שיעור בוקר 03.12.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 652

מאמר רל"ב "השלמת היגיעה"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 652, חלק מאמרי "שמעתי", מאמר רל"ב "השלמת היגיעה".

קודם כל אנחנו רוצים לשלוח דרישת שלום וברכת הדרך חמה לחברים שלנו, אבות ובנים שנמצאים במדבר, באוהל, ועושים שם שיעור ביניהם וכל מיני צורות של אסיפות וחיבורים. אני מאוד שמח לראות אותם שם ונקווה שחם וטוב להם.

אנחנו איתכם.

ניגש למאמרי "שמעתי" שאותם נלמד היום.

רלב. השלמת היגיעה

שמעתי

כתוב, ""יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין"." זאת אומרת, אם נתת יגיעה ולא מצאת, זה לא יכול להיות, אל תאמין שנתת יגיעה. כי אל תאמין שלא מצאת, זה תלוי מה חיפשת. "וצריך להבין, מהו הפירוש "מצאתי"." "יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין", אז מה פירוש מצאתי? "מה צריכים למצא? אלא "מצאתי" הוא ענין מציאת חן בעיני השם ית'." שאני מגיע למצב שאני טוב בעיני הבורא. זה יכול להיות רק לפי השתוות הצורה, כמו שהוא בנתינה ובהשפעה, בחיבור ובאהבה, כך גם אני. ולכן השאלה היא, אם יגעתי, יכול להיות שבכל זאת לא מצאתי?

כתוב אחרת, ""מצאתי ולא יגעתי, אל תאמין"." זאת אומרת, אם מצאתי חן בעיני הבורא, הגעתי לגילוי הבורא, אבל אני לא מרגיש שאני יגעתי, שנתתי יגיעה מספקת ושבאמת טרחתי הרבה, אלא זה נעשה אולי מעצמו, אז גם כן אל תאמין. לא יכול להיות דבר כזה. "צריך לשאול: הלא הוא", האדם, "אינו משקר, הלא אינו מדבר מאדם כלפי עצמו בבחינת פרט, אלא שהוא הדין גבי הכלל. ואם הוא רואה, שמצא חן בעיניו ית', ומה "אל תאמין"?" כי יש לו הוכחות, הוא מרגיש אותן, התוצאות מתקיימות בו.

"והענין הוא, כי יש לפעמים, שאדם זכה למציאת חן" בעיני ה' "על דרך התפילה, כי זהו כח סגולת התפילה, שיש בכחו לפעול כמו היגיעה." זאת אומרת, במקום לתת יגיעה בלשפר את עצמו הוא מתפלל, ומתוך זה הוא משפר את עצמו, מגיע לאותה התוצאה אבל כביכול על ידי אמצעי אחר. "(כמו שאנחנו רואים בגשמיות, יש מי שמפרנס ע"י יגיעתו, ויש מי שמפרנס עצמו ע"י תפילתו. שעל ידי זה שהוא מבקש פרנסה, נותנים לו לפרנס את עצמו).

מה שאין כן ברוחניות, הגם שהוא זוכה למציאת חן, מכל מקום אח"כ הוא צריך לשלם כל המחיר." זאת אומרת יש דבר כזה שהוא מקבל משהו מהבורא, למרות שלא טרח עבור זה, לא נתן עבור זה את כל היגיעה, אבל אחר כך יצטרך להחזיר, להשלים. "זאת אומרת את שיעור היגיעה, מה שכל אחד נותן." הוא חייב לתת בסופו של דבר. "ואם לא," יאבד לו הכול, "יאבד לו הכלי. לכן אמר "מצאתי ולא יגעתי, אל תאמין"." אין דבר כזה, בסופו של דבר הכול בא לפי היגיעה. יגיעה בכל מיני צורות, יגיעה לפני זה, יגיעה אחרי זה, אבל בסופו של דבר חייבת להיות יגיעה שזה הכלי, שמותאמת בדיוק למציאה, שזה האור. "שהכל נאבד ממנו," אם הוא לא נותן מספיק יגיעה אז הכול נאבד ממנו, "אלא צריך אח"כ לשלם כל יגיעתו." להשלים יגיעתו.

יש כאן כמה אפשרויות. לתת יגיעה לפני זה, או בזמן, או אחרי מציאת חן. יכול להיות שמקבל מהבורא איזו מקדמה, כמו איזה דבר שלא עשה ולא טרח עבורו, אבל בכל זאת נותנים לו ואחר כך יצטרך להחזיר. כי אי אפשר אחרת, זה לא יהיה על מנת להשפיע.

קריין: שמעתי רל"ב, "השלמת היגיעה".

רלב. השלמת היגיעה

שמעתי

""יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין". וצריך להבין, מהו הפירוש "מצאתי". מה צריכים למצא? אלא "מצאתי" הוא ענין מציאת חן בעיני השם ית'.

"מצאתי ולא יגעתי, אל תאמין". צריך לשאול: הלא הוא אינו משקר, הלא אינו מדבר מאדם כלפי עצמו בבחינת פרט, אלא שהוא הדין גבי הכלל. ואם הוא רואה, שמצא חן בעיניו ית', ומה "אל תאמין"?

והענין הוא, כי יש לפעמים, שאדם זכה למציאת חן על דרך התפילה, כי זהו כח סגולת התפילה, שיש בכחו לפעול כמו היגיעה. (כמו שאנחנו רואים בגשמיות, יש מי שמפרנס ע"י יגיעתו, ויש מי שמפרנס עצמו ע"י תפילתו. שעל ידי זה שהוא מבקש פרנסה, נותנים לו לפרנס את עצמו).

מה שאין כן ברוחניות, הגם שהוא זוכה למציאת חן, מכל מקום אח"כ הוא צריך לשלם כל המחיר. זאת אומרת את שיעור היגיעה, מה שכל אחד נותן. ואם לא, יאבד לו הכלי. לכן אמר "מצאתי ולא יגעתי, אל תאמין". שהכל נאבד ממנו, אלא צריך אח"כ לשלם כל יגיעתו."

שאלה: אנחנו לומדים שהתפילה היא עבודה של הלב, ומכאן נשמע כביכול שהתפילה בכלל לא נחשבת ליגיעה אלא אחר כך עוד צריך לשלם עבורה ביגיעה. אם כך התפילה היא יגיעה או לא?

ודאי שתפילה זאת גם יגיעה, אבל זה לא אותו סוג יגיעה שאולי אדם צריך לתת. אנחנו צריכים לתת יגיעה בלהתחבר לאחרים, בלהתמודד עם עצמנו, בלעלות למעלה מהאגו שלנו, ולתת תנאים שבהם אנחנו מביאים כלי לבורא.

האמת היא שהתפילה היא דבר מאוד מאוד מועיל, והייתי אומר שהכי מועיל מכל מה שיש, אבל הוא לא ישר. אני פונה לבורא ומבקש מהבורא והבורא עושה לי שינויים, ואז אני מגיע למצב שאני מוכן לקבל על מנת להשפיע. ולכן אומנם זו הדרך ודרך נכונה, אבל יש עוד דרכים. קודם כל אנחנו צריכים להשתדל לתת כמות יגיעה מספקת בחיבור בינינו, בכמות ובאיכות, בלי זה לא יהיה לנו כלי. והאמת היא שהיגיעה היא לא בזה שאנחנו מתחברים, היגיעה היא בזה שאנחנו משתדלים להתחבר.

הבורא לא דורש מאיתנו שיהיה לנו כלי שלם, מוכן, מתוקן. זה גם לא יכול להיות, אבל לא את זה דורשים, דורשים מאיתנו יגיעה. אנחנו צריכים להבין שבחיים שלנו אנחנו רוצים לראות תוצאה. בחיים הרוחניים אנחנו לא צריכים להגיע לתוצאה, תוצאה היא רק סימן שנתתי כמות יגיעה, איכות יגיעה מספקת. הבורא סופר את היגיעה, כמה טרחתי, כמה ביררתי, כמה ניסיתי כל פעם להגיע לחיבור, ניסיתי להגיע לאותן התכונות שאני אהיה דומה לו, וזה מה שאנחנו צריכים להבין.

לכן יש הבדל. יש מי שמוצא את התוצאה הרצויה על ידי יגיעה, זאת אומרת טורח, ויש מי שמוצא תוצאה רצויה על ידי התפילה. שהאדם לא טרח בדרך הרגילה כמו כולם, אלא התפלל וקיבל. אם היינו יודעים איך לבקש היינו עוקפים את כל הדברים והיינו מבקשים ומקבלים. העניין הוא רק לדעת איך.

ואנחנו לא יודעים מפני שהרצון לקבל, האגו שלנו סותם אותנו, לכן מקבלים את הדברים האלה לאט לאט, על ידי הרבה הרבה שנים של חיפושים, של יגיעה גדולה, עד שמגיעים למצב שסוף סוף משתנים בתפיסתנו ומבינים במה צריכה להיות היגיעה. ולכל אחד היגיעה היא מיוחדת בכמות ובאיכות ובטיב, כל אחד שונה מהשני. כמו שבגוף האדם אין תא אחד דומה לתא אחר, כך גם אנחנו בגוף דאדם הראשון.

שאלה: כתוב שביחס ליגיעה שאדם נותן, אם הוא לא נותן יגיעה בעבודה, הוא מאבד את הכלי. למה זה?

אנחנו כל הזמן צריכים להיות בשינויי מצבים. אין רגע דומה לרגע הקודם, כל שנייה ושנייה, כל רגע ורגע שאנחנו עוברים בקיום שלנו, חייב להיות גילוי של תנאים חדשים. ושהגילוי שלנו יהיה על פני התנאים החדשים. לכן אדם צריך לראות שככל שהוא משתמש נכון בכל שנייה, בכל דקה שיש לו, בזה הוא יכול לראות את היגיעה שלו. וכמה הוא מחפש את ההזדמנות לתת יגיעה בכל שנייה ושנייה.

שאלה: מה ההבדל בין מצב שזכיתי מיגיעה, או זכיתי מתפילה?

הסיכום צריך להיות אותו הדבר, ולא חשוב על ידי מה זכית. זה תלוי בתנאים ההתחלתיים של האדם, כמו שהוא כותב, שיש כאלה שמצליחים בחיים שלהם על ידי יגיעה, ויש כאלה שעל ידי תפילה. הייתי אומר שאין דבר כזה, רק זה או רק זה, אלא על ידי שילוב של אחוזים מזה, ומזה, אם אפשר להגיד כך.

לכן אנחנו צריכים גם את זה, וגם את זה, אנחנו צריכים לקחת בחשבון שאנחנו פועלים בקבוצה, ולכן יוצא שבכל רגע ורגע המצבים שלנו בקבוצה משלימים זה את זה. אפילו שאנחנו לא מבינים, ולא מכוונים את הדברים האלה, אבל ככה זה קורה. לכן עלינו להשתדל להוסיף יום יום, עוד ועוד להיכנס להבחנות החדשות שלתוכן מאמרי "שמעתי" מובילים אותנו, וכך להתקדם.

שאלה: למה מתכוון בעל הסולם כשהוא מדבר על אותו שכר שאנחנו מקבלים על ידי התפילה. אנחנו יודעים על רב"ש כמה קשה הוא עבד, ושהוא אפילו חווה רעב. איך להבין את זה, הוא הרי ידע בדיוק איך להתפלל, איך מסבירים את זה?

אני לא יכול להסביר לכם את זה. אני לא יכול. אבל באמת היו זמנים שאפילו לילדים לא היה לו מה לתת בבוקר, לא פרוסת לחם, לא ירק או משהו, אפילו לא סתם חתיכת מלפפון, שום דבר. זאת אומרת, בבית לא היה כלום, זה מה שהוא סיפר. עד כדי כך כלום, אפילו לא בצל, שום דבר, וכך הילדים הלכו לבית ספר, כך הם חיו, היו כאלו זמנים.

למה? אנחנו לא יכולים להבין את זה, הם חיו בתקופה אחרת לגמרי. אבל הם היו צריכים את זה לתיקון, גם הגדולים, גם הקטנים, ובכלל כל העולם. היום זה שוב מגיע, מגיע עוד גל של רעב ותקופות קשות לעולם. אנחנו נמצאים בתחילתה של תקופה קשה, ולא רק במזרח התיכון, באירופה, או באמריקה, זה יקרה בכל העולם. כי אנחנו לא שומעים מה הטבע דורש מאיתנו, אנחנו לא מתקרבים זה לזה, לא רוצים לנצח יחד את הטבע שלנו על ידי עזרה הדדית, אז אנחנו נקבל לימוד קשה. זה מה שעומד לפנינו. אנחנו כבר רואים את הסימנים, את תחילת הסימנים האלה בכל מיני מקומות בעולם.

שאלה: כתוב שכוח התפילה יכול לפעול כמו יגיעה. אז איך אפשר להגיע לתפילה הנכונה ללא יגיעה? האם יש אפשרות להגיע לתפילה נכונה ללא יגיעה?

לא. גם עבור התפילה אנחנו צריכים לתת יגיעה, וגם כדי לתת יגיעה נכונה, אנחנו צריכים יגיעה. גם בתפילה עצמה, יש תפילה לפני תפילה, כל מיני חלקים מיוחדים כאלה. כל העבודה שלנו דורשת הכנה. אנחנו לומדים את זה מהמעשה, בצורה פרקטית.

שאלה: איך ובמה לחבר את הכוח שלי, את ההשתוקקות שלי עם רצון הבורא?

זה מה שאנחנו לומדים כל הזמן. איך לקבץ, לכוון את המאמצים שלי בצורה נכונה לפי רצון הבורא, על זה כותבים המקובלים, הם כבר השיגו את הדברים האלה, הם הרגישו מה עוזר, ומה לא עוזר. חכמת הקבלה זו חכמה פרקטית, הכי פרקטית שיכולה להיות. כי בלי שאנחנו מנסים על עצמנו עד הפרט האחרון את מה שיש בה, לא נדע ולא נבין איך היא עובדת. יוצא שאין לנו ברירה, אנחנו פשוט חייבים לבצע את מה שהם אומרים, בלי לסובב, בלי לשנות את הדברים, ורק אז נצליח.

אנחנו מרגישים שאנו מצליחים בדרך, בכל זאת מי שמבין שהוא צריך להתמודד עם האגו שלו, עם הרצון הפנימי שלו, עם הטבע שלו. ושיש כאן עבודה לא נעימה, יומיומית, ולעשות אותה בצורה קלה ויפה אפשר רק על ידי חיבור, אז הוא משתדל ועושה.

יש כאלה שכל הזמן מגלים את עצמם ששוב הם לא רוצים, שקועים באגו, ולא מסכימים למה שקורה. יש להם תרעומת על הבורא, על הבריאה שלו, הם נמצאים במצב של "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". ככה זה, אין מה לעשות. רק הגיבורים שמשתדלים למצוא כוחות להתמיד, בכל זאת פורצים להיכל המלך ומגלים אותו.¹

שאלה: אמרת קודם שמצפות לאנושות צרות גדולות. למה האנושות בצורה מודעת הולכת לטבח הזה? קודם הם לא שמעו אותנו, עכשיו הם שומעים ולמרות זאת אומרים, לא, אנחנו לא נשתנה. למה זה כך, ובמה כאן התפילה שלנו?

למה האנושות לא רוצה לשנות את עצמה? תשאל את עצמך, למה אתה לא רוצה לשנות את עצמך. כל הבעיה היא שלא רוצים להתחבר ולבקש. התפילה יכולה לבוא רק מתוך זה שמתחברים, או שלא יודעים להתחבר, לא מסוגלים להתחבר ומתוך זה שמתחברים, מבקשים. אפילו הבקשה הכי קטנה, אבל אם היא מגיעה מחיבור, הבורא שומע ועונה. זה אוטומטי, אתה פשוט מחבר את הקשר, מדליק את הרשת, ומפעיל אותה.

אבל אם אתה לא מחובר עם העשירייה, אין לך סיכוי. אין. היו מקובלים מיוחדים שהיה להם תפקיד מיוחד בבריאה, ולכן הם פעלו לבד. אבל זה מתוך תפקידם. כל התיקון הוא לא למסור למישהו איזה מידע, איזו ידיעה, שיטה, אלא התיקון עצמו יכול להיות אך ורק בחיבור.

שאלה: אמרת שאנחנו בתחילה של זמנים קשים. האם אנחנו יכולים להתייגע בעשיריות שלנו בצורה כזאת שתשפיע על העולם, שהוא לא יקבל מכה קשה, או שהתיקון הזה הכרחי?

קודם כל "אנחנו", הכוונה היא לכל האנושות ולא לבני ברוך. ודאי שגם אנחנו, בתוכנו נרגיש את זה, אבל באה תקופה יותר קשה לאנושות, תקופה יותר חומרית. כי האנושות לא לומדת ממצבים טובים איך להיות יותר טובה, אלא ממשיכה לעשות אותו הדבר. ולכן אנחנו רואים עכשיו איך כוחות הטבע מתחילים לסגור עלינו, ולתת לנו תנאים הרבה יותר קשים לקיום.

אם אנחנו לא יודעים איך להשתמש נכון באותו הכוח הטוב שמגיע אלינו, אנחנו בעצמנו מחייבים אותו להפוך לכוח רע. וברור לנו שכך צריך להיות. פה ושם על פני כדור הארץ אנחנו כבר רואים כמה הזמנים שהיו יותר טובים, הופכים לזמנים יותר גרועים. במה? קודם כל בדברים הבסיסיים, בהרבה שטחים על פני כדור הארץ יהיה רעב, יהיו מכות טבע, מכות מזג אוויר, יהיו עוד ועוד מחלות, יגיעו ווירוסים הרבה יותר מסוכנים מאלו שעכשיו נופלים עלינו, וכן הלאה.

בסופו של דבר אנחנו בני ברוך, צריכים לקבל את הדברים האלה על עצמנו, כי אנחנו בעצם אותו קשר בין האנושות לבורא. לכן אנחנו חייבים לתת דין וחשבון, לתת מאמץ, כדי לחדש את הקשר הזה וכל פעם להדק אותו יותר ויותר. רק בצורה כזאת אנחנו יכולים לעשות תיקונים. כי בעיני הבורא ודאי שיותר טוב אם האנושות תתקרב אליו בכוח הטוב, על ידי חיבורים בתוך האנושות, ולא על ידי הגברת האגו יותר ויותר כל פעם.

שאלה: אולי זאת שאלה לא טובה, למה הבורא נותן עונש לאנושות על משהו שהוא עשה?

זה לא עונש, אלא זה תיקון.

תלמיד: זה לא נשמע כמו תיקון.

זה לא נשמע לך, בסדר, אין לי מה להגיד, יש לך שמיעה כזאת. אז אני אומר לך, תקבל את זה כתיקון. אם אתה תתקן את עצמך, אתה תראה שזה לא עונש, אלא הבורא בצורה כזאת מראה לך איפה אתה צריך לעשות שינוי, עד שתרגיש את היחס שלו אליך, לא כעונש, אלא כאהבה.

שאלה: באיזה אופן המעשים שלנו הופכים להיות תפילה?

לפי הלב שלך, זה לא חשוב מה אני עושה בידיים, חשוב מה שאני מרגיש בלב, איך אני משתדל לשנות את הלב שלי מלב האבן ללב בשר, מהרצון לקבל, "לב" זה רצון, לרצון שיהיה להשפיע, מרצון שהוא שונא את כולם, לרצון שאוהב את כולם.

תלמיד: האם ניתן לומר שבהתפתחות הרוחנית צריכה להישאר רק התפילה והמעשה הוא משני?

נכון.

שאלה: מה זה אומר שאנחנו כתוצאה מהעבודה שלנו זוכים לחסדי הבורא?

זה מצב מאוד עדין שבו אנחנו בעצם לא עושים כלום, אנחנו רק מגלים שרע לנו, או אולי רע לאחרים, ומבקשים, ואז הבורא עונה על הבקשות וכך מתקן אותנו, זה בעצם מה שהוא רוצה, ומשום כך שבר את הכלי.

זאת אומרת אחרי שעשה אותו מהרצון לקבל ונתן לרצון לקבל הזה את ההשפעה שלו, כי הרצון לקבל שהיה בעל מנת להשפיע בצורה הכרחית, זה נקרא "אדם הראשון לפני החטא", וכך הוא נולד "מהול", זאת אומרת שלא היה לו יצר הרע, האגו לא היה מגולה, ואז הבורא עשה כך שבאותו הרצון לקבל שנקרא "האדם הראשון" שזו הצורה הראשונה של הרצון, התגלתה כוונה על מנת לקבל, זה נקרא ש"משך בערלתו", ואז הרצון לקבל שיש לו כוונה על מנת לקבל צריך לתקן את הכוונה ולחזור לאותו רצון לקבל רק בעל מנת להשפיע.

כדי לעשות את זה הוא צריך להקטין את הרצון לקבל שלו, ואז גם הכוונה על מנת לקבל שלו תהיה קטנה, ולשם כך הבורא שובר את הרצון האחד להרבה חלקים, ומחייב אותם לתקן כל אחד את עצמו, ובמידה שמתקן את עצמו להתחבר לאחרים, לאט לאט, בצורה כזאת של ימים, זמנים, מצבים, שכל אחד מהם עובר הם מתקנים.

והתיקונים של הרצונות האלה, הבדידים שישנם, הם תיקונים לפי הימים, החודשים, השנים, זאת אומרת לפי מושגי הזמן, הם מורגשים באנשים שונים, בעמים, במלחמות, בכל דבר ודבר שהם עוברים, וזה מה שגם אנחנו עוברים היום, אבל היום כבר הגענו למצב שאנחנו יכולים לסיים את התיקון שלנו רק על ידי ההתחברות, משיכת המאור המחזיר למוטב בינינו, ולכן זה נקרא שקיימים בזמן, במצב של הדור האחרון, השכבה האחרונה של אדם הראשון, כי יכולים להתחבר ולסיים את התיקון.

אנחנו לא כל כך רואים שאנחנו הדור האחרון מפני שנסתרות מאיתנו כל אותן ההכנות שהיו לפנינו, אבל זה יתגלה. זה נקרא "חיל בלע ויקאנו"², שהכול מצטבר בתוך האגו, בתוך הרצון לקבל האגואיסטי, ואחר כך אנחנו מקבלים את זה בחזרה.

בכל אופן, יצטרכו לשמוע מה שאומרים מקובלים, כי באמת אנחנו נמצאים בדור האחרון ולכן עלינו כבר הוטלה המשימה, אנחנו השורה הראשונה של הדור האחרון, אנחנו כבר נמצאים במשימה מיוחדת ויכולים לסיים את כול התיקונים, לפחות לעשות את שלנו. ויבואו עוד אנשים אם יהי בכך צורך, אבל מאיתנו והלאה כל מי שחי ונמצא בחכמת הקבלה, בשיטה איך לתקן, הוא כבר יכול להשפיע על התיקון הסופי.

שאלה: בשיירה הזאת של המאמצים אנחנו משתתפים בכל התהליך הרחב הזה שתיארת, אז במקרה שלנו מה לעשות כדי להקשיב לחסדי ה' כמענה לתפילה?

יחס הבורא אלינו הוא בכול, כי אנחנו קיימים, חושבים, מרגישים, ופועלים בכל מיני רמות, הכול דרך זה שהבורא הוא הפועל. אנחנו לא פועלים, אנחנו כולנו נפעלים. מהתאים שלנו ועד האיברים שלנו ועד כול הגופים שלנו ואותו דבר במוח ובלב, ברצונות, במחשבות, בכול, אנחנו כולנו כולנו נפעלים ומה שאנחנו צריכים להוסיף, זה הכרה בכך שהבורא פועל בנו. להכיר שזה הוא, ש"אין עוד מלבדו", שרק הוא עושה את כל המעשים. והמעשים האלה עוברים במחשבות ורצונות שלנו ואנחנו מזדהים איתם יותר ויותר, עד שמגיעים לדבקות השלמה בהם, וכל מה שעושה ה', הכול לטובה.

שאלה: כאן מבקשים מאיתנו מאמץ מתמיד, אבל אנחנו לא צריכים להיות גם בהרגשה של שמחה?

כן, למה זה מפריע? זה שאני נמצא בקשר עם הבורא שכל הזמן מצפה ממני לאיזו תגובה נכונה, כמו שהוא בכל רגע מעורר אותי ומשפיע אליי, הוא מבקש, הוא מצפה שבכל רגע אני אגיב על זה בצורה הנכונה וכך יהיה לנו בינינו מגע הדדי קבוע, חזק.

שאלה: למה לאדם לא מופיעה תחושת הבושה שהוא מקבל כתוצאה מתפילה ולא כתוצאה מהמאמצים שהשקיע?

אני לא מרגיש את עצמי שאני קיבלתי משהו מהבורא שלא מגיע לי. לפעמים ישנן לאדם הרגשות כמו, "לא מגיע לי וקיבלתי", לפעמים, אבל בדרך כלל יש לנו הרגשה אחרת, "למה לא מגיע לי", כי אני חושב שמגיע. כי אנחנו רצון לקבל וודאי ש"כל הפוסל במומו פוסל". מה אני רוצה? אני רוצה בתוכי את הכול, לפי הרצון שלי, כמה שאני יכול לתאר לעצמי, אני רוצה את הכול, וכך כל אחד ואחד, זה טבעי.

שאלה: עד השיעור הזה אני חשבתי שהיגיעה שלי בשיעור בוקר זה להעלות מ"ן לבורא, לבקש את הבורא כל הזמן.

נכון.

תלמיד: והיום שמעתי שהיגיעה שלי זה כל הזמן לחפש את ההבחנות בכל מה שקורה בשיעור. מה זה אומר?

כדי להעלות מ"ן.

תלמיד: זאת אומרת, שצריך לחפש כל הזמן בכל מה שקורה בשיעור איפה אני נמצא ולראות את הפער ואז לבקש את הבורא?

כן. בסופו של דבר העבודה שלנו, באיזה מקום יש לי סיבות שאיתן אני יכול לפנות לבורא. לפנות לבורא זו בעצם הבעיה הכי גדולה. אני צריך לאסוף הכול כדי שתהיה לי גושפנקא, שתהיה לי נחיצות, הצדקה לפנות לבורא. אם אני בצדק ובכוח פונה לבורא דרך הקבוצה, סיימתי הכול, אני לא צריך יותר כלום. זה מה שיש. רק את זה אנחנו צריכים לסדר.

שאלה: אם אנחנו מגיעים להכרה שהבורא פועל גם בהתחלה, גם כשאנחנו שומעים אותו ואפילו כשאנחנו מגיבים אליו, אז התוספת היחידה שלנו היא שלא אני מבקש אלא אנחנו מבקשים, ככה יוצא שאנחנו משנים, מחליפים מאני לאנחנו?

זה הדבר הכי טוב, אם אנחנו מחליפים כל אחד וכולנו יחד את הפנייה מ"אני" ל"אנחנו", זה נקרא "תפילת רבים". ואם אתם תסתכלו בספר תפילות, שם בכל התפילות כתוב "אנחנו", אנחנו פונים, אנחנו מבקשים, אנחנו, אנחנו, לא אני. אדם לא אומר אני אלא במקרים בודדים כשאומרים "שמע ישראל" וכדומה, אבל בעצם כל התפילות הן תפילות מהציבור, תפילות מהקבוצה. בקשות. את כל התפילות כתבו לנו "אנשי הכנסת הגדולה", אנשים גדולים, מקובלים גדולים שחיו לפני יותר מאלפיים שנה, וכתבו לנו עוד לפני חורבן בית המקדש. כל התפילות כתובות בצורה שהקבוצה מבקשת, "אנחנו, אנחנו", ולא אני.

תלמיד: כלומר בדו שיח עם הבורא, גם כשהבורא עונה, הבריאה מתחילה ברגע שאנחנו מופיעים עם הבקשה שלנו?

כן.

שאלה: האם יש בתפילה את הכוח לשנות למצב טוב וריפוי?

תפילה זה נקרא "העלאת מ"ן", ואנחנו לומדים מהמערכות הרוחניות שהתגובה מלמעלה יכולה להיות רק בתנאי שיש בקשה מלמטה. אחרי שהבורא סידר את כל המערכת, הכול תלוי בהעלאת מ"ן, בחיסרון שהתחתונים מעלים ומבקשים תיקונים כדי להזדהות עם הבורא, זה בעצם כל העניין. ואז יוצא או שאנחנו מעלים מ"ן מתוך שאנחנו נמצאים בחיבור בינינו ורואים מה חסר לנו כדי לעלות ולהידמות לבורא, או שהבורא מעורר אותנו על ידי כל מיני בעיות, וירוסים, לא חשוב מה, וכך אנחנו בכל זאת מבקשים, אבל הכול בא על ידי הבקשה מלמטה כלפי הבורא.

שאלה: איפה נקודת השבירה מול הבורא במנגנון התפילה הזה?

נקודת השבירה היא בתוך הקבוצה, כשהקבוצה מחליטה סופית שהחיבור ביניהם הוא גם חיבור ביניהם לבורא. זאת אותה נקודה שמחברת בינינו וגם מחברת אותנו לבורא, ואם אין חיבור בינינו גם לא יהיה לנו חיבור עם הבורא, זה פשוט אחד לאחד.

שאלה: כעשירייה פרקטית, איפה צריכה להיות במשך היום היגיעה שלנו שתביא למציאת חן בעיני הבורא?

אני לא יודע. במשך היום כשיש לי זמן אני מכין את החומר, נותן שיחות, יש לי פגישות עם כל מיני מערכות כתבים ועוד. יש לי כמה שעות ביום שאני עובד, אבל ברגע שאני פנוי אני משתדל להכין את השיעור למחר. אני קורא כמה פעמים את המאמר למחר, או חומר שצריך, כי אני מרגיש את עצמי אחראי. בעצם כל אחד צריך כך להרגיש את עצמו, שהוא אחראי כלפי האחרים.

שאלה: איפה צריכה להיות היגיעה שתביא למציאת חן בעיני הבורא?

אנחנו צריכים לעשות את זה במשך היום. אנחנו מזלזלים בזה, שוכחים את זה, כי הרצון לקבל לא רוצה לזכור את זה. אבל העבודה שלנו היא בעצם בהתחברות והתחברות היא לאו דווקא מילולית. באין ברירה אנחנו עושים את זה, אבל בעיקר אני צריך לחשוב כל הזמן בלב, שאני חייב להיות מחובר עם החברים ובתוך החיבור בינינו אני חושב על נקודת החיבור, שם אצפה עוד מעט, אחכה עוד מעט לגילוי הבורא שיתגלה, אבל שם הוא יתגלה ואין לו מקום אחר.

שאלה: במסעדה אומרים לי בדיוק כמה צריך לשלם על המנה, ואם לא שילמתי אני יודע כמה אני חייב. איך האדם יודע כמה יגיעה הוא חייב, כדי להשלים על מה שהוא לא נתן?

אני לא יודע. בהשפעה אין גבול, אתה בעצמך עושה את הגבול. אבל בצורה אגואיסטית אם אתה רוצה לעשות חשבון, לא יותר ולא פחות כמו במסעדה, אז זה משהו אחר. אבל כאן לא יכולים לעשות את זה מפני שאתה עובד בהשפעה. ואם אתה עובד בהשפעה, אפילו אם אתה רוצה להשפיע גרם אחד, אתה צריך להתייחס לגרם הזה כמו לאין סוף, כמו לאין גבול, ואתה לא יכול להגדיר אותו זה חמשה דולר או עשרה דולר, אתה פשוט משפיע בכל מה שאתה מסוגל.

שאלה: אמרת שלכל אחד יש סוג יגיעה מיוחד לו, איך אפשר לדעת מהו סוג יגיעה שבו אדם צריך להיות מושקע בעשירייה?

סוג היגיעה הוא שאנחנו רוצים כל הזמן לשמור על הקשר בינינו ולהדק אותו יותר ויותר, לחזק אותו יותר ויותר, עד שסוג הקשר הזה יהיה מתאים לבורא, ובסוג הקשר הזה אנחנו נגלה פתאום שאנחנו מתחילים להתחבר.

אפשר לדמות את זה כמו שיש לך כל מיני גופים, גושים גדולים בחלל, ואחר כך הם מתחילים להתחבר ביניהם ומתחילה להיות מערכת, כמו מערכת השמש עם הפלנטות. וזה מה שאנחנו צריכים לראות, שכך אנחנו מתחברים ומתחילים בצורה כזאת להתמודד בינינו, כל אחד עם האגו שלו וכולנו כך עם כולם. ויש בזה שילוב מערכות, כשכל אחד מאיתנו הוא מערכת קטנה וכולנו צריכים להשתדל להיות בינינו בשילוב המערכות הפרטיות למערכת אחת כללית.

ואז כשאנחנו מתחילים לחבר בינינו את המערכת שלנו, שהיא כבר מתחילה להיות כלולה מכמה וכמה חברים, אנחנו מייצבים לעצמנו, מבררים לעצמנו מטרה וכולנו מכוונים את עצמנו להיות מרוכזים למטרה.

אנחנו מקבלים את עצמנו כשכולנו מאוד שונים אחד מהשני ומיום ליום מתרחקים זה מזה, כי האגו גדל ובהתאם לזה גם תהיה עוצמת החיבור יותר גדולה, ולכן האגו צריך להיות יותר גדול.

כך אנחנו עובדים על זה, וכך אנחנו מעמידים את המערכת שלנו ומתוך המערכת הזאת כל אחד שומר על האחרים שלא יברחו מסביב מרכז הקבוצה שזה השמש והבורא צריך להיות שם, וכך אנחנו מייצבים את עצמנו.

זו העבודה שלנו ולכן במשך היום יש לנו מה לעשות. לא רק לקרוא מאמר, אלא כל הזמן לחשוב איך אנחנו מייצבים את עצמנו בצורה שיהיו לנו עשר ספירות שלמות ובזה אנחנו מגישים לבורא מקום, כלי שהוא יכול להתגלות בו ומזה יש לו הנאה.

שאלה: אם ביררנו בעשירייה את התפילה, למה בכל זאת יש לפעמים הרגשה של חוסר ביטחון בעניית התפילה?

זה טוב שיש חוסר בטחון, אני לא חושב שזו בעיה. דווקא ההיפך, אנשים שיש להם ביטחון מלא הם בדרך כלל חוצפנים ועושים טעויות ושגיאות הרבה יותר מכולם. ואנשים שיש להם חוסר ביטחון, הם שואלים, הם בודקים את עצמם ומתקדמים, כי הם מרגישים שיש להם עוד מה ללמוד. אז חוסר ביטחון זה לא שלילי, זו דווקא הרגשה ותכונה טובה.

ולא להתבייש בזה, כמו שכתוב "לא הביישן לומד", לא להסתיר שיש לך חוסר בטחון. אלא זה נכון אני עוד לא נמצא בגמר התיקון. אז ודאי שגם בצורה תיאורטית, הגיונית, אני נמצא במצב של חוסר בטחון. חוסר ביטחון זה אותו החלל שנמצא ברשותי ואני מרגיש אותו והוא עוד יתגלה וכמה שאני יותר ויותר אגדל, אז חוסר הביטחון יהיה עוד יותר גדול.

כמו שהרב"ש היה אומר, שאם אתה שואל מנקה בבית חולים על משהו, היא יודעת מהי התרופה הזו או אחרת והיא יכולה להגיד לך. אם תשאל את הפרופסור אז כמה שהוא יותר גדול הוא יתלבט יותר, כי כל מי שגדול יש לו ספקות יותר גדולים.

וכך מי שבאמת יודע את החומר ומתקדם יש לו הרבה יותר שאלות, כי כמה שמתקדמים יותר ודאי שאנחנו יותר מרגישים עד כמה אנחנו לא מבינים, וזה טבעי, זה דווקא סימן של התקדמות. ובזה שאין לו בטחון, יש לו בטחון כי הוא יודע את הגבול שלו עד כמה כן וכמה לא.

שאלה: עלפי ההיסטוריה, אנחנו רואים שבעל הסולם, הרב"ש, אתה והיום גם הכלי העולמי, טורחים ועושים, ובכל זאת ההרגשה היא שאף פעם היגיעה שלך לא מספיקה. מה עושים במצב כזה?

ברוך ה' שיש לנו הרגשה כזאת ששום דבר לא מספיק. הבורא מסדר לנו דברים ואנחנו צריכים ללכת קדימה ולאחוז זה בזה ובבורא, וכך אנחנו בטוח נתקבל.

העיקר כתוב, "אלף פעם יפול צדיק וקם". ולכן אין דבר כזה שאדם נופל ונשאר, הוא צריך לקום, ואנחנו צריכים לעזור אחד לשני לקום, כי אין לנו ברירה. התהליך הוא תהליך וחייבים להגיע לסוף. ואין דבר כזה שמישהו נופל והולך, אלא תמיד אנחנו צריכים להיות מוכנים לקבל חברים, גם את אלה שעוזבים ואחר כך חוזרים, גם חדשים ובכל מיני צורות לארגן עוד ועוד קבוצות.

לא להרגיע את עצמנו שברוך השם, אנחנו מאורגנים, יש לי קבוצה, יש לי לימודים, לא. לחפש איפה הלאה, במה אנחנו מתקדמים הלאה לתיקון העולם. זה חשוב מאוד, הבורא מתחשב בזה. זאת אומרת, אם אנחנו דואגים להתפשטות גילוי הבורא בעולם זה מכסה אותנו ממש מכל וכול.

שאלה: גם לאנושות יש יגיעה שהם צריכים לעשות מהצד שלהם?

לא, אין להם נקודה שבלב שבוערת, הבורא לא מעורר את זה בהם, הם שייכים לאח"פ. רק אלו שיתגלה בהם, או התגלה בהם רצון לבורא, הם שייכים לגלגלתא ועיניים, והגלגלתא עיניים זה החלק שנמצא בין ראש הפרצוף הכללי של כל הבריאה ובין האח"פ וזה אנחנו. אנחנו כאילו הגרון, עוד נלמד את כל ההבחנות הללו.

מה שאנחנו צריכים לעשות, זה לספר ולפרסם כמה שניתן כדי לקרב את האנושות למה שאנחנו כולנו צריכים לבצע. וככה נעשה, אין לנו ברירה, אנחנו צריכים להתקדם במה שאנחנו ולפרסם את השיטה של תיקון העולם לכולם ולקוות שיבואו ויצטרפו.

שאלה: אתה יכול להשיג תוצאות באמצעות מאמץ ואתה יכול באמצאות תפילה, אבל איך אפשר להגיע לתפילה בלי למצות את כל המאמצים והאם זה אומר שאנו מקבלים את התוצאה באמצעות מאמץ ובאמצעות תפילה בו זמנית?

כן, גם יחד וגם לסירוגין.

שאלה: מה חשוב יותר, איך מבקשים או מה אנחנו מבקשים?

חשוב מה אנחנו מבקשים. שהבקשה שלנו באמת תהיה כמה שיותר קרובה למצב של תיקון, שאנחנו רוצים להתחבר ובתיקון שלנו לייצב מקום לחיבור עם הבורא.

שאלה: מה צריך לעשות אם האדם עושה מאמצים אבל אין בו רצון אמיתי לזה שהטבע שלו ישתנה?

זה לא חשוב. זה מה שהבורא ברא. ברא בי חיסרון כזה שאני לא כל כך רוצה, אבל עם מה שיש אני מתנהל. וגם אם אני בכלל לא רוצה, אני בכל זאת מחייב את עצמי להיות ליד אנשים כאלה שרוצים, כי אני חייב להיות במערכת. בסופו של דבר כולם יצטרכו להיות באותה המערכת של אדם. על זה אין ויכוח. אז לפחות אני מתחבר אליהם ומשייך את עצמי לשם באיזה אופן.

אני לא חייב להיות משה או רבי שמעון, אבל במה שאני מסוגל ויכול, אני אהיה. ושימו לב, בגמר התיקון כשכולם מתחברים אין הבדל בין קטן לגדול, כולנו נמצאים במערכת אחידה וכולנו שווים. כל ההבדל הוא במידה שכל אחד מקיים עכשיו את התפקיד שלו בתיקון. אבל בגמר התיקון יהיה גוף אחד, הכול מתמלא באור אינסוף ללא שום הבדלים.

שאלה: כתוב במאמר "מה שאין כן ברוחניות: הגם שהוא זוכה למציאת חן, מכל מקום אח"כ הוא צריך לשלם כל המחיר." מהו המחיר שצריך לשלם?

להוסיף, להוסיף. להשלים את אותה היגיעה שלא עשה, שהוא עשה על ידי תפילה ועכשיו הוא צריך להוסיף עוד יגיעה. נגיד שהגעת למקום מסוים, לחנות או למקום אחר ואין לך מספיק כסף כדי לקנות מה שאתה צריך, אבל אתה מאוד מבקש ואתה אומר "אני צריך את זה, ואם אני אקח את זה אני אוכל לעבוד עם זה אחר כך" נניח שאלה כלי עבודה, ואתה אומר "אם אני לא אקנה את זה עכשיו לא יהיה לי עם מה לעבוד, תן לי את הדברים האלה, אני ארוויח ואני אחזיר לך" זה בעצם אותו דבר כאן, על ידי בקשה אנחנו מקבלים כוחות, שזה כביכול מקדמה, ואחר כך אנחנו מחזירים.

שאלה: אמרת שצפויה תקופה קשה כי אנחנו לא שומעים. מי לא שומע, האנושות או בני ברוך?

האנושות. אנחנו, בני ברוך, מתקדמים בצורה שאנחנו מסוגלים להתקדם, אולי אפשר להוסיף קצת, תמיד, זה ברור, אבל העיקר זה שהאנושות לא שומעת. האנושות לא שומעת, וזה גם תלוי בנו, אנחנו צריכים לחשוב על זה ולהתפלל כי אנחנו נמצאים לפני שלבים לא כל כך נעימים. אני לא רוצה להפחיד אתכם, אבל אני אומר את זה כדי שתרגישו שאתם גם אחראים לזה.

שאלה: מה התפקיד והמשמעות של שיעור הבוקר התפילה והבירור, עבור האנושות בתקופה שלנו?

אני חושב שבלי השיעור הזה אנחנו לא מתקדמים, כי בכל זאת יום יום אנחנו נכללים במשהו בשיטה, שיטת תיקון הנשמה, בהתאם לזה אנחנו מתחילים לתקן את החלק הזה החדש בנשמה שעכשיו נגלה לנו על ידי לימוד המאמרים, וכך אנחנו מתקדמים יום יום. וודאי שאחר כך זה נעלם ואנחנו שוכחים ובמקום זה לומדים מאמר חדש עם מחשבות חדשות ויום חדש, אבל לא חשוב, בכל זאת אנחנו עשינו את זה כבר. זה נשאר.

שאלה: למה הבורא מעורר באדם כוחות כאלה שהוא נמצא במצב של "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו"? למה הבורא מצפה מהאדם במצב הזה?

זה גם חלק מהתיקון, שאדם צריך לדעת עד כמה הוא אפס ועד כמה הוא בנוי מרצון לקבל שהוא אפילו לא דומם, עוד יותר גרוע, עפר. "כי מעפר באת"³ ולעפר תשוב. וכן, אנחנו צריכים להתכלל לפעמים מהבחנות של "מי אנחנו", חוץ מזה שאנחנו נכללים כאן מכל מיני אורות, כלים שכבר נמצאים בתיקונים, שנמצאים בקשר עם מקובלים מכל מיני דורות. אבל בעצם צריכים להבין שיש לנו עוד עבודה גדולה. אבל זה מתקדם, העיקר זה "חוץ מצא" ולהמשיך יום יום, ולא חשוב איזה מצב רוח יש, ובכלל, ולהרגיש קצת אחריות.

שאלה: אמרת שרק הגיבורים שמשתדלים למצוא כוחות להתמיד הם בכל זאת פורצים להיכל המלך. מה זה אומר גיבורים ברוחניות ולמה רק הם פורצים להיכל המלך?

זה לא אני, כך כותב בעל הסולם, וכך כתוב גם בדברי הנביא, "ורק הגיבורים אשר מידת סבלנותם עמדה להם"⁴ הם הגיעו לשער המלך, פתחו את שער המלך ונכנסו להיכל. ושם גילו שהבורא מחכה להם כבר מזמן ואומר להם "איפה אתם? כמה אני יכול לחכות?". ככה. הגיבורים האלה שיכולים להתגבר על העצלות, על הטיפשות, על הבלבולים, על כל הפרעות הקטנות האלה שאנחנו מרגישים.

שאלה: כשאנו מתחברות וכותבות תפילה יש הרגשה שהלב אטום, שהפעולות מכאניות ולא מרגישות שינויים. מה עלינו לשפר?

זה יפה מאוד. זו הרגשה מאוד יפה שהלב אטום ואני מרגיש את הלב האטום שלי, ואז אני יכול לבקש מהבורא, ולתאר את עצמי מחובר עם החברים ואז כשאני נמצא יחד איתם, שאני ממש מצרף את עצמי אליהם, אני יכול בכל זאת להשתתף בבקשה המשותפת, הכללית שלנו לבורא, ואז זה עובד, הכי חזק. כמו שכתוב ש"אין שלם מלב שבור"⁵. במידה שאדם מרגיש שהלב שלו שבור הוא קרוב לשלמות.

שאלה: האם תחושת ההודיה הנכונה לבורא צריכה להיות בתחילת היגיעה, בזמן היגיעה, או בסופו של מאמץ?

להשתדל להיות כך בכל מצב ומצב.

שאלה: מה זה אומר שאנחנו לגמרי נפעלים? אם כן, מה נשאר לנו לעשות כדי לקדם את התהליך של התיקון?

מה שנשאר לנו לעשות זה קודם כל לא לשכוח שאנחנו נפעלים, שאין עוד מלבדו, והבורא מביא לנו את כל המצבים אבל משאיר לנו פתח שנקרא "נבראים". לפי זה אנחנו נקראים נבראים. מה עלינו לעשות? איך עלינו להגיב? אם אנחנו מגיבים לפי מה שהוא משפיע עלינו, אז אנחנו לא מגיבים, אנחנו אפילו לא נבראים, אנחנו נפעלים על ידי הבורא כמו דומם, צומח, חי. אם אנחנו בכל זאת משאירים לעצמנו פתח לחופש, וזה יכול להיות רק בתנאי שאנחנו פועלים למעלה מהטבע שלנו שהבורא ברא, אז אפשר להגיד שזה אנחנו ולא הבורא. וזה נקרא "נצחוני בניי".

וכך אנחנו מתקדמים, רק בצורה כזאת שאני לא משאיר לעצמי אפשרות לא להגיב. אני חייב להגיב מעצמי. מעצמי? אם אני מעצמי, אז זה אני, אז איך אני יכול להוציא משהו שהוא לא ממני? אתה יכול, אחרי שאתה מתחבר עם עשירייה, אז עם ההתכללות שלך עם העשירייה ובהשפעת העשירייה עליך אתה יכול לפנות לבורא וזה יהיה מצב חדש. תשמעו את זה ותחשבו על זה.

זה באמת המקום היחידי, הבחירה החופשית שלנו, והוא כותב במאמר החירות שהבורא מביא את האדם לגורל, לקבוצה, ואומר "קח לך". כך אנחנו באמת יכולים לעשות, זה מאוד נגד הטבע שלנו וזה נמשך שנים. גם אצלי זה לקח שנים ארוכות עד שאני הרגשתי והבנתי, ואני לא מתבייש להגיד את זה, כי זה דווקא סימן שהאגו של האדם גדול, ואז כשהוא יטפל בו הוא יגדל באופן טוב.

שאלה: האם התפילה בעשירייה צריכה להשתנות במהלך היום או שאם אנחנו דורשות את אותו דבר כל הזמן, אנחנו יכולות גם להצליח?

אנחנו לא דורשים אותו דבר כל הזמן, כי כל פעם כל רגע אנחנו חדשים, כל אדם הוא חדש. ולכן, אין אותה תפילה, אין אותה דרישה, אי אפשר להיכנס לאותם מי נהר, הכל משתנה, המים זורמים.

שאלה: למה תפילה היא הפעולה היחידה שמשפיעה על המציאות?

כי כמו שדיברנו עכשיו, יש כאלה שמשיגים את התוצאה על ידי העבודה שלהם ויש כאלה שמשיגים את התוצאה על ידי התפילה, בקשה, אחת מהשתיים. אני אומר כך, אם אתה חושב שאתה יכול לעשות משהו, תעשה. מה שבכוחך, בידך לעשות, עשה. אבל כשאתה רואה שהגעת לגבול, תתפלל, תכין את התפילה, תחבר את התפילה ואז על ידי תפילה אתה תשיג. אבל אם אתה מתחיל לצעוק, להתפלל עוד לפני שניסיתי, זו לא תפילה.

תפילה חייבת להיות מתוך החיסרון, וחיסרון אתה מגלה רק בתנאי שאתה ניסית, אולי כמה פעמים וראית שלא יכולת, לא הצלחת ואתה בטוח שאתה לא מסוגל. ואז, מאותו המצב אתה פונה לבורא ודורש ממנו, מבקש ממנו, וזאת התפילה האמיתית שמגיעה מתוך הניסיון, מתוך היגיעה.

(סוף השיעור)

---

1. ורק הגבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תיכף לקבל פני המלך (בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קל"ג)↩

2. "חיל בלע ויקאנו" (איוב, כ', ט"ו)↩

3. ב"ְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב׃“ בראשית ג, פסוק יט.↩

4. "ורק הגבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תיכף לקבל פני המלך..." בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות.↩

5. "אין שלם מלב שבור; אין זעקה גדולה מהדממה; אין ישר מסולם עקום." רבי מנחם מנדל מקוצק.↩