שיעור בוקר 12.01.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

נושא: עיבור ולידה

עיבור ולידה – קטעים נבחרים מהמקורות

זה הנושא שלנו, קודם כל עיבור, ללידה עוד יש לנו זמן להגיע.

אנחנו לומדים שכל הבריאה מתחילה מזה שנברא יצר הרע. שהבורא ברא משהו שהפוך ממנו, כנגד הצד הטוב, השפעה, אהבה, תכונות הבורא, הוא ברא את הצורות ההפוכות, קבלה, שנאה, דחייה, וכל מיני דברים שהם הפוכים מאהבה. ובזה הוא נותן לנברא את הטבע הראשון. כשהנברא נולד הוא מרגיש את עצמו שקיים ברצון לקבל אגואיסטי, שרוצה רק לעצמו, עד כדי כך שמבין רק את עצמו.

כמו שתינוק נולד בזה שהוא לא מרגיש את האחרים, הוא רק ממש מכוון לתוך עצמו ומרגיש רק את עצמו ובלבד. אחר כך הוא מתחיל לזהות פיזית קצת את הסביבה, מרחיב את העיגול שלו ומרגיש אותו יותר ויותר ויותר. וכך נכנס לעולם הזה ומתפתח על ידי האגו שלו יותר ויותר, רוצה ודאי לכבוש את כל העולם, להרגיש את הכול ולרכוש את הכול, אבל כמה שמסוגל, בסופו של דבר "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו".

וישנם אנשים שהולכים לעיגול יותר גדול. שכל הרצון לקבל שיש בהם התפתח בהם עד שהם מרגישים שיש משהו מחוצה לרצון לקבל שלהם. אדם מרגיש כך, שיש לי רצון לקבל שאני מרגיש אותו כעולם שאני רוצה לתפוס, רוצה להרגיש, העולם שלי שאני מבין, וחוץ מזה אני מתחיל להרגיש שיש משהו חוץ מהעולם הזה, איזו שליטה. אני עדיין לא מרגיש את השליטה הזאת אבל משהו מושך אותי, שאני רוצה להשיג, שאני רוצה להרגיש, שאני רוצה לתפוס. זה נקרא כבר תחילת הנטייה לבורא.

וכך אנחנו מתקדמים להשגת הבורא, מזה שלא יודעים מה רוצים אבל רוצים להשיג, להבין, להרגיש. וכנגד זה כשמופיע הבורא, אז אנחנו מרגישים בחיים שלנו עד כמה שחסרות לנו כל מיני ידיעות, נתונים, עד כמה שאנחנו לא יכולים להסתדר עם המצבים שלנו שנמצאים. זאת אומרת, יש כאן כאלה תוצאות מהופעת הבורא מחוצה לעיגול שלנו, מרחוק מרחוק אבל זה בכל זאת כבר מפריע לנו בחיים שלנו.

ואנחנו צריכים להתקדם לזה בצורה כזאת שאצלנו זה נקרא אבולוציה, התפתחות, אבל בעצם זה הכול כדי להגיע לגבולות של העיגול שלנו הפנימי, האגואיסטי. ולהבין שאנחנו כלולים בו, תלויים בו, ושאנחנו צריכים לצאת ממנו אם אנחנו רוצים להבין בכלל מהו סוד החיים, מי מנהל לנו את החיים, בשביל מה חיים.

וכך אנחנו מגיעים לחכמת הקבלה, שעוזרת לנו לצאת מתוך העיגול הזה האגואיסטי שנולדנו והתפתחנו בו, ולהתחיל להרגיש את הכוח השני, כוח הבורא, הכוח העליון. וכדי לעזור לנו בזה אז אנשים שהשיגו כבר את הבורא כותבים לנו, עוזרים לנו בכל מיני צורות. או על ידי הספרים שלהם, או שהם באים כמורים שלנו, וכך אנחנו על ידם יכולים להתקדם.

איך לצאת מעל העיגול שלנו? אפשר לעשות את זה רק בתנאי שאנחנו את העיגול שלנו מצמצמים. זאת אומרת, שאנחנו יכולים להקטין את הרצון לקבל שלנו. שיש לי עיגול מסוים ואני מקטין אותו, ואז באותו מקום פנוי שאני לא רוצה שם לשלוט עם האגו שלי, יכול להיכנס רצון להשפיע מהבורא, שהוא נמצא סביבי. ואז יוצא כך, שכמה שאני מצמצם את השליטה שלי במציאות שלי, כך אני יכול לתת לכוח העליון להיכנס ולשלוט בי, בעיגול שלי. עד שאני מגיע למצב שהבורא שורה, שולט בכל הרצונות והמחשבות שלי, בתוך כל העיגול שלי, ובזה אני מגיע לגילוי שלו השלם.

לכן כל העבודה שלנו היא עד כמה שאנחנו יכולים לצמצם את עצמנו, לתת לבורא יכולת להיכנס לתוך התחום שלי, גבול שלי. זאת כל חכמת הקבלה, איך לקבל את גילוי הבורא, איך לצמצם את עצמו ולקבל אותו. עד שהבורא ימלא לי את כל הרצונות, כל המחשבות, כל כולי אהיה בתכונת הבורא, ואז בזה אני אהיה דבוק בו בכל.

לכן כל פעם שאני מרגיש שהאגו מפריע לי זה סימן שהוא מתעורר, האגו הזה מתעורר [כדי] להגיד לי שהוא מוכן שאני אטפל בו, שאני אפסיק לשלוט עליו, על הרצון הזה, וארצה שהבורא ישלוט בו. וכך אני כל הזמן עכשיו ממיין את כל הרגעים שלי בחיים, מי שורה בחיים שלי אני או הבורא. אני זה הרצון לקבל שלי, או הבורא רצון להשפיע, רצון לקבל או רצון להשפיע. כלפי מי אני בודק את זה? כלפי עצמי וכלפי הקבוצה שלי, חברה שלי. כי שם אני יכול באמת במעשה לראות כמה שאני פחות ופחות שולט, מצמצם את עצמי יותר ויותר. ואז עד כמה שהבורא נכנס במקום זה, אני רואה שהוא שורה בתוך היחס שלי עם החברים. וכך אני מתקדם בצורה מעשית.

לכן אני כל פעם בחיים שלי שמח על הפרעות. כמו שבעל הסולם כותב, "שמח אני ברשעים שמתגלים". למה? כי אם הם מתגלים, הם גם היו קודם, אבל לא מורגשים כדי שאני אוכל לטפל בהם. עכשיו אני רואה שהם נמצאים בי, זאת אומרת הם כביכול דורשים, הם אומרים לי, כל ההפרעות האלה אומרות לי, "אתה צריך לטפל בנו". במה לטפל? "אתה צריך להפסיק לשלוט בנו, ואז במקום השליטה שלך תיכנס שליטת הבורא". זה מה שאנחנו צריכים לעשות בסך הכול. כאן כל העבודה שלנו. וצריכים לתת תשומת לב. אני קם בבוקר, אני מתעורר באמצע היום מכל מיני עבודות, נזכר במשהו, אני כל הזמן רוצה עכשיו לאתר, מתעורר בי רצון אגואיסטי, מה אני חושב על עצמי, על העולם, על החברים. איפה אני יכול להקטין אותו כדי לתת לבורא להיכנס בו עוד יותר ועוד יותר, עד שאני אגלה שהבורא באמת נמצא בי. לא בצורות שאני עדיין לא יכול לזהות אותן, הן כל כך קלות וכביכול נעלמות, אלא שהצורות האלה יהיו יותר ברורות, כך שאני כבר אוכל להרגיש אותן ברגש, להבחין בהן בכל מיני צורות שכליות וכן הלאה.

לכן כל פעם כשבאות לי הפרעות, במיוחד בקבוצה, שאני לא מספיק מחובר אליהם, אז אני שמח שתפסתי שההפרעות האלה קיימות, ואז אני עושה את כל המאמצים שלי ואת כל התפילות שלי כלפי הבורא שיעזור לי להיות קשור לחברים, למעלה מכל ההפרעות. כמו שכתוב, "על כל פשעים תכסה אהבה". הפשעים נמצאים, גם אני וגם החברים מלאים ממש בפשעים, אבל זה לא חשוב לנו, חשוב לנו לכסות אותם באהבה. ועד כמה שההשפעות השליליות בינינו יותר מתגלות, יותר חזקות, יותר משמעותיות, כך אני יכול בלי להרוס אותן, בלי לגעת, אלא רק לכסות אותן באהבה. לכן העיקר זו שתיקה. אני לא עושה שום דבר, לא מתקן אף אחד, אני רק מכסה את כל ההפרעות, את כל הפשעים, את כל הבעיות שמתגלות, אני מכסה אותן בשמיכה של אהבה. וכך אנחנו מתקדמים.

לכן אני לא מחכה שהאגו שלי ייגמר, אלא דווקא שיגדל ויתגלה יותר ויותר ואני אכסה אותו יותר ויותר באהבה, ואז "על כל פשעים תכסה אהבה". זה מה שאני יכול לעשות ודווקא בזה אני עושה נחת רוח דרך החברים לבורא. אין לי שום אפשרות להראות השפעה, להראות אהבה לבורא, אלא רק בזה שאני מכסה ביחס אהבה אליו את כל הפשעים, את כל המחשבות והרצונות שמתעוררים כדי לנתק אותי ממנו, מהבורא.

אני קם בבוקר, אני באמצע היום תופס את עצמי שלא חשבתי, שאני לא רוצה, כן, מה, תמיד יש לי את העבודה הזאת, שאני יכול לכסות את כל ההפרעות האלה באהבה. וכך להתקדם.

שאלה: כשאני מגיע למצב שבו הבורא מצמצם את הרצון לקבל שלי, האם זה כמו להיות שותף עימו?

ודאי שבזה הבורא מזמין אותי להיות שותף. כן.

תלמיד: אבל איפה אני מרגיש שיש לי איזו שליטה? האם אין שלב כלשהו שבו אני מרגיש שצריך שתהיה לי גם שליטה לצד הבורא, כשותפים?

השליטה שלך היא בזה שעל כל ההפרעות אתה יכול להזמין את כוח התיקון, לכסות את ההפרעות האלה בשמחה, באהבה, בחיבור כנגד ההפרעה. ואז אתה מנטרל את ההפרעה. אחר כך אנחנו נלמד איך להשתמש בהפרעה בצורה הפוכה, שעל ידי ההפרעה אתה מגביר נתינה. כמו שאנחנו מדברים בפרצוף, שבעביות הפרצוף תלויה העבודה שלו באור חוזר. עד כמה שהפרצוף יותר עבה, ברצון יותר גדול, אז הוא יכול לעשות יותר אור חוזר, ולעשות פעולה רוחנית, השפעה רוחנית יותר גדולה. כך אנחנו עובדים.

שאלה: לא ברור לי על מה אנחנו צריכים לצמצם את השליטה, מה אנחנו צריכים להשאיר בפנים בשליטה?

אתה צריך לתאר לעצמך מצב שאתה קיים בעולם, ובכל העולם הזה שאתה יכול לתאר לעצמך קיים רק כוח אחד, כוח עליון, "אין עוד מלבדו". ואם נראה לך שיש עוד כוחות חוץ מאין עוד מלבדו, חוץ מכוח עליון, אז אתה צריך לתקן את עצמך כדי שתזהה, תראה רק את הכוח הזה. זה בעצם העיקר.

מה מפריע לך? מפריעה לך התפיסה שלך, שנראה לך שיש עוד הרבה מאוד כוחות שפועלים במציאות חוץ מהבורא, ואת זה אתה צריך לתקן בתפיסה שלך. כי כל העולם הוא התפיסה שלך, ככה אתה מרגיש. אז לא שאתה מתאר את העולם המדומה, אלא נדמה לך שכוחות שונים פועלים בעולם חוץ מכוח אחד, ואותו אתה צריך לאתר בכל מצב ומצב. על זה מדובר בסך הכול.

במידה שאתה בכל רגע ורגע מתקן את המציאות, שפועל בכל חלק וחלק מהמציאות רק כוח אחד, הבורא הטוב ומטיב, בזה אתה מתקן את התפיסה שלך ומגיע להזדהות עימו. כדי לעזור לך לעשות את זה, אותו כוח עליון, הבורא, ברא את היצר הרע, כוח הפוך מעצמו, ואתה כולך נמצא ביצר הרע הזה. הוא נקרא רע מפני שהוא מתאר לך שבעולם קיים משהו חוץ מהכוח הטוב ומטיב, חוץ מהבורא. אז כל העבודה שלנו היא לצמצם את הכוח הזר הזה, הכוח הרע הזה, ובמקומו להביא את הכוח הטוב, הטוב ומטיב, הכוח העליון. זו בסך הכול העבודה שלנו. זה מה שאנחנו עושים.

נקרא מה שכותבים לנו בעל הסולם ורב"ש ויהיה לנו יותר ברור. נסדר את עצמנו.

קריין: קטע מס' 7, כותב הרב"ש:

"האדם צריך להיות שמח בחלקו, היינו כמה אחיזה שיש לו בתו"מ, לזכיה גדולה הוא זה בעבורו, כי הוא רואה שיש אנשים, שה' לא נתן להם את המחשבה ורצון אפילו לזה שיש לי כן קצת אחיזה, זה נקרא כח העיכוב, שלא יפול מהעבודה, וגם הוא יוולד אח"כ, היינו שמהעבודה זו, שהוא שומר עצמו בעיבור, היינו בתחילת עבודה, שיהיה ב' קוים, היינו שמאל וימין, הוא יזכה להיוולד, ולהיות לבחינת יניקה דקדושה, כנ"ל, שע"י כח המצייר וכח המעכב, תצא מהעבודה זו ולד שלם בקדושה."

(הרב"ש. מאמר 18 "מהו, שצריך להרים יד ימין על שמאל, בעבודה" 1991)

שאלה: האם אתה יכול לתת דוגמה איך לכסות את הרצון באהבה?

פשוט מאוד, קורה לך לפעמים שאתה רב עם החברים, או אם אתה נשוי עם אשתך, קורים לנו דברים כאלה בחיים, ואתם רואים שכל אחד בעצם יכול להיות צודק במשהו, ואולי לא כדאי להגיע להכרעה אלא מכסים את זה באהבה. זאת אומרת יכול להיות שאתה צודק, יכול להיות שהוא צודק, העיקר שנשמור על הקשר בינינו. אם נתחיל להיכנס קצת יותר למריבה אז אנחנו ניפרד זה מזה וזהו. זה נקרא ש"על כל פשעים תכסה אהבה". אי אפשר לעשות שום דבר עם היצר הרע, אי אפשר לעשות שום דבר עם היצר הטוב, שניהם קיימים. בשביל מה אני בעצם צריך להתערב באמצע? כדי לכסות את הרע בטוב. אני רוצה להביא את שליטת הבורא על כל המציאות איפה שלא נראה לי שהוא שולט. אני כאילו משלים את חוסר שליטת הבורא בכל המציאות. מתוך החיים שלנו אנחנו יודעים מה זה לכסות דבר אחד בשני. זה תיקון מיוחד, זה לא שאתה בא ומחליף זה על זה, אלא אתה שומר על אחד ומכסה עליו את השני.

שאלה: בספר שלך על הרב"ש אתה כותב שהוא העריך את עצמו ביחס לבורא ולכן התחושה שלו הייתה "אני כלום, אני עפר ואפר". איך להגיע למידה כזו של ביטול ולהחזיק בה?

זה רק אם תבקש שהבורא יעזור לך, ולא בשום דרך אחרת, ובעזרת החברים. רק בתנאי שאתה תתפלל לבורא ותבקש מהחברים.

שאלה: בקטע כאן הוא כותב שיש כוח מעכב שלא מאפשר לאדם ליפול מהעבודה, ומחזיק אותו בעיבור. מהו אותו כוח מעכב, מה זה נקרא להחזיק אותו בעיבור?

כמו עובר שמתפתח ברחם אימו, אז הוא לא יכול להתפתח מחוץ לגבולות הרחם, שזה המקום המיועד להתפתחות שלו. כמו שבאישה יש מקום מיוחד ששם מתפתח העובר ומשם הוא נולד, גם אנחנו שנמצאים עדיין לפני הלידה הרוחנית, אנחנו נמצאים במסגרת כזאת שנקראת "העולם הזה", שבעולם הזה אנחנו מתארים לעצמנו כל מה שיש לנו כאן, דומם, צומח, חי, מדבר, חיים, מוות, כל מה שיש לנו כאן, זה הכול עדיין נמצא במסגרת הסגורה הזאת עוד לפני שאנחנו נכנסים לעיבור.

לעיבור אנחנו נכנסים במידה שאנחנו יכולים לבטל את עצמנו, לוותר על האני שלי, במקצת. אם אני יכול לוותר אז כבר במקום, ברצון, שאני מבטל את עצמי, שם נכנס כוח ההשפעה, כוח הבורא, ואז זה נקרא "התא הרוחני הראשון". אחר כך יש עוד את התא השני, השלישי, יש ג' ימי קליטת הזרע וכן הלאה. אלה שלבים שאנחנו עוד נלמד. מה אני רוצה להגיד? במידה שאתה יכול מהרצון לקבל שלך לעשות מקום ריק משליטתך, משליטת האגו שלך, שם אתה נותן לבורא להיכנס ולשלוט. ואז בצורה כזאת לאט לאט אתה מארגן בך אזור ששם שולט הבורא, וזה נקרא "העובר הרוחני" שגדל.

תלמיד: איך אני יוצר בי את המקום הריק הזה?

על ידי זה שאתה רוצה לצמצם את הרצון האגואיסטי שלך, ולא רוצה בו לשלוט.

תלמיד: אני צריך למשל להעדיף את רצון החברים?

וודאי, נכון.

תלמיד: והרחם הזה שמחזיק אותי, הגבולות האלה, הם גבולות העולם שלנו? הבנתי אותך נכון או לא?

זה לא חשוב. עזוב. העיקר זה להפסיק לשלוט על מה שמתעורר בך ולהביא לשם את שליטת הבורא. עד כמה שתהייה מסור לו בצורה אחרת, שייך לו, במידה הזאת אתה מבטל את האגו שלך. ואז במקום על מנת לקבל, שם הרצון הזה, התכונות האלה, הופכות להיות על מנת להשפיע לבורא. אתה תרגיש שאתה שייך לו, שאתה בזה רוצה להצטרף אליו, שאתה דבוק בו.

תלמיד: אם אני מעדיף את רצונות החברים על רצונותיי שלי, זה נקרא שהבורא מתחיל לשלוט בי ובנו?

זה עוד לא, אבל זה כבר בדרך. כן. תמשיך בזה, ואתה תתחיל להרגיש שהבורא נכנס בתוך הרצונות האלה, ואז אתה תתחיל להרגיש שאתה נמצא בנטייה אליו. תתחיל להרגיש מה זה נקרא "הוא", איפה הוא נמצא ואיפה אתה, ואיך אתה מתקרב ומתרחק ממנו. זה יהיה כבר כך.

זה לא כל כך רחוק מאתנו, אנחנו כולנו יכולים עכשיו להגיע להרגשה הזאת שאין השם בקרבי, ושכן יש, ולא וכן, ולא וכן.

תלמיד: הבירור הזה זו עבודה שצריך לעשות כל היום?

כן, גם ביום וגם בלילה. כמה שאפשר.

שאלה: בקטע נאמר שיש שני כוחות, כוח מעצב וכוח מעכב. והוא נותן הגדרות של הכוח המעכב, התחושה הזאת שאני זכיתי ואף אחד אחר לא זכה לא כל כך ברורה לי.

מה שאתה עכשיו אומר לא אמרתי. דברים כאלה לא אמרתי.

תלמיד: הרי כתוב בקטע על הכוח המעכב. השאלה שלי מתי אנחנו משתמשים בכוח המעכב, באיזה רגעים התחושות האלה בתהליך העיבור?

אני לא מבין בדיוק מה אתה אומר ולא חושב שכדאי לנו להיכנס לזה יותר כי יהיה בלבול. בואו בינתיים נהייה בצורה שבה התחלנו, חוץ ממך יש לי עוד הרבה תלמידים שאני חייב לחשוב עליהם גם. אני מציע לכם לא לעשות צעד אחד קדימה, אלא להיות במצב שעליו אנחנו מדברים, שאני מרגיש את עצמי, את האני שלי, את האגו שלי, ואני מרגיש איך אני יכול לצמצם אותו, כמו איזה עיגול שאני נמצא במרכזו ויכול לצמצמם אותו מהשליטה שלי ואני רוצה שבמקום המצומצם שבניתי ייכנס הבורא, תיכנס שליטת הבורא. בוא נתאר את זה כך בינתיים.

שאלה: מה יחייב אותי בסופו של דבר לרצות לכסות באהבה? כשמגיעים אליי רצונות כאלה מה יחייב אותי להימנע מהם?

הרצון להתקרב לבורא. הנקודה שבלב שיש בי היא חלק מהעולם הבא, "חלק א-לוה ממעל" מה שנקרא, ואני כן רוצה להגיע למצב שבו אהיה דבוק בו, לגלות אותו, או במילים אחרות לתת לו שליטה בי. לצמצם את עצמי, עוד רצון ועוד חלק לצמצם בי כדי שהבורא ייכנס וישלוט. זה מה שאני רוצה. אלו הפעולות שלי.

שאלה: באיזה כלי אנחנו מרגישים כשאנחנו מעצבים את מצב העיבור הזה?

הכלי הוא הרצון לקבל האגואיסטי שלי, שאני על ידי החברים משתדל במשהו להזיז אותו, לצמצם אותו, להרגיש שאני יכול באיזשהו רצון לוותר על איזה רצון להשתמש בו, ושהבורא ישלוט. פשוט למסור לו את הרצון הזה שהוא ישלוט, או במילים אחרות שהוא ייכנס בי באותו רצון. זה מה שאני משתדל לעשות כאן.

שאלה: בקטע הרב"ש כותב שהאדם צריך להיות מאושר, שמח בחלקו, ביחס לאנשים שהבורא לא בחר בהם ללכת בדרך הזאת וזה נקרא כוח המעכב. והשאלה היא, איך להיות מרוצה?

אני מודה לבורא שהוא קירב אותי לעבודה הזאת, אני מעריך את העבודה הזאת למרות שהיא קשה ותופסת לי את כל תשומת הלב ואת החיים והעצבים והכול אבל אני מרגיש שאין דבר יותר חשוב מזה שאדם יכול בצורה רגשית, לעלות מהרגשת העולם הזה להרגשת העולם הרוחני. ולכן אני נמצא בזה.

שאלה: כשמתעוררות בי כל מיני מחשבות והרגשות שליליות כלפי החברים, האם אני צריך להעביר אותן לשליטת הבורא?

כן.

תלמיד: ואז מה אמור לקרות איתן? מה זה אומר שהשליטה עוברת אליו?

אז תתחיל להרגיש את הבורא, את רצונות הבורא, מחשבות הבורא, במקום את הרצונות והמחשבות האגואיסטיים שלך שהיו. וכך כל הזמן תחליף את זה בזה, זאת אומרת תעביר לו את השליטה על הרצונות שלך.

שאלה: איך לאפשר את הניגודים? מצד אחד אנחנו שומעים שאנחנו צריכים לצמצם את הרצון לקבל כדי לתת מקום לחברים ולבורא, אבל בתחילת השיעור דיברנו על כך שאנחנו לא מצמצמים את הרצון לקבל אלא מכסים אותו באהבה.

אנחנו לא מצמצמים את הרצון עצמו, אנחנו מצמצמים רק את האגו שלנו ששולט על הרצון. נניח שמכל הרצונות שלי היה לי קילו רצון שבו שרה האגו למשהו, אני מצמצם את שליטת האגו על הרצון הזה, הרצון נשאר ועליו אני מביא את שליטת הבורא. זה כל מה שקורה. אני מחליף שליטה בשליטה, איפה ששולט הרצון לקבל שם אני רוצה שישלוט הבורא, הרצון להשפעה ואהבה.

שאלה: במהלך היום יש מצבים שפתאום מרגישים מרוחקים מהחברים ואז אתה קודם כל מודה לבורא ומבקש ממנו שיקרב אותך. האם יש פה צמצום ובנייה של החלל עליו דיברת?

תנסה ותראה, הכול מתוך ניסיון. אני לא יכול לתאר לך שום דבר במילים אם אין לך כנגד זה איזה ציור פנימי. תשתדל לאתר אותו ואחר כך נדבר, אז יהיה לנו מובן על מה מדברים.

שאלה: לפעמים ההפרעות מגיעות לאדם ומתחילות להרחיק אותו מהחברים, זלזול מהפעולות, הסחות דעת וכדומה. לפעמים הוא שם לב שזה מרחיק אותו, אבל זה לא כואב לו. הוא מודע לזה אבל זה לא כואב לו. מה האדם יכול לעשות במצב כזה?

הוא צריך להתכלל יותר עם החברים ואז על ידי קנאה תאווה וכבוד הוא ירגיש את ההפרעות האלה ברצון לקבל יותר בולטות, יותר חדות.

תלמיד: אבל אם זה לא מפריע לו, איך הוא ייגש להתכללות בכלל?

אז זה יפריע לו. הוא חייב להיכנס בכוח, בקשר עם החברים ואז על ידי קנאה תאווה וכבוד שייפתח בקשר ביניהם, הוא יראה בכל דבר ודבר שהרצון לקבל מפריע. מתוך קנאה, מתוך שנאה, מתוך כבוד, מתוך תאווה, מתוך כל מיני הבחנות כאלה שברצון האגואיסטי הוא יתחיל להבחין את הדברים וישתדל להתפטר מהם כי הם מביאים לו הרגשות בלתי נעימות.

תתחיל לעבוד כך עם החברים, אז תראה. הכול מתברר שם.

שאלה: אם אתה יכול להסביר איך להביא את שליטת הבורא על הרצון שלי?

כל הזמן לחשוב שהוא שורה ופועל וגם הרצון לקבל שלך וכל המחשבות שלך הכי אגואיסטיות, גם הן באות ממנו, נמצאות בשליטה שלו. ככה זה.

קריין: קטע מספר 8, כותב הרב"ש,

אחר העובר יש בחינת לידה, עד שמתגדל הוולד, ונעשה על ידי תיקונים לבחינת גדול, הנקרא, שזכה לבחינת מוחין דקדושה. כי יש לפרש "עובר" מלשון עובר, שהוא המצב הא', שעובר מבחינת השימוש עם כלים דקבלה לדרגת קדושה, ששם משמשים רק בכלים שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע, אחרת לא משתמשים עם הכלים. 

נמצא, שעיקר הוא בחינת העיבור. כמו בגשמיות, בזמן שהאשה נעשית מעוברת, בטח שהיא תלד גם כן. אלא כל הדאגות הן, שהאשה צריכה להתעבר. ואח"כ בדרך כלל האשה כבר תלד גם כן. 

(הרב"ש. מאמר 26 "מהו, "אין קדוש כה' כי אין בלתך", בעבודה" 1990)

זאת אומרת עיקר העבודה שלנו, איך אנחנו מתחילים להשתמש בכלים דהשפעה, לרכוש כלים דהשפעה, לחשוב בצורת השפעה. בצורת השפעה זה נקרא שהבורא נעשה אצלי יותר חשוב, יותר קרוב, יותר גדול ממני. שאז עליו אני חושב. איך לעשות משהו בשבילו, איך לעשות לו נחת רוח וכן הלאה. עד כמה שזה תופס בי רצונות, מחשבות, ואני נמצא בזה, זה העיקר.

ולכן כל העבודה שלי היא עד כמה שאני מעביר את הרצון שלי מעצמי, מתשומת הלב על עצמי, לתשומת לב לבורא, שרוצה לתאר אותו, לזהות אותו, איפה הוא נמצא, וכן הלאה, וכך אנחנו מתקדמים.

"אחר העובר יש בחינת לידה, עד שמתגדל הוולד, ונעשה על ידי תיקונים לבחינת גדול, הנקרא, שזכה לבחינת מוחין דקדושה." זה אחר כך, אחרי הלידה. "כי יש לפרש "עובר" מלשון עובר, שהוא המצב הא', שעובר מבחינת השימוש עם כלים דקבלה לדרגת קדושה," לכלים דהשפעה, שיכול ברצון לקבל שלו כבר להשתמש בעל מנת להשפיע. "ששם משמשים רק בכלים שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע," זאת אומרת שלא לחשוב על עצמו אלא על הבורא. ככה זה. "אחרת לא משתמשים עם הכלים. 

נמצא, שעיקר הוא בחינת העיבור. כמו בגשמיות, בזמן שהאשה נעשית מעוברת, בטח שהיא תלד גם כן." אז גם אנחנו נמצאים בזה, ואנחנו כולנו נמצאים בזה, רק עדיין לא מזהים שאנחנו נמצאים בדרגות העיבור, והתפתחות העובר בזה שכל הזמן אנחנו מעבירים רצון שלנו מקבלה להשפעה.

יותר לשים תשומת לב כמה שאנחנו יכולים להשפיע לקבוצה, כמה שרוצים להשפיע דרכה לבורא. אם אנחנו עושים את הפעולה הזאת, נמצאים בנטייה הזאת, אנחנו מתקדמים בתשעה ירחי לידה, אז אנחנו בזה מגדלים את העובר.

רק להיות כל הזמן מכוונים דרך העשירייה לבורא, עוד יותר, עוד יותר, מה זה עוד יותר? שיהיה לי חשוב יותר היום מאתמול, הקבוצה והבורא וכך בכל רגע ורגע, זה נקרא שאני גדל כעובר.

שאלה: איך אפשר להשתמש בצורה הכי מועילה ברישומים שלנו בשיעור בוקר כדי לחבר בין המורה לבין החברים, לבין החומר שלומדים, ולאחר מכן לממש את ההשפעה כלפי החברים?

אני כל הימים האלה אומר אותו משפט אחד, שבכל רגע ורגע שאני תופס את עצמי שאני רוצה להתקדם ברוחניות, אני רוצה להעביר את הרגש שלי דרך העשירייה לבורא, בתשומת לב, באהבה, כמה שיותר, ואפילו שאין לי לזה שום רגש ושום דבר ואין לי דחף לזה, אני בכל זאת בצורה מלאכותית מתייחס לזה כך.

זה כמו שמשפחה מאמצת תינוק והיא עושה פעולות כמה שהיא יכולה כדי תת לו תשומת לב, למרות שאין לה לב לזה, עדיין לא רגילים, זה ילד זר, הם בכל זאת משקיעים בו יותר, ויותר, ויותר, עד שמתחילים להרגיש שהוא שייך להם.

לפי כמה שהם מכניסים בו, בתוך התינוק הזה המאומץ את הלב שלהם, הרצון שלהם, היגיעה שלהם, לפי מה שהם הכניסו בו, היגיעה שלהם חייה בו, ימים, לילות, כל מיני מחשבות, יגיעה, כל מה שהם הכניסו לתינוק זה שלהם, אותו חלק שהכניסו בתינוק שלהם, אותו חלק הם אוהבים כי זה שלהם.

כך אנחנו עם הבורא, כמה שאני מעביר לבורא את היגיעה שלי, מהרצון לקבל שלי לרצון להשפיע לו, כך אני בונה את הבורא, לכן נקרא "אתם עשיתם אותי" ואז יוצא שהוא נעשה לי יקר מפני שאני עשיתי אותו יקר בשבילי, והוא נעשה טוב ומיטיב מפני שאני רוצה לשייך לו את הדברים האלה, אני עשיתי את כול הדברים האלה, וכך אנחנו מתקדמים, כך אנחנו בונים את הבורא.

לכן בורא נקרא "בוא וראה" שאתה צריך להגיע לזה, לתת בזה יגיעה גדולה, ואז אתה תראה מה שעשית, ואז אתה נהנה ממה שעשית ואחרת אתה לא תגלה את הצורה הזאת.

כמו שאנחנו מדברים על זה שאנחנו צריכים על עצמנו לעשות כל מיני פעולות לייצב את עצמנו, לפסל את עצמנו, כך אנחנו צריכים לעשות עם הבורא, אני בונה את הצורה והבורא ממלא אותה הצורה בכוח השפעה ואהבה, אבל אני עושה את זה מהרצון לקבל שלי.

אתם מבינים, כמו באותו הילד המאומץ, כמה שאני משקיע בו כך אני בונה את הדמות שלי בו שאני רוצה שככה תתקיים, זאת אומרת את הצורה המתוקנת שלי, שאני מייצב, היא מתמלאת ברוח השפעה ואהבה וזה נקרא "בוא וראה", "בורא".

דברים מאוד עמוקים, אי אפשר להעביר אותם במילים, אתם צריכים להשתדל להתאמץ בזה, לייצב את זה, ואז להבין מתוך העבודה.

שאלה: האם התפילה במצב עיבור היא "תן לנו את הכוונה הנכונה ותקן את הכוונה שלנו", האם בכך אנו נותנים שליטה לבורא?

כן. גם כן.

שאלה: איך בונים, מולידים, הרגש פנימי רוחני?

מתוך יחס לחברים, הכי מהיר, טוב ובטוח, יחד איתם אם תעשו מאמץ, מהר מאוד תוכלו להגיע לזה, כן.

שאלה: הכוונות האלה שאנחנו עושים להתבטל כדי לתת לבורא מקום לבטל את האגו שלנו, האם זה מעורר את הכלים של ההשפעה שמתעוררים מתוך הרצון להרגיש את הרצונות של החברים?

ודאי. אתה צריך לתאר לעצמך כמו שדיברנו בהתחלה, שיש עיגול, ובתוך העיגול אני צריך להקטין את עצמי, לצמצם את העיגול האגואיסטי שלי, וכמה שאני עושה עליו צמצום, הוא נעשה יותר קטן. אז באותו השטח שהיה גדול ונעשה עכשיו יותר קטן, באותו שטח יכול להיכנס כוח הבורא, כוח ההשפעה. ואז אני עוד יותר מצמצם את עצמי, עד שאני צמצמתי את עצמי לגמרי לאפס, ואז כוח הבורא ממלא את העיגול.

יש כאן עוד עבודה שאני אחר כך ממשיך להשתמש עם הכוח הזה של השפעה בפועל, זה כבר לקבל על מנת להשפיע, אבל זאת בעצם העבודה. הרצון לקבל נברא כדי שאני על פניו יוכל להתקיים ולקבל עליו צורתה שפעה.

שאלה: מהם אותם תשעה חודשי עיבור שהוא דיבר עליהם לפני כן, מה משמעותם בחכמת הקבלה?

אתה כבר מוכן לזה? אתה יודע מה זה יום ראשון שני שלישי? מה אתם רצים קדימה? תעשו את הפעולה שאנחנו מדברים עליה, היא הפעולה הבסיסית הראשונה, שעדיין אתם לא עושים, אז איך אפשר לדבר על תשעה ירחי לידה. אני לא הולך אליכם, אני לא הולך להסביר לכם הלאה, כל עוד אנחנו לא נבצע את היום הראשון. כל עוד אנחנו לא עושים התכווצות ואחר כך התרחבות. התכווצות על הרצון לקבל שלנו והתרחבות על הרצון להשפיע. כל עוד אנחנו לא נעשה את הפעולה הזאת, שהיא נקראת "חיים", כל עוד לא נעשה זאת, אנחנו לא מתקדמים. כי אי אפשר בלי להרגיש את הפעולה הזאת בלי לבצע אותה, אז מה יש לנו להתקדם?

קריין: קטע מספר 9 בעל הסולם.

"החיים הם כח התנועה. ונודע, שתחילת החיים נעשה על ידי שתי פעולות מנוגדות בתכלית.

כי גם המדבר, כאשר נולד הוא בבחינת מת, עד שמעוררים אותו על ידי דחיפות. - כי הכלים שלו מוכנים לקבל חיים ותנועה עוד בבטן אמו, - ובביאתו לאויר העולם פועל על בשרו אויר העולם בקרירות שאינו רגיל בו, ואז נגרם לעורר ההתכווצות.

ואחרי ההתכווצות הראשונה, מוכרח להתפשט שוב לשיעורו הקודם. וב' הדברים ההתכווצות וההתפשטות המה הפסיעה הראשונה המקבלת לו חיים."

(בעל הסולם. "סוד העיבור-לידה" )

שאלה: בעשירייה כשאנחנו מקבלים את הרצונות של החברים ואנחנו מצמצמים את הרצונות שלנו, ההתכווצות וההתפשטות הזאת שזה נקרא "עובר"?

"עובר" זה נקרא הרצון שעליו נעשית הפעולה הזאת של התכווצות והתרחבות. פעולות התכווצות והתרחבות, התכווצות זה שהוא לא רוצה להשתמש ברצון לקבל כמו שהיה לו קודם. והתרחבות שהוא רוצה עכשיו להשתמש באותו רצון בעל מנת להשפיע. זה נקרא התכווצות והתרחבות. כמו פולס, דופק.

שאלה: המצב הזה שמורגש, כאילו מאוד ברורה ההנחיה שאתה נותן לנו, אנחנו נכנסים כולנו כעשירייה אחת ופתאום אתה רואה שהבורא באמת עובד איתנו כאילו דוחף אותנו ומוציא אותנו ומפזר. האם זה הרגע לעשות איזו תפילה חזקה, כשאדם מרגיש את חוסר היכולת לעשות את המאמץ הזה?

כן, בדיוק אתה צודק, אתה כבר נמצא בזה רק עוד מאמץ. אבל הכיוון נכון הדרך נכונה המחשבות נכונות. קדימה. כן, אתה צודק.

שאלה: מהקטע הזה עולה התחושה שאחד מהכוחות הוא ההרגשה שלנו שכבר אי אפשר להימצא במצב הקיים. כאילו סוג של ייאוש. מה מביא לייאוש הזה? הבורא או משהו מצידנו?

הבורא מעורר אותנו, ואז אנחנו נמצאים כאילו בחוסר אונים אנחנו רוצים להתקדם ולא יודעים איך. עד שאנחנו מבינים שהפעולה היחידה שעלינו לעשות זו התכווצות. והתכווצות אנחנו עושים לפי מה שרב"ש כתב במאמרי הקבוצה, שאני מקטין את עצמי כלפי החברים. ומתוך זה שאני מקטין את עצמי, מצמצם את עצמי, אז השאלה שלי עכשיו מה אני עושה במקום זה שאני הקטנתי את עצמי, צמצמתי את עצמי, אני צריך במקום זה לעשות עכשיו פעולת השפעה כלפי חברים.

ואז אנחנו יכולים כך ללמוד על הפעולות שלנו כלפי הקבוצה על התכווצות והתרחבות. תנסו את זה לעשות ככה. וכל אחד שיהיה מודע, מה אני מקטין, מצמצם, ובמה אני מתרחב. מה מקטין ובמה מתרחב. תעשו את זה ותראו. ברור. תנסו.

אלה דברים שאנחנו צריכים בשטח לעבוד כמו ילד שלומד ללכת וכל דבר ודבר, ככה אנחנו צריכים ללמוד את הדברים האלה, הצעדים שלנו הראשונים ברוחניות. עדיין בלי כל כך הרגשה, בלי הבנה, אנחנו לא בטוחים שאנחנו עושים משהו טוב או לא, וכך מתקדמים. אבל אנחנו לומדים כניסה לרוחניות, איך בונים את העולם החדש.

מהו העולם החדש? מה ההבדל בין העולמות? כתוב "אין בין עולם הזה לעולם הבא אלא שיעבוד המלכויות". "שיעבוד המלכויות" זאת אומרת מלכות שהיא על מנת לקבל, מתהפכת למלכות שהיא על מנת להשפיע. זה מה שיש. אז בואו אנחנו נתחיל בפועל לממש את זה. כולם יכולים. למה? אני לא בדקתי אף אחד, אני לא הולך לבדוק אף אחד, אבל הבורא מעורר אותנו בצורה כזאת, אנחנו נמצאים בדור האחרון ולכן חייבים, מסוגלים, וראויים.

שאלה: זה מה שאנחנו לומדים שכל יום זו בריאה חדשה, הרי אלה פעולות הפוכות בדיוק שהבורא עושה?

זה נקרא בדיוק יום יום בריאה חדשה, כי אתה יום יום מצמצם את הרצון לקבל שלך יותר ולכן אתה יכול להחליף אותו לרצון להשפיע החדש.

שאלה: לגבי הדוגמה הזאת של ההתכווצות וההתרחבות יש את העולם שלי שאני מרגיש, עד לאיזו מידה אני מכווץ אותו, עד למידה של הקשר שלי עם העשירייה?

אני לא רוצה לדבר על ההבחנות הללו כי אין לנו עדיין. אתה רוצה בבקשה, תעשה צמצום על בחינת שורש שבך, על בחינה א' שבך. בבקשה. אתה מבין שזה עדיין לא מציאותי כי אנחנו לא מרגישים את המידות הללו שישנם בנו. לכן, אני לא רוצה להשתמש בזה.

אני אומר, קצת שאני יכול בא לי משהו, אני מצמצם את עצמי. במה? יכול להיות שרק בפעולה. או יכול להיות רק בכוונה זה בטוח, שכל מה שיש לי כל רגע ורגע, אני רוצה להקדיש אותה להתקרבות לבורא על מנת להשפיע נחת רוח לו. אם לא על מנת להשפיע נחת רוח לו, אני לא עושה, אני קודם צריך לעשות כוונה על מנת להשפיע נחת רוח. ואז אני עושה פעולה. אם אני יכול לעשות הפעולה הזאת גם על מנת להשפיע.

וכך אני רואה איפה אני מוגבל, איפה לא, איפה כן, וכך לאט לאט הפעולות שלי הן נכנסות לקדושה. אבל למדוד את הדברים האלה בינתיים אנחנו לא מסוגלים. לכן אני לא מדבר על ההבחנות בעביות בכוח המסך, זה יבוא אחר כך.

תלמיד: פשוט אמרת לנסות לעשות את התרגיל הזה של התכווצות והתרחבות במהלך היום, אני מנסה להבין איך בכל זאת לעשות אותו נכון?

כל רצון ורצון שלי שאני סתם רוצה לממש אותו, אני רוצה לבדוק האם אני עושה את זה בעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא. זה הכול.

שאלה: זה נקרא שכיווצתי את עצמי?

לא. זו רק בדיקה. ואחרי זה אם אתה רוצה לעשות את הרצון הזה על מנת להשפיע נחת רוח לבורא, אז אתה כביכול מצמצם אותו משימוש על מנת לקבל, רק כוונה, כי על הרצון אתה לא יכול לעשות כלום. אתה עושה צמצום על הכוונה על מנת לקבל, אתה רוצה לעשות במקומה כוונה על מנת להשפיע, לצרף לאותו רצון, ואז תעשה. אם אתה יכול לעשות את זה תעשה. אם אתה לא יכול לעשות את זה, אל תעשה, או שכן תעשה, אבל תדע שאתה לא יכול. לפחות תמיין.

אז מתוך המיון הזה אתה תבנה מתוך זה לעתיד פרצוף. מהמחשבה לפעולה בפועל שאתה יכול לעשות פעולה על מנת להשפיע, זה יהיה "תוך הפרצוף", ושאתה לא יכול לעשות פעולה על מנת להשפיע, ואז אתה לא עושה, זה יהיה "סוף הפרצוף". ואם אתה גם על זה לא יכול לעמוד, שיש לך רצונות שאתה רוצה לממש אותן על מנת לקבל, זה כבר למטה, אלה כבר קליפות. זה כבר מיון, בזה כבר אתה מברר איך לגדל בך את העובר הרוחני.

שאלה: מה שביררנו עכשיו לגבי התרגיל במשך היום. עוברת דרכי כמות עצומה של רצונות שונים. המטרה שלי היא לאחוז ברצון מסוים ולהשתדל לבנות כוונה להשפעה, לצמצום או אם זה לא מצליח, אני זורק אותו הצידה ולוקח את הרצון הבא והבא? כי דרכי עוברים 20, 30, 100 רצונות מידי יום. האם לאחוז, לתפוס את הרצון, לעשות את כל העבודה עד הסוף או אם זה לא מצליח, לחכות עד שיצליח?

זה לא חשוב כל כך, זה לא חשוב. העיקר שאתה עסוק בזה, לאט לאט מתוך זה, אתה תתחיל להבין מה לעשות. זה כמו שאנחנו גדלים כתינוקות, עושים כל מיני פעולות, לא יודעים מה כן, כל פעם קמים נופלים, קמים נופלים. העיקר, לעבור כמה שיותר מהר פעולות שונות, שאתה מודע למה שעובר דרכך, למיין אותם. העיקר, לא לעזוב, לא להתנתק ממה שעובר עליך, לשייך את זה למטרה.

שאלה: אני מבין שבעיבור כבר יש חיים, למה ברגע שהוא נולד הוא כמו מת? מה זה לידה בחיים רוחניים? בטקסט כתוב "כי גם המדבר, כאשר נולד הוא בבחינת מת, עד שמעוררים אותו על ידי דחיפות."

בעיבור, אנחנו מתפתחים על ידי העליון, אנחנו נמצאים בשליטת העליון. והעיקר בשבילנו, זה לגלות שאנחנו נמצאים בשליטה שלמה של העליון. זה העיקר בתשעת ירחי הלידה, יש ג' מדורים, יש שם הרבה דברים, יש שם השגות, אבל בכל זאת, העיקר זו ההתפתחות בשליטת העליון.

כמו תינוק שאנחנו רואים, העובר נמצא בתוך האמא, הוא לא שולט ולא עושה כלום בעצמו חוץ מזה שהוא נמצא בהשגה שהוא בשליטת העליון. ואחר כך העליון מוציא אותו, זורק אותו, יש צירי לידה ואז הוא עובר תהליך מאוד לא פשוט בלידה, בלחצים גדולים וכך הוא הוא נולד דרך מקום צר לאוויר העולם, מקבל התכווצות ראשונה, התקררות ראשונה ומעכשיו והלאה, הוא כבר נכנס להרגשת העולם העליון, העולם הרוחני.

העולם הרוחני, נעשה משותף, בשליטת האדם שנולד, ובשליטת הכוח העליון, הבורא. משניהם נבנה המצב, המציאות הרוחנית, שהוא עכשיו הולך להשיג. ואז לאט לאט אחרי הלידה שלו הוא עובר תהליך מיוחד עד שהוא גדל. אנחנו נלמד את זה, אני לא רוצה להיכנס לזה עכשיו. העיקר בשבילנו עכשיו, זה העובר.

בואו נהיה עוברים טובים, נכונים, שמתפתחים בתוך הרחם העליון. עד כמה שאנחנו מודעים לזה, שאנחנו מתפתחים בתוך הרחם, בתוך הבורא והבורא מטפל בנו. בואו נגלה, עד כמה שאנחנו נמצאים בשליטה שלו, עד כמה שאנחנו יכולים לסייע בזה. במה בדיוק, איך לעשות פעולות כשאנחנו נמצאים בשליטה השלמה שלו.

אנחנו עדיין לא מרגישים את שליטתו השלמה בנו, אנחנו צריכים לגלות את זה. ואחר כך, בשליטתו עלינו, אנחנו צריכים להשתדל להסכים עם זה בכוח שלם מצידנו, שישלוט עלי למעלה מהדעת, אני לא רוצה לעשות שום ביקורת. ואחר כך, אפילו אם אני עושה ביקורת, אני עושה את זה, רק כדי להיוודע שאני מסור לו בלב ונפש במידת העיבור. וכשאני גומר את כל השלבים הללו, אז אני מוכן ללידה. יש בזה עוד הרבה פרטים, בואו נתאמץ כמה שיותר מהר ונעבור את הדברים האלה.

שאלה: אני רק מנסה להבין, אתה מדבר על זה שצריך לתת לו לשלוט ולפנות את המקום הריק הזה, להשפיע לחברים. לפעמים אתה חושב שאתה עושה את הדבר הנכון ואתה נותן לו לשלוט אבל למעשה, אתה רק שולט בחברים. איך אנחנו מתגוננים כנגד זה ויוצרים לזה גבולות? איך אנחנו יוצרים את הגבולות האלה בינינו, מה שהיה מוסתר לפני כן ועכשיו, אנחנו פתאום מגלים את זה שאנחנו שולטים בחברים ומנסים לרדות בהם, ולא יוצרים את אותו מקום ריק לגילוי הבורא.

תממש את מה שרב"ש כותב. אני מצטער שאין לי מה להוסיף. תממש את מה שרב"ש כותב במאמרי החברה.

שאלה: איך אני יכול לגלות את החיסרון הזה לעשות את הצעד הראשון לכיוון לידה?

דרך ההתחברות עם החברים, תשתדל להגיע להתחברות עם הבורא, ותשתדל לזהות שכוח הבורא נמצא בתוך החברים. הוא לא יכול להיות באף מקום אחר, כשהוא לא נמצא בניתוק מהחברים. אז כמה שאתה נדבק בחברים ובבורא, קודם כל תגלה את עצמך, שאתה נמצא בהם, נדבק, אתה ממש נמס בהם. ואחר כך תתחיל להרגיש שבזה, אתה נמצא ברחם העליון, ממש רגשית, ומתוך זה נתחיל להתפתח. ואני אגיד לך הלאה, מה לעשות. אבל קודם, תשיג את זה בצורה רגשית.

שאלה: איך הכי נכון ללכת אחרי המורה? בעצם מתחילת השיעור, מרגישים שאתה מנסה להעביר לנו משהו מאוד קרוב, שאנחנו לא רחוקים. כאילו צריך לכווץ משהו כדי ללכת איתך. איך עושים את זה?

רק בקבוצה, שכל אחד יממש בקבוצה שלו את מה שאנחנו עוברים כאן, לומדים כאן. ואתם לא תאמינו לי אבל גם אני חוזר ועובר יחד איתכם את כל המצבים הללו, ממש. כי זה דבר רגשי, והוא כל פעם נמצא בהתגלות בכלי חדש.

היום אנחנו כלי חדש, שלא היה קודם. אתם מבינים שיש אלפיי חברים שנמצאים בשיעור במשך היום, וחוץ מהתלמידים שלנו, יש עוד אנשים זרים שלומדים, קוראים, שומעים על זה. וזה כלי שגדל ומתייצב יותר ויותר מיום ליום. אז אני אומר לכם, שעם הכלי הזה אני עובר את אותם המצבים, ואין בעיה, כולנו יחד. זה כלי עצום, אף פעם בהיסטוריה לא היה דבר כזה.

תלמיד: ואתה כנראה מרגיש שהתנאים מאוד אופטימליים לכל מה שאנחנו עוברים.

זה ודאי.

תלמיד: איך להגיע להרגיש את זה יחד איתך ?

הבורא מייצב לנו את התנאים האלה, ודאי שאלה התנאים האופטימליים בכל דבר, ובכל מה שקורה בעולם, בכל אחד מאיתנו ובכל העשיריות, כן. אנחנו פשוט חייבים רק לבטל את עצמנו כלפי מה שכותבים רב"ש ובעל הסולם, ולבצע את זה בעיניים עצומות. זאת אומרת, בעשירייה, בהשפעה הדדית, ואז הבורא מתגלה בתוך ההשפעה ההדדית הזאת וגמרנו, הכול נפתח, הכול פתוח לפנינו.

שאלה: בעיבור אנחנו עוברים תהליכים של התכווצות והתפשטות ואמרת שבהשפעה, בהתפשטות, ייתכן ואפשר להרגיש את הבורא. אני מבין בשכל שהשפעת הבורא עוברת דרכי, אור הבורא. מה זה אומר להרגיש את זה?

על הרגשה, אי אפשר להסביר, הרגשה זאת הרגשה, היא כבר בפנים, בתוך הרצון לקבל שלנו. אני רק יכול להגיד, מה לעשות עם הרצון כדי להגיע לאותה הרגשה, רק כך אפשר. אז אני אומר לך, תשתדל עם הרצון שלך לעשות פעולות, שבהן אתה כאילו משפיע לבורא, כמה שאפשר יותר, ואז מתוך המאמצים האלו, שתבצע יותר ויותר, אתה תתחיל להרגיש שיש בזה איזה רגש, נתינה, חיבור, אהבה, מגע, וכך תתחיל להרגיש אותו, שהוא ממלא את זה. את הנטייה שלך אליו, אתה תרגיש שהוא ממלא בהרגשה. תשתדל, כי הכול תלוי במאמץ.

שאלה: אפשר לחדד בבקשה. ההתכווצות שיש בקטע, האם הכוונה לאותה הבחנה של צמצום העיגול שדיברנו בהתחלה או שיש פה הבחנה נוספת?

חבר'ה, את זה אתם צריכים להשיג מתוך המאמצים שלכם.

קריין: קטע מספר 10 בעל הסולם.

"אם אין התכווצות פנימית - אין התפשטות. כי לא יתפשט בשום אופן יותר מגבולו, ואם כן אין תנועה. והנה, הסימן של הבריה שמוכשרת לאור החיים הוא, אשר יש בה כח לפחות לעשות התכווצות משום איזה סיבה, אשר אז בא אור החיים ועושה התפשטות, ונעשה תנועה ראשונה של חיים. ולכן לא תפסק עוד התנועה הימנו, ונעשה חי מתנועע."

(בעל הסולם. "סוד העיבור-לידה")

סדנה

איך אנחנו יכולים בתוך הקבוצה, כל אחד בקבוצה שלו, לעזור לחברים לעשות התכווצות? כי זה עלינו, ואחר כך הבורא ממלא את ההתכווצות הזאת בהרגשה שלו, בהתגלות שלו. איך אנחנו עוזרים בקבוצה "איש את רעהו יעזורו" לעשות התכווצות? רב"ש כותב על זה רק במילים אחרות במאמרי הקבוצה על העשירייה. איך אנחנו עוזרים איש לחברו לבצע התכווצות?

*

איך אנחנו מגיעים להתקשרות הנכונה עם הבורא כשאנחנו עושים התכווצות, הבורא ממלא את ההתכווצות, ומזה נעשית התרחבות? איך אנחנו מגיעים לשותפות הראשונה עם הבורא בזה שאנחנו עושים התכווצות ברצון האגואיסטי שלנו, הבורא ממלא את הרצון המצומצם הזה, ואנחנו מתרחבים בעל מנת להשפיע וכך אנחנו נעשים שותפים עם הבורא, אנחנו בהתכווצות ובורא בהתרחבות. איך אנחנו מגיעים לשותפות הזאת?

*

(סוף השיעור)