שיעור בוקר 18.11.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 578,

סד. "מתוך שלא לשמה באים לשמה"

אני נזכר מה רב"ש לפעמים אהב להגיד, שככל שהאדם חושב שעניין לשמה יותר גדול, הוא עוד לא מבין כמה הוא לא מעריך את עניין של לא לשמה. כי לא לשמה זו אמנם מדרגה לפני לשמה, אבל היא מדרגה לא פשוטה, לא קלה, ואנחנו קודם כל צריכים לחשוב איך אנחנו מגיעים אליה. לכן נראה את שתי המדרגות האלה, איך מתוך שלא לשמה באים לשמה.

לא לשמה נקרא שרוצה להגיע ללשמה אבל עוד לא הגיע ועושה מאמצים כדי להגיע. המקרה הזה נקרא לא לשמה. כלומר אדם נמצא כבר במאמץ להגיע לתכונות רוחניות ועוד לא גמר את הסאה שלו, עוד לא קיבל את התשובה על כל מה שהוא עושה, לכן העבודה שלו נקראת עבודה בלא לשמה, והמטרה שלו נקראת מטרה לשמה ולזה הוא רוצה להגיע. איך "מתוך שלא לשמה באים לשמה".

סד. מתוך שלא לשמה באים לשמה

שמעתי ויחי י"ד טבת תש"ח בסעודת שחרית

""מתוך שלא לשמה באים לשמה".

ויכולין להגיד, אם משימין לב ביותר, שבזמן השלא לשמה הוא הזמן יותר חשוב, מטעם שיותר קל ליחד את המעשה להשם ית'. מטעם שבלשמה, אז הוא אומר, שהוא עשה את המעשה הטוב הזו, משום שהוא עובד ה' בתכלית, וכל מעשיו לשם שמים. נמצא, שהוא הבעל מעשה.

מה שאין כן בזמן שעוסק שלא לשמה, אז המעשה הטוב הוא לא עושה לשם ה'. נמצא, שהוא לא יכול לבוא אליו ית' בטענה, שמגיע לו שכר. נמצא, שהשם ית' לא נעשה אצלו מחויב. ובשביל מה עשה המעשה הטוב הזו? הוא רק מטעם שהשם ית' הזמין לו איזה הזדמנות, שהס"מ הזו יחייב אותו ומכריחו לעשותו.

למשל, אם באו אנשים לביתו, והוא מתבייש להיות יושב בטל, אזי הוא לוקח איזה ספר ולומד תורה. נמצא, בשביל מי הוא לומד תורה? לא בשביל מצות ה', זאת אומרת, שימצא חן בעיני השם ית', אלא בשביל האורחים שבאו לרשותו, למצא חן בעיני האדם. ואיך אפשר אח"כ לבקש שכר מהשם ית' על התורה הזו, שעסק עבור האורחים. נמצא, שאצלו אין השם ית' נעשה מחויב, אלא שהוא יכול לחייב את האורחים, שהם ישלמו לו שכר, היינו שיכבדו אותו בשביל שהוא לומד תורה. אבל אינו יכול לחייב בשום אופן את הבורא ית'.

ובזמן שנותן לעצמו חשבון הנפש, ואומר, שסוף כל סוף אני עוסק בתורה, וזורק את הגורם, היינו את האורחים, ואומר, שעובד עכשיו רק לשם השם, אזי תיכף ומיד הוא צריך לומר, שהכל מתנהג מלמעלה. זאת אומרת, שהבורא ית' רצה לזכותו, שיעסוק בתורה, ולתת לו גורם של אמת, אין הוא ראוי לקבל את האמת. לכן, הקב"ה ממציא לו גורם של שקר, שע"י השקר הזה יעסוק בתורה.

נמצא, שהבורא ית' הוא הפועל ולא האדם. ואזי אדרבה, שהוא צריך לתת שבח להשם ית', שאפילו במצב השופלות שנמצא, גם כן ה' לא עוזב אותו, ונותן לו כח, היינו חמרי דלק, שירצה לעסוק בדברי תורה.

נמצא, שאם הוא משים לב על המעשה הזו, אזי הוא שהשם ית' הוא הפועל, בסוד ש"הוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים". אבל האדם אינו נותן בהמעשה טוב שום פעולה. הגם שהאדם עושה המצוה הזאת, אבל הוא לא עושה זה בשביל מצוה, רק בשביל גורם אחר (שהאדם), שהגורם נמשך מפרודא חס ושלום.

והאמת הוא, שהשם ית' הוא הגורם והוא הסיבה שמחייב אותו. אבל הבורא ית' מלובש אצלו בלבוש אחר ולא בלבוש של מצוה, אלא בשביל יראה אחרת או אהבה אחרת. נמצא, שבזמן השלא לשמה יותר קל ליחס המעשה טוב, ולומר שהשם ית' הוא העושה המעשה טוב ולא האדם. וזה פשוט מטעם, שהאדם לא רוצה לעשות את הדבר בשביל מצוה, אלא בשביל גורם אחר.

מה שאין כן בלשמה, שהוא יודע בעצמו, שהוא העובד מטעם המצוה, זאת אומרת שהוא בעצמו היה הגורם, היינו מטעם מצוה, אבל לא מטעם שהשם ית' נתן לו בלבו את הרעיון והרצון לעשות את המצוה, אלא הוא בעצמו בחר בזה.

והאמת, שהכל עשה השם ית', אבל אי אפשר להשיג להשגחה פרטית, מטרם שמשיגים את הענין שכר ועונש."

שאלה: מה זה אומר שהבורא מתלבש במצווה ולא במלבושים אחרים?

אנחנו נמצאים במציאות שגם אנחנו וגם המציאות הכול מנוהל על ידי כוח אחד, רק אנחנו לא מרגישים את זה, זו כל הבעיה. או שזו לא בעיה, דווקא ההיפך, אם לא מרגישים אז זה לא מחייב אותנו ולא נותן לנו כלום. ישנם אנשים או חלקי רצונות שנמצאים ברצון לקבל שהבורא ברא והם כן מקבלים איזה יחס, קשר לכוח הפועל בנפעל. אצלם מתעוררת השאלה "מי אני כלפי אותו הכוח הפועל", ומזה מגיעים לשאלת לשמה ולא לשמה. על זה מדבר כאן הרב"ש.

שאלה: מה המשמעות שהבורא נותן לפְּרט יראה או יותר אהבה?

הבורא מלמד אותנו איך להתייחס למעלה מרגשות ומחשבות אלא רק לפי הבחנות רוחניות, להיות למעלה מהשכל והרגש. ולאט לאט הוא משנה את השכל והרגש שלנו כל פעם כדי שנוכל להתעלות מהם, ולא להיות בבירור של טוב ורע בתוך הרצון לקבל שלנו אלא בתוך הרצון להשפיע מתוך זה שאנחנו לומדים ומחפשים איך להידמות לבורא. זה בעצם מה שנעשה.

שאלה: בסוף המאמר כתוב שההשגחה הפרטית לא יכולה להיות מושגת לפני שמגיעים להשגחה של שכר ועונש. אתה יכול להסביר זאת?

אנחנו נראה זאת במאמר. איך הכול נעשה מצד הבורא אנחנו נלמד ונדבר על זה.

שאלה: כתוב, "שהבורא ית' רצה לזכותו, שיעסוק בתורה, ולתת לו גורם של אמת, אין הוא ראוי לקבל את האמת. לכן, הקב"ה ממציא לו גורם של שקר, שע"י השקר הזה יעסוק בתורה". אם תוכל להסביר את זה?

אם אדם לא יכול לעבוד עם כוונה שהיא למעלה מהרצון שלו, הרצון האגואיסטי, אז הבורא נותן לו בירורים ברצון האגואיסטי שלו. כלומר, מה שהוא עושה זה ימצא חן בעיני אנשים וזה מה שידחוף אותו ללמוד תורה. זה כמו שהוא אומר, שאם באים אליו אורחים אז הוא עושה רושם שהוא ישב ולמד, יש לו ספרים והיה עוסק בזה. כלומר מי מחייב אותו? לא הבורא ולא התורה אלא האנשים. כבוד או בושה שנמצאים בידיים שלהם מחייבים אותו לפעולות, לבירורים. זו הכוונה.

שאלה: בכתובים כתוב על אורחים, שהאדם עוסק בתורה בגלל האורחים. האם מתכוונים לחברים בעשירייה שהם האורחים או למשהו אחר?

יכול להיות גם לעשירייה. הוא מרגיש אותם כזרים, שדעתם מחייבת אותו לעשות פעולות אלו או אלו.

שאלה: יש את המונח "ס"מ", במה מדובר?

ס"מ זה כוח זר אגואיסטי. סם החיים, סם המוות, זה כוח זר.

שאלה: יש כאן תנאי מעניין בסוף המאמר, הוא כותב שלשמה, אני הוא שצריך לבחור בפעולה הזו בהכרח בעצמי ולא הבורא עושה את זה. מה זה התנאי הזה?

שלא הבורא מחייב אותי, אלא אני רוצה בעצמי לחייב את עצמי לעשות דבר השפעה, פעולת מצווה, אהבה. ובאמת אנחנו אומרים ש"אין עוד מלבדו", שהבורא עושה את הכול. אבל כאן גם האדם עושה על עצמו צמצום, שלא רוצה, לא צמצום כמו שדיברנו על רצון לקבל, אלא צמצום שאני לא רוצה להיות מחויב על ידי הבורא לעשות איזה דבר, אני רוצה להיות עצמאי, ועל העצמאות הזאת צריכים עוד להילחם. כי הבורא רוצה לעשות הכול במקום האדם, ואנחנו מגיעים למצב שכך אנחנו מרגישים, ואז אנחנו נעשים כמו ילדים קטנים שרוצים לעשות בעצמם, רק אצלם הטבע דוחף אותם ואנחנו רוצים בעצמנו לגדול וכך לעשות. זה נכנס למושג "ניצחוני בני".

תלמיד: יוצא, שאם קיבלתי איזו התעוררות בדרך טבעית מבחוץ, אז מלכתחילה זה לא לשמה, ואני צריך לעצור את עצמי ולהגיד שלא אני אעשה את זה בעצמי?

אתה צריך להמשיך לעבוד עם זה. וודאי שבכל מקום שאתה מקבל התעוררות ראשונה זאת התעוררות מהבורא, אבל זה לא חשוב לך, זה לא על חשבונך, זה כמו שאתה נולד, מולידים לך את המצב. אבל אחר כך כשאתה גדל, אתה צריך להשתדל לגדול כמה שיותר לצורה יותר עצמאית.

שאלה: בדברי המבוא שלך אמרת שלא לשמה זה רק כשאדם רוצה להגיע ללשמה אבל עוד לא הגיע לשם. וגם מתוך המאמר עולה כביכול שהאדם צריך ללמוד במקביל גם בשביל לשמה וגם בשביל לא לשמה ולהחזיק את שניהם במיקוד שלו. איך זה אפשרי בפועל?

נתקדם ונראה. נשתדל להעמיד את הדברים האלה יחד, כי אנחנו כל הזמן נמצאים גם בזה וגם בזה, לא בזה וכן בזה. זה משחק עד גמר התיקון שאנחנו מעבירים את עצמנו יותר ויותר ללשמה.

שאלה: אם כבר נמצאים בלשמה, מדוע שתהיה מחשבה שכל מה שעושים הוא מעשה ידינו ולא מעשי ה'?

כי אנחנו רוצים הכול לשייך לעל מנת להשפיע, זאת אומרת מאיתנו, למעלה מהרצון לקבל שלנו בצמצום, מסך ואור חוזר, ולכן הכול אנחנו משייכים לעצמנו. ואז יש לנו גם שאלה, איך לשייך הכול לבורא. אז לבורא אני יכול לשייך את הפעולה בתנאי שאני נמצא נגיד בעיבור, אז כל העבודה שלי לבטל את האגו שלי ולהגיע למצב שהבורא מנהל אותי לגמרי בכל הרצונות, בכל המחשבות.

ואז בצורה כזאת כשאני מבטל את עצמי והבורא יותר ויותר מורגש בי כמנהל אותי, בכל התאים, בכל המחשבות, בכל הרצונות, אז זה נקרא שאני גדל כעוּבר רוחני, כאדם קטן הדומה לבורא, כי הוא עושה את זה, בוודאי עם השותפות שלי.

וכאן אנחנו נמצאים כל הזמן בבעיה איך אנחנו יכולים לבטל את עצמנו יותר, איך אנחנו יכולים להיות בהזדהות עם הבורא יותר וגם להישאר עצמאים כל פעם יותר ויותר.

תלמיד: כשאנחנו נמצאים במצב שתיארת כרגע, דווקא אז עולה המחשבה שזה אנחנו עושים?

אז הוא אומר שיש בעיה. אם אנחנו עושים ומגיעים לשמה, אז אנחנו משייכים לנו את העבודה והתוצאה לבורא. ואם אני אומר לא, אני בזה לא עשיתי כלום אלא הכול פועל ה', הבורא עשה את זה, אז איפה אני? יוצא שאני צריך להיות בלשמה כמו בלא לשמה.

וכך אנחנו מגיעים למצב, שאם אני גם לא פועל כלום ולא עושה כלום, "ה' יגמור בעדי", הוא ממש יעשה את הכול, בזה אנחנו עוד יותר דבוקים בבורא מתחילת הפעולה וגם בסוף הפעולה, ואנחנו לא בעלי פעולה ואנחנו לא בעלי תוצאה ועבודה, אלא יש לנו ביטול גמור כלפי הבורא.

עוד נתעמק בזה, אנחנו נקרא עוד פעם את המאמר.

שאלה: כמו שיש "תפילה קודם תפילה", יש גם פעולה שמקדימה ל"לא לשמה"?

כן. סך הכול אנחנו כאן צריכים להבין שמה שאנחנו עושים, אנחנו עושים פעולה מאוד מיוחדת, אבל הפעולה יכולה להיות מובנת לכל אחד ואחד. אנחנו רוצים להתעלות למעלה מהכוח שנמצא בנו הרצון לקבל ולייחס את עצמנו לשורש שלנו שנמצא בכל המציאות, במרכז המציאות, במרכז היקום שהוא הרצון להשפיע, של הכוח האחד שבא לנו מהטבע.

כך אנחנו מתקדמים ומתבטלים כלפי הכוח העליון ויחד עם זה נשארים בעצמנו כמוהו. מעמידים את עצמנו זה מול זה בצורה כזאת אנחנו שומרים על העצמאות שלנו, כי הכוח העליון רוצה שכך אנחנו נייצב את עצמנו.

שאלה: התוצאה של ביצוע כל מצווה זה מעבר מלא לשמה לשמה?

בעצם כן. זו המטרה של כל מצווה, זאת אומרת של כל פעולה שהצלחתי לבצע בעל מנת להשפיע. אני בזה לא עושה שום דבר במציאות חוץ מלתקן את היחס שלי. אבל בזה העולם שהוא העתקה מהיחס שלי אליו, נעשה אחר.

שאלה: את המצב של לשמה אנחנו צריכים לבקש בתפילה, או אנחנו צריכים לעשות אותו בכוח ולכפות את זה על הבורא?

גם וגם. אנחנו צריכים לקבל אותו כמו שהוא למעלה מהדעת, אנחנו צריכים להגיע לבורא ולדרוש ממנו שייצב בנו את המצב הזה, יש כאן תפילה על קליטת המסר, על ביצוע המסר ועל תוצאת המסר, כי כל המסר הוא לשמה, השפעה חלוטה.

שאלה: העבודה היא מתנה?

כל פעם העבודה מגיעה דרך מחשבות זרות שונות, מעשים למיניהם, הפרעות למיניהן. וכשאנחנו בכל זאת משתדלים עוד ועוד להעמיד את הדברים האלה לבורא, לעשירייה, אני צריך כלפי זה להתכופף, לבטל את עצמי ואז לאט לאט אנחנו מגיעים למצב שהמושגים האלה של "לא לשמה", "לשמה" הם נקלטים בנו ואנחנו מתחילים להבין ולסדר אותם. זה לא לשמה, זה לשמה על מנת לקבל, על מנת להשפיע, לא לקבל פרס וכן הלאה, ואנחנו מתחילים יחד עם זה לזרום ולקרב אותם אלינו.

תלמיד: כלומר במצב שבו אנחנו נמצאים בלא לשמה זה מביא לצמצום?

לא, לפני הצמצום לא יכולים להתעלות מלא לשמה, לשמה. ודאי שלא.

תלמיד: כלומר כשאנחנו מקבלים תשובה על המעשים שלנו, אנחנו כבר מקבלים קצת לשמה?

כן. אנחנו לא יכולים לצאת מעל מנת לקבל, מלא לשמה ולהגיע ללשמה לעל מנת להשפיע, אלא רק על ידי שמבטלים את עצמנו כלפי העשירייה, ואז האור העליון משפיע עלינו ובצורה כזאת אנחנו מתעלים לדרגת לשמה.

שאלה: אם המקובלים כותבים שהבורא נהנה מהשלב של לא לשמה יותר מאשר בשלב של לשמה, אז למה להגיע לשלב הזה של לשמה, אם רוצים לעשות מקסימום השפעה?

הוא מסביר לך מה המיוחד במצב של לא לשמה. במצב הזה אתה לא מחייב את הבורא, אתה לא עושה מניפולציות עם הבורא והבורא לא נעשה מחויב לך.

שאלה: נדמה שהכול הוא הכרה ברצון שיודעים איפה מקבלים, איפה מחזירים. איך אני יכול לשרת את הבורא, איך אני יכול להיות בתפילה מתמדת אם זה העניין, איך צריך לנהל את זה בצורה נכונה בתוך העשירייה?

רק להתבטל כלפי העשירייה זה מספיק. אבל צריכים לדעת איך להתבטל, איך אנחנו מגיעים למצב שהביטול שלנו כלפי העשירייה מכסה את הכול. זה כמו ביטול כלפי הבורא, והן אותן מאה עשרים וחמש מדרגות שאנחנו צריכים בהן לבטל את עצמנו כלפי הבורא בצורה פסיבית ואחר כך אקטיבית.

כי הדרגות ממלכות עד בינה זה ביטול פסיבי, ומבינה עד הכתר זה ביטול אקטיבי. אז בשני השלבים האלה בדרך שלנו במאה עשרים וחמש המדרגות, אנחנו עושים רק פעולה אחת, ביטול כלפי הקבוצה שבה אנחנו מגלים את העליון ועל ידי זה אנחנו עולים ממדרגה למדרגה.

ובדרך אנחנו מגיעים להכרת הלא לשמה, עולים לשמה, מגיעים לשמה על מנת להשפיע ואחר כך אפילו לשמה על מנת לקבל. ואפילו הקבלה כשאנחנו מקבלים את כל התענוגים, הם יהיו כדי להשפיע.

שאלה: מה זה גילוי לא לשמה בעשירייה?

כשאנחנו מודעים לזה שאנחנו עובדים כדי לקבל פרס וכדי לגלות את הבורא, ואנחנו רוצים את זה וצריכים את זה, והכל זה "אנחנו אנחנו אנחנו". ואפילו כשאנחנו מדברים על הדרגות הגבוהות שרוצות להשפיע, זה הכול בשבילנו גם כמו לקבל.

אני מדבר על הרצון להשפיע שאני רוצה להגיע אליו, אבל בפנים אני מפענח את זה כדבר גדול ברצון לקבל. מה לעשות, כך אני בינתיים. כמה שתסביר לבן אדם, כמה שתדבר עימו, בכל זאת הכלים שלו הם כולם לקבל. אז אפילו שהוא מדבר על נתינה, אבל אפילו הנתינה אצלו בפנים מקבלת שינוי באופן כזה שהוא כאילו מקבל.

שאלה: איך אנחנו מודדים בדיעבד, שהפעולה המשותפת שעשינו הייתה בכוונה נכונה?

כמו שבעל הסולם כותב, מודדים את זה כלפי "האורחים" שהוא לומד בשביל האורחים שבאים אליו.

שאלה: האם לשמה זה מצב קבוע?

אף פעם לא. כל פעם נופל, עולה ודורש חיזוק.

שאלה: האם העבודה בלשמה היא ביטוי של יראה בפני הבורא?

ביטוי של יראה? כן.

שאלה: לא ברור מי "האורחים", האם הם חברי עשירייה או כפי שנאמר במאמר, "אם באו אנשים לביתו", וכולי?

סתם אנשים מבחוץ שכלפיהם הוא רוצה להראות את עצמו צדיק.

שאלה: אז זו הסיבה שהבורא נותן לנו בשביל שנתעניין בלימוד?

כן. מתוך בושה, מתוך האגו אנחנו מגיעים למצב שהאגו מחייב אותנו לעשות פעולות כאילו אנחנו נמצאים בלשמה. בעצם אנחנו נמצאים בלא לשמה אבל לאט לאט אנחנו מגלים כמה הפעולות האלה הן פעולות לא לכיוון הנכון. לא לאותו הכוח העליון אני מתכוון ומגיע, לא לבורא אלא ליצר הרע, לרצון לקבל.

שאלה: כתוב, "אבל האדם אינו נותן בהמעשה טוב שום פעולה". מה המשמעות של להשקיע ב"המעשה טוב"?

להשקיע במעשה טוב זה נקרא שאני רוצה בכל פעולה ופעולה שלי, דרך היחס לעשירייה להעביר את עצמי למצב שאני כולי באמת נעלם בחשיבות שלי. אין לי שום חשיבות, אני מודד את החשיבות שלי רק לפי אותו הכוח החיצון, אותו מושג החיצון, או דרך הקבוצה שאני אגיד שכך אני מתאר לעצמי.

שאלה: מה זה אומר לרצות לעסוק בדברי תורה?

לרצות לעסוק בדברי תורה זה לרצות כל פעם לתקן את עצמו, להיות יותר קרוב לזולת ויחד עימו לבורא.

שאלה: מה חייבות להיות ההבחנות או הפעולות בתוך העשירייה כדי לעבור מלא לשמה לשמה?

הפעולות הן רק דרך החיבור בינינו ומאיתנו למרכז שלנו שם אנחנו מגלים את הכוח המשותף שנקרא "הבורא". אנחנו בונים את הכוח המשותף הזה, אנחנו מייצבים אותו. אם אנחנו לא מתחברים בינינו לא יהיה בורא. במידה שאנחנו מתחברים בינינו, פתאום אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו מייצבים איזה כוח פנימי של חיבור בינינו וזה יהיה הבורא.

מאותה נקודה שפעם היינו יחד ואחר כך נעשתה השבירה והתחלקנו לאלפי אלפי אלפי חלקים, לאותה נקודה אנחנו צריכים לחזור. רק כשאנחנו חוזרים על ידי המאמץ שלנו, אז אנחנו מגלים את הייחוד שלנו, את הכוח הפנימי ומגלים פי תר"ך פעמים יותר גדול ממה שהיה קודם וזה בעצם גילוי הבורא לנברא. עכשיו הוא נסתר, הוא מתגלה רק כדי להחזיק אותנו שאנחנו לא ניעלם לגמרי. אבל לעתיד לבוא אנחנו נתחבר ונזמין אותו להופיע ואנחנו גם נגיע לאותו מצב.

שאלה: אם אני עובד בשביל עצמי, אז איך בדיוק לדרוש שכר? אם למען הבורא, אז בשביל מה שכר? מכאן לא ברור מהו השכר ואם קיים.

השכר הוא שאני עושה את החיבור בין כולם כדי לשמח את הבורא, ואז כל תיקון העולם הוא עלי.

שאלה: מה ההבדל בין התכונות של לא לשמה לבין לשמה, מתי אחד מחליף את השני?

במידה שאני מגלה על מנת לקבל, במידה הזאת אני מסוגל לתקן אותו בעל מנת להשפיע.

שאלה: מה הוא העיקרון שאנחנו לוקחים מהמאמר לעבודה הרוחנית המעשית שלנו?

כולם עובדי ה', רק העניין הוא מי לא מדעתו, כמו כל העולם או מדעתנו, כמו שאנחנו רוצים להיות. כי ה' מכוון את כולם על ידי הרצון לקבל, גם הרשעים, גם הצדיקים, גם חיות וגם ציפורים, לא חשוב מי ומה, את כולם הוא מכוון על ידי הרצון לקבל. רק אנחנו רוצים לעשות אותו דבר שהוא עושה רק מעצמנו, בידיעתנו, ולכן אנחנו נקראים "אדם", הדומים לבורא. אנחנו רוצים לקחת מהבורא את כל כוחות הניהול של כל המציאות ולנהל אותה כמו שהבורא עושה, בזה אנחנו משתווים לבורא.

שאלה: איך להבדיל מתי הבורא פועל ומתי האדם פועל?

לא יכול להיות שאדם יפעל כי אין לנו כוחות, אין לנו שכל, אין לנו כלום. אלא יוצא שאנחנו מבקשים והבורא מבצע. כי לנו אין כוחות, אנחנו לא יודעים את התוכנית, אנחנו לא מתקדמים אפילו לנהל את המציאות. אלא כל הניהול, אם אפשר כך להגיד, של המציאות שלנו, הוא שאנחנו יודעים מתי לבקש את הבורא ואולי גם פחות או יותר מה לבקש. בזה כבר אנחנו נכנסים לשיתוף.

אבל כוח יש תמיד רק לבורא. הוא הכוח, הוא המוח, הוא המקור של הכול. ככל שיכולים להזדהות עם התוכנית שלו אז אנחנו נכללים בו ונעשים אפילו במשהו, כביכול במשהו "מובילים" אותו. אבל הכול עושה ה'.

סד. מתוך שלא לשמה באים לשמה

שמעתי ויחי י"ד טבת תש"ח בסעודת שחרית

""מתוך שלא לשמה באים לשמה".

ויכולין להגיד, אם משימין לב ביותר, שבזמן השלא לשמה הוא הזמן יותר חשוב, מטעם שיותר קל ליחד את המעשה להשם ית'. מטעם שבלשמה, אז הוא אומר, שהוא עשה את המעשה הטוב הזו, משום שהוא עובד ה' בתכלית, וכל מעשיו לשם שמים. נמצא, שהוא הבעל מעשה."

זה לא לשמה אבל הוא עושה מעשה, מעשה נכון, מעשה טוב, מתחילה עד סיום של כל המעשה, רק שנראה לו שהוא מפעיל אותו, מלווה אותו ומגיע לתוצאה הרצויה. אז בעצם מה קורה כאן? בפעולה הוא לא טעה, הוא הצליח, אז למה זה נקרא שלא לשמה? רק בגלל שהוא לא מגלה שהבורא הוא הפועל.

"ויכולין להגיד, אם משימין לב ביותר, שבזמן השלא לשמה הוא הזמן יותר חשוב, מטעם שיותר קל ליחד את המעשה להשם ית'. מטעם שבלשמה, אז הוא אומר, שהוא עשה את המעשה הטוב הזו, משום שהוא עובד ה' בתכלית, וכל מעשיו לשם שמים. נמצא, שהוא הבעל מעשה.

מה שאין כן בזמן שעוסק שלא לשמה, אז המעשה הטוב הוא לא עושה לשם ה'. נמצא, שהוא לא יכול לבוא אליו ית' בטענה, שמגיע לו שכר. נמצא, שהשם ית' לא נעשה אצלו מחויב. ובשביל מה עשה המעשה הטוב הזו? הוא רק מטעם שהשם ית' הזמין לו איזה הזדמנות, שהס"מ הזו יחייב אותו ומכריחו לעשותו."

ס"מ זה רצון לקבל, פשוט רצון לקבל, האגו שלנו. מטעם שהבורא הזמין איזו הזדמנות, שהרצון לקבל יחייב אותו ויכריחו לעשותו.

"ובשביל מה עשה המעשה הטוב הזו? הוא רק מטעם שהשם ית' הזמין לו איזה הזדמנות," איזו הזדמנות הזמין הבורא? "שהס"מ", הרצון לקבל "שהס"מ הזו יחייב אותו ומכריחו לעשותו." זה גם כן מגיע מהבורא, אבל כך זה נעשה.

"למשל, אם באו אנשים לביתו, והוא מתבייש להיות יושב בטל, אזי הוא לוקח איזה ספר ולומד תורה. נמצא, בשביל מי הוא לומד תורה? לא בשביל מצות ה', זאת אומרת, שימצא חן בעיני השם ית', אלא בשביל האורחים שבאו לרשותו, למצא חן בעיני האדם. ואיך אפשר אח"כ לבקש שכר מהשם ית' על התורה הזו, שעסק עבור האורחים. נמצא, שאצלו אין השם ית' נעשה מחויב, אלא שהוא יכול לחייב את האורחים, שהם ישלמו לו שכר, היינו שיכבדו אותו בשביל שהוא לומד תורה. אבל אינו יכול לחייב בשום אופן את הבורא ית'."

במקרה הזה אנחנו רואים ש"לא לשמה" הוא יותר טוב, הוא מעמיד את האדם במצב האמת והוא לא דורש מהבורא שום תשלום שכר, אלא הוא רואה שהוא עושה את זה מפני שיש לו בושה כלפי אנשים.

"ובזמן שנותן לעצמו חשבון הנפש, ואומר, שסוף כל סוף אני עוסק בתורה, וזורק את הגורם, היינו את האורחים, ואומר, שעובד עכשיו רק לשם השם, אזי תיכף ומיד הוא צריך לומר, שהכול מתנהג מלמעלה. זאת אומרת, שהבורא ית' רצה לזכותו, שיעסוק בתורה, ולתת לו גורם של אמת, אין הוא ראוי לקבל את האמת. לכן, הקב"ה ממציא לו גורם של שקר, שע"י השקר הזה יעסוק בתורה." הוא כבר מתחיל לפנות לבורא בכל מיני טענות, בכל מיני שאלות.

"נמצא, שהבורא ית' הוא הפועל ולא האדם. ואזי אדרבה, שהוא צריך לתת שבח להשם ית', שאפילו במצב השופלות שנמצא, גם כן ה' לא עוזב אותו, ונותן לו כח, היינו חמרי דלק, שירצה לעסוק בדברי תורה."

עוד יותר ויותר יש לו בעיה, הוא מרגיש את עצמו תלוי בבורא, ואז האם לפנות אליו, לחייב את הבורא בתשלום, לחייב את הבורא בעזרה או לא, זו הבעיה. אומנם אנחנו כבר קראנו כאן וגם במקומות אחרים שבאמת כולנו עובדי ה', כך רב"ש היה אומר לא פעם, "כולנו עובדי ה'". אתה רוצה או לא רוצה, מדעתך או לא מדעתך, אתה מתכוון על מנת לקבל או על מנת להשפיע או מה שלא תעשה, באמת כולנו נמצאים בתכונת הבורא. זה ברור, זה למעלה מהכול.

עם זה ישנה שאלה, אם נותנים לאדם מודעות עד כמה הוא הפוך מהבורא, רוצה או לא רוצה, אז כאן כביכול זאת בחירה חופשית, אתה רוצה להידמות לו בבקשה, לא רוצה להידמות זה עניינך. אבל באמת כולם עובדי ה', כי כולם נמצאים בכוח הרצון לקבל שהבורא ברא ובכוח הרצון להשפיע שהבורא מאיר עלינו.

"נמצא, שאם הוא משים לב על המעשה הזו, אזי הוא שהשם ית' הוא הפועל, בסוד ש"הוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים". אבל האדם אינו נותן בהמעשה טוב שום פעולה. הגם שהאדם עושה המצוה הזאת, אבל הוא לא עושה זה בשביל מצוה, רק בשביל גורם אחר (שהאדם), שהגורם נמשך מפרודא חס ושלום.

והאמת הוא, שהשם ית' הוא הגורם" בכל מקום, אפילו שאנחנו נמשכים לעל מנת לקבל, לכל מיני פעולות של כבוד וכוח, גם את זה הבורא מסדר לנו.

"והאמת הוא, שהשם ית' הוא הגורם והוא הסיבה שמחייב אותו. אבל הבורא ית' מלובש אצלו בלבוש אחר ולא בלבוש של מצוה, אלא בשביל יראה אחרת או אהבה אחרת. נמצא, שבזמן השלא לשמה יותר קל ליחס המעשה טוב, ולומר שהשם ית' הוא העושה המעשה טוב ולא האדם. וזה פשוט מטעם, שהאדם לא רוצה לעשות את הדבר בשביל מצוה, אלא בשביל גורם אחר".

אנחנו מוכנים לעשות כל מיני פעולות שנראה לנו שבהן אנחנו מרוויחים, בכסף, בכבוד, בשליטה, בכל דבר ודבר, ולכן על ידי זה בעצם הבורא מוביל אותנו. וזה נקרא שלא לשמה.

"מה שאין כן בלשמה, שהוא יודע בעצמו, שהוא העובד מטעם המצוה, זאת אומרת שהוא בעצמו היה הגורם, היינו מטעם מצוה, אבל לא מטעם שהשם ית' נתן לו בלבו את הרעיון והרצון לעשות את המצוה, אלא הוא בעצמו בחר בזה.

והאמת, שהכל עשה השם ית', אבל אי אפשר להשיג להשגחה פרטית, מטרם שמשיגים את הענין שכר ועונש."

שאלה: ה' יתברך, הבורא, השמות האלה מבלבלים, אתה יכול להסביר את זה דרך כוח החיבור בעשירייה שממנו צריך לדרוש חיבור?

כן. אתם יכולים גם עכשיו להגיד שאתם מקבלים הכוונה, דחף קדימה, רק ממרכז העשירייה ששם נמצא בהסתרה הכוח העליון, הבורא. וככול שאתם תתחברו יותר ויותר, הכוח העליון יהיה יותר קרוב אליכם, עד שיתחיל להתגלות לפניכם ואתם תרגישו שהוא ממלא אתכם.

שאלה: כשאדם פועל לטובת הזולת, איפה עובר הגבול שהוא צריך להעמיד שזה יהיה באמת לטובת הזולת, שלא לשמה לא יפגום בנקיות הפעולה שלו?

ככול שמתבטל. באמת אני לא יכול כאן להרחיב במילים, נראה לי שזה לא יוסיף. ככול שאנחנו מתבטלים, הביטול זה העיקר, ביטול כלפי העשירייה. תנסה בכל יום להרגיש שאתה עוד ועוד מרחיב את הביטול שלך כלפי העשירייה, ובהתאם לזה תרגיש עד כמה זה מוסיף לך שכל, רגש פנימי. כלומר, שאתה אפילו לא צריך לחשוב על זה, אלא פשוט אתה מתחיל להבין, כמו שכתוב "הלב מבין".

"הלב" זה מה שגדל במרכז העשירייה. אין לנו לבבות, "לב אבן" זה מה שיש לכל אחד ואחד. אבל כשאנחנו מחברים משהו בינינו במרכז העשירייה, אז אנחנו בזה מייצבים את הלב של העשירייה, שזה שנקרא כבר "לב בשר".

שאלה: במאמר כתוב, ממה נבדלת לא לשמה מלשמה, שבלא לשמה אין לנו אפשרות לדרוש שכר מהבורא, ואילו בלשמה כביכול מופיעה האפשרות לדרוש שכר. זה נשמע מוזר, כי אנחנו הרי לומדים שלשמה זו השפעה, המקום שבו אין צורך בשום שכר.

יש לך אפשרות לדרוש שכר בזמן שאתה נמצא ב"לשמה", כי אתה עושה הכול למען הבורא. מה שאין כן בזמן שאתה נמצא לפני זה, ב"לא לשמה", לטובת עצמך. כמו שזה נראה לך, זה הכול נראה, זה הכול שקר, גם זה וגם זה רק לכיוון אחד לבורא, כולם עושים, כל האנושות, כולם עוסקים רק בהשפעה.

המאבק הוא רק על לשמה. אז אם אנחנו נמצאים ב"לא לשמה" ברור לנו שאין לנו מה לדרוש כי לא עשינו שום דבר כאילו בנתינה, מה פתאום שאנחנו יכולים עכשיו לקבל בחזרה, אני לא פעלתי למען הבורא בשום דבר, למה שאני אדרוש. מה שאין כן כשאני מגיע ל"לשמה", ואז נראה לי שאני פועל לטובת הבורא, אז כבר יש פה בעיה, האם אני דורש תשלום או לא, וכאן התשלום שלי צריך להיות רק להגדיל את ההשפעה.

שאלה: איפה באמת הבחירה שלנו בעבודת ה'?

הבחירה שלנו בעבודת ה' היא בכך שאני רוצה לבטל את עצמי, ולהתבטל בתוך החברים, עד שאני מגיע ביניהם, בתוכם להרגשת הבורא. זאת הבחירה, זה מה שבעל הסולם מסביר לנו במאמר "החירות" ובכל המאמרים. המימוש הוא שאני מתבטל בתוך העשירייה ורוצה להיות עובר בתוכה והיא בשבילי כמו רחם, כמו דרגת הבינה, ואני כלפיהם כמלכות שרוצה להתכלל בהם, וזו כל העבודה שלנו.

שאלה: בתחילת המאמר כתוב שתקופת ה"לא לשמה" הוא הזמן היותר חשוב. מה זה אומר שזה הזמן היותר חשוב? ובעל הסולם ממשיך ואומר, "מטעם שיותר קל ליחד את המעשה להשם ית'". למה קל יותר לייחד את המעשה לבורא?

מפני שברור לך שאתה עושה הכול על מנת לקבל, אז איך אתה יכול להגיע לבורא ולדרוש ממנו שכר? אתה לא יכול, אז כבר אתה נמצא במצב יותר טוב. מה שאין כן ב"לשמה", שאתה עושה את זה למען הבורא, באופן אוטומטי מתגלה לך דרישה, שאתה יכול לבקש ואתה יכול לקבל מהבורא בחזרה איזושהי תמורה עבור ה"לשמה". זה מה שבעל הסולם מסביר לנו, צריכים לקרוא אולי עוד כמה פעמים את המאמר ואז יהיה ברור לכם, הוא אומר את זה בצורה גלויה.

תלמיד: אם אני ב"לא לשמה" מה הופך את העבודה לקלה יותר, כי אם אני ב"לשמה" אז אני כבר עובד למען הבורא, זה אמור להיות קל יותר, או שהעבודה "לא לשמה" קלה יותר?

ב"לא לשמה" ברור לך שאתה עושה על מנת לקבל, לעצמך, אתה עוד לא רכשת כלים על מנת להשפיע. ב"לשמה" אתה כבר עושה פעולות למען הבורא בפועל. מכאן ברור לך שב"לא לשמה" אתה יכול לעבוד והפעולות שאתה עושה הן לטובתך וכשאתה עובד ב"לשמה" אתה פועל עבור מישהו, עבור הבורא, עבור כלל האנושות והקבוצה ואז אתה יכול לבוא אליהם כביכול ולדרוש.

העניין של עליות וירידות הוא כלפי השכר, ואז אתה לא דורש מהם תוספת ש"אני רוצה עוד להוסיף", אלא יש מצבים שאתה מגיע ודורש "אני עשיתי פעולה על מנת להשפיע, איפה השכר המגיע לי?".

שאלה: הזכרת קודם שיש ביטול אקטיבי וביטול פסיבי, האם אתה יכול לתת דוגמה לזה ביחס לעשירייה?

"ביטול פסיבי" יש לנו בדרגת העיבור, שאני מבטל את עצמי יותר ויותר כלפי העשירייה ומוכן ללכת אחריהם בעיניים עצומות. זה דומה לעובר ברחם אימו, הטבע מסדר לנו כך שהוא לא קובע שום דבר ועל זה כתוב ש"עובר במעי אימו אוכל מה שאימו אוכלת". היא מנהלת את כל הגדילה שלו והוא בעצמו לא יכול לקבוע שום דבר.

מתי כן? מתי שנולד, כשפיזית הוא יוצא ממנה, הוא כאילו יוצא משליטת אימו, משליטת העליון, ואז מתחיל בהתפתחות חדשה. אנחנו רואים גם מהחיים האלו שאז כבר מדובר על אישיות, שהוא מתחיל במשהו לעשות פעולות, לדרוש, להשתתף וכך אנחנו ברוחניות כלפי העשירייה. אז קודם כל נעבור כלפי העשירייה את תקופת העיבור.

שאלה: מה זה אומר להשיג השגחה פרטית לאחר שכר ועונש?

אחרי שאנחנו מגיעים להשגת השכר והעונש אנחנו מגיעים להשגת ההשגחה הנצחית. שאין שכר ואין עונש אלא הבורא הוא תמיד טוב ומיטיב לכולם, וזאת ההשגחה שלו. אבל כלפינו היא נמצאת בסולם שיורד אלינו ואנחנו כך עולים יותר ויותר בדרגות הסולם, עד שמשיגים את ההשגחה האמיתית שלו, באהבה חלוטה, לרעים, לטובים, שאין שכר ואין עונש, וכולם כלפיו אהובים ושווים.

שאלה: מה הקשר בין "לשמה" ו"לא לשמה", ל"אין עוד מלבדו" ו"אין אני לי מי לי"?

הכול מחובר יחד ואתה צריך להשיג את זה לבד, כל מה שאמרת נכון וצריכים לחבר את הדברים האלה יחד.

תלמיד: לא ממש ברור. נראה מהמאמר שאני עושה את מה שבכוחי בשביל הבורא ולמענו, ובסוף אני מגיע להכרה ש"אין עוד מלבדו". את זה אני מייחס ל"לשמה". וגם ב"לא לשמה" אותו דבר. או שזו בכל זאת העבודה שלי?

הכול זו העבודה שלך ואת הכול עושה הבורא, ובסופו של דבר אתה משיג ש"אין עוד מלבדו". אין מילים לבטא את הדברים האלו. פשוט צריך יותר לחשוב ולסדר את זה בפנים בתוך הלב ועם החברים וכך אתה מרחיב את הקליטה שלך ומתחיל להבין יותר על איזה מרחב מדובר, ששם פועלים כוחות ורצונות יותר רחבים מאלו שעכשיו אנחנו נמצאים בהם.

תלמיד: אפשר לומר שלשמה ולא לשמה זה דיוק של המושגים הכלליים של "אין עוד מלבדו" ו"אם אין אני לי מי לי"?

כן, אפשר להגיד.

תלמיד: למה אנחנו צריכים "אין עוד מלבדו"?

כדי שאתה תתחיל להבין שאתה יכול לא לעשות שום דבר ובסופו של דבר זה יהיה כאילו שאתה עשית את הכול. עכשיו תבחר אם אתה רוצה לעשות או לא. הסוף הוא אותו הסוף לכולם, רק האם אתה רוצה להידמות לבורא בכוחות שלך, במאמצים שלך או שאתה רוצה להגיע לזה בצורה אחרת.

הכול תלוי באדם, בנשמה שלו, בהתפתחות שלו, עד כמה "הוא" רוצה להיות אדם. אבל באמת כמו שבעל הסולם כותב בשורה האחרונה, "והאמת, שהכל עשה השם ית', אבל אי אפשר להשיג להשגחה פרטית, מטרם שמשיגים את הענין שכר ועונש."

השגחה פרטית היא שהבורא עשה את הכול ולא צריך אף אחד מאתנו שיעזור לו בזה. אצלו גמר התיקון כבר מוכן וכולנו נמצאים שם. רק שאנחנו לא מגלים זאת, כדי שתהיה לנו אפשרות להגיד אם אנחנו רוצים להגיע לזה בעצמנו או לא, ואז מתקדמים להשגה.

מה שאנחנו משיגים זה שיש לנו הזדמנות להשתתף. אמנם בסופו של דבר זה לא פועל בכלום אבל האדם שעשה את זה אומר, "אני לא צריך את השכר. אני צריך אותו רק כדי שתהיה לי אפשרות לעבוד נגד יצר הרע שלי כדי להגיע להידמות לבורא. האחרים שיהיו דומים לו מלכתחילה אבל אני רוצה להרוויח את הדימוי הזה, את דמות האדם שבי. אני רוצה לעשות אותו". למה? הרי גם כך הוא יעשה לך את זה. "אני רוצה לעשות את זה בעצמי".

יש בזה עוד דברים שאפשר לדבר עליהם, אבל אני מקווה שאנחנו נפתח בנו את החושים החדשים ונבין יותר על מה בעל הסולם מדבר, מה ההבדל בין השגחה פרטית להשגחה כללית.

שאלה: בכל המאמר אני מנסה למצוא את עצמי בעבודה שלי עם העשירייה, אבל את כל הדברים האלה אני רק אומר, ופה ממש צריכים להגיע להרגשה. זה ההבדל, נכון? אבל אני לא נמצא לא שם ולא שם.

תעשה עוד ועוד מאמצים ותראה שתוכל לעשות את זה. מאמצים, זה מה שאנחנו צריכים, ולא יותר מזה. אל תשתוקק לסיום, לתוצאות, אלא תשתוקק למאמצים, ככל האפשר לתת מאמצים. הבורא לא סופר את התוצאות שלנו, יש לו תוצאות. הוא סופר את היגיעה. אנחנו כאילו רוצים לתת יגיעה ולראות תוצאות, תשלום. הבורא לא עושה את זה ככה וזה לא חשוב לו, חשוב לו באיזו מידה אנחנו דואגים לתת יגיעה ללא חשבון, שהבורא לא יהיה מחויב אצלנו, כמו שמוסבר במאמר.

שאלה: כתוב שגם אם האדם מקיים את המצווה הזאת נמצא שהוא לא עושה אותה מטעם מצווה אלא מטעם סיבה כלשהי שהאדם חושב שנובעת מתוך פירוד. מה זה אומר לחשוב שמצווה נובעת מתוך פירוד?

נראה לאדם שמה שהוא עושה עכשיו זה כדי להשיג מטרה אגואיסטית, שהכוח האגואיסטי הוא זה שדוחף אותו לפעולה.

שאלה: האם בגלל שהבורא מתלבש באדם בלבושים שונים זאת הסיבה שהאדם יכול לעבוד בצורה, בתנאים שהם הפוכים זה מזה?

כן, נכון.

שאלה: האם מה שאני עושה מתקבל כפעולות להשפעה אם אני עושה את זה עבור שכר מצד העשירייה?

לא, זו בדיוק הדוגמה שבעל הסולם נותן לך כאן. שאדם לומד כי הוא רוצה להראות שהוא לומד מפני שבאו אליו אורחים.

תלמיד: בכל זאת יש כאלה מצבים שאדם לא מסוגל.

נכון. אז מה? אז תעשה את זה בצורה כזאת. אפילו שאתה עושה את זה מפני שהחברים רואים, ולא נעים לך וכן הלאה. בכל זאת, "מלא לשמה מגיעים לשמה."

שאלה: איך אנחנו מממשים את הנושא של גמר התיקון שאדם מגיע והעשירייה בחיבור הסופי מההתחלה ועד גמר תיקון?

את הכל מממשים בעשירייה. את כל השלבים.

תלמיד: תוך כדי קריאת המאמר וההתכללות עם הכלי העולמי?

כן. כך אנחנו גם צריכים. עד שכל העולם יהיה רק כעשר ספירות.

שאלה: כתוב פה שבלשמה הוא בא למעשה. הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים. מה הקשר בין לשמה ליראה?

ביראה יש שלוש דרגות, כמו שהוא מסביר לנו ב"הקדמת ספר הזוהר", "פקודה אורייתא פקודה קדמא". המצווה הראשונה היא מצוות יראה. צריכים ללמוד שם שיראה יכולה להיות, הוא מסביר שם בצורה פשוטה אולי אפילו שאני נוסע לקרוא את הדבר הזה. שיראה זה על מנת לקבל פרס, שיראה יש לא לשמה או שיראה לשמה בגין אורה ושליט. את זה צריכים ללמוד.

שאלה: אנחנו לומדים שדרך האדם בניגוד לכל הבריות שהוא צריך לעבור את כל התהליך הזה בצורה הכרתית. מה זאת אומרת בצורה הכרתית?

כל החיות, דומם, צומח, חי, כולל בני אדם שנמצאים בדרגת החי, כולם מכוונים על ידי כוח אחד, שהוא או יותר טוב או יותר גרוע. ועל ידי זה הם משתדלים לפי השכל, הרגש והתכונות שלהם הם בוחרים את הקו שלהם בחיים. כל פעם יותר להרוויח ופחות להזיק לעצמם.

זו התנהגות נורמאלית לגמרי לכולם וכך אנחנו עושים. לחיות זה ברור. גם לאנשים זה פחות או יותר ברור. אם היינו יכולים לדעת את חוקי הטבע יותר" אני מדבר על בני אדם רגילים, אז היינו עושים בינינו כאלו רשת יחסים על ידי משטרה, מערכת משפט וכן הלאה, היינו מסדרים את החברה האנושית בצרוה נורמאלית, מה שאנחנו מתעלים מעל לחיות, הכול היה מאורן ומסודר על ידי חוקים שאנחנו יכולים להוסיף על עצמנו ולחיות בשקט, בסדר.

אבל אנחנו לא מסוגלים, כי יצר הרע שלנו הוא כל הזמן גדל ולכל אחד ובכולם יחד. ואז כל אחד מרגיש את עצמו צודק, ויצר הרע גדול, ואף אחד לא מרגיש את השני. רק מרגיש את עצמו וצדקות שלו.

ולכן אנחנו נמצאים במצב שאנחנו צריכים להבין שיש דרגה שנקראת "דרגת חי" שבדרגה הזאת אנחנו קיימים, ואז יש לנו כל מיני מוטיבציות, איך לסדר את עצמנו.

ולמעלה מזה יש דרגה כבר שהיא מקשרת אותנו עם הבורא שהיא נקראת ש"לא לשמה". זאת אומרת, שאנחנו עובדים עם הרצון לקבל כדי להגיע לבורא עם הרצון לקבל שיש לי. ויש בדרגה הזאת דתות, אמונות, כל מיני מגלי עתידות, כל מיני פילוסופיות , ומיסטיקות וכן הלאה.

והגבוה מכולם זה שאדם מתחיל להשתוקק לבורא. והדרגה הזאת שהוא כבר מתחיל להשתוקק לבורא היא מתחלקת לדרגה גשמית, בהמית ודרגה של לא לשמה. ולא לשמה, הוא כבר יודע שכדי להגיע לבורא הוא צריך להיות בכוח השפעה, אבל הוא לא יכול. מה אני אעשה? לא יכול. אבל זאת גם כבר דרגה טובה שקושרת אותו עם הבורא. הוא יודע שהוא לא מסוגל והוא מבקש מהבורא שיעלה אותו לדרגה כזאת שיהיה דומה לבורא.

ולהידמות לבורא זה לא לדרוש שום דבר לעצמו קודם כל, שנקרא אצלנו צמצום א', ואז מרגע זה והלאה הוא יתפתח עוד יותר בהשפעה בלהידמות לבורא. כך אנחנו מתכוונים לצאת.

שאלה: איפה בדרך הזאת אנחנו מצרפים את הידע, הצורה הכרתית היא בדעת?

הצורה ההכרתית היא בדעת. אנחנו אף פעם לא יכולים לייצב את המצב, המצב חייב להתייצב בהרגשה. אני אתן לך דוגמה, אתה מדען, אתה חכם, ואתה יכול להבין שכאשר אני לומד חכמת הקבלה, אני לא יכול לגשת אליה רק עם השכל, זה פשוט לא נתפס.

חכמת הקבלה נמצאת במימד שהשכל שלנו לא תופס, משהו לא מסתדר ואנחנו בעצמנו לא יכולים להגיד למה זה כך, אבל ברגע שאנחנו מוסיפים לשכל שלנו את תכונת ההשפעה, אפילו הקטנה ביותר, שמגיעה לנו על ידי המאור המחזיר למוטב שמאיר עלינו, זה כבר מובן, אני כבר מרגיש את זה.

אני קודם מרגיש ואחר כך אני מבין, רק בצורה כזאת באה ההשגה הרוחנית. כי הרצון לקבל חייב להיות מתוכנת, מסודר, מורכב מכל מיני קשרים פנימיים כאלו שבמיקרופרוססור הפנימי שלי אני פתאום ארגיש שחכמת הקבלה מדברת דברים הגיוניים ולא שטויות ולא משהו מוזר.

העיקר בשבילנו זה למצוא קשרים בין הרצונות שלנו, שהקשרים האלה יהיו על מנת להשפיע, שיזוזו קצת מהמקום שלהם ויתנו איזה סטייה לכיוון ההשפעה. ואז במידה שהם יסתובבו לכיוון השפעה, אני אתחיל כבר להבין, זאת אומרת קודם באה ההרגשה. ואנחנו רואים שאנחנו קוראים וקוראים מאמר חמש פעמים, אפילו עשר פעמים עד שנעשה בי "קליק", וממה הוא נעשה? לא מזה שאני נעשה יותר חכם, אלא שהרגשות שלי פתאום התקשרו בצורה החדשה, יש איזה קשר ביניהם, קומוניקציה כזאת שעכשיו אני מרגיש וגם מבין. כך זה עובד.

תלמיד: זה לא מובן אבל תודה.

לך זה לא מובן? אתה לא מרגיש איך אתה תופס חומר?

תלמיד: תיאורטית זה מובן, אבל כל עוד בן אדם לא עובר את זה, זה נשאר לא מובן.

נכון. למשל אם לא מובן לך איזה מאמר, תקרא אותו עשר פעם, עשרים פעם ותקרא רק אותו. בסבלנות תקרא ותקרא, וכל פעם תשתדל אולי לקרוא בסגנון חדש, בהתחלה עם עיפרון ונייר, אחר כך תסדר את המילים במחשב, תעשה כל מיני דברים. כך אני עובד על הטקסטים. אני מקלקל את המקור ואז חוזר אליו בחזרה דרך סיבוב גדול.

תלמיד: איך קוראים למה שאנחנו צריכים לעבור?

לזה קוראים "יגיעה". אני רוצה להתקשר לבעל הטקסט ולהרגיש אותו, להבין אותו להיכנס לשכל שלו, לרגש שלו. כך אני רוצה.

אני זוכר שכך הרב"ש היה יושב לפניי, "תראה מה שהוא כותב", "מה שאין כן בזמן שעוסק שלא לשמה, אז המעשה הטוב הוא לא עושה לשם ה'". עוד פעם, "מה שאין כן בזמן שעוסק שלא לשמה, אז המעשה הטוב הוא לא עושה לשם ה'". זאת אומרת הוא עושה מעשה טוב לפי מה שאומרים לנו מקובלים, אבל לא עושה את זה לשם ה' וזה נקרא שלא לשמה. זאת אומרת אני כבר סיבבתי את המשפט וקראתי אותו בצורה הפוכה. עכשיו בוא נתחיל אותו מאמצע, "מעשה הטוב הוא לא עושה לשם ה' וזה נקרא שלא לשמה. ואז בזמן שעוסק בכזה מעשה, זה נקרא "לא לשמה", וכולי.

זאת אומרת תסובב את הטקסט, תשתדל להחיות אותו, ללעוס אותו, ואתה תראה כמה שזה מועיל. אתה חייב לקרב אותו, הוא חייב להיכנס אליך כדי שאתה תלעס אותו, ממש תלעס אותו ותבלע, ותראה איך שזה עובד. ורצוי לקרוא מאה ומאה ואחת פעם. כתוב ש"לא דומה מי שקרא מאה פעם למי שקרא מאה ואחת פעם", בצורה כזאת אתם תראו מה שקורה. תצליח.

שאלה: המדרגה "שלא לשמה" היא מדרגה גבוה מאוד, אם כך זה נכון להגיד שהיא מדרגה גבוה מאוד וכשאנחנו מכוונים אליה אנחנו מגיעים ל"לשמה"?

כן. כך מקובלים אומרים, וכך רב"ש היה אומר, ככל שאנחנו חושבים שהמדרגה לשמה היא מדרגה גדולה, המדרגה שלא לשמה שהיא קודמת למדרגת לשמה, היא גדולה בהרבה בהשוואה למה שאנחנו יכולים לתאר.

שאלה: להגיע ללשמה זה אותו דבר כמו להגיד שהכול זה הוא, או שזה שני מצבים שונים?

לא. זה שאנחנו משתדלים להגיע ללא לשמה וללשמה, בזה אנחנו מתכוונים להגיע למגע עם הכוח העליון שאין עוד מלבדו טוב ומיטיב, ורק אליו אנחנו רוצים להגיע כי אין למי עוד, רק אליו. לכן גם בלא לשמה ששם אנחנו בינתיים נמצאים וגם בלשמה שלזה אנחנו רוצים להגיע, בכל זאת המטרה היא הבורא, כוח אחד יחיד ומיוחד.

שאלה: תיארנו עכשיו כזה מצב שהאדם עובד בצורה מדוקדקת עם המאמר. מה ההבדל בין העבודה הזאת לבין הקריאה בעשירייה?

טובה בהרבה העבודה בעשירייה, שאתם יחד תתחילו לעבור על המאמר וכל אחד יגיד משהו, מה שחשוב לו, מה שלא חשוב, ככה וככה אבל לעניין, כך אתם תבררו את תוכן המאמר וזה יפעל עליכם הכי חזק, בצורה האופטימאלית מפני שיחד כולכם אתם מבררים, אתם מפעילים בזה כוח אחד. כשאתם יושבים יחד על המאמר הבורא נמצא ביניכם, ובלימוד, בבירור, אתם מעוררים אותו.

שאלה: יוצא מהמאמר שבלא לשמה יותר חשוב לשייך שהבורא עשה את הפעולה ולא אני, מאשר שלהשפיע לו באמת עם מסך ואור חוזר בלשמה.

אתה תקרא עוד כמה פעמים את המאמר, מה שאתה אומר הוא גם אומר, ואחר כך בכל זאת הוא מסביר למה לא לשמה זה רק מדרגה ללשמה. מה אתה צריך להוסיף ללא לשמה כדי לא לקלקל את הלא לשמה אלא להגיע לדרגת לשמה. אתה שואל נכון, אבל מתוך זה תשאל, איך אני מוסיף ללא לשמה עוד איזו תוספת ומגיע ללשמה, ואני לא מקלקל מה שהיה לי בלא לשמה.

תשאל את זה ותשתדל למצוא תשובה. אתה חייב להגיע ללשמה. החובה שלנו להגיע ללשמה. לא לשמה זה לא על מנת להשפיע, השפעה באמת זה לשמה.

שאלה: מה הבדל בין לעשות את הדבר הנכון אבל בלי הכוונה הנכונה, ללעשות את הדבר הנכון ללא הכוונה הנכונה אבל זה בכוונה ללהיות בלשמה. זה כאילו מדרגה שונה לא?

לא מדויק. אם אתה מתכוון להגיע ללשמה זה כבר כוונה נכונה.

תלמיד: נכון.

אז איך אתה סותר את עצמך?

תלמיד: אני קורא במאמר, וזה כביכול אומר לא לשמה אבל בכוונה ללשמה. אז איך מסתדרת הסתירה הזאת?

לא, אתה תקרא שוב ותסדר את זה. ודאי שנמצאים במצב לא לשמה ורוצים להגיע ללשמה, ושוב נופלים ללא לשמה ושוב עולים ללשמה, כל פעם בהבחנות חדשות, אחרות.

תלמיד: אבל אי אפשר להיות בלא לשמה אם זה לא בכוונה ללשמה?

אי אפשר להיות בלשמה אם הכוונה לא לשמה.

שאלה: ענית לגבי לימוד ביחד של מאמר, שכשלומדים אותו יחד אז אנחנו ביחד נכנסים ואז הוא פועל עלינו. איך להוציא מקסימום כוח מעבודה משותפת על המקורות?

אתם צריכים להיות בהתחברות כשאתם קוראים מאמר, להרגיש שאתם מחזיקים את הבורא איתכם במידת ההתקשרות ביניכם. וודאי שיהיו מצבים הפוכים כמו שכתוב בזוהר, שתרצו להרוג זה את זה ולקלל זה את זה, וזה בכוונה, כי הבורא חייב להעלות את רמת האגו שלכם, ואתם תעבדו כדי עוד יותר להתחבר. הכי טוב זה בלימוד מאמרים. ספר "שמעתי" זה המפתח.

תלמיד: אז פשוט לקבוע זמנים שבהם קוראים, קצת מסבירים, ולהיות בתהליך הזה כל הזמן.

כן. לכן לא יכולתי להחזיק את ספר שמעתי לעצמי. אמנם בטוח שאם רב"ש היה חי, כל עוד הוא חי הוא לא היה נותן לי לפרסם אותו. אבל כשכבר נפטר לחיי העולם הבא אז חשבתי שיהיה מה שיהיה ואני אפרסם.

שאלה: אם אין לי התגברות ביגיעה בתוך העשירייה, האם זה הסימן שאין עבודה בכלל?

תמשיך ככל שאתה יכול עוד ועוד, העיקר לא לעצור, ואז התוצאה תבוא.

תלמיד: מתוך זה נובע שעלינו להתעלות מעל הטבע שלנו, מעל השכל?

עלינו לתת יגיעה, ולאן שהיא תביא כל אחד ואחד זה כבר [...].

תלמיד: יגיעה תמיד אמורה להיות בהתגברות?

בהתגברות בחיבור יתר מקודם.

תלמיד: זאת אומרת אנחנו עולים מעל השכל ומתוך זה נובע שאנחנו תמיד צריכים לתאר לעצמנו שהבורא ממלא את כל המציאות, לזה צריכים להגיע.

למה אתה מסביר לי את הדברים האלה?

תלמיד: אני שואל.

זו לא שאלה, כי אתה קורא משהו. תעשה מה שאמרתי לך, כי אתה מתחיל לסובב את המילים ומתבלבל בהן. צריכים לשמוע מה שאנחנו אומרים ולבצע וכמה שפחות לעשות בהם שינויים.

קריין: נקרא מתוך מאמר של רב"ש "שלום אחר מחלוקת יותר חשוב משאין מחלוקת כלל".

"ולכן צריכים לדעת, שמדרגת "שלא לשמה" היא מדרגה חשובה מאוד, ואין לנו שכל להעריך את חשיבות של תו"מ שלא לשמה. ואאמו"ר זצ"ל אמר "עד כמה שהאדם מבין להחשיב את העבודה דלשמה, שהיא עבודה חשובה, הוא צריך לדעת, אפילו השלא לשמה עוד יותר חשוב מהלשמה, שאדם נתן שיעור לחשיבותה. כי אין האדם מוכשר להעריך את החשיבות של קיום תו"מ אפילו שלא לשמה. אבל בטח ששלימות קיום של תו"מ צריך להיות לשמה".

תלמיד: הכוונה שלי הייתה שעבודת האדם באופן קבוע היא להיות ביגיעה ובהתגברות בכל מעשה שהוא עושה בתוך העשירייה.

כן, זה בטוח נכון. קודם לא הבנתי.

שאלה: אמרת להתאמץ בקריאת המאמרים פעמים רבות. אם אני מתעניין במאמרים ואוהב לקרוא ולעבוד בזה, האם זה נחשב עדיין ליגיעה?

כן, זו ודאי יגיעה. אני ממליץ לקרוא כל מאמר לפחות חמש פעמים, ולא סתם ממסך המחשב, אלא תדפיסו את המאמר או תקראו מהספר ותנסו לעשות כל מיני תיקונים, אולי להוסיף מילים או למחוק. בקיצור להשתדל לעבוד עם הטקסט כביכול שאתם לועסים אותו, אבל בסופו של דבר אתם חוזרים למקור.

שאלה: האם העבודה בלמעלה מהדעת נמשכת גם בלשמה?

למעלה מהדעת ולשמה זה אותו הדבר.

שאלה: מה התפילה הנכונה בלא לשמה, ומה התפילה הנכונה בלשמה, האם יש הבדל?

בתפילה יש הבדל. ככל שהתפילה היא מדרגה נמוכה יותר, קטנה יותר, היא יותר מועילה. כמו בעולם הזה, אם תינוק צועק, אנחנו מיד ניגשים לראות מה קורה לו. אם צועק ילד קטן כבר לא כל כך, כי הם צועקים אם חסר להם משהו. אבל אם מגיעה צעקה מאדם מבוגר, גדול, אז כבר כולם שמים לב, מה קורה לו. זאת אומרת יש ויש. גם בזמן הקטנות ביותר, וגם בזמן הגדלות ביותר, שם הבירורים הגדולים. רק בקטנות ביותר הבירורים על ההורים. ובגדלות הבירורים הם כבר על הבורא.

שאלה: איך לחייב את הבורא, איך להפוך אותו לחייב?

איך להפוך את הבורא לחייב? אני חושב שצריכים לעשות אחרת, שהבורא לא יהיה חייב, אלא האדם יהיה חייב. נשים מסובבות את הדברים בצורה ערמומית.

תלמידה: יש את המשל שבאים האורחים, ובשביל מי הוא עושה את זה? בשבילם ואז זה מחייב אותם. אז איך לעשות בשביל הבורא?

אנחנו לא רוצים שהבורא יהיה חייב, כי זה לא יהיה בעל מנת להשפיע, זה יהיה בעל מנת לקבל.

שאלה: המאמר מסתיים "והאמת, שהכול עשה השם ית', אבל אי אפשר להשיג להשגחה פרטית, מטרם שמשיגים את הענין שכר ועונש." מה זה השגחה פרטית?

השגחה פרטית זה שהבורא מטפל באדם, כנראה, בואו נעשה את זה לפי השכל שלנו. כשהבורא מטפל באדם בצורה פרטית, שהוא ממש מוביל אותו לדבקות.

שאלה: ומה המשמעות של שכר ועונש?

המשמעות של שכר ועונש לעניינינו ובכלל, זה שלפי היגיעה התמורה.

שאלה: איך יכול להיות שאפשר להיות גם בשותפות עם הבורא, גם בתלות מוחלטת בבורא, וגם בהיפוך מוחלט מהבורא?

אני רוצה להיות קשור עם הבורא באופן קבוע, כל הזמן, ואז אני רוצה רק דבר אחד, בכל צורה וצורה שלא תהיה לדעת איך אני מתקשר לבורא, ושאני אוכל כל פעם לפקח על זה, ולשנות את זה.

שאלה: לא ברור מה הופך את לשמה לבחירה. כיצד האדם הוא הגורם ללשמה אם הבורא הוא העושה את כל המעשים?

כן, אבל זה ניתן לנו על ידי כך שאנחנו משנים את היחס שלנו מעל מנת לקבל, לעל מנת להשפיע, וכל פעם קצת יותר ויותר, להתקרב לבורא. בזה אנחנו בעצם מזמינים שינויים בהשגחת הבורא עלינו. זה מה שניתן לנו לעשות. אנחנו לא משנים את הכוח העליון, אנחנו לא משנים שום דבר במעשה בראשית. אלא רק את היחס שלנו כלפי ההשגחה העליונה, וזה בעצם מה שקורה. אני מגלה לעצמי את המציאות, אבל המציאות עצמה היא מציאות קבועה.

שאלה: מדוע קל יותר לייחס את כל הפעולות לבורא דווקא בזמן של לא לשמה?

במצב של לא לשמה אתה לא נמצא כביכול מחויב. אלא מה שקורה, אתה אומר "זה הבורא", גם לרע גם לטוב, כביכול הכול פועל לאותו כיוון. מה שאינו כן בלשמה, אז אתה נעשה כביכול אחראי על זה שבמידה הזאת אתה כן מחייב את הבורא, מחייב אותו.

שאלה: האם אני מבין נכון שכשאני אומר אני בעצמי, אז הדין הוא רק כלפי, אבל מצד שני אני לא שולט בעצם בכלום, ולא עושה כלום?

על כל השאלות שהיו עד כה הייתי אומר רק דבר אחד, שום שאלה לא יכולה להיפתר בצורה נכונה אם אתם לא מתקשרות בעשירייה. ולכן כל מה שאתן שואלות, כאילו אתן חושבות שאתן יכולות אחר כך לממש את השאלות האלה בחיים שלכן, כלום לא יצא. זה שקר, אני ממש לא יודע איך להגיד את זה. יש לכן בינתיים פשוט בלבול גדול, לפי השאלות שאני שומע.

אתן חושבות שאתן יכולות לעשות את זה, כל אחת ואחת, וזה לא יקרה, חבל על המאמצים. אם אתן לא מתחברות, אם אתם לא מבררות בחיבור ביניכן איך אתן צריכות להתייחס ביניכן כדי לבנות את דמות הבורא.

מה זה דמות הבורא? אתן יכולות לדמיין מי זה הבורא? תבנו כאלה יחסים ביניכן, ואז תראו האם מה שאתן בונות פתאום מחייה, ופתאום מאיר את מה שבניתן. פתאום יש מתוך מה שבניתן, איזו הארה, איזו תחילת חיים חדשים. אם אתן לא עושות את זה כך, חבל על הזמן, כלום לא יצא. רק על ידי זה שתבנו את הבורא ביניכן, פשוט מאוד, ואז תצליחו. חוכמת הקבלה היא חוכמה פרקטית, וכולה מתבצעת בקשר הנכון בין בני האדם.

שאלה: שמעתי שאמרת שהבורא מתחשב רק במאמצים ולא בתוצאות. האם זה מספיק לבורא אם האדם מנסה הכול בשביל לבטל עצמו לפני הקבוצה אבל עדיין לא מצליח?

אנחנו צריכים לספור את היגיעה ולא את התוצאה, התוצאה תלויה בבורא, והיגיעה תלויה בנו. אנחנו מלמטה נותנים יגיעה, מה שנקרא "העלאת מ"ן" ,והבורא מלמעלה למטה, כנגד זה נותן את האור שלו. ואז אני לא צריך לחשוב על התשובה שלו, אני צריך את התשובה שלו רק כדי לדעת איך לכוון אותי לחיבור בינינו עוד יותר. כדי עוד יותר לייצב את דמות הבורא בינינו.

תנסו לחשוב איך בקשר בינינו אנו מייצבים את דמות הבורא, זה דבר מאוד מאוד מיוחד הוא מאוד מעניין, ומאוד יצירתי. אפשר לשתף בו את כולם, ואז כשנייצב את דמות הבורא בינינו, אנחנו באמת נתחיל ללמוד מה זה נקרא קבלה מעשית.

מה זאת קבלה מעשית? כשאנחנו בפועל עושים את מה שכתוב, הבורא אומר "אתם עשיתם אותי" ,כי הבורא לא קיים, זה נקרא "בוא וראה". מה אנו יכולים לעשות מהרצונות שלנו, מהמחשבות, מהתשוקות והדחיות? האם אנחנו יכולים מכל הדברים האלה לבנות את דמות הבורא?

ואם אנחנו מתעסקים בזה, ואפילו שלא הולך לנו, זה גם נקרא "עבודת הקודש", ועל זה אנחנו צריכים לעבוד. רק לא לעשות פסלים, זה הכול חיבור בין הרצונות שלנו, וכשכולנו מכוונים על מנת להשפיע זה אל זה, זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'".

שאלה: מה משמעות הסיבה השקרית שמסדר הבורא כמו האורחים שבאים?

כדי שנראה עד כמה אנחנו עוד לא נמצאים בהשפעת האור, עוד לא מתכוונים לעל מנת להשפיע, כמה אנחנו עוד לא רוחניים. לכן אנחנו רואים שבמקום הבורא, במקום החברים אנחנו מכוונים לאורחים, או מה יגידו עלינו האנשים וכן הלאה.

אם אנחנו רוצים להיכנס באמת לחוכמת הקבלה אנחנו צריכים לשים בצד את כל הטענות האלה שיכולות להגיע אלינו מהעולם החיצון. זה העולם החיצון, לא לשים לב אליו. כלומר, כן כלפי הילדים, כלפי המשפחה, אבל לי אישית זה לגמרי לא נוגע.

אני אומר לכם, כמו שהחלטתי לפני הרבה שנים עד היום הזה וכמה שנשאר לי, רק לכיוון אחד.

שאלה: אם אני עושה עבודה ודורש שכר, אבל דורש שהחברים יקבלו את השכר הזה, האם זה לשמה?

כן. לא חברים אלא קבוצה, שלא יהיה איזה חבר מסוים, החבר הזה כן וההוא לא, אלא הקבוצה.

שאלה: למה רב"ש התנגד לזה שתפרסם את מאמרי "שמעתי"?

הוא לא רצה בכלל להוציא אותם. בוא נגיד כך, רב"ש לא פרסם כלום, הוא רק כתב מאמרים, במשך נניח 10 השנים האחרונות שלו, כשהבאתי לו אנשים ללמוד אז הוא התחיל לכתוב ואני הייתי לוקח את מה שהוא כתב, בהתחלה בכתב יד ואחר כך במכונת כתיבה רגילה מכנית, אחר כך חשמלית, הייתי משכפל את מה שהוא כתב, או הדפיס ומחלק את זה בין כל התלמידים, יותר מזה לא.

קבלתי ממנו כל מיני כתבים, עד היום יש לי עוד כאלה שלא פורסמו. רק את מאמרי "שמעתי" פרסמתי כי ראיתי בכל זאת כמה זה קרוב לו, הוא כתב מזה שאבא שלו דיבר, לכן אחרי שהוא נפטר החלטתי שאני לא יכול להשאיר את זה, כאילו שאני קובר אותם, אני לא יכול לעשות את זה, אני חייב לפרסם את זה לעולם, ואז נתתי לכל התלמידים של הרב"ש את המקור שישכפלו בצורה כזו שיוכלו גם ללמוד.

לא הרגשתי שאני יכול להיות אחראי על זה שהדברים האלה לא ייצאו לאוויר העולם. רב"ש בכל זאת היה שייך לדור הקודם ואתם כבר שייכים לדור הנוכחי לכן הייתי חייב להיות כגשר מהמצב הקודם למצב הנוכחי ולכן עשיתי.

שאלה: למה רב"ש בעצם התנגד לפרסם?

הוא התנגד לפרסם אפילו את המאמרים שלו. הוא הסכים רק כלפי התלמידים, אבל לא לעשות מזה ספר נניח. יש לו עוד הרבה כתבים והם עוד לא יצאו לאור.

שאלה: אבל למה?

המקובל רואה את מצב העולם ורואה שלא תמיד טוב שיידעו את הכול, כי לא יכולים לקבל את זה נכון, לא יבינו, יתבלבלו.

שאלה: מה ההבדל בין לבקש ולדרוש מהבורא?

זה כמו בחיים שלנו, תלוי ביחסים, בקרבה ובנחיצות שיש לנו כלפי הבורא.

שאלה: במשך היום הנשים מקבלות שאלת סדנה וקטעים עם שאלות מדברי הרב, האם נכון לשנות, לקרוא וללעוס את מאמרי "שמעתי" כמו שאתה ממליץ בשבועות האחרונים?

למה לא? אני חושב שזה כדאי, תעשו גם את זה וגם את זה ככל האפשר, העיקר כל הזמן לחיות את זה, ללעוס ולבלוע.

שאלה: מתי האדם ראוי לקבל את האמת, והאם במילה "אדם" המשמעות היא עשירייה מחוברת?

כן, אדם זה לא אחד, "אדם" זה נקרא שאנשים מחוברים ביניהם כדי להיות כאיש אחד בלב אחד, ואז הם חוזרים לדמות אדם.

שאלה: אז מתי הם ראויים לקבל את האמת?

כשיתחברו כך, אז האור הפנימי שיתגלה בהם זה נקרא "אמת".

(סוף השיעור)