שיעור בוקר 28.07.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות",

עמ' 141, אותיות י"א-י"ב

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 141, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות י"א.

אות י"א

"ועפ"י הדברים הללו, השגנו פקיחת עינים במאמר ר' סימון, במדרש רבה פרק ו' על פסוק, נעשה אדם, וז"ל (שבא הקב"ה לבראות את האדם נמלך במלאכי השרת) שנעשו כתות כתות חבורות חבורות, מהם אומרים יברא, ומהם אומרים אל יברא, הה"ד חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו, חסד אמר יברא, שהוא גומל חסדים. אמת אמר אל יברא, שכולו שקרים. צדק אמר יברא, שהוא עושה צדקות, ושלום אמר אל יברא, שכולו קטטה. מה עשה הקב"ה, נטל האמת והשליכו לארץ הה"ד ותשלך אמת ארצה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, מה אתה מבזה תכסיס אלתכסייה (חותם) שלך, תעלה האמת מן הארץ, הה"ד אמת מארץ תצמח עש"ה.

והנה המאמר הזה מוקשה הוא סביב סביב:

א. עדיין לא נתבאר בזה חומר הכתוב דנעשה אדם וכי ח"ו לעצה הוא צריך עד"ה תשועה בלב יועץ.

ב. פה אמת, איך יאמר על כלל מין האדם שכולו שקרים, והא אין לך דור, שאין בו כאברהם יצחק ויעקב.

ג. ואם כנים שפתי אמת, איך מלאכי חסד וצדקה הסכימו על עולם שכולו שקר.

ד. למה נקרא האמת תכסיס אלתכסייה, שפי' חותם, הבא בשולי המכתב, אשר בהכרח שיש מציאות של עיקר חוץ מהחותם, אמנם חוץ מגבול האמת, ודאי שאין שם מציאות כלל.

ה. היתכן למלאכי אמת, לחשוב לפועל אמת, שאין ח"ו פעולתו אמת.

ו. מה הגיע לו להאמת מתוך עונשו הקשה שנשלך עד לארץ ולתוך הארץ.

ז. למה לא מובא תשובת המלאכים בתורה כמו שמובא השאלה אליהם.

וצריך להבין אותם ב' ההנהגות הערוכות לעינינו, ההפכים מן הקצה, אל הקצה שהם הנהגה של הוויות כל המציאות של עולם הזה, והנהגה של אופני הקיום, להעמדתם של כאו"א, מהמציאות שלפנינו. כי מקצה מזה, אנו מוצאים הנהגה נאמנה, בהשגחה מאושרה עד להפליא, השולטת, להתהוות כל בריה ובריה מהמציאות, וניקח לדוגמא, סדרי הויה למציאות האדם, והנה האהבה והעונג סבה ראשונה שלו, הבטוחה והנאמנה לשליחותה, ותיכף אחר שנעקר ממוח אביו, ההשגחה מזמנת לו מקום בטוח, משומר מכל נזק, בין המצעות שבבטן אמו, באופן שכל זר לא יגע בו, שמה, ההשגחה מכלכלת לו לחם חוקו, דבר יום ביומו, לפי מדתו, וכן מטפלת עמו בכל צרכיו, לא תשכחהו רגע, עד שירכוש לו חיל, לצאת לאויר ארצינו המלאה מעקשים, ואז, ההשגחה משאלת לו, עצמה וכח, וכמו גבור מזויין זקן ורגיל, הולך ופותח שערים ושובר בחומותיו. עד שבא בין אנשים כאלו, שאפשר לבטוח עליהם, שיעזרוהו כל ימי חולשתו, להיותם היקרים לו מכל בני חלד, באהבה ורחמים וגעגועים עצומים בעד קיום מציאותו, וכן הולכת ההשגחה ומחבקתו עד שמכשרתו למציאותו ולהשתלשלות מציאותו אחריו. וכמקרה האדם כן מקרה מין החי, ומין הצומח, כולם מושגחים בהפלאה יתירה המבטחת הויתם למציאותם, וידעו זאת כל חכמי הטבע."

שאלה: לגבי האנשים האוהבים והנאמנים. העשירייה שלנו התאספה כאן ואנחנו מרגישים ריקנות אדירה, חוסר הבנה. אנחנו מתפללים זה על זה כבר הרבה זמן ולא מצליחים להרגיש את הגדלות של הבורא. מה עלינו לעשות כדי שכל אחד מאיתנו ירגיש את הטעם הזה, את גדלות הבורא ואת הנוכחות שלו כל יום בעשירייה שלנו?

רק להתחבר ביניכם ולהקטין את עצמכם, כולכם כמו שאתם, כלפי הבורא, שום דבר מעבר לזה. בפועל זה מה שצריכים לעשות.

תלמיד: אנחנו מרגישים את הריקנות, כל יום מתפללים זה על זה, מה בכל זאת צריכה להיות הבקשה עבור החבר כדי שהוא תמיד יהיה מלא ביטחון?

אם אתם תתפללו כך אתם תגיעו לערבות ובכלי של הערבות תוכלו להשיג את הכול עד גמר התיקון.

שאלה: בעל הסולם מדבר פה על תפיסת המציאות. הוא אומר "וצריך להבין אותם ב' ההנהגות הערוכות לעינינו, ההפכים מן הקצה, אל הקצה". על איזה הפכים הוא מדבר פה?

מצד אחד הבורא דואג שכל המציאות תתקיים והוא מפתח אותה, אוהב אותה, ומצד אחר הוא מפתח אותה ממש בשוט ובמכות.

תלמיד: ואז הוא אומר "אין להם זכות קיום, זולת בהקדם יסורין ומכאובים, ובנפשם יביאו לחמם,".

מפני שהם כולם מהרצון לקבל, כל ההתקדמות יכולה להיות רק על ידי המכות, שהם ירגישו כאן לא טוב וכאן לא טוב ואיך לעשות, ורק מזה יתרוממו.

תלמיד: זאת אומרת, אין אפשרות להתקדם בלי המכות האלה?

תלוי איך מקבלים את המכות, באיזו רמה. אם אדם כבר מוכן אז "איש את רעהו יעזורו", יכולים לספר וללמוד זה מזה ואז אפילו מעקיצה קטנה, שאדם אומר "אוי", בזה הוא יכול לתקן את כל הבריאה.

שאלה: מהו המושג "מכות" שאנחנו לומדים ברוחניות, איך אפשר לקרוא לזה?

הרגשת הרצון לקבל שהפוך מהבורא.

"ומעבר מזה מקצה השני, בהסתכלותינו על סדרי העמדה וכלכלה באופני הקיום של אותם המציאות מקרני ראמים עד ביצי כינים, אנו מוצאים בלבול סדרים, כמו בין מחנה הבורחת משדה המערכה מוכים וחולים נגועי אלקים, וכל חיתם לממותים, אין להם זכות קיום, זולת בהקדם יסורין ומכאובים, ובנפשם יביאו לחמם, ואפי' כנה הקטנה שוברת שניה בעת צאתה לסעודתה, וכמה כרכורים היא מכרכרת עד שמשגת אוכל לפיה די סעודתה, לזכות קיומה, וכמוה מקרה אחד לכולם הקטנים עם הגדולים, ואינו צריך לומר במין האדם מובחר היצורים, אשר ידו בכל ויד כל בו."

שאלה: בתקופה הזאת של ההתפתחות הרוחנית שלנו, מה תלוי בנו? מה המשימה של העולם הזה?

אנחנו מתפתחים ברצון לקבל ממש מאפס, ואז מתגלה עוד ועוד רצון לקבל, ובו אנחנו מגלים את המציאות וכך מתפתחים דור אחר דור, זאת אומרת בשלבים אחרי שלבים למיניהם, עד שאנחנו מגיעים למצב שאנחנו מרגישים שיכולים להתפתח בצורה מיוחדת בחיבור בינינו, ולא חיבור כדי לקבל על מנת לקבל יותר אלא כדי להשיג רצון בכוונה על מנת להשפיע. זאת אומרת הרצון שלנו נשאר אבל אנחנו מרכיבים עליו כוונה על מנת להשפיע, וכך אנחנו מתחילים לגדול בכוונה. זו בעצם העבודה שלנו וההתפתחות שלנו.

שאלה: יש הרגשה של פעולה כפולה דו כיוונית בעבודה שלנו. אנחנו עוד לא מספיקים להודות לבורא שקיבלנו הכול ממנו, ומיד לוקחים את הכול ופשוט מכוונים את כל מה שקיבלנו לחיבור בלי לברר יותר מדי, וזה יוצא משהו שמתגלגל כך בלי הפסקה.

זה לא נכון. כל מה שאנחנו מקבלים, אנחנו לא יכולים לקבוע אם זה טוב או רע לפני שאנחנו בודקים את התופעה, רצון חדש, פעולה, מקרה חדש בתוך העשירייה. אם זה לטובת העשירייה ממשיכים עם זה, ואם זה לא לטובת העשירייה מתפטרים מזה.

תלמיד: איך אנחנו יכולים לבדוק אם זה טוב או רע? אנחנו בכל זאת מקבלים הכול דרך כלי הקבלה שלנו.

לא חשוב. אנחנו מחברים לעצמנו כל מיני תופעות חדשות שיש ורואים האם התופעות האלה עוזרות לנו להחזיק את העשירייה יותר זמן או ביתר עוצמה לכיוון הבורא, או לא. ככל שמסוגלים, לא דורשים מאיתנו יותר ממה שאנחנו יכולים. כך נתקדם.

שאלה: אמרת שאנחנו יכולים לקצר את הרגשת הסבל ורק להרגיש דקירה קטנה ולהגיד "אוי" ואז לעבור הלאה. איך בדיוק לקצר את הרגשת הסבל?

על זה כתוב "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". לכן אנחנו לא צריכים לשבת ולאכול את עצמנו, אלא מהר ככל האפשר לעבד כל מצב ומצב בצורה מעשית, מטרתית.

תלמיד: איך לעבד את המצב באופן מעשי? לאיזה כיוון?

לכיוון החיבור. כל רגע ורגע אני חושב על החיבור בינינו. אם אני יוצא מכוונת החיבור בינינו כבר הבירור שלי הוא שקרי אגואיסטי. אם אתה יוצא מזה אתה כבר לא בעשירייה, ולא לכיוון, כלום.

שאלה: בקטע כתוב כך "ואינו צריך לומר במין האדם מובחר היצורים, אשר ידו בכל ויד כל בו."

זה אומר שהאדם הוא הנברא עם האגו הכי גדול ורק עליו מוטל לתקן את עצמו, רק הוא חייב לתקן את עצמו, ואז כל הצורות שתחתיו, דומם, צומח וחי, הן כולן יתוקנו.

קריין: אות י"ב.

אות י"ב

"אמנם גם בעשר ספירות דקדושה, אנו מבחינים, ערך של ב' הפכים, להיות ט' ספירות ראשונות ענינם בצורת השפעה, ומלכות ענינה לקבלה, וכן ט"ר מלאים אור, והמלכות, לית לה מגרמה ולא מידי [אין לה מעצמה דבר], וז"ס שאנו מבחינים בכל פרצוף, ב' בחי' באור, שהם או"פ ואו"מ, וב' בחי' בכלים, שהם כלי פנימי לאו"פ וכלי חיצון לאור מקיף. והוא מסבת ב' הפכים הנז' שא"א לב' הפכים שיבואו בנושא אחד, וע"כ צריכים לנושא מיוחד, לאו"פ, ולנושא מיוחד לאור מקיף, כמו שהארכתי בפמ"ס ענף ב' וד'.

אולם בקדושה אינם הפכים ממש, להיות המלכות נמצאת עם הט"ר בסוד הזיווג, ויהיה גם תכונתה להשפיע בסוד או"ח, כמ"ש בפמ"ס ענף ד'. משא"כ הס"א שאין להם מבחי' ט"ר כלום ועיקר בנינם מחלל הפנוי שהוא ענין גדלות הצורה של קבלה, שעליה היה הצמצום הא', שאפי' אחר שהגיע הארת הקו לתוך הרשימו נשאר שורש הזה בלי אור כמש"כ בפמ"ס ענף א' וע"כ המה הפכים מראש עד רגל לעומת החיים והקדושה, בסוה"כ זה לעומת זה עשה אלקים, וע"כ נקראים מתים כמ"ש שם.

והנה נתבאר לעיל באות ו', שכל ענין הצמצום היה רק להתקשטות הנשמות בדבר השוואת הצורה ליוצרם, שהוא ענין התהפכות כלי קבלה על צורת השפעה, כמו"ש שם, ובמצב הנז', נמצא המטרה הזאת עודנה משוללת, הן מצד בנין פרצופין דקדושה, שאין שם כלום מבחי' חלל הפנוי, שהוא צורת גדלות הקבלה, שעליה היה הצמצום, וע"כ, לא יארע שום תיקון לדבר שאינה שם במציאות, וכן מצד בנין הס"א, ודאי אין כאן שום תיקון, אע"ג שיש להם מבחי' חלל הפנוי, שהרי ענינה הפוכה לגמרי, וכל מה שמקבלת למיתה עומד. וע"כ, אך לאדם דעולם הזה צריכין, שבקטנותו מצוי בכלכלה וקיום הס"א, ויורש מהם הכלים דחלל הפנוי, ובגדלותו עובר ומתחבר לבנין הקדושה, בסגולת תורה ומצות להשפיע נ"ר ליוצרו, ונמצא מהפך גדלות הקבלה שכבר קנה, שתהיה מסודרת בו רק ע"מ להשפיע, שנמצא בזה משוה הצורה ליוצרה, ומתקיים בו הכונה."

הקטעים הם מאוד עסיסיים כאלה, יש בהם הרבה. האם ברור מה שכתוב בהם? אם לא, תשאלו, נברר, אולי נקרא שוב. לי זה לא חשוב, העיקר שאתם תבינו קצת את מה שכתוב כאן. בסגנון שבעל הסולם כותב כאן הוא לא כותב באף מקום, זה צריך להיות יחסית ברור.

שאלה: איך המבנה הרוחני של הפרצוף פותר את הבעיה של הסתירה במציאות?

שכלכלת המציאות היא בכישלון, וקיום המציאות הוא בהצלחה, כפי שהוא מתאר בפסקה הקודמת?

על ידי צמצום מסך ואור חוזר, בזה הוא גם מבדיל וגם מקשר.

תלמיד: איך הוא פותר את שני ההפכים האלה בנושא אחד?

הרצון לקבל והאור העליון הפוכים. על ידי צמצום ומסך הם מתחילים להיות מחוברים, בפעולה ששניהם מכוונים לחיבור ורצון ליהנות זה את זה, הנברא לבורא והבורא לנברא, "אני לדודי ודודי לי", וכך פועלים.

תלמיד: ומה היה חסר קודם, במבנה שהוא לא בצמצום, מסך ואור חוזר?

הוא לא יכול היה לעשות משהו הפוך חוץ מלקבל, וגם לקבל הוא לא יכול היה בגלל שמלכתחילה יש איסור.

תלמיד: אבל הוא כותב בכל זאת שיש גם בפרצוף ט' ראשונות ומלכות שאין לה כלום, אז איך זה נפתר?

לא, כך זה בפרצוף כי הבורא כבר כיוון את הפרצוף לעבוד בצורה כזאת שיש ט' ראשונות ובמלכות אין כלום. אבל כדי לאזן את המלכות עם ט' ראשונות, כדי שהיא תהיה כלי קבלה על הט' הראשונות, ניתנה למלכות אפשרות להתעלות מעצמה באור חוזר לט' הראשונות ולבנות בתוך הט' הראשונות גם בהשפעה של הבורא, את הכלי שלה, ט' ספירות דאור חוזר. ואז ט' הספירות דאור ישר מתקשרות בט' הספירות דאור חוזר והן ומגיעות לזיווג ולחיבור והתפשטות אחת בחברתה.

תלמיד: ואז מה היא מרגישה עם כל הריקנות שהייתה בה?

היא מרגישה שעכשיו היא יכולה להשפיע בכל כוחה לבורא והבורא בהתאם לזה יכול להשפיע לה ומתוך זה יש להם דבקות.

תלמיד: והריקנות, מה התפקיד שלה במצב הזה?

אין כבר ריקנות, הריקנות שיחקה קודם לפני שהתחברה.

תלמיד: ולמה הוא כותב ששני הפכים לא יכולים להיות במקום אחד?

כי הם מנטרלים זה את זה.

תלמיד: חשבתי שכל הפטנט הרוחני הוא שהם כן יכולים להיות במקום אחד.

תלוי על איזה הפכים אתה מדבר. רצון לקבל ורצון להשפיע כששניהם ברצון להשפיע הם יכולים להתחבר זה אל זה, כשכל אחד נותן מקום לחברו, ואז ככול שהם רוצים להשפיע זה אל זה הם גם פותחים את עצמם לחיסרון זה אל זה.

שאלה: האם יש מלכות מצומצמת ויש ט' ראשונות, וט' הראשונות האלה הן ניטרליות עד שהמלכות לא תוכל להחזיר את האור. וברגע שהמלכות מצליחה להחזיר את האור, מיד היא רואה אותן ט' הספירות בתכונת ההשפעה.

נכון.

תלמיד: ועד שהיא לא החזירה את האור אז היא ותשע הספירות שלה הפוכים לבורא ולא קשורות איתו, יוצא שהכול קשור במלכות ולא בט' הראשונות.

זה לא בדיוק, אבל זה נכון,

שאלה: בקטע האחרון קראנו שהאדם קודם נמצא בקטנות, בסטרא אחרא ואחר כך בגדלות והוא כבר בונה כוונה בעל מנת להשפיע ודומה לבורא. מה התהליך הזה, איך אנחנו מגיעים מהקטנות לגדלות, להשתוות צורה עם הבורא?

כל עוד אין לך צמצום, מסך ואור חוזר אתה מתמלא רק מאור קטן מאוד שמחזיק אותך ומגדל אותך בצורה גשמית במשך הדורות, כך אתה מתקדם וסופג כל מיני התרשמויות מהעולם הגשמי. עד שאתה מגיע למצב שבו אתה כבר מתחיל להיות מוכן להתפתחות הרוחנית.

תלמיד: מהו מצב הגדלות שהוא מדבר עליו, שאנחנו מגיעים להשתוות הצורה, מה המצב הזה?

גדלות זה כשאנחנו מתחילים להתפתח מנקודה שנקראת "נקודה שבלב" ומתחילים לפתח אותה בהשפעה הדדית בעשירייה. כל עשירייה היא נקודה שחורה ואנחנו מתחילים בהשתתפות שלנו בכוחות שלנו עם עזרת הבורא, להרחיב את ההשפעה הזאת בינינו יותר ויותר וכך מתחילים לגדול.

שאלה: הוא כותב פה שבצמצום נעשה מקום לסטרא אחרא. אפשר להסביר את זה?

לא, פה מדובר כבר על השבירה. אחר כך אנחנו נלמד את זה, לא עכשיו.

שאלה: אם עשר הספירות של הקדושה הפוכות למלכות שהיא רק בקבלה אז אין שום אפשרות לחבר ביניהן, זה נכון?

על ידי צמצום, מסך ואור חוזר, מלכות מתחברת לט' ראשונות והן הופכות להיות לעשר ספירות, לפרצוף.

שאלה: הוא כותב בפרוש שאי אפשר ששניהם יגיעו לנושא אחד אלא אם יהיה גורם נוסף. מי זה הגורם הנוסף, אם זה לא אפשרי?

כן. שיהיה משהו ביניהם, כי אחד מקבל ואחד משפיע, שני הפכים, והם צריכים להגיע למצב ששניהם משפיעים זה אל זה.

תלמיד: הבורא לא מעורב פה באמצע?

הוא מעורב אבל הוא משפיע.

תלמיד: אני גם יכול לחייב אותו שיתערב?

הוא מעורב.

תלמיד: אבל איך אני יכול לחייב אותו שכביכול יעשה את העבודה בשני הפכים?

הוא לא יכול לעשות עבודה בשני הפכים, אתה חייב להיות האחד מהם.

תלמיד: ואיך הבורא יתערב אם אני רק אחד?

הוא עושה לפי בקשתך.

קריין: אנחנו ממשיכים בפסקה אחת לפני סוף האות.

"וזה סוד מציאת הזמן בעולם הזה, דהנך מוצא שמתחילה נתחלקו ב' ההפכים הנ"ל, לב' נושאים נפרדים זה מזה, דהיינו הקדושה, והס"א, בסוד זה לעומת זה, שעדיין נשלל מהם התיקון כנ"ל, מפני שמחוייבים להמצא בנושא אחד, שהוא האדם, כנ"ל. וע"כ בהכרח, למציאות סדר זמנים אנו צריכים, שאז יהיה ב' ההפכים באים בהאדם, בזה אחר זה, כלומר, בזמן קטנות, ובזמן גדלות כאמור."

שאלה: האם נכון לגשת לזה כך שדווקא החיבור הנכון הוא המקור לכוונה הנכונה?

זה ההיפך, החיבור הנכון יוצא מהכוונה הנכונה ולא שהכוונה הנכונה היא תוצאה מהחיבור הנכון.

(סוף השיעור)