שיעור הקבלה היומי25 de abr de 2022(בוקר)
שיעור בוקר 25.04.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
"אתם עשיתם אותי" – קטעים נבחרים מהמקורות
אנחנו מתארגנים לקראת לימוד חלקים כבדים יותר בחכמת הקבלה שהם: "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", "תלמוד עשר הספירות", "הקדמה לעץ חיים", חומרים שצריכים להשקיע בהם יותר גם פנימית וגם חיצונית. נתקדם לקראת זה ונראה איך אנחנו נכנסים ללימוד בצורה נכונה כך שהלימוד יהיה לעומק הדברים, לא לעומק השכלי אלא לעומק הרגשי. ככל שאנחנו מתחברים בינינו ורוצים לסגור את המעגלים שלנו יותר ויותר, כך אנחנו משיגים מה כתוב באותו הטקסט, אם לא, נלמד את זה כמו חכמה וזה לא יהיה נכון. עלינו ללמוד לא חכמה אלא תורה, כלומר מערכת האור שמתגלה לנו מתוך הלימוד, וזה תלוי בכמה נרצה להידמות לאותה מערכת רוחנית שעליה נלמד.
בינתיים נלמד כמה דברים שיקדמו אותנו ללימוד הנכון, ועוד מעט נתחיל אותו.
קריין: מסמך – אתם עשיתם אותי, קטע ראשון של הרב"ש.
""אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם". הנה בזהר הק' שואל: "כיון שכבר אמר תלכו ותשמרו, למה עוד ועשיתם. ומשיב, אלא מי שעושה מצוות התורה והולך בדרכיו, הוא כאילו עשהו למעלה, אמר הקב"ה: כאלו עשאני. וזהו פירוש 'ועשיתם אותם' - כאילו אתם עשיתם אותי"."
(הרב"ש. אגרת ע"ו)
הבורא לא קיים בלי נברא, אין נברא ללא בורא ואין בורא ללא נברא, כי כל הדברים האלה הם כלפי האדם המשיג. אם נקיים את החוקים שחכמת הקבלה מסבירה לנו, כלומר את חוקי ההשפעה, עד שנגיע לקיום של חוק האהבה, חוק החיבור השלם, אז בדרך נקיים, נשיג ונבנה את אותה צורה, אותה מערכת שנקראת "בוא וראה", "בורא". כך מגלים את המציאות בצורה אמיתית ואת הכוח הפנימי שלה שנקרא "תורה", האור העליון.
למה הוא נקרא אור עליון? מפני שהכוח הזה קיים רק במערכת שכולה מכוונת להשפעה הדדית בין כל חלקיה. אם אנחנו מרכיבים את כל החלקים של הרצונות, של המחשבות לכיוון אחד על ידי הרצון שלנו, על ידי הנטייה שלנו, בכך אנחנו משיגים את מידת הפירוד שבינינו שכל הזמן מתגלה יותר ויותר שנקראת "עביות", ומעליה אנחנו משיגים את מידת החיבור שבינינו ככל שמסוגלים להתחבר למרות הפירוד, זה נקרא "זכות". משיגים זכות על פני עביות, או חיבור על פני פירוד, וכך מגיעים למצב כמו שהבורא אומר, "אתם עשיתם אותי". אנחנו מרכיבים את צורת העולם העליון מתוך אותם החלקים, מתוך אותו הפאזל שהבורא נתן לנו בכוונה בשבירה כדי שנתחבר בינינו ונרכיב זאת. זו כל העבודה שלנו.
כל חכמת הקבלה מדברת רק על החיבור של כל החלקים שבבריאה בין כל מיני רמות. כעיקרון זה על פני ארבע דרגות העביות שמתגלות, ובין כל החלקים, הכוונה בין כל באי עולם, בין כל בני אדם, כשדומם, צומח, חי נכללים בנו, ודרגת המדבר היא זו שאנחנו צריכים לחבר בין כולם וכך להרכיב את צורת המציאות שמקבלת את צורת הבורא, "בוא וראה". זה התפקיד שלנו.
שאלה: במה הבורא שותף לתהליך של "אתם עשיתם אותי", שאנחנו עושים אותו?
על שותפות עדיין לא דיברנו, אבל היא בזה שאנחנו רוצים שייתן לנו כוחות עזר.
שאלה: אנחנו בונים מעל העביות את הזכות על ידי החיבור שלנו, ולעומת זאת אנחנו מרכיבים את העולם העליון כחלקי פאזל. איך זה מתקשר יחד? איך אנחנו מחברים ובונים בזה את העולם העליון?
אי אפשר לבנות את הצורה הרוחנית אם לא נחבר את כל הרצונות, המחשבות, התכונות שבנו לצורה אחת, לתמונה אחת, במילים אחרות, אם נרכיב מכל החלקים השבורים אדם אחד, צורה כזאת שכוללת בתוכה את כל התכונות, המחשבות, הרצונות, הפעולות, את כל מה שרק יכולים לדמיין שקיים במציאות, מחברים את זה יחד. איך יחד? מה משותף ביניהם? צורת ההשפעה לבורא שאנחנו מרכיבים. ואז מכל הדברים המנוגדים, אם אנחנו מכוונים אותם להשפיע נחת רוח לבורא, והבורא לא קיים אלא האיחוד שלנו, החיבור בינינו הוא הופך להיות הבורא, בוא וראה, אז מקוים "אתם עשיתם אותי", וכך אנחנו מגיעים לגילוי הבורא לנברא.
אנחנו בעצם מגלים מה עשינו, איך הגענו למצב שכל החיבורים שלנו נתנו לנו צורה שלמה, וזה נקרא בורא. למעלה מזה יש ודאי שורש עליון, כוח עליון שאנחנו לא משיגים, ומה שעלינו להשיג זה את התוצאה מהמאמצים של החיבורים שלנו.
שאלה: הרבה פעמים אתה אומר שאנחנו צריכים לקלוט את החומר הזה בצורה רגשית. מה ההבדל בין זה שאני מבין את החומר בצורה שכלית לבין זה שאני מבין אותו בצורה רגשית? איזה הבדל זה יוצר כלפי הרוחניות?
בצורה שכלית אני יכול לקלוט משהו ששייך למספרים, ששייך לחכמה ולא לרגש. אבל חומר הבריאה הוא רגש, רצון, ולכן אנחנו צריכים להשתדל להגדיר כל דבר שאנחנו לומדים ברצון שלנו, יותר קרוב או יותר רחוק, מנוגד או שוב קרוב, עד כמה ובאיזה אופנים. וזה לא מתוך זה שאנחנו רגשיים במיוחד, אנחנו דווקא לא כל כך רגשיים, אבל חומר הבריאה הוא רגש, הוא רצון, והרצון הזה מתבטא בצורה כזאת אצלנו.
ולכן אנחנו צריכים עוד ועוד לפתח את הרצונות שלנו, ובמיוחד אנחנו מפתחים אותם ביחסים בינינו. לכן אין לנו שום דרך אחרת, אלא להתקרב זה לזה. אנחנו מגלים כלפי זה דחייה ואנחנו עושים מאמץ לקירוב, ומתוך שני הכוחות המנוגדים האלה אנחנו מרכיבים מערכות. כמו שכל המערכות בעולם שלנו כוללות שני כוחות, בעד ונגד, פלוס ומינוס, חום קור, לחץ וההיפך ממנו, וכן הלאה, כך אנחנו מרכיבים בינינו מערכות, חיבור וריחוק, דחייה ומשיכה. כי אם אנחנו עומדים בין שני הכוחות האלו ומשתדלים לאזן אותם כך שהם יהיו במערכת, וכתוצאה מהמערכת מגלים את המהות הפנימית שבמערכת, אז אנחנו לומדים מהו כוח הפנימי בטבע שעומד אחרי המערכת הזאת, שעומד אחרי הרצונות האלו של משיכה ודחייה, שאנחנו קוראים לו בורא.
עוד נלמד את זה ונכיר בזה, אבל העיקר שנבין שהמערכות שלנו בסך הכול כלולות משני כוחות, כוח הדחייה וכוח המשיכה. ואנחנו לא יכולים ללמוד אותם בשום צורה אחרת אלא בקשר בינינו, כי מחוץ לקשר בינינו זה הופך לפיזיקה, למדע, שאין בו רוח חיים, אין בו רגש. אנחנו חוזרים שוב על אותה מילה - רגש, זה מה שחסר. כי הרגש הזה הופך אחר כך להרגשת הבורא.
שאלה: האם כל סוגי הניגודים שיש בבריאה כמו חום וקור, רע וטוב, ימין ושמאל, הם רמות של רצון לקבל?
אין חוץ מהרצון לקבל ולכן כל הבריאה היא אופני הרצון לקבל.
שאלה: אנחנו רואים שהאדם נכנע ומוכן לשמוע על חיבור עם הזולת רק על ידי זה שבאים אליו ייסורים, פיסיים או נפשיים. לפני שבאים ייסורים, לפני שהאדם מאבד את הביטחון ואת הידיעה מה קורה איתו, עם הקרובים שלו, בכלל עם מה שמסביב, הוא לא מוכן לשמוע על חיבור. בשביל מה אנחנו צריכים את כל החיים האלו, שאדם נולד ולומד, עובד, ועוד אלף מערכות, הרי אין בזה שום תיקון, זה סתם קיום כזה שהוא הכנה. כי באמת החלטה האדם עושה רק בזמן שהוא עומד מול קיר והוא צריך להרים ידיים ולהסכים עם הבורא שהוא חייב להתחבר.
בינתיים אנחנו רואים עד כמה החיים שלנו הם כאילו חיים ללא תועלת וללא שום קשר לתיקון ולאותה צורת גמר התיקון שאנחנו קוראים עליה, זה נכון. אבל אחר כך נרגיש, נגלה עד כמה בכל פעולה ופעולה שלנו, אפילו שאנחנו עושים אותה ללא תכנון ורצון, בכל זאת יש פעולת תיקון ואנחנו חייבים לעבור על כל הפעולות הקטנטנות האלה אפילו בחוסר הכרה, כי הכול מתווסף לכלי אחד גדול, עגול, ואנחנו חייבים להרכיב אותו עד גמר תיקונו.
אחר כך נגלה את זה, אבל עכשיו קשה להבין בשביל מה בכלל קיימות כל מיני צורות חיים שהן פחות מהאדם, וגם בדרגת האדם, בשביל מה קיימות הצורות האלו שאין בהן שום צורך, בשביל מה אנשים חיים, נולדים, חיים ומתים, אנחנו לא רואים בזה תועלת. גם בנו אנחנו לא כל כך רואים תועלת לתיקון, אבל המערכת היא מערכת שלמה והיא דווקא כוללת את כל ההבחנות מאפס ועד אין סוף.
תלמיד: אנחנו רואים שהחיים באמת מתחילים כשהאדם צועק לבורא, זה מה שהבורא רוצה מהאדם וזו מטרת החיים, להיות כל הזמן בפנייה אמיתית לבורא. איך נגיע לצעקה כזו לא מייסורים, אלא שפשוט החיים של האדם יהיו כל הזמן בפנייה לבורא?
הכול תלוי בחיבור בתוך הקבוצה, אבל גם החיבור הזה לא יכול להיות בלי ייסורים. כי אנחנו צריכים להרגיש, להבין, להשיג בכל צעד ושעל שלנו עד כמה אנחנו נמצאים בחושך ואור. כי כל הבריאה מורגשת, נמדדת, נשקלת רק כיתרון האור מתוך החושך.
תלמיד: יש בזה הפסקות, האדם נגיד נמצא בצעקה הזו, ואחר כך הוא שוב נרגע ושוב המציאות ממלאה אותו בכל מיני שטויות, ואז הוא שוב מתעורר כשמקבל מכה.
הכול תלוי בהכנה, עד כמה הוא מכין את עצמו להיות בקשר עם הסביבה שלו המכוונת למטרה. זה תלוי בסדר היום שלו, במה שהוא עושה, כך זה קורה. צריך לא להתנתק מהעשירייה, ולקבוע בתוך העשירייה מערכות קשר. אני יכול לתת כדוגמה, גם אם זו לא דוגמה ממש, את סדר היום שלי. היום יש לי שיחות במשך שעתיים, יש ישיבת כתבים, גם לפני השיחות לפעמים יש שיחה של חצי שעה על עוד משהו, אני צריך עוד לעשות שיחה בקשר לסדר הלימוד העתידי. אחר כך יש לי ודאי ישיבות חברים ואת התפילה שיש לכם ועוד כל מיני דברים שאני משתדל להשתתף בהם אם אני לא עסוק בזמנים האלה.
הכול צריך להיות מכוון כך שמדי פעם אדם חייב לחזור לקבוצה לפי לוח זמנים, כי מי יודע לאן אנחנו נזרקים באמצע היום, אנחנו יודעים עד כמה אנחנו מבולבלים לפעמים ושוכחים, אז צריך להיות לו"ז, סדר, צריך להיות כתוב אצלי שבשעות כאלה וכאלה אני עושה את זה ואת זה, וכך נתקדם. והעיקר לבדוק עד כמה אנחנו משפרים את החיבורים בינינו, כי מה שלא יהיה אנחנו קיימים בדור האחרון והחיבור בינינו הוא בעצם אותו סימן שיכול להראות לנו איפה אנחנו נמצאים, בכמה מתקדמים.
שאלה: גם אם יהיה לנו סדר יום וצילומים ושיחות זום ועשירייה, איך נהיה כל הזמן בתפילה החדה הזו כדי שלא נבזבז את הרגעים האלה?
קודם כל כתוב, "הכול מתחיל מהדומם". מה זה "דומם" אצלנו? שאני נמצא באיזה סדר, לפי לוח זמנים. החברים מתקשרים ומחייבים אותי להיות איתם. אני מתחיל מזה שאין לי רצון, אני נכלל איתם, שומע אותם, וגם הדיבור ביניהם, הוא לפי הסדר, לא לפי הרצון של האדם אלא הוא מחויב. זאת אומרת אנחנו תמיד מתחילים מזה שאין לנו כלום, ולאט לאט כך מתקיימים.
ורק תדעו שככל שתתקדמו יותר, אז אותן נקודות הנפילה בין ההתקדמות וההתקשרות שלכם, יהיו עוד יותר בהרגשת ניתוק כאילו לא קיים כלום. פתאום אתם קמים מהשינה או באמצע היום מתעוררים ממשהו, ולא מבינים איזו רוחניות, במה רוחניות, על מה מדובר, כאילו אין שום דבר. ושוב הכול מתחיל מחדש, כאילו מחדש, כי כל הרשימו מתחיל מהצורה השבורה שלו.
תלמיד: ב"בני ברוך" יש היום איזו מסה שמקיימת את הדומם, יש להם סדרים, יש לו"ז, ממש מקפידים בזה.
אבל אם אתם מנותקים זה מזה בין משהו למשהו, ובכוונה מנתקים אתכם מלמעלה, כדי שאתם תבררו רשימות חדשות, אז באמת קורה שכמה פעמים ביום אתה מרגיש שאתה מנותק. אין בזה שום בעיה אלא ההיפך, זה סימן שאתה מתחיל עכשיו רשימו חדש.
תלמיד: אז ככל שיש יותר הרגשות ניתוק זו התקדמות.
גם זה סימן שאתה מתקדם.
שאלה: האם זה נכון להתייחס לאגו כאל אדם שלישי, להסתכל עליו כאילו מהצד מאשר כמשהו ששייך לנו?
תנסה ככה. תנסה. אני לא יכול לקבוע ולהגיד לכם איך להתייחס, כל אחד צריך לעבור כל מיני מצבים, "אין חכם כבעל ניסיון". כך כתוב "אין חכם כבעל ניסיון" ורק מתוך זה אנחנו קמים ומסוגלים עם כל הניסיון שרכשנו להיות ממש בפעולות הנכונות במערכת.
קריין: ציטוט מס' 2, רב"ש:
"מהי הכוונה שמי שהולך בדרך ה' הוא עושה את ה', איך יעלה על דעת האדם לחשוב דבר זה?
הנה ידוע ש"מלא כל הארץ כבודו", וכך צריך כל אדם להאמין, כמו שכתוב: "את השמים ואת הארץ אני מלא". אלא שהקב"ה עשה את ההסתרה שלא יכולים לראות את זה מטעם כדי שיהיה מקום בחירה, ואז יש מקום אמונה - להאמין שהקב"ה "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין". ולאחר שהאדם עוסק בתורה ומצוות ומקיים את מצות הבחירה, אז מגלה הקב"ה את עצמו לאדם ואז רואה שהקב"ה הוא השולט על העולם.
נמצא, שאז עושה האדם את המלך שישלוט עליו, זאת אומרת שהאדם מרגיש את הקב"ה שהוא השולט על כל העולם, וזה נקרא שהאדם עושה את ה' למלך עליו."
(הרב"ש. אגרת ע"ו)
שאלה: מהי מצוות הבחירה?
מכל מה שנמצא לפנינו בכוח הבחירה אנחנו בוחרים בבורא, הוא המקור והסיבה לכל מה שאנחנו מרגישים במציאות. מה שיש לפנינו זה הבורא.
תלמיד: ואיך זה מתלבש בעשירייה?
מכל המציאות שהבורא ברא, אנחנו יכולים להרכיב מנגנון שנקרא עשירייה ודרכו להתייחס לבורא, להתקשר אליו בצורה הדדית. דרך העשירייה להרגיש אותו, לגלות אותו ולסדר את העשירייה כך שאנחנו דרכה פונים אליו.
תלמיד: בצורה מעשית מה צריך להיות לפניי, החיבור בעשירייה?
חיבור בעשירייה זה מכשיר הקשר לבורא.
תלמיד: האם המטרה שלו היא לגלות שאין עוד מלבדו, שהוא ממלא את העולם, כמו שהוא כותב בקטע?
גם כן. אבל אחר כך אנחנו נראה שהעשירייה הופכת להיות פרצוף רוחני, עשרה חלקים שבהם - לפי דרגת עביות וצמצום ומסך וזכות - אנחנו מגלים את הבורא ויכולים להתחבר אליו ולכלול אותו בנו.
תלמיד: כביכול אלה שתי מטרות, מצד אחד חיבור, מצד אחר אין עוד מלבדו. איך להחזיק בשתיהן?
אלה לא שתי מטרות, זה לא יכול להיות בכלל משהו אחר. איך יכול להיות שאם הנברא לא מסדר לעצמו מערכת של הקבוצה, או תגיד כבר פרצוף, נשמה, עשירייה, לא חשוב איך לקרוא לזה, אז אין לו מגע עם הכוח העליון שנמצא סביבו. הוא לא יכול לגלות אותו, הוא לא יכול להשפיע עליו, לקרב אותו, לקבל אותו, להתחבר, להתאחד. איך הוא יעשה את זה?
תלמיד: ברור שאין לו איך לעשות את זה. אבל כשהוא עובד, מה ניצב לפניו, מה בלב, מה בראש, למה אני רוצה להגיע, לחיבור של העשירייה או למילוי שלה?
תגיד - הרצונות או הלבבות של החברים - בחיבור ביניהם ככל שהוא יכול לתאר לעצמו שהוא כולל אותם ומתייחס אליהם כך, דרכם הוא מתייחס לבורא. הבורא זה הכולל.
תלמיד: אז בכל זאת יש פה שניים דרכם אני מתייחס לבורא.
תגיד שניים, בינתיים.
תלמיד: הרבה פעמים יש פיצול. עכשיו כאילו עובדים על החיבור, על הכלי ולפעמים על אין עוד מלבדו. איך לקרב בין שני המושגים האלה - רגשית?
על ידי המאמצים הפנימיים שאדם עושה. זה לוקח חודשים ולפעמים שנים עד שאדם מתחיל להרגיש שבאמת הכול נמצא בתוך החיבור בין בני אדם. אבל חיבור בין בני אדם זה מושג נסתר. החיבור כבר שייך לבורא, זה נמצא מחוץ לנו, מחוץ לעיגול שלנו, מחוץ להרגשה, מחוץ להשגה שלנו.
אנחנו צריכים לתת לזה כבר מאמץ, תפילה, להשתדל להתחבר בינינו בצורה גשמית כדי לחייב את הבורא לבנות לנו את מערכת החיבור. זה נקרא "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו". אומנם אנחנו משתדלים לבנות, אבל באמת אנחנו צריכים בכל צעד שאנחנו בונים לפנות לבורא ולדרוש ממנו שיעזור לנו, שיכוון אותנו, שיבצע בעצם את הבנייה.
שאלה: לגבי המאמץ הפנימי, אתה משתדל לחבר את החברים בתוך הלב שלך, ואתה מגיע לאיזשהו סכום, סיכום של הרצונות האלה של החברים. איך הסכום הזה הופך למשהו הרבה יותר גדול?
זה בדיוק מה שאנחנו מבקשים מהבורא, כי כל אחד יכול לעשות איזשהו מאמץ משלו להתקרב לזולת, אפילו אנטי אגואיסטי. אני מרגיש את הזולת, את החבר שנמצא מחוץ לי, ואני משתדל כנגד הטבע שלי להתקרב אליו, אבל אני רואה שאני לא מסוגל, ואז עליי להשתדל עוד ועוד להגביר אצלי את הנטייה להתחבר אליו. אני מסתכל על אחרים ועל ידי קנאה, תאוה וכבוד אני משתדל לעשות כל מיני פעולות כדי בכל זאת להתקרב לחברים ורואה שאני לא מסוגל, אז אני פונה לבורא.
אסור לי לעצור בזה אלא ההיפך, את הדחייה הזאת שאני מגלה אני צריך לקבל בצורה עוד יותר מדויקת ומיוחדת, אני צריך לקבל אותה כעזרה מלמעלה, שמגלים לי כמה אני לא נמצא בחיבור. ואז אני פונה עוד יותר לבורא עד שאני מחייב אותו, ממש דורש. אתם רואים איך הילדים הקטנים דורשים מהגדולים, הילד בוכה, דורש, צועק ועושה כל מיני פעולות בידיים וברגליים עד שמחייב אותנו. כך הבורא רוצה שגם אנחנו נבצע לפניו אבל בצורה אמיתית. אז בבקשה, תעשו כאלו פעולות וקפריזות לפני הבורא. הכול מקדם, הכול בונה בנו רצון חדש ואמיתי יותר ויותר.
קריין: קטע 3.
"כתוב "אלא מי שעושה מצות התורה והולך בדרכיו, הוא כאילו עשהו למעלה. אמר הקב"ה כאילו עשאני. והעמידוהו. ועל כן ועשיתם אותם לחוק ומשפט, שהם ז"א ומלכות". היינו כנ"ל, שעל ידי זה שעושה מצות התורה והולך בדרכיו, האדם גורם בשורש נשמתו, שהיא המלכות, למעלה, שתהיה בעל מנת להשפיע כדוגמת ז"א, שזה נקרא "יחוד". נמצא, שהפירוש של "ועשיתם אותם", הכוונה היא לעשות את היחוד הזה של ז"א ומלכות, הנקרא "חוק ומשפט". וגם כן נקרא זה "יחוד קוב"ה ושכינתיה". וזוהי העשיה שהנבראים צריכים לעשות.
נמצא, שהפירוש הוא, היות שהם ב' שמות, לכן הנבראים צריכים לעשות את היחוד, שיהיה אחד. ובזמן שכל הנבראים יגיעו לשלימותם, היינו שכולם יתקנו כל אחד בבחינת שורש נשמתו, אז יקוים "ביום ההוא יהיה הוי"ה אחד ושמו אחד". וזוהי העשיה מה שכתוב "ועשיתם אותם"."
(הרב"ש. מאמר 30 "מהו שחוק ומשפט הוא השם של הקב"ה, בעבודה" 1990)
שאלה: מה צריך לייחד?
מה צריך לייחד? קודם כל צריכים לייחד את הרצונות שבאדם שיהיו מכוונים למטרה אחת. כדי להגיע למימוש הרצון צריכים גם לייחד את האמצעים, אבל זה כבר לא שייך לאדם אלא לבורא. אנחנו צריכים לייחד לבורא את כל מה שעומד לפנינו כדי להשיג את המטרה, כי הוא שם לפנינו את האמצעים האלה כדי להגיע למטרה וכך אנחנו עושים זאת.
מה עוזר לנו? זה שאנחנו מחולקים לעשיריות וחברים רוצים להתחבר ביניהם, אומנם הם שונים, מנוגדים, דוחים זה את זה כל כך עד שאולי רוצים להרוג זה את זה, תלוי באיזו דרגה הם רוצים להתחבר, אבל אז הם מגלים כל מיני כוחות בעד ונגד. באיזון שבין שני הכוחות האלה הם מגיעים לקו האמצעי. הקו האמצעי הוא לא ויתור כמו שנראה לנו, אלא זה ממש איזון של שני הכוחות המנוגדים להשגת המטרה האחת.
לאט לאט נדע להרכיב אותם יחד, כי לא יכול להיות אחד ללא האחר, כך שהם יתמכו זה בזה, ואז נראה עד כמה אנחנו מורכבים בצורה נפלאה בעשירייה. אומנם כולם שונים, כולם שונאים זה את זה ודוחים זה את זה, זה מה שיתגלה לנו בדרגות יותר עליונות, אבל עם זאת בלי לטשטש את הניגודים שבינינו, כשאנחנו משתדלים לחבר אותם ולא על מנת למחוק כל מיני פינות שבינינו, אלא כשאנחנו עולים למעלה מהם, "על כל פשעים תכסה אהבה", אז אנחנו משיגים כל מיני חיבורים נפלאים, עליונים על פני כל הצורות המנוגדות. הצורות המנוגדות גדלות יותר ויותר ואנחנו משתדלים להתעלות מעליהן. בהבנה שכך צריך להיות אנחנו מרכיבים את דרגת הבורא מעל דרגת הנברא.
יש כאן הרבה מצבים שאנחנו צריכים עוד לעבור מפני שאנחנו עוד לא רגילים לעבוד בצורה של חיבור וניתוק, בשנאה ובאהבה יחד, כי בעולם שלנו קיימים או זה או זה, או איזה מין ויתור ביניהם. אבל ברוחניות זה לא ויתור, אלא זה דווקא חיבור, כי גם שנאה וגם אהבה נכנסות יחד לאותה מערכת שנקראת "נשמה", שיש לה עביות, דחייה, שנאה, הפכיות הצורה וכן הלאה, ועם זאת ומעל זה יש לנו חיבור, זכות והשגת האיחוד, השגת הבורא.
לכן הבורא נקלט אצלנו כשתי צורות הפוכות, "בוא וראה". כשאנחנו מרכיבים משני החלקים האלה, אור וחושך, את הצורה המשלימה אותם, אז אנחנו משיגים את המקור שלהם שהוא מעלינו. עוד נדבר ונגלה.
שאלה: למה לא מספיק שאדם מבטל את עצמו, מתנתק מ"האני", ומרחיב את הדאגה מעצמו לעשרה חברים ומשנה את הכוונה כלפיהם שזה כאילו כבר תכונת השפעה, למה יש כאן תוספת של חיבור?
מה פתאום הניתוק מ"האני" זו תכונת ההשפעה?
תלמיד: מהי התוספת של החיבור?
איך תשפיע בלי חיבור? אם אתה רק רוצה להתנתק מעצמך, אז אתה רוצה להתנתק מהצרות. במידה שאתה מתחבר לאחרים, אז אתה רוצה בזה לבטא את מידת ההשפעה שלך וזו כבר רוחניות.
תלמיד: איפה נכנס הבורא בתהליכים האלה? איפה הנקודה שאנחנו קובעים "הנה מלכנו"?
זה צריך להתגלות כקו האמצעי. אחרי כל המאמצים כשאתה משיג שיש כאן שורש עליון שהוא עושה לך חושך ועושה לך אור, אז אתה מגלה אותו שנמצא בין זה לזה.
שאלה: איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את השורש הרוחני הזה, שזה מקום שאפילו המקובלים לא יכולים לתאר כעולם? איך אנחנו יכולים לתאר זאת לעצמנו, האם כתחושה, כדמיון? מהו השורש הרוחני הזה?
תעשו מאמץ במה שאנחנו מדברים ככל שאתם יכולים, ותתקרבו לזה בהדרגה. אני לא יכול לתאר לכם את זה, אתם צריכים להשיג זאת, אסור לי להיכנס לזה, אני רק מלמד איך לגשת לזה. זה כמו אימא ששולחת ילד לבית הספר, היא נותנת לו את הכול והוא יוצא לבית הספר, אבל היא לא יכולה ללכת עימו ולשבת לידו בתוך הכיתה. אז תעשו מה שצריך.
שאלה: מתחילת השיעור, בזוויות שונות אני שומע שאתה מדבר על שני כוחות שחייבים להיות זה כנגד זה, ורק מהמאבק ביניהם נולד קו אמצעי ומתגלה הבורא.
כוח הפירוד מאוד מאוד מובן והוא מורגש כל הזמן. הכוח שכנגד מורגש כמו קמצוץ קטן, ואני מבין שפה העבודה לעשות. אבל אני לא מצליח להגיע לנקודה, איך לגדל עוד יותר את כוח החיבור כנגד? מה חסר בדיוק כדי שתהיה תפילה שתעלה לבורא?
את זה אתם צריכים לגלות. אתם יכולים לשאול כאן אלף שאלות, והן כולן צודקות ונכונות ואפילו אני לא יכול להציג לפניכם, שאלה יותר נכונה ומדויקת שכדאי לשאול אותה כך או אחרת. אתם צריכים להתאמץ וגם להעמיד את השאלה בצורה יותר נכונה. הכול זו עבודה שלנו בבניית הכלי.
שאלה: אמרת שאנחנו אמורים לאחד את כל הרצונות בתוך האדם. אבל אם אני רואה בתוך העשירייה תכונות הפוכות לחלוטין, אחד מדבר על כבוד, השני מדבר על שפלות, האחר על עבודה מעל לדעת, השני אומר "אני צודק".
איך אני יכול לחבר בתוכי את כל הניגודים האלה? אני פונה לבורא, אני מבקש מהבורא, אבל כמה זמן אני צריך לפנות ולבקש עד שאצליח לנגוע בבורא, שהוא יעזור לי לזרוק את החיבור בין החלקים השונים, בין הרצונות השונים?
הגישה שלך היא לא נכונה. אני לא צריך להתכלל עם השאלות של החברים, איך הם מבטאים אותן. אני צריך להתכלל עם הרצון שלהם. כי כל אחד משיג ברצון שלו את הבורא בצורה שונה.
נגיד אנחנו רעבים והולכים ביחד למסעדה. אז תתאר לעצמך, שמכל האלפים שנמצאים עכשיו לפניך על המסך, כל אחד מזמין מה שהוא רוצה לאכול ותראה שלא יהיה כאן כמעט אחד דומה לשני. אז כך אנחנו צריכים להבין את העניין, שכל אחד מבטא את הרצון שלו בצורה משלו, ואני לא צריך, וגם לא יכול להתכלל ברצון של האחר ממש, אלא במטרה אנחנו נכללים יחד, "כי בו ישמח ליבנו".
אז אני לא צריך לתקן שום דבר בחברים וברצונות שלהם, רק שנהיה יחד במטרה אחת. ולא שיהיה לכל אחד אותו רצון, ואותה מנה לאכול, אלא כל אחד נשאר בביטוי הפרטי שלו, כמרכיב בעשר הספירות של הנשמה. וכך עשר כפול עשר, ועוד עשר כפול עשר. יותר ויותר עד שמגיעים לנשמת האדם הראשון האחד.
תלמיד: איך אנחנו מגיעים למרכז העשירייה שזו הנקודה המשותפת שהרצונות מתמקדים בה ושם נוכל לאפשר לכוח העליון להתגלות?
כל אחד רוצה להגיע לחיבור עם האחרים למעלה מכל השינויים שבינינו. זה הכול.
שאלה: אמרת שאנחנו לא רגילים לעבוד בניתוק וחיבור ביחד ובגשמיות לא קיימים שני הדברים האלו ביחד ולכן אנחנו לא רגילים לעבודה הזו. וכששואלים אותך כל מיני שאלות, התשובה שלך, "הפתרון חיבור". פתרון חיבור זו העבודה בשני הקצוות האלה?
החיבור זה מה שאנחנו יכולים להרכיב בינינו על פני הניגודים שבינינו. כל הניגודים נשארים, אנחנו לא מוחקים את העביות, אחרת לא נעלה לקראת הבורא. אנחנו מקבלים את כל עושר הרצונות, המחשבות והדעות שיש בבריאה, ואנחנו מרכיבים את נקודת החיבור למעלה מזה.
זה מה שהאנושות לא מבינה ותראו מה קורה עכשיו. מלחמות, בעיות, ויהיו עוד ועוד יותר וזה יחייב אותנו בסופו של דבר למצוא את הגישה הנכונה, השיטה הנכונה איך לגמור עם כל הדברים האלה. והשיטה הנכונה זו שיטת הקבלה, "על כל פשעים תכסה אהבה". הפשעים לא ייעלמו, הניגודים בינינו, הרצונות בינינו יהיו יותר ויותר מנוגדים. אני לא אוכל להכניע את השני ולחייב את השני לחשוב כמוני ולהיות כמוני. אלא כל אחד יתעלה מעל עצמו כדי להתחבר עם הזולת ורק בצורה כזאת נצליח.
והבורא שהוא הטבע - אלוהים בגימטרייה זה הטבע - יחייב אותנו ללמוד איך להגיע לזה. אנחנו נמצאים בדרך לזה, וכל האנושות נמצאת בדרך לזה בכל מיני דרגות, רמות ומצבים.
שאלה: אז מהי הפעולה שהאדם מתעלה מעל עצמו ומתחבר?
העיקר זה החיבור. אנחנו רואים רק דבר אחד - חייבים להשיג חיבור. אבל כל אחד נמצא בניגוד לזה ולחיבור עצמו. וכאן אנחנו צריכים ללמוד איך אנחנו מתחברים בינינו למעלה מהרצון הפרטי של כל אחד, ושהחיבור יהיה למעלה מאיתנו. הבורא הוא נקודת החיבור, והוא יהיה למעלה מאיתנו וכך אנחנו כולנו עולים לנקודת חיבור אחת.
תלמיד: מה זאת אומרת שאנחנו צריכים ללמוד את זה?
אנחנו לאט לאט מרכיבים מערכת שנקודת החיבור תהיה כל הזמן מעלינו. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה" - נקודת החיבור נקראת "אהבה" והניגודים בינינו זה נקרא "הפשעים" ואנחנו כל פעם עולים מפשעים לאהבה, מפשעים לאהבה, או מניתוקים לחיבור, מניתוקים לחיבור. וכך כולם באין ברירה גם נותנים דוגמה זה לזה, ועוזרים זה לזה. זה הטבע שמתגלה בעוצמתו האמיתית ואם אנחנו לא נקיים את זה, הוא יגרום לנו לצרות ובעיות נוראות.
שאלה: אני מלא התפעלות מהשאלות של החברים, אפשר לראות שיש התעוררות והכלי מתקדם, אפשר להרגיש את החסרונות והשאלות.
כן, אני גם כן מאוד מרוצה מהם, הם מגלים בגרות.
תלמיד: אם אתה והמקובלים כותבים, שמולנו כולם מתוקנים והכול בשלמות נמצאים אצל הבורא, אז אולי נעשה כמו המאפיה, שקושרים את העיניים עם סמרטוט שחור שלא יראו - ופשוט לא נראה פגמים. או אולי להשתדל לסגור את העיניים לראות כך את המציאות.
אז מבלי לראות את הפגמים איך תתקדם? על כל הפשעים תכסה אהבה, איך תגדיל את האהבה אם אתה לא תראה את הפשעים?
תלמיד: אתה אומר שכדי לעלות מעל הדעת צריך דעת, אבל אתה רואה, שלפעמים אנחנו נסחפים לתוך זה.
גם זה תרגיל שהבורא עושה איתנו כדי שנלמד מהו הטבע שלנו.
תלמיד: אז איך לאזן את זה בכל זאת? לראות, לבנות את הדעת בכדי לעלות מעל הדעת? זה מאמץ לעלות כל הזמן מעל.
סבלנות ותפילה. אין מה לעשות אדוני, זה מה שאני יכול להציע לך, אין יותר. יכולים לבלבל אותך בכל מיני שיטות אחרות, שונות, בבקשה. אתה יודע שאין כאן מישהו שעוצר וקושר אף אחד, אבל תראה מה שהם כותבים. ואם אתה יכול לממש מה שהם כותבים, אז אתה מגיע לתוצאה, אם עוד לא, אז עליך להתקדם ולממש.
תלמיד: מה זה הבורא כולל הכול, את החיבור בינינו? את האחדות?
זה שורש של הכול שממנו יוצאים כביכול הדברים ההפוכים.
שאלה: אנחנו אומרים "על כל הפשעים תכסה אהבה", אבל יוצא שעל כל פשעים יש פשעים גדולים יותר, וכל גילוי אהבה הכי קטן, אנחנו אומרים שזה דווקא בתוך האגו ולא אמיתי. איפה מתגלה האהבה? איפה מתגלה הבורא?
בינתיים אין לך בסיס לגלות אהבה כי לא גילית ממש את השנאה.
תלמיד: אבל השנאה רק הולכת ומתגברת, מתי יהיה הסוף?
כנראה שהיא עדיין לא כל כך מתגברת, כדי שבהתגברות עליה אתה תגלה את ההפך ממנה שזאת האהבה.
שאלה: החיבור שאנחנו שואפים אליו זה חיבור וניתוק, או שאנחנו צריכים להגיע לחיבור שהוא חיבור מתמיד, שכל הזמן אנחנו מחוברים לחברים? כי מה שקורה כרגע זה חיבור וניתוק, חיבור וניתוק.
כך צריך להיות.
תלמיד: כך צריך להיות?
בינתיים כך צריך להיות.
שאלה: אבל אנחנו צריכים להגיע בסופו של דבר, לחיבור מלא ללא ניתוק, או שזה יישאר כך כל הזמן חיבור וניתוק?
חיבור וניתוק.
תלמיד: כן?
כן.
תלמיד: הבנתי.
עד שתרצה להרוג אותם ובמצב הפוך לחבק אותם וזהו.
שאלה: יש הרגשה חדשה, הרגשה של התכללות בתהליך שהוא ממש החלטי. יש הרגשה כזאת שכל אחד נושא מטען כבד של רצונות וחסרונות, ומאוד קשה להתמודד, אבל יש מודעות, יש הרגשה, כל אחד רוצה, אבל עוד אין לנו את החיסרון המשותף הזה. למה אנחנו לא מצליחים לעשות את זה בבת אחת?
גם על זה צריכים להתפלל. אתה אומר נכון ויפה, אבל גם על זה אתה צריך להתפלל.
תלמיד: על מה אני צריך להתפלל?
שיהיה חיסרון אחד לכל העשירייה.
תלמיד: מתפללים.
אז לא בכוחי לעשות יותר מאשר להגיד לכם את המילים האלה, ושאנחנו נקרא יחד פסוקים מדברי מקובלים. כל היתר תלוי בכם.
תלמיד: אפילו בשיעור כשמקבלים כולם את אותן התפעלויות, אותם המצבים, כל אחד מקבל את זה בפנים בצורה שלו, ואנחנו לא יכולים איכשהו להתחבר.
היה לנו ויכוח לגבי קבלת החלטות, איך אנחנו מקבלים החלטות, ואני אמרתי שאנחנו לא יכולים לקבל החלטה נכונה, וגם על זה היה לנו ויכוח, עד כדי כך לא יכולים להגיע להסכמה.
אני מבין הכול ואני מרגיש מה שאתה מרגיש, אבל אני אומר לך שוב, אין לי מה לייעץ לך חוץ ממה שכתוב. אתה יודע לקרוא, אז תקרא מה שהם כותבים.
מה שחסר עוד זה מה שנקרא "תפילה בציבור". תנסו להתחבר ביניכם בכל יום כמה דקות לבקש.
שאלה: דיברת על זה שאנחנו לא מגלים מספיק את הרוע שלנו בכדי שנוכל להתקדם. אם אני משווה את עצמי היום למי שהייתי לפני חמש שנים, בתחילת הדרך הייתי כל כך בהתפעלות, בטוח בעצמי, אמרתי "הנה, נגלה לי". האני הקודם שלי מאוד שונה, כי היום אני מגלה כל כך הרבה רע, ודווקא את האני הקודם אני אוהב יותר, אני רוצה לחזור למצב הקודם. איך להתקדם עם המצב הזה?
על זה כתוב "מוסיף דעת, מוסיף מכאוב"1, ככל שאדם מתקדם יש לו יותר צרות, ומכאובים, הוא מקבל יותר ויותר מכות. אתה רוצה להיות ילד קטן, כמו שהיית, כשטפלו בך יפה וכל זה, אבל אתה גדלת ועכשיו אתה צריך לרוץ לעבודה ולחשוב איפה אתה קונה מזון, ואיך אתה מאכיל את בני הבית שלך ויש לך עוד אלף ואחד דאגות וצרות. נכון, מה לעשות?
"לא, אני רוצה בחזרה". ודאי. אתה יודע לאן אתה רוצה לחזור? אתה רוצה לחזור להיות שוב בתוך הרחם של אימא, שם נתנו לך הכול בלי לשאול ואתה היית ממש מנותק מכל הצרות. אבל אין ברירה, אין חזרה, אלא רק להיות גדול, עד כדי כך גדול שמהחיבור בינינו אנחנו בונים את הרחם הרוחני שממנו נולד העולם החדש. אז אל תבכה על מה שהיה אלא אתה צריך לרכוש את חשיבות המטרה שלנו, ולהתקרב אליה, לממש אותה. כך זה בכל העולם, תראה מה שקורה.
קריין: ציטוט מספר 4.
"כשנחרב בית המקדש כתיב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הכוונה על הנקודה שבלב, שצריך להיות מקום מקדש, שאור ה' ישכון בתוכה, כמו שכתוב "ושכנתי בתוכם". לכן על האדם להשתדל לבנות בנין הקדושה שלו.
והבנין צריך להיות מוכשר, בכדי שיכנס בו השפע עליון, שנקרא שפע המושפע מהמשפיע להמקבל. אבל לפי הכלל, צריך להיות השתוות הצורה בין המשפיע להמקבל כידוע, שגם המקבל צריך להיות בכוונה דעל מנת להשפיע, כדוגמת המשפיע.
וזה נקרא בחינת עשיה, כמו שכתוב "ועשו לי מקדש", שהעשיה חלה על הכלי ולא על האור. כי האור שייך להבורא ורק המעשה שייך להנבראים."
(הרב"ש. 940. "נקודה שבלב")
שאלה: הרב"ש אומר שהאדם צריך לבקש "לבנות בנין הקדושה" בתוכו. למה הוא מתכוון?
הוא מתכוון שאנחנו מתוך הלבבות שלנו, היינו מתוך הרצונות שלנו, נבנה רצון אחד שממנו נרצה להשפיע דרך כל החברים לבורא.
שאלה: מדובר על ביטול כלפי החברים בסך הכול, אז איפה פה הבעיה? למה יש לי כזו בעיה להתבטל מול החבר?
כי אתה אגואיסט.
תלמיד: אז איך מתגברים על זה בדיוק?
אתה מחשיב את עצמך יותר מכולם, גם יותר מהבורא, ואתה צריך לעשות מעצמך ממש אפס, כמו שכותב רב"ש במאמרי החברה, להתבטל כך, ואז בצורה כזאת אתה יכול להידבק בהם, להיכנס בהם כמו טיפת זרע בתוך הרחם, ולהתחיל להתפתח עד שתגיע להיות עובר רוחני ואחר כך תיוולד ותהיה גדול.
תלמיד: זאת אומרת כל הפטנט בעצם שמדברים עליו כל כך הרבה הוא רק עניין של להתבטל מול החבר. אז למה יש לי בעיה עם זה? אם אני יודע את הפתרון למה אני לא מצליח לפתור את הבעיה.
כי זו ידיעה בעלמא, בשכל, זו לא פעולה ברגש.
תלמיד: מה אני צריך להשיג פה, את הרגש?
אתה צריך באמת לרצות להתבטל כלפי כולם ואז אתה תרגיש שמסביבך נמצא רק הבורא.
תלמיד: אז מה יוביל אותי לזה שאני אסכים לעשות כזה ביטול? איך אני יכול להגיע לכזה ביטול כלפי החבר, מה מביא אותי לזה, רק תפילה או ההתנהגות שלי?
חיבור נכון בעשירייה ותפילה.
תלמיד: וזה הפתרון?
כן. אתה קורא את זה כמוני.
תלמיד: בוודאי, אז למה כל כך קשה לי לעשות את זה?
הביצוע הוא קשה. אבל שוב, הביצוע הוא אפשרי על ידי המאור המחזיר למוטב, ואנחנו רואים שבכל זאת אנחנו משתנים עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת מפעם לפעם. אז צריכים רק להתחבר עוד ועוד ולהוסיף עוד לחץ, דחף אחיד.
תלמיד: כלומר זה תהליך, יציאת מצריים לא יכולה להיות בבת אחת?
היציאה ממצריים היא לאחר הרבה מאוד שנים שהיו במצריים.
קריין: קטע 5.
"לבו של אדם צריך להיות בית מקדש לה', כמו שכתוב "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". שהאדם צריך לזכות להשראת השכינה, כמו שאמרו חז"ל "רחמנא ליבא בעי", שפירושו, שרק לבו של אדם צריך הבורא, בכדי לתת לו את מה שרוצה לתת לו".
(הרב"ש. מאמר 13 "מהו "מסרת גבורים ביד חלשים" בעבודה" 1991)
שאלה: מצד אחד הבורא נותן לנו הכול, קבוצה, חברים, שיעורים, רב, מצד אחר הוא לוקח את הכול ואומר "בוא תבקש ממני", אז איפה הבחירה?
הוא רוצה שאתה תבקש ממנו. שאתה תפתח חיסרון לעזרתו בצורה כזאת שהוא יעזור לך, יותר מהחיסרון הזה הוא לא צריך.
תלמיד: אז איפה הפעולה שלי בעצם?
הפעולה שלך בקבוצה, בעבודה בקבוצה להשיג חיסרון כזה שאתה תרצה עד כדי כך את עזרת הבורא, שאתה תחייב אותו לעזור לך.
תלמיד: אני לא יכול, הוא לוקח ממני את הכוחות לעשות את זה.
זה לא נכון. הוא נתן לך את כל התנאים כדי שאתה תגיע לחיסרון עד כדי כך גדול, חד, שאתה תחייב אותו לעזור לך.
תלמיד: נכון, הוא נותן את כל התנאים, זה מורגש שהוא נותן את כל התנאים, אבל הוא גם לוקח את הכוח לבקש.
זה מפני שאתה לא מתחבר מספיק עם החברים. בך ודאי שאין רצון, באדם אחד לא יכול להיות רצון, אבל כשמתחברים ברצונות שונים למטרה אחת, אז מגיעים לרצון משותף כזה שהבורא לא יוכל לעמוד בפניו ויכנע, זה נקרא "נצחוני בני".
תלמיד: מה זה אומר רצון משותף?
שכולם מתחברים ודורשים מהבורא שיתקן אותם, שיתקן בהם רצון כזה שהוא יהיה מתאים לגילוי הבורא כדי לעשות לו נחת רוח.
תלמיד: ואם אין לכולם את אותו רצון כדי שזה יקרה?
אנחנו מתפללים שיהיה רצון. שיהיה לנו רצון כזה שנוכל לעורר רצון מלמעלה.
תלמיד: כולם צריכים להיות באותו רצון, ברצון שווה שזה יקרה, באותו החיסרון?
על זה מתפללים, על זה מבקשים שהבורא יעשה, "שיהיה רצון מלפניך".
תלמיד: במה הרצון הזה מתבטא, שכולם באותה תפילה עכשיו, באותה בקשה?
כן, רצון באותה התפילה ובקשה, שאנחנו חיים בו.
תלמיד: אז אם הרצון מגיע רק מהבורא מה הבחירה פה?
לבקש מהבורא שייתן רצון.
שאלה: מה זה אומר שהלב של האדם הופך להיות לבית המקדש?
הלב של האדם כשאנחנו מרכיבים את הרצונות שלנו יחד, והרצונות האלה הופכים להיות למקום שבו אנחנו מגלים את השפעת הבורא עלינו, הלב הזה הופך להיות מקום המקדש, הקודש של האור העליון.
שאלה: בניסיונות להתחבר ברצון שלנו בעשירייה, מה זה אומר שאנחנו זוכים להשראת השכינה?
שאנחנו מגיעים לרצון כזה שהבורא מחבר את הרצון של כולם לרצון אחד, שהוא כולל את כל הרצונות אבל מכוון למטרה אחת, להיות משענת לגילוי הבורא כדי להשפיע לו נחת רוח. וכך אנחנו מרגישים את עצמנו כבר מחוברים ביננו ומביננו לבורא.
תלמיד: מה זה אומר להיות משענת לגילוי הבורא?
שאנחנו עושים את הכלי הזה, יסוד הזה, תנאי הזה, שבחיבור שלנו אנחנו הולכים לגלות את הבורא, לגלות לו נחת רוח, ככול שאנחנו באמת רוצים כולנו יחד להשפיע לו.
תלמיד: כולנו יחד רוצים להשפיע לו, החברים והרצונות שלנו שקשורים זה עם זה, אבל זאת לא שכינה עדיין. מה עוד צריך להתווסף כאן כדי שזה יהפוך לשכינה, לרצון מחובר?
כשהרצונות שלנו יתחברו יחד, ישלימו זה את זה, ויהיו נכונים לזה שהבורא יחבר אותם וימלא אותם באור החסדים. שאז אנחנו נרצה להיות מחוברים בינינו, ואחר כך כבר בשלב יותר מתקדם אנחנו נגלה מזה שאנחנו מחוברים בינינו שמגיעים להשפיע נחת רוח לבורא בזה שנגלה אותו, אז אנחנו גם נעשים כבר כלי לגילוי אור החכמה, ואז הבורא יתגלה בנו.
קודם מגיעים לחיבור בינינו שאנחנו מסתירים את הרצון לקבל בינינו, רק רוצים להיות מחוברים, העיקר מחוברים, זה נקרא שמגיעים לאור החסדים, לכלי של בינה. ואחר כך אנחנו מגיעים אפילו למצב שמחברים את עצמנו עד כדי כך שמעלים את עצמנו לכלי לאור החכמה, לקבל על מנת להשפיע. שאנחנו מוכנים לגלות את הבורא כי בזה אנחנו עושים לו נחת רוח, זו כבר דרגה מאוד גבוהה.
תלמיד: כלומר, להתמקד עכשיו רק בזה שאנחנו צריכים להתחבר, לשם כך אתה אומר שצריך לגלות את הרצון, למה הכוונה לגלות את הרצון לחיבור?
שכל אחד ואחד רוצה למיין את עצמו, לכוון את עצמו, לסדר את עצמו כלפי הקבוצה שיהיה לנו רק רצון אחד, להשפיע נחת רוח לבורא. להתחבר כדי להשפיע לו נחת רוח, עוד לא בפועל, אנחנו עוד לא יכולים, לא יודעים מה זה, אבל לשם כך אנחנו מתחברים.
שאלה: מה מונע מאיתנו לראות את השנאה במלואה כדי שנוכל להתעלות, איך אנחנו עושים את זה?
גם עם מה שיש לנו עכשיו אנחנו לא יכולים להתחבר, זה דוחה אותנו זה מזה, מכל שכן אם היה מתגלה. לכן מגלים לנו מלמעלה מידת דחייה, שנאה, בצורה כזאת שאנחנו כן מסוגלים להתגבר על זה. ואם אנחנו לא מסוגלים להתגבר, אז אנחנו נשארים כך כמו שאנחנו ולא מתקדמים. אנחנו ברוגז אחד עם האחר, לא מרוצים, לא מדברים כל כך אחד עם האחר, ולא מבינים שאת כל היחסים האלה מגלים לנו מלמעלה, כדי להראות את האגו שלנו שלא נותן לנו להתחבר ולגלות את הרוחניות.
אני מקווה שאתן שומעות מה שאני אומר כי עדיין זה המצב ששורה ביניכן, גם בין הגברים וגם בין הנשים, נשים במיוחד.
שאלה: איזה סוג של פעולות שייכות לנבראים שפועלות על הכלי?
להשתדל להתחבר ולהתפלל שהחיבור הזה יתממש, כי בזה עושים נחת רוח לבורא. אני צריך לראות את הקבוצה ולתאר לעצמי שאם אני מתחבר איתם למרות שאני לא רוצה את זה, וזה לא דחוף לי ולא בוער לי וכן הלאה, אם אני מתחבר איתם, אני עושה נחת רוח לבורא. כמו שאימא מבקשת מהילדים שלא יצעקו זה על זה, שלא יריבו זה עם זה, אלא שיתחברו שיהיו ילדים טובים. אז תעשו בפועל פעולות חיבור, ואם לא, אתם לא מתקרבים לרוחניות, רק שתדעו שלא מתקרבים.
שאלה: בזמן המלחמה נכנסנו למצב שאף אחד לא יכול לתכנן קדימה, יש הבנה שאנחנו לא שולטים בחיים שלנו והכול תלוי בבורא, אבל זו הרגשה לא טובה, היא לוקחת את רוח החיים והכוחות לפעול. אם הכול תלוי בבורא, איך נוכל לתכנן את עבודתנו בחיים הרוחניים והגשמיים?
על ידי הבקשה שלנו אנחנו מחייבים את הבורא לשנות אותנו.
שאלה: איך בפועל מתקשרים לבורא דרך העשירייה?
מארגנים את העשירייה כך שהבורא מתגלה. העשירייה זה הכלי והבורא זה המילוי של הכלי. והכול תלוי בכלי, עד כמה שהכלי יותר ויותר מסודר בהשפעה הדדית, כך הוא מגלה את הבורא יותר ויותר גבוה.
שאלה: אתה יכול לתת דוגמה איך בפועל מתקשרים לבורא דרך העשירייה?
איך אני אראה לכם את זה? אתם לא מבינים מה זה נקרא להתקשר ביניכם יותר? כמו אימא שאוהבת את התינוק, זה מובן? תנסו להגיע לזה בקשר בין החברים.
שאלה: שמעתי שענית קודם שלהתנתק ואז להתחבר שוב, זה לא בעיה. מה אם הניתוק הוא למשך שעות?
יכול להיות שעות וימים ושנים.
שאלה: מה הכי עוזר להתגבר על דחייה מלבד סדר זמנים כדי לבנות את הבורא בינינו בעשירייה?
אני רואה שאלו אותן השאלות כל הזמן, אתן מחפשות תירוץ איך לא להתחבר? אז תעזבו את הכול. אבל אין ברירה, אנחנו צריכים לעשות מאמצים ובכל זאת להימשך לחיבור יותר ויותר מורכב, יותר ויותר צמוד, ואיש את רעהו יעזֹרו בכמה שאפשר יותר. תנו דוגמה ומזה תרגישו כמה אנחנו יותר ויותר מבינים מה שמקובלים כותבים. ושיתחילו להתגלות בינינו צורות קשר כאלו שנרגיש ביניהן את דרגות העביות, דרגות הזכות, צמצום, מסך, אור חוזר ותופעות רוחניות, הכול מתגלה במידת הקשר בינינו.
שאלה: אני שומע אותך אומר שאנחנו לא צריכים לשנות רצונות של חברים, רק שנהיה במטרה אחת, אבל אתה גם אומר להתפלל כדי שיהיה לנו חיסרון אחד. תוכל ליישב את הבלבול?
חיסרון אחד זה לא שהוא ממש אותו דבר בכל אחד, לא יכול להיות, כי לפי שורש הנשמה כל אחד נשאר שונה מאחרים, אלא אנחנו משתוקקים עד כמה שאנחנו יכולים לתאר את המטרה האחת, שזה הבורא, כוח ההשפעה, אז כל אחד ואחד מדמה את עצמו עד כמה הוא יהיה דומה לבורא ביחס לחברים שלו.
תלמיד: אני אמור לבקש מהבורא לשנות את הרצון של החברים או לא?
לא, כי "כל הפוסל במומו פוסל", מה שאני רואה בחברים עד כמה שהם אגואיסטים, זה האגו שלי כך רואה, ככה זה. זה כמו שאתם מסתכלים על התינוק של השכן ורואים בו כל מיני פגמים, מה שאין כן על התינוק שלכם אתם לא רואים את זה.
שאלה: מהי הנקודה שבלב שהופכת למקום משכן, מקום קדושה?
אנחנו צריכים לטפח אותה, להגדיל אותה עד שבה אנחנו נגלה את הבורא. הנקודה שבלב מתגלה במידה שאני נמשך לדבקות עם החברים.
(סוף השיעור)
-
"כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב." קהלת, א', י"ח.↩