שיעור בוקר 11.01.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

בעל הסולם, עמ' 425, מאמר "החרות" , כותרת "לחיי החברה החוק: אחרי רבים להטות"

אנחנו צריכים כאן לשים לב מה ההבדל בין החברה לבין היחיד, הכוונה היא לחברה ולעשירייה. יש המון שלא יכולים להתקשר ביניהם, לא יכולים להתעגל בוא נגיד, להגיע לחיבור, לאיחוד, לעשירייה בשום צורה. אין להם את הדחיפה הזאת, איזה כוח פנימי שמושך אותם להכיר את מהות החיים, מטרת החיים, מקור החיים. ורק רוצים להרגיש טוב, לחיות טוב. גם החברים שלנו שלא מסוגלים, שהיו איתנו נגיד ונופלים, אז נופלים לתוכם והופכים להיות לכלל.

יש הרבה צורות של חיי חברה "אחרי הרבים להטות", זה הכלל שפועל שם. ואנחנו נצטרך עוד להיכנס לזה ולברר בדיוק. ובקו בניגוד לעיגול, יש חוק "אחרי יחיד להטות", שם זה מהכתר עד המלכות וממלכות עד הכתר. הכול מסודר לפי דרגת העביות שברצון, צמצום, מסך שמעל הרצון, ובהתאם לזה אור חוזר. דרגת העביות עם המסך שמייצר את האור החוזר בהתאם לזה, הופכת להיות לספירה. וכך אנחנו רואים שיכולים לבנות כבר פרצופים רוחניים. עיגול וקו אנחנו למדנו בתע"ס חלק ב', אנחנו גם עוד נדבר על זה הרבה.

תלמיד: בבוקר הסברת על אור חוזר במרכז העשירייה. אתה יכול לפרט?

אנחנו רוצים להתקשר בינינו ללא לשים לב על כל ההבדלים, אלא העיקר שאנחנו מכוונים לאותה המטרה היחידה, המשותפת. בנטייה לעבודה המשותפת הזאת, אנחנו מתחילים להרגיש את עצמנו שבונים את השדה בינינו, זה נקרא "שדה אשר ברכו ה'"¹. בינינו מתחיל להיות איזה שטח שאותו אנחנו ממש מרגישים שהוא כסרוג מהכוחות שלנו שנמשכים זה לזה.

ובשטח הזה עדיין אנחנו לא מרגישים שום דבר חוץ מהמאמצים שלנו איכשהו להרגיש אותו, לבנות אותו. אבל במידה שאנחנו מתאמצים, אנחנו מתחילים להרגיש מהשטח שפועל שם, כוח חדש. והכוח הזה הוא אור חוזר שאנחנו מייצבים למעלה מהרצון שלנו. עד כמה שאנחנו דוחים את האגו, כל אחד דוחה את האגו הפרטי שלו ונמשך לאחרים למעלה מהאגו הפרטי, בזה אנחנו בונים אור חוזר המשותף בינינו. והוא כשבונה את השטח הזה בינינו, הוא מגלה בו יכולת לגלות את כוח ההשפעה, כוח החיבור, כוח האהבה שזה הבורא. כך אנחנו מגלים אותו.

נתתי עוד דוגמה, כמדומני, כמו שאני רוצה להסתכל דרך החלון, והחלון הזה הוא מט ולא יכול לראות דרכו שום דבר. ברגע, נגיד שאני יכול להתמודד עם הרצון לקבל שלי ולחשוב על חיבור, לטובת העשירייה, לטובת מטרת הבריאה, אז אני בזה מייצר את האור חוזר והאור החוזר הזה שפועל, הופך את זכוכית המט לזכוכית שקופה ואני רואה מהצד השני שלו את הבורא. גם לא פרצוף חס ושלום, אלא תכונות, מתחיל להכיר. אבל לא מכיר את הבורא, בעצם אני בונה אותו, "אתם עשיתם אותי" כמו שכתוב, אני מייצב אותו מהרצונות שלי דלהשפיע.

קריין: עמ' 425, מאמר "החרות", טור א', כותרת "לחיי החברה החוק: אחרי רבים להטות".

לחיי החברה החוק: אחרי רבים להטות

"עתה באנו לידי ברור דברים בהבנת המשפט של חרות היחיד, כי באמת קיימת שאלה גדולה: מאין לקחו הרבים את הזכות להפקיע את חרותו של היחיד, ולשלול ממנו את היקר לו בחיים, שהוא החרות, שלכאורה אין כאן יותר מכח הזרוע בלבד?

אולם כבר הטבנו לבאר, אשר הוא חוק טבעי ומצוות ההשגחה, שמתוך שההשגחה חייבה לכל אחד מאתנו לחיות חיי חברה - נמצא מאליו, שכל יחיד ויחיד נעשה משועבד לשמור על קיומה ואשרה של החברה. וזה לא יקויים, זולת על ידי השלטת הסדר של "אחרי רבים להטות" ודעת היחיד לא ישמע ולא יפקד." זאת אומרת, זה כלפי חוקי החברה, "אחרי רבים להטות", לשמור על שלום החברה.

"הרי לעיניך בעליל, שזה מקור כל הזכות והצדקה שיש לרבים, להפקיע את חרותו של היחיד בעל כרחו, ולשעבדו תחת ידיהם - - - ולפיכך מובן מאליו, אשר בכל אותם העניינים שאינם נוגעים לקיום החיים החומריים של החברה - אין שום רשות והצדקה לרבים, לגזול ולעשוק את חרותו של היחיד בכל שהוא. ואם יעשו כן - הם גזלנים וחמסנים, המעדיפים את כח הזרוע על כל זכות וצדק שבעולם. כי כאן לא חל חיוב ההשגחה על היחיד, שישתעבד לרצונם של הרבים." זאת אומרת, כלפי חובותינו כלפי החברה, לא מחלקים ליחיד ורבים ולאף אחד. יכול להיות מקובל הכי גדול, יכול להיות איזה כלומניק הקטן ביותר. כולם כלפי החברה חייבים לקיים את חוקי החברה שמכוונים לשלום החברה. זה נקרא בחוקים הגשמיים, "אחרי רבים להטות", לכולם.

בחיים הרוחניים החוק: אחרי היחיד להטות

גם חל על כולם. מבינים לא מבינים, ההשגחה העליונה כך דורשת.

"המתבאר, שלענין חיים רוחניים, אין שום חוב על היחיד מצד הטבע, לחייבו אל החברה, - אלא ההפך - יש כאן חוב טבעי על הרבים, להשתעבד ולהכנע תחת היחיד - - - והוא מובן על פי המבואר במאמר השלום, שיש שני דרכים שההשגחה חבשה והקיפה אותנו, כדי להביאנו אל המטרה התכליתית, שהם: דרך יסורים הגורם אלינו התפתחות הזאת שלא מדעתנו. ודרך תורה וחכמה, הגורמת אלינו התפתחות הזאת מדעתנו, בלי שום הכרח ויסורים עש"ה." מדובר כלפי אלו עם הנקודה שבלב או כלפי כולם. או חצי חצי, עם מי שיש לו נקודה שבלב, ככה ובלי נקודה שבלב, אחרת.

בחיים הרוחניים החוק: אחרי היחיד להטות

"המתבאר, שלענין חיים רוחניים, אין שום חוב על היחיד מצד הטבע, לחייבו אל החברה, - אלא ההפך - יש כאן חוב טבעי על הרבים, להשתעבד ולהכנע תחת היחיד - - - והוא מובן על פי המבואר במאמר השלום, שיש שני דרכים שההשגחה חבשה והקיפה אותנו, כדי להביאנו אל המטרה התכליתית, שהם: דרך יסורים הגורם אלינו התפתחות הזאת שלא מדעתנו. ודרך תורה וחכמה, הגורמת אלינו התפתחות הזאת מדעתנו, בלי שום הכרח ויסורים עש"ה.

ומתוך שהיותר מפותח של הדור הוא ודאי אך היחיד, נמצא בעת שהרבים באים לידי הכרה לפטור את עצמם מהיסורים הנוראים, ולקבל עליהם בחינת התפתחות, מדעתם ורצונם. שהיא דרך התורה, - הנה אז צריכים ומחוייבים, להכניע את עצמם ואת חרותם הגופני תחת המשמעת של היחיד. ולקיים פקודותיו וסגולותיו שיציע להם.

הרי לעיניך, שבענינים רוחניים, מתהפך זכות הרבים - לחובתם. ויוצא החוק: אחרי היחיד להטות. כלומר היחיד המפותח. כי דבר גלוי הוא לכל אדם, אשר המפותחים והמשכילים, הם תמיד מיעוט קטן מאד בתוך כל החברה. ונמצא כל הצלחת החברה ואושרה הרוחני - צרורה וחתומה בידי המיעוט. והבן זה היטב.

ומתוך זה, מתחייבים הרבים בזהירות יתרה, לשמור בעיניים פקוחות על כל הדעות של היחידים, שלא יתבטלו מהעולם, כי עליהם לדעת בבטחה, בוודאות מוחלטת, אשר הדעות היותר מפותחות והיותר אמיתיות - אינם נמצאים לעולם ברשות הרבים השולטים - אלא דווקא ברשות החלשים ביותר, דהיינו, דווקא במיעוט שאינו ניכר לעיניים. כי כל חכמה וכל יקר - דרכה לבוא לעולם בכמות מועטה. לפיכך נעשינו מוזהרים לשמור על הדעות של כל היחידים, משום חולשת היכולת של הרוב השולט, לברר ביניהם."

שאלות, גם כלפי רבים גם כלפי יחיד, חיי חברה גשמיים, רוחניים, הכול.

שאלה: איך קשורים חיי החברה והחיים הרוחניים, כך שהחוקים האלה משלימים אחד את שני ולא מפריעים אחד לשני?

אני לא יודע מה זה מפריעים. כמו שליחיד אסור להיכנס לחיים החברתיים הגשמיים, כך אסור לחברה להיכנס לחיים רוחניים של החברה. נגיד אתה עושה איזו ממשלה שמטפלת בחיים הגשמיים. יש לך כל מיני משרדים שמטפלים בחיים שלנו. מה הם צריכים? הם צריכים לספק לנו שירותים.

מה ממשלה צריכה לעשות? זה שהם לוקחים לעצמם כבר כוחות ועושים חגיגה עלינו, אבל מה זה ממשלה? תפקיד של הממשלה לספק לנו חיים. לדאוג שלא יהיו הצפות, שלא יהיו תאונות, שתהיה בריאות, שיהיה הכול. את זה הממשלה צריכה לעשות. אלה החיים הגשמיים. אז איך צריכים לקבוע את החוקים האלה? "אחרי רבים להטות." מה שהרבים צריכים, את זה צריכים לקיים. על זה אין שום וויכוח.

כלפי החיים הרוחניים, וודאי שלא הרבים קובעים, אלא יחידים קובעים, הם מבינים, הם מרגישים, הם קשורים למקור החיים. ולכן הם צריכים לקבוע את זה. אם אנחנו היינו מבינים מה צריכים לעשות, אז גם צריכה להיות בממשלה קבוצת מקובלים שקובעים את ההתפתחות הרוחנית של הכלל. ואז יהיה לך קו ועיגול. ושניהם יעבדו בצורה הדדית.

שאלה: כשהוא אומר "חכמה נמצאת אצל החלשים", למה הוא מתכוון, לרוחניות, איזו חכמה?

וודאי שלרוחניות, לא גשמיות. לא הייתי אומר שזה אצל החלשים. חכמה בגשמיות נמצאת היום אצל כולם. מיליונים לומדים את כל החכמות. העיקר זה חכמת החיים, זו חכמת הקבלה.

שאלה: איך אפשר לשמור על הדעות של כל היחידים, ואיך אפשר לברר את הדעות ולהוציא אותם החוצה?

לא צריכים להוציא החוצה. בשביל מה?

תלמיד: אנחנו לא צריכים להיות הדעות שמובילות את החיים הרוחניים?

היחידים האלו, היינו המקובלים, צריכים לחבר אליהם את הכלל לאט לאט, בצורה כזאת שהם מלמדים את הכלל איך לגשת אחרי היחידים בצורה נכונה.

תלמיד: כי כתוב שצריך לשמור על הדעות של כל היחידים. איך שומרים על הדעות האלה?

לא. הכלל לא יכול לעשות את זה, הוא צריך רק לציית למה שהמקובלים אומרים בהתפתחות הרוחנית, בזה הוא לא יכול להתערב. מה שאם כן, המקובלים האלה בעצמם, גם לא צריכים להתערב בחיים הגשמיים. אלה דברים שוודאי שיהיו בהם עוד הרבה בעיות.

שאלה: זה לא ברור. הכלל אין לו צורך להתפתחות רוחנית, למה שיקשיב למקובלים?

הוא לא צריך להקשיב, הוא לא צריך לדעת את זה. הוא לא יכול להגיע למצב שהוא מסכים עם זה. אין לו את היכולת לבדוק ולהצדיק את המקובלים, אלא פשוט הוא מבין שהם גדולים והוא נכנע תחת הפקודות שלהם בענייניי חינוך.

תלמיד: הוא לא מבין שהם גדולים, בעיניו הם לא גדולים, הם רק עוד אנשים.

לא. אל תביא לי כל מיני קושיות כאלה. אנחנו מדברים על החוקים. איך אתה תקבע אותם מהמצב השבור שלנו אני לא יודע, אבל זה מה שצריך להיות. אתה שתגיד "איפה העמך הזה ילך ויקבל את זה?", יקבל, זה לא תלוי בנו. אם אנחנו נתחיל לסדר את הדברים, אתה תראה עד כמה זה יסתדר. אתה יכול להגיד "מאיפה יסתדר ואיך?", מהשמיים. זה יסתדר.

הבקורת כגורם הצלחה - אי הבקורת כגורם להתנוונות

"יש להוסיף עוד על האמור: כי המציאות מציעה לעינינו הפכיות קיצונית בין הדברים הגופניים - לדברים שבדעות והשכלות בנושא הנידון! כי ענין האחדות החברתית, העשויה להיות מקור לכל אושר ולכל הצלחה, נוהג ביחוד רק בין הגופים ועניני הגוף שבבני אדם. שהפרוד ביניהם, הוא המקור לכל פורענות ומקרים רעים.

אולם ענינים שבדעות והשכלות - הוא להפך מקצה אל הקצה. כי האיחוד ואי הבקורת, נבחן בהם למקור כל הכשלונות, והמפריע את כל ההתקדמות, וכל ההפריה השכלית, - - - כי השגת המסקנות המוצלחות, עומדות ביחוד על רבוי המחלוקת והפרוד, היוצא והמתגלה בין הדעות. שכפי רבוי הנגוד, והסתירה, וגדלות כח הבקורת - כן מתרבה הדעת והתבונה. והעינינים נעשים מוכשרים להתברר ולהתלבן ביותר. וכל כשלונה והתנוונותה של התבונה, אינה באה רק ממעוט הבקורת ומיעוט המחלוקת שבעניניה.

הרי הדבר גלוי לעיניים, אשר כל בסיס של הצלחה גופנית, הוא שיעור האיחוד של החברה. והבסיס של הצלחת ההשכלה והדעות הוא הפירוד והמחלוקת שבהם.

לפיכך הדין יוצא, אשר בעת שהאנושות תגיע למטרתה, בדבר הצלחת הגופות, דהיינו, על ידי ביאתם לדרגה השלמה באהבת זולתו, שאז יתלכדו כל גופות בני העולם לגוף אחד, ולב אחד, כמ"ש במאמר השלום, אשר רק אז יתגלה כל האושר המקווה לאנושות על שיא גובהו - הנה, לעומת זה, צריכים אז להזהר, שלא יתקרבו הדעות של חברי האנושות כל כך, באופן שתתבטל המחלוקת והבקורת בין החכמים והמלומדים. משום שאהבת הגופים, מביא בטבע גם קרבת הדעות. ואם תתבטל המחלוקת והבקורת - תתבטל כל התקדמות בדעות והשכלות, ויתיבש מקור הדעת מהעולם, כמובן.

ומכאן הוכחה מוחלטת, על חיוב הזהירות בחרות היחיד, בנוגע לעניני דעות והשכלות. משום שכל התפתחות החכמה והדעת, מיוסדת על חרות היחיד הזה. ולפיכך אנחנו מוזהרים לשמור עליה בשמירה מעולה, באופן שכל צורה וצורה שבתוכנו, שאנו קוראים לה בשם יחיד, דהיינו, בחינת הכח הפרטי של האדם היחיד - שנקרא בכללות בשם "רצון לקבל"."

יש לנו דוגמה טובה מהגמרות בתלמוד. יש שם כל מיני זוגות שהם נמצאים תמיד במחלוקת זה עם זה, וזה עם זה. היו חברים טובים, היו מקובלים גדולים, הבינו מצוין זה את זה, איך הם שמרו על המחלוקת? אחד אומר כך, שני תמיד ההפך. ממש דוגמאות שקשה לנו לתאר את זה, אבל זה היה כך. ממש, כל הזמן היו לומדים יחד, כתבו את הגמרא, לימדו תלמידים, והיה ביניהם, זה אומר כך והשני ההפך. ולכן כל הלימוד של התלמוד הוא בעד ונגד, כל הזמן במחלוקת, ומתוך זה באה החכמה. זה מה שחסר דווקא. נראה איך יעשו את זה בדורות הבאים.

שאלה: לפי הקטע הזה, איך אנחנו צריכים להסתכל על העבודה שלנו בעשירייה, לימוד, כדי שנקבל את התועלת?

אנחנו צריכים ללמוד מזה. וכל אחד ואחד צריך לייצב את העצות האלו בעשירייה שלו. בחיי העשירייה הגשמיים ובחיי העשירייה הרוחניים.

תלמיד: תוכל לפרט את זה קצת?

נניח בחיי העשירייה החומריים, אנחנו, "בני ברוך", צריכים לדאוג שלכל החברים שלנו יהיה מקום עבודה, שלום משפחה, בריאות, חינוך לילדים, כל הדברים הגשמיים האלה שיהיו לכולם בצורה כזאת. החברה בכללות היא צריכה לקבוע מה אותה הרמה שהיא רוצה שתהיה פחות או יותר לכולם. ואנחנו צריכים לדאוג שפחות מאיזו רמה לא ייתכן שיהיה. וכך להשתדל לייצב את רמת החברה, כזאת שמאפשרת מהחיים הגשמיים גם להתעסק ברוחניות. מצד אחד.

מצד שני, בחיים הרוחניים, אנחנו צריכים לתת גם את כל התנאים, גם גשמיים וגם רוחניים, ושם כבר השמיים הם הגבול. אין שום נטייה להיות כולם כאיזה סטנדרט, רמה מסוימת של החיים, אלא גמר התיקון. ולכן כל אחד צריך בזה להשתדל להיות גדול מכולם.

תלמיד: בכל מה שאמרת, איפה מתבטאות ההסכמות גם בגשמיות וגם ברוחניות?

כלפי החיים הגשמיים אתם צריכים לקבוע איזו וועדה שהיא תבדוק, האם בחברה יש רמת חיים שהיא עונה על הדרישות הנורמאליות, של כולם. ואם לא אז למה לא? ולתמוך ולעזור אולי. זה מצד הגשמיות. מצד רוחניות, צריכה להיות גם וועדה רוחנית שהיא צריכה לדאוג לזה שכולם ממש בכל רגע יקפצו מעלה מעלה.

תלמיד: כולם יסכימו לכל מה שאמרת. אבל איפה המחלוקות יכולות להיווצר כאן כדי שתהיה עבודה בכלל?

המחלוקת, שאני צריך להיות יותר גבוה ממך ברוחניות ולהיות שווה איתך בגשמיות.

תלמיד כשאתה אומר "אני" הכוונה לחברים?

כן.

תלמיד: מה זה אומר שאני אהיה יותר גבוה מהחברים?

כדי להראות להם דוגמה. אם אתה שואל "מה פתאום שאני אהיה כך?", אם אתה שואל על המוטיבציה הפנימית, אז כדי להראות להם דוגמה, כדי למשוך אותם קדימה.

תלמיד: אבל כל הזמן אנחנו לומדים שצריכים לראות את החברים גדולים. עכשיו אתה אומר שאני צריך להראות את עצמי גדול?

אתה רוצה לראות אותם גדולים? תראה להם שאתה עוד יותר גדול מהם. אחרת איך?

תלמיד: זה יגרום למחלוקות?

לא. זה יגרום להתקדמות. המחלוקת היא טובה מפני שהיא מעוררת להתקדמות. המחלוקת היא לא מטרה, היא אמצעי.

תלמיד: האם אנחנו צריכים לעורר את המחלוקת?

וודאי.

תלמיד: האם על ידי זה שאני מראה שאני גדול ייווצרו מחלוקות, ואנחנו צריכים לקבל אותם כדרך עבודה שלנו?

כן. ''סתירה שבחכמים היא תרבה חכמה''.

תלמיד: אני צריך להראות להם שאני גדול ברוחניות. ובגשמיות אנחנו שווים במקרה הטוב.

כן. זה לא חשוב, את זה יש לנו, לזה לא דואגים. דואגים לרוחניות. ברוחניות אני בא לכאן, אני רואה את כולם אחד יותר גבוה מהשני, ואני משהו למטה, לא רואים אותי.

תלמיד אתה צודק. זה בדיוק. איך אני מראה עצמי גדול?

קודם כל, זה מדרבן אותי להתחיל לעלות. לתפוס אותם ולעלות איתם, ואיכשהו לשייך את עצמי אליהם ולהידבק בהם. מצד אחד. מצד שני, אני צריך ללמוד מהם איך הם מראים כך אחד לשני את הגדלות שלהם כדי לעורר בכל אחד קנאה, תאווה וכבוד, וגם אני צריך לעשות כך, אפילו שאני קטן. מי יודע שאני קטן?

תלמיד: אני יודע על עצמי שאני קטן.

כן, אבל הם לא יודעים. זה בינינו, רק אתה ואני. אז אתה צריך להראות להם שאתה עוד יותר גדול מהם. זה חלק מהתפקיד, אל תגיד לי אבל, אין אבל. אנחנו צריכים לקיים חוקים כדי שעל ידי החוקים האלה נתקדם למטרה, נקודה. מה יש בזה? מספרים לך על חוקי הטבע ואתה משום מה אומר, "לא, אני לא רוצה לקיים". אם אתה לא רוצה, יפעל עליך חוק הפוך.

תלמיד: היום כשאני נמצא בחברה ואני רואה שמשחקים מולי בזה שהם גדולים, אני עוד יותר מתגמד. באיזשהו שלב אני אפילו הולך הצידה. אני לא רוצה מחלוקת, אני מסכים איתם, הם גדולים ואני קטן, נסגר הסיפור, ואין לי מחלוקת אפילו.

למה?

תלמיד: כי זה יותר נוח לי.

לא בא לך להתאמץ להיות לפחות כמוהם?

תלמיד: יש לי הרגשה שכאילו נפתח בינינו פער גדול. בסדר אתה גדול, מצוין, אני רחוק ממך.

אז אתה מתייאש לכמה דקות ואחר כך בכל זאת אתה יכול למצוא כוחות להתקדם. לפחות להיות בחברה שלהם, לקבל קצת מהאור שלהם שיהיה לך כמקיף.

תלמיד: אם אני מקבל אותם, איפה המחלוקת שיש בינינו?

אל תחשוב על מחלוקת. אני שומע ממך רק מילה אחת "מחלוקת", מי אתה שאתה עכשיו מעורר מחלוקת? תחשוב איך לקנא בחברים ולרצות להיות גדול כמוהם. את זה אתה לא שומע, בא לך משהו לראש ואתה לא יכול להוציא את זה.

תלמיד: אם אני מבין אותך נכון, השאר יבוא מלמעלה.

אני לא יודע על השאר, בשבילי היתר לא קיים. קיים רק דבר אחד, אני רוצה להסתכל עליהם ולראות אותם גדולים. זה מנתק אותי, זה עושה לי משהו בפנים, בחוץ, לא יודע מה, אבל בסופו של דבר אני ארצה להיות כמוהם. את זה אני רוצה עכשיו. איזו מחלוקת אני יכול לעורר ביניהם אם אני כזה?

שאלה: לא ברור מה שאתה מסביר עכשיו. אני רוצה להיות כמוהם באמצעות הקנאה, ופה בעל הסולם כותב, שלהיפך, כל אחד צריך לשמור על הייחודיות שלו. אני אולי רוצה להיות כמוהם, אבל צריך לשמור על מי שאני.

כמוהם זה לא להיות ממש הם, זה להיות אני בדרגה לפחות שלהם.

שאלה: זה מאוד מעניין איך שבעה"ס כותב, "לפיכך הדין יוצא, אשר בעת שהאנושות תגיע למטרתה, בדבר הצלחת הגופות, דהיינו, על ידי ביאתם לדרגה השלמה באהבת זולתו, שאז יתלכדו כל גופות בני העולם לגוף אחד, ולב אחד, כמ"ש במאמר השלום, אשר רק אז יתגלה כל האושר המקווה לאנושות על שיא גובהו - הנה, לעומת זה, צריכים אז להזהר, שלא יתקרבו הדעות של חברי האנושות כל כך, באופן שתתבטל". יש שני קוים.

שני קווים, והקו השלישי באמצע.

תלמיד: הגופות יתחברו והדעות יישארו?

מה זה גופות יתחברו? אל תחשוב על הדברים הגבוהים האלה, תחשוב על משהו ששייך אליך עכשיו. הרצונות לא יתחברו אף פעם, למרות שאנחנו אומרים "לב אחד", לב אחד זה נקרא הכוונות שלנו שכאילו מתחברות בכוונה אחת. אבל גם אור חוזר לא הופך להיות לאור חוזר אחד, כי הוא מגיע מהרבה רצונות שונים.

תלמיד: אז איך קורה כל החיבור בין הגופים שלנו, הרצונות?

למעלה מכל ההבדלים. ולכן הוא נעשה פי תר"ך פעמים, מפני שהאישיות, האינדיבידואליות של כל חלק וחלק נשאר, ומעל זה יש קשרים, "על כל פשעים תכסה אהבה". ולכן הכלי, עוצמת הכלי פי תר"ך פעמים יותר גדולה ממה שהיה קודם, לפני השבירה.

תלמיד: וכל הדעות שלנו נשארות?

ודאי שגם הן חייבות להיות מנוגדות. אבל אנחנו למעלה מהן מתחברים יחד, למטרה אחת.

תלמיד: ומה הן הדעות האלה, מה זה הדעה של האדם שהיא נשארת תמיד פרטית?

הפוכה מהשני.

תלמיד: רוחנית.

ודאי שרוחנית. אתה רואה שזה לבן ואני רואה שזה כחול.

תלמיד: ואנחנו מסתכלים על אותה תופעה רוחנית?

כן. וכל אחד רואה מתוך שורש הנשמה שלו ורואה אחרת. ואף אחד לא יכול להיות במקום השני. אבל דווקא מפני שאנחנו מחוברים למעלה מהדעת בינינו ומחוברים אליו, למקור השוני הזה, אז אנחנו משיגים אותו, דווקא מתוך השוני.

תלמיד: אז השחור שלי והלבן שלך תמיד יהיו עוד יותר בולטים?

בטח, בסולם המדרגות כך זה יהיה.

שאלה: איך נניח תשעה אנשים התבטלו לרבי שמעון? הוא היה מעליהם, הם ידעו שהוא מעליהם. יש התבטלות?

יש התבטלות בשיטה, אבל אין התבטלות בזה שכל אחד עושה מעצמו כאילו הוא אפס, לא. הוא חייב להגיד "אני רואה מתוך הרצון שלי, מתוך התיקונים שלי שזה אדום". והשני יגיד, "תיקנתי את עצמי, עשיתי את הכול עם עצמי ואני רואה שזה ירוק".

תלמיד: הסיפור מספר שהוא צם ארבעים יום כדי להגיע לדרגה של זה שמעליו.

כן.

תלמיד: הוא ראה את אותו דבר של זה שמעליו או לא?

חכה ארבעים יום, אני אצום ואספר לך אחר כך.

תלמיד: אבל הוא רצה להגיע לדרגה שלו.

חכה ארבעים יום. או שתעשה את זה בעצמך ואחר כך תספר לנו. אתם מדברים על דברים ילדותיים.

שאלה: רציתי להגיד שנשארו רק עוד ארבעים יום עד הכנס.

עוד ארבעים יום? אתם לא מרגישים איזו צמרמורת, שאנחנו עדיין לא מוכנים בכלום? מה אתם חושבים שהרב לייטמן יעלה על הדוכן ומהבוקר עד הלילה ידבר.

תלמיד: אני יכול לדבר על צוות התוכן, למרות שיש בעתה קצת מהמצב הזה שהוא לא רגיל לנו, אנחנו שמחים ממנו, כי ראינו גם מהכנסים הקודמים שדווקא זה המקום להתקדמות.

נניח שמשהו קורה לי, מה התוכנית אז? מה אתם תעשו?

תלמיד: נעשה סדנה על מה עושים.

בעצם כל השיעורים שלנו הם כסדנה, תחשבו על זה. אם מגיעים אלפים, אתה חייב להיות מוכן לכל דבר.

תלמיד: אני באמת מודאג, אבל יותר מההכנה לכנס. מה שיותר מעניין זה איך אנחנו נביא את עצמנו מוכנים מקסימום לכנס. אם אנחנו באים בעצמנו מוכנים ונצטרך להסתדר שם בלעדיך, אז מן הסתם יעזרו לנו ונסתדר בלעדיך. השאלה היא איך אנחנו מכינים את עצמנו לכנס. מה קורה בארבעים יום הקרובים, זה מה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו.

עכשיו?

תלמיד: כן. כך אני חושב.

אבל אני שמעתי שיש לכם כל מיני קבוצות הכנה.

תלמיד: דברים קורים, אבל יכולים לקרות הרבה יותר.

אז תדאגו שיהיה יותר. אני לזה לא נכנס.

תלמיד: יש רק דבר אחד שכן צריך לדבר עליו איתך בעניין ההכנה. הפלטפורמה המשמעותית ביותר לכולנו, להכין את עצמנו לכנס, זה שיעור הבוקר. יש עוד הרבה דברים אחרים שאפשר לעשות, זה ברור, אבל השיעור זה המקום המשמעותי ביותר.

אני אגיד כך, לפחות לאנשים שקצת פחות נמצאים קרוב אלינו, אני חושב שחשוב כמה שיותר בשיעור לדבר ממש בפועל על הכנס, לקשור כל דבר לכנס.

תעורר את הדברים האלה, תחמם אותנו ואנחנו נעשה, לא רק אתה אלא גם אחרים, זה דבר אחד. דבר שני, אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו משתפים יותר נשים.

תלמיד: זה ב-100% נכון.

אני רואה שכבר גם כל אלה שפעם חשבתי שהם כאלו אדוקים, הם דווקא מתחילים לדבר לכיוון כזה, לכן צריכים לחשוב איך אנחנו נעשה את זה. לא רק איך לסדר אותם בישיבה באולם, גברים ונשים, אלא איך אנחנו בכלל את כל הכנס עושים יותר קרוב, לא מעורב ממש, אבל בכל זאת עד כמה שאפשר שיהיה גם מעורב וגם לא מפריע, לא מבלבל את המוח עם המצבים האלו שבין המינים. על זה צריכים לחשוב.

תלמיד: קודם כל אני מבין שאתה נוסע לחו"ל בקרוב.

זה שבוע ימים, זה לא נורא.

תלמיד: בוא נדבר על השבוע הזה, מה יהיה במהלך השבוע הזה.

אני מקווה שאני אעביר שיעור בוקר.

תלמיד: את כולו, שלוש שעות?

אני יכול, בעצם אני יכול. השאלה האם זה כדאי.

תלמיד: בטח שכן.

לא, לא סתם בטח שכן. אלא לתת לכולכם לדון על הכנס בצורה רצינית, שכולם יתקשרו לזה. תעשו שיעור כל פעם על איך מעבירים ומה עושים, כל מיני דברים, גם שיעורים, בקיצור כל שעה ושעה. אני חושב שכדאי לכם לעסוק בזה קצת. אבל אין לי בעיה, אם צריכים אני מוכן להעביר שיעור שלוש שעות, אבל נראה לי שיותר כדאי לכיוון זה לעשות. בקיצור מעכשיו והלאה תחשבו איך לעשות כנס יותר מעורב. לא שיתערבבו ממש גברים ונשים, אבל שתהיה פחות מורגשת ההפרדה ביניהם, כאילו שאין אבל בעצם יש. ואולי יש מקום שנשים יספרו הפעם יותר.

יש בכלל כנס נשים, התחברות ביניהן?

תלמיד: יש ביום ראשון אירוע.

מתי?

תלמיד: עוד לא סגור העניין הזה. לפני זה, מה שהחבר אמר היום בבוקר זה דבר מאוד רחב, שלא עשינו בו באמת דיון רחב בחברה אף פעם.

לכן אני אומר שכדאי.

תלמיד: יש הבדל ענק בין ללמוד יחד עם נשים שיעור תע"ס, לבין לעשות אווירה יותר אוהדת, יותר תומכת בנשים בכלל בכנס. אני אתן דוגמה, בערב איחוד הקודם שהיה לנו, הייתה חשיבה גם על נשים. הייתה אישה שעלתה לבמה ועשתה הדגמה יחד עם הבעל שלה, והיו עוד דברים, וגם כל אישה שהגיעה קיבלה פרח. אלה דברים קטנים, שינויים קטנים שעשו את ערב האיחוד הזה אחר לחלוטין מכול מה שהיה אי פעם. אי אפשר להתעלם גם מהעניין שבשנה האחרונה התחילה איזו מגמה, יש עיתון "ישראלית", יש חשיבה של ארגון נשים, יש עכשיו התארגנות מאוד גדולה של נשים בהרבה דברים שקורים. זה לא דבר שאפשר להתעלם ממנו. אנחנו רואים שרוב הקהל שלנו נשים, אין מה לעשות, צריך לתת יחס אחר. צריך לחשוב יחד עם ארגון הנשים איך לגרום לכך שכל אישה תרגיש יותר טוב, יותר בבית, יותר מחוברת וכן הלאה. זה הבדל ענק מאשר יושבים ולומדים תע"ס ביחד, זה לא יהיה.

לגבי העניין של הנשים. אני מדבר על יום ראשון לפני הכנס. שישי שבת הגברים ביחד במדבר, נשים יהיו פה או במרכזים השונים בארץ ובעולם. ואז יש את יום שני ושלישי שזה הכנות. ומה עושים ביום ראשון? הניסיון מלמד שאתה רואה הרבה נשים מהכלי העולמי ואומר "בואו נעשה שיעור", או פונות אליך נשים ומבקשות שתעשה שיעור, כי אין להן מה לעשות. אז במקום לחכות שזה יקרה באופן ספונטני, בוא נתכנן את זה.

זה יום של הכנה? לא, יום שני זה הכנה.

תלמיד: אמרנו שנעשה אירוע, כינוס של נשים שבו יהיה שיעור עם ישיבת חברות. ואז התחילו כל מיני דעות בנושא, בסוף הדבר הזה לא נסגר. אז אמרנו נעשה מקסימום שיעור של שעתיים, גם זה פתרון. אבל לא באמת נתנו לזה חשיבה מתוך הצורך של נשים.

שוב שיעור, אני לא מבין מה אתם דוחפים מיד שיעור ומיד שרב יבוא ויתעסק עם נשים ככה כשיעור. רק זה מה שיש לכם עם הפנטזיות שלכם? הן נמצאות בשיעורים שלנו, אני רואה לפי השאלות שלהן. למה עוד שיעור יפתור את הבעיה? אתם מוכרים אותי בכל פינה, זה בסדר, כן.

תלמיד: זה תמיד קורה, כי נשים באות מהכלי העולמי ואין להם שום הזדמנות אף פעם לשאול אותך.

זה משהו אחר, אז אני אעשה איתן שיחה. זה בסדר, אני אעשה. מה שאני מבקש, תפסיקו לעשות ממני משהו שאתם רוצים לסגור עם הפקק הזה כל חור. תחשבו איך לעשות חוץ ממני.

תלמיד: יש ארגון נשים שיש להן הרבה רעיונות, הרבה מהדברים שהן הציעו לא התקבלו. אני מציע שביום ראשון נעשה כינוס של הנהלת הכנס, נזמין את ארגון נשים ונשמע את הרעיונות שיש להן לקדם את הנושא. אם מוכנים אז בבקשה, יבואו הרבה רעיונות שנוכל להעלות אותם.

בסדר. לא בצורה שאני מופיע ביניהן, אלא מה הן רוצות לראות בכנס שהוא יהיה יותר חם. שלא יראה כל כך כמחיצה בין גברים לנשים. אמנם באמת יש מחיצה ותהיה, אנחנו באנו להתערבב גברים בין גברים, נשים בין נשים, אבל בכל זאת שלא תהיה דחיה. צריכים לחשוב עוד.

תלמיד: אני גם מחזיק בדעה הזאת, שבשבוע שלא תהיה פה בכל יום בשעה האחרונה נמצא נושאים לדון בהם, ולהכניס את כל הכלי העולמי לעניין הזה של הכנס, שכל אחד ירגיש את עצמו חלק. אני בטוח שכשתחזור תקבל כלי כזה, שכבר אפשר יהיה ללמוד כלפיו את שיעורי הכנס בצורה אחרת.

בסדר.

תלמיד: היום אחרי שקראנו בבוקר את הספר הייתה לנו סדנה על הכנס, וממש היה קשה לנו לעשות את המעבר הזה בראש ובלב.

מצוין.

תלמיד: אנחנו מבינים שאנחנו חייבים להשתמש בכל האירועים האלה שקורים, דווקא בשביל ליצור איזה כוח פנימי שיביא אותנו לתפילה.

הקושי הוא בגלל שאתם לא יכולים לעשות סיכום, לרכז במשפט או שניים מה שאתם שמעתם. אם אני מרכז את כל מה ששמעתי במשך שעתיים, או אפילו שלוש, לא יודע כמה, אם אני מרכז את זה לקטע אחד, סוגר אותו, עם זה אני יוצא מהשיעור ואין לי שום בעיה ובלבול. כנראה שאת זה עוד לא הצלחתם לעשות.

שאלה: איך אנחנו יכולים לנצל את ההזדמנות בכנס כשיש הרבה אנשים ומעגלים רחבים, כדי לייצר תפילה יותר פנימית וחיבור יותר פנימי, שזה לא יפזר אותנו אלא להיפך, יביא משהו שיש בו יותר עוצמה?

בדיוק לארגן תפילה. כל שיעור מתחילים או אפילו מסיימים אותו עם תפילה שהיא שלושה, חמישה משפטים בלבד. מישהו שקורא יפה, שיקרא את המשפטים האלו שאתם תחברו מקודם, מה בעצם אנחנו מבקשים במיוחד מהרוח שעכשיו יש לנו בשיעור.

נגיד שיעור "על כל פשעים תכסה אהבה", נביע את זה בתפילה. מה אנחנו מבקשים? מבקשים מעצמנו, כשאני פונה לעצמי וגם לחברים, לעשירייה וגם לבורא, זה נקרא "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא", נקודה שבלב, העשירייה והבורא. אני מבקש מכל אלו, כי אני לא כל כך שולט, אני בהמה, יש נקודה שבלב אומרים לי, אז אני פונה גם לנקודה, גם לעשירייה, גם לבורא, "בבקשה תתחברו וקחו אותי לאיזשהו מקום שאני אוכל להיות בן אדם". משהו כזה כתפילה.

תלמיד: ברמת ההכנה לכנס, מעכשיו ועד הכנס, יש משהו שאנחנו יכולים לעשות?

גם כן, רק תפילה. תתרגלו לחבר תפילה. תאמינו לי, אתם לא מבינים איזה כוח זה.

(סוף השיעור)

---

1. "ויגש, וישק-לו, וירח את-ריח בגדיו, ויברכהו; ויאמר, ראה ריח בני, כריח שדה, אשר ברכו ה'." (בראשית פרק כ"ז, כ"ז)↩