שיעור הקבלה היומי24 מרץ 2019(בוקר)
שיעור בוקר 24.03.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל סולם", "פתיחה לחכמת הקבלה", עמ' 165
"ה' בחינות שבמסך", אותיות י"ז – י"ט
קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", "פתיחה לחכמת הקבלה", עמ' 165, אות י"ז.
אנחנו עכשיו מתחילים "ה' בחינות שבמסך", כאילו לפני זה היה לנו ברור שעשינו ד' בחינות דאור ישר, מלכות שהתמלאה. התמלאה בצורה אינסופית, זאת אומרת בלי גבול מצידה, זה לא חשוב עד כמה שהיא בנפח, ברוחניות אנחנו לא מדברים על הנפח, על הגודל. על גודל אנחנו מדברים רק מבחינה איכותית, עד כמה שהמקום ההוא הוא איכותי.
אם כוס מלאה במאה אחוז, זה נקרא אין סוף, ולא חשוב אם זו כוס קטנה או כוס גדולה ביותר. אין מידות גשמיות, אלא רק מידות איכותיות, מה שקורה לנו בעולם הרוחני. כך גם כלפי כל המדרגות, בכל מדרגה ומדרגה אנחנו אומרים, קטן, גדול, זה הכול לפי האיכויות, עד כמה שאיכות ברצון לקבל היא קטנה או גדולה. זה כל העניין ב-125 מדרגות.
אז אנחנו דיברנו על מלכות דאין סוף שהתמלאה באין סוף ושהיא הרגישה בעצמה את הבושה ועשתה צמצום. שמצידה לא יכולה לסבול את המצב שלה מפני שהבושה שהתהוותה בה לא נתנה לה יכולת להישאר במצב המלא. כל הפעולות האלו הן פעולות הכרחיות, שהן עוברות על המלכות ומחייבות אותה כך לעשות. אחרי הצמצום ההתפתחות שלה מביאה אותה למצב שהיא מבינה שצמצום הוא לא גמר ההתפתחות, כי לא יכולה להישאר במצב כזה, היא חייבת לקיים את רצון העליון שרוצה ליהנות לה בזה שהוא ממלא אותה.
אז יוצא שמלכות ממשיכה את אור האין סוף אחרי הצמצום, אבל ממשיכה אותו כבר בצורה אחרת. היא עכשיו כביכול מחפשת באיזו צורה היא יכולה לתאם את היכולת שלה אחרי הצמצום ואת האפשרויות שלה אחרי הצמצום לקבל מהבורא, ובאותו הזמן גם לא להפר את המצב הזה שהיא המקבלת, איך היא יכולה לחבר בושה עם זה שהיא בכל זאת מקבלת מהבורא תענוג. שני הדברים ההפוכים, איך הם יכולים להתקיים?
הם לא יכולים להתקיים יחד, אלא אם כן מלכות עכשיו מעלה את עצמה לדרגה אחרת של הערכים. כמו שקודם הרגישה שהיא כולה כולה תלויה במילוי, עכשיו היא מרגישה שהעיקר בשבילה זה לא המילוי אלא הכוונה. שהיא רוצה, מוכנה לקבל את המילוי, מה שהבורא רוצה, אבל רק בכוונה על מנת להשפיע. ומכאן אנחנו יכולים להבין למה צמצום נקרא "עניין חמור שבחמורות". כי הנברא כאילו בועט בבורא, בזה שהבורא רוצה למלא אותו, לא מסכים עם זה ומחפש איך לעשות כך שגם רצון הבורא וגם רצון הנברא הם יתקיימו יחד. ומה שהמציאה כאן, המציאה שהכוונה שלה על מנת להשפיע, היא תהיה המקשרת ביניהם.
יש כאן הרבה שאלות. הכוונה היא באה רק מצד הנברא, מצד הבורא לא חשוב העניין אלא העיקר כמה שתקבל, ואם היא לא יכולה ולא תקבל זה יהיה גם כן רצוי בעיני ה'? אנחנו צריכים להבין כך, ובעל הסולם גם כותב, שברגע שהנברא מקבל על עצמו את ההנהגה החדשה, היחס החדש, ברגע זה גם הבורא מקבל את זה, ומהמצב הזה והלאה, עניין הקבלה על מנת לקבל שהייתה קודם בעולם אין סוף, פשוט לקבל את האור, עכשיו זה נקרא על מנת לקבל, כי הצמצום חילק את זה לשניים, על מנת לקבל ועל מנת להשפיע, ומרגע זה הכוונה על מנת לקבל וקבלה על מנת לקבל הם פסולים ונקראים פסולת, קליפה, ל"ב האבן וכל השמות האלה שאומרים על זה שגם מההנהגה העליונה כבר יש אליהם כזה יחס לפעולות ללא צמצום וללא מסך, ומכאן והלאה יש לנו כבר התפתחות החדשה.
הכול קורה במלכות דאין סוף, אמנם שאנחנו אומרים שמשתלשל ובא מתוך מלכות דאין סוף, יותר למטה ולמטה, אבל באמת מלכות דאין סוף היא אותו המקום שבו הכול מתרחש. אמנם שמדברים בצורה שכביכול כל העולמות וכל מה שמתרחש אחרי צמצום, מסך, אור חוזר ועולמות, פרצופים, שבירה, תיקונים, כל זה למטה מאין סוף. כך יותר נוח לנו להסביר את העניינים, אבל ברור שאותן ד' בחינות דאור ישר, הכול מתחיל והכול נגמר בתוכן. ד' בחינות דאור ישר זה אור ישר שמגיע מהמאציל, הוא בורא את זה, וכל מה שקורה אחר כך, קורה בבחינה ד' ושם זה מתרחש כל עניין התגובה של הנברא, בחינה ד', אל הבורא וכך הכול אחר כך נמצא שם.
אז אנחנו נמצאים איתכם במצב (ראו שרטוט מס' 1) שיש לנו בחינה א', בחינה ב', בחינה ג', בחינה ד', ה' בחינות, את בחינת כתר אנחנו בדרך כלל לא סופרים כי ממנה מתחילים, היא התחלת הכול והיא המאציל והיא "הכתר" כמו שאומרים, שהיא כותרת והיא הסובבת את כל יתר הבחינות. אחרי ד' בחינות האלו במלכות, בבחינה אחרונה יש לנו צמצום.
שרטוט מס' 1
אנחנו יכולים לראות בצורה אחרת את הבחינות האלו (ראו שרטוט מס' 2).
שרטוט מס' 2
או בצורה כבר מפורדת עם כל עשרת העיגולים, עשרה עיגולים. (ראו שרטוט מס' 3) כאן אנחנו יכולים לראות איך שבתוך אותו המקום במקום הבחינות, בהתאם לבחינת כבר באים העולמות, ואיך הקו שהוא הניהול על ידי המעמד בין הבורא לנברא, בין מאציל לנאצל, איך הקו הוא הולך וממלא את העיגולים.
שרטוט מס' 3
ושראש הקו, שהוא ג"ר קשור לעיגולים והז"ת שלו, לא. מפני שאחרי צמצום, מסך, אור חוזר, יש כבר חוק של השתוות הצורה. הנברא רוצה להיות רק בהשתוות הצורה עם הבורא, לכן השתוות הצורה יכולה להיות רק בכתר, חכמה, בינה, בראש של כל פרצוף, של כל מדרגה, של כל עולם. ולכן ההתאמה הזאת היא מראה את עצמה בין הג"ר לכל מדרגה והעיגולים שיש ביניהם השתוות הצורה. ולכן מהקו זה מתפשט וממלא את העיגולים (ראו שרטוט מס' 3), והז"ת דיושר הוא לא משפיע על הקו, כאן אין ביניהם שום השתוות הצורה, ולכן כך אנחנו רואים מה היחס, ההתאמה ושוני בין הקו לעיגולים. "עיגולים" הם כל אותם הכלים שמגיעים לנו מהבורא, וה"קו" זה כל אותם הכלים שהנברא משתדל להתאים את עצמו לבורא, אנחנו יכולים לראות בזה שתי צורות ההנהגה, הבורא רוצה וממשיך לתת לנברא את הכול בצורה הרחבה, והנברא מסדר את עצמו כך שכל הזמן הוא עושה כאן יחס של המדרגות, רוצה להקטין את האור העליון, להגביל אותו, לסדר אותו בצורה כזאת שהוא יוכל אחרי הקו, כמו אחרי מגן, לראות את עצמו הנמצא, קיים בצורה העצמאית, כך הוא ממשיך להיות קיים כנברא. כי אחרת אם היה מתבטל המסך, אז שוב היו חוזרים לאין סוף, שהנברא שם לא קיים, רק השפעת הבורא על הרצון לקבל. זאת אומרת הנברא זה בעצם צמצום, מסך, אור חוזר, כל מה שמגיע לנו מהמלכות כלפי השפעת הט' ראשונות אליה.
שאלה: למה "כתר" נקרא שורש, ולא עצמותו?
זה לא עצמותו. את עצמותו אנחנו לא משיגים, את כתר אנחנו משיגים. נגיד כך, השפעת עצמותו עלינו נקרא "כתר".
שאלה: למה כתר לא בחינה א'?
בחינה א', זה כבר גילוי הרצון.
שאלה: ובכתר אין גילוי רצון?
לא. נברא שמשיג את המאציל, הוא משיג אותו מבחינת כתר. מד' בחינות, אנחנו למדנו מה זה כתר? שם זה עדיין שליטת הרצון להשפיע של המאציל, והנאצל בעצם כמעט ולא נמצא. הוא נמצא שם אך ורק במידה שהוא מכיר שיש מאציל, אבל לא נכנס עימו בשום התקשרות. בחינה א' זה כבר התקשרות, זה כבר רצון לקבל שמגלה את המאציל שלו.
בעיבור אנחנו נלמד יותר, שם כל הבחינות האלה הן עוברות על הנברא.
ה' בחינות שבמסך
אות י"ז
"והנה נתבאר עד הנה ג' יסודות הראשונים שבחכמה: הא', ענין אור וכלי, שהאור הוא המשכה ישרה מעצמותו ית', והכלי הוא בחינת הרצון לקבל הכלול בהכרח באור ההוא, שבשיעור הרצון הזה יצא מכלל מאציל לנאצל. והרצון לקבל הזה היא בחינת המלכות הנבחנת באור העליון, וע"כ נק' מלכות, שמו, בסוד הוא ושמו אחד, כי שמו בגימטריא רצון.
ענין הב', הוא ביאור הע"ס וד' עולמות אבי"ע, שהם ד' מדרגות זו למטה מזו, שהרצון לקבל מחויב להשתלשל על ידיהן עד לקביעות כלי על תוכנו.
ענין הג', הוא ענין הצמצום ומסך שנעשה על כלי הקבלה הזה שהוא בחי"ד, ותמורתו נתהוו כלי קבלה חדשים בע"ס הנק' אור חוזר. והבן ושנן היטב אלו הג' יסודות הם ונימוקיהם כפי שנתבארו לפניך, כי זולתם אין הבנה אף במלה אחת בחכמה הזו."
אני חוזר. אות י"ז.
אות י"ז
"והנה נתבאר עד הנה ג' יסודות הראשונים שבחכמה: הא', ענין אור וכלי, שהאור הוא המשכה ישרה מעצמותו ית', והכלי הוא בחינת הרצון לקבל הכלול בהכרח באור ההוא," כי אחרת, הוא לא היה יוצא מעצמותו, "שבשיעור הרצון הזה יצא מכלל מאציל לנאצל. והרצון לקבל הזה היא בחינת המלכות הנבחנת באור העליון,"
שמלכות רוצה בעצמה להרגיש, בינתיים לא לשלוט ולא לעשות כלום, אלא בד' בחינות דאור ישר רצה רק להרגיש יותר. זאת אומרת הרצון לקבל שהיה בהכרח כלול באור העליון אפילו בהכתר, בשורש, רצונו הוא להרגיש את האור כתענוג. וההרגשה הזאת היא לוחצת כל הזמן על הרצון ומפתחת אותו, לכן הוא מתרחב ומגיע עד הבחינה ד', שאת כל מה שיש בתוך האור, בתוך השפעת המאציל, הוא מקבל ונהנה מזה. זאת אומרת, יש לו רצון לקבל את כל מה שבא מהמאציל.
ההבחנה הזאת שהוא מקבל כל מה שבא מהמאציל בצורה הטבעית, היא נקראת "רצון לקבל". הוא לא יודע משהו מחוצה לזה. הוא יודע רק דבר אחד, זה בא מהמאציל בצורה ישירה, ואני נהנה מזה וכל הזמן מתפתח. הרגשת המאציל ונאצל בכתר היא לא מורגשת, אמנם שהיא קיימת כבר, כי יש שם רצון לקבל שכלול כבר "יש מאין". בחכמה זה כבר יותר מורגש, ולכן חכמה מרגישה במשהו את התענוג, את האור שממלא אותה, אור החכמה, ולכן היא מגיבה על זה. והתגובה הזאת, היא אור החסדים. והבחינה בתגובה עצמה, נקראת "בינה", "בחינה ב'".
זאת אומרת שכאן אנחנו צריכים להבין שהרצון לקבל הוא שכלול באור העליון, הוא מחייב את הנברא להתפתח כל הזמן לכיוון, כמו שהאור מחייב אותו. זאת אומרת הוא כוח מחויב, הוא כוח ישיר, הוא כוח שבלעדיו אין הנברא. ולמה אני כל כך מדבר על זה, ומה אני רוצה להגיד? כי יש עניין בין לקבל שאני מקבל, שאני מקבל מהמאציל, שאני מקבל מהמאציל מפני שהמאציל הוא גדול, או שאני מקבל מהמאציל מפני שזה נעים לי. את כל ההבחנות הללו אנחנו אחר כך נברר בקשר לצמצום, קו, אור חוזר, עולמות, כי יש בהם שורשים בד' בחינות דאור ישר. שכבר כאן בד' בחינות האלו, אנחנו יכולים לראות את ההתחלה של היחסים האלה שעתידים להתרחש בין הבורא לבין הנברא, ובין הנברא לבין הבורא.
אז "הא', ענין אור וכלי, שהאור הוא המשכה ישרה מעצמותו ית', והכלי הוא בחינת הרצון לקבל הכלול בהכרח באור ההוא," הרצון לקבל. ובשיעור הרצון הזה "שבשיעור הרצון הזה יצא מכלל מאציל לנאצל. והרצון לקבל הזה היא בחינת המלכות הנבחנת באור העליון, וע"כ נק' מלכות, שמו, בסוד הוא ושמו אחד," שהוא בסוד "הוא ושמו אחד", "כי שמו בגימטריא רצון."
וכאן עדיין "הוא ושמו אחד" אנחנו אומרים על המלכות. אפילו שיש שם רצון לקבל מהנברא שהתהווה מתוך רצון להשפיע של הבורא, אין ביניהם שום הבדל. ולאותו היחס אחרי צמצום, המלכות רוצה להגיע, רק בתנאי שאותו היחס כלפי המצב שביניהם, שלא יהיה שום הבדל "הוא ושמו אחד", שיהיה אחריה צמצומים, מסכים, הרבה פעולות, שבירות, לא חשוב מה. בקיצור, אחרי שמלכות מבארת את עצמה עד כמה שהיא הפוכה מהבורא, היא רוצה באותה בחינה ד' דד' בחינות דאור ישר, להחזיר את עצמה למצב שהיא שווה לבורא.
היא רוצה להביא את עצמה למצב שאותה הרגשת הבושה שהבורא בכוונה החדיר בה, שהרגשת הבושה הזאת תביא אותה למצב השלם. שיהיה "הוא ושמו אחד", אבל מצידה. כי "הוא ושמו אחד" בא כאיזה הבחן הגדול, הנעלה ביותר מצד הבורא. זה מה שהוא רוצה שיהיה, שיהיה ביניהם קשר כאחד. ומלכות כן רוצה את זה, אבל בחזרה שזה יהיה כך ממנה כלפי הבורא.
זה העניין א'.
"ענין הב', הוא ביאור הע"ס וד' עולמות אבי"ע, שהם ד' מדרגות זו למטה מזו, שהרצון לקבל מחויב להשתלשל על ידיהן עד לקביעות כלי על תוכנו."
כלומר, כדי לממש אותה החלטת המלכות שהיא מחויבת על ידי קבלת האור, על ידי הרגשת האור בתוכה שהוא אור אין סוף, שזה מה שהבורא רוצה לתת לה, והרגשת הבושה, שהיא מרגישה עד כמה שזה ההפוך ממנה, והרגשת "הוא ושמו אחד" שהבורא רוצה כן להגיע לזה, והוא מגיע לזה אבל מצדו, אז כל אלו התנאים היא רוצה שהם יתקיימו מצידה, ולכן היא הולכת ומתרחבת ובונה את עצמה בהרבה מאוד פעולות שהן נקראות "העולמות". העלמה של הבחינה ד' מהאור, וההיפך.
היא פותחת את עצמה לקבלת האור, רק בתנאי שיתקיים אותו הכלל "הוא ושמו אחד". גם לפי רצון המאציל ודאי, שזה באור העליון כבר מושרש, וגם לפי רצון הנאצל מצידה, שאחרי צמצום, מסך, אור חוזר שהיא מפעילה. אז בכוונת האור חוזר שתהיה אותה כוונה כמו באור ישר, את זה היא מאזנת על ידי ההעלמה, וכך בהדרגה היא בונה את המצב הזה "הוא ושמו אחד" בכל המדרגות, דרך העלמה, דרך ד' העולמות. אין ברירה, חייבות כאן להיות ד' העלמות, כי יש לנו בחינת א', ב', ג', ד'. עד שהיא מגיעה להשתוות הצורה השלמה, שזה בחינת שורש.
תלמיד: הוא כורך פה את ד' בחינות דאור ישר, בד' העולמות.
זה מה שאני עכשיו אמרתי גם כן. אנחנו לא יוצאים מד' בחינות, זה מה שאני רוצה כאן להדגיש, לא יוצאים, הכול מתחיל ונגמר בהם. כי מה קורה כאן? צמצום, מסך, אור חוזר, מלכות מתחילה איתה לעבוד. כל יתר הבריאה היא בתוך מלכות, איך שהיא מגיבה על הט' ראשונות או על הג' בחינות דאור ישר. זה הכול. רק שאנחנו מרחיבים את זה כביכול שזה קורה למטה. "למטה" ברוחניות זה המשך הפעולות, אבל אין חוץ מבחינה ד' עוד מקומות. עוד משהו. כל זה תגובה שלה, עד שהיא מגיעה לזה שכל ה' הבחינות הללו, בחינת שורש, א', ב', ג', ד', הם גם מתמלאים מיחס שלה למאציל.
שאלה: בד' בחינות דאור ישר מבחינה לבחינה יש כאילו עוד גילוי של הנברא את הבורא, או את הטבע של הבורא.
על זה היא מגיבה.
תלמיד: אבל ד' העולמות מעולם לעולם הבורא דווקא הולך ונעלם.
לכן זה נקרא "עולמות", כן, שהיא תוכל בצורה שהיא מסוגלת להגיב במנות קטנות על ההשפעה שלו.
שאלה: אז תוכל אולי להסביר, איך ד' בחינות הולכות ומגלות יותר את הבורא, וד' העולמות הולכים ומעלימים את הבורא? בכל זאת הם כרוכים אחד בשני.
נקווה שתוך מאה דפים אנחנו נעשה את זה. מה אתה קופץ? במקום שאנחנו נמצאים, שם אתה צריך לשאול, ולא מה שקורה הלאה. ככה לא לומדים.
שאלה: העולמות או העלמות, זה מידות צמצום?
העולמות זה מידות הצמצום. עד כמה שמלכות מחלקת את עצמה, מצמצמת את עצמה, בהתאם לזה היא יכולה להגיב ולבנות את עצמה בהשתוות הצורה עם הבורא. אנחנו חלקים ממלכות. העבודה שלנו זה להתאים את המלכות הכללית, הנקראת "מלכות שמים", להתאים אותה לבורא.
תלמיד: אין פעולת צמצום אחת שבמכה הכול מצטמצם, אלא זה תהליך הדרגתי.
כן, אי אפשר בבת אחת לעשות את הפעולה הזאת מפני שהיא באה מצד הנברא, והנברא מאוד מוגבל. הנברא מתחיל מזה שהוא נקודה קטנה שחורה באור העליון, ואיך הוא יגיע בתגובה שלו שזה יהיה כמו האור העליון. אנחנו מדברים, שמהנקודה השחורה, אתה צריך מהאור העליון לקבל כוח להגדיל את הנקודה השחורה כביכול לכל אור האין סוף. הנקודה השחורה תכסה את כל אור האין סוף.
זה בעצם מה שעושה הצמצום. הצמצום אומר כך, בשבילי כל האור הזה הוא שחור, הוא לא לבן. למה" ?זאת הרגשת הבושה שאני מרגיש". זה שיש לפניי כל כך הרבה, זה כמו אותו אורח שאומר לבעל הבית, כל מה שעשית בשבילי, זה נכון, אבל איך אני יכול שזה יהיה שלי ולא שלך, שאני לא ארגיש בושה. ולכן כביכול כל האור נעשה לי חושך ולא מסוגל לעשות שום דבר.
תלמיד: מה זה האלמנט בבושה או בנברא עצמו, שמרגיש שחסר לו? מה אכפת לו לקבל ולקבל ולקבל, למה הוא צריך גם לשלוט?
הבושה זו בריאה בפני עצמה. כך אמר רב"ש.
תלמיד: בתוך הנברא יש עוד נברא?
אם אין בושה, אין נברא כי אין עצמאות. בושה זו התחלה לעצמאות. דומם, צומח, חי, זה לא אדם. גם בדומם, צומח, חי שבתוך האדם בעולם זה, אין אדם. למה? אין הרגשת השוני ביני לבין הבורא. השוני ביני לבין הבורא מתחיל להיות בנקודה "למה אני? בשביל מה אני? מה יש לי? מה הטעם בחיים? בשביל מה חיים"? מזה מתחיל "אדם", מהייאוש שאין לו את זה. חושך. מזה מתחיל להיות.
לכן אנחנו נמצאים בשלב כזה בהתפתחות האנושית, בשלב מיוחד.
תלמיד: וזה עיקר הנברא. הנברא הקודם פחות מעניין, זה העיקר. עליו אנחנו מדברים, על הבושה, מהבושה והלאה.
זה הנברא, כל היתר זו צורה ישירה של הבורא. אתה רואה, נולדים כולם, דומם, צומח, חי, בני אדם, מתקיימים. בשביל מה חיים? כי חיים. יש משהו בחיים? לא, לחיות טוב. בצורה ישירה, לפי הרצון שנטבע בהם.
זה לא נברא. נברא זו תגובה. תגובה קודם כל. אני לא מסכים להתקיים איך שהבורא ברא אותי. עדיין זו לא בושה, עדיין זו לא הרגשה כזאת, כמו שהוא כותב באיזה מקום, שהבושה מוכנה לנשמות היותר גדולות. כשמתחילות לעלות, שם מתחילים להיכנס לקשר ישיר עם הבורא, עם המאציל, אז יש לך הרגשת הבורא. אצלנו זו לא בושה. אתה יכול לשאול כך, "למה אנחנו צריכים לעבוד בעל מנת להשפיע"? באמת כשאנחנו מתחילים, אנחנו לא מבינים את הדברים האלה, וזה בשבילנו לטורח גדול. מה זה על מנת להשפיע, למי להשפיע, למה אני מחויב בזה?
תחייב את התינוק, ילד קטן, להגיד תודה רבה על כל דבר מאבא ואימא? אנחנו דורשים את זה מהם? ההיפך, הם משתמשים בכל הרצון שלהם, תביא וזהו. אז מה אנחנו עושים? למה אנחנו עושים את זה? כי הגדילה שלנו יכולה להיות רק על ידי קבלת המאור המחזיר למוטב. אם אנחנו מתחברים ודורשים, "תביא לנו את המאור", כדי שאנחנו נגיב נכון אחד לשני, שכך אנחנו משפיעים, אז כאן אנחנו רואים עד כמה הקבוצה הופכת להיות לאיכות חדשה, מיוחדת, שבלעדיה לא תהיה תגובה.
שאלה: ד' בחינות זה התפתחות הרצון, עד למידה המקסימלית שלו. אפשר להשוות את זה ללידה והתפתחות של אדם?
ד' בחינות בעצם נמצאות בכל התפתחות והתפתחות בצורה ישירה, רק צריכים עוד להוסיף לזה את כל ההגבלות שיש בכל מדרגה ומדרגה, אבל אין יותר מד' בחינות. לכן הוא אומר שאפילו העולמות הם באותה צורה, באותו סדר כמו ד' בחינות. כל דבר מסודר לפי ד' בחינות. אפילו שההתפתחות, או אגואיסטית, או הפוך, על מנת להשפיע, לא חשוב, חייבת להיות מסודרת בד' בחינות.
תלמיד: כל בחינה יותר גסה מהבחינה הקודמת בהתפתחות, יותר מרחיקה את הנברא מהבורא. אבל היא מכילה בתוכה גם את הבחינה הקודמת. כמו שילד בן שש מכיל בתוכו את הילד בן שלוש, אבל הוא כבר בן שש, כבר יש לו רצונות יותר גדולים, שאולי כבר יותר מפרידים אותו מההורים שלו.
אם זה המצב, זאת אומרת שהבחינה הסופית, בחינה ד' מכילה בתוכה את כל שאר הבחינות?
נכון.
תלמיד: זה המוצר המוגמר. אנחנו נניח מסתכלים על בן אדם בן שלושים, אז הוא מכיל בתוכו את כל הבחינות, את כל הגילאים ואת כל התהליכים הקודמים?
על האדם אני לא יכול להגיד, אבל על בחינה ד' כן. כל בחינה מכינה, כוללת בתוכה את כל הבחינות, כוללת ממש בתוכה. זאת אומרת אם אנחנו מדברים על בחינה ב' או ג', אז הבחינות הקודמות קיימות בבחינה ב' או ג'. ככה זה. נכון.
שאלה: בטור ב' למעלה כתוב, "והרצון לקבל הזה היא בחינת המלכות הנבחנת באור העליון, וע"כ נק' מלכות, שמו, בסוד הוא ושמו אחד". מה הקשר בין מלכות לשמו?
כי המלכות מקבלת את כל מה שהבורא נותן ולכן היא יכולה להציג מה הבורא רוצה מהנברא. המלכות היא השם של הבורא, כי בה הרצון לקבל שהוא ברא, והמילוי שהוא נתן, מתגלים בצורה גלויה, פתוחה וברורה. ולכן היא נקראת שמו, שמו של הבורא, בירור של כל מה שהבורא נותן, הגדיר לבריאה.
תלמיד: הוא ממשיך וכותב "כי שמו בגימטריא רצון."
כן.
תלמיד: זה אומר שהבורא שווה רצון. זה נכון?
לא, גם שמו זה לא הבורא. אלא זה איך הנברא מכנה את הבורא לפי כמה שהוא מרגיש את הרצון שקיבל מהבורא, ואת המילוי שקיבל מהבורא. זה הכול מצד הנברא. יש הבדל בין שמו והבורא, איך שהנברא מכנה אותו בכל מיני שמות, שבסופו של דבר זה כל מיני חלקים מי-ה-ו-ה.
שאלה: הצמצום היה רק על קבלת אור החכמה, על הרצון לקבל, אבל נקודת הרצון להידמות לבורא נשארת?
אי אפשר להגיד צמצום על הרצון או צמצום על האור. אלא אנחנו צריכים להגיד על המצב, כי הם כרוכים יחד, המילוי והרצון, והתוצאה היא תמיד מההתקשרות שביניהם. לכן אתה לא יכול להגיד צמצום על אור החכמה. איפה אור החכמה? מצד איזה רצון? באיזו דרגה? אור חכמה יש בבחינה א', בחכמה, אבל אין שם צמצום. יש שם רצון? יש רצון, אבל הרצון עדיין לא מצמצם את המילוי. אלא רק בבחינה ד' כשהרצון משתנה, עובר את בחינה ב' וג', בבחינה ד' הרצון הזה, עם אותו אור החכמה כפי שהיה בבחינה א', הוא כבר לא מסכים עמו ומצמצם. זאת אומרת אל תגיד רק אור או רק כלי, צריכים לדבר על שניהם יחד.
תלמיד: השאלה מה נשאר? בכל מקרה נשאר רצון להידמות לבורא, זאת אומרת רצון כזה נשאר? או שהוא צריך להתמלא על ידי אור חסדים?
על מה אתה מדבר בכלל? על איזו בחינה?
תלמיד: בבחינה ד', כשהיא מצמצמת את עצמה, זו תוצאה מרצון להידמות לבורא?
בחינה ד' אחרי הצמצום רוצה להידמות לבורא. ואז היא ממשיכה את האור, ממשיכה ומרשה לו להתגלות בה בצורה מיוחדת ובמידה מיוחדת, שזה כבר בקו.
תלמיד: באקט הזה של הצמצום עצמו, האם יש קשר לאור העליון של המלכות שמצמצמת את עצמה? האם ברצון להצטמצם, בבושה הזאת, ברגע הזה יש קשר לבורא?
הבושה מתפתחת בבחינה ד' בכמה שלבים. בחינה ד' מרגישה את האור שממלא אותה, היא מרגישה באור את התענוג, ולא בבת אחת. קודם כל היא מרגישה שהתענוג הזה מגיע מהמאציל, שרצון המאציל למלא אותה, שכולו רוצה להגיע ל"הוא ושמו אחד", שהיא תהנה מזה בצורה השלמה. בחינה ד' כבר לא נמצאת באותו מצב כמו בבחינות שורש, א', ב' וג'. שם היא הייתה כמו עובר, כמו קטן. היא לא יכולה להגיב על האור העליון כך שהיא מקבלת אותו, היא עדיין לא מפותחת.
מה שמיוחד בבחינה ד' ומה שמתגלה בה, זה שהיא מרגישה שמישהו נותן, שמישהו אוהב, שמישהו דואג. כל הדברים שמעוררים בנו בושה. היא מרגישה את עצמה שהיא מקבלת והוא משפיע, ולמרות זאת היא מרגישה שהוא אוהב אותה, והוא הכול בשבילה. הכול מתגלה בבחינה ד' מצד המאציל ויש תחילת התגובה מצד הנברא. עד כדי כך שהיא עושה צמצום.
הצמצום הזה הוא מורכב מאוד, כי אחרי הצמצום הזה יש לך את כל העולמות עד גמר התיקון, שהיא חוזרת למצב שבבחינה ד' הזאת, שהיא כולה מקבלת, אבל בעל מנת להשפיע. כל הסיבוב שהיא עושה דרך כל העולמות, שבירות, תיקונים והכול, זה כדי שבבחינה ד' תהיה קבלת האור, כמו שהבורא נותן גם היא נותנת רק מצד הכלי. היא פותחת את כל הכלי רק בשבילו, כמו שהוא ממלא אותה רק בשבילה.
תלמיד: בצמצום במלכות היא מבדילה את הנקודה העצמאית, האני שלה, מהרצון לקבל שהיא אחר כך מנסה למלא ובזה להידמות לבורא?
כן. אני לא רוצה יותר לדבר על זה. אנחנו יכולים לעמוד כאן ולפתוח את כל התע"ס בלי לצאת מהמלכות, כי הכול מתרחש בה. אז כמה שתחשבו על זה יותר, יש בזה הרבה מאוד, גם אני עברתי ולא על הכול. כי הכול מתרחש במלכות, את זה רציתי להגיד, אז תשדלו לחשוב יותר. ד' הבחינות האלו נושאות בתוכן את כל החכמה. שם ה-ו-י-ה, רק אחר כך זה מתברר יותר ויותר, עד כמה ה' תתאה מתחילה לעבוד כנגד י-ה-ו.
"ענין הג', הוא ענין הצמצום ומסך שנעשה על כלי הקבלה הזה שהוא בחי"ד, ותמורתו נתהוו כלי קבלה חדשים בע"ס הנק' אור חוזר. והבן ושנן היטב.." זה כבר שייך לנו. יש לנו צמצום, מסך ואור חוזר, ובזה אנחנו צריכים לעבוד. אבל שוב, בחינה ד' שעושה את זה, היא עושה את זה כלפי הכתר. זאת אומרת כאן זה עניין של עשר ספירות, שזו התגובה דרך כל הספירות שביניהן, מהמלכות עד לשורש, לכתר, שכך היא צריכה לבנות את עצמה. ולכן כדי להבין איך הבורא מביא לה את התענוג, היא צריכה בעצמה להתכלל מכל ג' הבחינות הקודמות, ברצון לקבל שלה. היא צריכה להתאים את הרצון לקבל שלה לבחינות ג', ב' ו-א', עד שהיא מגיעה להתאמה לשורש. וזה כל מה שאנחנו לומדים שנעשה באור החוזר.
אות י"ח
"ועתה נבאר ה' בחינות שיש בהמסך, שעל פיהם משתנה שיעורי הקומה בעת הזווג דהכאה שעושה עם אור העליון. ויש להבין תחלה היטב, כי אע"פ שלאחר הצמצום נפסלה הבחי"ד מלהיות כלי קבלה על הע"ס, והאו"ח העולה מהמסך ע"י זווג דהכאה נעשה לכלי קבלה בתמורתה, עכ"ז היא מוכרחת להתלוות עם כח הקבלה שבה אל האו"ח, וזולת זה לא היה האו"ח מוכשר כלל להיות כלי קבלה, ותבין זה ג"כ מהמשל הנ"ל באות ט"ו. כי הוכחנו שם אשר כח הדחיה והסירוב לקבל הסעודה נעשה לכלי קבלה במקום הרעב והתאבון, כי הרעב והתאבון שהם כלי קבלה הרגילים, נפסלו כאן מלהיות כלי קבלה מחמת הבושה והבזיון להיות מקבל מתנה מחברו, ורק כחות הדחיה והסירוב נעשו במקומם לכלי קבלה, כי מתוך הדחיה והסירוב נתהפכה הקבלה להיות השפעה, והשיג על ידם כלי קבלה מוכשרים לקבל סעודת חברו. ועכ"ז אי אפשר לומר שעתה כבר אינו צריך לכלי הקבלה הרגילים שהם הרעב והתאבון, כי זה ברור שבלי תאבון לאכילה לא יוכל למלאות רצון חברו ולעשות לו נחת רוח עם אכילתו אצלו. אלא הענין הוא, כי הרעב והתאבון שנפסלו בצורתם הרגילה, נתגלגלו עתה מחמת כח הדחיה והסירוב, וקבלו צורה חדשה, שהיא קבלה ע"מ להשפיע, ועי"ז נהפך הבזיון להיות כבוד. הרי, אשר הכלי קבלה הרגילים עדיין פועלים עתה כמו תמיד, אלא שקבלו צורה חדשה. וכן תקיש בענינינו כאן, כי אמת הוא שבחי"ד נפסלה מלהיות כלי קבלה על הע"ס, שהוא מחמת העביות שבה, שפירושו שינוי הצורה כלפי המשפיע, המפריד מהמשפיע, כנ"ל, אמנם ע"י תיקון המסך בהבחי"ד. המכה על אור העליון ומחזירו לאחוריו, הנה נתגלגלה צורתה הקודמת הפסולה וקבלה צורה חדשה הנק' או"ח, בדומה לגלגול צורת הקבלה בצורת השפעה הנ"ל במשל, אשר התוכן של צורה הראשונה לא נשתנה שם, כי גם עתה אינו אוכל בלי תאבון. כן גם כאן, כל העביות, שהיא כח הקבלה, שהיה בבחי"ד, נתגלגל ובא תוך האו"ח, וע"כ נעשה האו"ח מוכשר להיות כלי קבלה, ותשכיל זה היטב. ולפיכך יש להבחין תמיד בהמסך ב' כחות:
הא' קשיות, שהוא כח הדחיה שבו כלפי האור העליון,
הב', עביות, שהוא שיעור הרצון לקבל מבחי"ד הנכלל בהמסך, אשר ע"י זווג דהכאה מכח הקשיות שבו, נתהפכה העביות שבו להיות זכות, דהיינו התהפכות הקבלה להשפעה.
ואלו ב' הכחות שבמסך פועלים בה' בחינות, שהם ד' הבחינות חו"ב תו"מ הנ"ל, ושורשם הנק' כתר."
שאלה: ממה עשויה הקשיות שבמסך? ממה היא נבנית?
כתוצאה מכוח הצמצום, שאני לא רוצה לקבל. אנחנו צריכים גם להבין, שיש כאן עניין שאתם יכולים להגיד בושה, בסדר בושה. מתבייש, מתבייש. מאיפה באה הבושה? מהרצון לקבל שלו. למה הרצון לקבל מוליד בושה? ואם הוא מסרב בגלל הבושה, למה זה הופך להיות כבוד? זאת אומרת יש כאן התהפכות באמת, כלי קבלה לכלי השפעה, שבינתיים נעלם מאיתנו העניין הזה. כי כל הצמצום א' הוא גם כאילו פעולה אגואיסטית.
הבורא ברא בי בושה, אני לא רוצה, אני מתבייש, אני לא יכול, וככה אני מגיב. מה לעשות? זאת אומרת ההיפך, אם אתה לא רוצה לקבל ממנו בגלל הבושה, אתה לא מכניע את עצמך בגלל שהוא רוצה לתת לך, אלא הבושה שלך יותר חשובה לך מהכאב שלו, שהוא לא רוצה למלא אותך. אז מה העניין? אנחנו צריכים להבין כמה כל הדברים האלה הם בתוך הנברא, צריכים לעבור עוד עיבוד, עד שהם מגיעים למצב שבאמת הבושה הופכת להיות כבוד, והסירוב הופך להיות משהו שהנברא מתגאה בזה, שהוא בזה עושה נחת רוח לבורא, למה נחת רוח? בזה שהוא מקבל רק חלק קטן? שיקבל את הכול זו תהיה נחת רוח יותר גדולה. אבל לא, כמו שדיברנו קודם.
אנחנו צריכים להבין שבבורא כל הדברים האלה הם כלולים בצורה הכרחית. אצלו, הוא לא צריך כלים כמונו, אצלו העבר, הווה ועתיד, נמצאים בשווה, ולכן הוא יודע את כול התגובות האלו מראש, אם אפשר כך להגיד "יודע", על השורש. ולכן הוא מקבל את כל התגובות שלנו, ולכן כל הפעולות שלנו הן רצויות בעיניו. אם גם אפשר להגיד שזה רצוי, ברור שככה זה יהיה. ולכן הוא נכלל מהחיסרון של הנברא ומה שחסר לו זה שהנברא יעבור כאן, בפעולות האלה, כל מיני חיפושים, כל מיני שינויים באור וחושך, בנפילה, בירידות ועליות, בכל אלו המצבים שלנו שאנחנו עוברים, ובסופו של דבר שאנחנו על ידם מגלים את היחס שלנו הנכון לבורא, אז מכל הגירומים האלה, מהחיפושים הללו, אנחנו בעצם מרחיבים את הכלים שלנו ונותנים לו תענוג פי תר"ך פעמים.
זאת אומרת, הפעולות עצמן ברור שהן בעצם יורדות רק בצורה נסתרת מלמעלה, גם צמצום, גם מסך, גם אור, הכול כביכול צריך רק להתגלות על ידי הנברא. אלא החיפוש מה שאנחנו רוצים מהילדים שהם יחפשו, שהם ישתדלו, שהם ילמדו דברים, שישברו אחר כך והעיקר שילמדו, שיתכללו מההבחנות שהן יהיו כשלהם, זה מה שחשוב בנברא.
ולכן מאוד מאוד חשוב לבורא החיפוש שלנו, הצער שלנו הם הכלים שאותם אנחנו יכולים לעלות ולהגיד. אבל לא שעשיתי צמצום. לא רוצה לקבל. עכשיו אני מקבל וזה על מנת להשפיע. עדיין לא. לכן כל ההעלמות האלה מלמעלה למטה הם לא נחשבים שזה נברא, הם עדיין מלכות שהיא מסדרת את עצמה לפי האור שבא אליה, לפי תגובת הבושה שבאה ממנה ממטה למעלה.
וכל הדברים האלה הם מסתדרים לפי שני הכוחות האלו, שכוח הבורא, הרצון לקבל והרצון להשפיע שבנברא גם מהבורא והאור התענוג גם בא מהבורא והבושה גם באה מהבורא וכל הצמצומים האלה וההתפשטות עד העולם הזה הכול גם בא מהבורא, עדיין אין כאן בכלל נברא רק סדר העלמות שאחריהם הנברא יכול להתקיים.
שאלה: המסך זו פעולה שאותה בחינה ד' עושה, או שעושים עליה?
אם אנחנו מדברים על העולמות, אז אנחנו מדברים על המסך שזה הדבר ההכרחי כתוצאה. מה זה עושים עליה או לא עושים עליה, מי אומר שעושים או לא? אנחנו לומדים שכאילו המלכות שהיא עושה צמצום והיא מתגברת כי הוא רוצה כמה שיותר לקרב את זה אלינו. ובאמת הדברים האלה ככה קיימים, אבל עדיין אין נברא שהוא נמצא ברשות עצמו ויכול להחליט שהוא עושה כך או אחרת, הכוחות מגיעים כולם.
אתה בונה איזו מכונה, והמכונה כך וכך מגיבה, אז היא מגיבה או אתה שבנית אותה מחייב אותה כך להגיב? עדיין אין נברא, מאיפה אנחנו לוקחים? מהו היסוד של הנברא? מהי נקודת הניתוק מהבורא שממנה והלאה מתפתח משהו שזה נקרא נברא. ברור שבלי הניתוק הזה מהבורא, עדיין אין נברא וכל הפעולות האלה הם גם אור גם גם כלי, הכול בא מלמעלה.
תלמיד: המסך שפה הוא מדבר זו פעולה הכרחית שהאור עושה על בחינה ד'?
ודאי, הכול פעולות האור, הכול. על הנברא אנחנו נדבר אחר כך, אחרי חטא עץ הדעת בתוך הנשמה, בתוך האדם מה שנקרא, אדם הראשון, אז אנחנו מדברים ששם באמת זה חתך שאין קשר עם הבורא כביכול, זה הכול מדברים כלפי הנברא, משם והלאה אנחנו מדברים על הנברא לפני זה לא, לפני זה מערכת שהיא עכשיו מתפתחת מתוך הנתונים שהם מגיעים מלמעלה כולם.
תלמיד: מה נותן המסך לבחינה ד' שלא הספיק לעשות על ידי בושה וצמצום, למה הוא צריך גם מסך?
היא מגיבה זה לא עניין של מה הספיק ומה לא הספיק, בחינה ד' גם לא פועלת מתוך קצת הזמן שאין לה, לא, אלא הנתונים שנמצאים בה הם מחייבים אותה כך לעשות. אור וכלי עומדים זה מול זה וכך הם פועלים ביניהם ורק מתגלים, בוא נגיד כמו שהיקום שלנו שהתחילו להתגלות כל מיני הנתונים אז התחילו להסתדר ביניהם, להתגשם, להצטמק שם וכן הלאה.
הכול בא מהבחינות הקודמות, אין שום דבר שיכול להיות חושב לא חושב, כמה כן. זה כאילו שאנחנו כך אומרים, כי אנחנו מכניסים לזה את החשבונות שלנו. אבל זה שגלגלתא מחליטה שהיא מקבלת כך וכך, זה מאזן הכוחות סך הכול. יש בזה איזה ספקות? לא. יש בזה טעויות? אף פעם. זה השתלשלות כוחות, אור וכלי והם באים ומשתלשלים יחד עד שמגיעים לעולם הזה וכן הלאה.
תלמיד: מה זה בדיוק המסך הזה כי למשל בדוגמה של האורח ובעל הבית מאוד ברור מה זו הרגשת הבושה, אבל מה מה זה המסך באותה דוגמה?
באורח ובעל הבית?
תלמיד: כן.
שהאורח לא רוצה לקבל מבעל הבית בצורה ישירה את התענוג ולמלא את עצמו.
תלמיד: למה זה לא נקרא בושה וצמצום, למה זה נקרא מסך?
לא. המסך מתחיל אחרי הבושה ואחרי הצמצום שהאורח מחליט שהוא הולך לעשות פעולה כלפי בעל הבית, ואז הוא בונה בו את המסך. המסך לא סתם מגיע, איך אתה עושה חשבון? קודם כל אני לא רוצה לקבל ממנו. בגלל מה? בגלל הבושה. זה דבר אחד. דבר שני, אני לא לא הולך לקבל בגלל הבושה או בגלל שאני רוצה לעבוד עם עצמי כדי להחזיר לבעל הבית, הבושה שלי לא נגמרת בזה שאני לא מקבל ממנו.
הבושה שלי דורשת ממני פיצוי, היא דורשת ממני שאחזיר לבעל הבית, אני לא יכול סתם ככה להרגיש את עצמי טוב שאני אומר, כן, בסדר, לא. אבל הוא עשה את זה, אם אנחנו עושים את זה כך זה לא מספיק, זו חצי דרך.
הוא הכין לך את הכול, הוא רוצה שתקבל, אתה שומר על הבושה שלך? זאת אומרת אתה אומר, אני יותר קרוב לעצמי מימך, זה שהכנת לא אכפת לי, זה שאתה רוצה לתת לי לא אכפת לי, אני מזלזל בזה. למה? כי העיקר ההרגשה שלי. למה ההרגשה שלך יותר חשובה? איך אתה לא מבין. איך אתה לא מרגיש? זאת אומרת, הבושה היא ממשיכה להביא אותך הלאה.
מה תעשה איתו? אתה לא עשית השתוות עימו, איך אתה מצפה לו? איך אתה מגלה לו שאתה מתייחס אליו כמו שהוא אליך? רק בצורה כזאת אתה יכול להגיע להשתוות הצורה ולכיסוי. הוא רוצה שאתה תהנה, תהנה. איך אתה יכול ליהנות כדי לא לכסות את הבושה, אלא כדי להביא כבוד, לא לעצמך גם לא, אני לא רוצה את הכבוד שלי גם את זה אני צריך לצמצם, אני צריך לעבוד על מנת להשפיע, לתת לו הכול, גם תענוגים וגם כבוד, גם הכול. זאת אומרת, תיראה כמה דברים כאן הנברא צריך מעלה מטה כל הזמן הוא צריך להעלות ולהוריד את עצמו כלפי בעל הבית עד שהוא ניכנס לזיווג.
תלמיד: אבל איפה פה המסך?
אלו פעולות המסך. איפה שהוא רוצה להסדיר את עצמו בקשר לבעל הבית זה כבר מסך. למה? כי הוא צריך להיות כלול כאן מקבלה ומהשפעה, וככה כל הזמן לבדוק את עצמו, את החשבון שהוא עושה בראש, עד כמה כן, עד כמה לא במשהו, זה הכול מסך. איפה הכבוד, איפה הבושה, איפה נתינה, איפה קבלה? וכך כול הזמן, זו העבודה.
הוא עובר לעומק הבריאה כדי להגיע אחר כך לזיווג דהכאה, אתה מבין איזה מושג זה, זיווג דהכאה? במה הוא מכה בדיוק כדי להיכנס לזיווג? זו הרגשה שאין יותר חשובה ממנה. איך הנברא מגיע לייחוד עם הבורא ודווקא בזה הוא רואה, ואתה יכול להגיד כך, שבזה הוא מפצל לגמרי את הבורא. האם לגמרי? נניח הוא לקח רק 20% , אמנם הוא לקח אלפית, אבל נניח 20%, מה עם היתר? למה על היתר אין לך בושה? אני לא מסוגל. למה אני לא מסוגל? כי אני כבר מבין מתוך החשבונות שלי שגם הבורא מסכים.
מסכים עם זה שהנברא יעשה את החשבונות האלה וילך על לקבל על מנת להשפיע. שגם בורא מתחיל לעבוד עם הנברא אחרי החלטת הנברא, כמו שאנחנו עובדים עם הילדים. מה שהם מחליטים, לפעמים אנחנו לוקחים את זה כחוק עלינו. על מה שהוא עושה צמצום, העליון מסכים עם זה. מסך, העליון מסכים עם זה וכך מתחיל להתנהג.
זאת אומרת, אחרי צמצום א' אנחנו מתחילים לקבוע בכל פרצופי הקדושה שהבורא הולך יחד איתנו. הוא לא שובר את הצמצום, הוא לא שובר את המסך, הוא לא שובר קבלה על מנת להשפיע שהיא קטנה, ההיפך הוא כל הזמן מתלבש בשינויים הללו, וזה נקרא שהאור העליון פועל דרך כל ההעלמות. דרך השינויים הללו הוא מתלבש ופועל עלינו בהסכם למה שהחלטנו.
תלמיד: אז אפשר להגיד שמסך זה אותם החשבונות והברורים שהכלי עושה אחרי שהוא מרגיש את הבושה, זה המסך? כי כאילו מסך זה מה שאתה מחזיר בחזרה. למה חשבון וברור זה נקרא שאתה מחזיר בחזרה לבעל הבית?
מה זה נקרא להחזיר בחזרה, אני לא יודע.
תלמיד: כאילו הכוונה לאור חוזר שאתה משפיע בחזרה לבעל הבית.
כן.
תלמיד: אז למה חשבונות וברורים?
אז אתה דוחה רק את האור העליון?
תלמיד: אני מנסה לזהות מה בדיוק פעולת המסך.
לכן הוא נותן לך את הדוגמה של בעל הבית והאורח. אז אתה מזיז לו בחזרה את כל הצלחות שנמצאות לפניך? מה זה נקרא שאתה מחזיר לאור העליון? אתה מחזיר לו את כל היחס שלו אליך, ואתה אומר, היחס שלך אלי לא מקובל. איך זה? יש שם אהבה, הכנה, דאגה, כל הבריאה שהוא הכין בשבילך, ועל הכול אתה אומר, לא, זה לא בשבילי?
תלמיד: לא.
אז איך? אז מה זה נקרא צמצום ואור חוזר? יש אור חוזר ויש אור חוזר שהוא מלביש. יש הרבה פעולות בראש. הן לא כתובות בדיוק כך, אלא כתובות בצורה מכאנית פה ושם, אבל לא בצורה רגשית.
תלמיד: אז לאותם החשבונות בחזרה לבעל הבית, ביחס לבעל הבית אפשר לקרוא מסך?
אנחנו קוראים לזה מסך, אבל שוב, המסך הזה כולל את כל היחסים ביניהם, שהנברא מחזיר לבורא. זאת אומרת אני מרגיש את יחס הבורא אלי, אני מרגיש את העביות שלי, אני מרגיש כמה שהוא רוצה להשפיע לי בתוך העביות, איך אני מרגיש שאני מקבל ממנה, מה קורה בזה עם הגאווה שלי, עם הבושה שלי, האם אני מתחשב בהם או שאני לא מתחשב בהם?
אם אני מתחשב בהם, זה אקסטרה אגו ממש. אין אגו יותר גדול שאני לא רוצה לקבל, לא רוצה. למה? אני מתבייש. אז הבושה שלך, האני שלך, יותר חשוב לך מהכול? כן, זה מה שאתה רוצה להגיד? זה נקרא שאתה עובד עם מסך? איפה המסך נמצא? דווקא מעל הבושה, כשאתה אומר, לא, השוואת הצורה, "הוא ושמו אחד"1 לזה אני רוצה להגיע, זה בשבילי חשוב ביותר.
כמו שהבורא קבע "הוא ושמו אחד" במלכות דאין סוף שזה יהיה ככה, הוא רוצה למלאות אותי כך שאני אקח את הכול ואני ארגיש שאני והוא נמצאים בחיבוק, לזה אני רוצה לזה להגיע.
אבל לפי הנתונים שעכשיו מתגלים בי, הבושה, החשבונות, אני לא יכול להגיע לחיבוק כזה. איך אני אגיע לזה? אז אני לא יכול לוותר את הבושה, לא, כי אני רואה שזה הטבע שלי. איך אני אתחבק איתו וארגיש שאני נפרד? זה לא אפשרי, רק פיזית אפשר להתחבק כאילו עם מישהו.
זאת אומרת, הנברא הולך ומבצע פעולות לקראת אותו מצב של "הוא ושמו אחד" כל הזמן. והבורא מסכים עם זה, הוא נתן את התכונות האלה בנברא. את הבושה בעצמו הוא ברא בצורה מיוחדת. כי אם הוא לא היה בורא את זה, הכול היה נגמר במלכות דאין סוף.
חבר'ה אתם איתי או לא? בלי זה אי אפשר להבין את העניין. כל המכאניקה כתובה בכל הספרים ואפשר לכתוב עוד אלף ספרים. וגם עכשיו כשאני מדבר, אני מדבר רק על קצת, אבל אני רוצה לתת איזו התחלה של בירור.
תלמיד: אז למה בתהליך שהוא עושה, לא מספיקים הבירורים, והחשבונות? למה זה לא מספיק רק שיהיה לו בושה וצמצום? למה הוא צריך גם מסך? הבושה והצמצום, זה לא תהליך של בירור וחשבון שהוא עושה?
ומה, הוא הולך לקראת "הוא ושמו אחד"? הדבקות שהבורא שם כמטרה, זה נקרא "הוא ושמו אחד", אם אנחנו מדברים על הכלי והאור. אז אתה הולך לקראת זה או עשית צמצום וזהו?
תלמיד: אז תגובת הדבקות מתוך הכלי זה דווקא המסך? הרצון לדבקות זה דווקא המסך?
כן, מסך ומסך, שום דבר חוץ מזה. מה זה מסך? זה חשבון כמה אני יכול להידמות לו ולהגיע ל"הוא ושמו אחד" בצורה חלקית. כמה? אחוז אחד, אבל אנחנו שם יחד, הוא מבין אותי ואני מבין אותו. והוא בוכה מכך שאני יכול להיות איתו יחד רק באחוז אחד, אבל יחד.
תלמיד: אז לפי המסך נקבעת מידת הדבקות שלך?
כן, הכול קובע המסך, ובגוף זו רק תוצאה מהראש.
שאלה: למה צריך ה' בחינות במסך? למה לא מספיק בחינה אחת שהיא על כל הרצון?
מה זה כל הרצון?
תלמיד: על העביות ד'.
מה זה ד'? מה זה עביות ד', למה היא נקראת ד'? כי יש לה עביות שורש, א' ב' ג'.
תלמיד: כן.
אז יש לה ד' דרגות עביות?
תלמיד: כן, אבל למה לא מספיקה הדרגה של הקשיות הכי גדולה של המסך והיא תפעל על כל הרצון?
לא, כי אתה מקבל התרשמות מיחס הבורא אליך בחמש הבחנות, חמש הבחנות יש לפניך. הוא רצה לתת לי הכול בבחינת שורש, הוא רצה לתת לי את התענוג בבחינה א'. הוא ברא אותי, עכשיו אני מבין, והוא ברא אותי כך שאני אתנגד לזה בצורה טבעית.
ובאור יש תכונה שפועלת על הרצון בבחינה א', כי האור שבבחינה א', כל האור שמוקדש בבריאה, פועל בבחינה א' שזה הרצון לקבל. ולמה הוא לא עוצר בזה? בעצם יש אור וכלי, האור והכלי נמצאים יחד בבחינה א', מה חסר? הכול נגמר, גן עדן. הנברא מקבל את כל האור מהבורא ולא צריכים יותר כלום. לא, עכשיו בחינה ד' משיגה, הוא עשה את זה בכוונה שאני אבין שזה לא הכול, שאני צריך להיות גם בתכונה שלו.
וכבר עכשיו אפשר להבין שהבורא עשה את זה כדי שאני אגיע לא לקבלה, אלא להזדהות עימו, מה שנקרא להשתוות הצורה. הכול מובן כבר בבחינה א'. תראה מה קרה, אם אחרי בחינה א' לא הייתה שום התפתחות, מה היינו? היינו חיות, בהמות, צמחים, כל מיני כאלה. זאת אומרת, לא הייתה בריאה על שמה, אלא הכול היה בורא.
תלמיד: יכול להיות שאני טועה, האם המסך, הקשיות או העביות שעליו הוא מולבש הולך וקטן עם התפתחות התהליך?
זה לא שייך אחד לשני, עוד נדבר על זה. אז בחינה ד' מבינה מה שהבורא עשה בכל הבחינות. למה? כי היא כוללת את כול הבחינות הללו. היא מתחילה להבין את כל התהליך. כי מתוך הבושה, מתוך הרצון לקבל הגדול, מתוך תגובה שהיא מחפשת וכן הלאה, אצלה מתבשל הכול, היא מתחילה לעכל מה הוא רצה, מה הוא עשה לה, למה עשה ולמה רצה שכך יהיה. ואז היא מבינה שסתם בצמצום היא לא יכולה לעצור וגם סתם בדחייה. וגם עד כמה היא יכולה, עד כמה היא צריכה להגיע.
מה ההבדל בין בחינה ב' לבין בחינה ד'? בבחינה א' שנעשתה בחינה ב', ברור לנו שהבורא כבר רוצה המשך. הוא לא רוצה סתם למלאות את הכלי באור כמו בבחינה א', הוא רוצה תגובה של הכלי. מהי התגובה של הכלי? הפוכה. מה זה בחינה ב'? הפוכה מבחינה א'. איך זה הפוך? האור שמילא את הבחינה א' עושה את הכלי, את הבחינה הזאת הפוכה.
תסביר לי בשביל מה ולמה? איפה זה קורה? מה הבורא רוצה כאן מהנברא? הוא רוצה שהנברא יתהפך, שיהיה המשפיע. עובדה, עדיין אין שם נברא, עדיין אין שם כלום. הוא עושה את הפעולות האלה בתוך רצון לקבל שמהפך אותו מקבלה להשפעה. איך יכול להיות השפעה מצד הכלי? זה רצון? כן, זה רצון, זה רצון שהוא משפיע. איך יכול להיות רצון משפיע, רצון זה מקבל? איך בחינה ב' משפיעה? זה בכלל לא מובן. כן, בחינה ב' משפיעה. למה? מפני שהיא מתמלאה באור עליון, באור חכמה ואור חכמה הופך אותה מקבלה להשפעה. זה פלא, הרצון לקבל יכול להיות משפיע? אבל זה מה שקורה לנו בבחינה ב'.
רק תבינו מה קורה כאן, בד' בחינות יש מההתחלה עד הסוף את הכול. אם תיכנס יותר לד' בחינות, אתה תראה שם בצורה מחויבת איך צריכה להיות הנשמה שבתוך העולמות ושבירתה. הכול שם, התפתחות של כול הדרגות הללו. אנחנו תמיד נחזור לזה, אל תדאג.
תלמיד: אני לא מבין, אחרי הצמצום יש מסך, האם הוא מסך הכי גדול מיד אחרי הצמצום?
כן, המסך הכי גדול אחרי הצמצום.
תלמיד: לא ברור למה בתהליך של ההתפתחות צריך לעבור למסך קטן יותר?
כי יש ביטוש. זה אחר כך, אנחנו עוד לא הגענו לזה. למה המסך כל הזמן מתקטן? נלמד בהמשך, אלה דברים פשוטים.
תלמיד: בכלליות, אם יש לי מסך בגודל מסוים ויש גם את הביטוש, למה לא להשתמש באותו המסך כבשאר התהליך?
אני לא רוצה לקפוץ לדברים שעוד לא הגענו אליהם. אני לא אשם שאתם חכמים כאלה שכבר משהו מבינים מתע"ס. תרשמו את השאלות, נסדר אותן ומתי שנגיע אליהן נענה על כולן. אני רוצה ללמד אתכם ללמוד תע"ס. לא חשוב כמה פרטים, תדעו העיקר שתרגישו איך הם מתרחשים.
שאלה: בין בחינה א' לבחינה ב' יש בושה?
לא, הרצון לקבל שבה עדיין לא מרגיש שהוא מקבל. אלה עדיין פעולות של האור העליון, לכן זה נקרא "ד' בחינות דאור ישר". אור בצורה ישירה, מה שנמצא בו מבטא ברצון לקבל שברא.
תלמיד אבל גם פה זו תגובה טבעית וגם פה זו תגובה טבעית. כאילו גם בסוף, בין בחינה א' ובחינה ב' וגם אחרי בחינה ד', זה הכול תגובה טבעית, מה ההבדל? איך זה התהפך לבחינה ב' כשאין בושה?
פעולת האור שפועל בתוך הכלי.
תלמיד: אבל גם אחרי בחינה ד' זה פעולת האור, אין משהו אחר שפועל.
גם שם ודאי שהכול זה האור. עד מתי? עד השבירה, עד חטא עץ הדעת כל הפעולות מחויבות ואין בהן שום בחירה חופשית. הבחירה חופשית מתחילה להיות אחרי חטא עץ הדעת.
תלמיד: איך להסביר לפי המשל "בעל הבית והאורח" את הקושיות והעביות?
עביות זה, הרצון לקבל שיש באורח, עד כמה שאני רעב. בעביות הזאת יש לי כל מיני רשימות, צריכות להיות מכל מיני דברים שאני רואה, מזהה אותם לפני. ואם נניח יש איזו מנה שהיא מאוד, מאוד מיוחדת שאני לא מכיר אותה, לא מבין אותה, אין לי אליה שום רשימו, שום רצון מיוחד, אז אני מסתכל עליה מבחינת הרעבון שלי. צריך להיות רשימות בתוך הרצון, ואז לפי הרשימות האלה, הרשימו שבתוך הרצון מביא אותי לתגובה.
בתגובה אני מתחשב עם רצון בעל הבית כמה שיש לו באותה מנה שמיוחסת אלי, ואז אני בונה בהתאם לזה מסך. המסך צריך לכלול את יחס בעל הבית אלי, היחס שלי לבעל הבית, מה אני מקבל, מה אני משפיע, כמה אני מסוגל. ולא רק זה, אלא גם התענוג שאני אקבל מהזיווג שלנו, מהתחברות שלנו שגם זה לה' דווקא, איך שהוא כותב.
זו צריכה להיות גם כל התוצאה מהחיבוק, מהזיווג, מהנישוק, מכל מה שיש, גם רק למען הבורא. אבל אני נהנה מזה. בלי הנאה שלי, אני לא יכול לתת לבעל הבית. אבל דווקא כאן אנחנו לא כל כך יכולים להביע את זה, וכאן זה "הוא ושמו אחד", כאן זה החיבור האמתי, שאתה לא יכול כבר לחלק אני והוא, הוא ואני, וכאן נקודת הזיווג.
שאלה: איפה נמצאת הציפיה בנברא להתקשרות הטבעית, לזיווג עתידי כמו שאתה אומר. שהוא כבר מרגיש שהוא מצפה לחיבור הזה שיהיה איתו.
זה בהתהפכות של הבושה. בהתחלה זה בושה, לא יכול, לא מסוגל, נשרף ממש, לא מסוגל, ואז מהבחינה הזאת מתחילה להיות ההתפתחות הלאה. איך אני עובד עם זה? האור שפועל בתוך הבושה ממשיך אותו הלאה. האור עושה הכול, לא שהבושה מתהפכת. הרצון לקבל הוא ללא הופכין, אלא האור שפועל בו הוא מהפך אותו הלאה, כמו שבבחינה א' ובחינה ב' יש התהפכות. גם כאן, הבושה מתחילה לחייב אותו.
רק בשביל זה אני עושה את זה? אני אעשה את זה רק כדי לשמור על הגאווה שלי, על הכבוד שלי? אני צריך להפוך את הכבוד שלי לכבוד ה', ואז מתחיל להיות מסך, אור חוזר והכול לרומם את הבורא. והוא מבין בזה שהוא עושה את הפעולות האלה, שהוא מחזיק את התכלית והוא מחזיק את התהליך שהבורא כבר קבע מראש. אם זה קורה לו, אז בטח שזה כבר נעשה מראש ועכשיו רק יצא לגילוי והוא צריך כך לעשות.
יש כאן הסכמה, הוא דווקא מגלה בצורה כזאת את פעולות הבורא. איך מתגלה מחשבת הבריאה? דווקא בזה שכל מה שאני עובר ברור ובטוח שהיה במחשבת הבריאה. פעולות ומצבים הכי גרועים היו שם, אין שום ספק. לכן אסור לנו להצטער על העבר, זאת קליפה. כאילו שהייתי יכול לעשות משהו הפוך.
וזה עד גמר התיקון אני חושב. לא יודע, אבל בעצם בינתיים אני לא רואה סוף לזה שכל הזמן אנחנו מצטערים על העבר. כל הזמן צריכים לעשות על זה חזרה בתשובה.
שאלה: חזרה אל המשל, מה זאת הקושיות במשל?
קשיות זאת מידת הכוח, ההתמדה עם הטבע שלי ועם התענוג, עם הגאווה ועם הבושה, כול מה ששייך לרצון לקבל שלי שאני רוצה להתמודד עם זה להשתוות הצורה, כביכול לטובת הבעל בית, זאת הקשיות. ובקשיות יש בדיוק את אותן ההבחנות שיש ברצון לקבל, רק בצורה ההפוכה.
שאלה: מכוח מה יש את פעולת הקשיות, האם מטעם הבושה?
בינתיים מטעם הבושה. יש לנו בכל בחינה אותה ה-ו-י-ה, אותן חמש הבחנות ואור עליון תמיד הוא עושה היפוך, הכול נעשה על ידי התהפכות. שאור העליון עושה בחינה א', בחינה ב', כמו שהסברתי, אז באותה המתכונת הוא כל הזמן, משנה אותנו. גם יום ולילה, אור וחושך, עליות ירידות, כל הזמן הוא עושה. ממה זה? מתוך ההופכיות בין האור לרצון שקיים עוד בבחינת שורש.
שאלה: חזרה ל"הוא ושמו אחד", זה בעבודה שלנו מלמטה למעלה?
"הוא ושמו אחד" הנברא מרגיש שהבורא רוצה בזה, בד' בחינות דאור ישר, במלכות דאין סוף, ומזה הוא מגלה עד כמה שזה לא יכול להיות "הוא ושמו אחד". כי הוא לא יכול מבחינת הבושה. בדיוק שהוא מגלה "הוא ושמו אחד", הוא מגלה את הבושה, שמצידו לא יכול להתקיים, "הוא ושמו אחד", ואז הוא מגיע לצמצום.
שאלה: האם כבר בצמצום הראשון, בפרצוף שנמצא בציור, זה כבר חזרה במשהו או שהירידה היא עד הסוף?
הצמצום הוא בבחינה ד', אחרי שהוא מגיע לכל היתר.
תלמיד: התכוונתי לפרצוף הראשון שיש כניסה, שיש כבר תוצאה בגוף מאור חוזר.
איזו תוצאה? לא הבנתי.
תלמיד: תוצאה מהזיווג בראש.
(שרטוט) זה הפרצוף, ראש, תוך, סוף. מה הלאה, בא אור ישר, אור חוזר?
תלמיד: יש תוצאה בגוף מאור חוזר.
כן, מקבל אותו בעל מנת להשפיע.
תלמיד: זה כבר במשהו חזרה ל"הוא ושמו אחד"?
החלק הזה כביכול, כבר נכנס לתיקון אבל, שוב, כל הפרצופים שמתגלים מלמעלה למטה, אין שם עדיין נברא, אלה עדיין תגובת מלכות על האור שפועל עליה. היא מחויבת, ולכן זה נקרא "העלמות" זה יוצא לפועל, היחס בין האור לכלי, בלבד.
וכך זה עם עולם הנקודים ואחר כך עולמות אבי"ע ואדם הראשון ושבירת אדם הראשון, נפילת כל החלקים למטה עד העולם הזה וכל הדברים האלה, כל זה עדיין מלמעלה למטה, אין בזה עדיין נברא. תמצאו איפה הוא כותב שהנברא עומד בפני עצמו, בכוחות עצמו ואז נגמרת כל הבריאה באור וכלי.
עד שמגיעים לנברא עוברים הרבה שלבים. צריך להיות רצון לקבל, צריכה להיות הרגשה שהוא עצמאי, הוא צריך להיות עם כל הכוחות שלו שהוא מבין ומרגיש שנמצאים לידו, חיסרון להתפתחות.
תתאר לעצמך מצב שמהנקודה הכי תחתונה אתה יכול להגיד, זה הנברא. ואתה תראה מי זה הוא? האדם בעולם הזה ששואל, בשביל מה אני? למה אני? מה יש לי בחיים? זה תחילת הנברא. אותו רצון שבו, לא שהוא בעצמו, הבשר. אלא החיסרון שבו שואל על המקור שלו, אז מה לי, בשביל לי, למה לי? זה הנברא.
שאלה: בד' בחינות דאור ישר, מי זה בעל הבית שעושים לו חשבון?
בעל הבית זה כנראה האור, המקור של האור. תלוי מה אתה אומר על האור, אם אתה אומר על האור שזה תענוג, אז יש בעל הבית שמביא לך תענוג, יש לך עסק עם התענוג שאתה מגיב מבעל הבית ועם האישיות שהוא בעל הבית.
שאלה: כשמציירים את העיגול של מלכות דאין סוף, מי זה שם בעל הבית שהוא עושה מולו חשבון? מה זה הסעודה ומי זה הבעל הבית?
מלכות מה היא מרגישה? היא מרגישה את כול מה שמביא לה הכתר. כתר פועל עליה ומביא לה את כל ההשפעות. היא מרגישה בכל ההשפעות האלו, כל מה שיש לפניה. בחינה ג', ב', א', שורש, כל דבר היא מרגישה.
אתה שואל איפה היא מרגישה את בעל הבית? בעל הבית, כאן זה, בבחינת כתר, בעל הבית. וגם כן בבחינת כתר, ישנה הנקודה שממנה היא מתפתחת. ואז היא מרגישה מה בעל הבית רוצה כלפי הנקודה הזאת.
מבחינת חכמה היא מרגישה, אז מה הוא עשה? הוא הרחיב את הנקודה הזאת שהיא כבר כלי ומילא אותה לגמרי באור שלו. אבל עדיין הכלי הזה מרגיש רק תענוג קטן שמגיע לבעל הבית כי תענוג והכלי הם ביחד כאילו מגיעים מדרגה הקודמת, ואז היא מתחילה להשתנות. שהכלי בבחינה א', כמו שלמדנו.
שאלה: היא מרגישה בושה מול כתר? היא רוצה להשפיע לכתר?
כן. ודאי, מלכות תמיד יש לה עבודה עם הכתר. לכן עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה. לא יכול להיות פחות ולא יכול להיות יותר, אחרת אתה לא קולע לבעל הבית.
תלמיד: זה נראה כמו דבר אחד.
אני לא יודע מה נראה לך, תשאל אם אתה רוצה וזהו. צריך לחשוב, אני חשבתי על זה חודשים. אתם רוצים מיד, תחשבו. אני מעוניין בשאלות, אבל כאלה שיש אחריהן מחשבה.
תלמיד: שאלה על המסך, אני תמיד דמיינתי אותו כמשהו שגורף את האור החוצה, דוחף אותו החוצה.
איך הוא דוחף? אני לא יודע. גם אני חשבתי פעם ככה, אבל הכול תלוי ברצון. אם אני לא רוצה, אז גמרנו, מה תעשה? רוחניות זה לא תנועות, רוחניות זה רצון, הכול מתרחש ברצון. רוצה? ליהנות, לא רוצה? לא, מקבל? כן, לא מקבל? לא. עכשיו אנחנו נמצאים בעולם אין סוף, אתה מאמין או לא? אתה מרגיש?
תלמיד: לא.
למה? כי אין לך רצון לזה.
שאלה: המסך צריך קושיות כי הוא צריך לא לתת לאור לעבור אלא לדחות אותו החוצה. מה זה עביות שבמסך?
"מסך" זה כוח התנגדות של הרצון לקבל שרוצה להתנגד לרצון לקבל הטבעי שלו. רצון לקבל שהבורא ברא, שהוא כבר מרובע נגיד אחרי בחינה ד', ואז הוא בונה לפניו מסך ומתנגד לאור העליון. אז אור העליון קודם כל ברא את הרצון לקבל בחמש בחינות שורש, א', ב', ג', ד', ועכשיו המסך הופך את העביות הזאת לזכות. זאת אומרת כמה שיש עביות, אני רוצה להשפיע. עביות קטנה, אני רוצה להשפיע קצת. עביות גדולה, אני יכול להשפיע יותר, ואז הוא בונה כאן ראש תגובה.
שאלה: מה זה שהמסך הופך עביות לזָכות?
כי זאת זכות, זאת השפעה, השפעה שלי, וכאן זה קבלה שלי. לכן עביות מתגלה כאן וכאן זה הזכות.
תלמיד: אז מסך הוא לא רק דוחה, הוא גם עושה איזה עיבוד.
מסך עושה אלף פעולות, זו לא סתם דחייה, בוכנה או משהו כמו שאנחנו מסבירים למתחילים. זו העבודה, כל הרשימות במסך, כל ההתפעלויות במסך, הכול אני מעביר למסך. קודם זה היה ברצון לקבל שלי, עכשיו אני לא מתחשב עם הרצון לקבל שלי, איזה מנות, איזה דברים, איזה יופי, עכשיו את הכול אני מעביר לצמצום ולמסך.
כל מה שהיה קודם אצלי בראש איך ליהנות, עכשיו הכול הפוך. אז המסך כולל את כל הפעולות שלנו כלפי הבורא, יש לו עביות וזכות ורשימות והכול, הכול זה מסך. כל הפעולות שלנו מצמום א' עד גמר התיקון, זה סך הכול כדי לבנות מסכים. יש מסכים מלמעלה למטה, מאין סוף עד העולם הזה, מסכים מסתירים לכן זה נקרא "העלמות", "עולמות". ויש מסכים שאחר כך אני מגלה, "הוא ושמו אחד" בכל המדרגות, שזה המסכים המגלים. אבל הכול מסך, או מלמעלה למטה מסתיר ובורא מסכים עם ההסתרה הזאת, או מלמטה למעלה, מגלה. אין יותר, זו כל הפעולה והכול תלוי במסך. אבל את אותם מסכים שיש לנו מלמעלה למטה, אנחנו צריכים אותם להשיג מלמטה למעלה, תקרא לזה "מדרגות".
תלמיד: האור לא מגיע עד המסך, זאת אומרת, הוא נכנס לתוך המסך ושם קורים דברים.
לא. את הפלפולים האלה אני לא מבין. אתה עובד עם בוכנות?
תלמיד: לא, אבל אני מבין מה זה בערך.
טוב.
תלמיד: זה משהו קשה שכביכול הוא לא נותן לעבור.
אני מבין אותך, אני הייתי מבולבל בזה הרבה זמן. אתה צריך להשתדל להעביר את הדברים האלה לרגש. רק לרגשות, אחרת תלמד תלמוד עשר הספירות כמו מקובלים ירושלמים.
תלמיד: לכן אני שואל כי ברגש אפשר לדחות משהו ולא לקבל.
הכול ברגש. אפילו בלי היד שאתה ככה מרים עכשיו. רק ברגש.
תלמיד: מה זה "ברגש"?
זאת השאלה. לכן התחלתי את פתיחה לחוכמת הקבלה, כדי שלא תלמדו בצורה מכאנית.
שאלה: אומרים שאור חוזר הופך להיות כלי חדש. מה זה "לקבל באור חוזר"?
ביחס שלי לבעל הבית.
תלמיד: ביחס שלי אני שולח כביכול יחס, אבל מה זה אומר "לקבל"?
שאני הולך לקראתו, לכן לנטייה הזאת ממני, אני מקבל. גם טעמים אחרים אני מקבל, גם כמות ודאי, גם יחס, גם איכות, גם חיבוק. האם אני טועם עכשיו אותו הדבר כמו שטעמתי קודם? לא. אני טועם בזה את כל היחס שלו. אני מרגיש בתוך האור הזה פי תר"ך פעמים ממה שהיה קודם, נרנח"י.
בזה שאני מקבל ובזה שאני יחד עם זה משפיע אנחנו בזה מזדהים, אני מרגיש בזה איחוד. זה אותו הכיבוד שאני מקבל, בשבילי הוא רק אמצעי קטן. אני מבין שבעל הבית עשה את זה רק כדי שיהיה בינינו קשר כי הוא הבורא ואני הנברא, לכן צריך להיות קשר בכל הדבר הזה, אבל זה לא העניין של האור ולא העניין של הרצון, אלא היחס בינינו עכשיו הוא העיקר, הוא הקובע, ורק על היחס הזה, על החיבוק, על "הוא ושמו אחד" אנחנו מדברים.
אנחנו שניים דואגים לזה. היחס הזה נקרא "אהבה". רק על הנקודה הזאת וכל היתר לא חשוב לנו. כל היתר כמה שמצטרפים, כמה שאנחנו יכולים להגדיל את "הוא ושמו אחד" בינינו, אהבה, איחוד, בשבילנו זה העיקר, כי זאת הייתה הכוונה שלו מלכתחילה ועכשיו גם הכוונה שלי.
לכן הטעמים שמתגלים הם אחרים לגמרי. בשביל מה לנו טנת"א? כדי לגלות כל פעם את האיכות של החיבור. עד כמה שאנחנו בזה מתאחדים, עד כמה שיש לנו לא סתם חיבור, לא השפעה מכאנית, לא כמו בוכנה שדוחה אור ומקבלת אור, אלא כמה שנכנסים רגשית אחד לשני בצורה הדדית עד שנעשים כאחד.
כל המטרה של כל ההתפתחות מעלה מטה, מטה מעלה, זה להגיע לאחד. אם התחתון קובע "ה' א-לוקנו ה' אחד"2, "אחד" זה שאין ביניהם שום הבדל וכבר [מגיע] הזיווג השלם.
שאלה: בסופו של דבר אני לא מצליח עם התיאורים האלה של העולמות.
אנחנו עוד לא התחלנו בזה.
תלמיד: אני לא מצליח מבחינה רגשית להתחבר לזה.
זה לא תלוי בי.
תלמיד: אבל אני מצליח לראות במונחים של "רועה" ו"צאן" למשל. אפשר לשאול במונחים כאלה?
לא.
שאלה: בניגוד לדוגמה על הבוכנות, אבל הדוגמה הזאת היא כמו מערכת העצבים שנוצרת בין הנברא לבורא?
נניח שכן, אפשר להגיד, מערכות היחס. ואם נלך בצורה כזאת, אתם תראו איך שזה מתפתח, שעכשיו אנחנו נמצאים ברשת של היחסים האלו ואיך זה משפיע עלינו בצורה הדדית, וגם יהיה לכם ברור יותר שמכל מה שקורה לנו, איפה באמת יש לנו אפשרות להגיב? כי כל היתר בא מהבורא. כול מה שמתרחש. למה אנחנו קוראים הכול מלמעלה ו"אין עוד מלבדו"3? נשארת לך תגובה קטנה אחת לעשות, להכניס את עצמך שם באיזה חריץ, וזה העיקר לברר, אז העבודה שלנו, המאמצים שלנו יהיו מאוד מועילים. זה חשוב.
אות י"ט
"כי הגם שביארנו שג' בחינות הראשונות אינן נחשבות עוד לבחינת כלי, אלא רק הבחי"ד לבדה נחשבת לכלי, כנ"ל באות ה'. עכ"ז מתוך שג' בחינות הראשונות הן סבות וגורמות להשלמת הבחי"ד, באופן שהבחי"ד אחר שנשלמה נתרשמו בה ד' שעורים במדת הקבלה שבה, החל מבחי"א שהוא שיעור היותר קלוש שבה ממדת הקבלה, ואח"כ בחי"ב שהיא משהו עב ביותר מבחי"א במדת הקבלה שבה, ואח"כ בחי"ג העבה יותר מבחי"ב במדת הקבלה שבה, ולבסוף בחי"ד שהיא בחינתה עצמה העבה יותר מכולם, שמדת הקבלה שלה מושלמת בכל תוכנה. גם יש להבחין בה עוד, אשר גם השורש של הד' בחינות כלול בה, שהוא הזך מכולם. ואלו הן ה' בחינות הקבלה הכלולות בבחי"ד, ונק' ג"כ בשמות הע"ס כח"ב תו"מ הכלולות בבחי"ד, כי הד' בחינות הם חו"ב תו"מ כנ"ל באות ה'. והשורש נקרא כתר."
זה הרבה יותר מובן, בחינה ד' כוללת את הכול. חוץ ממנה אין שום דבר. זהו. יש ארבע בחינות דאור ישר ובחינה ד' היא המקבלת ובה מתרחש הכול. צמצום, מסך, אור חוזר, עולמות, שבירה, נשמות, הכול הכול בבחינה ד'. למה מגיעים? שבחינה ד' מד' בחינות האלו דאור ישר, מקבלת את הכול ושם נגמר הכול.
כמו שהבורא נתן לבחינה ד' הרגשה שהוא ממלא אותה עד הסוף ורוצה להיות ב"הוא ושמו אחד", זה חייב אותה לצמצום, מסך, אור חוזר וכל התהליך הזה, ובסופו היא מגיעה ל"הוא ושמו אחד", לגמר תיקונה ונעשה הכול בשלום. נגמר הכול בשלום. הכול בבחינה ד'. לא יוצאים מד' בחינות האלה. "אני ה-ו-י-ה, לא שָניתי"4, זה נקרא.
.
שאלה: בקשר בין מלכות לשורש יש עשר ספירות.
כן.
תלמיד: למה דווקא זעיר אנפין, שהוא כביכול פרצוף קטן, מקבל נפח של שש מתוך העשר?
מפני שהוא קטן. כדי להדגיש שאין לו ראש, שאין לו כתר, חכמה, בינה.
תלמיד: אין לו והוא לוקח את רוב עשר הספירות?
עדיין אין בזעיר אנפין בבחינה ג' עשר ספירות. עדיין אין בחינות. ספירות יהיו אחרי צמצום ומסך ואור חוזר, כל בחינה ובחינה, במידה שהיא מקבלת על מנת להשפיע, היא הופכת להיות ספירה. ספירה זה מהמילה "מאיר, "ספיר", אז הבחינות הללו מאירות, אבל בינתיים לא.
זה הכול קורה בבחינה ד'. בחינה ד' רוצה להידמות לכל הבחינות שלפניה. אז אם אתה אומר "למה זעיר אנפין הוא קטן"? למה הוא קטן? חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד הם שש במקום אחד. הוא לא קטן, אלא כדי להדגיש בו את ההבחנות הללו לקראת מלכות, כי מלכות צריכה להידמות לזעיר אנפין. כשהיא מדמה עצמה לזעיר אנפין, אמנם זה קצת מוקדם [להסביר], אז היא מביאה לו את העביות משלה, ואז הנתונים שהנברא מקבל מהבורא חסרים ראש.
הבורא מביא לנברא, לבחינה ד', את ההשפעות שלו, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. איפה המלכות? מלכות עצמה זה מלכות. איפה כתר, חכמה, בינה? למעלה מזה. אז מה זה ההשפעות האלה? כשיש לפניך בעל הבית ואתה ובעל הבית זה כתר, חכמה, בינה. מה שהוא רוצה לתת לפניך זה חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומה שאתה זה מלכות. תנסה עכשיו, על ידי מה שיש לפניך, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, המנות הללו, תקבל אותן כדי להשוות את עצמך לכתר, חכמה, בינה, לבעל הבית.
תלמיד: כמו במשל של האורח ובעל הבית, יש את בעל הבית והבית שלו, בעל הבית לא מגיש לך את הבית אלא את הסעודה בתוך הבית.
כן, זה נקרא "ממעשיך הכרנוך".
תלמיד: אז איך בסוף, בגמר התיקון, משיגים את הבית וגם את בעל הבית?
נגיע ונראה.
שאלה: אנחנו לומדים כבר כמה ימים על מערכת דטרמיניסטית שבה הכול קבוע, עד שאמרת שאנחנו נמצאים בעולם אין סוף ואנחנו לא מגלים את זה כי אין לנו מספיק רצון, איך זה מתקשר?
אנחנו משנים את המציאות? אנחנו מגלים מציאות שבה אנחנו נמצאים.
תלמיד: על ידי הרצון.
על ידי איכות הרצון שלנו. העיקר איכות הרצון.
תלמיד: מה הביטוי של הרצון הזה? אני מבין שאי אפשר למדוד אותו.
לפי השתוות הצורה, השתוות הרצון שלנו עם הבורא, לפי זה אנחנו מגלים.
תלמיד: אנחנו רוצים להגיע ברצון להשתוות הצורה.
אתה רוצה להשפיע בחזרה?
תלמיד: ברור.
ברור?
תלמיד: בשביל מה אני פה?
אני לא יודע. נתנו לך בינתיים רצון, על הרצון שאתה קיים כאן אתה יכול לעשות צמצום, מסך ואור חוזר, זו ההתאמה שלך למלכות דאין סוף. מסוגל? לא מסוגל, מסכימים אתך שאתה לא מסוגל, אף אחד מאתנו לא מסוגל. אבל נותנים לך קבוצה, ערבות ועל ידי התורה, שנקראת "המאור המחזיר למוטב", בבקשה, תשתמש במאור המחזיר למוטב, תקבל כוח צמצום ואז יתגלה לך איפה אתה נמצא.
תלמיד: העבודה שלנו היא לבטא כמה שיותר את הרצון הפנימי שלנו והכוח צריך לעשות את כל הפעולות האלה?
כן. זה מה שאנחנו רוצים לעשות, זה מה שאנחנו משתדלים לעשות בעשירייה. זה שאני מתבטל כלפי האחרים זה כמו כלפי הבורא, כלפי מלכות דאין סוף, אני רוצה להתקשר איתם כמו שאני רוצה להתקשר עימו. כל ההפרעות שאני רואה, אלה הפרעות מדומות של העולם הזה, של הפרצופים שלהם וההתנהגויות שלהם, כל זה לא הם, זה אני, "כל הפוסל במומו פוסל", זה שנראה לי שאני רואה לפני עשרה חברים, אני לא רואה אותם, אני רואה את עצמי בתפיסת המציאות הנכונה וכולי. צריכים לקבץ את זה להרגשה אחת. זה יבוא, אנחנו קרובים.
העיקר בכל זאת, מה שאני מבקש, להשתדל לא לרדת ללימוד השטחי, "זה למעלה, זה למטה, זה מקבל, זה משפיע". שרטוטים זה טוב במיוחד למתחילים כי הם לא יכולים לתפוס אחרת, לכן יש הבדל בין מה שאנחנו לומדים כאן, לבין איך שאנחנו מסבירים למתחילים. שם צריכים לפי איך שזה נכנס לראש שלהם, לפי איך שהם יכולים לתפוס, אבל אחר כך לעבור מצורה שטחית לרגשית. העיקר, בכל זאת מתרחש ברגש. עד כמה אנחנו לא יכולים לחבר רגש למדע, רגש לחכמת הקבלה, "איזה רגש?" אלה עולמות. הכול בתוך רגש האדם.
אני זוכר, הבאתי את רב"ש אלי לרחובות, לעשות לו מדידת שיניים להכנת שיניים תותבות, הבאתי אותו קודם אלי הביתה לשתות כוס קפה, קצת לנוח, זה היה ממש כחודשיים אחרי שהתחלתי ללמוד שם, שאלתי אותו, "מה העיקר בחכמה הזאת?" הוא ענה ולא הבנתי, הוא אמר, "העיקר ללמוד את "האדם הראשון"". זה כבר הכניס אותי, לא יודע, לאיזו צורה. מה למדתי, מסך, אור חוזר, קצת במשך החודשיים האלו? ו"העיקר ללמוד ברגש." אני אדם כל כך מכני, וללמוד ברגש? זה עשה לי זעזוע, זה לגמרי לא אני, אבל כך אמר.
שאלה: איך אני מכניס את לימוד "הפתיחה" לרגש? איזו כוונה צריכה להיות?
בכוונה שאתה רוצה להתחבר עם העשירייה ועם הבורא שבתוך העשירייה. כן, תרשום. פשוט מאד, כל מה שאני רוצה זה להתחבר עם הבורא שנמצא בתוך העשירייה, או עם העשירייה שבתוכה הבורא, פעם כך ופעם כך, מאהבת הבריות לאהבת ה' ובעזרת ה' לאהבת הבריות.
שאלה: האם אפשר לקבוע על פי עביות המסך מהי הקושיות, האם יש קשר בין עביות לקושיות של המסך, האם העביות מחלישה את הקושיות?
אנחנו נלמד את זה, אבל כן. שתיהן קשורות יחד, תלויות, אנחנו קובעים מאחת לשנייה ומהשנייה לראשונה, אבל נלמד את זה.
שאלה: אם אנחנו מדברים על זה שאנחנו צריכים להרגיש את זה, אז כשאני עובד עם העשירייה, מה זה ברגשות שלי העביות והקושיות? קושיות זה להתנגד להפרעות ולבחור להתחבר עם העשירייה?
כן. עביות, על פני איזו דרגת עביות אתה יכול לעשות את זה. עכשיו בינתיים אין לנו אפשרות לבחור לעשות צמצום, לבחור איזה דברים שאיתם אני יכול לעבוד, לא יכול לעבוד עם החברים. בינתיים אנחנו עוד נמצאים לפני היכולת הזאת, אבל עוד מעט זה יקרה. אמרת נכון.
שאלה: למה הדחייה של הסעודה הופכת לכלי קבלה? מה כל כך מיוחד בדחייה?
המיוחד בדחייה הוא, שאני דוחה את כל התענוגים שמתעוררים בי, ואני רוצה להביא את התענוגים האלה לתענוגים אחרים, לתענוגים של התקשרות, לא תענוג ממאכל אלא תענוג מהתקשרות. זה מאוד חשוב והכול תלוי בחשיבות בעל הבית לעומת החשיבות שלי. לכן דיברנו ועוד נדבר על זה הרבה, שחשיבות הבורא, גדלות הבורא חייבת להיות חשובה בעינינו, ובמידה הזאת נסחוב מזוודה קטנה במקום משא גדול.
זה מאוד חשוב. זה בכל מקום ומקום, אם אתה רואה שאדם נמצא במצב רוח לא מרומם, סימן שחסרה לו גדלות הבורא, זה חסר לנו בכל מקום, רק לזה צריך לדאוג. זאת ההבחנה שקובעת את המדרגה שלנו, הגדלות שלנו, הכול, גדלות הבורא בעינינו. והיא פועלת בצורה איכותית על מה אני רוצה בדיוק, היא מבררת.
גדלות הבורא, חשיבות הבורא, ייחוד הבורא, עד כמה אני חושק בו, עד כמה "כי בו ישמח לבנו", כי בו אנחנו נמצאים, כי אותו אנחנו רוצים להמחיש, כל זה קובע את טיב הפעולות שלי. מה בדיוק אני רוצה ועד כמה אני רוצה לאחוז בו, ובדיוק כך או כך אני רוצה לעשות, איך אני מתייחס, זה סלט וזה דגים, איך אני בוחר? לפי גדלות הבורא. סלט ודגים, זאת אומרת, באיזו פעולה? בכל דבר ודבר, מה מכוון אותי? מה מוביל אותי? גדלות הבורא. האופן שלו, האופי שלו, הצבעים, הטעמים שאני מרגיש בגדלות הבורא, זה הופך להיות בשבילי ההבחנה הראשונה שקובעת את ההתקדמות שלי, את ההסתכלות שלי על המציאות. עוד נדבר. אנחנו עכשיו מתחילים קצת ללמוד.
.
שאלה: אם אני דוחה את המאכל, אני לא חותך בזה את הקשר עם הנותן?
אתה לא דוחה אותו, אתה רק מתחיל להתחשב בו באופן יותר גבוה, כמקשר אותך לעליון. זו לא דחייה אתה לא אומר "בוז, לא רוצה", לא. אתה אומר "יש לי על ידי זה יכולת להתחבק, להתקשר איתך". בלי מאכל לא תוכל לבצע את זה, בלי מאכל אין קשר בין הרצון לקבל שלך הגולמי עם בעל הבית, עם הנותן. אתה חייב להשתמש בזה.
תלמיד: אבל לא הכנסתי את המאכל פנימה לתוך הבטן.
תכניס, ועוד איך. איך תגלה טעמים עם הבורא אם אתה לא טועם את חתיכת הדג? אתה רק מגדיל פי תר"ך פעמים. או שאתה נכנס למסעדה, או שאתה אוכל אצל אימא, או שאתם יושבים יחד כולם ונהנים ממשהו יחד.
תלמיד: אבל כל עבודת המסך היא לא לדחות את המאכל?
בינתיים, אתה לא דוחה את המאכל, אתה דוחה את צורת הקבלה הקודמת. אתה מתכוון ללכת עד הסוף, אבל אתה מבין שלצורך זה אתה חייב לדחות. וגם הבורא מעוניין בזה, הוא נותן לך את זה מלכתחילה בעטיפה מיוחדת, שאם תרצה לקבל את זה לא תוכל. חוץ מתענוגים בעולם הזה שהם לא שייכים לקדושה, חוץ מזה, אתה לא יכול.
תלמיד: אז יוצא שהוא לאט לאט דוחה את כל השולחן. את כל מה שפרוס לפניו.
דחה את הכול. זה נקרא "צמצום", ועכשיו מתחיל חשבון. איך על ידי מה שנמצא לפניי, שיש בו רק אור נפש דנפש דנפש ואין בזה שום דבר, אני מוסיף את כל הנרנח"י פי תר"ך פעמים עד שאני מגיע באמת לזיווג? אנחנו אומרים אור אינסוף ממלא את המלכות דאין סוף בד' בחינות דאור ישר. איזה אור אין סוף ואיזה מלכות דאין סוף? נגיד, גרם אחד של אור בתוך גרם אחד של רצון. כל היתר מתנפח על ידי האהבה.
שאלה: לפני שאני אוכל אני צריך להרגיש שאני עושה נחת רוח לנותן? דחיתי הכול, ואז אני מרגיש שאם עכשיו אקח חתיכת דג, זה יעשה טוב לנותן, זה יעשה לו נחת רוח?
אתה קודם כל חושב "במה אני מסוגל לעשות נחת רוח לנותן? אני מסוגל? לא, על ידי בשר אני לא יכול, זה יותר מדי. אני לא אוכל להתגבר על זה, אבל על ידי דג, כן, וגם לא כולו, אלא חצי. אז אני לוקח את חצי הדג הזה. למה? כי על ידי זה אני כן יכול להעביר לו נחת רוח.
תלמיד: ורק אז אני יכול לאכול. כשיש בי הרגשה שלנותן זה עושה נחת רוח.
אם זה בעולם הזה נגיד, אז כן, אז אתה אוכל.
שאלה: אפשר להגיד שהמסך הוא גם בריאה בפני עצמה כמו הבושה?
לא. המסך הוא תוצאה. תוצאה מרצון, צמצום ויחס של בעל הבית, משלושת הדברים האלה. יש את בעל הבית, איך שהוא מתייחס אליי. הוא ברא בי רצון לקבל שבצורה ישירה אני כך מתייחס אליו, והמסך באמצע, שצריך לאזן את היחס של בעל הבית אליי ואת היחס שלי לבעל הבית.
תלמיד: אבל המסך זה היחס לבורא עצמו.
זה חשבון היחסים שלנו.
תלמיד: קודם היה יחס רק לתענוגים, ומהמסך והלאה היחס רק לבעל הבית.
נכון.
תלמיד: זה משהו אחר לגמרי.
אחר לגמרי, ודאי. כן.
תלמיד: זו בריאה ממש?
אנחנו לא אומרים שזו בריאה בפני עצמה. אבל זה באמת הדבר החדש והחשוב שמסדר את כל היחסים שלנו. נניח שבינינו יש איזו צורת יחסים, זה נקרא, "מסך", לא יותר ולא פחות, בדיוק כך, רק תלוי בהבחנות. לשם מה המסך? כאן המסך הוא מקסימום לאהוב את השני, גם מצד הבורא וגם מצד הנברא. ואז הם בונים יחד את הדברים האלה, כל פעם, איך שהם מסוגלים. הבורא נותן לנברא כל מיני הבחנות, כמו שאנחנו במשחק עם ילדים, ואנחנו כילדים מחפשים, איפה המקום הנכון, המקסימום להשפיע. וזה המסך. שם עומד המסך.
תלמיד: אז הנברא במסך צריך להגיע להבנה של הבורא, להבין את המטרה שלו?
כן. רק תוספת קטנה, הבורא, המסך, והרצון לקבל, וכל ההשפעה, הם בתוך עשירייה. אתה יכול היום לבנות את זה. תנסה, [לבדוק] באיזה יחס אתה נמצא עם העשירייה? עד כמה אתה יכול לחשוב רק עליהם שזה צמצום, עד כמה אתה יכול לדאוג שתהיה עליהם רק השפעת הבורא ושהם יתקדמו ויהיה הכול בשבילם ואתה אפס, שהם יגיעו לגמר התיקון ואתה נשאר כאן. ולאחר מכן תמשיך.
תלמיד: אז, "האלו ב' הכוחות שבמסך פועלים בה' בחינות שהם ד' בחינות חו"ב ותו"ם ושורשם נקרא כתר", זה הכול בעשירייה?
הכול, כל מה שאנחנו לומדים, כי אין איפה לממש את זה רק בעשירייה.
תלמיד: ואיך להבין את זה, שזה כך?
על זה כותבים לך מקובלים במאמרים, כי זה כבר ממש תורה שבעל פה, אי אפשר להעביר אותה. רק לאט לאט מעוררים בתוך התלמיד רגשות כאלה, יחסים כאלו, אחרת זה הכול שרטוטים. אז מה השרטוט? כמו שאמר התלמיד, "בוכנה אני מבין, זה הולך, חוזר". אני זוכר כך גם את עצמי.
זה מה שהבאתי לרב"ש, את השרטוטים שלי, ציירתי המון שרטוטים והבאתי לו. והתחלתי לשאול, "איפה זה ולמה זה"? על השרטוט, והוא לא יכל לענות, כי על השרטוט אי אפשר לענות. אני מצייר עיגול, ואומר "חצי עליון, חצי תחתון, רבע זה, הסגמנט הזה בעיגול", אבל בצורה גיאומטרית אי אפשר לענות על זה. אז הוא סגר ואמר "תבוא ללמוד בבוקר". כי אם הייתי ממשיך, הייתי ממשיך כך.
למדתי אצל הלל, הלל גלבשטיין, הוא ידע יותר טוב מכולם, ידע פרפקט ממש. לא ראיתי מישהו שיודע כמוהו, אבל מכנית. כשקבלתי את "שמעתי" מרב"ש והם ראו, הם התחילו לראות את המאמרים האלה [ואמרו], "מה זה"? הוא ומנחם אדלשטיין, שהיה עוד יותר זקן ממנו, הם למדו אצל בעל הסולם. אז [הם שאלו], "מאיפה המאמרים האלה? מה קרה"? כי "שמעתי" זה כשבעל הסולם דיבר עם הרב"ש בייחוד. לפעמים כתוב שם שהוא דיבר בסעודה, אבל אם לא כתוב אז הכול הוא דבר איתו בארבע עיניים. הם לא ידעו על זה. רב"ש צעק עלי, "למה אתה מראה להם, כי אין להם קו שמאל"? ואלה אנשים שידעו כל כך, כל מה שכתוב בספר, אתה אומר לו איזו מילה והוא ממשיך בעל פה. הרבה פעמים רב"ש אמר, "איפה זה כתוב"? [והוא ענה] "זה פשוט", ופותח לך איזה כרך מתע"ס או מאיזה מקום ומיד מראה לך, אין קו שמאל. אבל הם אהבו להראות את עצמם שיש להם הארה, ככה קטנה.
שאלה: אמרת שמלכות מקבלת גרם אחד של אור וכל היתר הוא מנפח אותה באהבה. אהבה זה לא אור?
לא. מה שאני מקבל מאותו רבע דג שאני אוכל במקום כל הסעודה ממלא אותי בהכול. את רבע הדג הזה אני מוכן לא לאכול, ממש להקפיא אותו שיהיה לי כזיכרון. בלי קבלת תענוג בתוך הרצון לקבל בצורה בהמית פשוטה אתה לא יכול לבנות את האהבה שלך, זה חייב להיות כך.
תראה איך מתקיימים כל הדברים אצלנו, על הדומם, צומח, חי, על הצורה הבהמית, אתה מוליד ילדים, אתה אוהב אותם אחר כך וכן הלאה. הכול זה מתוך היסוד, ארבע הבחינות האלו לא נעלמות, אתה מוסיף עליהן, אתה מנפח את הכלים.
תלמיד: זה מה שאנחנו עושים גם בהתכללות בעשירייה?
אני לא יודע מה אתם עושים בעשירייה, להגיד לך שכן ומי יודע מה אתה אחר כך תעשה? כך לא שואלים.
שאלה: אנחנו לומדים דברים נעלים בפתיחה, ואתה אומר שצריך להרגיש אותם. אבל איפה ואיך אני יכול להרגיש אותם אם אני אגואיסט פשוט ואין לי כלים לזה?
אני אגלה לך סוד, בתוך העשירייה. אחרת אתה לא יכול להרגיש, לא תוכל אלא רק בתוך עשירייה, אם לא עשירייה לא יהיה לך קו שמאל, אתה לא תתקדם נכון.
שאלה: איך משיכה ודחייה יכולים להתקיים בו זמנית?
תלוי לשם מה, אתה צודק. אם אני עושה דחייה כדי לקבל בצורה חדשה, אז הצורה החדשה והדחייה לא מתנגשים זה עם זה.
שאלה: אמרת שעד כמה שאתה יכול לחשוב על העשירייה זה הצמצום, מה זה אומר לחשוב רק עליהם? כלומר אני משתדל לחשוב על העשירייה, נניח מספר פעמים ביום, תפילה של 10 דקות, האם כל הזמן צריך להיות בזה, למה הכוונה כל הזמן לחשוב עליהם?
אני רואה שאם אנחנו יוצאים מהרצון לקבל קצת, מתעלים ממנו, שזה נקרא יציאת מצרים, התנאי שעומד לפנינו כדי לעבוד עם האורות והכלים זה תנאי הערבות. "ערבות" זה כבר עשירייה. גם במצרים היה כך, אבל שם גם עם יוסף שרצה להתאחד עם האחים, ב"שדה אשר ברכו ה'". אבל מתי זה מגיע בפועל שאנחנו יכולים לעבוד עם זה, רק דרך הערבות. כאשר או שאתם מתחברים או כאן מקום קבורתכם, זאת אומרת, לא תגיעו לרוחניות.
התנאי הזה הוא תנאי הכרחי, רוצים להיות בזה? רק אל תגלו את זה לתלמידים שלכם שבאים לשיעור הראשון. אבל אחרי כמה חודשים אתם צריכים לאט לאט להביא אותם ל.. אתם מסבירים קודם כל את זה בצורה שהעולם חייב להתעגל, כל האנושות חייבת להיות גלובלית, אינטגרלית וכולי וכולי, אין ברירה, אנחנו רואים שהטבע מחייב אותנו.
אבל אנחנו שרוצים להיות קדימה יותר מהר מכולם, אנחנו חייבים לעשות את מה שכתוב בתורה, 10 ולא 9, 10 ולא 11, לפי מה שרב"ש כתב. אין לנו ברירה, אנחנו חייבים להיכנס לעשירייה ולפי העשירייה תראו. עד כמה שאיזו קבוצה פועלת בתוך עשירייה, לפי זה אתם יכולים להגיד אם הם באמת נמצאים בתהליך הנכון לקראת התיקון או לא. כי כל התיקונים הם רק בתוך חיבור, מה לעשות?
אתה חושב שזה נעים? לא נעים. רוצים? לא רוצים, נכון, במידה שאנחנו הפוכים, אבל זה רק בעשירייה. תנסו, תנסו בכל הכוח, אתם לא מבינים, כל איחוד קטן שאתם משיגים בתוך החיבור ביניכם, קצת פנימה, הוא מאיר לכם לגמרי מקצה לקצה על כל החיים ממש. אתם תתחילו להרגיש עד כמה שהבחנות, הבנות, הכול משתנה, זאת כניסה לעולם חדש. אתה פתאום מתחיל לראות את כל הדברים אחרת. רק תנסו לחדור לתוך העשירייה, אחרת זה יקח שנים רבות עד שתבינו מתוך הייאוש שאין ברירה.
שאלה: איך אני עושה חשבון על הקבלה אחרי הצמצום? האם יש זיכרונות מהקבלה לפני הצמצום?
בדיוק על זה אני עושה חשבונות, אם לא היו חשבונות על הקבלה לפני הצמצום אז אי אפשר לעשות חשבונות על נתינה אחר הצמצום, כן, ככה זה.
שאלה: כתוב, "ואחריה באה בחינה ד', והוא כי גם הכלי דבחי"ג בסופו התעורר להמשיך אור חכמה במילואו כמו שהיה בבחי"א, ונמצא התעוררות הזו היא בחינת השתוקקות בשיעור הרצון לקבל שבבחי"א, ונוסף עליו, כי עתה כבר נפרד מאור ההוא, כי עתה אין אור החכמה מלובש בו אלא שמשתוקק אחריו, ע"כ נקבע צורת הרצון לקבל על כל שלימותו, כי אחר התפשטות האור והסתלקותו משם, נקבע הכלי, כנ"ל, וכשיחזור אח"כ ויקבל בחזרה את האור, נמצא הכלי מוקדם להאור. וע"כ נבחנת בחינה ד' הזאת לגמר כלי. והיא נק' מלכות." השאלה היא למה הצמצום הוא על התענוג ואור חוזר הוא על המסך?
קודם כל ברור לנו שכאן בחינה ד' היא בחינה ד', עדיין היא אמנם רצון שהוא בא כביכול מתוך הנברא, אבל כולו מסודר מהבורא. הבורא סידר את בחינה ב', הפסק עם המילוי. ובחינה ג', איך לקבל את המילוי. והמילוי שבבחינה ד', אמנם הוא בא בניתוק כאילו, אז זה כאילו שיהיה לך תאבון. שאתה אכלת, אחר כך אתה עושה הפסקה ואתה חוזר לאכול, אז יש לך רשימות ואתה כבר מגיע עם חיסרון יותר גדול ממה שהיה לך קודם. כאילו שאותו אור החסדים שהיה לך, הוא גם מוסיף לך את החיסרון, מוסיף לך את התיאבון לאור החכמה.
זאת אומרת, שבחינה ב' ובחינה ג' פעלו בצורה כזאת, שבחינה ד' עכשיו רוצה את אור החכמה שיש בבחינה א' מעצמה, ועוד נוסף עליה, שזה החיסרון, השתוקקות. השתוקקות זאת מילה שאסור לנו לשכוח, כי זה אומר על החיסרון מצד הנאצל למאציל.
מה שאלת על זה?
תלמיד: למה הצמצום הוא על התענוג ואור חוזר הוא על המסך?
הצמצום הוא על התענוג, כי אני לא רוצה ליהנות בצורה שהתענוג הזה חותך אותי מהמאציל. כל העניין הוא בבושה, כשאנחנו מתחילים לעבוד אז בהתחלה אני מרגיש בושה שאני מקבל, וזה הפוך מהמשפיע, ולכן זה פגם ברצון לקבל שלי. זאת כבר תחילת האגו שלי, רצון לקבל עם הבושה הוא מפתח בי אגו. אחר כך זה מתפתח יותר, יש גם ד׳ בחינות בזה, ואז אני מגיע למצב, שאני חייב להגיע למצב של לקבל על מנת להשפיע.
שאלה: אם אנחנו רוצים לחזק את הקשר בינינו, אז בכל פעם צריך לחזור לתבנית ה-ו-י-ה, ד' בחינות דאור ישר, ומתוכה לשאוב את הכוח לאהבה בינינו, כי זאת המטרה, לאהוב. האם כדאי לנו לעשות כך?
כדאי לנו לראות את עצמנו כעשרה חלקים, כמו עשר ספירות בפרצוף אחד, שהוא התבנית של הקבוצה, של העשירייה, שכל אחד מאיתנו הוא מלכות כלפי כל ה-ט' ראשונות, שזה החברים, ולכן כל אחד עושה צמצום על בחינתו ורוצה לשרת רק את החברים. זה נקרא שהוא עושה צמצום מסך ואור חוזר, שהוא עושה מעצמו אפס, וכך מתחבר עם החברים. הוא עובד בצורה כזאת עם החברים כי הוא רוצה לגלות בהם את הבורא כדי ליהנות להם וכדי להנות לבורא.
תלמיד: למה אור חוזר ללא מסך מביא חורבן?
איך יכול להיות אור חוזר ללא מסך? אולי אתה רוצה להגיד כך, שאם אני רוצה להשפיע בלי לצמצם את עצמי זה יביא לחורבן. מפני שזו לא תהיה השפעה, אלא זו השפעה על מנת לקבל. זה נקרא "להשפיע על מנת לקבל".
תלמיד: איך אפשר להגיע לזה שאני לא קיים? שהמערכת קיימת פה ואני עושה את מה שהם מבקשים?
זה המצב האמיתי, שכל אחד מאתנו מרגיש בסופו של דבר שהוא סך הכול המרכיב האלמנטארי, הבסיסי, בתוך המערכת. אבל אם הוא מתקיים בצורה כזאת, שהוא עושה על עצמו צמצום מסך ואור חוזר, ומקיים את עצמו בצורה השלמה המלאה עם כל המערכת, אז קודם כל הוא יכול להשיג את כל המערכת, את כל הקשרים שלו עם כל המערכת, לשרת אותם כולם, ולגלות את הבורא שמתלבש בהם, וכך הוא זוכה בכול. הקטן ביותר הופך להיות הגדול ביותר, המלכות מגיעה לכתר.
שאלה: אמרת שללא העשירייה, לא יהיה לנו קו שמאל. האם זו צריכה להיות המטרה או התוצאה מהעבודה?
ודאי, ג' הקווים חייבים להיות. תנסה להתחבר לעשירייה ותראה עד כמה אתה ניכנס להתנגדות ולהתנגשות, לכל מיני מאבקים פנימיים. פנימיים, לא חיצוניים. תראה עד כמה אתה צריך להסתדר זה עם זה, כך וכך. אבל לא שאתה מתנגד לרצון לקבל שלך, אלא שתרגיש את ההתרשמות מהם, התרשמות כנגד ההתחברות איתם. האדם יכול להגיד "אני רוצה להגיע לבורא ויש לי התנגדות משלי, ואז בטח שאני נכנס למאבק עם עצמי". כאלה יש לך הרבה מקובלים. הם מגיעים לכל מיני הארות קטנות בהתגברות על עצמם, אבל זו לא אותה התגברות. "או חברותא או מיתותא".
תלמיד: אם לא מתעורר בי למשל קו שמאל, כי יש יחס טוב בינינו, ואנחנו משתדלים כל הזמן לשחק ביחס טוב בין החברים, האם זה סימן שאנחנו לא עובדים?
אתם לא עובדים מספיק. זה כמו שאם אתה לא מתגבר לקבל יותר במשהו, אז אין לך דחייה, אין לך התנגדות, אין לך חשבון, אין לך כלום. אתם צריכים להשתדל להיכנס יותר פנימה, בעשירייה זו בעיה, אתה צריך לפתח חיבור אליהם. שם זו עבודה על החיבור ולא על הדחייה.
תלמיד: מה אפשר לחזק?
אתה תקבל דחיה בהתאם לרצון להתחבר, וגם בצורה אחרת מהחיבור. צריך להיות חיבור ודחייה, דחייה וחיבור, זה צריך להיות לא באותו השביל.
תלמיד: במה להתחזק, מה אפשר להוסיף עוד בינינו במשך היום כדי להגיע ליחסים אמיתיים כאלו?
כואב לך שאתה לא מחובר איתם מספיק?
תלמיד: כן, יש משחק בינינו שמתייחסים יפה כביכול.
לא בינינו. לך כואב שאתה לא מחובר איתם בכל לב ונפש?
תלמיד: כן, זה כואב לי.
אז על זה מדובר, תנסה להקדיש לזה קצת יותר תשומת לב.
נכנסנו איכשהו לעניין המסך היום.
(סוף השיעור)