שיעור בוקר 28.10.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש ב'. עמ' 1140. מאמר "מהו "השכינה היא עדות על ישראל" בעבודה"

קריין: אנחנו קוראים בספר כתבי רב"ש כרך ב', עמ' 1140, את מאמר "מהו ה"שכינה היא עדות על ישראל, בעבודה".

מהו "השכינה היא עדות על ישראל" בעבודה

תש"ן - מאמר ל"ז
1989/90 - מאמר 37

"הזהר (פנחס דף קצ"ב, ובהסולם אות תצ"א) אומר "למנצח על שושן עדות. אמר רעיא מהימנא, שושן עדות, זה הוא עדות השכינה, שהיא נקראת שושן עדות, מפני שהיא עדות, שעומדת עלינו ומעידה עלינו לפני המלך. והיא עזרה קדושה לנו לשבח בתשבחות. על כן נקראת שושן עדות. אמר רעיא מהימנא, היא נקראת שושן עדות, בשביל שהשכינה היא עדות על ישראל, שהם אברים שלה, והיא נשמה עליהם. היא עזרה מן השמים, שכתוב בה, ואתה תשמע השמים. היא סיוע קדוש".

ויש להבין, מדוע השכינה נקראת "שושן". מה זה מרמז לנו, את צבע הזה שיש להשכינה. ועוד יש להבין, מהו הפירוש, שהשכינה מעידה עלינו לפני המלך. שענין עדות, ידוע צריך להיות מפי הראיה ולא מפי השמיעה. אם כן יש להבין, איזו בחינת ראיה יש כאן, לומר אצל השכינה, שמעידה עלינו מבחינת ראיה.

זה ידוע, שיש לפנינו בעבודת ה' ב' בחינות, שהם הפוכים זה לזה:

א. מצד אחד אנו לומדים, שמטרת הבריאה היא, מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. ומסיבה זו ברא בהנבראים רצון לקבל הנאה ותענוג. כי כפי מידת ההשתוקקות להדבר, בשיעור זה נמדדת הרגשת הנאה. נמצא, שהמטרה של הבריאה היתה, בכדי שהנבראים יהנו מהעולם. כלומר, שברא רצון לקבל תענוג. והנבראים יהנו, היינו שכל המטרה היתה, שהנבראים יהנו.

ב. ומצד הב' אומרים לנו, שאסור לקבל לתועלת עצמו. היינו, שאין האדם יעשה משהו במחשבה, דיבור, מעשה, לתועלת עצמו. אלא שהאדם ידאג לעשות הכל לשם שמים, ולא לתועלת עצמו, שזה ממש נגד מטרת הבריאה.

והתשובה היא, שענין מה שאדם צריך לעבוד לתועלת ה', אינו מטעם שה' צריך שיעבדו בשבילו, ולתת לו משהו חס ושלום. אלא זהו תיקון עבור הנבראים. כמו שאומר האר"י הקדוש, שבכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, היינו שהפעולה הזו, הנקראת "להטיב לנבראיו", שהנבראים יהנו, שיהיה בהנאה הזו שלימות, היינו שלא ירגישו בזה בחינת בושה, לכן נעשה צמצום והסתר על הטוב ועונג, מה שהבורא רוצה לתת.

אלא רק בזמן שיהיה להם כוונה לשם שמים, שפירושו הוא, היות שהבורא הנהנה מזה, שמקיימים את רצונו, ומקבלים את הטוב ממנו, בגלל שהוא רוצה בכך, ממילא עובר מכאן את ענין הבושה, מה שהשינוי צורה מביא. מטעם שיש כלל "כל ענף רוצה להדמות לשורשו". כמו שהבורא הוא המשפיע, כמו כן כשהתחתון משפיע, הוא נהנה.

מה שאין כן כשהתחתון צריך לקבל, מתבייש. לכן נעשה תיקון זה על הרצון לקבל לתועלת עצמו, שבא מצד הבריאה, שהאדם צריך לעשות על הרצון לקבל כוונה בעל מנת להשפיע.

אולם בזמן שהאדם רוצה בקיום תו"מ על הכוונה, שזה יביאו רצון לעשות הכל בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, והיות שהרצון הזה הוא נגד הטבע של האדם, שהוא נברא מצד הטבע רצון לקבל רק לתועלת עצמו, לכן כשהאדם אומר "אני רוצה לעשות מעשים טובים, בעל מנת שעל ידם, היינו בסגולתן יהיה לי הכח לכוון הכל לשם שמים, ולא לתועלת עצמו", אז הרצון לקבל לעצמו שבגופו של אדם, המכונה "רשע", צועק "מה העבודה הזאת לכם".

ומהי התשובה שצריכים לענות לו על שאלתו. התשובה מובא בהגדה של פסח: "רשע, מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם. לכם ולא לו. ולפי שהוציא עצמו מן הכלל, כפר בעיקר. ואף אתה הקהה את שיניו".

התשובה הזו מאוד קשה להבין. הוא שואל שאלה, שהוא רוצה להבין, מדוע אנחנו הולכים לבטל את הרצון לקבל, שזה הוא הרצון, שהבורא ברא אותו. אז צריכים לתת לו תשובה, היות שהוא שואל לפי דעתו, שהצדק אתו. אם כן מדוע אמרו "הקהה את שיניו".

אאמו"ר זצ"ל אמר על זה, היות שהוא שואל "מה העבודה הזאת", היינו "בשביל מה צריכים לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו", על זה אין מה לענות. כלומר, שנותנים תשובה לאדם, על מה שהוא שואל, בכדי שהוא יבין לפי שכלו. וכאן אי אפשר לתת לו להבין, היות שהוא שואל, מה שיהיה להרצון לקבל, אם הוא יעבוד בעל מנת להשפיע. אם היה אח"כ מקבל, לאחר שהוא רוצה להשפיע. כלומר, אם היו יכולים לומר, שאתה תשפיע, ובשכר זה תוכל אח"כ להיות מקבל. נמצא, שזה נקרא "משפיע בעל מנת לקבל". וזה נקרא "שלא לשמה".

לכן בזמן שהאדם רוצה ללכת לשמה, היינו להיות משפיע בעל מנת להשפיע, אין מה לענות לו. וזה נקרא "הקהה את שיניו". כלומר את התשובה, שצריכים ללכת בכח, היינו למעלה מהדעת. כי בתוך הדעת הצדק עם הרשע. זה נקרא "הקהה את שיניו". ואמר, שאין האדם יכול לנצח את הרשע בפעם אחד, אלא שזו היא עבודה בירידות ועליות. עד שהאדם זוכה לנצח אותה, ולקבל על עצמו עול מלכות שמים בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

לכן נקראת מלכות "שושנה" או "שושנים" או "שושן". שתמיד, נותנים שם הוא על שם המאורע, היות שאין זוכים למלכות שמים בלי ענין "הקהה את שיניו", לכן נקרא מלכות "שושנה", על שם הפעולה.

ובהאמור יוצא, שפירושו של "שושן" הוא בחינת "הקהה את שיניו". היות שאין מה לענות לו על שאלתו, אלא שצריכים ללכת בכח, היינו בכפיה, אף על פי שהרשע, היינו הרצון לקבל לעצמו, אינו מסכים. שזה נקרא בחינת "הכאה", היינו שעושה מלחמה עם עצמו. ובזמן שאדם אומר להרע שלו, שכדאי לשמש מלך גדול, ולא צריכים שום תמורה, אלא "בגין דאיהו רב ושליט", היינו מפני גדלותו יתברך, שהאדם צריך להיות שבע רצון, בזה שהוא משמש מלך גדול, אז הרע אומר לו "איך אתה רוצה לשמש מלך גדול, האם אתה מרגיש את גדלותו יתברך, שבגלל זה אתה אומר, שכדאי לשמש אותו".

ואז במצבים כאלו, יש לפעמים, שאין אדם יכול לצייר לעצמו שום גדלות ה'. אלא הוא מרגיש את השפלות שבקדושה, שהיא בחינת "שכינתא בגלותא" או "שכינתא בעפרא". היינו, שלא מרגיש שום חשיבות במלך. ולהיפך, שבאים לו ציורים, שהציורים האלו מרחיקים אותו מעבודת ה'. עד כדי כך, שלפעמים הוא רוצה אפילו לשכוח מעבודת ה'. כי בו בזמן שהוא זוכר, שיש לעבוד את ה', ולא לקבל שום תמורה על העבודה, אלא העבודה בעצמה תהיה לו למטרה, זה אפשר לומר, בזמן שהאדם מרגיש טעם בעבודה, אז הטעם מה שהוא מרגיש, זה מחייב אותו להמשיך בעבודה, ואין הוא זקוק לשום תמורה.

אבל מה האדם יכול לעשות, שבעת שהוא הולך לעבוד עבודת הקודש, ואומר, שהוא לא רוצה שום תמורה עבור עבודתו, אם כן אין לו תמורה, מה שיחייבו, שבגלל הסיבה הזו הוא יכול לעבוד. ושיעבוד בשמחה, בזה שהוא יקבל אח"כ שכר גדול, היות שהוא עובד שלא על מנת לקבל שכר. ושיעבוד עבור מלך גדול, גם כן לא מרגיש. אם כן, איך האדם יכול לעשות מעשים בלי שום שמחה. ואומרים לו, שיעבוד בדרך כפיה, כלומר שהגוף לא מסכים. וזה נקרא "הקהה את שיניו".

אבל מאין האדם יכול לקבל כוחות, שיהיה בידו לכוף עצמו, ויעשה מעשים בעל מנת להשפיע. ואפילו שהוא מתגבר על עצמו, אבל הוא לא יכול לעבוד עבודה כזו בשמחה. כלומר, שהעבודה, שהאדם עושה, אז יש לו צורה לאדם, שתפסו, והוא מוכרח לעבוד. וכל פעם הוא אומר "אולי יש איזו עצה לברוח מכאן, שלא יצטרך לעבוד בשביל אחרים". וכל השמחה שיש לו אז, שהוא מסתכל על השעון, ורואה, שעוד מעט הוא יפטור עצמו מן העבודה.

נמצא, שבזמן העבודה היא מלאה צער ויסורים, מזה שהוא צריך לעבוד בשביל אחרים, ולא בשביל עצמו כלום, וכי האם בעל בית יכול להסתכל, איך המשמשים עובדים אצלו, ובזמן העבודה הם בוכים, ואומרים "מתי יגיע הזמן, שאני אוכל לפטור את עצמי מן העבודה".

והאדם שואל את עצמו "וכי הבורא רוצה, שנעבוד בשבילו בצורה של כפיה".

היינו, שמרגישים, שהאדם מרוחק מה'. כלומר שלא מרגיש את אהבת ה'. היינו שאדם בזמן העבודה, שיאהב את ה', והוא מסתכל על עצמו, ואינו יודע מה נעשה פתאום עם האדם. כלומר, במקום שהעבודה לשם שמים, היה האדם צריך להרגיש בעת עבודתו, שעובד לשם שמים, התקרבות לה'. כלומר, שיהיה לו רצון כל פעם יותר להתקרב לה'.

ועתה ממש להיפך. היינו, שמרגיש כל פעם, איך שהוא מרגיש התרחקות מה', שהמעשים שהוא עושה, דוחים אותו. ומרגיש כל עשיה ועשיה, כאילו דוחים אותו החוצה. היינו, שלא נותנים לו להתקרב ולהרגיש את החשיבות של קיום תו"מ, ושיהיה לו קצת טעם בעשיות האלו. אלא להיפך, כאילו נעשה מרחק ביניהם. וזה נראה לו, כאילו אין אחד יכול לסבול את השני. וכל עשיותיו, שעושה בכפיה, הוא עליו כעול ולמשא. וחושב תמיד לברוח מהמצבים האלו. אבל אין לו לאן לברוח, רק על ידי שינה. כלומר, שרק בשינה הוא מוצא טעם.

אולם אז נשאלת השאלה, למה באמת ככה. היינו, שיש לאדם לשאול, מדוע מגיע לי כך. וכי זו תורה וזה שכרה. האם בגלל שנכנסתי לעבוד על דרך האמת, שהיא להגיע לעבוד עבודת הקודש, שיהיה הכל לשם שמים, בגלל זה דוחים אותי מחוץ לעבודת הקודש.

מדוע בזמן שהעבודה היתה כמו כל הכלל, היינו להרבות מעשים טובים, ועל הכוונה, שצריך לכוון לשם שמים, לא חשבתי בכלל, וסמכתי את עבודתי כמו כל הכלל, שחושבים רק על מעשים ולא על כוונות, היה לי טעם בעבודה וטעם בתפלה. והייתי יודע, שאני מתפלל עתה לה', והוא שומע את תפלתי. והיה לי כח להמשיך בתפלה. ואף פעם לא הסתכלתי, אם אני מתפלל, אם ה' שומע את תפילתי. היינו, שלא היה לי שום בקורת על המעשים שלי, והלכתי בתמימות, בטח הכל הוא בסדר.

ועתה, בזמן שהייתי צריך להתעלות במעלות הקודש, היות אני רוצה לעבוד לשם שמים, בכדי להגיע להתקרבות לה', ומה יש לי עכשיו, רק התרחקות במקום שהייתי צריך לקבל התקרבות.

והאמת היא, שאנו צריכים להאמין באמונת חכמים, ולא ללכת לפי השכל מה שהאדם מבין, אלא הכל לסמוך על מה שהחכמים אמרו לנו. והנה אאמו"ר זצ"ל אמר, שהאדם צריך להאמין, אף על פי שהוא לא רואה, שכך הוא. אלא על האדם להאמין, שכן ה' שומע תפלה, כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה". והיות שהאדם מבקש מה', שיקרב אותו, לכן ה' רוצה לתת לו התקרבות אמיתית. כלומר, שיתן להאדם את הטוב ועונג, מה שברצונו של הבורא לתת. וזה נקרא "מטרת הבריאה". ולכן ה' מכין לו כלים לזה, שכלים נקראים "צורך וחסרון". והיות לפי שאנו רואים, אין יותר מג' דברים:

א. שהאדם מבין, אם הוא רוצה להיות עובד ה', הוא צריך לסגף את עצמו, ולא להנות משום דבר, ואז הוא יהיה עובד ה', היינו תמורת זה הוא יקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא.

ב. שהוא מבין, שהוא צריך להגיע לדרגה, שיכול לעשות מעשים לתועלת ה'. היינו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, ובזה הוא מסתפק.

ג. שיש להאדם להגיע למטרת הבריאה, שהיא, שהנבראים יקבלו טוב ועונג, ולא שיתנו. כי ענין הנתינה, שצריכים לעשות נחת רוח ליוצרו, הוא רק תיקון הבריאה.

ובהאמור נבין את מה ששאלנו, מדוע כשהאדם מבקש מה', שיתן לו כלים דהשפעה, הוא מקבל מלמעלה כלים דקבלה יותר גדולים, מכפי שהיה לו מטרם שבקש מה', שיתנו לו כלים דהשפעה.

התשובה היא, כמו שדיברנו במאמרים הקודמים, שאם האדם היה מקבל תיכף רצון להשפיע, היינו שתהיה לו היכולת להתגבר על הרצון לקבל הקטן, נמצא שהיה מסתפק בזה, והיה נשאר בו הרצון לקבל בלי תיקון, מטעם שלא היה מגולה אצל האדם, שיהא בידו לבקש עליו כח התגברות.

זאת אומרת, זה שהאדם רואה, בזמן שהוא מבקש, שיתנו לו כח התגברות על הרצון לקבל הקטן, ונותנים תמורת התפלה רצון לקבל גדול, אין זה כמו שהאדם חושב, שמקודם היה הרצון לקבל שלו קטן. ואח"כ משמים נתנו לו רצון לקבל גדול.

אלא זהו כמו שאומר הזה"ק, על מה שכתוב "או הודע לו אשר חטא". ושאל "מי הודע לו". ואמר "ה' הודע לו". פירוש, ה' נתן לו לדעת, כל פעם בשיעור יותר גדול, כמה גדול כוחו של הרצון לקבל, שהאדם נולד עמו תיכף בעת הלידה. כמו שכתוב "לפתח חטאת רובץ". היינו, שתיכף כשנולד, כבר נולד בכל תוקפו. לכן הוא נקרא בשם "מלך זקן וכסיל".

אלא, שאין האדם צריך לדעת את שיעור גודלו של הרצון לקבל. אלא, גילוי זה של כוחו של הרצון לקבל הולך בהדרגה. כלומר, שהרע צריך להיות מאוזן, לפי הטוב שיש לו. כלומר, מה שהאדם נותן כוחות לבטל את הרצון לקבל, בשיעור זה מגלים לו מלמעלה.

וכמו שביארנו בענין "אצל הרשעים נדמה להם כחוט השערה ואצל הצדיקים נדמה להם היצר הרע כהר גבוה". ופירשנו, היות שהטוב והרע מוכרח להיות מאוזן, כמו שאמרו חז"ל "לעולם יראה אדם עצמו חציו טוב וחציו רע". כלומר, כי לעולם הם הולכים ביחד. והטעם הוא, בכדי שתהיה בחירה, מה להכריע.

נמצא, שהרע נמצא באדם. אלא שהרע מתגלה לפי שיעור הטוב שבאדם. לכן כשאדם מתחיל ללכת בקו של אמת, אז כל פעם מתגלה אצלו הרע. אולם, על כל מצב של רע, שהאדם מרגיש, אין לו לעשות שום דבר, רק לבקש מה', שיתן לו עזרה. כמו שכתוב "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". נמצא, שאין כח לאדם להתגבר על הרע, אלא הקב"ה צריך לעזור לו.

אבל צריכים לדעת, כי גם זה תיקון. כלומר, מה שאין האדם יכול להתגבר על הרע מבלי עזרה מלמעלה, זהו בכוונה תחילה. וזה מטעם, שהיות אם האדם יהיה בידו ללכת בכוחות עצמו לעשות לשם שמים, אז הוא ישאר במצב של קטנות. כלומר, שלא יהיה לו צורך לעלות במעלות הקדושה, שהאדם צריך להגיע להשיג בחינת תורה, ששם גנוז הטוב והעונג, מה שה' רצה לתת להנבראים.

והיות, שאם האדם מרגיש שהוא בסדר, אז אין לו צורך לתורה. מה שאין כן, אם אין האדם יכול להתגבר על הרע, ומבחינה זו אי אפשר שהאדם יקבל סיפוק, הלא הוא רואה, איך שהרע שולט עליו, אם כן הוא רואה, שאין לו אחיזה בקדושה, ואיך הוא יכול לקבל סיפוק.

ואז, לפי ערך ההתגברות שלו, הוא רואה יותר את האמת, שאין לו שום סיכויים, שתהיה לו אפשרות לצאת משליטת הרע. וכשהוא מבקש אז מה', שיעזור לו, אז הוא מבקש עם כל הלב. ועוד יותר מזה, שהרבה פעמים הוא בא לידי יאוש, והוא צריך להתגברות יתירה, שיהיה לו כח ללכת למעלה מהדעת, שה' כן יכול לעזור לו.

נמצא, שעל ידי זה שהאדם מתגבר ומבקש עזרה מה'. ובמה עוזרים לו. זהו כמו שאומר הזה"ק "בנשמתא קדישא". היינו שכל פעם עוזרים בהארה יותר גדולה. וזוהי הסיבה, שאין האדם יכול לצאת משליטת הרע מכוחות עצמו, אלא שה' צריך לעזור לו. ועל ידי זה יתגלה לו את הנרנח"י דנשמה שלו.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו:

א. מדוע נקראה השכינה "שושן",

ב. מהו שהשכינה מעידה עלינו לפני המלך. כלומר, מה היא צריכה להעיד.

ג. מהו שאומר, שהשכינה נקראת "עזרה מן השמים", כמו שכתוב, "ואתה תשמע השמים".

הנה "שושן" היא נקראת, מטעם שאי אפשר לקנות מלכות שמים, שהיא אמונה למעלה מהדעת, רק בזמן שהרשע בא ושאל "מה העבודה הזאת לכם". והוא רוצה תשובה בתוך הדעת "מה יהיה לו, בזה שהוא יעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו".

אז אין לו מה להשיב בתוך הדעת. כי מצד הדעת הצדק איתו, כמו שכתוב "ולפי שהוציא עצמו מן הכלל, כפר בעיקר". פירוש, היות שהוא כפר בעיקר התיקון, שהיה בכדי שלא תהיה בחינת בושה בעת קבלת הטוב ועונג, נמצא, שאין הבורא צריך שיעבדו בשבילו, אלא זה שאנו צריכים לעבוד לתועלת ה', זה לתועלת עצמו.

היינו שעל ידי התיקון הזה, לא יהיה לנו ענין של בושה, בזה הוא כפר. לכן לא יעזור לתת לו להבין שום דבר. אלא צריכים ללכת בכח, היינו על דרך הכפיה, שזה נקרא "הקהה את שיניו". והיות שענין עבודה זו היא דבר תמידי, לכן נקרא זה "הרבה הקהה שיניו". על כן נקראת המלכות שמים "שושן" או "שושנה", מלשון "הקהה שיניו".

ומה שהשכינה מעידה עלינו, שאנחנו בסדר. ושאלנו, איפה היא רואה זה.

התשובה היא, היות שהיא עוזרת לנו. כי מלכות נקרא "סייעתא דשמיא". פירוש, שמלכות בעצמה נותנת את העזרה. וזהו כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין אותו". אם כן, היא יכולה להעיד עלינו, שאנחנו בסדר, כי היא עזרה לנו בזה.

וגם מה ששאלנו, בשביל מה היא צריכה להעיד. יש לפרש, כי לאחר שהאדם זכה למלכות שמים, שכבר יכול לעשות את מעשיו לשם שמים, אז הוא צריך לזכות לבחינת תורה, הנקרא בחינת "ז"א", בחינת "מלך". זהו שהיא צריכה להעיד. שכבר יש לו בחינת מלכות שמים, וממילא הוא ראוי עכשיו לבחינת תורה, הנקראת בחינת "שמותיו של הקב"ה". שזוהי מטרת הבריאה".

שאלה: מהי הרגשת הבושה בנברא, האם בושה היא תחילת המצב הרוחני?

בושה היא שהאדם מרגיש עד כמה הוא לא יכול לעמוד מול הבורא, זאת אומרת לענות על מה שהבורא שואל אותו. אז הוא מרגיש בושה.

שאלה: מה זה לזכות למלכות שמיים?

שהאדם מרגיש איך הבורא מנהל אותו והוא צריך להיכנס להדדיות, למגע עימו.

תלמיד: איך להיכנס להדדיות עם הבורא?

לפי השתוות.

שאלה: כתוב, "נמצא, שעל ידי זה שהאדם מתגבר ומבקש עזרה מה'. ובמה עוזרים לו. זהו כמו שאומר הזה"ק "בנשמתא קדישא". היינו שכל פעם עוזרים בהארה יותר גדולה." האם ההארה הזאת היא שוות ערך לקשר בינינו?

כן.

שאלה: מתי מקבלים את הכוח לעבוד בעשירייה כמו שנאמר פה "הקהה את שיניו"?

מתי שרוצים ומסוגלים. מתי שאדם מחליט שהוא חייב לענות לבורא בדיוק באותו הכיוון שהבורא שואל אותו.

תלמיד: המאמר לא מדבר על העשירייה שכאילו בה אתה יכול לקבל את הכוחות, אז מאיפה מקבלים את הכוחות כדי להיות מסוגלים לעבוד ב"הקהה את שיניו"? כי זה דורש הרבה כוחות.

ודאי שלא מדובר כאן על העשירייה, אבל וודאי שדרך העשירייה אנחנו מקבלים כוח. עשירייה היא מערכת, היא לא משתנה.

תלמיד: אז מה התוספת של העשירייה למה שנכתב במאמר, מתי מקבלים את הכוחות, מהי התוספת של העשירייה?

אפילו שרב"ש לא כותב על העשירייה ממש, הוא מתכוון לזה שהאדם נמצא בסביבה שכולה עובדת על התקרבות לבורא, והבורא נותן להם כל מיני סימנים, תנאים, ולפי התנאים האלה הם בכל זאת משתדלים להתקרב אליו, על אף שכל פעם התנאים קשים יותר.

תלמיד: אז אפשר להידבק ישירות לבורא?

דרך העשירייה. כולם חייבים לעבוד דרך העשירייה. פעם רב"ש מדגיש את זה יותר, פעם פחות, תלוי מה הוא רוצה להסביר לנו.

שאלה: מה הקשר בין שכינה לבין מלכות?

"מלכות" זה השם הכללי ו"שכינה" זה כבר מה ששייך לקבוצה ולאדם. אבל מדובר בכלל ביחס בין הבורא לנבראים.

שאלה: אתמול נפטר חבר מהעשירייה שלנו, ויש חיסרון גדול מאוד בעשירייה, אנחנו מרגישים חלשים מאוד בעשירייה, כי החבר הזה תמיד עזר לנו, דחף אותנו לחיבור, תמיד היה אומר לנו לבוא לשיעור ותמך בנו. איך אנחנו יכולים לעזור ולהחזיר לנשמה של החבר ברגע הזה, איך אנחנו יכולים לתמוך בו?

אנחנו נשתתף אתכם יחד באובדן הזה, ונקווה שמקרה כזה לא יעשה בינינו ובינו ובין הבורא שום פירוד, אלא ההיפך, אנחנו נחזק את עצמנו ונראה אותו חבר דווקא עכשיו כנציג שלנו שבונה קשר חדש עוד יותר חזק וגבוה בינינו לבורא דרכו, דרך נשמתו הגבוהה.

שאלה: מה זה אומר לקבל "עול מלכות שמיים" בעשירייה בכל המצבים החזקים והמנוגדים שאנחנו מקבלים?

זה נקרא שכל פעם שהבורא מראה לנו את המצב שלנו, ובדרך כלל אנחנו רואים עד כמה אנחנו לא נמצאים במצב טוב, אנחנו כן רוצים להתקרב אליו, מה שלא יהיה, וכך נתקרב יותר ויותר. העיקר בכל רגע ורגע לקחת נשימה חדשה ולעשות צעד חדש קדימה. מה שלא יהיה, נקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב.

שאלה: איך להשתמש בתחושת הדחייה מהעבודה הרוחנית כדי להתקרב לבורא?

אם אנחנו מבינים שכל הדחייה הזאת, בכלל כל הדחיות וסימני ההתרחקות, רק מראים לנו עד כמה למרות זאת אנחנו יכולים להתקרב לדבקות לבורא, אז כל הסימנים של ההתרחקות הזאת מעוררים אותנו להתקרבות. וכך עוד יותר ועוד יותר, על ידי כך שמצטרפים, מצטברים יחד, מתגברים על הפירוד, מתגברים על הריחוק, אנחנו מתקרבים למטרה להיות כאיש אחד בלב אחד.

שאלה: איך עולים מעל הדעת יחד בעשירייה, מעל המכאובים השונים שאיתם מתמודד כל חבר?

אנחנו לוקחים את כולם יחד לעיגול אחד ויחד הולכים, ואז כולנו מתגברים. אם אנחנו יחד אז הבורא איתנו. אם אנחנו לא יחד, אז אין לנו עזרה מלמעלה ואנחנו לא מצליחים.

שאלה: כתוב, "נמצא, שעל ידי זה שהאדם מתגבר ומבקש עזרה מה'. ובמה עוזרים לו. זהו כמו שאומר הזה"ק "בנשמתא קדישא". היינו שכל פעם עוזרים בהארה יותר גדולה. וזוהי הסיבה, שאין האדם יכול לצאת משליטת הרע מכוחות עצמו, אלא שה' צריך לעזור לו. ועל ידי זה יתגלה לו את הנרנח"י דנשמה שלו." איך נרנח"י דנשמה של האדם מתגלה לו כשהאדם מתגבר ופונה לבורא שיעזור לו?

כשהאדם רוצה להתחבר עם החברים, לבנות איתם יחד כלי חדש לקבלת האור העליון, להיכנס יחד לרצון אחד, והם פונים בזה לבורא, אז הבורא מאחד אותם, ממלא אותם באור חדש, והם מרגישים שהם כביכול עולים לדרגה יותר גבוהה. זו בעצם ענייה נכונה על כך שבורא מלכתחילה סידר להם את המצב החדש.

שאלה: איך לאזן טוב ורע כשהיצר הרע כל הזמן עולה?

מלכתחילה אנחנו צריכים להבין שכל רע שמתגלה הוא כדי שעל ידו אנחנו נעלה לדרגת טוב יותר גבוהה. ולכן אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע, אלא זה כמו מדרגות, כמו צעדים, שמאל ימין, שמאל ימין. וכך אנחנו צריכים להתקדם.

שאלה: אנחנו מאוד רוצים להיות בשמחה בעבודה כדי לשמח את הבורא. איך אפשר להיות בשמחה אמיתית, פנימית, מזה שככל שמתאמצים לעשות טוב מתגלה יותר הרע שקיים בנו, כמו שרב"ש כותב לנו במאמר. מה נקודת האחיזה כדי להיות בשמחה אמיתית מהתהליך המורכב הזה?

נקודת האחיזה להיות בשמחה בכל מצב היא שאנחנו מתחברים, וממרכז החיבור שלנו פונים לבורא. זה בעצם העיקר בשבילנו, וזה מה שמביא לנו שמחה, שהצלחנו בכל זאת להתקרב זה אל זה, להתחבר זה עם זה, ומתוך החיבור שלנו לפנות לבורא ולבקש ממנו שיטפל בנו, שיקרב אותנו. יותר מבקשה אנחנו לא צריכים.

תלמיד: ומה הכי משמח את הבורא?

שאנחנו מבקשים שהוא יאחד אותנו ויקרב אותנו לתיקון. זו עבודת ה', זו לא עבודת האדם. אנחנו נמצאים בעבודת ה', זאת אומרת אנחנו רוצים להראות לבורא עבודה, ולזה הוא משתוקק. וההשתוקקות שלנו היא רק להגיש ככל האפשר את צורת העבודה הנכונה לפניו.

שאלה: איך לבנות כוונה להשפיע על הרצון לקבל?

על זה אנחנו מדברים כל הזמן. מלכתחילה יש לנו רצון לקבל ואנחנו משתדלים במקום זה לבקש מהבורא שיהיה לנו רצון להתחבר יחד כדי שנוכל להשפיע לו. איך שהוא רוצה להשפיע לנו, כך אנחנו חייבים להשפיע לו. ואז יוצא שאנחנו עוסקים בעבודה אחת, "אני לדודי ודודי לי", וכך משיגים את המטרה.

תלמיד: אם אנחנו עוסקים בעבודה הזאת ומקבלים טעם והנאה, אז את התענוג הזה אנחנו מעבירים לבורא או שהוא שאוטומטית נהנה?

לא, אנחנו נהנים מהעבודה הרוחנית בכך שאנחנו עושים את זה למען הברא.

שאלה: שמעתי אותך אומר קודם שאם אנחנו לא יחד אז לא נצליח. איך אפשר למדוד את מדרגת החיבור בינינו?

למדוד אנחנו לא יכולים, אין לנו עדיין כלי מדידה, אבל אנחנו כן יכולים להשתדל כל פעם להיות מחוברים יותר ויותר במידה שאנחנו מבינים ומרגישים כעת.

תלמיד: האם אנחנו מגיעים לנקודה שבה מרגישים שאנחנו זקוקים לקרבה בין החברים, שיש חיבור כזה בתוך הקבוצה, שיש לנו צורך בחיבור כזה?

כן.

תלמיד: אז האם עלינו להתמקד רק בהשתתפות האישית שלנו? או אם מרגישים שחסרה דבקות בקבוצה, האדם צריך להיכנס לקבוצה ולנסות לעורר משהו בחברים?

לא, הוא חייב להיכנס לקבוצה, הוא חייב להיות יחד עם כולם, ורק מתוך האיחוד, החיבור ביניהם, הם יכולים לפנות לבורא. אחרת הבורא לא שומע.

תלמיד: אבל האם אז נכנסים פשוט לקבוצה פיזית ומושכים את החברים להתחבר ביניהם או שזו עבודה פנימית שאדם עושה והיא כרוכה בתפילה וזהו?

אנחנו צריכים עוד לברר, גם את זה וגם את זה. עוד חסר לכם בירור.

שאלה: האם תחושת הבושה זו תחושת דחייה? ואם כן, איך אפשר להתמודד אתה בעשירייה?

כולנו יחד חייבים למצוא תשובות על כל הבעיות שמתעוררות במשך העבודה הרוחנית שלנו. להתחבר יחד ככל האפשר כדי שמנקודת מרכז החיבור שלנו נפנה לבורא ונדרוש ממנו דבקות, התקדמות, הבנה, וכך ללכת.

שאלה: מצד אחד בעשירייה אנחנו מבקשים חסדים, שהבורא יחבר אותנו אליו. מצד אחר אנחנו מודים על כל הדינים שיורדים עלינו. איך אנחנו משאירים את שני הכוחות ואיך מגיעים לתפילה מתוכם?

הדינים שיורדים עלינו הן אותן הפרעות שאנחנו צריכים להתגבר עליהן כדי לבנות את עצמנו נכון ברצון אחד, ואז נהיה דומים לבורא במדויק. לכן אנחנו צריכים להבין שפעולות הבורא עלינו הן רק כדי לכייל, לכוון את עצמנו נכון.

שאלה: כתוב "ועוד יותר מזה, שהרבה פעמים הוא בא לידי ייאוש, והוא צריך להתגברות יתירה, שיהיה לו כוח ללכת למעלה מהדעת, שה' כן יכול לעזור לו." על איזה מצב או עזרה מדובר פה? לצאת ממצב מסוים, או עזרה לשינוי הטבע?

זה לא חשוב איך נקרא לזה, אם אנחנו רוצים להתקרב לבורא אז אנחנו משתדלים לבקש את זה ממנו.

תלמיד: האם יכול להיות מצב שרוב העבודה היא להאמין שהבורא יכול לעזור?

זה ברור, אחרת איך אנחנו פונים אליו? אנחנו חייבים כיסוד של העבודה שלנו, להיות תמיד במצב מתגבר שהבורא, רק הוא, יכול לעזור לנו ולסדר לנו את כל המצבים, אחד אחד, לפי סדר ההתקרבות בינינו.

שאלה: עוד מעט נתחבר עם עוד קבוצות בכנס משותף בבלטיה. האם הפגישה הפיזית הזאת, יכולה להעניק תמיכה לכל הכלי העולמי ואיך עדיף לארגן את זה טוב יותר?

אתם חייבים לעשות את זה כך, שהמצב שלכם, החיבור ביניכם, יעזור לכל המשתתפים להרגיש כמה קבוצות חזקות יש בינינו, ובתוך זה הקבוצה שלכם שמתחברת בבלטיה, במזרח אירופה, ומתאחדת לאחד שלם ועוזרת לכל האחרים להגיע לחיבור שממש ימשוך אחריו את כל האחרים לחיבור.

אתם יכולים לעשות את זה. תעשו מצגת טובה של מה אתם מתכוונים ותסבירו לכל האחרים מה אתם עושים ומה אתם דורשים מכל היתר, איך הם יכולים להצטרף אליכם ואיך הם יכולים להיות יחד אתכם ברצון עולמי אחד לבורא.

שאלה: מה ההבדל בין גדלוּת וקטנוּת לפי הבקשות שלנו?

בקטנוּת יכול להיות שאנחנו מבקשים שיהיה רק חיבור בינינו בעשירייה, ובגדלוּת אנחנו מבקשים שתהיה לנו כבר יכולת להשפיע על האחרים ולמשוך אותם לאותו החיבור.

שאלה: כשאנחנו מתבטלים בפני הבורא, בפני העשירייה, בפני המצב, כלומר אנחנו מייחסים אותו לבורא, האם אנחנו מאחדים את הניגודים בכך שאנחנו עושים את זה?

כן. אנחנו מאחדים את כל הניגודים שבינינו והופכים אותם לאחד, משלימים אותם.

שאלה: קראנו, "הבא להיטהר מסייעין אותו". מה על האדם לעשות כדי שיראו אותו מלמעלה כ"הבא להיטהר"?

על האדם להתחבר עם האחרים, אז הוא ייראה בתוך העשירייה וכל העשירייה שלו תיראה כך שהם מוכנים לזה שמגישים את עצמם לבורא, לעבודת ה'. העבודה שלנו נקראת "עבודת ה'". למה זה עבודת ה'? כי אנחנו מתחברים בינינו ועושים מאיתנו גוש אחד שמוכן שהבורא יעבוד עליו. ולכן העבודה שלנו נקראת "עבודת ה'", ואנחנו מכינים את עצמנו לבורא שיעבוד עלינו, ואנחנו רוצים להיות אצל הבורא כחומר ביד היוצר.

הבנת?

תלמיד: כן.

תרשום את זה. זה דבר מאוד חשוב. אדם חייב ממש להשתוקק לזה, להרגיש את זה ולהיכנס לזה, להיות בזה. הוא רוצה להרגיש שהבורא עובד עליו כמו אדם שעושה מהחומר איזו צורה, וזה מה שאנחנו רוצים, שכך הבורא יעבוד עלינו. אנחנו מוכנים לבטל את כול האגו שלנו, כל הרצון לקבל, כל התוכניות, כל מה שיש, רק כדי להיות מוכנים בידי הבורא, והבורא צריך לעבוד עלינו כמו היוצר עם החומר שלו.

תלמיד: זאת אומרת, אדם יכול לזכות להרגיש שהבורא עובד עליו.

כן. כמו חתיכת חמר, פלסטלינה, כך הבורא יעבוד עימו. ולמרות שזה לא נעים, כי כל פעם הבורא עובד נגד תכונות האדם, אבל האדם שמח שהבורא משנה אותו, שהוא מייצב אותו מחדש כל פעם והוא מודה לבורא על העבודה הזאת.

שאלה: נאמר פה על הרשע, "ויכהה את שיניו", מה זה השיניים של הרשע, ומה זאת הפעולה הזאת של להכהות אותן?

ללכת נגד רצונו.

תלמיד: מה זה השיניים של הרשע? מה זה מייצג?

שיניים של הרשע זה הרצונות שלו להבין מה קורה.

תלמיד: להבין בשכל.

כן.

שאלה: יש דוגמה שרב"ש כותב על הבן והאבא שלו שעושה כדורים, ואז הוא מתחיל לחורר אותם בשביל לעשות מהם קערות, והוא לא מבין למה האבא הורס את הכדורים היפים והעגולים וממש מחורר אותם, הפוך ממה שנראה לו הגיוני. איך בעבודה הזו של הבורא על החומר שלנו שהוא עושה בנו יותר חסרונות ככל שאנחנו יותר מתקדמים, אנחנו מקבלים את השכל של האבא ולא נשארים בשכל של הילד ובטענות של הילד?

אנחנו רוצים להידבק בבורא על ידי העשירייה, ואף אחד לא יכול לבד, והעשירייה עוזרת לנו ליצור בנו נטייה כזאת להיות דבוקים בינינו לבורא. וכך אנחנו מבקשים מהבורא שיעבוד עלינו, שילחץ עלינו, שישנה אותנו, שייתן לנו מכות כמו על חתיכת חמר או פלסטלינה, וכך אנחנו מתקדמים לקבל צורה הדומה לבורא.

שאלה: מה יש בחיבור הזה של העשירייה שנותן לאדם את האפשרות להסכים, שיגדילו בו יותר את החיסרון?

אנחנו נותנים דוגמאות ועוזרים זה לזה לקבל שינויים הדומים לבורא. הבורא שלוחץ על האדם הוא אף פעם לא לוחץ לכיוון שאדם יוכל להבין אותו, כי הוא משנה את האדם בהתאם לקבוצה, והאדם לא מבין למה הוא צריך להשתנות בצורה כזאת, למה הבורא שם לו תנאים כאלה שהם לא לפי השכל והרגש של האדם. אבל כשהאדם עובד בקבוצה והוא מקבל בלמעלה מהדעת עבודה בקבוצה, וחייב להיות בקרבת החברים ויחד איתם, יוצא שהוא מבין לְמה הבורא מושך אותו, דוחף אותו, עושה עימו משהו, וכך מתקדם נכון.

אף על פי שהבורא נותן לו מכות כמו על החמר, או כמו שאנחנו נותנים מכות על הפלסטלינה, הוא מבין שזה מה שהוא צריך לעבור כדי לקבל צורה הדומה לבורא.

שאלה: כתוב במאמר, "לכן נקרא מלכות "שושנה," על שם הפעולה." לְמה הכוונה?

שושנה זה פרח שגדל בין החוחים, בין הקוצים, וזאת צורת הגדילה שלנו. מכל המצבים שאנחנו עוברים המאוד לא נעימים, בסופו של דבר אנחנו גדלים כשושנה יחד כולנו. מלכות נקראת שושנה.

שאלה: כתוב, ו"כמו שהבורא הוא המשפיע, כמו כן כשהתחתון משפיע לבורא צריך ליהנות." אם אנחנו צריכים ליהנות מהשפעה על ידי הרצון לקבל שלנו, יוצא שמה שאנחנו רוצים ליהנות ממנו ומה שהבורא רוצה להנות לנו, זה שני דברים הפוכים.

כן.

תלמידה: איך להרגיש את אהבת הבורא ולתת בו אימון, לסמוך עליו, ושלא יהיו לנו ספקות שמה שהוא נותן לנו זו ההנאה האמתית בשונה ממה שיש לנו ברצון לקבל?

דרך אהבת החברים.

תלמיד: הוא אומר שכשבא המפריע והוא רוצה להבין בתוך הדעת, התרופה לזה היא ללכת למעלה מהדעת. ואני שואל, רוב העבודה שלנו בעשירייה זה באמצעות חיבור ותפילה, איך זה מביא אותנו ללמעלה מהדעת?

זה תלוי איזו מטרה אתם שמים לפניכם. זה תלוי במטרה.

תלמיד: כן, אבל התפילה עצמה היא אמצעי לעלות למעלה מהדעת?

ודאי, ודאי, דווקא רק התפילה היא האמצעי.

שאלה: איך מתעלים מלהשפיע מתוך כפייה ללהשפיע מתוך שמחה?

זה תלוי בהערכת המצב, עד כמה אנחנו מעריכים את המצב שלנו, כך אנחנו מעריכים את עצמנו וכך אנחנו מתקדמים.

שאלה: הבורא נתן לנו רצון בכל יום לדון בשאלות שאתה נותן לנו בשיעור, והתחלנו להרגיש את הכוח שבפעולה הזאת כי אתמול התפללנו על חברות וזה אומר שבורא עובד עלינו בעשירייה?

כן.

שאלה: "אם האדם יהיה בידו ללכת בכוחות עצמו לעשות לשם שמיים, אז הוא ישאר במצב של קטנות." זה מה שהוא כותב, האם האדם מודע לכך שהם נמצאים במצב הזה, ואם כן אז איך אפשר לעלות מעל המצב.

רק על ידי עוד יותר ויותר חיבור בינינו, אחרת אנחנו לא נראה את האמצעים לעלייה. עוד יותר ועוד יותר להיות קרובים בינינו. יותר ויותר להתחבר.

תלמידה: עוד שאלה, "ואז תשמע את השמיים." איך האדם יודע או איך הוא שומע את השמיים?

אם אנחנו רוצים לשמוע דעות של החברים ומתחברים בינינו, אנחנו מתחילים דרך זה לשמוע את השמיים.

שאלה: להיות כחומר בידי היוצר האם זה בסופו של דבר להגיע לזעקה שהבורא ימחה או יכרות את זכר עמלק, את הרצון שלנו על מנת לקבל?

כן.

תלמידה: שמעתי שאמרת אתמול שאנחנו אפילו לא התחלנו את המלחמה הפנימית שלנו, איך אנחנו נוכל באמת לא רק להתחיל, אלא באמת להיכנס למלחמה הזאת בכל הכוחות בכל החוזק שלנו בכל היחד שלנו.

אתם לא מרגישים שאתם נמצאים מול האגו של כל אחד ואחד, אתם לא נלחמים עם האגו של כל אחד ואחד, ולכן אנחנו לא התחלנו את המלחמה.

תלמידה: איך אתה מציע שנתחיל את המלחמה הזאת, איך לעשות את זה? כי באמת אנחנו זועקות ומתפללות יחד שאנחנו כן מעוניינות שבורא יעזור, אנחנו לא יכולות לעשות את זה לבד, אנחנו יכולות להשתדל, אבל בסופו של דבר הבורא הוא זה שעושה את זה.

לפי הבקשות שלכן, דווקא לפי הבקשות של נשים.

תלמידה: דיברת על כך שהבורא הוא עובד איתנו כמו חתיכת חימר, פלסטלינה, ולמרות שזה לא נעים, כי הוא עובד נגד התכונות של האדם, למרות זאת האדם צריך להיות שמח מזה שהבורא משנה אותו. ואני במצבים כאלה לא שמחה, אני נכנסת לעצבים ולפעמים זה יכול להימשך ימים ושבועות, אני לא מצליחה להיפטר מתחושת העצבנות, מה אתה מייעץ לי לעשות?

כי את מרגישה שאת נגד הבורא.

תלמידה: כן.

לָמה את נגד?

תלמידה: לא יודעת, זה מה שהוא נותן לי להרגיש.

אז האם לא כדאי להסכים עם מה שהבורא עושה בך, להכניע את הראש ורק לבקש ממנו עוד יותר ויותר להיות בהסכמה עם מה שהוא עושה?

תלמידה: אז זה מה שחסר לי פשוט להיות בהסכמה עם מה שהוא עושה?

כן. זה חסר לכולם.

שאלה: מה היחס בין הפרעות בהכרחיות לבין התעלות והידבקות בעשירייה ובבורא?

ההפרעות הן כולן מגיעות אלינו בהכרחיות, שאנחנו חייבים להתעלות מעליהן ולהגיע ליתר חיבור, גם לפי כמות, גם לפי איכות החיבור, וכך אנחנו מתקדמים עד גמר התיקון. אז ההפרעות האלה הן לא הפרעות, זה פשוט שכמו בבית ספר, בכיתה, המורֶה או מורַה תמיד הייתה מציגה לנו עוד ועוד כל מיני שיעורים, פעולות שאנחנו צריכים לעשות מבחנים שאנחנו צריכים לעבור אותם, ואז על ידי זה אנחנו כך מתקדמים. כך הם גם החיים שלנו, כל הזמן להתקדם עד שאנחנו מגיעים לדרגת הבורא, "שובו בני ישראל עד ה' אלוהיך".

שאלה: כשאתה אומר שעוד לא התחלנו במלחמה, האם זה בגלל שאנחנו לא מזהים את האגו שלנו? מה חסר לנו כדי להתחיל להילחם בו?

אני רואה לפעמים שלא מבינים איפה המלחמה שלנו, המלחמה שלנו היא רק לחיבור בינינו, ובפנייה מתוך החיבור בינינו לבורא, זה הכול. והחיבור בינינו מתחיל מדרגה גשמית, שאנחנו נהיה כמו חברים בקבוצה אחת, ואחר כך יותר ויותר מבקשים מהבורא שיחבר אותנו בצורה יותר פנימית, יותר ויותר, עד שאנחנו נרגיש שכל אחד הוא ממש נמצא בתוך השני ואין בינינו שום מחסומים, ואף אחד לא מתבייש ולא רחוק מהשני. וכך לאט לאט אנחנו מגיעים למצב שנתחיל להרגיש פנימיות של כולנו יחד, ומתוך הפנימיות הזאת, אחד לכולם, אנחנו נתחיל תנועה לבורא. זה מה שצריכים.

תלמידה: אז מה שחסר לנו זה בעצם לראות את המצב הרצוי וכל הזמן לשאוף אליו?

כן.

שאלה: מקודם ענית לחברה שצריך להיות בהסכמה עם מה שהבורא עושה בנו. איך נמצאים ברוח הנכונה להיות בהסכמה הזאת? כי לפעמים הוא נוגע לך בנקודות רגישות, לפעמים אתה מצליח יותר להסכים, לפעמים אתה מתנגד לזה, וככל שאתה גם מתאמץ בזה, אז הוא מראה לך יותר הזדמנויות לעשות את זה. אז איך מייצרים את הרוח הנכונה לעבודה הזאת?

זה רק בין החברים. זה דווקא דבר פשוט, כל הזמן להיות בקשר עם החברים, לדון עליהם, לדבר על זה, לחפש את זה.

תלמיד: האם בסופו של דבר זו העבודה שאנחנו צריכים להתרכז אליה כולנו, להיות כל הזמן בהסכמה הזאת שהוא יעבוד בנו כל הזמן, לחשוב על זה, לדבר על זה?

העבודה שלנו היא כל הזמן לפנות לבורא ולהרגיש את העבודה שלו, זה נקרא "עבודת ה'", שהוא מעלה אותנו כל פעם לחיבור יותר עוצמתי, לגובה יותר, וכך אנחנו מגיעים למטרת החיים.

תלמיד: וזו המלחמה שצריכה להיות בנו, להיות בהסכמה הזאת ביחד?

כן, כי היא כולה נגד האגו שלנו.

שאלה: יש רגש של הודיה תמידית לבורא, אבל באותו זמן יש גם הרגשה גדולה של תענוג בזמן השיעור, אבל אנחנו הרי לא צריכים להנות את עצמנו. איך לעשות שנוכל ליהנות למען הבורא, למען החברים?

כל מה שאנחנו אומרים כתוב במאמרים, אתם חייבים לעבד את המאמרים, לקרוא כל מאמר לפחות כמה פעמים. נניח שמהיום למחר יהיה מאמר, נסו לקרוא את המאמר לפחות פעמיים, לדבר על המאמר, ואז יהיה לכם ברור יותר באלו צעדים אנחנו מתקדמים קדימה.

תלמיד: רצינו להגיד לך שמאוד התגעגענו אליך ומזמינים אותך לגרוזיה, במיוחד לאור מה שקורה בישראל, אנחנו רוצים לדאוג לך כאן.

מה יכול לקרות איתי בישראל, מה שצריך לקרות יקרה בכל מקום בעולם.

שאלה: לגבי להיות חומר ביד היוצר. הרבה פעמים הבורא הוא זה שמעורר באדם איזו התנגדות מאוד גדולה למשהו שהוא רואה או חווה, וזה מורגש שזה משהו שמגיע מהבורא. מה פה ההכנעה, האם היא לוותר על הרגשת ההתנגדות או ללכת עם הרגשת ההתנגדות?

ללכת עם הרגשת ההתנגדות לקראת החיבור בינינו ועם הבורא.

תלמידה: איך עושים את זה?

אני לא יודע איך, אבל אני יודע רק דבר אחד, מהבוקר עד הלילה אני צריך לחשוב רק על זה.

תלמידה: להגיד לבורא "נתת לי מצב פנימי של התנגדות, אבל עדיין אני מבקשת חיבור"?

לא, אלא נתת לי הרגשת התנגדות שאני צריך מעליו להגיע לחיבור.

תלמידה: האם אני צריכה לעקוב אחרי מה קורה עם ההרגשה הפנימית שלי, או לעזוב אותה?

אני לא רוצה להיכנס לכל הבירורים שלכם, תעשו מה שתעשו. כדאי לך יותר לחשוב על מה שאת ופחות לשאול שאלות. כל שיעור את שואלת ושואלת, אני לא רואה בזה שום דבר של התקדמות, תקבלי תשובות מבפנים, מהבורא שעונה לך, מהקבוצה שנותנת לך, ולא ממני.

שאלה: המקובלים אומרים שצריך להתבטל כלפי הבורא, ולפעמים אנחנו שומעים שאנחנו בעצמנו בונים את הבורא. לָמה יש את הסתירה הזאת?

זאת לא סתירה. אנחנו יוצרים מעצמנו את הבורא, מהמאמצים המשותפים שלנו. ואנחנו משתחווים בפני המאמץ המשותף הזה שלנו שעזר לנו ליצור דמות משותפת של החיבור בינינו, והיא תהיה הבורא.

שאלה: אנחנו רוצות להשיג את שמות הבורא בלימוד שלנו. איך נוכל להגיע להשגה הזו? איך להיות ראויות לתורה?

זה עוד לא לעכשיו. כשאנחנו נתחיל בדיוק להרגיש את אופני החיבור בינינו, אז נוכל לגלות את שמות הבורא, שכך הוא מתגלה בינינו, ואז נוכל כבר להתקרב אליו עוד יותר.

שאלה: כתוב במאמר שכשאדם רוצה לברוח מכל המצבים שעוברים עליו, אז יש לו רק פתרון אחד, לברוח לשינה. מה זה אומר בעבודה רוחנית כשאדם בורח למצב של שינה?

הוא לא רוצה לשמוע, לא רוצה להרגיש שום דבר. הוא רוצה לנתק את כול החושים שלו, ראייה, שמיעה, טעם, ריח מישוש, ולהשאיר את הגוף שלו כביכול בלי רוח חיים, לישון. כמו בהמה שאין לה שום דבר מהאדם. זה המצב שהאדם משתוקק אליו, וזה באמת מצב שאנחנו צריכים להתנגד לו בתוך הקבוצה. לתת לו אפשרות לנוח כמה שעות, אבל כמה שעות בלבד.

שאלה: איך אנחנו יכולות להילחם עם האגו של כל אחת בלי לגזול ממנה את החופש?

בלי לגזול את החופש, אנחנו יכולים להילחם עם האגו שלנו אם כולנו מתחברים למעלה מהאגו שלנו. כך אנחנו מגיעים לחיבור בינינו, ובחיבור בינינו אנחנו בונים את עצמנו כקבוצה חדשה, רוחנית.

שאלה: הרב"ש כותב כאן, שהאדם מסופק בעבודתו כשעובד עם כולם, כשהוא חושב על מעשים ולא על כוונות, ואז יש לו טעם לעבודה ותפילה. כשאני מתבטל כלפי העשירייה ומקיים את מה שהם אומרים, אז יוצא שאני בפועל מתחיל לעבוד בתוך הטעם של כל זה, ואז אני לא חושב על כוונות. אבל הרב"ש כותב שיש בזה סכנה, שאם אני נהנה מהעבודה בעשירייה ולא שואל את עצמי כל מיני שאלות, אז יש כאן בעיה. מה זה אומר שכאשר אני מתבטל בפני העשירייה, אז בנוסף לזה אני עובד גם על כוונות?

אל תחשוב על זה יותר מדי, ואל תתעמק מדי. פשוט תעשה במשך פרק זמן מסוים את מה שהוא מייעץ לך, ואז תראה אילו דברים ינבעו מתוך זה, מה יהיו התוצאות.

תלמיד: כלומר הכוונות הן כבר השלב הבא של העבודה?

כן.

שאלה: כתוב ש"מלכות נקרא סייעתא דשמיא. פירוש, שמלכות בעצמה נותנת את העזרה". האם מלכות היא רצון הקבוצה שמקרב אותנו להשתוות הצורה לבורא?

כן.

שאלה: כיצד נוכל לוודא שאנחנו עובדים מעל הדעת ולא בתוך הדעת?

זה תלוי ביחס שלכם למצב, למעלה מהדעת או בתוך הדעת. זה דבר שצריך להיות ברור לכל אחד ואחד. נניח שיש לך ילד קטן, ואתה אומר לו "תעשה את מה שאני אומר לך". אם הוא מבצע בדיוק את מה שאתה אומר, אומנם הוא לא רוצה, בוכה בפנים, אבל בכל זאת מבצע, זה נקרא למעלה מהדעת. אז תעשה כך עם הבורא. הבורא אומר לך משהו, ולמרות שאתה בוכה ולא רוצה אתה בכל זאת מבצע את הדבר הזה, זה נקרא למעלה מהדעת.

ההבדל אצלנו הוא, שאנחנו צריכים לבקש מהבורא שייתן לנו כוח לעבוד בצורה כזאת. כי הילד מרגיש את מרות ההורים שלו, ההורים לוחצים עליו, דוחפים אותו, ואז הוא עושה.

(סוף השיעור)