שיעור בוקר 30.06.20 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 585, מאמר ע"ב: "הבטחון הוא הלבוש להאור"

מה יש להגיד, אני כל יום ויום צופה על העולם בעיניים חדשות ודווקא רואה שהעולם מתקדם, מתקדם לאט, אבל מתקדם להבין איפה הוא נמצא. הוא בעצם נמצא בחוסר אונים, בחוסר הבנה מה קורה לו, ודווקא מתוך זה שכל הזמן קופצים אנשים ואומרים "יש לי פתרון למה שקורה", בודקים ורואים שאין פתרון אלא הטבע כאן, הבורא, נותן לנו תרגיל מאוד מיוחד ונצטרך לגשת אליו לא עם הכלים הישנים שלנו ולהתאים את עצמנו, או יותר נכון להתאים את הטבע אלינו, אלא להבין איך אנחנו משתנים ונכנסים ממש לעולם חדש, להתנהגות חדשה, להנהגה החדשה העליונה של הטבע אלינו. כי אנחנו כאילו נחתנו באיזה "פארק היורה", או משהו כזה, שיש בו חוקים חדשים ואנחנו צריכים ללמוד אותם ולדעת איך אנחנו חיים.

ובינתיים כשאני שומע פוליטיקאים, לא מה שהם חושבים לעצמם, ביניהם, אלא לפחות לפי מה שהם מדברים בכלי התקשורת ובכל מקום, עדיין לא רואים שיש להם איזו הבנה שבאמת אנחנו מול הטבע שהוא העליון, שאנחנו כן צריכים לחשוב איך להשתנות, כי כנראה להתאים את עצמנו בצורה רגילה למשהו, לשנות פה ושם קצת התנהגות זה לא ילך. זו בעצם קריאת הזמן, שנבין שאנחנו צריכים להשתנות ולשנות לגמרי את כל סדרי הקשר בינינו, את כל החברה האנושית, את חוקי החברה. כי אנחנו צריכים כאן לעשות על עצמנו מהפיכה בתפיסה, ביחס, בהבנה, בכל דבר ולא רק בין אדם לאדם, אדם לחברה, למדינה, לעולם, אלא לכוח העליון. אנחנו צריכים להבין שיש כאן הנהגה עליונה, השגחה עליונה, כוח עליון, ולא שזה סתם טבע עיוור, אלא מתוך מה שעובר עלינו, לאט לאט נתחיל להתייחס כך שלטבע יש תוכנית והתוכנית הזו פועלת ומפעילה אותנו. אנחנו נמצאים בתוך התוכנית הזו, בתוך הטבע, התוכנה הזו צריכה להביא אותנו לצורה חדשה. וכמה שנבין את זה יותר נלך לפי מה שנקרא, "בדרך האור" ולא בדרך ייסורים.

אני רואה שהעולם בכל זאת מתקדם לזה, דרך הייאוש, דרך חוסר אונים, דרך חוסר הצלחה, אבל כך לומדים. ודאי שזו לא דרך קצרה, לא דרך האור, זו דרך ייסורים, כי בכל פעם אנחנו בכל זאת לא רוצים לשמוע בעצות המקובלים, אלא למה שהטבע, האגו שלנו מייעץ. בינתיים בכל זאת מתקדמים. לכן בואו נלמד עוד יום ונחשוב על העולם, לא על עצמנו, אלא עד כמה אנחנו יכולים להביא, לקרב את ההארה העליונה לכל העולם, שיהיה לכולנו יותר שכל, יותר רגש בהתקרבות לכוח העליון, להבין אותו, להרגיש אותו, לקיים את פקודותיו, כך נגיע לתפקיד שלנו, שבאמת נהיה בכל לב ונפש, בכל הרצון, בכל מחשבה וכוונה מסכימים עימו ומקיימים את כל חוקי הטבע.

קריין: "שמעתי" ע"ב: הבטחון הוא הלבוש להאור".

עב. הבטחון הוא הלבוש להאור

"הבטחון הוא הלבוש להאור, הנקרא חיים. כי יש כלל "אין אור בלי כלי". נמצא, שהאור, הנקרא אור החיים, אינו יכול להתלבש, אלא שמוכרח להתלבש באיזה כלי. והכלי, שאור החיים מלובש, נקרא בדרך כלל "בטחון". שפירושו, על כל דבר קשה, הוא רואה שבידו לעשות." זאת אומרת, כלי הוא לא סתם רצון לקבל שהבורא ברא, אלא אנחנו צריכים להכין מהרצון לקבל, לעשות עליו כל מיני פעולות כדי שהוא יהיה מתאים לקבל ולגלות את האור העליון. והכלי שמתאים לגלות את האור העליון, התכונה הזו שמתאימה נקראת "ביטחון".

"נמצא, שהאור ניכר ומורגש בהכלי של בטחון. ומשום זה מודדים את החיים שלו, בשיעור שמדת הבטחון, מתגלה שם. כי הבטחון שיש בו, בזה הוא יכול למדוד שיעור גדלות החיים שבו.

ומשום זה האדם יכול לראות בעצמו, שכל זמן שהוא נמצא בהרמת החיים, הבטחון מאיר לו על כל דבר ודבר, ואינו רואה שום דבר, שיכול להפריע לו על מה שהוא רוצה. וזהו מטעם, שאור החיים, שהוא כח מלמעלה, מאיר לו. שיש בידו לעשות בכוחות על אנושיים, היות שהאור העליון אינו מוגבל, כמו כוחות גשמיים.

מה שאין כן כשהאור החיים מסתלק ממנו, שזה נקרא שירד מרמת החיים שהיה לו, אז הוא נעשה לחכם וחוקר. ועל כל דבר הוא מתחיל לחשוב את הכדאיות שלו, אם כן כדאי לעשות את הדבר או לו. ונעשה מתון, ולא תוסס ובוער, כמו מטרם שהתחיל לרדת מרמת חיים שלו.

אבל אדם, אין לו שכל שיגיד, שכל החכמה והפקחות שזכה עכשיו לחשוב על כל דבר, הוא מטעם שנאבד לו רוח החיים, ממה שהיה לו אז. אלא הוא חושב, שעכשיו הוא נעשה פיקח. ולא כמו שהיה מטרם שנאבד לו אור החיים. אלא אז הוא היה פזיז, על דרך "עמא פזיזה [עם נמהר]".

אמנם הוא צריך לדעת, את כל החכמה שהשיג עכשיו, היא באה לו מחמת שנאבד לו רוח החיים, מה שהיה לו מקודם. שאור החיים מה שהקב"ה נתן לו אז, הוא היה המודד לכל המעשים. אבל עכשיו, שהוא בזמן הירידה, לכן יש עכשיו כח להסטרא אחרא לבוא אליו, עם כל הטענות הצודקות שלהם.

והעצה לזה, שהאדם צריך לומר: "עכשיו אני לא יכול לדבר עם הגוף שלו ולהתוכח עמו". אלא שיגיד: "עכשיו אני מת, ואני מצפה לתחית המתים".

ויתחיל לעבוד למעלה מהדעת, היינו שיגיד להגוף שלו: "כל מה שאתה טוען, אתה צודק, ולפי השכל אין לי מה לענות לך, אבל אני מקוה, שאני מתחיל לעבוד מחדש, ועכשיו אני מקבל עלי תו"מ, ועכשיו אני נעשה גר, וחז"ל אמרו "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי [גר שנתגייר, דומה לקטן הנולד]", ועכשיו אני מצפה לישועת ה', ובטח הוא יעזור לי, ואני שוב אכנס לדרך הקדושה. וכשיהיה לי כח דקדושה, אז יהיה לי מה לענות לך. אבל בינתיים אני מוכרח לילך למעלה מהדעת, כי עדיין חסר לי דעת דקדושה. אם כן, אתה יכול לנצח עם השכל שלך. ועלי, אין לי מה לעשות, אלא להאמין באמונת חכמים, שאמרו, שאני צריך לקיים תו"מ באמונה למעלה מהדעת. ובטח עלי להאמין, שבכח האמונה נזכה לסיוע מן השמים, כמו שאמרו חז"ל 'הבא לטהר מסייעין אותו'".

שאלה: איך אתה מבדיל בין בטחון לגאווה?

זו שאלה חשובה וקשה, דווקא יפה שאני שומע אותה. לגאווה אין רגליים, אין בסיס לגאווה חוץ מהאגו של האדם שהוא דווקא מנותק מהאמת. בטחון הוא כוח קשר עם הבורא, גאווה היא כוח שמנתק את האדם מהבורא. כוח האמונה הוא כוח שאני מקבל מלמעלה, אין לי אותו, אנחנו מדברים כל הזמן על אמונה למעלה מהדעת, שמקבלים מלמעלה כוח ואני יכול לעשות פעולות השפעה במידה ואני מקבל את כוחות הבינה, את כוחות ההשפעה מלמעלה, מהבורא. אור הבינה, אור החסדים מאיר לתוך האדם ואז האדם יכול להתרומם למעלה מהאגו שלו.

הגאווה נובעת מצורה הפוכה, לא מבינה אלא ממלכות, מזה שמלכות דווקא מנותקת מהבינה. מהטיפשות של מלכות, מזה שהיא מרגישה שהיא בעצמה קיימת ואין בורא עולם, אלא "אני קיימת, אני אמלוך" לכן יש לי כוח, הבורא נותן אז בכוונה לאדם כוחות לעשות מה שהוא רוצה. למה? כדי שילמד. כמו שאנחנו אומרים לילד "תעשה", אנחנו אמנם יודעים שהוא לא יעשה שום דבר, הוא לא יודע לעשות, אבל "תעשה", למה? מתוך מה שכתוב, "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא."

לכן אנחנו צריכים להתחיל כל פעולה שלנו מזה שאנחנו טועים ומבינים שאנחנו לא מסוגלים, מבינים שאין לנו שכל, מבינים שאין לנו כוח, ומגלים שהשכל צריך להיות מולבש, מחובר לכוח. ביחד כוח ושכל, אם הם פועלים בצורה נכונה אז יכולה לצאת מזה תוצאה נכונה. לכן ההבדל בין גאווה לבין אמונה הוא הבדל קיצוני.

שאלה: למה אני רוכש את הידע כשאני מאבד את כלי הבטחון?

רוחניות לא צריכה את החכמה, את הידע, רוחניות צריכה כוח מסירה, מסירות, כוח השפעה. במידה שאני משייך את עצמי לעליון אני מקבל מהעליון את כל מה שיש בו מבלי לעבוד עם השכל, עם הכוחות שלי, אלא ההיפך, כמה שאני מנטרל את עצמי ומחבר את עצמי לבורא באפס כוחות, באפס כוחות שכליים גם, אני בזה הופך להיות עובר, ואז מתחיל מעבר לנקודת הביטול שלי לקבל מילוי מלמעלה, מהבורא. על ידי מה? על ידי זה שאני מתבטל יותר ויותר. בכול "ירחי הלידה", מה שנקרא, כשאני גדל בתוך הבורא עד שאני נולד כנולד רוחני, זה הכול ביטול בתוך האור העליון, בתוך הבורא. אני עושה רק דבר אחד, מבטל את עצמי בכל מיני אופנים ועל ידי כך אני נותן לאור לבנות, לעצב את עצמי כאדם קטן, כעובר. אני בזה "אדם", הדומה לבורא בכל מיני כוחות, מחשבות, אופנים, יכולות וכן הלאה. אני לא יודע, לא מכיר אותם, אבל הם כבר נמצאים בי, העליון כך עשה, והלאה אני עוד אתפתח. ההתפתחות ההדרגתית אחרי הלידה היא על ידי כך שאני מבטל את עצמי עוד יותר. כי לא מספיק שביטלתי את עצמי בכל וכל בצורת עובר, אלא אני ממשיך לבטל את עצמי בכל מיני צורות מיוחדות, מסוימות, מוגדרות. וכך גדלים.

שאלה: מאיפה מגיעה השמחה בעבודה גם אם אנחנו נמצאים בהסתרה?

מזה שאני קשור לבורא, לא חשוב באיזו צורה, אפילו שאני כביכול מנותק מהבורא, אבל אני מרגיש שאני מנותק, יש לי מזה שמחה ש"האני מנותק", במשהו יש לי קשר? זה מספיק לי.

שאלה: כשיש ביטחון, יכול להיות שיש גאווה?

כן, אפשר להרגיש גאווה בכל מצב ומצב.

שאלה: אחרי שאנחנו מתעלים על הטענות של הגוף באמונה מעל הדעת, מה עלינו לעשות אחר כך, איך מתרחשת "תחיית המתים", ומה העבודה שלנו בזה?

אנחנו צריכים עוד לקבור את עצמנו, אנחנו עוד לא מתים. אנחנו צריכים להגיע למצב שהרצון לקבל שלנו כולו ייראה לנו כמת, אז נתחיל לחשוב על פעולות החייאה. זה עוד לפנינו, אבל בסדר, הכול יבוא בזמנו.

שאלה: ביטחון זה משהו שכל הזמן מלווה אותנו או שאלו מצבי ביניים מסוימים?

כוח הביטחון לאו דווקא שהוא כל הזמן מלווה אותנו אלא אנחנו נמצאים בכל מיני מצבים. והביטחון זו הארה מלמעלה שלפעמים מופיעה יותר ולפעמים מופיעה פחות.

תלמיד: אבל האם צריך לשאוף לזה. רציתי לשאול ככה, האם צריך לשאוף לזה שזה יהיה תמיד או פשוט להסכים עם זה שזה משתנה מתחלף?

לא זה ולא זה. אנחנו צריכים לדעת איך אנחנו מגיבים נכון על מה שקורה לנו, קודם כל.

שאלה: אנחנו לומדים שהאור מתלבש בחיבור בינינו בעשירייה. מה זה החלק הזה של ביטחון בזה, למה הוא דווקא מצביע על ביטחון?

מידת הקשר שלנו עם הבורא.

שאלה: מה יותר טוב לעשות עם הכלי של הביטחון כשאדם מרגיש את זה, למסור את זה לקבוצה או למסור את זה להפצה לאנושות?

אם יש כלי ביטחון לאדם אז כל מה שהוא עושה הוא כבר עושה מתוך הארת הביטחון שמקבל מלמעלה, לא חשוב מה שיעשה. מה יותר טוב לעשות? את זה אנחנו כל הזמן לומדים, שזה בעיקר עבודה בעשירייה ודרך העשירייה להפצה רחבה.

שאלה: כלי הביטחון מגיע אחרי שאני יכול לקבור את הרצון לקבל שלי?

לא. ישנם כל מיני מצבים, נגיד שאני נמצא, פתאום אני תופס את עצמי במצב שאני לגמרי מנותק מהרוחניות. אבל לגמרי הכוונה שהיא לא קיימת. ופתאום אני שומע שיש נגיד שיעור או שעוד משהו, ואני אפילו לא מבין מאיפה זה בא, מה פתאום זה קשור אליי? זה לא קשור אליי. זאת אומרת עד כדי כך אני התנתקתי מכל העניין הרוחני, שאני ככה שומע שיש דבר כזה שמישהו לומד שמישהו נמצא, ואמנם שאני נמצא אולי עשר שנים וחמש עשרה ויותר שנה בדרך, אבל אני לא מרגיש את עצמי שזה שייך לי בכלל, שזה ככה במקרה שמעתי כמו ברדיו או משהו כזה.

כאלה ניתוקים ישנם לאדם כדי שהוא יראה שבלי שמחזיקים אותו מהשמים מעצמו הוא לגמרי מנותק מהרוחניות. ולכן, כל הרגשה שיש לנו שאנחנו שייכים ללימוד, להפצה, לחברים, למשהו, כל הרגשה והרגשה הזאת, היא תמיד הארה מלמעלה שהיא מחזיקה אותנו, מחברת אותנו יחד, מכוונת, זה הכול על ידי הארה מלמעלה. הארה הזאת ישנה כהארה כללית בעשירייה או בכלל הכלי העולמי, ויכולה להיות כבר אישית, במידה שאדם משקיע.

שאלה: איך להיות קשור עם הארה הזאת בצורה מקסימאלית?

אני קודם כל צריך לכוון את עצמי להשפעה להיות מנגנון מיוחד במערכת אדם הראשון שאני מעביר דרכי כל מה שיש לבורא, לכולם ולי, לעצמי, אין שום צורך. כמו שהרגשתי את עצמי מנותק ושלא שייך בכלל לכל העניין הזה, ככה אני ממשיך להרגיש את עצמי מנותק ולא שייך לעולם הזה חוץ משאני דואג לאחרים. זאת אומרת הרגשת הניתוק היא עוזרת לנו לבנות את כלי ההשפעה.

שאלה: הביטחון זו מתנה מלמעלה, אבל אנחנו יכולים לתת את זה אחד לשני?

הביטחון הוא הארה מלמעלה אנחנו לא יכולים לתת, אנחנו יכולים לתת דוגמא אולי גם כן בצורה חיצונה, הכי טוב אם אנחנו פועלים יחד בעשירייה ומושכים את החברים לפעולה משותפת. דרך הפעולה משותפת, שאנחנו מושכים אותה בצורה גשמית, הם מתחילים לקבל את הארת הביטחון הזו מלמעלה, מהבורא.

שאלה: הייתה לי ממש את אותה שאלה רק אם אפשר להמשיך אותה. מה הקשר בין הדוגמה שאנחנו נותנים אחד לשני לבין לתת ביטחון אחד לשני?

אנחנו לא יכולים להעביר ביטחון, ביטחון זה האור מלמעלה, אור החסדים, ואנחנו לא יכולים להעביר אותו אחד לשני. זאת אומרת אנחנו יכולים, אבל זאת אומרת שאנחנו צריכים כך להתחבר בינינו שאור הביטחון יעבור מאחד לשני, אבל הוא מגיע מלמעלה, לא שאתה נותן אותו. צריכים בכל זאת לדבר כאן יותר מדויק שבכל זאת כל ההשפעות הן מגיעות מהבורא. ואנחנו רק מסדרים בינינו קשר, כדי להעביר את ההשפעה העליונה הזאת לכל הקבוצה או לכל העולם.

תלמיד: אז אפשר להגיד שהבורא נותן לנו ביטחון ואנחנו עוזרים אחד לשני לסדר את התנאים לזה?

אלא יש עוד מקור? לכל דבר, יש עוד מקור? למחשבות, רצונות שלנו, פעולות שלנו, כוח רע, כוח טוב, כל דבר ודבר מה יש חוץ מהבורא. מה יש גם כן בנו שאנחנו עושים כביכול כל מיני פעולות אם זה לא הבורא? תחשוב.

תלמיד: כן ברור. ומה זה הלבוש פה? הביטחון הוא הלבוש לאור, מה זה הלבוש?

שרק במידה שאני משייך את עצמי לכוח העליון, אז אני במידה הזאת יכול לגלות שזה בא ממנו, לאיזו מטרה ובאיזו פעולה.

שאלה: תגיד בבקשה, איך קשור הביטחון עם הקביעות?

הביטחון שייך גם כן למאמצים שאנחנו משתדלים לא להתנתק אפילו רגע אחד מהכוח העליון. אבל השאלה כאן למה? לאיזו מטרה אני צריך, האם אני צריך את זה בכדי להעביר את האור הזה למעלה לאחרים, לסביבה שלי וכן הלאה או שאני צריך את זה כדי שלא יהיה לי כל מיני דברים רעים. זאת אומרת כאן אני צריך לעשות חשבון, בשביל מה אני צריך את הביטחון, בשביל מה אני צריך להיות קשור לבורא בקיצור, ואם הקשר הזה הוא רק מתוך דאגה עצמית אז זה נורא, זו קליפה. והקליפה כבר מתחילה להיות כזאת שאני מתחיל לבנות עולמות של הקליפה, אתם שומעים? אני מתחיל לבנות בניינים פרצופים של הקליפה, אם אני רוצה להיות קשור עם האחרים כדי לקבל כוח מהבורא. יש כאן הרבה דברים.

שאלה: האם כוח דקדושה מורכב מאור החסדים ואור החכמה?

כן.

שאלה: נאמר לפני זה שהרגשת הניתוק עוזרת לנו לבנות כלי של השפעה.

כן.

תלמיד: אם אפשר להרחיב על זה טיפה זה נשמע כמו איזו הבחנה מאוד חשובה?

נכון, כי זה מעורר אותי להיות עד כמה שאני מנותק, עד כמה שאני בכלל לא שייך לרוחניות, עד כמה שאני מנוהל על ידי כוחות הגשמיים בלבד כמו איזו חיה קטנה שלא עושה שום דבר חוץ ממה שמשרת את הגוף שלה, ולכן מכאן והלאה אני מתחיל כאילו יום חדש.

תלמיד: אפשר כאילו להרגיש שכשנבנה כלי של השפעה אנחנו לא נרגיש את המילוי בתוכנו ונהיה כאילו אדישים לאור?

לא, אנחנו לא נהיה אדישים. אלא אנחנו מתחילים ממצב שאין לי שום קשר לרוחניות, שאני מרגיש את עצמי כאילו, אני אומר מצב אחד לדוגמה, שאני מרגיש את עצמי רק לעולם הזה, אפילו רוחניות כאילו לא קיימת, לא בצורה שלילית אפילו, ואני שייך רק לעולם הזה, רק כדי לקיים את עצמי, רק כדי סתם ככה כמו כל אדם אחר המנותק מכל הדברים האלה הרוחניים, ואז מתוך זה אני מתחיל לראות כמה ומה אני צריך, ואז אני יכול לגלות כאן חוסר בכוח הביטחון, שמתי יכול לבוא אליי אור העליון הרגשה עליונה? מתי שאני יכול להגיד שזה הכול שייך לבורא ומשייך את עצמי ואת כל המציאות אליו.

שאלה: איך קשור כוח האמונה למסך שאנחנו בונים על הרצון לקבל?

עד כמה שיש לי כוח אמונה, לפי זה אני יכול לבנות את המסך ולא אחרת.

שאלה: האם היראה בפני הבורא עוזרת להחזיק בביטחון?

כן, אנחנו צריכים קודם להתחיל ממצב שאין לך כלום ואחר כך כן, מידת הביטחון כבר.

שאלה: האם הרגשת הניתוק זו הארה מסוימת או שזה חוסר הארה?

זו הארה מסוימת, אתה צודק. אין דבר כזה שיש לנו איזו הרגשה בלי שאנחנו מקבלים אור מיוחד שמתלבש בכלי מיוחד ומביא לנו הרגשה. לכן אותה הרגשה שאין לנו כלום, היא גם באה מהבורא ואנחנו מרגישים שהבורא שלח אותה. בהתחלה אין כלום, באמת כלום, העולם ריק, בהמה בלבד. ואחר כך מרגישים שזה בא מהבורא בצורה מיוחדת, עושה לך איתחול מחדש, שאתה מתחיל להתייחס למציאות מהנקודה של השלב החדש.

תלמיד: אנחנו מבחינים בלימוד שלנו בין אור חכמה לאור חסדים. האם יש איזו צורה מסוימת להגדיר את האור שנותן לנו את תחושת הניתוק?

לא. זה אור מסוים. אתה לא יכול להשתמש בו, חוץ מדבר אחד שאתה מרגיש בו שאתה מנותק לגמרי מכל מושג רוחני, אין, זו הרגשה מאוד מיוחדת דווקא, בהמה בלבד. וגם בבהמה, אתה לא אדם שאתה רוצה כל דבר, פשוט להתקיים כמו איזה צמח.

שאלה: במאמר בפסקה האחרונה הוא כותב הסבר לרצון לקבל שלו, שהוא מוכרח ללכת למעלה מהדעת, אפילו לא כל כך רצוי, אבל מוכרח.

אחרת הוא יישאר במצב הזה. אין לו ברירה, הוא רואה שהרוחניות לגמרי לא שייכת למצב שעכשיו הוא קיבל. וכדי להשיג את הקיום שלו, לא הבהמי אלא הרוחני הוא צריך לבנות מדרגה חדשה שנמצאת למעלה מהגשמיות שעכשיו הוא הרגיש אותה, גילה אותה, שהיא לגמרי לא שייכת לרוחניות ואז הוא מתחיל לבנות את זה באמונה למעלה מהדעת. אחרת איך בונים רוחניות?

תלמיד: הוא אומר שמוכרח, כאילו לא רצוי כל כך בעיניו.

כן. ודאי שלא, כי הוא בהמה עכשיו.

תלמיד: מהנקודה שהוא מנותק, מהבהמה, הוא מסביר את זה לרצון לקבל כביכול.

הוא רוצה עכשיו לגדול?

תלמיד: כן.

מאיזה מצב?

תלמיד: שפלות. בהמה.

במה השפלות שלו?

תלמיד: שהרוחניות לא חשובה לו.

זהו. צמח.

שאלה: מה זה אומר להאמין בצורה מעשית בחכמים ויחד עם זאת להיות בביטחון שכוח האמונה יביא לי עזרה מלמעלה.

זה הכול עזרה מלמעלה. כל מה שאנחנו מדברים, אנחנו מדברים רק על הכלי והאור. אז יש כאן הארה מלמעלה מיוחדת שנותנת לך הרגשה שאתה שייך לאותם החכמים. זאת אומרת לאותם הכלים של אדם הראשון שהם עכשיו מתעוררים ומאירים לך ולכן כך אתה אומר.

תלמיד: איך אפשר בו זמנית גם להאמין בחכמים, זאת כנראה האמונה מעל הדעת שלי, אמונת חכמים, ולהיות בביטחון. ברוסית זה שני מושגים הפוכים "אמונה" ו"ביטחון".

לא, זה אותו דבר. בוא לא ניכנס לנרנח"י, למעלה מחזה, למטה מחזה. נגיד שזה אותו דבר.

שאלה: איך ההארות האלה מגיעות לאדם, דרך העשירייה או ישירות מהאור העליון?

זה לא חשוב לנו. וודאי שזה מגיע דרך הכלים, אבל באמת זה לא חשוב כי אנחנו לא מרגישים את זה. תמיד זה דרך הכלים, אנחנו לא מקבלים שום דבר שמגיע ישירות. ממה, מאור אין סוף? זה תמיד משתלשל ובא, כמו שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה, דרך כל העולמות וכל הפרצופים, תמיד ככה זה מגיע. אבל אנחנו לא מרגישים את זה לכן לא מדברים על זה.

שאלה: בעולם הזה משפחה, כסף, מושכלות נותנים לנו את הרגשת ביטחון. מהי הרגשת הביטחון בעבודה רוחנית?

רק התפיסה שלך בעשירייה ככלים שבתוך הכלים האלה אתה מגלה את הקשר שלך עם הבורא. איזה קשר? של אור החסדים. אתה לא זקוק לכלום לעצמך אלא אתה ממש מנתק את עצמך מכל הרצון לקבל. ויש כאן עוד עניינים, מכל הרצון לקבל שאפילו לאותו אור החסדים שמנתק אותך מהרצון לקבל, גם עליו אתה עושה חשבון שאתה לא היית רוצה להשתמש אפילו בו. כבר עוד ועוד כל מיני חשבונות.

שאלה: איך אפשר להרגיש את הנחיצות שהחברים יקבלו את הארת הביטחון?

פשוט להעביר להם את הארת הביטחון, כוח הביטחון, חיבוק, כל מה שאפשר בכל הצורות, הגשמיות, הרוחניות, זו העבודה שלנו. כי בלי שאנחנו נמסור אחד לשני שכולנו יחד נהיה בכוח הביטחון, בלי זה אנחנו לא נתקיים, לא נוכל להחזיק ברוחניות.

שאלה: מה ההיפך מביטחון?

היפך מהביטחון זה בהמה. כי ביטחון זו הארה מלמעלה שנותנת לבהמה להתרומם ולהפוך להיות לאדם.

שאלה: האם אתה יכול להגיד לנו מה האדם יכול להשיג בדעת, בשכל, בעבודה הרוחנית?

השגת הבורא בשלימות.

שאלה: כשמגיע אור הביטחון לפעמים, זה מוחק את האדם ואין לו שום אפשרות להוסיף משהו מעצמו. איך באור הביטחון ניתן לעשות פעולה מצדנו ולא על חשבון העליון בלבד?

בקבוצה זה אפשרי. בקבוצה.

עב. הבטחון הוא הלבוש להאור

"הבטחון הוא הלבוש להאור, הנקרא חיים. כי יש כלל "אין אור בלי כלי". נמצא, שהאור, הנקרא אור החיים, אינו יכול להתלבש, אלא שמוכרח להתלבש באיזה כלי. והכלי, שאור החיים מלובש, נקרא בדרך כלל "בטחון". שפירושו, על כל דבר קשה, הוא רואה שבידו לעשות.

נמצא, שהאור ניכר ומורגש בהכלי של בטחון. ומשום זה מודדים את החיים שלו, בשיעור שמדת הבטחון, מתגלה שם. כי הבטחון שיש בו, בזה הוא יכול למדוד שיעור גדלות החיים שבו.

ומשום זה האדם יכול לראות בעצמו, שכל זמן שהוא נמצא בהרמת החיים, הבטחון מאיר לו על כל דבר ודבר, ואינו רואה שום דבר, שיכול להפריע לו על מה שהוא רוצה. וזהו מטעם, שאור החיים, שהוא כח מלמעלה, מאיר לו. שיש בידו לעשות בכוחות על אנושיים, היות שהאור העליון אינו מוגבל, כמו כוחות גשמיים.

מה שאין כן כשהאור החיים מסתלק ממנו, שזה נקרא שירד מרמת החיים שהיה לו, אז הוא נעשה לחכם וחוקר. ועל כל דבר הוא מתחיל לחשוב את הכדאיות שלו, אם כן כדאי לעשות את הדבר או לו. ונעשה מתון, ולא תוסס ובוער, כמו מטרם שהתחיל לרדת מרמת חיים שלו.

אבל אדם, אין לו שכל שיגיד, שכל החכמה והפקחות שזכה עכשיו לחשוב על כל דבר, הוא מטעם שנאבד לו רוח החיים, ממה שהיה לו אז. אלא הוא חושב, שעכשיו הוא נעשה פיקח. ולא כמו שהיה מטרם שנאבד לו אור החיים. אלא אז הוא היה פזיז, על דרך "עמא פזיזה [עם נמהר]".

אמנם הוא צריך לדעת, את כל החכמה שהשיג עכשיו, היא באה לו מחמת שנאבד לו רוח החיים, מה שהיה לו מקודם. שאור החיים מה שהקב"ה נתן לו אז, הוא היה המודד לכל המעשים. אבל עכשיו, שהוא בזמן הירידה, לכן יש עכשיו כח להסטרא אחרא לבוא אליו, עם כל הטענות הצודקות שלהם.

והעצה לזה, שהאדם צריך לומר: "עכשיו אני לא יכול לדבר עם הגוף שלו ולהתוכח עמו". אלא שיגיד: "עכשיו אני מת, ואני מצפה לתחית המתים".

ויתחיל לעבוד למעלה מהדעת, היינו שיגיד להגוף שלו: "כל מה שאתה טוען, אתה צודק, ולפי השכל אין לי מה לענות לך, אבל אני מקוה, שאני מתחיל לעבוד מחדש, ועכשיו אני מקבל עלי תו"מ, ועכשיו אני נעשה גר, וחז"ל אמרו "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי [גר שנתגייר, דומה לקטן הנולד]", ועכשיו אני מצפה לישועת ה', ובטח הוא יעזור לי, ואני שוב אכנס לדרך הקדושה. וכשיהיה לי כח דקדושה, אז יהיה לי מה לענות לך. אבל בינתיים אני מוכרח לילך למעלה מהדעת, כי עדיין חסר לי דעת דקדושה. אם כן, אתה יכול לנצח עם השכל שלך. ועלי, אין לי מה לעשות, אלא להאמין באמונת חכמים, שאמרו, שאני צריך לקיים תו"מ באמונה למעלה מהדעת. ובטח עלי להאמין, שבכח האמונה נזכה לסיוע מן השמים, כמו שאמרו חז"ל 'הבא לטהר מסייעין אותו'".

(סוף השיעור)