שיעור בוקר 16.11.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", מאמר ה'

"לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?"

קריין: "כתבי בעל הסולם", עמ' 518, חלק מאמרי "שמעתי", מאמר ה', "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?".

אנחנו לומדים את המאמרים העיקריים מסך כול מאמרי "שמעתי", שרב"ש כתב אחרי ששמע מבעל הסולם. לכן בצורה כזאת, שזה דבר גדול, קדוש, וגבוה, אנחנו צריכים להתייחס למה שנשמע, ולהשתדל להיות בהתאם לזה בגופים שלנו, היינו ברצונות לקבל שלנו, להיות כאיש אחד בלב אחד ולהשתדל להיות רק בזה שבחיבור בינינו אנחנו משתוקקים להידבק אליו, לדבוק בו. זו בעצם הכוונה שצריכה להבטיח לנו את ההצלחה.

לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?

שמעתי תש"ה

"הנה, בכדי לזכות לבחינת לשמה, אין זה בידי אדם להבינה. כי אין זה בשכל אנושי להבין, איך אפשר להיות דבר כזה בעולם. וזהו מטעם, כי כל מה שנותנים לאדם להבין, שאם יעסוק בתו"מ ישיג משהו, מוכרח להיות שם תועלת עצמו, כי אחרת אין האדם מסוגל לעשות משהו. אלא זהו הארה הבאה מלמעלה. ורק מי שטועם זה, הוא יכול לדעת ולהבין. ועל זה נאמר "טעמו וראו כי טוב ה'".

אם כן יש להבין, בשביל מה האדם צריך לעשות תחבולות ועצות איך להגיע לשמה. הלא, לא יעזור לו שום עצות, ואם ה' לא יתן לו את הטבע השני, הנקרא רצון להשפיע, לא יועיל לאדם שום יגיעה, בכדי להשיג את הענין של לשמה.

והתשובה היא, כמו שאמרו חז"ל "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה" (אבות פרק שני כ"א). זאת אומרת על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא [ההתעוררות מלמטה], היות שזהו בחינת תפלה. כי תפלה נקרא חסרון, ובלי חסרון אין מלוי. לכן כשיש להאדם צורך לבחינת לשמה, אז בא המלוי מלמעלה, ואז בא מלמעלה עניית התפלה. היינו, שהוא מקבל מלוי על חסרונו.

נמצא, זה שצריכים עבודת האדם בכדי לקבלת מה' את הלשמה, הוא רק בחינת חסרון וכלי. והמלוי, אף פעם האדם יכול להשיג מעצמו, אלא זהו מתנת אלקים.

אולם התפלה צריכה להיות תפלה שלמה. היינו, מעומק הלב, שפירושו, שהאדם יודע מאה אחוז, שאין מי בעולם שיכול לעזור לו, אלא ה' בעצמו. ואיך האדם יודע זאת, שאין מי שיעזור לו, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. הידיעה הזאת האדם יכול להשיג דוקא אם הוא השקיע כל הכוחות מה שיש ברשותו, ולא עזר לו.

לכן מוטל על האדם לעשות כל המעשים שאפשר להיות בעולם, בכדי לזכות לבחינת לשם שמים. אז הוא יכול לתת תפילה מעומק הלב. ואז הקב"ה שומע תפילתו.

אבל האדם צריך לדעת, בעת השתדלותו להשיג את בחינת לשמה, שיקבל על עצמו, שהוא רוצה לעבוד כולו להשפיע על תכלית השלמות. היינו כולו להשפיע, ולא לקבל כלום. ורק אז הוא מתחיל לראות, שאין האברים מסכימים לדעה זו.

ומזה הוא יכול לבוא לדעת בבירור, שאין לו עצה אחרת, אלא שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שהגוף כן יסכים לשעבד עצמו לה' בלי שום תנאים. היות, שהוא רואה, שאין בידו לשכנע את גופו, שיבטל את עצמותו לגמרי. נמצא, שדוקא בזמן שהוא רואה, שאין מה לקוות שגופו יסכים מצד עצמו לעבוד לתועלת ה', אז התפלה שלו יכולה להיות מעומק הלב. ואז נתקבל תפלתו.

ויש לדעת, שעל ידי זה שזוכים לבחינת לשמה, הוא ממית את היצר הרע. כי היצר הרע הוא הרצון לקבל. ועל ידי זה שזוכין להרצון להשפיע, אז הוא מבטל את הרצון לקבל, שיהיה בידו מה לעשות. זה נבחן שממית אותו. היות כיון שהעבירו מתפקידו, ואין לו מה לעשות, כי כבר לא משתמשים עמו, זה שנתבטל מפעולתו, זה נבחן שהמית אותו.

וכשהאדם יתן חשבון לנפשו "מה יש לו בעמלו שיעמול תחת השמש", אז הוא יראה, שלא כל כך קשה לשעבד את עצמו לשמו ית' מב' טעמים:

א. הלא בין כך ובין כך, היינו בין שהוא רוצה ובין שאינו רוצה, הוא מוכרח להתיגע בעולם הזה. ומה נשאר לו מכל היגיעה שנתן?

ב. מה שאין כן אם האדם עובד לשמה, הוא מקבל תענוג גם בזמן העבודה.

לפי המשל של המגיד מדובנא ז"ל, שאמר על הכתוב "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל". ואמר, שזה דומה לאיזה עשיר שיצא מהרכבת, והיה לו תיק קטן, והעמיד זה אצל המקום שכל הסוחרים מעמידים שם חבילותיהם. והסבלים לוקחים את החבילות ומביאים אותם למלון, ששם נמצאים הסוחרים. והסבל חשב שבטח תיק קטן היה הסוחר בעצמו לוקח ולא צריכים לזה סבל. לכן לקח חבילה גדולה. והסוחר רוצה לתת לו סכום קטן, כפי שהוא רגיל לשלם. והסבל לא רוצה לקחת, והוא אומר, הכנסתי להמחסן של המלון חבילה גדולה שנתעיפתי מאד, ובקושי סחבתי את החבילה שלך, ואתה רוצה לתת לי סכום פעוט עבור זה.

והנמשל הוא, בזמן שאדם בא ואמר, שהוא נתן יגיעה גדולה, בזה שקיים תו"מ, אמר לו הקב"ה "לא אותי קראת יעקב", היינו לא החבילה שלי לקחת, אלא החבילה זו שייך למי שהוא אחר. היות שאתה אומר, שיש לך הרבה יגיעה בתו"מ, בטח שהיה לך בעל בית אחר, שבשבילו עבדת. לכן לך אליו, שהוא ישלם לך. וזה שכתוב "כי יגעת בי ישראל".

זאת אומרת, מי שעובד אצל הבורא, אין לו שום יגיעה אלא להיפך, תענוג והתרוממות רוח. מה שאין כן, מי שעובד לשם מטרות אחרות, אז הוא לא יכול לבוא בטענות להבורא, מדוע הבורא לא נותן לו חיות בעבודה. היות שהוא לא עבד עבור ה', שהשם ישלם לו עבור עבודתו.

אלא האדם יכול לבוא בטענה לאלו אנשים, שהוא עבד בשבילם, שהם ישפיעו לו תענוג וחיות. והיות בשלא לשמה יש הרבה מטרות, לכן האדם צריך לדרוש מהמטרה שעבד בשבילה, שהמטרה זו שעבד בשבילה, שהיא יתן לו שכר, היינו תענוג וחיות. ועליהם נאמר "כמוהם יהיו עושיהם, כל אשר בוטח בהם".

אבל לפי זה יהיה קשה, הלא אנו רואים, שאפילו בזמן שהאדם מקבל על עצמו את עול מלכות שמים בלי שום כוונה אחרת, ומכל מקום אינו מרגיש שום חיות, שנגיד שהחיות הזאת מחייב אותו לקבל על עצמו את העול מלכות שמים. ומה שכן הוא מקבל עליו את העול, הוא רק מטעם אמונה למעלה מהדעת, היינו שעושה זה בבחינת התגברות בכפיה שלא בטובתו.

אם כן, נשאלת השאלה, מדוע הוא כן מרגיש יגיעה בעבודה זו, שהגוף מסתכל כל רגע, מתי אני יכול להתפטר מעבודה זו, היות שאין האדם מרגיש שום חיות בעבודה. ולפי הנ"ל, בזמן שהאדם עובד בהצנע לכת, שאין לו אז שום מטרה רק בשביל לעבוד בע"מ להשפיע, אם כן מדוע אין ה' משפיע לו טעם וחיות בעבודה?

והתשובה היא כי יש לדעת, שענין זה הוא תיקון גדול. שלולי כך, היינו שאם היה מאיר אור וחיות תיכף בזמן שהאדם מתחיל לקבל על עצמו עול מלכות שמים, היה לו חיות בעבודה, היינו שהרצון לקבל גם כן היה מסכים לעבודה זו. אז בטח מדוע הוא מסכים, בטח שהוא מטעם שרוצה למלאות תאותו, היינו שהיה עובד מטעם תועלת עצמו.

ואם היה כך, לא היה שום מציאות שיהא באפשרות להגיע לשמה. כי האדם היה מוכרח לעבוד לתועלת עצמו מטעם שהוא מרגיש בעבודת ה' יותר תענוג מתאוות גשמיים. אם כן היה אדם מוכרח להשאר בשלא לשמה. וזה מטעם שהיה לו סיפוק בעבודה. ובמקום שיש סיפוק, אין האדם מסוגל לעשות שום דבר, כי בלי רווחים אין האדם מסוגל לעבוד. אם כן, אם האדם היה מקבל סיפוק בעבודה זו דשלא לשמה, היה מוכרח להשאר במצב הזה.

וזה היה דומה כמו דאמרי אינשי (כמו שאומרים אנשים), בזמן שאנשים רודפים אחרי הגנב לתופסו, גם הגנב רץ וצועק "תפסו את הגנב". ואז אי אפשר להכיר מי הוא הגנב האמיתי, כדי לתופסו ולהוציא את הגניבה מידו.

אבל בזמן שהגנב, היינו הרצון לקבל, לא מרגיש טעם וחיות בהעבודה של קבלת עול מלכות שמים, ואז אם האדם עובד בבחינת אמונה למעלה מהדעת, בדרך הכפיה, והגוף מתרגל בעבודה זו, היינו נגד רצונו של הרצון לקבל שלו, אז יש להאדם האמצעים שיכול לבוא לידי עבודה, שיהיה על המטרה לעשות נחת רוח ליוצרו. היות שעיקר מה שדורשים מהאדם, הוא בכדי שע"י עבודתו הוא יבוא לידי דביקות בה', שהוא בחינת השתוות הצורה, שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע.

וזהו כמ"ש "אז תתענג על ה'", שפירוש של אז, הוא מקודם שהיא תחילת עבודתו לא היה לו תענוג, אלא עבודתו היתה בדרך הכפיה. מה שאין כן אח"כ, כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בע"מ להשפיע, ולא להסתכל על עצמו, אם מרגיש טעם בעבודה, אלא הוא מאמין, שהוא עובד בכדי שעם עבודתו הוא משפיע נחת ליוצרו, והאדם צריך להאמין שה' מקבל עבודת התחתונים, ולא חשוב כמה ואיך הצורה של עבודתם, ואת הכל הקב"ה מסתכל על הכוונה ומזה יש נחת להבורא, אז האדם זוכה התענג על ה'.

שגם בעת עבודת ה' כבר ירגיש טוב ועונג, היות שעכשיו האדם עובד ממש לה', כי היגיעה שנתן בעת עבודת הכפיה מכשיר את האדם שיוכל לעבוד באמת לשם ה'. נמצא, שגם אז התענוג שהוא מקבל, הוא על ה', היינו לה' דוקא."

רואים אנחנו מכאן שרק על ידי הבירורים בתוך האדם, הוא מגיע למצב שכול הבירורים מצטברים ומביאים לו אמצעי להתקשר לבורא.

תלמיד: לפי הסיפור עם החבילה, מה זה מבחינתי לקחת את החבילה של הבורא? איך אני צריך להתייחס מבחינתי לחבילה של הבורא? מה זה בעצם?

זה לקחת את האמצעי שמקשר אותי עם הבורא בתנאי שאני כולי בעל מנת להשפיע, ואז אני והוא יכולים להיות במדור אחד, יחד. אין הבדל, אין הפרש ואין לחלק בינינו, וכך אנחנו יכולים להתקיים.

תלמיד: האם הקיום בינינו לבורא זה בעצם בכוונה? אנחנו צריכים להיות בכוונה כל הזמן עבור הבורא?

כן.

תלמיד: אתמול אמרת שאנחנו צריכים להוסיף כל הזמן כוחות לכוונה שלנו. מה פירוש?

אנחנו רוצים להגיע להידבק בבורא, להיות בעזרה לבורא, וחוץ מזה אין לנו כוונות אחרות. כל הכוונות, הרצונות, הפעולות, המחשבות שלנו, כולם כולם יהיו מכוּונים רק כדי להיות עם הבורא, כדי לקדם אותו לבריאה.

תלמיד: כשאנחנו רוצים להגיע עכשיו כולנו לשמה, עד כמה חשובה הכוונה המשותפת שלנו להגיע לנקודה, למדרגה הזאת?

נניח שהאדם לא מסוגל להגיע לכוונה הזאת לשמה לבד, אלא צריכים עוזרים, תומכים, חברים שיעזרו לו, יכוונו אותו, יחזיקו אותו שלא ייפול מהכוונה הזאת בחזרה חס ושלום לאיזו כוונה על מנת לקבל. כך אנחנו לומדים, האדם צריך הרבה תומכים, עוזרים, חברים שיחזיקו אותו, כי אחרת הוא ייפול.

תלמיד: בהכנה גם דיברנו על זה בעשירייה וכבר אנחנו מרגישים במשך תקופה לא קצרה, שהכוח שלנו הוא באמת להיצמד ולא לעזוב אחד את חברו ולא משנה מה המצב, מה כל אחד מרגיש, אלא באמת לבוא ולהיות ביחד. האם זו הנקודה? אם אנחנו נצמדים זה לזה ולא משנה מה יהיה, מה יהיו התוצאות, זה ייתן לנו בנקודה מסוימת את המדרגה הזאת לשמה?

כן. חשוב לנו בעיקר הקשר בינינו שבו אנחנו מגיעים לאיש אחד, לב אחד וכך מגיעים לעל מנת להשפיע זה לזה, לכוחות החיבור.

תלמיד: כתוב בתחילת המאמר שיש לאדם דרישה לתכונת לשמה, אז מגיע מילוי מלמעלה ותשובה לתפילה. מה זה אומר שיש לנו דרישה נכונה ללשמה? איך לבנות אותה בצורה נכונה ורגשית בעשירייה?

הצורך בלשמה מתגלה באדם לאט לאט, זאת אומרת במשך העבודה שלו בקבוצה ובלימוד, ובצורך הזה האדם מתחיל להרגיש שדווקא זה הופך להיות מקור החיים שלו. אנחנו צריכים להגיע למצבים כאלו שלאט לאט מתברר בנו שהחיבור בינינו מביא לנו משהו שלא היה באף אחד, אלא זה כוח מיוחד שמתגלה ונמצא מחוץ לנו, ואז אנחנו פונים בכוונה לבורא ודורשים ממנו שיסדר לנו יחס חדש ל"הוא ושמו אחד".

ואם אנחנו מבצעים את הפעולה הזאת נכון, אז הבורא כן מסדר לנו קשר בינינו וכוונה בינינו ויחס בינינו, כך שאנחנו הופכים להיות כאיש אחד בלב אחד.

אין כאן שום דבר מיוחד בעצם, אלא כמו שהבורא עושה על מנת לקבל, כך הוא עושה עכשיו יחס בעל מנת להשפיע. כדי להתקשר זה אל זה אנחנו צריכים לדעת מה החיסרון של החבר, ובאיחוד ומילוי החסרונות האלה, אנחנו מגיעים למצב של "כאיש אחד בלב אחד".

תלמיד: מה זה אומר שאם האדם עובד בכפייה, הוא מאמין שהוא עושה נחת רוח לבורא?

בזמן שאדם מגלה שהוא חייב להשפיע לבורא, וההשפעה הזאת צריכה להיות למעלה מכוחותיו, זה נותן לו שטח חדש לעבודה, כי חייב להתקרב לחברים, ולהשתדל לתאר לעצמו שהוא נמצא איתם בגוף אחד. ואז צריכים להבין שהחיבור הזה צריך להיות למעלה מכוחות ותכונות האדם, שזה לגמרי לא נמצא בטבע שלנו, וכך אנחנו נתקדם רק למעלה מכוחותינו.

תלמיד: מה לעשות עם התפיסה שהרבה חברים לא רוצים להתחבר בשיעורי בוקר של בני ברוך עם כל הכלי העולמי?

מה הם אומרים, למה?

תלמיד: הם אומרים שהם יכולים לשמוע בפעם אחרת, או אומרים שהעיקר זה לקרוא "זוהר" יחד, ושיעורי בוקר הולכים לאיזה מקום פחות חשוב מבחינתם.

לא יכול להגיד שום דבר. מה שיש לי אני קיבלתי מהרב"ש. חוץ ממני יש עוד מספר אנשים שהיו בזה, לכן תשאלו אותם.

תלמיד: איך לבנות כוונה נכונה כדי להגיע לדבקות בבורא?

כוונה אנחנו בונים בכך שיום יום עושים מאמצים לשפר את הקשר בינינו, כשנתחבר בינינו יהיה לנו כביכול לב אחד, ושם תהיה מורגשת התפילה שלנו לבורא. ואז אם נתאמץ כאיש אחד בלב אחד, ודאי שבסופו של דבר הבורא יתגלה באותו הלב המשותף שלנו, ומזה נבין עוד יותר מה חסר לנו, ואיך לשפר את היחסים מבינינו לבורא.

תלמיד: איך אנחנו יכולים להיות בטוחים במאה אחוז שרק הבורא יכול לעזור לנו להגיע לתפילה שלמה. איך להגיע לביטחון שלם כזה, אם עוד לא היינו שם, אם עוד לא הגענו לזה. איך לקבל את הביטחון המלא הזה?

על זה כתוב "איש את רעהו יעזורו", אנחנו צריכים כל אחד ככל האפשר להתכוון לכך שאנחנו רוצים להידבק גם בחברים וגם בבורא. והכוונות שלנו, התפילות שלנו, כולן יחברו בינינו, ויביאו אותנו בסופו של דבר לעוצמת בקשה כזאת שהבורא יענה עליהן.

תלמיד: במאמר כתוב, "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל". מה אומרים שני המשפטים האלה?

השם הקודם של "יעקב" הוא קטן, ואי אפשר עכשיו להשתמש בו, אלא צריכים לעבור בקשר בין הנבראים לבורא לשם "ישראל". ישראל זה גדלות, יש שם את כל הכלים והאורות, והבורא מחליף את מערכת הקשר בינו לאנושות. במצב החדש הזה, הבורא וישראל, יש כבר קשר ישיר וברור, מה שלא היה בקשר בין האדם והבורא.

תלמיד: אמרת קודם שאנחנו צריכים יותר להתקרב להיות "כאיש אחד בלב אחד", וגם אתמול אמרת משהו שהסעיר אותנו בעשירייה, "הבעיה שלנו שאנחנו עדיין עוד רחוקים זה מזה ולא יכולים כאיש אחד בלב אחד להתקשר זה אל זה ולפנות לבורא כאיש אחד בלב אחד, אז היינו כבר מצליחים".

עשינו בירור וסדנאות על זה בעשירייה והיה מאוד סוער, כי חלק חושבים שאנחנו בזה ואנחנו נותנים באמת את כל המאמצים החיצוניים והפנימיים, וחלק חושבים שאנחנו לא בזה, הדעות חלוקות ואנחנו לא יודעים איך להתקדם. מה נדרש מאיתנו כדי להגיע ל"כאיש אחד בלב אחד", מה עוד צריך להוסיף?

אנחנו עדיין מרגישים שכל אחד נמצא ברצון לקבל שלו, ולא מתקרבים לרצון לקבל המשותף. אני עדיין יכול לזכור שהייתי לבד עם הרצון לקבל שלי וחיפשתי איך להתקשר לאחרים, ובכל זאת זה היה לא נורא. מה שאין כן עכשיו, כשאנחנו רוצים להתקדם יחד לרצון המשותף שנקרא נשמה, אז צריכים להשתדל להיות כאחד ממש, להרגיש את הנשמה הכללית יותר ויותר.

תלמיד: לפני שאנחנו מכוונים את החיבור בינינו, את הרצונות של כל אחד להשפעה זה לזה ולבורא, אנחנו נחשבים שאנחנו משפיעים אחד לאחר או שאנחנו רק במאמצים לחיבור, להתקרבות?

אנחנו רק במאמצים.

תלמיד: מה צריך להשתנות, מה הכיוונון של "לשמה" בקשר בינינו, שבאמת יכול להפוך אותנו ללב אחד?

שאנחנו מוכנים להתבטל לגמרי מהרצון לקבל שלנו, רק שתהיה לנו אפשרות להיות יחד בבורא.

תלמיד: כשאנחנו הולכים לחיבור בעשירייה, אנחנו כבר עובדים על ביטול כדי שנוכל להתקרב ולהתחבר זה לזה. מהו הביטול הנוסף כדי שנוכל להתחבר בבורא?

בבורא, הכוונה שרוצים להרגיש שכולנו בנטייה אחת, ברצון אחד, בכוונה אחת, בתכונה אחת וחוץ מזה לא רוצים כלום.

תלמיד: לשמה זה המילוי הזה שיכול לכסות כל חיסרון של החברים?

כן.

תלמיד: זה עניין איכותי או שזו ממש המטרה הזאת של לשמה?

גם וגם.

תלמיד: מה אנחנו צריכים לעשות כדי שהמילוי הזה שאליו אנחנו רוצים להסתכל ביחד, יבוא לביטוי בעשירייה? כי אנחנו עוברים מחיבור של עשרה חברים, שכל אחד מסתכל בסגנון שלו על החיבור בינינו, וביחד צריכים להסתכל לעבר נקודה אחת של לשמה.

אבל הנקודה הזאת לשמה כבר לא מכוונת לכל אחד ואחד, היא מכוונת מכל אחד ל-יחד לבורא.

תלמיד: וזה הופך אותנו להיות ברצון משותף בעצם, זה הרצון האחד שמתגבש?

כן, ודאי.

תלמיד: לקראת סוף המאמר בעל הסולם כותב כך, "והאדם צריך להאמין שה' מקבל עבודת התחתונים, ולא חשוב כמה ואיך הצורה של עבודתם, ואת הכל הקב"ה מסתכל על הכוונה ומזה יש נחת להבורא, אז האדם זוכה להתענג על ה'."

נשמע שיש פה איזה היפוך של הכוונה של הנבראים, שבעצם הכוונה שלהם תמיד הייתה לעצמם ואז איכשהו מתהפכת הכוונה שלהם לכוונה על מנת להשפיע, או כמו שהוא כותב פה "והאדם צריך להאמין".

כן.

תלמיד: איך קורה ההיפוך, מה זה היפוך הזה?

ההיפוך הזה הוא שאני אף פעם לא חשבתי על התוצאה מהיחס שלי לבורא, ועכשיו אני חושב על זה. זאת אומרת חשוב לי להתייחס לבורא ושזה יביא לי מצב מיוחד.

תלמיד: כאשר אני מרגיש או רוצה להרגיש שהבורא מקבל מזה נחת רוח, זה המצב המיוחד?

כן.

תלמיד: כשאדם מסתכל על עצמו ובודק את עצמו, בסוף תמיד כל מה שהוא עושה נגמר בזה שיש שם את הגנב הזה של הרצון לקבל, כל מה שאתה בודק, אפילו אם עשית פעולה נכונה, אפילו אם השתדלת, בסוף תמיד יש את הזנב הזה של הרצון לקבל שגונב הכול.

יושבים ביחד בעשירייה, מנסים להתחבר, עשרה אנשים שמאוד משתדלים להגיע לכוונה נכונה, ובכל אחד יש את הגנב הזה, איך בחיבור ביניהם פתאום הגנב הזה נעלם או מתבטל או שהם מתעלים מעליו?

הוא נעלם כי כולם מתכוונים לבורא ואז בזה משלימים זה את זה ואין לגנב הזה לאן לברוח.

תלמיד: וזה נכון להגיד שלאדם בודד בעצם אין סיכוי לעשות את זה לבד?

כן, לכן אין לו סיכוי, כי הכוונה שלו צריכה להיות בעל מנת להשפיע, איך הוא יתאר לעצמו על מנת להשפיע אם הוא לבד?

תלמיד: שמעתי שאמרת לחבר שאדם מרגיש יותר ויותר שלשמה הוא מקור החיים, מה הוא מקור החיים?

מקור החיים זה הבורא, המאור שיוצא ממנו אלינו, הוא מקור החיים.

תלמיד: שמעתי שאנחנו נמצאים כרגע במצב שבו עדיין אין את הרצון המשותף, שעדיין כל אחד נמצא ברצון לקבל שלו, ועושה מאמצים להתקדם, להתחבר, אבל שזה לא כל כך נורא שכל אחד כבול בתוך הרצון לקבל שלו. הבנתי נכון?

זה חלק מהדרך שאנחנו צריכים לעבור ברצון לקבל, להרגיש איך אנחנו משתדלים להיבנות לעומתו, וכך להגיע למטרה.

תלמיד: אז ה"לעומתו" הזה, כי הרי כל המצב של ה"לשמה" שאתה מלמד אותנו, אני שומע שזה דווקא כאיש אחד בלב אחד, ורצון משותף. איך להרגיש שהמצב שבו אנחנו עושים מאמצים לחיבור אבל כל אחד בתוך עצמו, זה לא מספיק, וזה כן נורא?

אבל אנחנו מחברים את כל הכוונות האלו, וכשהן מתחברות יחד אנחנו נמצאים במצב שיש לנו כוונה אחת גדולה, חזקה.

תלמיד: בדיוק על זה אני שואל, אז איך אנחנו מחברים את הכוונות בזמן שכל אחד עדיין נמצא נבדל מהאחרים במאמצים שלו. מה זה נקרא לחבר?

כולנו לומדים ביחד מהמקורות, ממקור אחד, ומשתדלים להסביר זה לזה למה אנחנו מתכוונים במקורות האלו, עד שזה הופך להיות ממש כאיש אחד בלב אחד.

תלמיד: לגבי הגישה מה בריא יותר, מדויק יותר אם האדם מספר לחברים שהוא סוחב חבילה של בעל הבית, למרות שהוא מרגיש שהוא לא סוחב את החבילה של בעל הבית. האם זה נכון, והאם בסוף זה יביא אותו לסחוב את החבילה הנכונה?

לא.

תלמיד: אנחנו מאוד נזהרים, אני לא אגיד לחבר סתם "אני מדבר עם הבורא" או "אני בלשמה" או "שמעתי שהבורא", לא ייקחו אותי ברצינות. אז כשאני שומע חבר שאומר, אני מתפלל, ואני יודע שזו פעולה מאוד מאוד גבוהה. למה כשאנחנו מדברים על תפילה, "אני מתפלל, העשירייה מתפללת, נניח היא כותבת טקסט, אבל היא אומרת "אנחנו כתבנו תפילה". האם אין בזה אי דיוק, והאם זה לא יאריך את הדרך?

לא.

תלמיד: למה אנחנו משתמשים במילה להתפלל, ואנחנו יודעים שזו פעולה מאוד גבוהה. האם לפני שאני אומר "אני מתפלל" לא צריך לעשות בירור אם באמת אני מתפלל?

לא, אנחנו עוד יותר נתבלבל. כל הבירור צריך להיות לא על ידי השכל שלנו אלא על ידי האור העליון.

תלמיד: כתוב במאמר שכדי שהתפילה תהיה שלמה, אנחנו צריכים לעשות את כל הפעולות שאנחנו יכולים לעשות. יש הרבה פעולות כאלה, גם פנימיות וגם חיצוניות, ואנחנו אף פעם לא יודעים מה המקסימום שלנו. אז איך אפשר לדעת איזה פעולות חסרות לנו, ומה להוסיף?

ככל שאנחנו נמצאים קרובים יותר לביצוע, אנחנו נברר וגם נרגיש מה חשוב יותר, ומה פחות חשוב בזה, וזה מה שיכוון אותנו למעשה הנכון.

תלמיד : אנחנו אומרים שלשמה זה ממני לבורא, מהקבוצה לבורא. איך אנחנו הופכים את מושג הבורא למשהו יותר ברור, ויותר קרוב אלינו?

כמו כתוב "תעשה רצונך כרצונו" ואז תבין אותו יותר, תרגיש אותו יותר.

תלמיד: האם העבודה לשמה נעשית למעלה מהדעת תוך כדי מאמצים לחיבור בעשירייה, במטרה לא לחפש למלא חסרונות לקבל שמתגלים?

לא הבנתי את החצי השני של השאלה "לחפש"..

תלמיד: במטרה לא לחפש למלא חסרונות לקבל שמתגלים תוך כדי מאמצים?

כן. אפשר לקבל כך.

תלמיד: מה זה נקרא שאנחנו מקבלים על עצמנו עול מלכות שמיים?

שאתם מסוגלים בקשר המיוחד ביניכם, ברצון האחד שאתם בונים, לבטא את היחס שלכם לבורא. כמו שהוא ברא את הרצון שלנו, אנחנו כן פונים אליו עם הרצון הזה, ורוצים להשפיע לו על ידי שימוש ברצון הזה נחת רוח.

תלמיד: למה זה נקרא דווקא "עול מלכות שמים".

כי זו דרגה עליונה, יש ארץ ושמים.

תלמיד: במה משתנה באדם במעבר מצורת העבודה הראשונה לשנייה?

מה זה עבודה ראשונה ושנייה.

תלמיד: העבודה הראשונה מעל הדעת היא בכפיה, וצורת העבודה השנייה היא כבר בהשתוות. אז מה משתנה באדם במעבר מהמצב הזה, למצב הזה?

במצב הראשון האדם משתדל לבצע את זה בכוח, לא ברצון, ובמצב השני הוא כבר מקבל הארה מלמעלה, ועושה את זה מתוך רצון.

תלמיד: מה מאפשר לי, או מה צריך להשתנות בי כדי שאני אבצע את המעבר הזה?

צריך להתגלות רצון אמיתי לעשות נחת רוח לבורא.

ומה צריך לקרות כדי שיצוץ בי כזה רצון אמיתי, מה אני צריך לעבור, מה אני צריך לעשות?

הרבה תפילות ופעולות.

תלמיד: ואז להגיע לייאוש מכוחותי?

כן.

תלמיד: בעבודה, לפי מה הבורא נותן לאדם תענוגים רוחניים, מה החשבון של הבורא?

אנחנו לא יודעים בדיוק, את זה אנחנו לא יודעים. זה מתוך שילוב הנשמות שיש עכשיו בקשר ביניהם, ועם הבורא.

תלמיד: איך אנחנו יכולים לדעת שיש לנו צורך אמיתי לתענוגים?

לא יודע, כך הבורא נמצא במשחק איתנו. הוא מעורר אותנו, ומקרב אותנו בינינו, כדי שנתחיל לראות את עצמנו ככל קבוצה למציאות כלפי הבורא. שהקבוצה משפיעה לו, והוא משפיע לקבוצה.

תלמידה: אם אני רוצה לעזור לחברות שלי לעשות נחת רוח לבורא, למלא את הרצונות שלהן, הרצון המרכזי שיש להן זה הרצון להידבק בבורא. האם זה הרצון המרכזי שעליו אני צריכה לעבוד?

כן. ודאי שכן. רצוי שתעשי כך.

תלמידה: שמעתי שאנחנו יכולים להשפיע זה לזה כוחות החיבור כשאנחנו מרגישים כגוף אחד. איך משפיעים כוחות חיבור כך שכל החלקים ירגישו מחוברים ולא סובלים?

על ידי מאמצים.

תלמידה: במאמר היה כתוב שכשבן אדם מגיע ללשמה, הוא יכול להמית את היצר הרע שלו. איך זה יכול להיות שהוא מגיע ללא ללשמה בלי להמית את היצר הרע? איך זה עובד?

ככה זה קורה כמו שכתוב.

תלמידה: כשאני מגיעה לייאוש ואין לי כוחות ואני מבקשת כוחות מהבורא ל"לשמה", להשפעה, אני לא מצליחה לעשות את זה ממרכז העשירייה וממש נופלת ומבקשת שייתן לי את הכוחות האלו, שהוא יעזור לי, שיעשה את העבודה עבורי. כי יש כאלו מצבים שאני לא יכולה אפילו להרים את היד. זה כיוון נכון או שצריך להוסיף פה עוד משהו אחר?

זה לא בדיוק הכיוון הנכון, כיוון שחסרה כאן גדלות הבורא. תחשבי על זה, תוסיפי ואת תראי איך הכול ימשיך ויתקדם אצלך.

תלמידה: גדלות הבורא, אם אני מוסיפה, מבקשת ממנו עבור חיבור עם ישראל ושרק הוא יכול לעשות את זה. זוהי הגדלות?

שיהיה כך.

תלמיד: איך האדם יכול להרגיש שהוא עושה את העבודה למען הבורא?

בתוצאות, כי אם הכוונה שלו עושה את הפעולה, אז הוא מרגיש את התוצאה מהפעולה בו, בתוך הרצון שלו.

תלמיד: מה חוסם אותנו, מה עוצר אותנו מלהגיע למצב של לעבוד עבור החברים כדי לעשות נחת רוח לבורא? מה לא נותן לנו לעשות את זה, מה מעכב אותנו?

היצר הרע, הרצון לקבל שלנו, הוא לא נותן לנו לעבוד עם רצון לקבל זר, אלא רק עם רצון לקבל של עצמו. גם בעולם שלנו, תנסו לעבוד למען מישהו ואתם תראו שאין לכם כוח. כדי לעשות למען מישהו, אתם צריכים לקבל על זה משכורת, איזשהו מילוי, כך גם כאן.

תלמיד: אני מבין את זה באופן כללי, אבל אני לא יודע איך לצעוק, איך לזעוק מספיק חזק כדי לצאת מזה. אני מבין שצריך תפילה ושזה לוקח זמן, אבל למה אני לא מצליח להגיע לזעקה מספיק חזקה, נואשת כזאת, כמו שכתוב במאמרים?

זה מפני שאתה לא מבין שאם לא תצא מהרצון לקבל שלך, אז אתה תהיה בצורה כזאת עוד הרבה זמן.

תלמידה: האדם מרגיש בשלב כלשהו שבעצם כל המזונות שלו מגיעים מהרצון לקבל, שהוא נותן לנו את הכוח לעשות כל פעולה. האם במצבנו מתחת למחסום יש גם כוחות השפעה שמזינים אותנו?

כן. אבל אנחנו לא מכירים ולא מבינים אותם, רק אחר כך נדע את זה.

תלמידה: וכדי לעשות את המעבר השלם של להתנתק מהמזונות של הרצון לקבל, מה צריך לקרות? צריך להיות איזשהו הפסק שהאדם לא מקבל בכלל מזונות מכלום. איך זה קורה, כי הוא תמיד כביכול מחזיק אותנו בצוואר?

אל תהיו חכמות מדי, זה לא מהרצון לבצע פעולה רוחנית, זה רצון כדי להתחמק.

תלמידה: אז איך בכל זאת?

בכל זאת תעזבו את השטויות האלו ותתייחסו למה שאנחנו מדברים ברצינות.

תלמידה: כתוב במאמר ש"מוטל על האדם לעשות את כל המעשים שאפשר בעולם כדי לזכות לשם לשמה וזה כדי שתהיה תפילה מעומק הלב שהאדם יודע במאה אחוז שאין מי שבעולם שיכול לעזור לו, רק הקב"ה". מה זה אומר?

אני לא יודע. זה צריכים לברר יחד.

(סוף השיעור)