, את הביקוש לבורא גם אם הוא לא מרגיש את זה, האם אפשר דרך החברים לקנות את החיסרון הזה?

כן, אפשר ובכלל אנחנו צריכים להשתדל לקבוע לפנינו שכל המצבים שלנו סך הכול נכללים משני מצבים. מצב אחד, שאני רוצה להשפיע נחת רוח לבורא, ואני עושה את זה בכל פעולה שלי, לא חשוב מה אני עושה בחיים, אני חושב טוב על הבורא, אני רוצה שיהיה לו מזה טוב. מצב שני, שאני לא יכול לחשוב על הבורא, לא יכול לגרום לו טוב.

רק שני המצבים האלה, או חושך או אור, או פלוס או מינוס, לא חשוב איך אתם תעשו ביניהם הבחן, אבל רק את זה יש לי בחיים. ומצב ניטרלי הוא נפילה, ירידה, קליפה, שאני לא רוצה להיות בזה. אז לפחות להיות או בהרגשה שאני לא רוצה לגרום לו נחת רוח או בכוונה שאני רוצה לגרום לו נחת רוח, אחד מהשניים, אלה המצבים הברורים והם מצבים רוחניים. אפילו שאני לא רוצה לגרום לו נחת רוח זה בכל זאת מצב רוחני, מה שקשור לבורא בצורה ישירה זה נקרא "רוחני".

שאלה: אם האדם לא קובע את מידת ההשתוקקות שלו, איך הוא יכול לחזק אותה?

על ידי קשר עם החברים. אין לנו שום אפשרות אחרת או משהו לחזק את הקשר, אלא רק על ידי כך שנחזק את הכלי, והכלי שלנו זה הקשר בינינו.

שאלה: איך אני יכול לדעת שאני עושה נחת רוח לבורא ובמה זה בא לידי ביטוי, ואיך לא להיכנס למלכודת האגואיסטית שהיא תוצאה של השבירה וכל מיני קונפליקטים?

תשתדל לממש את זה בתוך העשירייה. בלי עשירייה אל תעשה שום דבר, כי בלי עשירייה בטוח שאתה יכול לטעות ואתה אפילו לא יודע איך. ובכלל זו לא פעולה מועילה, מעשית כלפי הבורא, הבורא מרגיש את מה שנמצא בעשירייה.

קריין: 4, כותב הרב"ש.

"אלה אנשים שרוצים להכנס לדרך האמת, שיגיעו לבחינת הדביקות, צריכים להרגיל עצמם, שכל המחשבה דיבור ומעשה שלהם יהיו על הכוונה, שע"י זה שהם עושים מעשי המצות ועוסקים בתורה, תצמח מהעבודה זו נחת רוח להבורא, ואסור להם לעשות חשבון, מה שהם יכולים לקבל מהבורא, עבור זה שהם רוצים לתת לו נחת רוח, זאת אומרת, שלא יעלו על מחשבותיהם, מה הבורא יתן להם, שתהיה להם היכולת להוציא מרשותו של הבורא לרשות שלהם, שזה יגרום להם שיעשו שתי רשויות, היינו רשות הבורא ורשות של הנבראים, שזהו ההיפך מבחינת הדביקות."

(הרב"ש. מאמר 6 "ענין בטחון" 1986)

אנחנו צריכים להבין שמערכת האדם הראשון, איפה ששם כל החלקים שלנו, הרצונות שלנו מכל מה שאנחנו והבורא שורה עליהם ומברר ומשנה את זה, ושובר, ומחבר, כל זה מערכת אחת ולא לברוח לשום מציאות אחרת. זה מה שאנחנו צריכים, להשתדל להתחבר בינינו לעשירייה, קודם כל להרבה עשיריות ואחר כך לעשירייה אחת עם בורא אחד. עד כמה שיותר ויותר אנחנו נתאר לעצמנו את המצב המתוקן, לפי זה באמת נרגיש את עצמנו שאנחנו נמצאים ברוחניות.

שאלה: קודם אמרת שצריך ליהנות מכך שמרגיש שאתה סובל ואתה מתעלה מעל הסבל שלך בהשפעה. איך אדם שסובל מלכתחילה יכול בכלל להתחיל בעבודה הרוחנית האם זה לא לשקר את עצמו?

אנחנו מדברים על אנשים שמקבלים משיכה לרוחניות, שרוצים להגיע להכרה והבנה מהי רוחניות, שבשבילם להכיר את הבורא הופך להיות דבר מאוד מאוד חשוב. ואז, לפי כמה שהם מממשים את זה בעשירייה, שזה העתקה מהאדם הראשון, כמה שהם משתדלים להיות בעשירייה, כך הם מממשים את עצמם בכלי דאדם הראשון כך, שהם רוצים לקדם את עצמם ואת הכול האנושות לחיבור ביניהם, שהכלי שהם מחברים ביניהם יהיה מתאים לבורא, לאור, עד שהאור יתחיל להתגלות בתוך הכלי.

כדי שאנחנו נהיה ביכולת להכיר את הבורא, אז מה שקורה הוא, שהבורא נתן לנו הזדמנות גדולה להתקרב אליו, הוא שבר את הכלי דאדם הראשו. אנחנו צריכים להבין שזו ממש הצלה בשבילנו, כי אם הכלי דאדם הראשון לא היה שבור, אלא רק מנותק ומרוחק בינינו, זה לא היה מספיק ככה.

אבל הוא שבור, אנחנו רואים, מרגישים, שאנחנו נמצאים בשבירה, שיש בינינו יצר הרע על ידי שבירה שהתגלתה, והיצר הרע הזה הוא בדיוק כמו היצר הטוב שהיה לנו לפני השבירה, כי קיבלנו אותו מהבורא, ואנחנו צריכים לחזור לאותו היצר הטוב על פני היצר הרע. אז יש לנו את כל הנתונים כדי לאסוף את עצמנו לעשיריות ומעשיריות לעשירייה אחת, ואז אנחנו מגיעים לתיקון השלם.

שאלה: אין לי בכלל שום רצון להשפיע נחת רוח לבורא, האם בכלל אני יכול לבקש ממנו שייתן לי את הרצון הזה?

ודאי שאתה יכול לבקש מהבורא, אבל יותר טוב ויותר יועיל אם אתה תעשה את זה עם החברים. תעבוד בקבוצה, תשתדל לעשות נחת רוח לחברים, ומזה הבורא יתקרב אליך ואתה תרגיש שיש לך רצון. פתאום אתה תרגיש, אני אומר לך, זה מגיע בצורה פתאומית כתוצאה מהרבה פעולות, אבל אדם פתאום מרגיש, זה כמו שכתוב, "שלא יהיה לך אל זר", שהבורא לא יהיה לך זר, כאילו לא קיים ולא חשוב, אלא אתה תתחיל להרגיש שלעשות לו נחת רוח הופכת להיות דרישה, נחיצות פנימית שלך.

שאלה: אמרת שקודם יש כוונה להשפיע נחת רוח לבורא ואחרי זה פעולה איך לעשות את זה. האם אנחנו בוחרים את הפעולה בעצמנו, או שגם זה מגיע מהבורא?

מעשה שאנחנו יכולים דרכו לעשות נחת רוח לבורא זה, כמו שכותב רב"ש, במעשה החברה. אין בעצם מעשים אחרים, רק לאסוף את עצמנו לעשירייה, בזה אתה עושה נחת רוח לבורא ולפי זה הבורא מתקרב אליך ומתגלה אליך. ככה זה, פשוט, אין יותר.

אנחנו נמצאים במיוחד בדור האחרון. אם הייתי מדבר איתכם בדור הקודם, זאת אומרת בדרגות הקודמות לדרגה האחרונה שאנחנו נמצאים, היינו נמצאים בכל מיני פעולות ועבודות במערכות אחרות. עכשיו אנחנו נמצאים ממש במערכה האחרונה, בדרגה ד', שאנחנו חייבים לאסוף את כל השברים יחד וכך לקבוע כלי נכון לגילוי הבורא השלם.

שאלה: כשמדברים על לעשות נחת רוח לבורא, כמו על הדוגמה שנתת על מלך שיש לו מגדל מלא כל טוב ואין לו אורחים, האם בזה אנחנו לא מאנישים, מלשון האנשה, את הבורא, ככתוב "דיברה תורה בלשון בני אדם"? האם אין בזה פגם מצידנו?

לא, אני לא מבין איזה פגם יש בנו. אלא כל הפגמים שלנו הם בזה שנדמה לנו שהם פגמים. זה הבורא בצורה מלאכותית עושה בנו כנגד השלמות, שאנחנו נרצה להגיע מפגם לשלם, מפגם לשלם. וכל פעם פגמים האלה הם יותר ויותר איכותיים, זה לא סתם פגם קטן או פגם גדול, אלא הם שונים באיכויות שלהם, בכמה שיותר שונא, בכמה שיותר סובל מהדברים הקטנים. זה לא עניין של גדול או קטן, אלא הערכה, איך אני שוקל את הדברים האלה. כי איפה שיש שם עניין אהבה, אז אפילו הפרט הקטן ביותר יכול להפריע.

כך אנחנו צריכים להתקדם, ש"על כל פשעים תכסה אהבה" כל פעם יותר ויותר. אולי בכל זאת לא הבנתי השאלה.

תלמיד: אולי אני אנסה להמשיך קצת לברר. אנחנו מייחסים לבורא תכונות אנושיות, כמו צער השכינה, או נחת רוח.

מדובר כלפי האדם, "דיברה תורה בלשון בני אדם".

תלמיד: נכון, אבל איך אנחנו עולים מהדרגה הזאת לדרגה יותר רוחנית, שלא חושבת על עצמה אלא חושבת על הבורא בצורה שיוצאת מעצמו.

על ידי זה שאנחנו רוצים לעשות על מנת להשפיע, באמונה למעלה מהדעת. אנחנו מקבלים מהבורא כוח מיוחד, ובכוח הזה אנחנו יכולים להשפיע למעלה מהאגו שלנו. כאן העניין של היציאה מהגשמיות לרוחניות, אבל זה עוד לפנינו.

(סוף השיעור)