שיעור בוקר 25.05.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

העבודה באמונה למעלה מהדעת - קטעים נבחרים מהמקורות

אנחנו ממשיכים באותו הכיוון כי זה העיקר בשבילנו. בחלק הראשון למדנו קצת על חשיבות העניין, ועכשיו בחלק השני אנחנו לומדים מה זה נקרא בעצם העבודה שלנו, מה אנחנו צריכים לעשות. אנחנו צריכים לעלות את עצמנו ממישור העולם הזה שבו אנחנו חיים בתפיסת מציאות גופנית, גשמית, אגואיסטית כמו כל החיות, רק עם קצת תוספת רגש, ויכול להיות גם שכל, וגם זה לא תמיד אנחנו יותר מוצלחים בזה מהחיות, כי גם אנחנו שייכים לדרגת חי כמו שכתוב "כולם כבהמות נדמו" ואיך אנחנו יכולים לעלות את עצמנו לדרגת האדם הדומה לבורא? הדומה לבורא זה לא סתם להיות משהו יפה, טוב, חכם יותר, אלא לשנות את התפיסה, זה השינוי המהותי שאנחנו צריכים לעשות.

אנחנו ממש משנים את ההסתכלות שלנו על המציאות ואז אנחנו רואים מציאות אחרת ואת זה אנחנו צריכים לעשות כאן ועכשיו, כמו שכתוב "עולמך תראה בחייך". איך אנחנו משנים את הטבע שלנו? על ידי המאור המחזיר למוטב. ומה קורה איתנו? במקום תכונות של על מנת לקבל, אנחנו מעלים את עצמנו לתכונות של על מנת להשפיע, שאלו בעצם תכונות הבורא, ואז מעלים את עצמנו לדרגת האדם. מדרגת חי לדרגת האדם.

בוא נראה מה בעה"ס כותב על זה.

קריין: ציטוט מספר 12.

"כתוב: "הוי המתאוים את יום ה'. למה זה לכם את יום ה', הוא חושך ולא אור". והענין הוא, אלו שמצפים ליום ה', הכוונה הוא, שהם מצפים, שיזכו לבחינת אמונה למעלה מהדעת. שיהיה האמונה כל כך חזקה, כאילו שהם רואים בראיה וידיעה גמורה, שכך הוא. היינו, שה' משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב. כלומר, שאין הם רוצים, שהם יראו, איך שה' משגיח בבחינת טוב ומטיב. כי ראיה הוא נגד אמונה. כלומר, אמונה הוא דוקא במקום שהיא נגד השכל. והאדם, עושה את הדבר שהוא נגד השכל, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. כלומר, הם מאמינים, שהשגחה של הבורא עם הנבראים הוא בבחינת טוב ומטיב. ומה שהם לא רואים זה בידיעה ברורה, אין הם אומרים לה': "אנחנו רוצים לראות את בחינת טוב ומטיב בבחינת ראיה בתוך השכל". אלא הם רוצים, שזה ישאר אצלם בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אלא שהם מבקשים מה', שיתן להם כח, שיהא אמונה זו כל כך חזקה, כאילו הם רואים זה בתוך הדעת. היינו, שלא יהא הפרש בין אמונה לידיעה בתוך השכל. זה נקרא אצלם, היינו אצל מי שרוצה להיות דבוק בה', "יום ה'"."

(בעל הסולם, שמעתי, מאמר ט"ז. "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה") 6.30

שאלה: הוי הוא לשון אזהרה או התרעה, מדוע ה"הוי" הוי המתאוים את יום ה'?

כן אני מבין מה אתה אומר, ומה אתה רוצה שיהיה?

תלמיד: אני רוצה להתאוות, בוודאי שאני רוצה להתאוות לאמונה הזאת מעל הדעת.

לא, הוא פונה לאלה שלא יכולים לעשות את זה בצורה אמיתית ורק משקרים לעצמם. מה הוא אומר? "הוי" להם, לאלו המתאווים ליום ה', בשביל מה לכם את יום ה', זה חושך ולא אור. כי אתם מתכוונים ליום שהבורא שייתן לכם, ייתן לכם יותר ויותר, לזה אתם צריכים את הבורא? הבורא לא נותן את זה, זה חושך ולא אור.

תלמיד: כלומר טוהר הכוונה כאן הוא החשוב?

כן.

שאלה: למה אנחנו אומרים שיום ה' מיצג את האמונה למעלה מהדעת?

כי זה נקרא אצלו יום, "יום" זה נקרא אור חכמה, שמתחיל להאיר מתוך אור דחסדים. הבורא זה אור חכמה, אנחנו מבקשים אור חסדים, אנחנו מבקשים רצון להשפיע ואז במידה שהוא משפיע, נותן לנו את תכונת להשפיע, אז אנחנו רואים את שאור החכמה הוא אור ולא חושך. אחרת זה חושך, אור החכמה זה חושך. רק אם אנחנו ניגשים לאור החכמה עם אור דחסדים, אז במידה שיש לנו אור דחסדים, היינו במידה שיש לנו השתוות הצורה עם הבורא, עם אור ההשפעה, אז בצורה כזאת אנחנו מגיעים להשתוות הצורה עם הבורא ורואים, מרגישים שהפעולה שלו היא כולה חסדים. ומה בתוך החסדים? אור החכמה.

שאלה: מה זה המצב הזה שהאמונה היא כל כך חזקה שהיא כאילו בתוך הדעת אבל היא לא בתוך הדעת?

אנחנו רוצים רק להיות משפיעים, אפילו שתגיד לי, "אבל כדי להשפיע אתה צריך לקבל ממנו טונה של אור חכמה", זה לא חשוב לי. כשאני יושב מול הבעל הבית ואני רוצה להשפיע לו, ושמים לפני אלף צלחות עם כל מיני כיבודים, אני שמח שאני יכול לקבל את זה, לבלוע את זה, ליהנות מזה והכול, מפני שבזה אני נותן תענוג לבעל הבית, זה בשבילי העניין. אני עושה צמצום על עצמי, אני לא רוצה ליהנות לעצמי, אלא אני רוצה להפוך את עצמי שאני עושה את זה לטובת בעל הבית.

ולכן כל התענוג שאני מקבל הוא לא תענוג של קבלה אלא תענוג של השפעה. כולי נמצא בנתינה, בנטייה ככה החוצה, וזה העניין של למה אתם מתאווים לאור ה', כי זה חושך. אם אתה לא מקבל אותו בכוח השפעה , זה חושך. אור החכמה עכשיו ממלא לך את כל המציאות, כל המציאות זה אור החכמה. אבל מה יש לך מזה? כלום, כי אתה יכול להרגיש אותו רק בצורה שיהיה ממך אור חסדים בכוונה על מנת להשפיע. אז אתה תרגיש שהכול מלא באור חכמה. לפי הכוונה על מנת להשפיע, לפי המהות, לפי עוצמת אור החסדים אתה תגלה שאנחנו נמצאים באור החכמה. זה ההבדל בין גן עדן לגיהינום.

אם אתה לא מגלה את האור החסדים אז אתה נמצא בגיהינום, אם אתה מגלה את אור החסדים אתה רואה שזה גן עדן.

שאלה: איך העזרה והתמיכה של החברים בעשירייה, בעבודה באור החסדים, משפיעה על ההתאוות ליום ה' שיורגש כאור מעל החושך?

אבל מאיפה תיקח את אור החסדים? רק מתוך זה שאתה עם החברים מייצר תנאים כאלה, שאתה מקבל אור חסדים. עד כמה שאתה מגיע בחסד לחברים, והם ביניהם ואליך, בהתאם לזה אתם מגלים את האור החסדים. ואז באור החסדים הזה אתם מגלים גם את אור החכמה, את הבורא שנמצא ביניהם.

תלמיד: אז במה עוזרת השפעה שאנחנו משפיעים אחד לשני בעשירייה?

לא עוזרת, ההשפעה הזאת מייצרת אור חסדים באהבה, בנתינה אחד לשני, בנטייה אחד לשני, כמו שאנחנו אומרים "הוא מתחסד" הוא עושה חסד עם החבר, רוצה לטובת החבר, לחיבור עם החבר, רוצה להרחיב את הלב שלו כלפי החבר. זה נקרא ש"מאהבת הבריות" הוא מגיע למצב שיש ביניהם יד רחבה, חסדים, בין כל החברים, שכולם ממש כאצבעות על יד אחת, ואז יש להם מקום שבתוכו יתגלה אור החכמה. הבורא מתגלה ביניהם ושמח מהם. לאט לאט, אני שמח שזה נכנס עוד קצת ועוד קצת.

שאלה: האם ראייה זה מנוגד לאמונה למעלה מהדעת היות ואנחנו נסמכים על הרצון לקבל ועל כן בעצם האמונה שלנו מתבססת על האמונה למעלה מהדעת?

אני רוצה השפעה, ואם כדי להשפיע אני צריך לקבל מהבורא משהו, אני מקבל. אבל זה לא נקרא שאני מקבל, כי זה אמצעי להשפיע. לכן אור החכמה מתגלה בתוך אור החסדים וזה לא נקרא שאני מקבל, דווקא על ידי זה אנחנו משפיעים זה לזה ומתחבקים יחד, מתחברים יחד בתוך הפעולה ההדדית הזאת.

שאלה: אני מתחבר עם החברים, מתפלל עבורם, מרגיש את האהבה, מוכן להתמוסס בהם, בחיבור בינינו, מוכן להשפיע להם הכול. מה זה אומר שאנחנו בתוך ההרגשה הזאת מגלים את אור חכמה, זו תגובה של הבורא, או מה?

כשמתייחסים אחד לשני כמו אחים, כמו גוף אחד, כשאתה מתחיל להרגיש את החבר שהוא קרוב אלייך כמו שאתה לעצמך, ואין הבדל בינך לחבר. וודאי שאנחנו עוד לא שם, אבל נגיד שרוצים להתקרב לזה. בנטייה הזאת זה נקרא שאתה נמצא בתכונה שנקרא חסדים. אם אתה נמצא בכזה יחס לחברים, וודאי שאתה בונה את זה על פני האגו שביניכם, אז לפי המאמץ שאתה עושה להתגבר על האגו, וגם החבר שלך, ואתם בונים אחד לשני כאלה יחסים כל כך יפים, אז מתגלה ביניכם מצב, תנאי, שבו יכול להתגלות בורא לפי השתוות הצורה. כי אתם מתייחסים זה לזה בצורה שהבורא מתייחס אליכם, ואז אתם מגלים אותו ביניכם.

שאלה: בכל זאת, מעניין להרגיש, לברר, מה התכונה הזאת שלו שמתגלה שם?

הבורא זו תכונת האהבה שאם הוא לא מתגלה אז אי אפשר לתאר מה זה. זו אהבה שהיא לא מובנת לנו בכלים דקבלה כמו שיש לנו היום אלא בכלים דהשפעה, זה סוג אחר של יחס, סוג אחר של אהבה, שאתה אוהב לא בגלל שזה נעים לך, אלא בגלל שאתה עושה טוב לשני. על זה כתוב "טעמו וראו כי טוב ה'". צריכים קודם כל לטעום.

תלמיד: אני רוצה לחדד, זאת איזו תוספת לאותה אהבה שאנחנו מרגישים בינינו, זאת איזו הרגשה של המחשבה שלו?

זה לגמרי לא דומה למה שאנחנו חושבים שזאת אהבה. לא, זה משהו אחר לגמרי. לא שזה יותר גבוה או קצת אחרת, כמו שאתה אוהב תינוק לעומת שאתה אוהב כלב, לעומת שאתה אוהב חתיכת בשר, זה שונה לחלוטין מכל אלו.

שאלה: אם אין לי אהבה לעצמי, אני לא אוהב, לא מרגיש, איך אני יכול לאהוב אחרים?

אתה תתחיל לאהוב אחרים ואז אתה תגלה כמה שאתה אוהב את עצמך, שחוץ מאהבה עצמית אין לך כלום.

שאלה: קבלת אור חסדים זה תנאי לעליית אור חוזר?

נניח שכן.

שאלה: בעל הסולם אומר "והאדם, עושה את הדבר שהוא נגד השכל, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת", אתה יכול להסביר לי את זה? אני עובד עם השכל כל הזמן.

שכל זו מכונה שבולעת הכול, אבל דעת זה נקרא שקודם כל חשבת כך, רצית כך, הבנת כך, ועכשיו אתה עושה נגד כל מה שהיה לך קודם. אני כבר לא יכול יותר להסביר.

שאלה: המצב הזה שאני חושב נגד השכל באמונה למעלה מהדעת, יוצר את אור החסדים?

כשאתה פועל כלפי אחרים, בפועל, ולא סתם במילים או במחשבות שזה שטויות, זה שקר, כשאתה בפועל פועל כלפי החברים, זה מייצר תשתית לאור החסדים.

תלמיד: זאת אומרת אור חסדים לא קיים, רק אור חכמה.

שום דבר לא קיים.

תלמיד: אור חכמה קיים.

שום דבר לא קיים, הכול תלוי בפעולה שלך. איפה קיים עכשיו אור החכמה?

תלמיד: את אור החסדים אנחנו יוצרים בין העשירייה?

אתם מייצבים ביניכם את אור החסדים ואז באור החסדים מתגלה אור החכמה.

קריין: ציטוט מס' 13 מתוך בעל הסולם, "שמעתי" מ"ב, "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה".

"אי אפשר לזכות לבחינת גילוי, מטרם שהאדם מקבל את בחינת אחוריים, שהיא בחינת הסתרת פנים, ולומר שאצלו זהו חשוב כמו גילוי פנים, היינו שיהיה בבחינת השמחה, כאילו הוא כבר זכה לבחינת גילוי פנים. אבל זה אי אפשר להחזיק מעמד, ושיהיה אצלו ההסתרה כמו גילוי, רק בזמן שהאדם עובד בבחינת השפעה. אז האדם יכול לומר "מה חשוב לי, מה שאני מרגיש בזמן העבודה, כי עיקר הוא אצלי, שאני רוצה להשפיע להבורא, ואם הבורא מבין, שיהיה לו יותר נחת רוח אם יעבוד בבחינת אחוריים, אני מסכים"."

(בעל הסולם, שמעתי, מאמר מ"ב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")

כן. זאת אומרת כך אנחנו צריכים להתייחס למה שאנחנו מקבלים מלמעלה. הכול מגיע מלמעלה. בהתאם לזה אני גם רוצה להגיד משהו, כתב לי אחד שהוא שמע באיזה מקום איך שמקללים את בני ברוך, איך שמשמיצים אותנו וכן הלאה, ואיך הוא קם ולא הסכים לזה ודיבר ונגד זה, איך זה יכול להיות, למה אתם עושים כך. אני מציע "סייג לחכמה שתיקה", לא לקפוץ, לא להתחיל להתווכח עם אף אחד. אתם יכולים להסביר, אבל במקום אחר, לא לאלה שמדברים כך עלינו, כי להם אין מה להסביר, זה רק יותר מעמיד אותם נגדנו, בשביל מה? שיהיו כך, שידברו כך. הבורא עושה את זה כדי שאנחנו נתעלה למעלה מזה. ולכן אנחנו לא הולכים לכל מקום מריבה. כולם נהנים להיות במקומות המריבה ובדרך כלל גם עיתונאים למיניהם, גם מי שכותב בכל מיני מקומות, זה לא טוב. זה עניין של קטנות וזה רחוק מאוד מרוחניות. ההיפך דווקא, הסוגר את פיו בעת מריבה זה מה שצריך להיות, לא להתווכח. אלא אנחנו מסבירים את עצמנו למי שרוצה, למי שלא רוצה לא מסבירים. את מי שנגד לא שומעים ולא מדברים. כך צריך להיות, תהיו יותר חכמים.

כי רוב האנשים שבעולם חיים מתוך ויכוח, שכמה שאתה מתווכח עימו אתה נותן לו יותר כוח להתווכח והוא חי מזה, נהנה מזה, עד כמה שהוא רוצה להוכיח לך ואתה רוצה להוכיח לו. אתם רואים שזה כך מהמדינות והממשלות ועד האנשים הפשוטים ביותר ברחוב. לא להתווכח עם אף אחד, אני מדבר רק עם הבורא דרך החברים, אלה בעצם החיים שלי, בכל היתר אני לגמרי לא מתחשב. לכן מה שאני שומע שאומרים בכל מיני מקומות, זה בסדר, לגיטימי, אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, אבל למה אני צריך לשנות את דעתו של השני? אני גם לא אשנה אף פעם, בטוח שזה לא אפשרי. רק אם אני אעבוד במקום הנכון ויבוא המאור המחזיר למוטב אז לאט לאט האנושות כולה, וגם אותם האנשים שהם כל כך נגדנו, קודם כל יבינו מי אנחנו. עכשיו הם לא מבינים. הם יבינו למה הם נגדנו, ואז הכול יכול להשתנות. אבל לא שאני משנה את זה, אלא אני נותן לבורא הזדמנות לשנות. אני לא מתקן את העולם.

לכן אני מבקש, איפה שאתם רואים וויכוחים, השמצות עלינו, וכל מיני דברים על בני ברוך, לא להתווכח, כאילו שזה לא קיים, פשוט לעזוב את זה וללכת. למתחילים במיוחד זה קשה, אבל הוותיקים כבר מבינים שעם זה אין מה לעשות, זו מלחמה מדור לדור ועד גמר התיקון זה יהיה כך. ולפני גמר התיקון, כמה שעוד נתקדם קדימה, אתם תראו כמה שאנשים ישנאו את חכמת הקבלה, ישנאו את בני ברוך, לא ירצו לשמוע עליהם, ירצו ממש למחוק אותנו בכלל שלא יהיה דבר כזה בעולם, כי אנחנו מציגים שיטה הפוכה מכל העולם.

כי מה אומר כל העולם? אנחנו עוסקים בזה, עוסקים בזה, עוסקים בזה, כל אחד ואחד מבין במה שהשני עוסק. מבין, כי זה הכול בתוך הרצון לקבל האגואיסטי אז אתה יכול להיות ימין והוא שמאל וזה כך וזה אחרת אבל כל אחד מבין במה השני עושה, רק במה שאנחנו עושים הם לא יכולים להבין כי אנחנו רוצים להיות למעלה מהדעת, למעלה מהטבע של האנושות. ולכן זה לא מקובל עליהם, זה שנוא בצורה אינסטינקטיבית ולכן אנחנו צריכים להבין את זה, זה הבורא מסדר כך. אז תעזבו את זה, תנו לעולם להתקדם בקצב ובצורה שהבורא קבע לגמר התיקון. ואנחנו צריכים רק לסייע בזה שאנחנו עוסקים במה ששלנו, ולמי שמוכן לשמוע אנחנו מוכנים להשמיע, בלבד.

שאלה: אם אנחנו מדברים על ויכוחים, כאשר מתגלה ויכוח באיזו סיטואציה בעשירייה, איך להשתמש בזה נכון?

אם יש ויכוח בעשירייה אנחנו צריכים קודם כל שכל אחד יבטל את עצמו. זה הכול. כי רק בזה שכל אחד יבטל את עצמו אנחנו יכולים להגיע למצב שנהיה כולנו קצת יותר קרובים לבורא, ואז מתחילים. לא חשוב עד כמה אני צודק ועד כמה אני לא צודק, אני מבטל את דעתי לגמרי. אבל לא כלפי השני, אלא בכלל, כלפי אפס, כלפי כוח השפעה, כלפי כוח אהבה. ואין צודק ואין לא צודק בעשירייה אלא כולנו מבטלים את עצמנו, מאפסים את עצמנו, מביאים את עצמנו לאפס. כמו שיש לך מונה, קאונטר (counter) או משהו, אתה לוחץ על הכפתור ומאפס אותו. תהיו אפסים, תתחילו מחדש.

תלמיד: אבל מצד שני אמרת שאנחנו צריכים לעבוד בכפפות ואם שוב נחזור למצב הזה אנחנו כאילו מתווכחים.

מי מתווכח?

תלמיד: אנחנו מתווכחים לא במובן הרע של המילה, במצב טוב, כאשר יש איזשהו בירור בינינו נגיד.

אם יש ביניכם איזה ויכוח, אתם קודם כל יורדים לאפס ואז מתחילים לברר. לא היום, אולי מחר, מחרתיים. בכלל מה שיש בתוך החברה זה משהו אחר, אני מדבר כלפי העולם החיצון.

שאלה: אדם עושה המון מאמצים, משקיע יגיעה כדי להגיע לגילוי הבורא, וכתוצאה מהמאמצים הגילוי לא מגיע. מהי הדרך הנכונה להתייחס לתגובה מהבורא בהעדר הגילוי מאותה השלימות כמו כלפי גילוי ולא כמו בעולם הזה שהאדם מתאכזב, מתייאש כשהוא לא מקבל מה שהוא רוצה. במה זה תלוי שאי אפשר להתייחס באותה צורה חיובית?

זה תלוי מעניין החסדים, מהתגברות על הרצון לקבל האגואיסטי שלו. "אני רוצה לגלות", "מגיע לי כבר, למה אתה לא נותן לי?", זו הצורה המסריחה ביותר שיכולה להיות. קודם כל חסדים, אני לא רוצה כלום לעצמי, אלא כמה אני יכול מחוצה לי עוד להשפיע ולתת לאחרים, ואני לעצמי רוצה להיות אפס, גם לשכוח מה שלמדתי, גם מה שעשיתי, תן לי כל הזמן איפוס לאפס, שאני מרגע זה והלאה כל פעם מתחיל מאפס. זאת העבודה הנקייה. ואז אתה מגלה שאתה כל פעם נמצא באפס אבל בדרגה יותר גבוהה, יותר גבוהה, יותר גבוהה ומאפס. אי אפשר בלי חסדים, רק לחסדים אנחנו צריכים להשתוקק, רק להשפעה.

שאלה: בקטע כתוב במשך העבודה, האם מדובר שכל הזמן אני רוצה להצדיק אותו? בכל הזדמנות במשך היום?

כן, כל הזמן. אני צריך בצורה קבועה להיות בלהצדיק את הבורא, וכל פעם ודאי שאני צריך לחדש את זה כי כל הזמן אני משתנה.

קריין: כן אני אקרא שוב ציטוט מס' 13, מתוך שמעתי מ"ב, "מהו, שראשי תיבות אלול מרמזת בעבודה".

"אי אפשר לזכות לבחינת גילוי, מטרם שהאדם מקבל את בחינת אחוריים, שהיא בחינת הסתרת פנים, ולומר שאצלו זהו חשוב כמו גילוי פנים, היינו שיהיה בבחינת השמחה, כאילו הוא כבר זכה לבחינת גילוי פנים. אבל זה אי אפשר להחזיק מעמד, ושיהיה אצלו ההסתרה כמו גילוי, רק בזמן שהאדם עובד בבחינת השפעה. אז האדם יכול לומר "מה חשוב לי, מה שאני מרגיש בזמן העבודה, כי עיקר הוא אצלי, שאני רוצה להשפיע להבורא, ואם הבורא מבין, שיהיה לו יותר נחת רוח אם יעבוד בבחינת אחוריים, אני מסכים". 

לכן לא כל כך חשוב אם מתווכחים, לא מתווכחים, צועקים, לא צועקים, כל מיני הדברים האלה. העיקר איך אני מייצב את היחס שלי לבורא דרך החברה, שאני לא דורש כלום. לא דורש כלום. רק איפה אני יכול להוסיף את ההשפעה שלי, ובעשירייה אז אין לי שום בעיה, רק בזה להשקיע.

שאלה: האם אני מבין נכון שמעל האגו יש את העשירייה שהיא בהשפעה ובמידה הזאת אני גם מגלה את החכמה אבל היות ואני לא מתוקן אני שוב נופל אל תוך האגו ברגע הבא?

לא להתבלבל. בתוך העשירייה מה שאני משפיע, אני מייצב את החסדים. בהתאם לזה, כמה שאני נמצא באור החסדים עם החברים, יכול להיות, אנחנו עוד לא נמצאים בפעולה הזאת ממש בפועל, אנחנו יכולים להרגיש גם איך פועל בינינו אור החכמה.

תלמיד: זה מורגש שברגע מסוים אני נופל ומוצא את עצמי בתוכי.

אתה מתחדש, כל רגע ורגע אתה מתחדש, זה לא תלוי בך. זה כמו פעימות הלב, עוד פעם ועוד פעם, וככה זה עובד.

תלמיד: באופן דיסקרטי.

כן דיסקרטי.

שאלה: איך אדם מאפס את עצמו?

זו צריכה להיות עבודה משותפת בחברה, בעשירייה. שכל הזמן כל הזמן מדברים רק על השפעה הדדית, שמשתדלים להגיע למצב כזה שמתוכו אנחנו נוכל להשפיע לבורא. אבל אפילו בפעולה הכי קטנה של הקשר בינינו, אנחנו בכל זאת מתכוונים לבורא. אפילו שעוד רחוקים מלפנות אליו, בכל זאת הנטייה לזה חייבת להיות.

שאלה: האם עניין האחוריים וההסתרה מתייחס גם לחברים שלא מגיעים למפגשים של העשירייה או לשיעורים?

אלו שלא מגיעים למפגשים ולעשירייה וללימודים הם לא חברים. איפה הם חברים? הם רשומים באיזו רשימה? חברים הם אלו שאני עובד איתם על החיבור, כדי להגיע לחיבור, כדי לגלות מזה יחס לבורא. אחרת למה הם נקראים חברים? חבר מהמילה חיבור.

תלמיד: אז איך אנחנו צריכים להתייחס לזה?

צריכים או להחזיר אותם לקבוצה או שלא לקבל אותם כחברים. במה הם חברים אם אתה לא מדבר איתם, הם לא נמצאים בחיבור ביניכם אפילו פעם ביום, במה אתם חברים? כי ראית אותם?

תלמיד: אבל אנחנו מתקשרים אליהם כל יום.

ומה? הם מדברים אתכם, נמצאים איתכם יחד?

תלמיד: הם אומרים שיש להם עיסוקים שונים, מחויבויות, לפעמים הם יכולים ולפעמים לא, אבל חלק מהם אנחנו רואים ממש מעט.

זה לא חברים ממש. אסור לזרוק אותם, בכל זאת לפעמים הם נמצאים, אבל לא להחשיב אותם כחברים שאתה יכול להתקדם איתם יחד. בכל זאת, בהתקדמות שלך אתה צריך לספור רק את אלו שאתה איתם בקשר יום יום.

זו בעיה להתקשר יום יום לעשר דקות פעם ביום? זו בעיה? זו בעיה רוחנית ולא גשמית. אני אומר לך, אני מבין אותם, אני מרגיש אותם, זו בעיה רוחנית ולא גשמית. כשאני צריך עשר דקות סך הכול מהיום להקדיש לחיבור עם החברים, אני חושב על זה כל היום, שאני לא רוצה את זה, זה נראה לי איזה נטל גדול, איזו עבודה גדולה, ואני לא רוצה את זה.

כשפתאום אומרים לי שזה מבוטל והיום אנחנו לא נפגשים, "אהה, איזה יופי", אני מרגיש את עצמי חופשי, כאילו היתה לי כבדות כזאת לעשות, איזו עבודה גדולה, ופתאום אין שום דבר, זה ממש רוגע. זה האגו שלנו מלמד אותנו איפה באמת נמצא עיקר העבודה, שזה בחיבור בינינו. ולכן כמה שתסבול מזה שאתה צריך עשר דקות פעם ביום, אפילו לא לדבר אלא סתם להקשיב למה שהם שם מדברים, סתם להיות מחובר במפגש הכללי, אפילו לסבול ולא להגיד שום דבר, גם זה טוב, גם זה כדאי.

זו עבודה גדולה, אני מבין את זה, אני מעריך את זה. אני לא סתם אומר, אז תמחק אותם, כי הם לא רוצים. זו עבודה גדולה, אנחנו צריכים להבין שאצלנו אין דברים קלים. אם תספר למישהו מבחוץ, הם יגידו "מה יש כאן? אתם לא מסוגלים לדבר עשר דקות זה עם זה, זו בעיה?".

הם לא מבינים שאצלנו זו בעיה של מלחמה עם האגו שלנו, שהוא עושה כאן באמת הפרעה גדולה מאוד. צריכים לעבור את זה.

תלמיד: האם עלינו להמשיך אז להתקשר אליהם, להמשיך להזמין אותם?

כן, זה בכל זאת להתקשר ולהזמין, עד שהם יגידו שהם לא רוצים אסור לך להפסיק. אתה מצדך אסור לך להפסיק.

שאלה: מה לעשות כשאני משתדל לאהוב חברים, אני נותן להם את כל הכוח שלי אבל אני מגלה שנאה, לפעמים אני אפילו לא מצליח להרגיש אותם, יש לי דחייה מאוד חזקה?

מצוין. אתה צריך לשמוח מזה. זה הבורא עושה לך, אז אדרבה יש לך על מה להתגבר. תשתדל. אתה חושב שלי לא? יש לי עשירייה, גם עכשיו הם שומעים מה שאני אומר. אין יום שאני רוצה או לא רוצה להיפגש איתם, ואני לא רוצה, ואם יש לי איזה ההפך רצון לזה, זה לא בסדר. אני לא רואה את זה כסימן טוב, אני לא רואה את זה כסימן טוב.

סימן טוב שאני לא רוצה, אז מתגלה אגו חדש ואז כשאני מתגבר עליו ומגיע לחיבור. אז אני לא רוצה ולא בא לי, וכשאני בכל זאת עושה, זאת ההתגברות, עשיתי עוד שלב אחד, עוד טיפה, משהו עשיתי עם היצר הרע שלי, איפה שיש חיבור עם החברים שם זה עובד היצר הרע בצורה גלויה, שלמה, ממש, רק תראו.

וההיפך אם בא לך להתחבר "בואו נתחבר, בואו נתחשב, בוא זה" שם זה דווקא כנראה קליפה. ושנית כל, אם אתה רואה את האנשים האלו אז חכה עוד חצי שנה, שנה, הם יהיו כמוך, ואחר כך יהיה להם קשה מאוד להיפגש, קשה מאוד לדבר זה אל זה.

כמו תלמידי רבי שמעון שמוכנים היו להרוג זה את זה, אבל זה על גובה של השפעה, מתגלה המדרגה הבאה, מתגלה ככה עם שנאה גדולה.

לכן זו דרכנו, מה לעשות, אבל כשאתה מסתכל על זה מהצד אתה רואה כמה שבאמת זה כולל גם את היצר הרע, גם את היצר הטוב שאתה קונה על פניו, ומתקדם.

שאלה: כשאני לא רוצה, איך אני יכול לעשות את זה גם בשמחה וגם לא להקרין את זה החוצה?

אתה תעשה את זה בטוח, אתה חייב לעשות את זה עם הבכי.

תלמיד: ואיך אני לא מקרין את הבכי החוצה, לא לקלקל את החברים, את הסובבים שלי?

הם יבינו אותך לאט, לאט, כולם יעברו את זה ויבינו.

זה שלא רוצים אז מה אני אעשה, מה אני רואה כל בוקר אתם רוצים, לא רוצים, אתם קמים, לא קמים, אתם דרך אגב צריכים יותר לדאוג שכולם יהיו נוכחים בשיעור ולא חשוב שמישהו לא קם, אתם מתקשרים, מעוררים, לא רוצה, יהיה מחר, מחר גם אותו דבר, חייבים להיות בעקשנות, כל הזמן להשתדל לעורר את החברים, זה מאוד מאוד קשה, אני יודע על עצמי, אני לא הצלחתי, אני הייתי צריך לעורר מישהו, הייתי מגיע אליו, הוא לא בא, לא רוצה, ככה, ככה, לא יכולתי, עזבתי את זה.

תלמיד: איך לא להקרין שנאה החוצה, איך לא להוציא את המצבים הפנימיים החוצה?

לא יודע, מאוד קשה, כשעברתי את זה אז ראיתי עד כמה שזה קשה. צריכים כל הזמן להיות בתמיכת החברה, על זה שיש כאן חשיבות גדולה מאוד בחברים כדי להגיע לגילוי הבורא, בכל זאת חייב להיות כאן מעורב גם כוח העליון ומטרת הבריאה, אני לא יכול להגיד רק "סיעתא דשמיא" ממש, כי כאן אנחנו עומדים מול האגו שלנו ואין מה לעשות.

כמו תלמידי רבי שמעון, איך יכול להיות אנשים כאלו שכתבו לנו את ספר הזוהר, הם רצו להרוג זה את זה. כל העשרה ממש יושבים יחד ככה בעיגול עם המורה שלהם, עם רבי שמעון ומוכנים להרוג זה את זה, לשחוט זה את זה. אם תשאל אותם למה, היה להם משהו, איזה נושא לוויכוח יש להם? אין נושאים, האור העליון זה מה שהוא עושה.

שאלה: אפשר לשאול על מה שאמרת קודם, על היחס לוויכוחים ומשמיצים?

כן.

תלמיד: היחס לקהל כללי ברור, אבל השאלה כשמדובר במשפחה, בהורים, באחים, שככה משמיצים, אני לא יכול להתייחס כמו שתיארת בהתעלמות.

אתה יכול להגיד להם פשוט "אני על זה לא רוצה לשמוע" אנחנו משפחה, בכל משפחה ומשפחה יש איזה דברים שבהם לא נוגעים, אתה יודע, זה ככה טבולה לא נוגעים, למה? כי זה תמיד מביא לוויכוח ולריב, אז אנחנו לא רוצים על זה לדבר, ככה יש בכל משפחה, כי בכל אחד ואחד יש כאלו דברים שעדיין לא מסוגל לוותר, לא מסוגל להסכים, וכן הלאה.

לכן אתם צריכים להגיד להם כך "אני על זה לא מדבר, אני קרוב שלכם? כן. אתם רוצים שאני אהיה יחד איתכם? כן. גם אני רוצה להיות איתכם וגם אני אוהב אתכם חוץ מדבר זה, שאותו בינתיים סוגרים", אתה יודע, כמו בכל מדינה יש לך כאלה סודות שסוגרים אותם לחמישים שנה, בעוד חמישים שנה מתחילים לגלות, גם אנחנו נדבר בעוד חמישים שנה, מה יש?

תלמיד: אם נתתי כזאת תשובה ואני רואה שזה לא הביא לתוצאה טובה?

אז אתה אומר פשוט "זהו ככה זה, אני על זה לא מדבר ולא מתווכח, ברגע שאתם מתחילים על זה לדבר אני יוצא החוצה". אתה צריך להראות להם שבזה לא נוגעים, פשוט מאוד, "אתם רוצים משהו להגיד לי? אז אני אתלה כאן איזו קופסה, כמו תיבת ודואר ואתם תכתבו ותזרקו לשם את הפתקים, אחרי עשר שנים אני אקרא. יש דברים שאליהם אני לא מתייחס".

שאלה: אור חסדים, זה סך הכול המעשים של כל המקובלים?

כן, לנו אין מה לעשות חוץ מלעורר את החסדים, ואור החכמה הוא נמצא, אנחנו נמצאים בתוך אוקיאנוס של חכמה, במידה שאנחנו יכולים לייצב חסדים, אנחנו בזה נעיר לאור החכמה, אור חכמה יכול אז להתגלות, אבל אור החכמה הוא נמצא במנוחה מוחלטת סביבנו, אין הגבלה באור, רק יש הגבלה מצדנו, שאנחנו נעורר את החסדים, על ידי אור חסדים אנחנו מגלים את אור החכמה שבו נמצאים.

שאלה: מאז הקורונה הקבלה נכנסה הביתה ואיך מתמודדים עם ההתנגדות של האישה?

זו בעיה שצריכים לחקור אותה בכל זאת, למה היא מתנגדת, בגלל שאתה נותן תשומת לב לאיזה לימוד, בגלל שהיא מפחדת שאתה תהיה חרדי, מה משתנה בך שהיא לא רוצה?

תלמיד: אני קם בלילה למשל ואני נכנס לאזור נוחות שלהם, אז אני מפריע כביכול, אבל אני מנסה כמה שפחות להפריע ולעשות את הדברים שלי בשקט, לצאת לסלון ולהתנתק מהבית.

יש לך איזה פינה שאתה יכול שם לשבת ולא להפריע להם?

תלמיד: כן, אני יושב בה, אני לא מפריע.

אז מה הבעיה?

תלמיד: אני לא יודע מה הבעיה, זאת התנגדות של מישהו שמסתכל על הדברים ואני רואה שזה הכול מאת השם, יש לי פה התנגדות שאני צריך לעבוד איתה, אבל אני לא יודע איך להביא את אשתי לדרך. איך להסביר לה.

לדרך אתה לא צריך להביא אותה, אתה צריך להיות במה שאתה עסוק וזהו, אל תלחץ על אף אחד.

תלמיד: לא לוחץ בכלל. אני אומר, אני לא יודע איך ואני מבין שיש פה כוחות שפועלים שזה מעל ליכולתי.

רגע, נותנים לך אפשרות ללמוד, לשבת עכשיו, מה אתה רוצה עוד? אתה רוצה לכופף את כולם לאגו שלך, שכולם יתעסקו בזה?

תלמיד: ממש לא. אני שואל איך אני יכול להתייחס להתנגדויות שעולות בבית.

לא להתייחס אלא לעסוק במה שאתה. זה שלך וזהו.

שאלה: האם תכונת היחידיות שבאה משורש עליון שה' הוא אחד ויחיד זה בעצם האגו שגורם לסתירה ולחוסר החיבור בינינו?

כן.

שאלה: התלמידים של רבי שמעון היו מוכנים להרוג אחד את השני. מה זה אומר להרוג אחד את השני? אצלנו בעשירייה הרבה פעמים השאלה הזאת עולה והחבר אומר להרוג אפשר במילה, זה לא בהכרח בפעולה, זה לא בהכרח איזשהו רגש. ואם המילה הזאת נאמרת לא מתוך רוע, לא בכדי להשפיל, אני באופן כזה הורג את האדם או לא?

לא חשוב לי מה שאני עושה, העיקר אני חייב להגיע לאהבה. זהו. ואם בדרך מתגלים כל מיני רצונות כאלה שאני רוצה להרוג אותו, לזרוק אותו, להוציא אותו מהקבוצה, כל הדברים האלה, אני חייב לעבוד על האהבה בכל זאת ולא להתעמק בשום רגשות כאלה שליליים. נקודה. כל הפלפולים שלך "ככה להרוג או ככה לעשות", זה לא שייך. אנחנו צריכים לעבוד על הצד הטוב ולא על הצד הרע, כמה שפחות להיות בצד הרע.

שאלה: מה עלינו לעשות כעשירייה כשחבר עוזב את העשירייה כי הוא לא מסתדר עם חבר אחר.

צריכים לדבר כולם על כמה שהמטרה של העשירייה היא יותר חשובה מכל ההפרעות, וכל ההפרעות הן לאו דווקא נגד השגת המטרה אלא נראה לנו שאלה הפרעות, אבל הן דווקא כדי להשיג את המטרה. ואם אנחנו נתגבר על ההפרעות האלה, אנחנו משיגים את המטרה ואם לא נתגבר על ההפרעות, לא משיגים את המטרה. אז אסור לנו, אם זה בתוך העשירייה, לעזוב את הדברים ולא להתגבר עליהם. "על כל פשעים תכסה אהבה", אתם צריכים לעזור לשניהם ולכולם להשתתף בכל זה ותייצבו את הדברים לחיבור ולאהבה כי בזה השניים האלו עושים טובה גדולה לכולכם, וגם לבורא.

שאלה: כולם בעשירייה הרגיזו אותי, התעליתי מעל זה ברוך ה', אני בשמחה הולך עכשיו לסדנאות, נפגש עם החברים, ומה עושים במקרה כזה?

להודות לקבוצה ולבורא שיש לך מצב רוח טוב אליהם, שאתה אוהב אותם.

שאלה: מה אפשר לעשות כדי לא לחכות את החצי שנה, שנה, הרי אנחנו לא יכולים לבקש שהיצר הרע יתגלה, אנחנו צריכים לבקש רק על הטוב וכל עוד לא יתגלה בכל זאת היצר הרע, אני לא יכול לעשות כלום.

זה תלוי עד כמה שאתם תהיו מחוברים יותר חזק ביניכם, למרות כל ההפרעות.

שאלה: איך אפשר להתייחס לחבר שנמצא בשתי עשיריות בו זמנית?

זה לא טוב. אני לא מבין איך אפשר. זה בלתי אפשרי. גם לפי הרוחניות זה לא יכול להיות. הוא יכול להיות בעשירייה אחת ועם העשירייה שלו להיכנס לחיבור עם עשיריות אחרות, אבל לא שהוא לבד, נמצא גם פה וגם שם, הוא לא נמצא באף אחד, אין לו כלי, אין. זה לא יכול להיות.

שאלה: יש אצלי מצב שחוזר על עצמו, אין רצון, אני עושה אילו פעולות, ממשיך ללכת, הרצון מופיע, אבל אני מבין שעבדתי על חומר דלק לא שלי, אני רוצה שיחזור אותו הרצון עכשיו כדי שאני אוכל לעשות את זה יותר טוב, והכול חוזר על עצמו שוב ושוב.

אתה לא עובד במקום הנכון כי אתה מסתכל על הרצון שלך ועל עצמך. אתה תסתכל על העשירייה ואז תבין מה צריך לעשות וכשאתה מסתכל על עצמך כלום לא ייצא לך. ככה [תמשיך] להסתובב כמו כלב סביב לזנב.

שאלה: שאלה ראשונה, האם זה נכון שמישהו אומר משהו לא נכון על בני ברוך או על מה שאנחנו עושים, בתור אזעקה בשביל להתפלל על חברים ובשביל להתפלל על כל העולם, האם זה נכון לעשות ככה?

והשאלה השנייה, בתוך הקבוצה כשמישהו לא מגיע לשיעור, אני מרגיש כאילו זאת אשמתי שלא הגיע לשיעור והוא יותר גדול ממני והוא לא בא לשיעור כי הוא כבר לא צריך ללמוד מה שאני צריך ללמוד בשיעור הזה והוא כבר יודע. האם נכונה הגישה הזאת?

כלפי השאלה הראשונה, יותר טוב, אסור להגיב על שום דבר, כמו שאמרתי, "הסותם פיו בעת מריבה".

כלפי השאלה השנייה, מחוצה לשיעור, מחוצה לישיבת חברים, אתם צריכים לדאוג לעורר את החברים על ידי קנאה, שנאה, תאווה, כבוד, על ידי כל מיני כאלו השפעות, לזה שאין עסק יותר חשוב משלנו.

תגיד לי רק דבר אחד, מה יכול להיות יותר חשוב? היום חיים, מחר מתים. בין היום למחר, מה יכול להיות יותר חשוב? אדם צריך לראות את עצמו כאילו חי את היום האחרון וזהו, ואז אין ויכוח. רק תתאר לעצמך שאתה חי את היום אחרון [שלך], זהו. אז מה? נאכל ונשתה כי מחר נמות? תעשה חשבון וזהו. תהיה בריא.

(סוף השיעור)