שיעור בוקר 28.08.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם. עמ' 166. פתיחה לחכמת הקבלה

קריין: כתבי בעל הסולם עמוד 166, "פתיחה לחכמת הקבלה" אות כ'.

שאלה: אני רוצה לשאול לגבי לשחרר את העתיד, מה שדיברת בשיעור הקודם.

זה דבר מאוד חשוב וגדול והוא שייך לאמונה למעלה מהדעת. שאני לא דואג לעתיד, אני נמצא במצב שאני מסור לעליון ולא חשוב לי מה הוא יעשה איתי, העיקר שאהיה דבוק בו.

תאר לעצמך שאתה נמצא בתוך הרחם ובשבילך העיקר זה להיות קשור לרחם. למה? כי אתה מקבל ממנו כוח השפעה. לא שאתה גדל, הרצון לקבל שלך, אלא אתה מקבל ממנו כוח השפעה. ולכן בכל הידיים והרגליים, בכל מה שאתה יכול אתה נמצא עמו בקשר ולא רוצה יותר כלום רק לקבל כוח השפעה ועל ידי זה לגדול. אותו הרשימו שהיה לך עוד משבירת הכלי שהבורא ברא ויצב ושבר את האדם הראשון ומזה יש לך רשימו, אותו הרשימו שהיה מחיבור עם כולם, מילוי מהאור העליון, רק אותו רשימו אתה רוצה לגדל, וכל מה שיש לך חוץ מזה אתה רוצה לצמצם.

תלמיד: איך אתה שמשקיע את כל החיים שלך בלגדל קבוצה כזאת של תלמידים, בנים אהובים שלך, מסוגל באמת לשחרר גם את הדאגה לעתיד שלהם? איך זה יכול להיות?

דאגה לעתיד אני לא כל כך צריך לשחרר או לעשות משהו כי אני נמצא כמוכם, יחד אתכם בכוח עליון והוא מלווה אותנו ועושה את הכול. אבל דאגה לעתיד שתלויה בנו, זו ההתפתחות שלנו שאנחנו רוצים ללכת בדרך התורה ולא בדרך ייסורים. זאת אומרת להתקדם בעצמנו למצב המתוקן ולא שניסיונות החיים, הייסורים, ידחפו אותנו. זה מה שאנחנו צריכים לעשות. וגם את זה לעשות לא מטעם שאנחנו בורחים מייסורים אלא מטעם שאנחנו רוצים לעשות נחת רוח לבורא.

שאלה: מה שאני מנסה לברר זה איך באמת אפשר לעשות את ההפרדה הזאת כי רואים שאתה מאוד מאוד דואג גם לעתיד העולם וגם לעתיד הקבוצה.

אני רואה בזה את המסר שלנו, מה שאנחנו חייבים לעשות, לגלות לעולם את הבורא, הגישה אליו, ודרך החיבור בין כולם להביא כל העולם למצב "וכולם ידעו אותי למקטנם ועד גדלם", זו העבודה שלנו.

תלמיד: מצד אחד זה מתפתח גם בנו, יש דאגה מאוד גדולה לעתיד, להביא את העולם באמת בדרך הטוב.

בפרט שאנחנו גם חיים בתקופה כזאת.

תלמיד: כן. מצד שני העניין הזה של לשחרר לגמרי את מה שיהיה בעתיד, כי רק כך אפשר להיכנס באמת לרוחניות זה קשה נורא.

אני לא יודע איך נכון לקשור את שני הדברים האלה יחד, אבל כך זה יוצא, שזה שאנחנו הולכים באמונה למעלה מהדעת, בכוח השפעה, בכוח החיבור, ורואים בכוח החיבור את הבורא שיתגלה ויסדר לנו את כל הקשרים לנכון ויתגלה בנו, וזה בעצם כל העולם, זה פשוט חובה שיתרחש. אני אולי לא מספיק מבין את השאלה שלך, אבל תשאלו כולם, מי ששומע אותנו עכשיו, בבקשה אני מוכן להסביר.

אני חושב שהיום כל העולם מראה לנו עד כמה הוא בחוסר אונים. אנשים אומנם נמצאים בהרגשת ייאוש וחוסר מטרה ובשביל מה לחיות, בשביל מי לחיות ולהתקיים, אבל מה שעוצר אותם זה שהם מפחדים מהמוות, ואין להם ברירה אלא הם סוחבים את עצמם בחיים, זה מצד אחד. מצד שני הם נמצאים בייאוש גדול אבל בורחים מהייאוש לכל מיני טיולים, קניות, לכל דבר ודבר, רק לבלבל את עצמם בעצמם שלא לחשוב על משהו רציני. ולכן מייצרים כל דבר ודבר, שטויות, כדי לא לחשוב על מהות המצב. זאת תקופת מעבר שבה האנושות בכל זאת תגלה עד כמה היא לא יכולה יותר להיות בחלום הזה.

קריין: "פתיחה לחכמת הקבלה" בכתבי בעל הסולם, עמוד 166, טור ב' אות כ'.

"ומה שה' בחינות הקבלה שבבחי"ד נק' בשם הספירות כח"ב תו"מ, הוא, כי הבחי"ד מטרם הצמצום, דהיינו בעוד שהבחי"ד היתה הכלי קבלה על הע"ס הכלולות באור העליון בסוד הוא אחד ושמו אחד, כי כל העולמות נכללים שם כמ"ש בתע"ס חלק א'. נבחן שם הלבשתה להע"ס ע"פ אותן ה' הבחינות הנ"ל, שכל בחינה מה' הבחינות שבה הלבישה הבחינה שכנגדה בהע"ס שבאור העליון, כי בחינת השורש שבבחינה ד' הלבישה לאור הכתר שבע"ס, ובחי"א שבבחי"ד הלבישה לאור החכמה שבעשר ספי', ובחי"ב שבה הלבישה לאור הבינה, ובחי"ג שבה הלבישה לאור הת"ת, ובחינתה עצמה הלבישה לאור המלכות. ולפיכך גם עתה אחר הצמצום א', אחר שהבחי"ד נפסלה מלהיות עוד כלי קבלה, נק' ג"כ ה' בחינות העביות שבה על שם ה' הספירות כח"ב תו"מ."

זאת אומרת היה לנו את האור העליון שהוא ברא את ד' בחינות דאור ישר ומילא אותן, ברא אותן על ידי הכוח שלו דלהשפיע, עד שהגיע לבחינה ד', ובחינה ד' גילתה את עצמה כרצון לקבל ושהיא הפוכה מהאור. מתוך הרגשת ההפכיות בבחינה ד', שהיא מרגישה שהאור הוא משפיע והיא המקבלת והיא בחינה ד', כי ההפכיות בין הרצון והאור היתה מלכתחילה עוד בבחינות שורש א' ב' וג', אבל כשהאור מגיע לבחינה ד' אז מורגש בבחינה ד', ברצון לקבל, שהתפתח עד הבחינה שלו, בחינה הד', מורגש שהוא הפוך מהאור העליון, שהוא כולו לקבל והאור העליון הוא כולו משפיע. ולכן בחינה ד', הרצון לקבל שבה, לא יכול לסבול את המצב הזה, שפלות, נבזות, ניתוק מהאור העליון, שהוא יכול לקבל אותו אבל בטוח שבזה הוא עצמו נמצא במצב הפוך מהנותן, ואת זה הוא לא יכול לסבול, לכן עושה צמצום.

וכל הבחינות האלו, אנחנו אומרים "שורש א' ב' ג' ד'", גם אחר כך אנחנו משתמשים באותם השמות. וכל בחינה ובחינה מגלה את האור בצורה מסוימת, מיוחדת, גם לפני צמצום ומסך ואור חוזר שיהיה אחר כך, כי הכול אנחנו מדברים מטעם הרצון, מטעם הכלי, ולכן כל מה שקורה לנו בכלי בבחינות שורש א', ב', ג', ד', אנחנו מדברים מטעם שהרצון כך מרגיש וכך פועל, כך מגיב לכלי ולאור שממלא אותו.

שאלה: בחלק הראשון של השיעור אמרת שכשאנחנו מתגברים על עביות שורש שלנו, אנחנו מגיעים למדרגה הבאה. דיברת שם על איך זה בכלל קורה בעבודה שלנו. אתה יכול לחזור על זה?

אני לא יודע בדיוק מה זה נקרא שאנחנו מתגברים על עביות דשורש. מה אני אמרתי אז, אני לא זוכר, לא זוכר בקשר למה זה היה.

תלמיד: אתה סיפרת איך בעבודה שלנו, אם הבנתי אותך נכון, כשאנחנו בדחייה בינינו אנחנו מתגברים על מצבים, ולזה קראת, כפי שאני שמעתי, עביות שורש, שמתגברים עליה ואז מגיעים למדרגה הבאה, כלומר בעבודה מלמטה למעלה.

זאת אומרת, ככל שאנחנו יכולים לקבוע בינינו קשרים, חיבור, למרות שיש בינינו דחייה טבעית זה מזה, אז אנחנו בזה מקבלים גילוי עביות עוד יותר גדול, ואנחנו עוד יותר נדחים זה מזה וגם עובדים על זה כדי להתחבר זה עם זה.

זה לא פשוט. תלמידי רבי שמעון שרצו להרוג זה את זה, למה רצו להרוג? כי הם לומדים ומבינים שחייבים להיות בחיבור ביניהם, אבל מתגלה ביניהם כזאת עביות, כזאת שנאה, כזאת דחייה, שזה הקליפות שמתגלות כבר מתוך הכלי השבור דאדם הראשון, שהם ממש מוכנים להרוג זה את זה. תראו באיזה דרגה רוחנית גדולה הם היו.

וככה זה כל פעם, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". כמה שאדם מתנגד לחיבור בקבוצה, אם הוא נמצא כבר בכל התהליך אבל יש לו התנגדות גדולה, זה מראה על הרצון לקבל הגדול שלו, זאת אומרת, שיש לו יכולת פוטנציאלית, אפשרית, להגיע לדרגות יותר גבוהות. מה שאנחנו אומרים נשמה יותר גבוהה.

שאלה: צמצום א' נעשה על מצב המקבל וגם על התענוג, גם על זה וגם על זה?

צמצום א' זו הפעולה הראשונה של הנברא שחייב לצמצם את עצמו כדי להיות למעלה מהרצון שלו, ואז לקבוע מה הוא עושה. להיות חופשי, להתקשר לבינה, להיות חופשי בארצנו, זה רק על ידי צמצום.

שאלה: למה בחינה ד' כשהיא גילתה שהיא הפוכה מהבורא, לא אמרה, זה לתיקון, אלא אני הפוכה אז נפרדות דרכנו?

בחינה ד' מרגישה בד' בחינות דאור ישר, בדרגה של אין סוף, שהיא כולה נפעלת, בנויה, מורכבת על ידי הבורא בלבד, ש"אין עוד מלבדו", ושהוא מביא את ההתפתחות שלה למצב שהיא מרגישה שהיא לא מסוגלת להחזיק את אור אין סוף שממלא אותה. כמה שהיא מקבלת, מקבלת משורש שבד', א' שבד', ג' שבד', ד' שבד', היא מרגישה שהיא יותר ויותר מתנתקת ממנו, מהבורא. אומנם היא מקבלת, כי היא מקבלת מילוי, אבל מתנתקת מנותן המילוי. ולכן היא מחליטה שהיא לא מסוגלת כך להמשיך.

תלמיד: היא עשתה את זה כי זה היה רצונו או כי זה היה רצונה?

מתוך עצמה. היא עוד לא עושה את הפעולות שלה עם צמצום, מסך ואור חוזר, כמו שאנחנו לומדים אחר כך. בינתיים עכשיו, היא מחליטה לפי מה שהיא מקבלת בתוך הרצון לקבל שלה.

שאלה: איך אפשר לארגן את העביות כדי שזה לא יהפוך להיות כל כך סמיך ושלא יהפוך להיות קליפה?

תגיד תודה שנותנים לך עביות כל כך גדולה, ושאתה על ידה יכול לעלות יותר ויותר. דווקא עביות זה כל הרכוש שלנו שאנחנו על ידו יכולים לרצות מילוי, להתגבר על העביות עצמה, להיות למעלה ממנה. במידה שיש לי עביות, אני יכול לבנות מסך ואור חוזר ולהכיר את הבורא. על ידי העביות אני בונה את דמות הבורא, כי בלי העביות שלי, הבורא לא יכול להתגלות, הוא לא נמצא, אלא "אתם עשיתם אותי". מכל דרגות העביות שיש בי אני בונה את הבורא שלפניי, מתאר אותו, מאיפה? מהרצון שלי. ואז כשאני מתאר אותו כך שעומד לפניי, ואיך שהוא עוסק עם העביות שלי ואיך שאני עוסק עימו, מתוך זה מתחיל להיות הקשר בינינו וגילוי הבורא בנברא. לכן העביות שלנו היא כל הכלי שלנו ו"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".

שאלה: להגיע למצב של כח"ב תו"מ, דרך העליות והירידות אנחנו רוכשים טעם, האם אפשר לקרוא לתהליך הזה תפילת רבים?

לא, זה לא תהליך של תפילת רבים, זה פשוט מה שנותנים לנו מלמעלה, ואנחנו על זה צריכים להרכיב את התגובה המשותפת שלנו, שזה נקרא תפילת רבים.

שאלה: לצאת כעשירייה למדרגה הראשונה הזו אנחנו מוכרחים שתהיה לנו עביות, מוכרחים שתהיה לנו איזו הכבדה, כדי שיהיו לנו איזשהם ניגודים שעל פניהם אפשר לעמוד ולהתחבר בעשירייה. ואילו אצלנו יש איזו השלמה מלאה ועזרה הדדית. מה אנחנו לא עושים מספיק בהשתוקקות שלנו להתחבר שבגללו אנחנו לא מקבלים את העביות?

תתחילו להתקשר ביניכם בעשיריות עד שתתחילו לגלות עד כמה אתם לא מסוגלים, עד כמה יש חיכוכים וכל מיני בעיות, דווקא בהתקשרות בין כולם בעשירייה, בצורה רצינית, מה לעשות, בצורה אידיאולוגית, ותתחילו לברר את זה. כי בחיבור ביניכם בעשירייה, שם צריך להתגלות הבורא. ואם יש ביניכם סכסוכים אז צריכים להביא אותם לאיזשהו שטח משותף. מתוך זה שיש הבדלים בין כל הסתכלות של כל חבר וחבר, ובכל זאת כמה שתעשו רשת קשר למעלה מכל הבדלים, "על כל פשעים תכסה אהבה", אז אתם תבנו בזה תשתית לגילוי הבורא.

תלמיד: זו הבעיה, אין חיכוכים, אין כאלה רגעים או תהליכים או דברים שאי אפשר לעמוד מעליהם, אלא כאילו אם יש משהו, זה משהו מאוד רגעי, קטן.

אתם בכלל לא מתחילים להתקשר נכון זה עם זה, אתם נשארים זה עם זה ככה בריחוק. אתם צריכים יותר ויותר להשתדל להתקשר בצורה צמודה, פנימית, לברר את הדברים כמה שיותר, מה בלב של כל אחד ואחד. ואז בחיבור הלבבות, דווקא לבבות, והם כולם שונים, אם אתם לא מגלים שוני אז יש בעיה, לא תגלו את הבורא, לא תגלו.

שאלה: למה המבנה של בחינה ד' לא משתנה אחרי הצמצום?

צמצומים זה לא שייך, שום דבר לא שייך למבנה. מבנה בא בד' בחינת דאור ישר ונשאר בצורה קבועה. אנחנו רק יכולים לשנות את המסך על כל הבחינות, אבל לא את המבנה של כל הבחינות. זאת אומרת, עם הרצון לקבל שאני עובד בבחינה ד', בהתאם לזה אני עובד גם עם כל הבחינות שלפני בחינה ד'.

תלמיד: אז הצמצום הוא שונה כנגד כל בחינה?

ודאי. גם בכל אחד מאיתנו בעולם שלנו. אם אני רוצה לצמצם את עצמי, אז כלפי כל דבר שאני רוצה למלא את עצמי, לצמצם את הקבלה זה ודאי שצמצום אחר.

שאלה: מלמדים אותנו לראות את הטוב שבחברים ושאהבה מכסה על כל הפשעים. איך אנחנו יכולים להגיע לנקודה שבה אנחנו שונאים אחד את השני כתוצאה מזה?

אנחנו לא צריכים להגיע לזה, חס ושלום, לא רוצים להגיע, אנחנו רוצים להגיע לחיבור. אבל אם אתה תתחיל לנוע לקראת החיבור עם החברים, אתה תגלה בדרך שאתה לא יכול לעשות את זה. ואם תמשיך למרות שאתה לא יכול, אל תעצור בדרך בצורה כזאת ג'נטלמנית, אלא אם תמשיך עוד יותר, אתה תגיע לראות עד כמה אתה לא מרוצה מהם. ואם עוד תמשיך מזה, אתה תגיע למצב שאתה שונא אותם. גם בזה, בחזרה מריחוק לחיבור, יש לנו ארבע דרגות. לא ניכנס עכשיו ונבלבל את עצמנו בזה. אבל אנחנו חייבים להגיע מאדישות, בנטייה לאהבה, להגיע לגילוי השנאה, למצב האמיתי שבינינו, שכולנו נמצאים ברצון לקבל שלנו ולא אכפת לנו שום דבר חוץ מזה.

תלמיד: אני מרגיש שאני לא יודע איך לעשות את זה.

תדברו על זה ביניכם בצורה גלויה כמה שאפשר ולא ג'נטלמנית, ואז תראו איפה אתם נמצאים, שאתם עוד לא התחלתם לנגוע זה בזה, כל שכן להתחבר. חיבור הוא צריך להיות עד כדי כך שנכנסים זה לתוך זה, ממש בצורה [ששלובים זה בזה] .

שאלה: השנאה הזאת שאתה מדבר עליה, היא תהפוך מתישהו לאהבה או שתמיד תהיה איזו שנאה כזו כואבת.

השנאה בסופו של דבר חייבת להתהפך לאהבה, גם דרך אותם השלבים. בכל מצב ומצב שאנחנו רוצים לשנות אותו, לתקן אותו, יש בו ארבעה שלבים, בכל דבר מה שלא נעשה.

שאלה: בסוף בחינה ג' הכלי מרגיש שהוא יכול לתת תענוג לבורא רק אם הוא מקבל את כל האור.

הוא עוד לא מרגיש, בסוף בחינה ג' שהוא רוצה לתת תענוג לבורא, זה לגמרי לא נכון. אנחנו מדברים על ד' בחינות דאור ישר, שהאור מלמעלה עושה את הכול ועושה את השינויים שיהיו ברצון לקבל, אבל הרצון לקבל לא מתעורר בחזרה לבורא. לכן בחינה ד' הולכת ומקבלת לתוכה בצורה ישירה בכל כוח הרצון לקבל שמתגלה בה והיא נהנית מהמילוי שבה. ומתגלה בה כל האור אינסוף בצורה אינסופית ממש, בבחינה ד', וממלא אותה עד הסוף. ורק בסוף של בחינה ד' היא מתחילה להרגיש עד כמה היא הפוכה מהבורא.

קודם היא לא הרגישה בכלל את ההבחנה הזאת. אלא מפני שיש לה ג' בחינות קודמות שזאת השפעת הבורא, מבחינה ד', שם היא מרגישה את הרצון לקבל שלה, את התענוג שהיא מקבלת ושהיא נהנית מהתענוג בצורה אישית, אגואיסטית ממש, ולא רוצה שום דבר חוץ מזה. ואז ההפרש בין ג' בחינות שבבחינה ד' והבחינה ד' עצמה, זה מה שהביא אותה למצב שהיא לא מסוגלת לסבול את הפער בין יחס הבורא, שזה בחינת שורש א' ב' ג' שבבחינה ד', לבין ד' שב ד'. ואז היא עושה צמצום על קבלת האור בהכרח.

ומכאן והלאה כבר מתחיל להתפתח תהליך שהנברא מוביל אותו ולא הבורא. הנברא עושה צמצום, אחרי הצמצום כבר הנברא קובע באיזו צורה הוא יקבל, כמה יקבל וכן הלאה.

שאלה: יש לנו זיכרון מהעבר שלנו, מאירועים שונים, ממילויים שונים שקיבלנו ואני לא מצליח לשחרר אותם על מנת לעבור קדימה. איך משחררים את טעמי העבר?

כמו שכתוב "ויהיו בעיניך כחדשים", אני צריך למחוק את כל מה שהיה לי אתמול ולהתחיל יום חדש, כל יום. אחרת זה נקרא שאני אוכל ממה שהיה אתמול, זה לא טוב. אני לא יודע מה היה אתמול, יש לי היום כלי חדש, עולם חדש ואני הולך ממש להתפעל ממנו ולקבוע הכול מחדש. שוכח לגמרי את הכול, מוחק. זה לא טוב להיות שקוע בעבר.

תלמיד: בחינה ד', אחרי שהיא קיבלה עד הסוף, היא עשתה צמצום ויש מסך. עכשיו צריכים לקבל ולהחזיר לבורא את התענוג. איך מקבלים ומחזירים לבורא בו זמנית?

בכוונה. בכוונה להשפיע לבורא מתחילים לקבל תענוג חדש, אחרי צמצום א', זה כל העניין. בחינה ד' ובכלל הכלי לא מסוגל שום דבר לעשות חוץ מלקבל, זה רצון לקבל בלבד. רק על ידי הכוונה שלנו שאנחנו רוצים להרכיב על עצמנו, רק על ידי הכוונה אנחנו משנים את טיב הפעולה, מהות הפעולה שלנו, בשביל מה אני מקבל. אבל אני מסוגל לעשות רק דבר אחד, לקבל או לא לקבל ואז אני קובע בשביל מה אני מקבל או בשביל מה אני לא מקבל. זה מה שניתן לי לעשות, זה הכול.

אבל מצד שני, אם אני לא לוקח את זה בידיים שלי, שאני לא רוצה לקבל ואחר כך אני חושב על ידי מי ומה ואיך ולשם מי אני מקבל, אז אני נמצא כאורח שיושב מול בעל הבית. ורק על ידי זה שאני מקבל יותר, מקבל פחות כל פעם ופעם, אני משחק עם בעל הבית ונכנס עימו ממש בהשתוות הצורה, רק על ידי הפעולה שלי לקבל או לא, בכוונה להשפיע לבעל הבית. לכן כל הפעולה שלנו הראשונה ברוחניות זה צמצום. אחר כך למעלה מהצמצום שאני עושה, יוצא שאני עוסק עם הקבלה על מנת להשפיע.

שאלה: האם את העביות שלנו אנחנו חייבים לגלות גם בפנימיות וגם חיצוניות?

לא. אנחנו לא צריכים לגלות את זה בשום חיצוניות אלא אנחנו צריכים לגלות בחיצוניות את ההשפעה שלנו, זה לא נקרא עביות. כמה שאנחנו יכולים להשפיע לאחרים. ההשפעה נעשית על ידי שימוש בעביות שלנו בעל מנת להשפיע. ככל שאני מתעלה מעל העביות שלי בעל מנת להשפיע לאחרים, בזה אני מראה את העבודה שלי הרוחנית.

שאלה: בחינה ד' הצטמצמה בהכרח בגלל הבושה. אצלנו, אצל תלמיד קבלה, איך אפשר להצטמצם, בעזרת מה?

אין לך מה לצמצם. איך?

תלמיד: רצון לקבל לעצמי.

אם אתה עובד בקבוצה, אז אתה צריך לבדוק מה אתה מקבל, ממי אתה מקבל, בשביל מה אתה מקבל, מה יהיה לך מזה שאתה תצמצם את עצמך, כאן כל החשבונות.

תלמיד: אדם שלא יכול אפילו להיות בדיאטה, איך הוא יכול להחזיק צמצום, דבר כל כך קשה?

זה באמת קשה, זה תלוי בחשיבות המטרה. אבל באמת אדם שרוצה לעשות פעולה רוחנית, צריך להיות מסוגל לעשות כל פעולת צמצום גשמית ורוחנית מה שמזדמן לו, כדי שאחרי הצמצום להתחיל בפעולות השפעה.

תלמיד: איזה כוח מחזיק אותי בצמצום ולא נותן לי להתפרץ בחזרה לאגו?

קודם כל הקבוצה ושנית זאת המטרה. חשיבות המטרה, שכל פעם אנחנו צריכים להעלות אותה יותר ויותר למעלה, אבל זה תלוי שוב בקבוצה. אדם לא מסוגל. כי אנחנו נמצאים בכלי שכולו עשירייה, שלם, אם אנחנו רוצים לקיים מטרה שהיא למעלה ברוחניות, אז אני צריך את הכלי הזה, ואם אני נופל מתוך הכלי, אז מי יחזיק אותי? לכן כל אחד "איש את רעהו יעזורו" אנחנו צריכים להתחבר ולהחזיק כל אחד ואחד ולרומם את המטרה כל פעם בעיני החברים, זה נקרא "ערבות".

שאלה: האם ביטול, הכנעה וצמצום הם אותה פעולה או שזה דברים שונים?

לא, זו לא אותה פעולה. יש הבדלים גדולים ביניהם, לאט לאט אנחנו נגלה אותם ונבאר אותם.

שאלה: בכל זאת מצב השפלות, שלמדנו בחלק הראשון, האם זה עוזר להגיע לצמצום, הבורא עוזר לנו בזה, איך עושים את זה?

בלי שפלות אנחנו לא יכולים להגיע לצמצום. כי רק בכמה שאני מעריך את השפלות שלי, אני מבין שמה שעלי לעשות זה רק לצמצם את הרצונות שלי ואז לקבל למעלה מהם עוד כוחות השפעה. אבל לפחות הפעולה הראשונה שלי זה להפסיק להשתמש ברצון לקבל שלי. לא מדובר על רצונות הכרחיים לקיום הגשמי שלנו, כי אנחנו נמצאים כחיות. בדרגת דומם, צומח וחי זה נקרא "לא יגונה ולא ישובח", אני צריך לקבל מה שאני חייב לקבל לקיומי. אלא מדובר במה ששייך להשפעה, לדרגת האדם שבי. כל הדברים ששייכים לבניית האדם שבי, אני חייב לצמצם, למיין ולפתח.

תלמיד: אז בעצם שפלות זו נקודת אפס, או שעוד לא?

כן. בכל מקום. אנחנו נתקל בזה יותר ויותר.

נעבור ל"דור אחרון".

כאן מתחיל להיות כבר מסך ושימוש אחר בעביות ממה שדברנו עכשיו. עכשיו אנחנו דברנו על עביות שמתגלה מביאה אותנו לצמצום. וכאן אנחנו צריכים לדבר עד כמה העביות שמתגלה מביאה אותנו לפעולת השפעה, לרוחניות והתרחבות של בחינה ד'.

(סוף השיעור)