שיעור בוקר 30.08.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "העבודה בדעת ובלמעלה מהדעת"

אנחנו נמצאים בעבודה למעלה מהדעת כבר בערך חודש, וכל פעם אנחנו מוסיפים עוד ועוד פרטים, אלמנטים בעבודה הזאת, כדי להבין אותה. זה לא פשוט, זה דורש מאמץ פנימי, נפשי, שרק בריכוז הפסיכולוגי אפילו, מכל שכן הרוחני אנחנו נוכל להבין מה דורשים מאיתנו.

כי בדרך כלל בן אדם הולך הרבה שנים לקראת ההשגה הרוחנית, וחושב שמשיג, עומד להשיג אותה בידיעה, כמו שמשיג כל דבר בעולם הזה, ועושה כול מה שדורשים ממנו כביכול, אבל מצפה שזה יתגלה בדעת. בתוך הידיעה, בתוך ההבנה, בתוך ההרגשה הנוכחית שלו, וזה לא קורה ולא ולא קורה, עד שאפילו במצב כזה מתחילים בכל זאת להתרקם בו כלים חדשים שנקראים "לא לשמה".

לא לשמע זה דבר גדול כמו שכותב בעל הסולם שעד כמה שאדם חושב שלשמה זה דבר גדול, לא לשמע זה עוד יותר ממה שאדם יכול לתאר. ואז לאט לאט, לכן אנחנו צריכים עכשיו להגיע למצב שנבין סוף סוף מה זה אפילו לא לשמה וממנו כבר ללשמה.

לכן נתקדם בכל הפסוקים האלה, הקטעים האלו וניראה אם עלינו לעשות עוד צעד אחד, עוד צעד אחד כל פעם קדימה, כדי לייצב בתוכנו מצב שלא לשמה שיהיה ברור לנו מה זה לא לשמה, כי זה ההיפך מלשמה לכן זה דבר גדול.

קריין: קטע מספר 20 מתוך מאמר "הנרות הללו קדש הם" של רב"ש.

"העיקר הוא התפלה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהעבודה צריכה להיות בשמחה, כאילו כבר זכה לדעת דקדושה. ובאיזו שמחה היתה אז עבודתו, כמו כן הוא צריך לבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, שיהיה בידו ללכת למעלה מדעתו של הגוף. כלומר, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בעל מנת להשפיע, רק הוא מבקש מה', שיהא בידו לעבוד בשמחה, כמו שמתאים למי שמשמש מלך גדול. ואין הוא מבקש מה', שיראה גדלות ה', ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא הוא רוצה, שה' יתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת."

(רב"ש - ב'. מאמר 12 "הנרות הללו קדש הם" 1991)

אנחנו בדרך כלל רוצים מהמצב שלנו שנמצאים באיזו רמה, לעלות לרמה יותר גבוהה, ושם לראות, להרגיש, להבין מה קורה. אומרים לנו, לא, במצב שאתה נמצא, במצב הזה אתה חייב עכשיו להשיג שמחה כאילו שאתה נמצא כבר ברוחניות, בלמעלה מהדעת, בדבקות עכשיו כאן.

לא לעלות לדרגת ההבנה וההרגשה וכבר אתה שם טס בין כל המלאכים. לא. במצב שאתה נמצא כרגע, אתה צריך להשיג כוחות שייתנו לך שמחה, מצב שאתה מסתפק במה שיש לך ולא יותר, וזה הצעד הראשון ללמעלה מהדעת, ההיפך ממה שאנחנו בדרך כלל חושבים. תיראו מה שהוא כותב.

"העיקר הוא התפלה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה'," למה? "שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת. כלומר," מה זה למעלה מהדעת? "שהעבודה צריכה להיות בשמחה," שהוא עכשיו נמצא בשמחה. "כאילו כבר זכה לדעת דקדושה." ולא צריך יותר, מוכן להישאר במצב הזה לנצח. "ובאיזו שמחה היתה אז עבודתו, כמו כן הוא צריך לבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, שיהיה בידו ללכת למעלה מדעתו של הגוף." של הרצון לקבל. "כלומר, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בעל מנת להשפיע," בעל מנת להשפיע, זאת אומרת שלא מתחשב עם עצמו בכלל, אלא נמצא בשמחה, מפני שגם עכשיו מה שמקבל, מקבל מהבורא. "רק הוא מבקש מה', שיהא בידו לעבוד בשמחה, כמו שמתאים למי שמשמש מלך גדול. ואין הוא מבקש מה', שיראה גדלות ה', ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא הוא רוצה, שה' יתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת." זה מה שמבקשים. אני לא מבקש העלאת המדרגה, אני מבקש רק שייתנו לי כוח, מרץ, שמחה להיות במצבי כמו שאני עכשיו, אפילו שאני נישאר כך לנצחיות. זה מתקרב למצב של עובר שלא דורש כולם, שמתבטל את עצמו לגמרי לבורא, ומה שמקבל ממנו נמצא בשמחה, באפס מוחלט, ואז נכנס לעיבור.

סדנה

אז בואו אנחנו נדבר על השוני ביחס הגשמי לרוחניות, ולשוני ביחס הרוחני לרוחניות, שאנחנו מבקשים מהבורא רק לתת לנו כוח שמחה להיות במצבנו, במצב המושלם. עד כמה שזה שונה ממה שאנחנו מתארים בהשגות או בהצלחות הגשמיות.

*

מהי התפילה שלי, כי כל הזמן אני בעצם מבקש משהו בלב. אז מה אני צריך לבקש? מה אני צריך מהיום והלאה כל הזמן לבקש בלב ואיך אני מגיע לבקשה, לתפילה הזאת?

*

מה ההבדל בין לא לבדוק את המצב, אלא לבקש כל הזמן כוח, שמחה למעלה מהדעת, לקבל את המצב כמו שהמצב מושלם לבין שאני בודק את המצב שלי כל הזמן והולך למעלה ממנו ומבקש רק כוח שמחה והתמדה להיות במצב שנמצא בו כבמצב הכי מאושר? מה זה בעיני מצב המאושר?

*

למה במצב הראשון שאנחנו משיגים, עם הבדיקה, עם כול מה שיש, רוצים רק להיות בשמחה במה שהבורא נותן ולא חשוב לנו מה שיהיה, העיקר להרגיש בו את המצב המאושר ביותר, מפני שנמצאים בשליטתו, וזה נקרא עיבור. למה?

*

איך אני מרגיש את עצמי כעובר בתוך הרחם? איך אני יכול לצייר את הדבקות שלי בבורא שנקראת "עובר"?

*

למה המצב הזה נקרא הכי קטן, מה יכול להיות יותר מזה אם אני מבטל את עצמי על כל מה שלא יהיה, רק להיות מאושר בזה שאני מתבטל כלפי העליון, זאת אומרת כלפי כל מה שיש? למה זה המצב הקטן ביותר, מה יכול להיות יותר למעלה מזה?

*

איזו תוספת אחרי נקודת הדבקות הראשונה שזה עיבור, תחילת העיבור האדם מקבל כדי לִגדול? איזה מין תוספת הוא מקבל כדי לגדול?

*

אם חוץ מהאדם הכול זה הבורא שאין עוד מלבדו, איך אנחנו מפרשים, מפענחים, מגדירים את כל האלמנטים האלה, העובר והרחם, בתוך העשירייה? מה זה נקרא בתוך העשירייה להיות בלמטה מהדעת, בתוך הדעת ולמעלה מהדעת? מחוצה לרוחניות מעליון, בתוך העליון ברוחניות והלאה. איך אנחנו בפועל מממשים את זה בעשירייה?

*

קריין: קטע מספר 21, מתוך מאמר "ענין אמת ואמונה", של רב"ש.

"צריך להאמין למעלה מהדעת, שמה שיש לו אחיזה בדרך האמת, הוא דבר גדול וחשוב מאוד. ואין לו כח להעריך את חשיבותו, מה שהוא נוגע בדרך האמת. כי זה הוא כל הכלי שאור ה' ישכון בתוכו. אבל זהו בכלים דעליון. היינו, שהבורא יודע, מתי שהאדם צריך להרגיש את דביקותו בה'. והגם שבהכלים של עצמו, הוא מרגיש, שאדרבה, שהוא עכשיו יותר גרוע, מהזמן שהוא היה הולך בדרך של הכלל. ששם היה מרגיש, שבכל יום ויום הוא מוסיף והולך במעשים טובים ובתורה ומצות. מה שאין כן עכשיו, מעת שהתחיל ללכת בדרך הפרט, היינו לשמור תמיד את הכוונה, כמה הוא מסוגל לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, וכמה הוא מסוגל לוותר על אהבה עצמית. ואז הוא רואה בדרך כלל, עד כמה שהוא מתקרב אל האמת, אז הוא רואה תמיד יותר את האמת, איך שהוא לא יכול לצאת מאהבה עצמית. מכל מקום, בכלים דעליון, היינו למעלה מהדעת, הוא יכול להגביה את עצמו. ולומר, מה חשוב לי, במה אני משפיע להבורא. ואני רוצה, שהבורא יקרב אותי אליו. ובטח הבורא יודע, מתי הזמן שלי, שגם אני ארגיש, שהבורא קירב אותי. ובינתיים אני מאמין, שבטח הבורא יודע, מה שטוב בשבילי. לכן הוא נותן לי להרגיש את הרגשות, מה שאני מרגיש."

(רב"ש - א'. מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985)

איך אנחנו משנים את הגישה למצב הנוכחי שלנו כדי לראות אותו לא מהצד הגשמי אלא מהצד הרוחני? זאת אומרת שהמצב בעצמו לא ישתנה, אלא ישתנה היחס שלנו אליו.

*

איך אנחנו משנים את תפיסת המציאות שלנו לזה שאנחנו נמצאים לא בעולם שצריך תיקון, אלא בעולם אין סוף המושלם, ואנחנו צריכים תיקון כדי לראות אותו כך. אני נמצא עכשיו בעולם מושלם, במצב מושלם. בכל פעם זה יפתח לפני כיותר ויותר גרוע, ואני אבקש רק לראות אותו יותר ויותר טוב. לכן זה נקרא ש"כל הפוסל במומו פוסל".

זה מה שנקרא באמת "אמונה למעלה מהדעת". כלומר שיש לנו דעת, שבה אנחנו רואים באיזה מצב נוראי המציאות נמצאת, ובלמעלה מהדעת נראה שהיא נמצאת במצב המושלם. שהשכינה, הבורא ממלא את כל המציאות.

שום דבר לא משתנה חוץ מהתפיסה שלנו. וזה נקרא לתפוס את המציאות ב"אמונה למעלה מהדעת". לכן מעכשיו ועד שנראה את גמר התיקון של התפיסה שלנו, נלך כל הזמן לפי השיטה שרוצים רק דבר אחד, שתפיסתנו תשתנה, מהשלילה לחיוב המוחלט. דברו על זה, זה שינוי ביחס למציאות, בתפיסת המציאות.

*

למה מה שאני מקבל באמונה למעלה מהדעת זה נקרא "דעת העליון"? למה אמונה למעלה מהדעת זה דעת העליון?

*

קריין: קטע מספר 22, מאמר, "הושע עבדך אתה אלקי", מתוך רב"ש ג'.

"צריך להאמין למעלה מהדעת שכבר קיבל כל משאלותיו, המכונה "מתנה". והוא מודה לרבו על זה, כי אסור לאדם לחיות בפרוד, היינו שיש לו טענות לרבו שהוא לא נותן לו מה שהוא מבקש. לכן אסור לו לאדם שיהיה בחסרון, ותמיד הוא צריך להיות בשמחה. אבל בכדי שיהיה לו כלים לקבל, אז הוא צריך לעורר החסרונות. וזה נקרא אצל קרבן עולה ויורד, "ידיעה בתחילה וידיעה בסוף, והעלם בינתיים". היינו שבין ידיעה לידיעה מותר לראות את ההעלם, היינו שאין לו שום התגלות מבחינת האמת, שהוא ירגיש שעבודתו רצויה לפני רבו. היוצא מזה, שאין לגלות שום חסרון בתורה ועבודה לעצמו, אלא תמיד הוא צריך ללכת למעלה מטעם ודעת שהוא שלם בתכלית השלימות. ובאמצע הוא יכול לשאול את משאלותיו, כפי שעיניו רואות, שיש לו רק חסרונות. אבל אחר כך הוא צריך להאמין, כאילו כבר קיבל כל משאלותיו ומודה לרבו על כך. אז הוא יכול להיות בשמחה על זה שהוא שלם. נמצא שכל שלמותו נבנית על אמונה. וחסרונותיו נבנים על ידיעה, כי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"."

(רב"ש - ג'. מאמר 438 "הושע עבדך אתה אלקי")

שאלה: בהנחה שהעבודה היא לנסות ולמצוא את השמחה בכל מצב, מה אני עושה עם מצבים שלכאורה מעידים על כישלון בעבודה? האם גם שם אני מנסה למצוא את השמחה?

עוד יותר.

תלמיד: לא התעוררתי לשיעור הבוקר. אני צריך למצוא שם שמחה?

לא, כי מדובר על המעשה שלך. מדובר על מה שאתה מבקש מהבורא קודם כל, שאתה מבקש מהבורא במקום שהוא יביא אותך לאיזה מצב מיוחד, להיות במצב הנוכחי שבטוח בא ממנו, ואתה רוצה לקבל אותו בלב ונפש.

תלמיד: מה לגבי מצב שאני לא מצליח בתחושה שלי לתרום לעשירייה מספיק כדי להתחבר למה שקורה שם.

לא. בזה אתה לא יכול להיות מרוצה.

תלמיד: אז מתי אני מרוצה ומתי לא?

במה שאתה מקבל מלמעלה.

תלמיד: אבל גם את זה אני מקבל מלמעלה.

לא, זה תלוי בך. את זה אתה צריך לעשות. אל תגיד שאת זה הבורא עשה לך.

תלמיד: איפה אני שם את הגבול?

איפה שאתה מפסיק להצדיק את עצמך. כל מה שמתקבל מלמעלה מגיע שלם ב-100%, ואם אני לא מרוצה זה סימן שיש לי כאן מקום לתיקון. על ההבדל בין המצוי והרצוי, אנחנו מדלגים או מתעלים באמונה למעלה מהדעת, ש"עיניים להם ולא יראו". שאני חייב לקבל את זה כדבר המושלם, ואני מבקש שיהיה לי כוח. כשאני מבקש את הכוח, זה על מנת שאראה את המושלם? או שאאמין שזה המושלם? יש פה עוד הרבה דברים שאנחנו נצטרך לברר.

שאלה: האם אתה יכול לסדר את היחס הנכון בין "אין עוד מלבדו", לבין "אין אני לי מי לי", כלפי העבודה על הביטול והעיבור?

אם אני מקבל ש"אין עוד מלבדו", שזה בא מלמעלה בטוח, שכל דבר ודבר שבא מתגלגל מלמעלה, ואין מישהו אחר שפועל, אני רק אומר שחוץ מזה ישנו "אני". אני, זה מי שמרגיש את העולם כפי שהוא שמרגיש. והעבודה הזאת ניתנה לי כדי שאני אבקש מהבורא שיעזור לי להיות בתפיסת המציאות הנכונה, למרות שאני לא רואה את זה.

השאלה שאנחנו צריכים עדיין לברר, כשאני מקבל את האמונה למעלה מהדעת, זה לא שאני מקבל דעת, אלא אני מקבל אמונה למעלה מהדעת, אני מקבל כוח להחזיק את עצמי למעלה ממה שעיניי רואות. ועיניי רואות זוועות, בעיות, עולם מלא ייסורים, הקב"ה מסדר את העולם הזה מיום ליום במצב יותר גרוע, שממש הארץ ניתנה בידי הרשעים. ואני מבקש יכולת, כשהעיניים רואות כך, להיות למעלה מזה, באמונה למעלה מהדעת. לקבל את המצב הזה כמושלם, למרות שבחושים המקולקלים שלי אני לא רואה את זה.

החושים שלי מקולקלים או אמתיים? אמתיים. זה רצון לקבל שכך הוא מרגיש, לא לפי רוחו. ואני רוצה לראות את הכול לפי הרצון להשפיע, על זה אני מבקש.

אבל, כשאני מבקש לראות את הכול לפי הרצון להשפיע, אני לא נפטר מהרצון לקבל. אני רואה את העולם בכל זאת בכל מה שיש לו, בכל השלילה שבו. אבל זה כבר נמצא בקו שמאל ואני לעומת זה, רוצה לסדר אותו בקו ימין. ואז מגיע קו אמצעי, ככה זה בערך. זו כל הגישה הרוחנית.

תלמיד: אם אני אומר לבורא "קח אותי, תוביל אותי לאיפה שאתה בוחר לנכון למרות שלי זה נראה לא נכון", זו גישה נכונה?

לא. הוא לא רוצה לשחק אתך כך, כי אתה לא תגדל.

תלמיד: למה אני לא אגדל? אני אומר לו, "קח אותי, תוביל אותי לאיפה שאתה רוצה".

אתה רוצה לשבת על הידיים שלו כמו תינוק כל הזמן.

תלמיד: לא, אבל אני מוסיף פה בסוף, למרות שלי נראה אחרת.

אז מה זה נקרא, "קח אותי"?

תלמיד: לא יודע, לאיפה שצריך. אני מוסר את עצמי, אני נכנע ומוסר את עצמי לידיים שלך.

אתה לא יכול למסור את עצמך לידיים של הבורא, אם אתה רואה את מה שאתה רואה.

תלמיד: אז איך מסדרים את זה נכון? אני לא מבין.

אתה תבקש, תקבל תגובה ותראה איך שזה מסתדר. אבל ודאי שהעולם ייראה לך יותר ויותר גרוע. והחברה, יותר ויותר שנואה.

תלמיד: זה ברור. השאלה האם להיות בשליטה של הבורא, באין עוד מלבדו, בסופו של דבר, זה לא שאני על הידיים שלו, והוא מוביל אותי לאיפה שהוא רוצה?

לא, הוא מגדל אותך, הוא לא מחזיק אותך על הידיים . זה רק כדי לתת לך את נקודת היסוד כדי שתכיר אותו, אבל לא יותר מזה. כל המדרגות הן ביותר עביות למטה ויותר אמונה למעלה. אנחנו נשתדל לאט לאט לפצח את זה.

שאלה: אז מה אני מבקש? אני רואה עולם כפי שאני רואה אותו, אני מבקש מהבורא לראות אותו מושלם, או להאמין שהוא מושלם?

להאמין.

תלמיד: מה זה אומר להאמין?

לקבל אותו כמושלם, כ-מושלם.

תלמיד: אבל להיות למעלה מהדעת זה להיות באיזה כוח.

אתה למעלה מהדעת נמצא, אתה לא סתם נמצא בתוך דעתך.

תלמיד: אבל במה אני אוחז למעלה מהדעת? מה האחיזה שלי?

בזה שנותנים לך מלמעלה כוח להיות למעלה מדעתך.

תלמיד: אז זה כבר מצב שאתה נמצא בכוח הזה, ביכולת הזאת להיות למעלה מהדעת.

נכון, יחד עם דעתך. זה איזה פיצול פנימי שאתה נמצא בשתי הידיעות, אלו ואלו.

תלמיד: עשינו עכשיו סיבוב, דברנו על זה, אז איך באמת משיגים את היכולת?

על ידי העזרה מלמעלה, על ידי המאור המחזיר למוטב. איך אתה יכול לקבל כוח אמונה?

תלמיד: אז מה חסר לנו?

תפילה. תראה מה שהוא כותב.

תלמיד: אז מה שאנחנו עשינו עכשיו שעה עד שדברנו, זה לא נקרא תפילה?

אני לא יודע. תשאלו את עצמיכם מה עשיתם.

שאלה: אני צריך להשתדל לראות את העולם ואת המצב שלי כמו מושלם, או שזה מצב לתיקון שלי הוא מושלם?

לתיקון שלי.

תלמיד: אם הצלחתי עכשיו לראות ככה זה נכון, מה לבקש מהבורא?

לבקש להתייחס למצב כמו מושלם.

תלמיד: להמשיך להישאר במצב הזה?

ודאי. אני רוצה להתעלות למעלה מ"עיניים להם ולא יראו".

שאלה: האם העבודה בסדנה דומה לעבודה למעלה מהדעת?

תלוי איך אתה מתייחס לזה. עבודה, זה סתם יושבים ומדברים. זה שרוצים על ידי זה להגיע לחיבור ולהתעלות למעלה מההרגשה הגשמית, זה כבר יסוד לקבלת האמונה למעלה מהדעת.

זה מתקדם.

תלמיד: בתוך הדעת ברור שאתה לא מרגיש שום דבר אבל אתה בכל זאת משחק כאילו זה חשוב, כאילו אתה מתקדם.

משחק זה העיקר.

תלמיד: אז זה נקרא למעלה מהדעת?

אם אתה משחק כאילו שאתה נמצא במצב המושלם, כבר אתה נמצא בתחילת אמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: ואז אדם בזה מפעיל את המנגנון? זה שהוא בתוך הדעת לא מרגיש כלום.

ודאי שאנחנו כולנו, בכל הכלי העולמי שלנו, כבר מפעילים מנגנון העליון, בפירוש. כי אנחנו איכשהו רוצים לקבל כוח אמונה על פני כוח הידיעה.

תלמיד: על מה זה מצביע שבתוך הדעת לא מתגלה כלום? כי בכל זאת זה צריך להתגלות בתוך הדעת.

לא, לא.

תלמיד: כדי להתעלות מעל זה.

לא. אלה כלים אחרים, עוד נדבר על זה. כי אלה כלים אחרים. עוד יהיו לך דרגות העביות. זה לא כאן. זה לא בדעת כמו שעכשיו אתה נמצא. לא, זו עביות רוחנית בקיצור.

תלמיד: זאת אומרת זה לא כמו שחשבתי שכל פעם שאתה הולך למעלה מהדעת, שאתה מסכים במאה אחוז, ואז בתוך הדעת מתגלה עוד שכבה של אגו.

אז אתה רואה את העולם הזה עוד יותר גרוע, עוד יותר גרוע. אבל העולם הזה אין פה מה לחפש.

תלמיד: זה לא מצביע על חוסר התקדמות שבתוך הדעת לא מורגש כלום?

לא, אין לנו עדיין ההבחנות האלו. אנחנו עכשיו רק מדברים רק על העיבור, על העובר, על המגע הראשון שאני מבטל את עצמי מכל וכל ואומר, זה המצב הכי המושלם.

שאלה: האם תוכל להסביר לנו איך לשנות את היחס שלנו למציאות? מה אנחנו צריכים לבקש מהבורא כדי שזה יקרה? כי הבקשה הזאת היא סוג של תפילה, אז איך זה מסתדר עם הכלל שאני לא יכול לבקש על עצמי, אלא רק בעבור החברים?

אם אנחנו נמצאים בקבוצה כדי לאחד את הקבוצה, אני מבקש עבור החברים. אני מבקש עבור איחוד הקבוצה, זה דבר אחד.

דבר שני, שכל אחד מאתנו בקבוצה מקבל איזו הכבדת הלב. ואז אנחנו צריכים להגיד, שהכבדת הלב הזאת היא מגיעה לנו כדי שאנחנו נבקש להיות למעלה מזה. כמו שדברנו, שאני צריך לבקש לא שזה ייעלם, אלא להתעלות למעלה מזה. שאני רוצה להיות בתוך ההשפעה, בתוך האמונה, והכבדת הלב נתנה לי כדי כל הזמן להתעלות מעל זה. לא למחוק את התמונות הרעות, אלא להתעלות למעלה מהן.

אני לא יודע, אין לי יותר מילים חדשות. עדיין חסרות אותיות העבודה.

שאלה: לא ברור איך אתה מתפתח אם אתה צריך להגיע למצב שאתה כל הזמן שמח עם מה שיש?

אני כל הזמן שמח עם מה שיש בדרגה עוד ועוד ועוד יותר גרועה.

תלמיד: אז איפה פה ההתפתחות? אתה לא מתפתח.

עד כמה שאני שמח על פני המצב היותר גרוע, זה נקרא שאני עולה. העביות עולה, מתגברת? אני על פניה שט, כאילו שיש כאן משהו צף כזה, זה נקרא שאני "עולה". עולה בדבקות. אנחנו מדברים עכשיו רק על מצב העובר, לא רוצה לדבר על כלום חוץ מזה. על הציורים האחרים זה מאוד יבלבל.

תלמיד: אז מה המהות של השמחה הזאת? ממה אתה שמח?

שאני דבוק לעליון. מצב מושלם. שכל מה שקבלתי הכבדה שבלב, במוח, בכל מה שיש, אני קבלתי את זה כדי עוד יותר להדבק בו. על ידי זה הבורא נותן לי תמריץ, סיבה להדבק בו.

תלמיד: ואם אתה לא שמח, אז על מה זה מצביע?

איך אני יכול להיות לא שמח אם אני דבוק בו? אני לא מקבל את השיטה הזאת?

תלמיד: אני שואל בפועל, אם אתה באמת לא שמח, אז על מה זה מצביע?

מצביע שאתה לא דבוק בבורא, אלא דבוק בפופיק שלי, איפה שאתה מרגיש שזה רע. ולא מסתכל על הרע כמו על הזדמנות להדבק אליו.

כמה פעמים בחיים שלך הרגשת שאתה פגר, שאתה מת, ואין לך שום אפשרות לזוז. שיבוא משהו, לא חשוב מה, רק שאני סוף סוף אתחיל באיזו תנועה? זאת אומרת אין יותר גרוע ממוות כזה.

תלמיד: אז אני אמור לשמוח בזה לפי מה שאתה אומר.

בייסורים. כן, מפני שהם נותנים לך אפשרות להתקדם לבורא.

תלמיד: פשוט אני לא תופס את העניין הזה, שאם אתה נמצא במצב לא טוב.

מה זה לא טוב?

תלמיד: לא טוב זה.

הרגשה?

תלמיד: הרגשה, או לא קמת לשיעור, קרו כל מיני דברים, לא יודע.

לא, זה כבר משהו אחר.

תלמיד: למה זה משהו אחר?

כי או שלא טוב לי מפני שיש לי כלים דקבלה ואני לא מרגיש בהם מילוי שמגיע לי, או שאני פספסתי איזו הזדמנות להתקדם להשפעה ומזה אני מרגיש לא טוב. יש הבדל.

תלמיד: מה ההבדל?

כי מזה שאני לא מקבל משהו טוב בכלים דקבלה שלי, אז אני מתעורר לבורא בדרישה, בצעקה, ממש כך רוצה להרביץ לו.

תלמיד: בסדר, אבל זה עדיין ייסורים על הכלים דקבלה. אם כבר, להיפך צריכים להיות הייסורים.

ייסורים דקבלה, אבל אם אני מצטער שלא קמתי בבוקר לשיעור, אז זה כבר לא ייסורים בכלים דקבלה, זה כאילו שאני מצטער בכלים דהשפעה שלי. שיכולתי לקום ולהשפיע כביכול, ולא עשיתי זאת. זאת אומרת זה כבר צער אחר לגמרי.

תלמיד: אז על הדברים האלה אתה לא צריך לשמוח שקורים לך דברים כאלה?

לעומת מה שאם הייתי סובל?

תלמיד: על הריקנות בכלים דקבלה.

סובל מריקנות, ודאי שכן. אבל זה לא מספק אותי. מה יהיה מחר? גם אני אצטער שלא קמתי, וככה זה יום יום. עד שאדם יפסיק להצטער. כי הוא לא יכול סתם להצטער, הרצון לקבל לא יתן לו. את זה נותנים לו מלמעלה עכשיו בינתיים.

תלמיד: מה זה אומר שאתה מסכים להיות במצב הזה לנצח?

אני מבקש רק דבר אחד, להיות דבוק. על פני כל התהום שיהיה לי, רק להיות יותר דבוק בבורא. כי זה מצב מושלם. אין מצב יותר מושלם ממגע הראשון של העובר, הכניסה לרוחניות. אין מצב, זה הכי הכי מושלם. כי אין לו רצון לקבל עדיין, אין לו כל מיני סיבות, אין לו שום דבר, רק בנקודה. כי הנקודה הזאת זה נקודת הניצוץ שלו, הניצוץ שהוא חזר לשורש. וכל היתר זו כבר תוספת.

תלמיד: ואין לו איזו ציפייה למחר, להיות עוד יותר?

בסדר. להיות עובר על פני כל מה שהבורא יגלה. אבל הוא צריך להרגיש בנקודת הדבקות הזאת, "זהו, אין יותר. אין, זה מה שאני רוצה". כי אם אתה אומר שכבר הוא מרגיש איזה פגם, הוא כבר נפל.

שאלה: הערב יהיה ערב מבוא בכרמיאל, וחבר הולך להוביל את הערב הזה. אני בעבר התלוויתי אליו, ואתמול חיכיתי לתשובה ממנו האם אני יכול להצטרף גם הפעם לאותו ערב מבוא, וקיבלתי תשובה ממנהל המכללה, "אין לך תפקיד, לכן אתה לא מצטרף לאותו ערב מבוא".

בסדר, אז מה. אתה חושב שאין לך עבודה אחרת? יש עבודה אחרת, יש עוד מלא דברים. כנראה שהם כבר סידרו הכול, אני ממליץ לא ללכת בקהל גדול מצד המורים, המרצים, באמת מספיק שניים, מקסימום שלושה. לא, לא כדאי. לא כדאי.

שאלה: מה זה אומר שאדם צריך להאמין כאילו הוא כבר קיבל את כל משאלותיו?

כתוב, "צריך להאמין כאילו כבר קיבל כל משאלותיו". מה זה אומר?

הוא צריך להגיע להרגשה כזאת, שקיבלתי את הכול. "אבל אין לך כלום". אני עכשיו קיבלתי. זה נקרא אמונה למעלה מהדעת, זה כוח שהוא מרגיש את עצמו, מחזיק את עצמו. וזה יבוא, זה כוח עליון, זה כוח הבורא בעצם. כוח הקבלה זה לא כוח הבורא, כוח השפעה זה כוח הבורא. אז זה יבוא, אדם יתחיל להרגיש מה זה נקרא כוח האמונה.

זה לא ניתן להסביר. אבל עוד כמה מאמצים ואנחנו נתחיל עם זה לעבוד בפועל.

שאלה: איך זה שמוקרנים לנו כל הדברים הרעים, המחלות, החברים שסובלים מבעיות, איך אפשר מכל זה להגיע באמת לשמחה?

צריכים בכל זאת לתאר את זה שמגיע מהעליון. מהעליון. לפחות ככה, לשייך את זה לכוח עליון. אבל לא למקרה ולא לאיזה כוח זר, רק הכול לבורא. אבל לגמרי, מההתחלה ועד הסוף, ממינוס עד פלוס, הכול.

שאלה: מה זה הטריגר הזה שאני יכול לצאת מההרגשה של הכלים שלי ולהידבק לאמונה הזאת למעלה מהדעת?

אמונה למעלה מהדעת, זה פשוט אתה רוצה שיהיה לך יכולת כל הזמן להיות דבוק בעליון. דבוק בעליון. תינוק שנמצא ככה דבוק לאמא, זה נקרא שהוא נמצא באמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: זה מובן לי, אבל מה יכול לגרום לעזור לי לצאת מההרגשה הזאת שעכשיו אני דבוק לפופיק שלי ועכשיו אני רוצה לעלות מעל הכלי הזה ולהישאר באמונה למעלה מהדעת. מה יכול לעזור?

זה נקרא "מסירות נפש". שגם החיים שלך הגשמיים האלה, כולל הפופיק שלך, הם כולם גם כן שייכים לעליון.

תלמיד: מה אני עושה בפועל?

בפועל? אתה רוצה את כוח האמונה.

תלמיד: מתפלל?

לבקש בקשה.

שאלה: מה זה לנצח את הבורא? "נצחוני בניי".

כן, שהוא נותן לנו הכבדת הלב ואנחנו דורשים ממנו להיות למעלה מזה.

בקיצור, קטע מס' 20 תדברו על זה במשך היום.

(סוף השיעור)

heb_o_rav_2018-08-30_lesson_emuna-lemala-mehadaat_n1_p1_hd