שיעור 12.01.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש - א. עמ' 11. מאמר "מטרת החברה - א"

קריין: "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 11, מאמר "מטרת החברה – א'".

אני מבקש, אנחנו לומדים ואנחנו מבצעים. אנחנו מתארים לעצמנו בפועל איך זה קורה. זו העבודה הרוחנית במעשה, שאנחנו רוצים לבצע כדי לגלות את הבורא, כדי לגרום לו נחת רוח, זה מה שאנחנו עושים עכשיו במקום.

אז את מה שהוא אומר, אני בכל הלב והנפש, עד כמה שרק אפשר רוצה מאד לקיים את מה שאני שומע ואת מה שאני רואה שכתוב.

מטרת החברה - א'

"אנחנו נתאספנו כאן, לתת יסוד על בנין חברה, לכל אלה המעונינים ללכת בדרכו ובשיטתו של בעל הסולם זצ"ל, שהיא הדרך, איך לעלות במעלות האדם ולא להשאר בבחינת בהמה, כמו שאמרו חז"ל (יבמות, דף ס"א, ע"א) על פסוק "ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העכו"ם קרויין אדם", שזהו מאמר של רשב"י.

ובכדי להבין מעלת האדם, נביא כאן מאמר חז"ל (ברכות, דף ו', ע"ב) על פסוק (קהלת, י"ב) "סוף דבר הכל נשמע, את אלקים ירא, ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם". ושואלת הגמרא: "מאי כי זה כל האדם. אמר רבי אלעזר, אמר הקב"ה, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, שפירושו, שכל העולם לא נברא אלא בשביל יראת ה'".

וצריכים להבין מה זה "יראת ה'", שמשמע, שזוהי הסיבה שבשבילה נברא העולם. וידוע מכל מאמרי חז"ל, שסיבת הבריאה היתה להטיב לנבראיו. היינו, שהקב"ה רצה להנות להנבראים, שירגישו את עצמם מאושרים בעולם. וכאן אמרו חז"ל על הפסוק "כי זה כל האדם", שסיבת הבריאה היא "יראת ה'".

אבל לפי מה שמבואר בספר "מתן תורה", שכתוב שם, שהסיבה, מה שהנבראים לא מקבלים את הטוב והעונג, אף על פי שזוהי סיבת הבריאה, הוא מטעם שינוי צורה בין הבורא להנבראים. שהבורא הוא המשפיע, והנבראים הם המקבלים. והיות שיש כלל, שהענפים מתדמים לשורשם, שמהם נולדו הענפים.

והיות שדברי קבלה אינו נוהג בהשורש שלנו, היינו שהבורא אינו חס ושלום בעל חסרון, שיצטרך לקבל משהו למלאות חסרונו. לכן כשהאדם צריך להיות מקבל, הוא מרגיש אי נעימות. לכן כל אדם מתבייש לאכול לחם חסד.

ולתקן את זה היה צריך לברוא העולם. ש"העולם" פירוש בחינת העלם, שהטוב והעונג מוכרח להיות נעלם. בשביל מה. התשובה היא, בשביל יראה. היינו, שהאדם יהיה לו יראה, לשמש עם הכלי קבלה שלו, הנקראת "אהבה עצמית".

שפירוש, שהאדם ימנע את עצמו מלקבל תענוג מטעם שהוא חושק להם, ושיהיה לו כח התגברות על התאוה, למה שהוא מתאוה.

אלא יקבל תענוגים, מה שיצמח מזה נחת רוח להבורא. שפירושו, שהנברא רוצה להשפיע להבורא. ויהיה לו יראה מה', היינו לקבל לתועלת עצמו. מטעם, שזה הקבלת התענוג, שהאדם מקבל לתועלת עצמו, מרחיקה אותו מלהדבק בהבורא.

אי לזאת, בזמן שהאדם עושה איזו מצוה ממצות ה', צריך לכוון, שהמצוה הזאת יביא לו מחשבות טהורות, שירצה להשפיע לה', בזה שמקיים את מצות ה'. כמו שאמרו חז"ל "רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות".

לכן אנחנו מתאספים כאן, ליסד חברה, שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת".

ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תשרה בינינו".

ואף על פי שעוד לא הגענו לידי המטרה, אבל יש בנו הרצון להגיע להמטרה. גם זה צריך להיות חשוב אצלנו, אף על פי שאנחנו עוד נמצאים בתחילת הדרך. אבל אנחנו מקווים שנגיע להמטרה הנעלה."

שאלה: בקבוצה הצעירה, התחלנו ללמוד את המאמרים של הרב"ש, כיוון שאנשים נכנסו לעשיריות, כי הם שמעו את ההצעה שלך שצריך להתחיל מזה. היום אנחנו קוראים באופן מפתיע את המאמר הראשון, וגם לגבי המאמר הבא שנקרא, איך הקבוצה צריכה להתכונן לקריאת מאמרי רב"ש?

אתם כבר יודעים את כל מה שצריך להוסיף כאן.

"אנחנו נתאספנו כאן," בשביל מה? "לתת יסוד על בנין חברה," למי? לכל אלה המעונינים ללכת בדרכו ובשיטתו של בעל הסולם (זצ"ל)", למה? "שהיא הדרך, איך לעלות במעלות האדם", מה זה נקרא "אדם" במעלות שלו, "ולא להשאר בבחינת בהמה,". מה זה בהמה? להבין אם אנחנו אדם או בהמה, "כמו שאמרו חז"ל (יבמות, דף ס"א, ע"א) על פסוק "ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העכו"ם קרויין אדם", שזהו מאמר של רשב"י."

למה הוא מתכוון? שיש ענין של בהמה ויש ענין של אדם. שבהמה זה מי שחושב על הקיום הגשמי שלו בעולם הזה, עם כל מה שהוא רואה ויכול להשיג כאן. ואדם נקרא הדומה לבורא, שהוא רוצה לעשות מעצמו דמות הדומה לבורא, אז הוא ייקרא לפי זה "אדם".

"ובכדי להבין מעלת האדם, נביא כאן מאמר חז"ל (ברכות, דף ו', ע"ב) על פסוק (קהלת, י"ב) "סוף דבר הכל נשמע," זאת אומרת, מהו באמת הסוף שאליו האדם צריך לשאוף, "את אלקים ירא, ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם"." זאת אומרת אין לנו יותר, אלא לראות את א-לוהים ולשמור את המצוות שלו. "ושואלת הגמרא: "מאי כי זה כל האדם. אמר רבי אלעזר, אמר הקב"ה, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה," מה זה בשביל זה? "שפירושו, שכל העולם לא נברא אלא בשביל יראת ה'"." עוד פעם השאלה, מה זה יראת ה'? בשביל להיות אדם אני כבר מבין את מה שהוא אמר, אבל זה כבר משהו אחר, לא ברור.

"וצריכים להבין מה זה "יראת ה'", שמשמע, שזוהי הסיבה שבשבילה נברא העולם. וידוע מכל מאמרי חז"ל, שסיבת הבריאה היתה להטיב לנבראיו." זאת אומרת שהבורא רוצה להיטיב לנבראים. אז מה קורה כאן? אנחנו לא רואים את זה. "היינו, שהקב"ה רצה להנות להנבראים, שירגישו את עצמם מאושרים בעולם. וכאן אמרו חז"ל על הפסוק "כי זה כל האדם", שסיבת הבריאה היא "יראת ה'". אז כאילו זה כדי לתת לנו תענוגים או לתת לנו אפילו את יראת ה? האם אנחנו ניהנה מיראת ה', אם הוא ייתן לנו? זה כבר משהו אחר, יש לנו כאן כבר שתי מטרות.

"אבל לפי מה שמבואר בספר "מתן תורה", שכתוב שם, שהסיבה, מה שהנבראים לא מקבלים את הטוב והעונג, אף על פי שזוהי סיבת הבריאה," זאת אומרת יש כאן תנאי כנראה, "הוא מטעם שינוי צורה בין הבורא להנבראים.", ולכן הם לא יכולים לקבל את מה שהוא הכין להם. "שהבורא הוא המשפיע, והנבראים הם המקבלים. והיות שיש כלל, שהענפים מתדמים לשורשם, שמהם נולדו הענפים."

אז האם אנחנו דומים או לא דומים, הבורא הוא השורש שלנו או לא? כנראה שלא, אם אנחנו הפוכים ממנו.

"והיות שדברי קבלה אינו נוהג בהשורש שלנו," בבורא, "היינו שהבורא אינו חס ושלום בעל חסרון, שיצטרך לקבל משהו למלאות חסרונו. לכן כשהאדם צריך להיות מקבל, הוא מרגיש אי נעימות. לכן כל אדם מתבייש לאכול לחם חסד."

כביכול יש לנו את זה במשהו ביסוד שלנו, אבל זה לא בדיוק כמו שכאן כתוב. אצלנו הבושה היא כנגד הגאווה שלנו, היא לא בושה מכך שאני לא דומה לבורא. זה לא אכפת לי, אני בכלל לא מרגיש אותו ולא משווה את עצמי אליו. אצלי הבושה היא אחרת, יש לי גאווה, האגו שלי, ואני מרגיש את הבושה כפגם באגו. זה משהו אחר לגמרי מבושה ברוחניות.

"ולתקן את זה היה צריך לברוא העולם. ש"העולם" פירוש בחינת העלם, שהטוב והעונג מוכרח להיות נעלם." הטוב והעונג האמתי, שזה דווקא מגיע מהשפעה, מאהבה, שאנחנו לא יודעים מה זה בכלל. "בשביל מה. התשובה היא, בשביל יראה. היינו, שהאדם יהיה לו יראה, לשמש עם הכלי קבלה שלו, הנקראת "אהבה עצמית"." שהוא יפחד, שהוא יתרחק מהקבלה העצמית שלו.

"שפירוש, שהאדם ימנע את עצמו מלקבל תענוג מטעם שהוא חושק להם, ושיהיה לו כח התגברות על התאוה, למה שהוא מתאוה." זאת אומרת שאנחנו נהיה לפחות בעלי הבית על לקבל או ל לקבל. לא על לרצות או לא לרצות, אלא לממש או לא לממש את הרצון שלנו. כי הכלי הכי רוחני הוא מאוד משתוקק בכל האגו הגדול שלו שנמצא בו בפנים, ה"פרעה" הזה. הוא לא נעלם, הוא מאוד רוצה לבלוע את כל המציאות, כולל את הבורא, כולל את הקליפות, כולל את הכול, אבל יחד עם זה, למעלה מזה, יש לו צמצום ומסך.

"אלא יקבל תענוגים, מה שיצמח מזה נחת רוח להבורא." זאת אומרת לאחר הצמצום המסך, והאור החוזר, שהוא בצורה כזאת מוכן לקבל תענוגים. "שפירושו, שהנברא רוצה להשפיע להבורא. ויהיה לו יראה מה', היינו לקבל לתועלת עצמו." הוא מפחד לקבל לעצמו. "מטעם, שזה קבלת התענוג, שהאדם מקבל לתועלת עצמו, מרחיקה אותו מלהדבק בהבורא." שיהיה לו מזה פחד. שהוא יקבל ממש צמרמורת בזה שהוא יראה שיש משהו שיכול להרחיק אותו מהבורא. להרגשה כזאת בעצמות, בעצבים, אנחנו צריכים להגיע.

"אי לזאת, בזמן שהאדם עושה איזו מצוה ממצות ה'," זאת אומרת בהתקרבות לבורא, זה כל המצוות, "צריך לכוון, שהמצוה הזאת יביא לו מחשבות טהורות, שירצה להשפיע לה', בזה שמקיים את מצות ה'. כמו שאמרו חז"ל "רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות"."

זאת אומרת שדווקא על ידי אור התורה, שאנחנו מקיימים את המצוות, אז מזה אנחנו עושים נחת רוח לבורא. מה זה נקרא? שאנחנו מתקנים את תרי"ג הרצונות שלנו בעל מנת להשפיע, ואז כל רצון ורצון מקרב אותנו לבורא.

"לכן אנחנו מתאספים כאן," חוזר על "למה נתאספנו" כמו שהתחיל המאמר, "ליסד חברה," איזו חברה? "שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'"." זה העיקר. "ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת"."

זה התנאי, אבל תנאי הכרחי. אין ברירה, חייבים לעשות את זה. אתה לא יכול לקפוץ ישר להשפיע לבורא, אין לך במה.כי את הכלים להשפיע לבורא אתה קונה, רוכש אותם, על ידי זה שאתה מתאמן להשפיע לזולת.

"ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו." ודאי, שקודם כל צמצום ואחר כך מסך ואור חוזר וההשפעה למישהו מחוצה לך. "שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד." שהוא בעצמו בשפלות, "ומצד השני אנו צריכים להתגאות," איך יכולים להיות שפלות וגאווה יחד? "בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תשרה בינינו"." לפי השתוות הצורה, כך אנחנו צריכים להגיע לזה, שהשכינה תמלא אותנו. "שכינה" זה נקרא התגלות הבורא לנברא.

"ואף על פי שעוד לא הגענו לידי המטרה, אבל יש בנו הרצון להגיע להמטרה. גם זה צריך להיות חשוב אצלנו, אף על פי שאנחנו עוד נמצאים בתחילת הדרך. אבל אנחנו מקווים שנגיע להמטרה הנעלה."

בעצם הכול ברור, על כל הדברים האלה עברנו לא פעם, השאלה היא, האם אנחנו הולכים לממש את זה בפועל, לפחות קצת, כי יש עוד חמישים מאמרים כאלה. אבל שוב לעבור עליהם, זה לא [יעזור] למוסקבה, לקייב ולא לאף אחד שאני רואה במסכים, אפילו לניו יורק זה לא יעזור, אלא אך ורק כשאנחנו מקבלים את זה בפועל.

ואנחנו חוץ מזה צריכים להבין שאנחנו צריכים את זה לא לעצמנו, אלא לכל העולם ודרך כל העולם להשפיע לבורא. אם אנחנו לא נממש את כל הדברים האלה אנחנו לא נגיע לבורא.

אם פעם היה יכול אדם לשבת בלי עשירייה ולהגיע לגילוי הבורא, אז כבר מזמן אי אפשר אלא מתוך עשירייה וגם מתוך זה שאנחנו מפיצים את זה לכל העולם. תראו מה שקורה עם העולם, "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", "ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים". אנחנו חייבים היום לעבוד ממש מבפנים, מתוך העשירייה ולכולם. אם נעשה את הדברים כמו שכתוב, הבורא בהחלט יסדר לנו תיקונים ויתגלה בנו.

תלמיד: יש חיסרון מאוד גדול בקבוצה לעבור באופן מעשי על המאמר. יש תמיכה גדולה לכך שנקרא אותו בעצמנו בישיבת החברים, ואז על בסיס פעולות מעשיות נעבור עליו בשיעור ונשאל שאלות.

תעברו על המאמר, תכינו שאלות, תנסו לענות עליהן קודם כל בעצמכם. אחר כך תתחברו ביניכם בשאלות, תביאו רשימה משותפת אחת ואז אם אתם רוצים שאני אענה, אני אענה. ויותר טוב אם אתם תחפשו תשובה.

תלמיד: יש עוד צורה שאנחנו מתרגלים במאק, בקורס הכללי לפני הקבוצה הצעירה. לוקחים מאמר וקוראים אותו פסקה פסקה ואז בסדנה מנסים לגזור תמצית מכל פסקה, למצוא משמעות אחת, וכך יוצא, שכמספר הפסקאות יש לנו תמציות.

אין לי שום התנגדות לכלום, בבקשה, אם אתם רוצים לעבוד עם מאמר הרב"ש, אני מוכן לכל דבר, כמה שיותר מדבריו שייכנסו בנו.

שאלה: הרב"ש כותב, שצריך להיות לאדם כוח להתגבר על הרצונות שלו, על התאוות שלו. למה בדיוק הוא מתכוון? אמרת שהרצון הרוחני הוא עצום והוא רוצה לכבוש את כל העולם לתוכו וגם את הבורא. הוא מתכוון כאן לרצונות הרוחניים דווקא, או לכל הרצונות בכלל?

אני לא יודע, האדם צריך לברר איזה רצונות שלו הם לרוחניות ואיזה רצונות לגשמיות. ואלו של הרוחניות הם כדי לרכוש את העולם הרוחני ואת הבורא, או שהוא כבר נמצא ברצון, שהוא מבין שצריך להיות על מנת להשפיע וכן הלאה. זה הכול בירור. כל המיון של הרצונות שנמצאים בתוך האדם, דורש בירור שלנו. כמה מהם לקבל, כמה אולי להשפיע, או עדיין לא מובן לאן אני יכול לשייך את הרצון הזה.

שאלה: אתמול כל הקבוצה הייתה בשיעור קמפוס. אנחנו מעטים אבל כל החברים משתתפים בצורה זו או אחרת. ואחד הדברים שהסכמנו באותו רגע היה, שהחיבור בינינו יהיה הדבר הכי חשוב כדי לחזק את החברה והכול נעשה למטרה זאת. ניסינו ליישם הדברים בדיוק כמו שאתה מספר לנו עכשיו, אבל גם פרקטית.

בעבר כבר היו לנו כמה מחזורים של קורסים, שבאים אליהם הרבה אנשים ונשארים כל פעם פחות ופחות. עכשיו יש לנו שתי קבוצות של מתחילים ומתקדמים, ורצינו לעשות מצגת ביחד שכל החברים ישתתפו. היו כארבעה חברים שהיו המתאמים של השיעור שארגנו את הטקסט, את הליינאפ, קראנו הסבר קצר וסדנה בין האנשים.

האם אפשר להתייחס לזה, כעין הנחיה פרקטית, שהרצון שיש לנו להתחיל להתחבר עם הטקסטים של הרב"ש בצורה הזו, בצורה רצינית ועם כל הביטול כלפי רצון החברים?

קודם כל, אם אלה מתחילים, אז לא הייתי בכלל מתחיל [לדבר על] החברה, חברים וחיבורים. אתה אצלנו כבר נמצא אולי חמש עשרה שנה ואפילו יותר. אתה זוכר שאנחנו דיברנו אז על עשיריות? אם הייתי מתחיל אז מהעשיריות אתה כבר לא היית בינינו. אני למדתי אתכם את מבנה העולמות, פרצופים, ספירות, חיי חברה, מה זה הרצון לקבל, הרצון להשפיע, בלי קשר אלינו, בלי לחייב אתכם להתחבר בחברה.

כך עשיתי איתכם המון שנים. האם אני לא ידעתי שצריכים להתחבר? זה כתוב במאמר הראשון של הרב"ש ואנחנו אפילו קראנו את זה אבל לא מיד. קודם עברנו את מאמרי בעל הסולם על החברה, על בחירה חופשית, על כל מיני דברים כאלה. אחר כך למדנו פתיחה לחכמת הקבלה, על מבנה המציאות, מבנה העולמות, כדי לתת לכם קצת יותר אוויר, מקום לדמיון, שאתם תתחברו כמה שנים עם החומר הכללי שלא מחייב אתכם.

ואחרי שאתם יודעים את כל הדברים האלה איכשהו, אז אפילו אם אחר כך מתחילים ללמוד על החברה ואתם עוזבים, לא רוצים את החברה ואז עוזבים הרבה אנשים, אבל אתם כבר לקחתם איזו חבילה מחכמת הקבלה. מבנה העולמות, אור, כלי, מסך, אור חוזר, התפשטות המציאות, השתלשלות החברה האנושית איך שהיא באה, עם בבל, אחרי זה, לפני זה, כל מיני דברים. אתם קיבלתם יסוד.

את זה צריכים ללמד ושום דבר לא על החברה. אתם מבריחים את כל האנשים שבאים אליכם. הם לא רוצים את זה לשמוע והם צודקים. את זה בלבד צריכים ללמד משך שנים, עד שהם יבינו וירגישו את זה ויתכללו איתנו. פה ושם הם ישמעו ויקבלו [בעקיפין] מאיתנו איזה תמיכה והבנה [שכך] צריך לעשות, אבל אתה עוד לא מחייב אותם, אתה אומר להם שהם צריכים לעשות [את זה] וכן הלאה, זה עדיין נמצא באוויר.

ואז אחר כך, אחרי חמש שנים אולי, אתה מתחיל כבר בהתארגנות איתם וגם זה דרך כנסים, דרך כל מיני דברים שלא מחייבים. ואחרי זה אתה לאט לאט מביא אותם בהדרגה ואומר "אתם רוצים? בבקשה, אז אתם חייבים להיות מסודרים בעשיריות". רק בצורה כזאת. אחרת אתם הורסים בעצמכם את מה שאתם משקיעים, המון כוח וכסף ולא ייצא מכם כלום. כמו שאתם יושבים ארבע, ככה תישארו.

חייבים לתת לאנשים חדשים מה שהם רוצים. התינוקות גדלים רק מתוך שמחה, מתוך שהם רוכשים את זה, ואתה ממלא אותם במה שהם אוהבים. ומה הוא אוהב התינוק הזה? מה שטוב לאגו שלו. האם תנסה לעשות לתינוק שנולד תרגילים, ספורט וכל מיני דברים כאלו?

לכן אני אומר, תיזהרו איך שאתם מתייחסים לחדשים, איך אתם בונים קמפוסים, איך אתם מממשים את כל צורת הלימוד, אסור שיהיה שם משהו מחייב. אתם יכולים לדבר על החברה, החברה העתידית, עד כמה שזה טוב, כולם ככה וככה, אבל כשהם לא משייכים את זה לעצמם, כי זה כוח הגנתי של הגוף שאומר לו "לא לא, זה לא בשבילך, אתה תלמד אבל זה יהיה יפה".

תלמיד: זו בהחלט עצה ענקית. הטקסט הוא עבורנו, כמי שלמדו עשר שנים, חמש עשרה, או שש שנים. הטקסט שאנחנו כותבים זה מדריך לחדשים שרק הגיעו, אבל הטקסט עצמו, גורם לנו לעבוד כקבוצה, כחברה, ואולי עכשיו אנחנו מסוגלים לשמוע את זה, ויכול להיות שהטקסטים האלה עכשיו גורמים לכך שאנחנו, הקבוצה, מתחילים לתאר את התחושות האלה, את התנאים האלה שבהם נגענו, להתחבר ולהיות פה ביחד.

ודאי. כשהרב"ש כתב את זה, הוא לא כתב את זה לאותם אנשים שהיו אז שהבאתי לו ולוותיקים שלו, הוא בכלל לא כתב ולא דיבר בצורה כזאת. את זה הוא דיבר למתחילים, כי רצה להתחיל איכשהו לשנות את החברה. אבל גם כן לא מיד, עד שזה התחיל להתממש.

שאלה: אני רוצה לשאול עלינו, לא על החדשים, איך אנחנו עוברים כמה שיותר מהר מתיאוריה למעשה?

בבקשה, נקרא עכשיו קטע ואתם תדברו ביניכם איך אתם יכולים לממש את זה ביניכם.

מטרת החברה - א'

תשמ"ד - מאמר א', חלק א'
1984 - מאמר 1, חלק 1

"אנחנו נתאספנו כאן, לתת יסוד על בנין חברה, לכל אלה המעונינים ללכת בדרכו ובשיטתו של בעל הסולם זצ"ל, שהיא הדרך, איך לעלות במעלות האדם ולא להשאר בבחינת בהמה, כמו שאמרו חז"ל (יבמות, דף ס"א, ע"א) על פסוק "ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העכו"ם קרויין אדם", שזהו מאמר של רשב"י."

סדנה

תדברו על זה, הטקסט נמצא לפניכם, גם הקבוצה, תממשו את זה בכמה שאפשר.

דברו יחד. "אנחנו נתאספנו כאן", באמת נתאספנו? אני נותן לכם כמה מילות אחיזה, נתאספנו כאן? מה זה נקרא "שיטתו של בעל הסולם", מה בתחילת השיטה ומה בסוף השיטה? מה זה נקרא לעלות במעלות האדם? מה זה נקרא אדם? דברו על זה ותשדלו להגיע למצב שאתם כולכם מבינים ומרגישים אותו דבר.

*

"ובכדי להבין מעלת האדם, נביא כאן מאמר חז"ל (ברכות, דף ו', ע"ב) על פסוק (קהלת, י"ב) "סוף דבר הכל נשמע, את אלקים ירא, ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם". ושואלת הגמרא: "מאי כי זה כל האדם. אמר רבי אלעזר, אמר הקב"ה, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, שפירושו, שכל העולם לא נברא אלא בשביל יראת ה'"."

כאן אין פתרון, אלא רק תנאי, מספרים לנו שכל העולם נברא ליראת ה', מה זה יראה ה'?

"וצריכים להבין מה זה "יראת ה'", שמשמע, שזוהי הסיבה שבשבילה נברא העולם. וידוע מכל מאמרי חז"ל, שסיבת הבריאה היתה להטיב לנבראיו. היינו, שהקב"ה רצה להנות להנבראים, שירגישו את עצמם מאושרים בעולם. וכאן אמרו חז"ל על הפסוק "כי זה כל האדם", שסיבת הבריאה היא "יראת ה'"."

מה הקשר בין יראת ה' ולהטיב לנבראיו? האם הבורא רוצה לתת לנו יראת ה', האם זה נקרא להטיב לנבראיו, שהוא נותן לנו משהו? הקשר בין זה לזה עדיין לא ברור, אבל ברור לנו שיש כאן כאילו שניים, שנברא העולם ליראת ה' ונברא העולם כדי להטיב לנבראיו. איך זה מתקשר בזה?

"אבל לפי מה שמבואר בספר "מתן תורה", שכתוב שם, שהסיבה, מה שהנבראים לא מקבלים את הטוב והעונג, אף על פי שזוהי סיבת הבריאה, הוא מטעם שינוי צורה בין הבורא להנבראים. שהבורא הוא המשפיע, והנבראים הם המקבלים. והיות שיש כלל, שהענפים מתדמים לשורשם, שמהם נולדו הענפים.

והיות שדברי קבלה אינו נוהג בהשורש שלנו, היינו שהבורא אינו חס ושלום בעל חסרון, שיצטרך לקבל משהו למלאות חסרונו. לכן כשהאדם צריך להיות מקבל, הוא מרגיש אי נעימות. לכן כל אדם מתבייש לאכול לחם חסד.

ולתקן את זה היה צריך לברוא העולם. ש"העולם" פירוש בחינת העלם, שהטוב והעונג מוכרח להיות נעלם. בשביל מה. התשובה היא, בשביל יראה. היינו, שהאדם יהיה לו יראה, לשמש עם הכלי קבלה שלו, הנקראת "אהבה עצמית"."

עכשיו מתחיל להתברר למה הוא כתב בהתחלה שהעולם נברא בשביל יראת ה', עכשיו הוא נותן על זה איזה פתרון, קצת אחיזה בזה. כדי שתהיה לי אהבה ה' אני צריך שתהיה לי אהבה עצמית. כי בלי אהבה עצמית אני לא יכול לגלות את אהבה ה', בלי יראה מהרצון לקבל שלי, האם יהיה מלא או לא, אני לא אוכל להרגיש יראת ה', האם אני נותן לו משהו. הכלים שלי האגואיסטיים חייבים להיות מפותחים בצורה כזאת שמתוכם, כמו שאני מרגיש לעצמי כל מיני דברים, כשאני מפחד שאני לא אקבל, כשאני מפחד שיפגעו בי, כשאני מפתח לעתיד, לכל הדברים האלה, וכשאני אהיה מפותח בזה, מתוך זה אני גם אוכל לבנות כלים הפוכים ממני, האם אני יכול להשפיע לבורא, האם אני יכול להגיע ליראת ה'.

מאיפה אני יודע מה זה? כמו שאני ירא לעצמי, לעתיד שלי, ממה שיהיה לי או לא, בצורה כזאת אני גם יכול ליחס את זה לבורא. זאת אומרת קודם כל אנחנו בעצמנו, באגו שלנו, חייבים להיות מפותחים.

"שפירוש, שהאדם ימנע את עצמו מלקבל תענוג מטעם שהוא חושק להם, ושיהיה לו כח התגברות על התאוה, למה שהוא מתאוה." זאת אומרת שיהיה לו רצון מאוד גדול לקבל איזו תאווה ושהוא יוכל למנוע מעצמו לקבל את התאווה הזאת. למנוע את עצמו, איך? אם אני מרגיש שאני אקבל מכות, עונש, אז אני לא אגע, אני לא אקבל. או שאני לא אקבל את זה בגלל שאני ארגיש פגם בהאגו שלי, בגאווה שלי, יגלו שאני גנב נניח, או שאני אעצור את עצמי ולא בגלל שיש בי איזו סיבה, אלא מהסיבה שאני רוצה לעשות בזה נחת לבורא, לשמח אותו. וזו כבר סיבה אחרת שלא נמצאת בי, כי בשביל זה אני כבר צריך להיות למעלה מעצמי.

"אלא יקבל תענוגים, מה שיצמח מזה נחת רוח להבורא. שפירושו, שהנברא רוצה להשפיע להבורא. ויהיה לו יראה מה', היינו לקבל לתועלת עצמו." זאת אומרת אני אפחד, כמו שפחדתי שאני לא אקבל משהו לעצמי, כך אני עוד יותר אפחד מזה שאני לא אתן משהו לבורא. זאת אומרת אני צריך לדעת מה הוא רוצה, עד כמה הוא נהנה ועד כמה חשוב לי שהוא ייהנה ושתהיה לי יראה מזה שאני נותן או לא נותן הרבה יותר, למעלה מכל מה שייך לי. זאת אומרת אני צריך להרגיש אותו, את הסבל שלו, את התענוגים שלו, את כל הנחת רוח שאני עושה לו או לא עושה, ושמזה אני מגיע ליראה, לפחד, לכל מיני עיכובים על עצמי ולכל מיני פעולות כדי להשפיע לו. "מטעם, שזה הקבלת התענוג, שהאדם מקבל לתועלת עצמו, מרחיקה אותו מלהדבק בהבורא." ככל שאני יותר מתקדם לקראת זה, להבין מה זה נקרא לתועלת ה' ולרעוד מזה, כך אני יותר ויותר מתחיל לראות כמה אני שקוע באהבה עצמית, בחשבונות לעצמי וכן הלאה.

"אי לזאת, בזמן שהאדם עושה איזו מצוה ממצות ה'," כשרוצה להשפיע לבורא זה נקרא עושה מצוות ה', "צריך לכוון, שהמצוה הזאת יביא לו מחשבות טהורות, שירצה להשפיע לה', בזה שמקיים את מצות ה'. כמו שאמרו חז"ל "רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות"." זאת אומרת יש הרבה אמצעים כדי שעל ידם אני אגיע לעשיית נחת רוח לבורא כמטרת חיי.

"לכן אנחנו מתאספים כאן, ליסד חברה, שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת"." זאת אומרת אני לא אוכל להגיע להשפעה, להשתוות הצורה עם הבורא כדי לעשות לו נחת רוח, אם אני לא ארכוש את אהבת הזולת. וכדי לרכוש את אהבת הזולת, אז האנשים שאכפת להם להגיע לאהבת ה', להגיע לגילוי הבורא, מתאספים. אוספים אותם מלמעלה לאיזו קבוצה וכך נותנים להם הזדמנות להגיע לאהבת חברים ומאהבת החברים, מאהבת הזולת, להגיע כבר לאהבת ה'.

תלמיד: קודם כל מורגש שעל כל משפט שכאן אפשר לעשות סדנה.

נכון.

תלמיד: הרב"ש כותב כאן לתת יסוד על בניין חברה, הוא לא כותב לבנות חברה אלא שצריך לבנות יסוד של משהו.

אחר כך, על היסוד הזה בונים את הבניין.

תלמיד: האם אנחנו צריכים לבנות יסוד עבור אנשים אחרים, עבור מישהו אחר?

לא. עבור עצמנו, "אנחנו נתאספנו כאן".

שאלה: אם כך למה לא לבנות את החברה שלנו, למה לבנות יסוד?

תקבל את מה שהוא אומר בלי פלפולים. היסוד של החברה זה להגיע לאהבת הבורא. "סוף מעשה במחשבה תחילה". כדי להגיע לאהבת הבורא, כמו הפתרון הוא נותן לנו עכשיו, אני קודם צריך להגיע לאהבת האדם, לאהבת הזולת. לכן יש כאן כמה דברים, יש כאן מטרה, יש כאן אמצעי, והרבה אמצעים בדרך שאותם אני צריך לעשות. ומפני שיש לי כמה אמצעים לבצע כדי להגיע למטרה הסופית, זה נקרא בניין.

תלמיד: לגבי לקבל תענוג, האם כל עוד הוא מרגיש שאי אפשר לתת נחת רוח לבורא הוא צריך למנוע מעצמו את התענוג, ואיך?

שיצטער שלא יכול למנוע.

תלמיד: זאת אומרת אנחנו לא עוסקים במניעת התענוגים אלא מנסים לברר האם בתענוג אני יכול לתת נחת רוח לבורא?

תעשה הכול, במה שאתה יכול, לעשות נחת רוח לבורא. אם אתה לא יכול לעשות נחת רוח לבורא אל תעשה, ואם אתה לא יכול לא לעשות, אז תעשה ותצטער.

תלמיד: ממה שרב"ש אומר נשמע שבין המצב של אהבה עצמית ואהבת הזולת חייב להיות מצב שנקרא יראת ה'. זאת אומרת אתה לא יכול לעבור מאהבה עצמית לאהבת הזולת בלי המצב שנקרא יראת ה'?

יראת ה' לא נקרא יראה מעונש, אלא פחד שאני לא אוכל להשפיע לו.

תלמיד: אבל זה משהו שאני יכול לקבל רק מלמעלה, אני לא יכול לפתח אותו אצלי.

הכול מלמעלה. מה יש לך שאתה לא קיבלת מלמעלה?

תלמיד: זה נכון, אבל זה משהו שאני יכול רק בעשירייה לפתח אותו, את יראת ה'? זה לא משהו שאני יכול לקבל אותו לפני שאני נכנס לעשירייה.

לפני שאתה נכנס לעשירייה יש לך רק רצון לקבל בהמי, לא אדם אלא בהמי בלבד.

תלמיד: אז המצב הזה של אהבה עצמית, זה מצב שהוא גם טרום עשירייה או הוא כבר בתוך עשירייה? זאת אומרת המצב הראשוני.

אתה מתחיל להשיג שיש לך אהבה עצמית רק מתוך עבודה בעשירייה. אחרת אתה לא מסכים שזה כך, אתה לא מגלה אותו. רק מתוך זה שאתה רוצה להתחבר עם החברים ומרגיש עד כמה אתה לא יכול, עד כמה אתה לא רוצה, עד כמה אתה דוחה את זה בכל האפשרויות, זה מביא לך הכרת האהבה העצמית.

שאלה: אני אמשיך בדיוק מהתהליך הזה. אדם מתחיל להכיר שהוא נמצא באהבה עצמית, האם פה תחילת התהליך של התעוררות היראה?

התעוררות היראה זה לא דבר כל כך קרוב. יראה קודם כל היא מתעוררת, כמו שבעל הסולם אומר לנו במאמר הראשון מ"פקודי אורייתא". בסוף ההקדמה לספר הזוהר יש שם את המאמרים האלה. ב"פקודי אורייתא פקודא קדמאה" שם הוא מדבר על מצוות היראה. היראה הראשונה היא האם זה יהיה בסדר לי או לא.

קריין: בהקדמת ספר הזוהר.

"יש ג' אופנים ביראת ה', שרק אחד מהם נחשב ליראה אמיתית:

א. שמתיירא מהקב"ה ושומר מצוותיו, כדי שיחיו בניו, ויהיה נשמר מעונש גופו או ממונו. יראה מעונשים שבעוה"ז."

זהו. אז קודם כל גם זאת יראה. למה הוא כותב על זה בזוהר? כי הוא מייחס את זה לבורא. זה לא באדם שנמצא בעולם הזה סתם. זה אדם שמתחיל לעבוד ברוחניות, ובצורה רצינית בקבוצה ועם הבורא, והוא מגלה שהוא קשור עם הבורא ורוצה להגיע ולהצליח ולעשות, ואז הוא מגלה שיש לו פחד לעשות משהו שלא בסדר מפני שהוא יכול מזה להיפגע. זו יראה.

זאת אומרת אני כבר מכתיר את הבורא בכוח עליון, דמות הבורא בעיניי, שהוא שולט עליי, שהוא קובע את העתיד שלי, שהוא יכול לעשות לי כל מיני דברים בחיים מה שהוא עושה, ויכול לסדר אותם ככה שאוי ואבוי. נכון שאומרים שהוא טוב ומטיב, אבל אני לא כל כך רואה את זה בעולם והאמת גם על עצמי אני לא כל כך רואה. נכון?

תלמיד: ברוך ה', אין תלונות, הכול בסדר. בינתיים. זה מה שמפחיד.

טוב, בסדר, אז עוד מעט יהיה. מה אני רוצה להגיד? שזה קשר עם הבורא רק בצורה ראשונה והיא מחויבת להיות, ואדם שמגלה את זה הוא כבר נמצא ברוחניות. לא לחשוב שזה מגיע לכל אדם שהולך ברחוב, לא. הוא ממש תולה הכול בבורא, וגם מגיע למצב לא שלא אכפת לו מהבורא. כאן רוב האנשים לא לוקחים אותו בחשבון "אני צריך לעשות נחת רוח, לקחת אותו בחשבון, שיאיר משהו", זה מלאכותי. אחרי שאתה תתאמץ ככה [באופן] מלאכותי הרבה פעמים, אתה תגיע ליראה הזאת. אז אתה תפחד שהוא באמת שולט, שהוא עושה את הכול, שהוא נמצא בכל דבר, בכל מצב, בכל מקום, בכל פעולה שלי, על כל דבר שאני עושה יש לי תגובה ממנו. הבורא ממלא את כל העולם, "אין עוד מלבדו", ואני מקבל ממנו כל פעם דברים. אז אני מתחיל לפחד איך לזוז, איך לחשוב, האם במחשבות לזוז? בידיים לזוז? ברצונות? זו יראה ראשונה. נקווה שעוד מעט תגיע.

תלמיד: מה שאתה מתאר עכשיו, שאני מפחד איך לזוז, איך לחשוב, אני עדיין ביראה אגואיסטית.

יראה אגואיסטית, אבל קשורה לבורא. זה נקרא שיש לך קשר עם הבורא אבל "א"ח בא"ח", מה שבעל הסולם מתאר שם, לא ברצון טוב של הלובש ולא ברצון טוב של המלביש.

תלמיד: זה בשלב ההכנה מה שאתה מתאר עכשיו.

איזו הכנה? זאת הכנה לרוחניות הנכונה, אבל כבר בדרך לרוחניות, אחרי כמה שנים טובות.

תלמיד: מה צריך להיות יחס של אדם לסוג של יראה כזאת?

הוא קודם כל רואה שהוא מודע לזה שהוא נמצא בקשר אגואיסטי עם הבורא. אחר כך הוא מתחיל לשנוא את עצמו על זה שהוא נמצא בקשר אגואיסטי, "אני לא יכול להתעלות למעלה מזה? אני לא יכול להגיע לדרגת האדם? אני אשאר כמו בהמה, כל הזמן אפחד רק מייסורים ומכות שבעולם הזה כאן?". אז אומרים לו, "בסדר, לאט לאט". עוד כמה שנים יעברו נגיד ואז הוא רואה, "כן, בסדר, לא אכפת לי כבר אם אני מקבל כאן עונש ולא מקבל עונש, אני כבר רגיל לזה, אני כבר מסכים לזה. אבל אכפת לי מה ייצא מהעבודה שלי, תוצאה רוחנית". נכון?

תלמיד: כן, אבל אתה בדיוק תיארת איזשהו שלב עכשיו שאדם כאילו מתרגל לעבודה הזאת, ואז מה?

הוא לא התרגל, הוא מתרגל בצורה כזאת שהוא כבר מתעלה מהעונשים האלו שבעולם הזה ואז יש לו עונשים אחרים, עולם הבא, גן עדן, גיהינום, כל מיני דברים כאלה. חכה עוד יבואו אליך ציורים למיניהם.

ואז, לא אכפת לי העתיד? זה עתיד נצחי, או אני אקבל או לא אקבל. פתאום אתה רואה בעיניים גדולות שכל העולם מצליח, אלו בזה ואלו בזה. ואני לא בעולם הזה ולא בעולם הבא ולא בכלום ושרפתי את החיים בקבוצת בני ברוך ועם לייטמן הזה.

תלמיד: אני לא עוד לא במקום הזה.

עוד לא? נקווה שתבוא.

ומה עוד הוא כותב שם על יראה?

קריין: "ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהינום."

זה יבוא. מה זאת אומרת עונשים של גיהינום? זה לא ששורפים אותך, צולים אותך, לא. אלא זה שאתה נשרף מבפנים, כל הזמן בצורה כזאת. אתה עוד לא מרגיש, נתנו לך קצת להרגיש כל מיני דברים כאלה לא נעימים, אבל כאן זה משהו אחר לגמרי. זה שאדם מרגיש את עצמו שאת האגו שלו רומסים, שממש פשוט לא נשאר מזה חוץ מאבק, מכל ההרגשה הזאת שזה אני. אנחנו לא יודעים מה זה האגו שלנו.

"ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה'," זאת אומרת שלא העולם הזה ולא העולם הבא וכל הדברים האלו, אלא הוא צריך להתעלות מעל זה. אבל להתעלות כך שהוא רואה שלא מקבל כלום. וההפך, הוא רואה שמקבל רק אכזבה מכל וכל, במאה אחוז מהעולם הזה ומהעולם הבא, ולא יהיה לו שום דבר בהווה ובעתיד מכל הבחינות, מכל ההבחנות, ופותחים לך את כל המציאות. ואתה בסופו של דבר אומר, "לא אכפת לי ואני מודה לבורא שכך עשה לי, בסך הכול עכשיו אני עובר צמצום".

"ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא, שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף ומסובבת מתועלת עצמו."

אחרי שהוא מסכים לזה, אלה תהליכים, אז מגיע ליראת ה'.

"ג. יראה שהיא עיקר, היא שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא גדול ומושל בכל," ללא קשר לעצמו. איך אנחנו מודדים שהוא גדול ומושל בכול אם לא על עצמי אני מודד את זה? זה לא מובן לנו, אלה כלים חדשים.

""העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו". הוא גדול משום שהוא השורש, שממנו מתפשטים כל העולמות, וגדלותו מתראה על מעשיו. והוא מושל בכל, משום שכל העולמות שברא, הן העליונים והן התחתונים, נחשבים לפניו כלא כלום, שאינם מוסיפים משהו על מהותו יתברך. וזה כמו שאומר שם וזה לשונו, "שישים לבו ומאווייו באותו מקום, הנקרא "יראה", שיהיה דבוק ביראתו יתברך ברצון וחשק, המותאם והראוי למצות המלך"."

זו היראה שהוא מתכוון, אבל ודאי שאנחנו מבינים שזה עדיין בדרך, בתהליך.

קריין: טור ב', פיסקה שנייה מלמטה.

"ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תשרה בינינו"."

זאת אומרת שאנחנו נתחבר בינינו בצורה כזאת, בהדרגה, כמו שדיברנו עכשיו, שחשובה לנו רק מערכת החיבור בינינו, לבנות את הכלי. יראה כדי לתת לבורא מקום להתגלות ולשמוח, ליהנות מאתנו. רק זה חשוב לנו.

ולא חשוב באיזה מחיר אנחנו נעשה את זה, אין לנו שום עניין כמה להשקיע ובמה להשקיע אלא רק לבנות מקום לעשות נחת רוח לו, שתהיה לו הזדמנות להרגיש את זה מאיתנו. לשם כך אנחנו התאספנו כאן, שהשכינה, היינו נוכחות הבורא, תשרה בינינו. לא שזה יתגלה שאנחנו רוצים לעצמינו שזה יתגלה, אלא אנחנו רוצים בזה להרגיש שעושים בזה נחת רוח לו.

"ואף על פי שעוד לא הגענו לידי המטרה, אבל יש בנו הרצון להגיע להמטרה. גם זה צריך להיות חשוב אצלנו, אף על פי שאנחנו עוד נמצאים בתחילת הדרך. אבל אנחנו מקווים שנגיע להמטרה הנעלה."

ואנחנו צריכים להודות שאנחנו באמת מתחילים לראות את הדרך, את כל הפרספקטיבה הזאת, מכאן ועד גמר התיקון. קודם כל, הכול מתבצע ב"ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא", בתוך הקבוצה. "ישראל" זה כל אחד מאיתנו שמשתוקק למטרה. "אורייתא" זה שאנחנו מתחברים בינינו על ידי המאור המחזיר למוטב שנקרא "תורה", הבורא ברא "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין שהמאור שבה מחזירו למוטב", אנחנו משתמשים בזה. זאת אומרת לומדים תורה. על ידי התורה מגלים את הבורא וכך מגיעים עימו לדבקות.

אנחנו יכולים להגיד היום שאנחנו איכשהו מתארים את הדרך לפנינו. אם תדבר עם מישהו ברחוב או בכלל, אתה תראה עד כמה אנשים מבולבלים, ואנחנו יכולים כבר לתאר את זה לעצמינו, זה דבר לא פשוט.

שאלה: איך לברוח מההרגשה שמאמרי רב"ש נכתבו בשביל איזו קבוצה אידאלית רחוקה, אלא דווקא להתחזק בזה שהוא כתב את המאמרים האלו ממש בשבילי ולמימוש ממש עכשיו?

אם אתה שומע על מה מדובר, צריך להיות לך ברור רק דבר אחד, שאתה אפס ויש לך רק לצפות שהבורא יעשה עליך את העבודה, זה הכול. רק לצפות לזה, לחכות שיעשה לך. אבל אתה צריך לגרום לו שירצה לעשות עליך את העבודה, לשנות אותך ושאתה תגיע למצב שהוא יתגלה. זאת העבודה שלו, לכן זה נקרא "עבודת ה'". אבל אנחנו רק גורמים לזה, כל העבודה שלנו היא רק הכנה לזה.

לכן אל תחשוב על העבודה עצמה, על מצבים שאתה צריך לעבור, על כל מיני דברים, בעיות שצריכות להתגלות ומה אני אעשה בזה, שום דבר לא קשה וכלום לא רחוק ממך. ההפך, קרוב לך הדבר הזה. כתוב "קרוב לך הדבר", "אין אתה בן חורין להיפטר ממנה" וכן הלאה, "כל מי שמתיירא אותי ושומע דבר תורתי ,כל התורה בליבו". יש הרבה מאוד פסוקים כאלו.

בקיצור, אתה צריך רק לחשוב איך אתה מבקש מהבורא שיעבוד עליך. שיתקן אותך, שיביא אותך באמת לקבוצה, שאתם תתחברו יחד עם עוד קבוצות אולי זה לא מספיק, עם עוד קבוצה אחת הקרובה אליכם, ובצורה כזאת תתקדמו. ואת כל העבודה הבורא עושה, אנחנו צריכים רק לבקש, רק לדרוש, רק להתפלל, אין יותר מזה, וללמוד לבקש. אם אתם מתחברים יחד ומבקשים הוא מיד עושה, ואפילו מבקשים ממנו דברים לא נכונים, הוא יודע מה צריך לעשות. העיקר יחד לפנות אליו, וכמה שאתם מבינים או לא מבינים מה זה לפנות אליו, לא חשוב.

שאלה: כדי להשפיע לבורא כך שנוכל לתת לו נחת רוח, אנחנו משתמשים בכלי של העשירייה, של הקבוצה. כדי לקבל את התענוג שנותן נחת רוח לבורא, האם האמצעי הוא גם הכלי של העשירייה, של החברים?

ודאי. כל האמצעים לחיבור שייכים לחיבור. זה אותו היסוד שאנחנו צריכים לעשות.

שאלה: קודם אמרת, "אני לא חושב על הבורא, אני ניכלל בלבבות של החברים, ואז המושג הזה, התכונה הזאת שנקראת בורא מתגלית". ועכשיו אתה אומר "אני חושב על הבורא, אני פונה אליו ואני מבקש ממנו". אז איך בכל זאת זה עובד כאן?

תפתור אתה את הבעיה הזאת. מצד אחד אני צריך לחשוב על החברים ולא על הבורא, כדי להתחבר איתם. מצד שני אני צריך כל הזמן לחשוב על הבורא, כי דרך חברים אני צריך להגיע אליו. יש כאן מטרה ואמצעי, כשאני הולך להתחבר עם החברים אני חושב על החברים, אבל איך אני יכול להתחבר אליהם? אז אני חושב גם על הבורא, אבל הבורא ככוח שעוזר לי להתחבר לחברים. החברים הם הדבר החשוב והבורא הוא המבצע את החיבור.

ואחר כך כשאנחנו מתחברים בינינו, אנחנו חושבים על הבורא ואיך אנו מגיעים יחד אל הבורא, כי אין לפנות לבורא לבד. כשאנחנו כבר מחוברים יחד, אז אני פונה עם כל החברים לבורא ומשיג אותו.

שאלה: האמצעים לחיבור הם חלק מהחיבור?

כן.

תלמיד: דמי האחזקה של קבוצה הם חלק מהחיבור?

לא רק דמי אחזקה. אם אתם לא משלמים מעשר, אתם גם לא תתחברו. אני אומר לכם בשיא הרצינות, אין ברירה, אלה לא חוקים שאנחנו קובעים, אלה חוקים שאנחנו בהם צריכים להשתוות עם הכוח עליון.

תלמיד: אז איך אני משפיע לחבר שלא משלם דמי אחזקה?

הדברים האלה הם הכרחיים לפני הכול, כי אלה דברים גשמיים.

שאלה: יש תחושה שמאמרי רב"ש נכתבו על בסיס תע"ס, ואפילו קשה עוד יותר ללמוד אותם מאשר את התע"ס. אולי כיסוד צריך ללמוד דווקא תע"ס ולא רב"ש?

האמת שאתה צודק. אתה צודק בזה שלממש את תע"ס אתה צריך את מאמרי רב"ש. בלי שאתה תמשוך את המאור המחזיר למוטב על ידי תע"ס או זוהר, אתה לא תגלה גם את מאמרי רב"ש. מאמרי תע"ס, אגרות, מאמרי בעל הסולם, זוהר, הכול קשור יחד, אנחנו צריכים את כל אלו יחד. לכן אני ממליץ שחוץ משיעור בוקר בכל זאת להיות לפעמים בשיעורים האחרים שלנו.

(סוף השיעור)