שיעור בוקר 13.10.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 19.10.2019

https://kabbalahmedia.info/he/events/cu/YMwqAQAe?c=yWIzI1sF&mediaType=video

כתבי בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר רמ"ג: "ענין בדיקת הצל בליל הושענא רבה"

קריין: אנחנו בשיעור לילי מיוחד לרגל ליל הושענא רבה, אנחנו נקרא מתוך "כתבי בעל הסולם" את המאמר "ענין בדיקת הצל בליל הושענא רבה", מאמר רמ"ג ב"שמעתי", עמוד 664.

אחרי כל החגים אנחנו מגיעים לבניית הכלי, שגילינו עד כמה הכלי שבור ועד כמה הוא צריך להיות מתוקן. עניין "ראש שנה", "יום הכיפורים" ואחר כך עניין "סוכות", ואז אנחנו רוצים לבדוק עד כמה הכלי שלנו שלם. כלי שלם זה נקרא שיש לו אור החסדים שמוכן לקבל את אור החכמה, ולכן אנחנו מגיעים למצב מאוד מיוחד שנקרא "הושענא רבה". נקרא קצת חומר מבעל הסולם על הושענא רבה ועוד קטעים על המצב המיוחד שיש בדרכו של אדם בהתפתחות הנשמה שלו. ודאי שזה לא שייך לאיזה יום בשנה, זה מצב פנימי שמתישהו קורה לכל אדם שהולך בדרך. אז נראה עד כמה אנחנו קרובים או רחוקים מהמצב הזה, ואז מה עושים, מה כל המצב הזה מחייב אותנו.

קריין: מאמר רמ"ג מתוך מאמרי "שמעתי" ב"כתבי בעל הסולם", עמוד 664.

רמג. ענין בדיקת הצל בליל הושענא רבה

"ענין הצל, שנוהגין שבליל הושענא רבה כל אחד בודק את עצמו אם יש לו צל ואז הוא בטוח שיהיה לו כל טוב (שער הכוונות דרושי סוכות ו - ז). ענין הצל הוא סוד הלבוש, שבלבוש הזה מתלבש האור. ובלי לבוש אין אור, מטעם שאין אור בלי כלי. ולפי גודל הלבושים כן מתגדלים ומתרבים האורות. ובזמן שנאבד לו לבוש, באותו שיעור נחסר ממנו בחינת אור השייך ללבוש.

וזה סוד אמת - ואמונה, אמת נקרא האור והאמונה נקרא הכלי. שזה סוד קודשא בריך הוא - ושכינתיה. וזה סוד "נעשה אדם בצלמנו", ו"בצלם יתהלך איש", שהליכתו של האיש תלויה בצלם, היינו בבחינת אמונה. וזה ענין שבהושענא רבה, צריך האדם לראות אם בחינת האמונה שלו היא בשלמות.

ומה שאנו קוראין בעולמות למעלה "צלם", הלא למעלה אין שום כובד של אמונה, אלא מה שמתדמה אלינו בחינת יבשות הוא למעלה אור גדול. אלא שאנו קורין השם הזה למעלה, מטעם שמתגלה אלינו בבחינת צל, ועל שם התחתון אנו קורין כך למעלה.

בינה נקראת בחינת אמונה, שהוא סוד אור האוזן, בחינת שמיעה. חכמה נקראת בחינת ראיה, שהוא סוד אור הבא לכלים דקבלה, שהוא בחינת עיניים."

בעצם דבר פשוט. יש לנו רצון לקבל, הרצון לקבל נשאר רצון לקבל. רק אם רוצים להתאים לגילוי הבורא בנו, אז אנחנו צריכים לכוון את הרצון לקבל בעל מנת להשפיע, שהוא יהיה בהשתוות הצורה עם הבורא, עם המילוי. והתיקון שנעשה הוא שהרצון לקבל יהיה בהשתוות הצורה עם המילוי, על ידי אור האמונה, אור הבינה. אז יש לנו רצון לקבל והוא צריך להיות מתוקן באור הבינה, היינו בכוונה על מנת להשפיע, ואז הוא מוכן לקבל בתוכו את אור החכמה שנקרא "גילוי הבורא לנברא", ואז אנחנו מגיעים לשמחת תורה, כשאור החכמה מתגלה באור החסדים ושני האורות האלה מאירים ומשלימים זה את זה.

אז לפני שמגיעים לחג הזה, אנחנו צריכים לבדוק האם הכלי שלנו נמצא בשלמות, ולכן אנחנו בודקים את הצל, האם האמונה, היינו בחינת ההשפעה, צמצום, מסך ואור חוזר בכלי שלנו, מוכנים לקבלת אור החכמה.

רמג. ענין בדיקת הצל בליל הושענא רבה

"ענין הצל, שנוהגין שבליל הושענא רבה כל אחד בודק את עצמו אם יש לו צל ואז הוא בטוח שיהיה לו כל טוב" כך כתוב ב "(שער הכוונות דרושי סוכות ו - ז). ענין הצל הוא סוד הלבוש, שבלבוש הזה מתלבש האור." זאת אומרת צל נקרא אור חסדים שבו מתלבש אור החכמה. "ובלי לבוש אין אור, מטעם שאין אור בלי כלי. ולפי גודל הלבושים כן מתגדלים ומתרבים האורות." האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, הוא אור אינסופי אלא הכול תלוי בלבושים, ביכולת שלנו לגלות את האור האינסופי הזה, אז אנחנו כשמגלים, אנחנו מגלים אותו במידות שונות, במידה שאנחנו מסוגלים לארגן את הלבוש. "ובזמן שנאבד לו לבוש," לאדם, "באותו שיעור נחסר ממנו בחינת אור השייך ללבוש."

שאלה: כלומר מבחינה רוחנית מה שנחשב למאמצים מצידנו, זה רק במידה שבה גילינו את הרע באור החסדים, לכן זה נקרא "צל", שזה בעצם הדבר היחיד שנחשב?

אור חסדים זו היכולת שלנו להתעלות למעלה מהאגו שלנו, מהרצון האגואיסטי, וזה מתבטא עד כמה הקבוצה, הבורא, חשובים לאדם יותר מעצמו. זה כוח ההשפעה שהוא מגלה ובהתאם לזה יש לו אור חוזר שבו מתלבש אור ישר.

שאלה: כנראה שהשכל קושר בקושי בין אור חסדים לצל, למה דווקא צל?

מפני שאנחנו מסתירים את האגו שלנו, את הרצון האגואיסטי שלנו, מסתירים באור החסדים ולכן אז לפי גודל הצל, לפי גודל הסתרת הרצון לקבל, כיסוי הרצון לקבל, אנחנו יכולים לקבל בו את אור החכמה.

שאלה: כלומר צל זה לא משהו פרטי, זו לא השגה פרטית שלי, אלא זו תוצאה של החיבור בקבוצה?

כן, זה מתבטא בחיבור בקבוצה, בהשפעה, בהתעלות מעל הרצון לקבל של האדם. מה שאנחנו לומדים, סך הכל זה נקרא מסך. בחכמת קבלה אנחנו לא מדברים ברגשות של האדם, אנחנו מדברים במונחים טכניים, עד כמה יש מידת הצמצום, מסך אור חוזר, עד כמה יש דחייה, כוחות שמתגלים באדם, שהם מתנגדים לקבלת אור החכמה בצורה ישירה, כי תהיה שבירה באור ובכלי, ולכן חייבים קודם לתקן את הכלי.

שאלה: זאת אומרת בשפת הרגש, כל פעם שאני לוקח את החיסרון של החבר, של השני זה כמו שאני מלביש על עצמי? מה זה הלבוש הזה?

לבוש?

תלמיד: כן.

לבוש, אור חסדים, זה עד כמה הזולת שזה חבר, קבוצה, עולם, חשובים לי יותר ממני. בצורה כזאת אני יכול לבדוק כמה אור חסדים יש לי, כמה יכולת יש לי לקבל את אור החכמה בעל מנת להשפיע.

תלמיד: אם אני קונה את החיסרון של החבר או שאני נותן חיסרון של חבר, זה לבוש שאני מלביש על עצמי?

זה לא מספיק אבל מתחילים מזה. האם החיסרון של החבר הוא יותר חשוב מהחיסרון שלי, כן, לפי זה נבנה הכלי.

תלמיד: האם יש הרבה סוגי לבושים כאלה? זאת אומרת, כל הכללים של רב"ש, הופכים להיות לבושים שאנחנו מלבישים על עצמנו?

כן, סך הכל כל הלבושים האלה זה נקרא "צמצום, מסך ואור חוזר". שלפי גודל הלבושים אז יש לי יכולת לקבל את אור החכמה. לבוש זה הכלי החדש, שהרצון לקבל נעשה על מנת לקבל הוא נפסל מלהיות כלי קבלה, ואז כשאני מתקן אותו בעל מנת להשפיע, זאת אומרת שיש משהו מחוץ לו יותר חשוב ממנו, אז יוצא שזה מדבר על גודל היכולת שלי לגלות את האור.

שאלה: מה ההבדל בין דינים של יום כיפור, לבין אלה של הושענא רבה?

דין יום כיפור זה שאנחנו צריכים לבדוק את הכלים שלנו, אנחנו רואים עד כמה הכלים האלה דורשים תיקונים. וזה הכול נעשה בגבורות, בצמצומים, בעינויים. אסור לנו להשתמש בכלי בכלל, כי שם מתגלים קלקולים. לכן יש לנו חמישה איסורים ביום כיפור, שהם חמישה סוגי האורות, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, וכנגד זה ביום כיפור יש לנו איסור אכילה, שתיה, נעילת הסנדל, סיכה וכו'. ואחרי התיקונים שאנחנו עושים במשך הימים מיום כיפור כולל סוכות, שאנחנו מתקנים את הלבושים שלנו, אנחנו מגיעים לבדיקת הלבושים האלה בליל הושענא רבה. אז אנחנו בודקים את הצל, זאת אומרת את המסך שיש לנו על הכלי, וכתוצאה מזה שיש לנו מסך אנחנו יכולים לקבל את התורה שזאת כבר "שמחת תורה". האור העליון מתלבש בתוך הרצון לקבל שכבר מתוקן בצל הזה, היינו בכוונה בעל מנת להשפיע.

שאלה: ברור מאוד שיש צמצום, מסך ואור חוזר, אור החסדים בונה את הלבוש. זה בכיוון נתינה לחברים. איך זה יכול להפוך לכלי קבלה כשזאת פעולת נתינה?

זו עדיין לא פעולת נתינה. זה שאני בודק את הלבוש שלי, הלבוש הוא רק לבוש. רק כשאני מתחיל לקבל בעל מנת להשפיע אור חכמה, אז אור החכמה שמתלבש באור החסדים מביא לנו בירור, הרגשת הלבוש, הרגשת גדלות הלבוש, כי לפי הלבוש אנחנו מגלים את האור העליון.

שאלה: בעל הסולם מדבר במאמר על הניגוד בין אור חסדים לאור חכמה. כדי שתהיה שמחה בקבלת התורה זאת מידה כלשהי של אור חסדים, של החיבור בינינו, של ההתכללות בינינו?

כן, ודאי שלפי מידת החיבור שלנו, במידה שכל אדם מעדיף חיבור ואת רצון הזולת על פני הרצון שלו, בזה יש לו כוח הדחייה, כוח המסך, בזה הוא מתחיל להיות בעל הקיבול, בעל היכולת, בעל הכלי שיכול לקבל את האור בתוך הדחייה הזאת. זה נקרא שנרנח"י אורות הנשמה מתלבשים באור החסדים וכך הוא ממלא את עצמו.

תלמיד: כיוון שזה נקרא חג, זאת מידה מאוד מיוחדת. האם צריך מאמצים מיוחדים, תנאים מיוחדים כדי להגיע למידה הזו, לשמחה הזו?

ודאי, עניין חג, מועד, יום טוב, בכלל לכל יום יש מידה משלו, זו מדרגה מיוחדת בכל עליית הנשמה בסולם המדרגות. אז "ליל הושענא רבה" חשוב בבדיקה של המסך. ולמחרת, יש לנו מאמר כזה יפה ב"זוהר", שלמחרת מגיעים כבר לחופה.

תלמיד: עד כמה אנחנו קרובים לחג הזה ככלי עולמי?

יש מצב פרטי של כל אחד לחוד בפני עצמו, שזה תלוי באדם, בעבודה הפרטית של האדם, ויש מצב כללי של הכלי. למצב הכללי עוד לא הגענו. נקווה שאנחנו נמצאים בדרך שנהיה ככלי אחד, מערכת אחת, שאז אנחנו נחשבים כעשר ספירות שלמות. ואז כולנו נתכלל בתוך עשר הספירות הללו, גברים, נשים, קטנים, גדולים, זאת אומרת נוכל להתכלל יחד בסוגי הרצונות השונים, וזה כבר עניין של גמר התיקון.

אבל בינתיים, עד גמר התיקון, כל אחד, או חלקים קטנים מהכלי מיתקנים. לכן אנחנו מדברים בינתיים על מצבים פרטיים. אבל במצבים הפרטיים האלה, מה שנקרא "פרטי", אני מדבר על עצמי, או עליך, או עליו וכן הלאה, אני מדבר בכל זאת על הכלי. וכלי זה תמיד עשר ספירות. זאת אומרת מה שלא יהיה, אנחנו חייבים להיות מחוברים לעשיריות. וככל שאיזו עשירייה תצליח להתחבר בביטול עצמה כלפי האחרים בתוך העשירייה, ככל שהחברים יהיו מחוברים, ככל שהם יתעלו למעלה מהאגו הפרטי של כל אחד בחיבור ביניהם, בהתאם לזה אנחנו נראה את העשירייה הזאת כבר נכנסת לקבלת אור החכמה בעל מנת להשפיע, שאור החכמה יתלבש באור החסדים. זה נקרא שהם רוכשים את הנשמה שלהם.

הפעולה הזאת כוללת את כל התיקונים. אין עוד חוץ מזה. אנחנו צריכים להתחבר בינינו. חיבור יכול להיות אך ורק על ידי וויתור הדדי, שכל אחד מחשיב את האחרים יותר מאשר את עצמו בעשירייה. ואז, במידה שהם מתבטלים זה לזה לכללות העשירייה, שורה עליהם האור העליון המתקן אותם שזה אור החסדים. ואחר כך הם מחליטים לפי מידת אור החסדים, זאת אומרת לפי מידת הצל שרוכשים, עד כמה יש להם יכולת לקבל את אור חכמה בעל מנת להשפיע. כמו שאנחנו לומדים בפתיחה, בתע"ס, שאז עושים זיווג דהכאה ומקבלים בעל מנת להשפיע, וכך אור החכמה מתלבש באור החסדים.

שאלה: כשאתה מדבר על הצל, זה אור החסדים שמקבלים דרך העשירייה?

כן, נכון.

שאלה: בעל הסולם כותב שהצל זה הלבוש, ובלבוש מתלבש האור.

צל זה לבוש, זאת אומרת אור החסדים, שבאור החסדים מתלבש אור החכמה. אז מה השאלה?

תלמיד: מה אנחנו יכולים ללמוד מהעיקרון הזה לעבודה שלנו, שבצל מתלבש האור?

שאנחנו צריכים קודם כל לבנות את הצל. זאת אומרת אנחנו צריכים להסתיר את הרצון לקבל שלנו מהתענוג, ולעשות בין הרצון לקבל לתענוג מחיצה, צמצום, ואחרי הצמצום לעשות מסך.

לעשות צמצום זה לא כל כך בעיה. נניח שאני מפסיק משהו, הפסקתי לעשן. אני זוכר, עשו לי תרגיל, החברים חייבו אותי והפסקתי לעשן. אתם יודעים את זה. אז עשיתי. אבל אחרי שאנחנו עושים צמצום אנחנו צריכים להתחיל לקבל את התענוג בעל מנת להשפיע. וכאן אני צריך לבדוק עד כמה אני יכול לא סתם לעשות צמצום, אלא לקבל תענוגים שקודם הייתי מתנזר מהם, איך אני מחזיר אותם בחזרה, אבל אני כבר מקבל אותם לא מפני שאני רוצה ליהנות מהם, אלא מפני שאני רוצה להנות לבעל הבית. זה כמו שאנחנו יושבים אצל בעל הבית ואני מאוד רוצה לקבל כל מה שיש לפניי בשולחן, אבל אני לא מקבל שום דבר, זה צמצום. אבל אחר כך אני פותח את עצמי כדי לקבל בעל מנת להשפיע.

זאת אומרת יש כאן עבודה מאוד מיוחדת. לא רק שאני לא נהנה בעצמי בכלים הרגילים שלי, אלא אני נהנה בהם מפני שאני מהנה לו. הפעולה הזאת עדיין לא מוכרת לנו. אנחנו רק יכולים קצת לתאר ולראות עד כמה היא מורכבת ועד כמה היא נסתרת. את הבדיקות האלו על היכולת לקבל בעל מנת להשפיע, אנחנו עושים בליל הושענא רבא.

שאלה: אם אנחנו רוצים להתקרב למצב הזה שבו הצל הוא הלבוש לאור, על מה אנחנו צריכים לשים לב במצבנו, מה העיקר?

בדיקת הצל. שהכלי, הרצון לקבל יהיה כולו כולו מכוסה בכוונה בעל מנת להשפיע. מידת הצמצום, אבל צמצום זה לא מספיק, ומידת הכיסוי, זה מה שהיינו רוצים לדעת, עד כמה יש לנו יכולת לקבל בעל מנת להשפיע. כי סתם צמצום זה מילא, אבל זה עדיין כלי שלא ראוי לשימוש.

תלמיד: אבל אנחנו יודעים שכל העבודה היא בינינו, ביחסים בינינו.

אם אתה רוצה להעביר את זה לשפה פרקטית, אז ככל שאני מתעלה מעצמי ונמצא עם המחשבות שלי, עם הרצונות שלי לכיוון בעל הבית, או לכיוון החברים, הקבוצה, העשירייה, בהתאם לזה יש לי מסך, יש לי צל. מה זה הצל? אני מכסה את הרצון לקבל שלי. מה אני עושה? פשוט מאוד, אני מעדיף את הקבוצה על פני הרצון שלי.

זה אותו בעל הבית, אותו דבר. מה השאלה?

תלמיד: באיזה מובן אני מעדיף את הקבוצה על פני הרצון שלי? מה הבדיקה?

הבדיקה היא פשוטה, מי יותר חשוב אני או הקבוצה.

תלמיד: כלפי מה?

כלפי כל התענוגים שאתה יכול לתאר לעצמך, כלפי הכול. כלפי החיים שלך. כלפי הכול. הרצון לקבל שלך מאפס עד מאה אחוז חייב להיות מכוסה, שאתה לא משתמש בו בעל מנת לקבל, זאת אומרת לצורך עצמי.

תלמיד: והביטוי הזה של החשיבות שעכשיו אני מעביר כלפי הקבוצה.

החשיבות או הביטוי, מי יותר חשוב, אני או העשירייה.

תלמיד: מי יותר חשוב, כלומר איפה אני מעדיף שיתקבל המילוי? מה זאת אומרת מי יותר חשוב?

מי יותר חשוב, נגיד יש לך מאזניים ואז מי יותר חשוב, כך אתה צריך לשקול.

ודאי שאנחנו בעצמנו לא מסוגלים לבצע דברים כאלה, אפילו גרם אחד אני לא יכול לתת לחברים, בכלום אני לא יכול להעדיף אותם על פניי, אלא הכול המאור המחזיר למוטב. זאת אומרת אני כל הזמן נמצא בתפילה, בבקשה. כי הבורא מסדר לי חשיבות של הקבוצה, חשיבות של עצמו יותר מהחשיבות שלי, ואז במידה הזאת שהוא משנה לי את היוצרות מה שנקרא, מי חשוב ממי, במידה הזאת אני יכול לחשוב על העשירייה ולא על עצמי, לחשוב על הבורא ולא על עצמי.

התיקון נעשה מלמעלה, אנחנו רק צריכים לעשות כל מיני פעולות כדי לעורר את התיקון. אבל כוחות לעשות תיקון אין לנו בכלל. בדרך כלל אנשים חושבים שזה קשה. לא שזה קשה, זה אי אפשר. אבל זו לא בעיה, האור העליון יעשה את זה, על זה כתוב "לך לאומן שעשאני". הוא יעשה תיקונים, אין בעיה. רק שנדע איך נכון לגשת לעניין, ואז לא קשה, באמת לא קשה, כל הקושי הוא בבירור.

אחרי שעושים בירור נכון, פונים לבורא והוא יעשה. זה נקרא "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו". העבודה שלנו נקראת "עבודת ה'", זאת אומרת שהבורא, ה', הוא עושה את העבודה.

תלמיד: יוצא שהבירור הוא שאני מגלה שהקבוצה היא לא יותר חשובה ממני?

ודאי שלא יותר חשובה. יש מישהו שהוא יותר חשוב ממני? לא, כך אנחנו בנויים, זה הטבע שלנו. אין מישהו חשוב ממני, ההיפך, באף אחד אין משהו שהוא מסוגל לתת, לתרום אפילו משהו. אם אנחנו מדברים על הרצון לקבל שבאמת פועל בנו, בחשבון האמיתי, אז אנחנו במאה אחוז אגואיסטים כאלו שאני לא מסוגל לתת לשני שום דבר.

אני אגיד לך יותר מזה, אפילו שיש לי מאה אחוז מה שאני רוצה, ויש לי עוד דברים שאני לא צריך והשני צריך, גם את זה אני לא יכול לתת, כי זה ייראה לי כהפסד. ולכן אנחנו נמצאים כאן במצב שאין לנו תקנה, אלא רק בקבוצה לאט לאט על ידי האורות שיפעלו עלינו אז נקבל את התיקונים.

תלמיד: ומה מביא אותי לבירור שמביא אותי לבקשה?

גם אורות, הארות קטנות. כי אחרי השבירה אנחנו התנתקנו זה מזה, אבל בכל רצון ורצון שבור יש ניצוץ, יש לו איזושהי הרגשת הקדושה. אם הניצוץ הזה מאיר, זאת אומרת מעורר את האדם בעל הכלי הזה, אז האדם מרגיש שיש לו נטייה לרוחניות. לא לחיבור, אלא לדעת את הבורא, לגלות את העולם העליון. ואז האדם הזה מתחיל לחפש, הניצוץ דוחף את האדם, מה לעשות. האדם בעצמו לא קיים, זה סתם רצון לקבל שבתוכו נמצא הניצוץ, והרצון לקבל הזה מתחיל לחפש איך להגיע למילוי. וכך האדם מתקדם, מגיע למקום איפה שלומדים, נכלל שם וכן הלאה.

תלמיד: הוא צריך להגיע לבקשה שהוא רוצה שהקבוצה תהיה יותר חשובה ממנו? אני שואל על הדרישה להגיע מ"כן, אני מבין שאין דבר יותר חשוב ממני" לבין שאני מגיע ל"אין דבר יותר חשוב ממני אבל אני רוצה שהמאור יפעל עלי ויהפוך את זה", על הבקשה.

איך מגיעים לזה?

תלמיד: כן.

זה כאילו נראה שהבקשה היא על טבעית, כבר אלטרואיסטית. זה לא נכון, זו בקשה אגואיסטית. אני מוכן להיות מחובר עם אחרים במשהו, אני מוכן כביכול לתת לאחרים, כי יש בפעולות האלו רווח אגואיסטי. שידברו עלי, שיחשיבו אותי, זה רווח אגואיסטי. ולכן זה לא סתם "תן וקח", אלא יש כאן הרבה פעולות שאדם כביכול מוכן לעשות למען הזולת, "כביכול", אבל בעצם החשבון הוא אך ורק לעצמו. והעיקר, שיש כאן כאלו אמצעים להתעלות מעל האגו שלו באמת שהם תאווה, קנאה וכבוד. העיקר זה קנאה, כי היא מעוררת את האדם לכל מיני פעולות כביכול על טבעיות ממש, נגד האגו שלו.

תלמיד: ומה הבדיקה שאני מתקרב לקראת אותה דרישה אמיתית לשינוי? איך אני בודק את עצמי מדי יום, כל פעם, מתקופה לתקופה, מה השתנה? איך אני בודק שאני מתקרב לקראת הבקשה הנכונה האמיתית?

זה כמו בדיקת צל. הבדיקה היא פשוטה, עד כמה העשירייה יותר חשובה ממני, האם היא חשובה באמת או לא. לפעמים כן, לפעמים לא, כי אנחנו מתקדמים במדרגות. אז אם היום אני יכול במשהו לוותר כלפי העשירייה, עבור העשירייה, מחר אני כבר לא אוכל לעשות את זה, האגו שלי גדל. ואז אני צריך לעבוד עליו עוד יותר, למשוך מקיפים דרך חברים, להתפעל ממה שהם אומרים וכן הלאה. זו כל העבודה שהרב"ש כותב במאמרים שלו.

תלמיד: זה החלק המבלבל. האם אני אמור להתקדם ולהרגיש שהעשירייה יותר חשובה לי, או שאני מגלה שאני בעצם יותר חשוב לי? מה נקרא התקדמות, מה הבדיקה שמעידה על התקדמות לקראת הבקשה לשינוי?

התקדמות אנחנו יכולים למדוד ברצון לקבל יותר גדול מקודם. שאם אתמול יכולתי לתרום לחברה, לחברים נגיד עשרה קילו מאמץ או תענוג, היום אני לא יכול, זו התקדמות, הרצון נעשה יותר גדול, אני נעשה יותר חלש, אני צריך יותר מאור המחזיר למוטב. זה לפי העביות שגדלה מדרגה לדרגה, ותמיד אנחנו אם כך מבינים שהחושך נעשה יותר ויותר גדול. אבל בין חושך לחושך יש לנו אור, יום, שאז היום נעשה גם יותר גדול "חשיכה כאורה יאיר" וכן הלאה.

שאלה: ממה נובעת השמחה שבעל הסולם כותב עליה כאן, מגילוי הפגמים שבי כתוצאה מהחיבור, או שהשמחה היא ממשהו אחר?

כל החגים, כל השמחות, הם בזה שאנחנו גילינו חיסרון, שבלי חיסרון אין מה לעשות, ומימשנו את החיסרון בצורה נכונה. זאת אומרת משכנו על ידי תפילות, על ידי בקשות שזה נקרא "העלאת מ"ן", משכנו מלמעלה אור שמתקן אותנו, ואז בכלי שניתקן קיבלנו בעל מנת להשפיע תוספת גילוי הבורא, שבהתאם למועד, למצב שאנחנו נמצאים הוא נקרא אצלנו יום מיוחד, "יום טוב" או "חג" או "מועד" וכן הלאה.

תלמיד: אפשר לומר שהחג הזה מיוחד בכך שאנחנו מגלים כבר חיסרון לא בתוך העשירייה בין כמה חברים, אלא משהו בינלאומי, חיסרון רחב יותר, אולי אירופאי או של הכלי העולמי, או שמוקדם עדיין לדבר על זה?

לא, תמיד יש לנו עשירייה, אין יותר ואין פחות מעשירייה. אם אני מדבר על כלי שלם, הכלי הכי קטן או כל המציאות כולה, זה בכל זאת רק עשירייה. אלא זה שאני רואה הרבה עשיריות מתחברות ומצטרפות יחד, מצטרפות כאלו וכאלו עד שמגיעות כולן לעשר ספירות שלמות של גמר התיקון, כל זה כלפי הקליטה שלי, אבל בעצם תמיד אני רואה עשירייה בלבד.

תלמיד: אם אני מבין נכון, מה שגילינו בעשירייה האירופאית כחיסרון במשך השבוע הזה, זה רק הודות לאותם המאמצים שהשקענו זה כלפי זה באותה עשירייה?

מפני שעבדתם בחיבור ביניכם, אתם גיליתם חיבור מסוים ובו אתם כן מגלים את היכולת להתחיל לעבוד עם החיבור הזה כנגד הבורא. יכול להיות שאפילו בלקבל על מנת להשפיע. הכול תלוי בכם.

שאלה: לאסוף את החיסרון הגדול הרחב הזה, את הנחיצות הזאת, את כל הדרישות שעלו מתוך כל החברים, כל העשיריות, הרשימה הארוכה שקיבלנו, תמונה מאוד רחבה כזו, האם יש כאן איזושהי צורה של צל?

לא, אין בזה שום דבר. אתם פשוט מבטאים בעצם באלף ואחד משפטים, צורות, סיפורים אותו מצב של הכלי השבור, ואין בו יותר כלום. בקבלה זה מתבטא במשפט אחד. זה שאתם יכולים לבנות, כמו שבעולם שלנו, ספרות, תיאטרון, מוזיקה, ציור, כל מה שאתה רוצה כדי לגלות את תשוקות האדם, עד כמה הוא סובל מזה שהוא לא ממלא את עצמו, עד כמה הוא משתוקק למלא את עצמו, זה בעצם כל העולם הפנימי של האדם, כל התרבות, כל החינוך, כל מה שאנחנו מייצרים, זה אך ורק כדי לספר עד כמה אנחנו רוצים לקבל איזה מילוי ולא יכולים. זה כל מה שיש לאדם. על מה כותבים אנשים, על מה הם מלחינים, מה כל העניין הזה? התיאטרון, הספרים, הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, כל מה שאנחנו מייצרים זה בסך הכול איך אנחנו משתוקקים למלאות את הכלי שלנו, את הרצון לקבל שלנו.

ומה אומרת חכמת הקבלה? אתה צריך למחוק אותו מהשימוש האגואיסטי ולהביא אותו לשימוש הנכון, שאז באמת תוכל למלאות אותו. לכן השיטה הזאת נקראת "חכמת הקבלה" חכמת המילוי, כי אחרת "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו", הוא אף פעם לא מקבל מילוי. כל האנשים האלה שגומרים את החיים שלהם, תשאל אותם בסוף החיים "מה היה לך?", הוא יגיד "מה שהיה היה". שום דבר לא נשאר, הוא לא השיג שום מדרגה נצחית ונשאר כמו בהמה. אלה החיים שלנו אם אנחנו לא פורצים למדרגה עליונה.

תלמיד: אז דבר אחד זה לאסוף חסרונות מהחברים. ויש איזושהי דרגה גבוהה יותר שהיא תפילה, שאנחנו אוספים את החסרונות האלה עד למידה מסוימת ואז מעלים תפילה מתוך העשירייה, וזה כסוג של פתרון?

נגיד שכך.

שאלה: אנשים מהשורה לא מגלים שהם אגואיסטים, אם תשאל אדם רגיל הוא יגיד "אני אוהב לתת, אני אוהב להעניק".

נכון.

תלמיד: וגם אנחנו כך אולי בתחילת כל מדרגה.

ודאי.

תלמיד: איזה פעולות אנחנו צריכים לעשות כדי לגלות את האגואיזם שבנו, את האגואיסט שבי, שאני אוכל לעשות על זה צמצום וכולי? איך אני מזרז את הגילוי הזה שאני אגואיסט?

הבורא מביא אדם לגורל הטוב ואומר "קח לך". במה הוא אומר לו "קח לך"? תהיה מחובר עם עוד תשעה חברים. אם תהיה מחובר איתם, אתה תתחיל לגלות כל מה שיש לך בתוך עצמך, בתוך הרצון לקבל שלך. זאת אומרת, תשעה אנשים שנמצאים מחוצה לך ושאתה צריך להגיע לחיבור איתם הם יתנו לך מדד, אינדיקציה ברורה על מי אתה, מה אתה, באיזה מצב אתה נמצא כלפי הבורא, כלפי האור העליון. ואתה צריך להגיע למצב שתשעת האנשים האלו יהיו יותר חשובים לך ממך עצמך, אז נקרא שאתה מתעלה מעל עצמך. ואז נקרא שהכלי שלך הוא יהיה בעל מנת להשפיע.

תלמיד: זה אומר שבכל פעם שאני מגלה שאני לא מבין איפה האגו שלי נמצא, האם זה נכון פשוט לקחת את עשרים המאמרים הראשונים של רב"ש לקרוא בהם ולהתחיל להרגיש איפה אני לא נמצא בזה?

נגיד. כן.

תלמיד: אני אשמח אם יש עוד עצות.

העצות הן לעבוד יחד עם החברים, לא לבד. כל עשרים המאמרים האלה, כל הזמן לעבוד עליהם יחד עם החברים.

(סוף השיעור)