שיעור צהריים 28.09.22 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 17, מאמר "אהבת חברים – ב"

קריין: ספר כתבי רב"ש, כרך א', עמוד 17, מאמר "אהבת חברים - ב".

אנחנו הולכים לפי אותם המאמרים שכתב רב"ש לתלמידיו, ממש באותו הסדר וכך אנחנו מתכוונים לגדול עם המאמרים האלה יותר ויותר. נשתדל לקיים את התמצית של כל מאמר בינינו וכך נגדל.

אהבת חברים

תשמ"ד - מאמר ו'
1984 - מאמר 6

""ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה", משמע מכאן אם מקיימים את הכלל, כבר נכלל שם כל הפרטים, היינו שכבר נגיע להפרטים מאליו, בלי שום יגיעה, ויותר מזה אין לנו מה לעשות.

אבל אנו רואים שהתורה אומרת לנו: "מה ה' שואל מעמך, כי אם ליראה אותי", נמצא לפי זה מה הוא הדרישה העקרית שדורשים מהאדם, הוא רק יראה. שאם האדם מקיים מצות יראה, כבר נכלל בזה כל התורה ומצות, היינו אפילו מצוה של "ואהבת לרעך כמוך".

ולפי דברי ר' עקיבא הנ"ל הוא להיפוך שגם היראה נכלל בכלל של "ואהבת לרעך", ולפי דברי חז"ל משמע דלא כר' עקיבא, שדרשו על פסוק "סוף דבר את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", והגמרא שואלת: "מאי כי זה כל האדם, אמר ר' אלעזר, אמר הקב"ה כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה" (ברכות דף ו). ולפי דברי ר' עקיבא משמע שהכל נכלל, בכלל של "ואהבת לרעך".

אבל אנו רואים בדברי חז"ל שאמרו שעיקר הוא האמונה, שאמרו: "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה" (מכות כ"ד). ומפרש שם מהרש"א, שהוא האחד היותר כולל לכל בר ישראל בכל עת, והוא אמונה. משמע מכאן שעיקר הכלל הוא אמונה, ולפי זה יוצא שהן היראה והן "ואהבת לרעך", כולם נכללים בכלל האמונה.

ובכדי לבין את הנ"ל, צריכים להתבוננות יתירה: א) מהו אמונה, ב)מהו יראה, ג) מהו "ואהבת לרעך כמוך".

העיקר צריכים תמיד לזכור מהו המטרת הבריאה. וידוע, שהוא להטיב לנבראיו, אם כן אם הוא רוצה לתת להם טוב ועונג ג' דברים הנ"ל למה לי, היינו אמונה, יראה, ואהבת לרעך. אלא משמע, שהם לא צריכים אלא להכשרת הכלים שיהיו מוכשרים לקבל את הטוב והעונג, מה שהבורא רוצה להטיב לנבראים.

עכשיו צריכים להבין מה הג' דברים הנ"ל נותנים לנו את ההכשרה. הנה אמונה, ובכלל זה בטחון, נותן לנו, שקודם כל צריכים להאמין על המטרה, שהוא להטיב לנבראיו. כמו כן צריכים להאמין על בטחון שיכול להבטיח לעצמו, שגם הוא יכול להגיע להמטרה, זאת אומרת שמטרת הבריאה הוא לאו דוקא לאנשים יחידי סגולה, אלא שהמטרת הבריאה, שייכת לכל הנבראים, בלי יוצא מהכלל.

ולאו דוקא אנשים בעלי כשרונות, וגבורי כח, היינו שיש להם כח התגברות אמיצי לב, וכדומה, אלא שזה שייכת לכל הנבראים. עיין בהקדמה לתע"ס אות כ"א, שכתב שם, בשם מדרש רבה, "וזאת הברכה": "אמר הקב"ה לישראל חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו", עד כאן לשונו.

נמצא שגם צריך להשתמש עם בחינת אמונה שיהיה לו בטחון, שהוא יכול להגיע להמטרה, ולא להתיאש באמצע עבודה ולברוח מהמערכה, אלא להאמין שה' יכול לעזור גם לאיש שפל ונבזה כמוהו, היינו שה' יקרבו אליו ולזכות לדביקות ה'.

ובכדי לזכות לאמונה, צריכים להקדים מקודם, יראה (הקדמת הזוהר דף קצ"א בהסולם ד"ה ביאור הדברים), כותב שם כי היראה היא מצוה כוללת כל המצות שבתורה, להיותה השער לאמונתו ית', שלפי התעוררות יראתו בהשגחתו ית', כן שורה בו האמונה, בהשגחתו ית'. ומסיים שם, והיראה הוא, שמפחד שמא ימעט בעשית נחת רוח ליוצרו, שפירושו שהיראה שהאדם צריך לפחד מה' אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח לה' ולא שהיראה תהיה לתועלת עצמו. לפי הנ"ל יוצא כי השער לאמונה הוא יראה. אחרת אי אפשר להגיע לאמונה.

ובכדי להגיע ליראה, היינו שיהיה לו פחד אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז מקודם צריך שיהיה לו רצון וחשק להשפיע, ואח"כ אפשר לומר שיש מקום לפחד אולי לא יהיה לו אפשרות לקיים, את היראה. אבל בדרך כלל אדם מפחד אולי לא יעלה בידו לקיים בשלימות אהבה עצמית, ולא שידאג אולי אפשר לא יוכל, להשפיע להבורא.

ומאיזה חומר אדם יכול להגיע, ולהשיג תכונה חדשה, שהוא צריך להשפיע; וקבלה עצמית, הוא דבר פסול. הלא זה הוא נגד הטבע. והגם שאדם מקבל לפעמים איזה מחשבה ורצון, שצריכים לצאת מאהבה עצמית, שזה הגיע לו ע"י ששמע מפי סופרים וספרים, אבל זה הוא כח קטן מאד, שאינו מאיר לו תמיד את הדעה הזו, שיוכל להחשיב אותה, שישתמש עמה בתמידיות, ולומר שזהו כלל לכל המצות שבתורה.

אי לזאת יש עצה אחת, אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד להשני.

כולם יש לכל הפחות בכח, את ענין של אהבת הבורא, אבל בפועל, לא יכולים לקיים את זה, אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי.

אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח.

נמצא שרק על ידי זה קבל צורך שמבין שענין להשפיע הוא דבר חשוב ונחוץ וזה הגיע לו ע"י אהבת חברים, ואז שייך לומר יראה היינו שמתירא אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח להבורא שזה נקרא יראה.

נמצא שעיקר היסוד שעליו יכולים לבנות, את הבנין, דקדושה הוא הכלל של "ואהבת לרעך", שעל ידי זה יכולים לקבל צורך, שצריכים להשפיע נחת רוח להבורא, ואח"כ שייך ענין יראה, היינו שמתירא אולי לא יכול להשפיע נחת רוח להבורא, ואח"כ כשכבר יש לו השער, שנקרא יראה, אז הוא יכול לבוא לאמונה. כי "האמונה הוא, הכלי להשראת השכינה, כידוע, כמו שמפורש בכמה מקומות.

נמצא לפי זה, שיש לנו ג' כללים, הכלל הא' הוא של ר' עקיבא, שהוא "ואהבת לרעך", שלפני זה אין שום דבר, שיתן איזה חמרי דלק לאדם שיוכל לזוז משהו ממצבו שבו הוא נמצא, מטעם כי רק דרך זה יש אפשרות לצאת, מאהבה עצמית, לאהבת הזולת, ולהרגיש, שאהבה עצמית הוא דבר רע.

ואח"כ באים להכלל השני, שהוא היראה, כי בלי יראה אין מקום לאמונה, כנ"ל בדברי בעל הסולם.

ואח"כ באים להכלל הג', שהוא אמונה. ולאחר שקנו את הג' כללים הנ"ל אז זוכים להרגיש את מטרת הבריאה שהוא להטיב לנבראיו."

מאמר מאוד לא פשוט, יש בו הרבה הגדרות, הוא מורכב וצריכים לעין בו בקפדנות, לאט לאט.

שאלה: יש לי הרגשה שאני מתבייש כמה הבורא משקיע דרכך בנו, ביום ובלילה ועדיין הוא לא רואה מאתנו תוצאה, ואני לא יכול לתת לחברים כלום. אני לא יודע אם זאת יראה או בושה, אבל זאת הרגשה לא נעימה כזו. זאת היראה?

לא, זאת לא היראה, זה האגו שלך שאתה עדיין לא מסוגל להבין, להרגיש ובמשהו לממש את המאמר. אבל זה כבר בדרך, הרגשה נכונה, טובה, שכבר דוחפת אותך להתקדם.

שאלה: אמונה, יראה ואהבת הזולת זה במקביל? הם חסרונות טוריים זה אחרי זה, או שהחיבור פותר לי את הכול?

זה נותן לנו להבין שחיבור אמתי כולל את הכול. לא פותר את הכול אלא כולל את הכול.

תלמיד: אנחנו צריכים כל רגע לראות שזה חוסר באמונה או חוסר ביראה ביחסים בינינו, או שבאופן כללי חסר לנו חיבור?

חסר לנו חיבור, כי חיבור כולל את הכול.

שאלה: יש פה שרשרת של מצבים שהוא מתאר, המון הבחנות כאן אבל מה נקודת ההתחלה, המצב הראשון להיאחז בו ואז אתה כבר על הרכבת?

הכלל הראשון כמו שאומר רבי עקיבא הוא "ואהבת לרעך כמוך", "זה כלל גדול בתורה". תראה איך שהוא מסיים את המאמר.

"נמצא לפי זה, שיש לנו ג' כללים, הכלל הא' הוא של ר' עקיבא, שהוא "ואהבת לרעך", שלפני זה אין שום דבר," זאת אומרת, קודם כל צריכים להגיע לאהבת החברים, "שיתן איזה חמרי דלק לאדם שיוכל לזוז משהו ממצבו שבו הוא נמצא, מטעם כי רק דרך זה יש אפשרות לצאת, מאהבה עצמית, לאהבת הזולת, ולהרגיש, שאהבה עצמית הוא דבר רע." אז קודם כל, זה אומר שהוא עוזב את האהבה העצמית שלו ויוצא ממנה.

"ואח"כ באים להכלל השני, שהוא היראה, כי בלי יראה אין מקום לאמונה, (כנ"ל בדברי בעל הסולם.)" אני עוד לא יודע מה זה אמונה, אלא יראה קודם כל. אז צריך להגיע ליראה. אחרי אהבת הזולת מגיעים ליראה "ואח"כ באים להכלל הג', שהוא אמונה. ולאחר שקנו את הג' כללים הנ"ל אז זוכים להרגיש את מטרת הבריאה שהוא להטיב לנבראיו."

לכן יש לנו "ואהבת לרעך כמוך", לאחר מכן "יראה", ובסוף "אמונה".

שאלה: ואהבת לרעך כמוך ואהבת חברים, איזה חומר דלק זה נותן לאדם?

להמשיך בדרך לצאת מעצמו לקראת הזולת ודרכם לקראת הבורא.

שאלה: זאת אומרת, אם אדם שואף להגיע לאהבת לרעך כמוך אז דרישה ליראה ואמונה מגיעה אליו בצורה טבעית? איך לבדוק שבדרגה מסויימת חסרה לנו יראה או אמונה?

במצב הנוכחי חסר לנו רק דבר אחד, חיבור בינינו. אני כבר לא מדבר על אהבה אלא לפחות איזה חיבור שאנחנו צריכים להרגיש כמה אנחנו צריכים להיות קשורים יחד ותלויים יחד, ועד כמה כל אחד תלוי באחרים. התלות הזאת היא התלות הכי חשובה בעולם, כי דרכה אנחנו אחר כך מתקשרים לבורא. כי הבורא גם נמצא כ"רעך", כי הבורא כולל את כל אלה שנמצאים סביבנו, אז זה בדרך לבורא.

שאלה: מצבים של ואהבת לרעך כמוך, יראה ואמונה, מגיעים מהבנה שאני לא אוהבת את החברות ובשביל הבורא אני סובלת ומתפללת?

כן, את צודקת, בדרך לאהבת הזולת אנחנו עוברים את שנאת הזולת שאנחנו מתעלים מעליה, דוחים אותה. כי להגיע לאהבת חברים ודרכה להגיע לאהבת הבורא, זה אצלנו הפרס הכי גדול ואני מוכנה לשלם על זה בכול, זה יותר חשוב לי מהחיים שלי כי דרך זה אני משיגה, את מטרת החיים.

תלמידה: ובמצב מתוקן אני יכולה בו זמנית להרגיש אהבה לחברות, יראת הבורא ואמונה כמצב אחד?

כן, בדיוק. דרך זה משיגים את הכול.

שאלה: האם אנחנו חייבים בעבודה בקבוצה כל פעם לנסות להוסיף קטע אנליטי ולחשוב "עכשיו אנחנו מתאמצים יותר באהבה, או באמונה או ביראה". זה מאמץ מיותר או נכון?

אני לא חושב שאנחנו צריכים ממש לדבר על זה אבל לחשוב על זה כן. תעשו, אפילו אם תדברו על זה, בינתיים זה לא יכול לקלקל. אחר כך תתחילו לברר את הדברים האלה כל אחד בתוך עצמו.

שאלה: למה יראה זאת הכנה לאמונה?

כך הוא אומר לנו, הוא לא מסביר כל כך. את זה אנחנו נלמד ממאמרים אחרים.

שאלה: על מה מבוססת יראה, על פחד או על שמחה? איזו יראה היא הנכונה?

זאת תכונה שמתעוררת מתוך האדם בשל הכרת גדלות הבורא, שסובב את הכול, מכסה את הכול, שולט על הכול.

שאלה: האמונה והיראה הם שני כוחות שקיימים בחיבור. האם אנחנו יכולים לומר שהיראה מביאה לצמצום והאמונה מביאה להתרוממות ולהתרחבות?

אפשר להגיד במשהו, כן.

תלמידה: אז אנחנו צריכים לשמור על שני הכוחות האלו פעילים ונוכחים תמיד איתנו באופן מקביל?

כן.

שאלה: בהתחלה הוא כותב שקודם כל צריכים אמונה, להאמין במטרה להיטיב לנבראיו, ובסוף הוא כותב שהאמונה יוצאת מהיראה.

תיכף אנחנו נקרא שוב ויהיה יותר ברור.

שאלה: הוא כותב שצריכים להאמין בביטחון שיכול להבטיח לעצמו שגם הוא יוכל להגיע למטרה.

כן.

תלמיד: אצלי זה מרגיש כאילו אני אגיע למטרה אבל אולי אחרי כמה מיליונים שיגיעו לפני. אין לי ביטחון שאני אגיע ראשון או בין הראשונים.

אין כאן מקום לתחרות. יש כאן מקום לתחרות רק עם עצמו. אדם צריך להילחם עם עצמו שהרצון לקבל שלו, האגו שלו, לא יבלבל אותו ואם הוא מבלבל אותו אז הוא צריך לראות בזה עזר כנגדו.

תלמיד: כאילו יש לי הרגשה שאם תהיה מסה של אנשים אז אולי גם אני אצליח, אבל לא לפני.

זה הרצון לקבל. אין כאן תור, לכל אחד יש דרך ישרה לבורא. אם אתה בוחר בה ומתקדם בה אז אתה מצליח. ואתה לא דוחף את האחרים מהדרך וזה לא מפריע לשום דבר.

תלמיד: כל אחד והמזל שלו.

לא הייתי אומר מזל, אלא כל אחד והיגיעה שלו.

שאלה: דיברת על שלבים של חיבור - אהבה, יראה, ואז אמונה. האם האמונה זו כבר דרגה איפה ש"אני" לא לקיים?

כן. יש בה כמה דרגות. אמונה שלמה זה שאדם מגיע למצב שהוא כולו כולו מכוון לבורא.

שאלה: בתחילת המאמר כתוב שכל הבריאה צריכה להגיע לתיקון, כל הרצונות, אפילו רצון חלש או חזק, כולם צריכים להיתקן. איך יכול להיות שבלי מאמץ מגיעים לתיקון?

מי אמר לך שבלי מאמץ אפשר להגיע לתיקון?

תלמידה: כי יש רצונות שבכלל לא מתאמצים אבל הם גם צריכים להגיע לתיקון.

הם נכללים יחד עם כולם. נצטרך לתת מאמץ או לשנות את הצורה של כל רצון ורצון כדי שכולם יתכללו ויהיו מוכנים למטרה.

שאלה: יש משפט בטקסט, מאהבת החברים ניתן להגיע לאהבת ה'. זאת אומרת הרצון להשפיע לה', להנות נחת רוח לבורא. אז למי להשפיע נחת רוח? אנו לומדים שזו תכונת השפעה, זה לא אישיות. הרבה פעמים תלמידים שואלים מה זה אומר לעשות נחת רוח?

יש כוח שמתייחס אליך ונותן לך כל טוב ואתה צריך בחזרה להשפיע לכוח הזה גם כל טוב. זה לא כוח שמלובש באיזו צורה גשמית אבל זה כוח שכך אתה מרגיש אותו. אנחנו לאט לאט נתקדם ונכיר אותו, ואתה תראה שהבורא זה כוח ללא גוף, ללא שום צורה חיצונית, אלא רק כוח. אבל כדי להשפיע עלינו הוא מתלבש בכל מיני גופים של חברים, בדומם צומח חי, וכך הוא משפיע עלינו.

תלמיד: האם ניתן לומר שנחת רוח זו הידמות הצורה בהדרגה לאותו הכוח?

כן, לאט לאט זה יקבל צורה נכונה.

שאלה: האם אפשר להגיד ששלושת הכללים נכללים גם אחד בשני והם בונים גם כל כלל בנפרד?

כן.

תלמיד: אחרי שהשגנו את ואהבת ואת כלל היראה למה בעצם צריך עוד אמונה, למה החיסרון מהיראה לא מספיק?

נברר את זה אחר כך הוא לא מסביר.

שאלה: אני מרגישה שהמאמץ החזק ביותר זה בתפילה ולאו דווקא בפעולות. הבקשה היא בניגוד לרצון כשהרצון בעצם לא רוצה, זה נכון?

כן.

שאלה: נאמר לנו פה שאי אפשר לברוח ממה שכולנו רוצים לברוח, קודם כל אהבת הזולת לפני שמגיעים ליראה וכל הדברים שקשורים בה'. זאת אומרת הבסיס לכל העבודה בסופו של דבר היא בינינו ובחוסר היכולת שלנו להגיע לזה.

נכון. ולכן היום אנחנו מתקרבים לזה בכל העולם דרך כל המאורעות הלא נעימים שקורים לנו.

שאלה: אחרי ששמעתי את המאמר הבנתי שדרך יראה אנחנו מגיעים לאמונה. עכשיו אני שם לפני מטרה להביא את הקבוצה ליראה כדי שאחר כך נגיע לאמונה. איך להביא את הקבוצה ליראה?

אנחנו נלמד את זה יחד, נלמד איך להגיע ליראה.

שאלה: שמעתי שהתלות בינינו זה הדבר הכי חשוב בעולם. במה אנחנו תלויים זה בזה?

בלסדר את הכלי כדי להשפיע לבורא.

שאלה: איך להרגיש את התלות הזאת? אני לא מרגישה עד כדי כך שאני תלויה באחרים, כמו איזה מסך שמכסה לי את זה.

זו בעיה, נכון. צריכים לשכנע את עצמנו כל הזמן, שרק אם אנחנו מחוברים בעשירייה אנחנו יכולים להשפיע לבורא. כל התפילות שלנו, וכל הבקשות והתקוות והכול, אם אנחנו לא נמצאים בתוך העשירייה, זה לא משפיע ולא מועיל כלום.

תלמידה: איך אפשר להעצים את הרגשת התלות שלנו בעשירייה?

תדברו ביניכן כל הזמן, באיזו מידה אתן צריכות להיות יחד. ורק מתוך הנקודה הזאת שאתן יחד, אתן צריכות לפנות לבורא. ישנה נקודה שאתן יחד, תפנו ממנה יחד לבורא. אם אתם לא מגיעים לאותה נקודה יחד, אין לכם למי לפנות.

תלמידה: אנחנו כל הזמן יחד. אנחנו בשיעור ביחד, אנחנו בזום ביחד, אנחנו קוראות קטעים ביחד. עוזרות אחת לשנייה בכל מה שמסוגלות, זה נקרא להיות ביחד?

לא. זה בנקודות שבלב, זה לא בשיעור ולא בעזרה ולא כך ולא כך, זה בלב.

קריין: אנחנו קוראים שוב את המאמר "אהבת חברים - ב'".

אהבת חברים

תשמ"ד - מאמר ו'
1984 - מאמר 6

"ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה", משמע מכאן אם מקיימים את הכלל, כבר נכלל שם כל הפרטים, היינו שכבר נגיע להפרטים מאליו, בלי שום יגיעה, ויותר מזה אין לנו מה לעשות."

העיקר הוא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" שכולל את הכל ואם אנחנו מגיעים אליו, הכול נכלל בפנים, ובמאמר הוא רק רוצה לפרש לנו את זה.

"אבל אנו רואים שהתורה אומרת לנו: "מה ה' שואל מעמך, כי אם ליראה אותי", נמצא לפי זה מה הוא הדרישה העקרית שדורשים מהאדם, הוא רק יראה. שאם האדם מקיים מצות יראה, כבר נכלל בזה כל התורה ומצות, היינו אפילו מצוה של "ואהבת לרעך כמוך".

ולפי דברי ר' עקיבא הנ"ל הוא להיפוך שגם היראה נכלל בכלל של "ואהבת לרעך", ולפי דברי חז"ל משמע דלא כר' עקיבא, שדרשו על פסוק "סוף דבר את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", והגמרא שואלת: "מאי כי זה כל האדם, אמר ר' אלעזר, אמר הקב"ה כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה" (ברכות דף ו). ולפי דברי ר' עקיבא משמע שהכל נכלל, בכלל של "ואהבת לרעך".

אבל אנו רואים בדברי חז"ל שאמרו שעיקר הוא האמונה, שאמרו: "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה" (מכות כ"ד). ומפרש שם מהרש"א, שהוא האחד היותר כולל לכל בר ישראל בכל עת, והוא אמונה. משמע מכאן שעיקר הכלל הוא אמונה, ולפי זה יוצא שהן היראה והן "ואהבת לרעך", כולם נכללים בכלל האמונה.

ובכדי לבין את הנ"ל, צריכים להתבוננות יתירה: א) מהו אמונה, ב)מהו יראה, ג) מהו "ואהבת לרעך כמוך".

העיקר צריכים תמיד לזכור מהו המטרת הבריאה. וידוע, שהוא להטיב לנבראיו, אם כן אם הוא רוצה לתת להם טוב ועונג ג' דברים הנ"ל למה לי, היינו אמונה, יראה, ואהבת לרעך. אלא משמע, שהם לא צריכים אלא להכשרת הכלים שיהיו מוכשרים לקבל את הטוב והעונג, מה שהבורא רוצה להטיב לנבראים.

עכשיו צריכים להבין מה הג' דברים הנ"ל נותנים לנו את ההכשרה. הנה אמונה, ובכלל זה בטחון, נותן לנו, שקודם כל צריכים להאמין על המטרה, שהוא להטיב לנבראיו. כמו כן צריכים להאמין על בטחון שיכול להבטיח לעצמו, שגם הוא יכול להגיע להמטרה, זאת אומרת שמטרת הבריאה הוא לאו דוקא לאנשים יחידי סגולה, אלא שהמטרת הבריאה, שייכת לכל הנבראים, בלי יוצא מהכלל.

ולאו דוקא אנשים בעלי כשרונות, וגבורי כח, היינו שיש להם כח התגברות אמיצי לב, וכדומה, אלא שזה שייכת לכל הנבראים. עיין בהקדמה לתע"ס אות כ"א, שכתב שם, בשם מדרש רבה, "וזאת הברכה": "אמר הקב"ה לישראל חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו", עד כאן לשונו.

נמצא שגם צריך להשתמש עם בחינת אמונה שיהיה לו בטחון, שהוא יכול להגיע להמטרה, ולא להתיאש באמצע עבודה ולברוח מהמערכה, אלא להאמין שה' יכול לעזור גם לאיש שפל ונבזה כמוהו, היינו שה' יקרבו אליו ולזכות לדביקות ה'.

ובכדי לזכות לאמונה, צריכים להקדים מקודם, יראה (הקדמת הזוהר דף קצ"א בהסולם ד"ה ביאור הדברים), כותב שם כי היראה היא מצוה כוללת כל המצות שבתורה, להיותה השער לאמונתו ית', שלפי התעוררות יראתו בהשגחתו ית', כן שורה בו האמונה, בהשגחתו ית'. ומסיים שם, והיראה הוא, שמפחד שמא ימעט בעשית נחת רוח ליוצרו, שפירושו שהיראה שהאדם צריך לפחד מה' אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח לה' ולא שהיראה תהיה לתועלת עצמו. לפי הנ"ל יוצא כי השער לאמונה הוא יראה. אחרת אי אפשר להגיע לאמונה.

ובכדי להגיע ליראה, היינו שיהיה לו פחד אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז מקודם צריך שיהיה לו רצון וחשק להשפיע, ואח"כ אפשר לומר שיש מקום לפחד אולי לא יהיה לו אפשרות לקיים, את היראה. אבל בדרך כלל אדם מפחד אולי לא יעלה בידו לקיים בשלימות אהבה עצמית, ולא שידאג אולי אפשר לא יוכל, להשפיע להבורא.

ומאיזה חומר אדם יכול להגיע, ולהשיג תכונה חדשה, שהוא צריך להשפיע; וקבלה עצמית, הוא דבר פסול. הלא זה הוא נגד הטבע. והגם שאדם מקבל לפעמים איזה מחשבה ורצון, שצריכים לצאת מאהבה עצמית, שזה הגיע לו ע"י ששמע מפי סופרים וספרים, אבל זה הוא כח קטן מאד, שאינו מאיר לו תמיד את הדעה הזו, שיוכל להחשיב אותה, שישתמש עמה בתמידיות, ולומר שזהו כלל לכל המצות שבתורה.

אי לזאת יש עצה אחת, אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד להשני.

כולם יש לכל הפחות בכח, את ענין של אהבת הבורא, אבל בפועל, לא יכולים לקיים את זה, אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי.

אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח.

נמצא שרק על ידי זה קבל צורך שמבין שענין להשפיע הוא דבר חשוב ונחוץ וזה הגיע לו ע"י אהבת חברים, ואז שייך לומר יראה היינו שמתירא אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח להבורא שזה נקרא יראה.

נמצא שעיקר היסוד שעליו יכולים לבנות, את הבנין, דקדושה הוא הכלל של "ואהבת לרעך", שעל ידי זה יכולים לקבל צורך, שצריכים להשפיע נחת רוח להבורא, ואח"כ שייך ענין יראה, היינו שמתירא אולי לא יכול להשפיע נחת רוח להבורא, ואח"כ כשכבר יש לו השער, שנקרא יראה, אז הוא יכול לבוא לאמונה. כי "האמונה הוא, הכלי להשראת השכינה, כידוע, כמו שמפורש בכמה מקומות.

נמצא לפי זה, שיש לנו ג' כללים, הכלל הא' הוא של ר' עקיבא, שהוא "ואהבת לרעך", שלפני זה אין שום דבר, שיתן איזה חמרי דלק לאדם שיוכל לזוז משהו ממצבו שבו הוא נמצא, מטעם כי רק דרך זה יש אפשרות לצאת, מאהבה עצמית, לאהבת הזולת, ולהרגיש, שאהבה עצמית הוא דבר רע.

ואח"כ באים להכלל השני, שהוא היראה, כי בלי יראה אין מקום לאמונה, כנ"ל בדברי בעל הסולם.

ואח"כ באים להכלל הג', שהוא אמונה. ולאחר שקנו את הג' כללים הנ"ל אז זוכים להרגיש את מטרת הבריאה שהוא להטיב לנבראיו."

להגיע למטרת הבריאה אנחנו צריכים אך ורק על ידי קיום שלושת התנאים האלה "ואהבת לרעך כמוך", "יראה" ו"אמונה", זה מה שאנחנו צריכים. לאט לאט אנחנו נבין גם על מה מדובר. עכשיו בינתיים זה נמצא אצלנו, בכל אחד ובכולנו יחד באיזשהו בלבול גדול, אבל העיקר הוא שמכאן אנחנו יכולים להבין שקודם כל "ואהבת לרעך כמוך", ואת זה אנחנו חייבים לארגן, להתארגן ולקיים כמה שאפשר בעשירייה. ובמידה בה אנחנו משיגים את האהבה, תהיה לנו איזו הרגשה מה זה נקרא "אהבת הזולת", אז נוכל גם לפתח מזה את הרגשת היראה, ואחרי הרגשת היראה אנחנו גם נוכל להגיע לאמונה, ובאמונה אנחנו משיגים את מטרת הבריאה "שהיא להיטיב לנבראיו". ולא לדלג מעל אהבת הזולת ליראה ולאמונה, אלא רק בצורה כזאת, ש"ואהבת לרעך כמוך" זה הכלל, זה היסוד.

שאלה: איזו תכונת יראה מתגלה כשאנחנו מתחברים באותה תכונה של אהבת חברים?

כל דבר שמגיע לנו מתוך החיבור זה דבר מאוד חדש, וכל עוד אנחנו לא משיגים אותו אנחנו לא יכולים לדבר עליו. אם אתה לא יודע, ולא מרגיש, איך תדבר על זה?

שאלה: מה זאת אומרת להשתמש בתכונת האמונה, איך להשתמש בה?

אנחנו נגיע לאמונה, אין לנו עדיין את האמונה שעליה מדברים כאן. לאמונה מגיעים בסוף.

שאלה: ו"יראה" זה השגת גדלות הבורא?

כן, זה מגיע מהכרת הבורא, מהכרת גדלות הבורא.

שאלה: האם על ידי האמונה של "יגעת ומצאת תאמין", מגיעים ל"ואהבת לרעך כמוך"?

את מבולבלת, עניין האמונה זה בסוף.

תלמידה: כאשר אנחנו נמצאות בשיעור עם החברות קל לי להגיע ל"אהבת הזולת", אבל איך אני מיישמת את זה כשאני שומעת את השיעור והעשירייה לא נמצאת איתי?

לא חשוב אם זה פיסי, זה לא חשוב שהיא נמצאת או לא, אלא אני כל הזמן מקושרת לעשירייה וכל הזמן דואגת לעשירייה ודרך זה אני כבר מתקדמת ליראה, כלומר האם אני יכולה להחזיק בזה וכן הלאה. ואחר כך מגיעה לאמונה.

שאלה: איך אנחנו מעניקים ביטחון חזק זה לזה כדי שכלי האמונה ייבנה?

דרך הבורא, שאתם מבקשים מהבורא שייתן לכל אחד את הרגשת הביטחון.

שאלה: ככל שאני משקיעה יותר בעשירייה התלות הרגשית שלי בה מאוד גדולה, ומכך גם נובעת דרישה. השאלה היא באיזו מידה אני צריכה לדרוש יותר מהעשירייה, או מעצמי, או בכלל מה נכון לדרוש?

את צריכה לדרוש רק מעצמך. רק מעצמך. כי כל מה שאת רואה בהם זו ההעתקה שלך. ההעתק שלך.

שאלה: למדנו שקודם מגיעים ל"אהבה" ורק אחר כך מופיעה "יראה". אבל ב"הקדמה לספר הזוהר" בעל הסולם אומר שקודם זו יראה ואחר כך אהבה?

את צודקת, יש לפעמים שינויים בזה, אבל הייתי אומר שאלה שינויים מקריים, כדי להגיע לאהבה צריכים גם יראה ואמונה, וכדי להגיע לאמונה צריכים גם אהבה ויראה. זאת אומרת שכל אחד מהם צריך בכל זאת גם את השילוב של השניים אחרים. אבל בכל זאת בצורה הכללית לפי רבי עקיבא, "ואהבת לרעך כמוך" זה הכלל, זה היסוד שאותו אנחנו צריכים לרכוש קודם כל. ואז מתוך זה אנחנו נבין עד כמה שזה כלל גדול בתורה, שהוא כולל, שממנו הכול צומח.

שאלה: אם יש מצב שאין בכלל כוחות לעשות את העבודה, האם אפשר פשוט 'לסחוב' את עצמי לעשירייה, ולתת אותי כמו טיפה קטנה?

מצוין. אם תעשי את זה תראי עד כמה שאת מתקדמת.

זהו חברים וחברות, השיעור נגמר. אל תתייאשו מהמאמר הזה, הוא מאמר קשה, מאוד קשה. טוב שעברנו את זה ככה, ואתם תראו עד כמה בכל מקום אתם תרגישו חלקים ממנו, וזה יסתדר. זה יסתדר, העיקר הוא שצריכים להמשיך, ובאהבה. כל טוב לכם, בהצלחה.

(סוף השיעור)