שיעור בוקר 08.08.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 1346, מאמר:

"מהו שהקב"ה הוא נושא פנים, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמוד 1346, מאמר "מהו שהקב"ה נושא פנים, בעבודה".

מהו שהקב"ה נושא פנים, בעבודה

תשנ"א - מאמר ל"ג
1990/91 - מאמר 33

"חז"ל (מדרש רבה נשא י"א, ז') אמרו על מה שכתוב "ישא ה' פניו אליך" וזה לשונם, כתוב אחד אומר "ישא ה' פניו אליך", וכתוב אחר אומר "אשר לא ישא פנים". כיצד יתקיימו שני כתובים הללו. כשישראל עושין רצון המקום "ישא ה' פניו אליך", וכשאין עושין רצון המקום "אשר לא ישא פנים", עד כאן לשונם.

ויש להבין, אם ישראל עושין רצון המקום, למה נצרכה נשיאת פנים. ובכדי להבין מה שתרצו, צריכים להבין מקודם מהו "רצון ה'" ומהו "פני ה'". הנה כפי שאנו לומדים, משמע שרצון ה' הוא להשפיע, כמו שכתוב שמטרת הבריאה היא רצונו להטיב לנבראיו, היינו להשפיע להם טוב ועונג. ופנים ה' נקרא גילוי פנים, היינו שזוכה להשגת השגחה גלויה, שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.

כמו שכתוב (בהקדמה לתע"ס אות פ"ג) וזו לשונו "והנה מדרגה ראשונה של גילוי הפנים, שהיא השגחת שכר ועונש בבירור המוחלט, אין זו באה לו לאדם אלא ע"י ישועתו יתברך, שזוכה בפקיחת עינים בתורה הקדושה, בהשגה נפלאה, ונעשה כמעין המתגבר, ובכל מצוה שבתורה הקדושה, שכבר קיים אותה מתוך היגיעה מבחירתו, זוכה ורואה בה את שכר המצוה המיועד לו לעולם הבא, וכן הפסד הגדול שבעבירה".

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו על מה שכתוב כאן "בעושים רצון של מקום הקב"ה נושא להם פנים". הלא הם עושין רצונו של מקום, מה שייך לומר כאן שהם צריכים ל"ישא ה' פניו אליך".

והענין, כי ענין פני ה' הוא בחינת גילוי השגחתו יתברך בהנהגת טוב ומטיב. והיות שהיה תיקון, מטרם שהאדם מתקן את הרצון לקבל שיהיה בעל מנת להשפיע, תהיה בחינת העלם והסתר על השגחתו יתברך, לכן מטרם שהאדם מגיע לבחינת "עושין רצונו", שפירושו הוא, כמו שהרצון של הבורא הוא להשפיע, כמו כן האדם גם כן צריך שיהיה לו רצון להשפיע.

ובזמן שיש השתוות הצורה, אז יש מקום שהקב"ה נותן לו את ענין גילוי פניו יתברך, שהוא בחינת פקיחת עינים בתורה, וזוכה להשגה שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. וזה יכול להיות רק לאחר שהאדם עושה רצון ה', היינו שהאדם כבר זכה לבחינת רצון להשפיע, שדווקא אז מסתלק הצמצום וההסתר.

מה שאין כן כשאין ישראל עושין רצונו של מקום, אלא הם רוצים שה' יתן להם הכל בכלים דקבלה, שזהו היפך מרצונו של מקום, שרצונו הוא להשפיע, אז מוכרחת להיות ההנהגה בבחינת "לא ישא פנים" אלא בבחינת אחוריים, הנקראת הסתרת פנים של הקב"ה. וזה נקרא "אשר לא ישא פנים". וזהו מטעם התיקון, שלא יהיה ענין של בושה.

וכמו כן יש לפרש את המאמר הנ"ל על זמן התחלת העבודה, היינו מטרם שהאדם זכה להיות מאלו אנשים שכבר זכו להיות "עושין רצונו של מקום". ויש לפרש "עושין רצונו", היינו שהולכים בדרך להגיע להיות מעושין רצון המקום, היות כשהולכים בדרך זו כבר נקרא שמם על שם הדרך שבה הם הולכים. וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל על מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין". והקשה, הלא "יהיב חכמתא לטיפשים" היה צריך לומר. ואמר שהכוונה היא על אלה שהם רוצים חכמה, הם כבר נקראים "חכימין", מטעם שהולכים בדרך להשיג חכמה. וכיון שהם נותנים אתערותא דלתתא, לכן נותנים להם מלמעלה חכמה.

וכמו כן כאן, כשהם רוצים להגיע להשיג את הכח של רצון להשפיע, זה כבר נקרא שעושין רצון המקום. ולפי הכלל "הבא לטהר מסייעין אותו" הם מקבלים עזרה מה'. לכן להם אומר הכתוב "ישא ה' פניו אליך", היינו הקב"ה מאיר להם בחינת הפנים שלו, שפירושו שהקב"ה נותן להם עזרה. ומהי העזרה. זהו כמו שכתוב בזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל, במה. והתשובה היא "בנשמתא קדישא", שזה נקרא "פני ה'", כמו שכתוב "כי באור פניך נתת לנו, תורת חיים ואהבת חסד". היינו, שע"י אור הפנים הם מקבלים אהבת חסד, שהיא בחינת השפעה, כלומר שה' נותן להם הכח לאהוב חסד, היינו לאהוב להיות משפיע.

וזה נקרא "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", שענין שלום הוא כמו שכתוב (תהילים פ"ה) "אשמעה מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל עמו, ואל ישובו לכסלה". נמצא, שענין "שלום" פירושו שה' אומר "שלום", שלא יחטא עוד, אלא הוא זוכה להיות בשלום עם ה'. וזה הפירוש "כשעושין רצון המקום", אז הם מקבלים את הסיוע של הקב"ה. וזה שאומר "ישא ה' פניו אליך".

מה שאין כן "וכשאין עושין רצון המקום", כלומר שלא הולכים בדרך להגיע להשיג את רצון המקום, שהוא הרצון להשפיע, אז נאמר עליהם "אשר לא ישא פנים", כלומר שלא יכול לתת להם עזרה שימלא את רצונם, מטעם שרצונם הוא ההיפך מהקדושה. ואיך יכול לתת להם דבר שהוא נגד רצונו של מקום, היות שכל מה שיש לאדם לעשות בעבודה הוא רק לתקן מעשיו שיהיו בעל מנת להשפיע. ואם ה' ישא להם פנים, היינו שיקבלו עזרה, שיהיה בידם לעבוד יותר עבור הרצון לקבל לעצמם, נמצא שהקב"ה כאלו מכשיל אותם. לכן זה שה' לא ישא פנים להם, בזה הוא עוזר להם, שלא ישארו באהבה עצמית. אלא על זה אמרו "הבא לטמא פותחין לו", אבל לא נותנים לו עזרה, מה שאין כן "הבא לטהר מסייעין אותו".

ובהאמור נבין מהו ענין של תשובה. זאת אומרת, מה האדם צריך להשיב ש"תשובה" פירושה, שקבל משהו והוא צריך (להחזיר) מה שקבל. והענין הוא כנ"ל, היות שהאדם נולד עם טבע שהוא רצון לקבל לתועלת עצמו, לכן האדם רוצה לעבוד רק לתועלת האדם, היינו שהוא רוצה שה' ימלא את הכלי קבלה שלו. ועל דבר זה האדם צריך לעשות תשובה, היינו לעשות הכל לשם שמים, כלומר מה שהוא מקבל אין הוא רוצה לקבל לתועלת עצמו, אלא כל מה שהוא מקבל הוא בכדי לתת להבורא נחת רוח, היות שהבורא רוצה שהאדם יקבל, כמו שכתוב "רצונו להטיב לנבראיו". נמצא, שכל מה שהוא מקבל הוא רק בעל מנת להחזיר, אחרת הוא לא רוצה לקבל. וזה נקרא "תשובה", היינו שהוא מחזיר כל מה שהוא מקבל.

וזהו על דרך שכתוב בזה"ק (נשא דף ח' ובהסולם אות כ"ח) וזה לשונו "וכל מי שחוזר בתשובה הוא כאילו השיב אות ה', שהיא המלכות, אל אות ו', שהוא ז"א, שהוא בן י"ה, ונשלם בו הויה, וזו היא תשובה ודאי, שהיא אותיות תשוב ה' אל ה - ו'".

ובזה"ק (נשא, ובהסולם אות ל"א) אומר וזה לשונו "ותשובה זו, שהיא המלכות וה' דהויה, נקראת "חיים", שכתוב "כי ממנו תוצאות חיים", שהן נשמת ישראל, שהן תוצאות של המלכות, הנקראת "חיים", והיא הבל היוצא ונכנס בפיו של אדם בלא עמל ובלא יגיעה, שהוא סוד ה' דהבראם, כי אות ה' מתבטאת מן הפה בקלות יותר מכל האותיות, ועליה נאמר "ותמונת ה' יביט". כי המלכות נקראת "תמונת ה'". וכן "אך בצלם יתהלך איש", ומשום שהיא על ראשו של האדם, אסור לו לאדם ללכת ד' אמות בגילוי ראש, כי אם היא מסתלקת מעל ראשו של אדם, מיד מסתלקים החיים ממנו".

ויש לפרש דברי הזה"ק מה שאומר "שתשובה נקראת תשוב ה' לגבי ו'". והענין הוא כנ"ל, כי כל עבודתינו היא לקבל עלינו עול מלכות שמים אף על פי שהיא בבחינת העלם והסתר, כלומר הגם שמחשבת הבריאה היא להטיב לנבראיו, מכל מקום נעשה צמצום והסתר על מלכות שמים, מטעם שיהיה מקום לבחירה, היינו שלאדם תהיה היכולת לומר, זה שהוא מקבל עול מלכות שמים אין זה מטעם אהבה עצמית, אלא מטעם לעשות נחת רוח ליוצרו. ואם המלך היה מגולה, בטח האדם היה מקבל את התגלות המלך מטעם אהבה עצמית, כי אנו צריכים להאמין, שאין תענוג יותר גדול בעולם מראות פני המלך. נמצא, שבזמן קבלת מלכות שמים היה האדם מוכרח להיות בפרודא מטעם שינוי צורה, כידוע ששינוי עושה פירוד ברוחניות.

נמצא, ההסתר הזה גורם לנו שקשה לקבל את עול מלכות שמים ולהאמין שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב. ורק בזמן שהאדם הולך על דרך להגיע לבחינת השתוות הצורה, היינו שכל מעשיו יהיו לשם שמים, בשיעור שכוונתו היא להשפיע, בשיעור זה מסתלק ממנו ההעלם והצמצום. ואז האדם יכול להשיג את הטוב ועונג, כי הוא מקבל אז בבחינת אור חוזר, היינו שכל מה שהוא נהנה הוא רק מטעם שרוצה לעשות נחת רוח ליוצרו. לכן אין קבלת התענוג עושה בחינת פירוד. אז האדם מקבל את השפע כפי הכלל "יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק". לכן אז כבר אין להאדם עבודה בכדי להשיג משהו, היות שכבר העליון יכול לתת, מטעם שכבר יש לו הכלים דהשתוות הצורה. נמצא שעיקר עבודת האדם היא להשיג את הכלים דהשפעה.

ובהאמור יש לפרש, מהי תשובה, זה שאומר "תשוב ה'", שהיא המלכות, שהיא נמצאת בפרוד משם הויה, היינו מלכות שהיא כלל הנשמות, שהיא צריכה לפרנס את הנשמות. ואם הנבראים עובדים (כפי) מה שמוטל עליהם, היינו לעשות הכל בעל מנת להשפיע, אז הם גורמים, כל אחד בשורש נשמתו, בחינת רצון להשפיע. אז המלכות מקבלת השתוות הצורה לגבי הקב"ה, שהוא המשפיע.

נמצא שהשפע מושפע לתחתונים בלי שום עמל ויגיעה, כנ"ל בדברי הזה"ק, היות שנתינת השפע שייכת להבורא, שהוא יתן, ואין להאדם שום עבודה להשיג את זה, אלא כל עבודת האדם היא בבחינת הכלים, שתהיה להם בחינת השתוות הצורה, שזה נקרא "עבודת הארץ", היינו שהעבודה היא, שהמלכות שמים שלהם תהיה בעל מנת להשפיע.

וזהו כמו שכתוב (ברכות ל"ג) "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", שיש לפרש "הכל" הכוונה על המילוי שנותן ה'. ויש הרבה מינים בהשפע. ובאופן כללי הם נקראים "נרנח"י", או "חכמה", או "חסדים". וכל אלו ה' נותן בלי טורח מהאדם, חוץ מיראת שמים, שענין יראה פירושה, שהאדם צריך לעבוד, שתהיה לו יראה "אולי הוא לא יכול לעשות בעל מנת להשפיע". זה שייך לעבודת האדם.

כלומר, האדם מתיירא לקבל "אולי הוא לא יוכל לכוון בעל מנת להשפיע". ענין "שלא לקבל" זה אנו מיחסים להאדם, וענין "הנתינה" אנו מיחסים להבורא. נמצא, יראת שמים, שהוא מפחד לקבל "אולי הוא יבוא על ידי זה לידי פירוד מה'", עבודה זו (אנחנו) מיחסים להאדם. כלומר, שזוהי כל עבודת האדם, איך להשיג כלים דהשפעה. אבל אין להאדם לחפש עצות איך להשיג שפע, כי על זה אין לדאוג, אלא כל דאגותיו של אדם צריכות להיות איך להשיג את הרצון להשפיע. כי המלכות נקראת "חיים", ממנה תוצאות חיים.

וזהו לאחר שהאדם כבר השיג את הכלים דהשפעה, בזה שהחזיר את המלכות, הנקראת "כלי המקבל", שתהיה עכשיו בבחינת "כלי המשפיע". היינו, שהנבראים תקנו בשורש נשמתם, שהיא המלכות, שתהיה בעל מנת להשפיע ולא לקבל. אז מלכות משפעת להם חיים, כמו שכתוב "כי ממנו תוצאות חיים". וזה האדם מקבל בלי עמל ובלי יגיעה, שהוא סוד ה' דהבראם. היינו כנ"ל, כי לאחר שהאדם תיקן את המלכות, שהיא ה' אחרונה, בבחינת השתוות הצורה עם יה"ו, אז כבר נמשך שפע לאדם, שתיקן אותה בלי עמל ובלי יגיעה.

וזה שאומר "ועליה נאמר "ותמונת ה' יביט", כי המלכות נקראת "תמונת ה'". ויש לפרש, שרוצה להשמיענו, שכל העבודה היא רק בבחינת "יראה", היינו "שלא לקבל את השפע פן לא יהא בידו כח לכוון בעל מנת להשפיע". וזה הוא כמו שכתוב אצל משה (ברכות ז') "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט. אמרו, בשכר, ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט, זכה, לתמונת ה' יביט".

היינו כנ"ל, היגיעה היא על בחינת יראה, כמו שכתוב "כי ירא מהביט" ואח"כ באה הזכיה בלי עמל ויגיעה, שזכה לתמונת ה' יביט, שהיא בחינת מלכות, כמו שאומר "כי מלכות נקראת "תמונת ה'". נמצא, שכל החיים באו אח"כ ממלכות, כמו שאומר "ו - ה' דהוי"ה נקראת חיים", שזה בא בלי עמל ויגיעה.

וזה שכתוב "אך בצלם יתהלך איש", שענין "צלם" הוא כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שצלם הוא מלשון "צל", שצל הוא במקום שאין השמש זורחת, שהיא בחינת הסתרה. כלומר, לאחר שהאדם מקבל מלכות שמים בבחינת ההסתר למעלה מהדעת, אז הוא זוכה לדעת דקדושה. וזה שכתוב "אך בצלם יתהלך איש", היינו דוקא כשהאדם מקבל על עצמו מלכות שמים בבחינת "צלם", על ידי זה האדם יכול ללכת במעלות הקודש, שזה פירוש "יתהלך איש".

וכמו כן יש לפרש מה שכתוב "אסור לו לאדם ללכת ד' אמות בגילוי ראש", ש"ראש" פירושו דעת ושכל. "כיסוי ראש" הוא שמכסה על השכל ולא מסתכל עליו, אלא הוא הולך למעלה מהדעת. "ד' אמות" נקרא האדם, שזוהי קומתו של האדם, שהכוונה, שלאדם אסור ללכת בלי אמונה למעלה מהדעת. ואם הוא הולך בתוך הדעת, היינו "גילוי ראש", "מיד מסתלקים החיים ממנו". אלא דוקא ע"י "כיסוי ראש" הוא יזכה לדעת דקדושה.

אולם עבודה זו של האמונה למעלה מהדעת צריכה להיות בישוב הדעת, כי רק אז האדם יכול להבין מה זה למעלה מהדעת, אחרת האדם טועה בהמובן של למעלה מהדעת. וזהו כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק ד', כ"ג) "אל תרצה את חברך בשעת כעסו". לכן, בזמן שהאדם הוא בכעס, היינו שאין הוא מרוצה ממצבו שבו הוא נמצא ומתחיל לעשות חשבון הנפש, אז הוא בא לכלל טעות ואין הוא מסוגל לעשות חשבון אמיתי, כמו שאמרו חז"ל (ספרי מטות) "כיון שבא לכלל כעס בא לכל טעות".

ועיקר כעסו של אדם על עצמו מתבטא בעבודה בעצבות ממצבו שבו הוא נמצא. לכן כל החשבונות שהוא עושה הם לא בסדר, מטעם שהוא בעצמו נמצא במצב שאין בו ישוב הדעת. ובמצב הזה אין לו לעשות שום חשבונות, אלא לקבל על עצמו מלכות שמים בלי שום חשבונות. ורק לאחר שקבל על עצמו עול מלכות שמים בכפיה וכאשר נח רוגזיה, אז הוא יכול לעשות חשבונות, לדעת מה זה למעלה מהדעת, ומה זה למטה מהדעת, ומהו בתוך הדעת.

כי יש לדעת, שבזמן שהאדם מרוגז על איזה דבר, הוא מרגיש אז שהוא נמצא במצב שלא נח לו. ואי אפשר בזמן כזה להאמין בהשגחה פרטית, שה' הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. לכן במצב הזה הוא מדבר לשון הרע על השגחתו יתברך. וממילא האדם נפרד מהאמונה. כי יש תיקון מלמעלה, הנקרא בדברי חז"ל "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". שפירושו, שרוח הקדושה, שהיתה לו, נסתלקה ממנו. וזה נעשה לטובת האדם, כי בזמן שאין להאדם את רוח הקדושה, אין הוא יכול לפגום במה שאין לו.

לכן כשהאדם נופל למצב של עצבות, כלומר שאין לו ממה לקבל שמחה, הוא נפרד אז מקדושה. אז יש להאדם רק עצה אחת, שיקבל על עצמו בכפיה את עול מלכות שמים, ויתן תפלה לה' שיעזור לו, שהכפיה הזאת שקבל על עצמו, ה' יעזור לו שתהיה בשמחה, כמו שכתוב "עבדו את ה' בשמחה". והיות שהעבודה הזו עכשיו אצלו בכפיה, אם כן מאיפה יקח שמחה.

לכן על האדם להתפלל לה' שיעזור לו, שיוכל לקיים מה שכתוב "עבדו את ה' בשמחה". וגם האדם צריך להתגבר אז בבחינת "אתערותא דלתתא", ויאמין שזוהי זכיה גדולה שהיה בידו כח להתגבר על מצבו ולעשות משהו נגד השכל, שזה נקרא "למעלה מהדעת". וגם להאמין, אחר שהוא התגבר בבחינת למעלה מהדעת, שזה נקרא שהוא "עובד ה'". היינו, שהתגברות הזו מה שהוא עשה עכשיו, זה נקרא "עבודת ה'", היות שהוא עובד עכשיו עם בחינת אמונה למעלה מהדעת. כלומר, שרק עכשיו הוא נקרא "בעל עבודה", היות שהגוף לא מסכים לעבודה זו.

ובהאמור יוצא, שבזמן שהאדם בא לידי מצב שהגוף לא רוצה לעבוד עבודת הקודש, והאדם אז במצב שאין לו רוח חיים, זהו זמן שהאדם נקרא שאין לו אמונה בה'. כי האמונה בה' מביאה שמחה. לכן בזמן שהוא מרוגז ובכעס על עצמו, עד כדי שלא יכול לסבול שום דבר שנמצא בסביבתו, אז הוא בבחינת "עובד עבודה זרה".

וזהו כמו שאמרו חז"ל "כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה". וזהו כנ"ל, שהוא מטעם שאין לו אמונה. לכן האדם ישתדל על כל מגע שיש לו עם רוחניות, שיתן תודה לה'. אז הוא מיחד את הקשר עם הבורא. כלומר, אפילו שהוא נמצא במצב שהגוף דוחה כל דבר שבקדושה, גם על זה הוא יכול לקיים קשר עם הבורא, היינו שהאדם צריך לומר אז, זה שאני מרגיש שאין לי שום רצון לעבודה, גם זה נקרא "מגע".

כלומר, האדם רואה שלא תמיד הוא חושב על עבודה, היינו, אם הוא כן רוצה לעבוד או לא, אלא שיש לו לחשוב ולדאוג על שאר ענינים, שאין להם שייכות לרוחניות. לכן עתה שיש לו מגע, על זה הוא נותן תודה, אז על ידי זה האדם יכול להכנס שוב לעבודה ויתחיל לחיות בחיים דקדושה.

והגם יש הרבה בחינות בהקשר שהאדם מקשר עצמו להבורא. אבל כל מגע הוא דבר גדול ועל זה כתוב (תהילים מ"ח, י"א) "כשמך אלקים כן תהלתך", שפירושו, כמה שהאדם יכול להעריך את גדלותו וחשיבותו של הבורא, בשיעור זה הוא יכול להודות ולהלל לה'. ובודאי שאם האדם יכול לצייר לעצמו יותר את גדלותו וחשיבותו של הבורא, בטח שיהיה בידו לתת שבחים יותר גדולים לה'. אולם על ידי זה שהאדם מתגבר ונותן שבח לה' על משהו, לא חשוב על מה שהוא נותן את התודה לה', הפעולה הזו כבר נותנת קשר לה', שעל ידי זה הוא יכול להכנס לעבוד עבודת הקודש על דרך האמת. לכן בכל המצבים רק תפלה עוזרת."

איך היתה ההתרשמות מהמאמר.

שאלה: מאמר מושלם. אבל יש לי שאלה. הוא כותב "האדם ישתדל על כל מגע שיש לו עם רוחניות, שיתן תודה לה'. אז הוא מיחד את הקשר עם הבורא." מה זה לתת תודה לה', איך נותנים תודה, במה, במלים?

"כל עצמותיי תאמרנה". אנחנו לא יודעים איך אנחנו יכולים לבטא משהו. פשוט לפי נטיית הלב, כך אנחנו עונים לבורא על מה שקיבלנו ממנו.

תלמיד: תודה זה מצב שעובר עליי?

כן, זה מצב של תגובה.

תלמיד: תגובה טבעית או תגובה מלאכותית, שאני רוצה להודות לו על מה שעובר עליי?

לא, קודם כל "כל עצמותיי תאמרנה" זו תגובה טבעית, שכך אני מגיב על מה שהבורא משפיע לי.

תלמיד: אז איך להגיע למצב של תודעה ש"כל עצמותיי תאמרנה"?

את זה צריך לכייל כמו כלי נגינה שמשתדלים להבין, להרגיש, לבטא, כל מיני מצבים שוודאי מקבלים אותם מהבורא.

תלמיד: הוא כותב "עבודה זו של האמונה למעלה מהדעת צריכה להיות בישוב הדעת, כי רק אז האדם יכול להבין מה זה למעלה מהדעת, אחרת האדם טועה בהמובן של למעלה מהדעת". מה זה "ישוב הדעת"?

ישוב דעת זה שהאדם משתדל להתקשר לכלי שלו, לנשמה שלו, לעשר הספירות שבו, בצורה שהוא רוצה לגלות בכל מצב את השפעת הבורא, בכל דבר שמתעורר בו.

תלמיד: עדיין אני לא מבין מה זה "ישוב הדעת"?

"ישוב הדעת" זה שאין סתירה בין מה שהוא מרגיש ובין מה שהוא מקבל מהבורא. שהוא מבין שהוא נמצא בשליטה של הבורא, שהבורא הוא מכייל ומסדר את הכלי שלו וממלא את הכלי שלו ושומר על זה שהאדם יקבל נכון את השפעת הבורא.

שאלה: ואיך מתוך יישוב הדעת האדם יוצא ללמעלה מהדעת?

אם האדם נמצא בתוך הרגשה והבנה בקשר מסוים עם הבורא, ועכשיו הוא רוצה לעלות לדרגה יותר עליונה לאותו רצון, לאותה מחשבה, לאותה הכוונה, שהבורא משפיע מתוכה אליו, אז זה נקרא שהוא מתעלה לאמונה למעלה מהדעת.

שאלה: הרב"ש כותב, שאנחנו נצרכים ליגיעה ליראה. מהי יגיעה ליראה?

כל הזמן להישאר במצב שהבורא הוא הראשון הוא מסדר לי את הכלי, הוא משפיע לי על הכלי, ומה שקורה בי, כולל סוף ההחלטה שלי מהשפעת הבורא, הכול בא ממנו.

שאלה: הוא מדבר פה על כעס, על עצבות, על זה שאם האדם מגלה שהוא צריך לקבל על עצמו בכפיה עול מלכות שמים, וגם להתפלל שהכפייה הזו תהיה בשמחה. אפשר לתאר את התהליך הזה?

איך שהוא יוצא מעצבות וכפיה?

תלמיד: ממה באה העצבות, איך זה גורם לכעס ומה האדם צריך לעשות במצב כזה?

האדם צריך בכל מקום לגלות שמה שיש לו הוא מקבל מהבורא בלבד. ולכן צריכה להיות לו שמחה, כי מה שהוא מקבל מהבורא זה כבר מביא אותו קדימה. ואם הוא קושר את מה שהוא מקבל עם הבורא, אז הוא כבר נמצא בדרך. ואם הוא לא יכול, לא רוצה, ולא יוצא לו לקשור מה שהוא מקבל עם הבורא, סימן שהוא מתנתק.

תלמיד: ואז הוא מגלה שהוא מנותק והוא בכעס?

כן.

תלמיד: מה עכשיו עושים?

מתחברים עם העשירייה שבה תמיד יש נקודת האיזון ואני רוצה להגיע אליה, את זה אנחנו חייבים לעשות מיד.

תלמיד: בכפיה?

כן, ודאי.

שאלה: ואיך אפשר לשמוח בזה?

כי זה בשבילי ממש מסודר ומוכן שעל ידי הפעולה הזאת אני שוב אני יוצא לדרך ישרה לתיקון.

תלמיד: מה הקשר בין כעס ועצבות, זה נראה שני רגשות או שני מצבים אחרים?

לא, הם מלווים זה את זה. אם אדם מאבד את הקשר שלו עם הבורא אז הוא נכנס לעצבות. ואם הוא מאבד את השליטה על הקשר הזה, אז הוא נכנס לכעס.

שאלה: אני רוצה לברר את מצב הכעס. הוא כותב פה שבאותו רגע כל חשבון שאתה עושה הוא לא נכון. נכנס בך רוח שטות, ובכלל יש מצבים שאתה כועס על חברים, אתה כועס על המצב, ואפילו הבורא נסתר. אז אני חייב כל הזמן ללכת עם חיוך מטומטם, מה לעשות עם זה?

אף אחד לא אומר לך שאתה צריך לעשות כאן פוזות או משחק. אלא אומרים לך, שאתה צריך לדעת שאם אתה נמצא במצב שהוא לא מתאים לבורא, סימן שאתה הפוך, רחוק מהבורא, ויש לך בעיה שאתה והוא לא נמצאים במדור אחד.

שאלה: מה זה נקרא שעל האדם כמה שיותר להיות בקשר עם הבורא? מתי נקרא שהוא בקשר עם הבורא?

האדם בקשר עם הבורא בזמן שהוא מודה לבורא. שהוא מבין ומוכן לקבל כל ההשפעה של הבורא על עצמו.

תלמיד: ורוב היום יש לנו את הדוגמה של אותו איש שהולך לשוק והוא פועל ועובד לפי "אם אין אני לי מי לי" ורק בסוף היום הוא אומר "אין עוד מלבדו". בזמן שהוא עסוק בשוק, הוא בקשר עם הבורא ב"אם אני לי מי לי"?

אם הוא אומר "אם אין אני לי מי לי", אז הוא בקשר עם הבורא אבל לא בצורה ישירה. כי הוא אומר אין עלי השגחה הכול תלוי בי.

תלמיד: כשאני בקשר עם החברים, זה אומר שמפה אני מתקרב לקשר עם הבורא?

אם אין לך כוונה כזאת, אז אתה לא מתקרב.

תלמיד: אז להיות בקשר עם הבורא, זה להיות בהודיה, זה נקרא שאתה בקשר?

זאת נקודת הקשר הראשונה שצריכה להיות. כשאני מעמיד את עצמי בקשר עם כל האמצעים, המצוות המעשיות והחברים. וכשאני מעמיד את עצמי בצורה כזאת, אני מקווה על ידי כל מיני פעולות להגיע להתקשרות עם הבורא. זה מה שאני רוצה להשיג.

שאלה: האדם קם כמו גל עצמות ומגיע לפה, כשהוא מרגיש מנותק לגמרי מרוחניות. איך מהנקודה הזאת, האדם פתאום יכול לבוא ולתת תודה לבורא. זה מרגיש שקר מוחלט, זה לא קשור לאיפה שאני נמצא, אני מנותק, אני תקוע בתוך עצמי כל מיני מצבים כאלה?

על ידי בירור המחשבות.

תלמיד: מה זה אומר בירור המחשבות?

למה אני כך מרגיש? על מה אני חושב? על מה אני צריך לחשוב? לקרב את עצמו, לתכנן את היגיעה שלו למחשבות הנכונות לחיבור עם החברים.

תלמיד: בנינו לעצמנו סביבה כזאת שבחיצוניות אפשר לעשות הכול, אתה מגיע, אתה יושב, אתה עושה סדנה, יש הכנה, הכול קורה כביכול?

אני לא מתייחס לזה, אני מתייחס למה שקורה בליבו של האדם.

תלמיד: איך האדם משנה את ליבו?

הלב נמצא בידי הבורא בלבד, אף אחד לא יכול להשפיע על הלב.

תלמיד: איך נותנים תודה כשאדם נמצא פה ומרגיש בצד השני של כדור הארץ? על מה אני נותן תודה בדיוק?

אתה עוד לא נותן, אתה צריך קודם כל לעשות פעולה על המצב הפנימי שלך, בזה שאתה מקרב את עצמך לאמת, ואז תיתן תודה על זה שהבורא עזר לך.

תלמיד: מה הם הצעדים? איך אני מתקרב לאמת?

במה אתה עכשיו נמצא? רחוק מהאמת, רחוק מדבקות, דרך החברים להגיע לבורא. אז מה אתה עושה? אתה צריך עכשיו לבקש שינוי בכלי שלך. אתה מבקש מאור המחזיר למוטב שהוא ישנה לך בכלל את הכיוון של המחשבה והרצון, ועל ידי זה תחפש באיזו צורה חדשה להיות מקושר עם החברים, תרצה למשוך אותם אליך, להתכופף כלפיהם, להתבטל כלפיהם. וכך אתה לאט לאט מגיע להכרה ורואה את החברה שלפניך שהיא חברה שכולה מתוקנת, חברה טובה, מוכנה לקבל אותך, להושיט אליך זרועות פתוחות. ואז אתה מגיע אליהם, מתחבק איתם, ויחד איתם אתה עושה מאמצים לגלות את הבורא בתוך הקשר ביניכם.

תלמיד: וכל התהליך הזה הוא לפני התודה, עוד אין תודה במקום הזה, יש רק תפילה.

אתה יכול להגיד גם תודה על זה שבכל זאת אתה מתקרב למשהו, אבל יש כאן עוד סדר פעולות.

תלמיד: בתהליך הזה יוצא שדווקא החברה לא נראית כמו משהו רע אלא אני מרגיש מקולקל.

כן. אתה צריך להעלות אותם למעלה, למעלה מהראש שלך.

תלמיד: איך האדם לא כועס על עצמו בנקודה הזאת? הוא כותב במאמר על הכעס הזה.

כי כל המצבים שהוא מקבל, מהמצב הרע ביותר עד הטוב ביותר, הכול מגיע מהבורא, והכל כדי שאדם יעבור את המצבים האלה אחד אחד.

תלמיד: זה שאני מחבר את המצב הזה לבורא, האם זה נותן לי תמיכה להתחיל להתקדם לצעד הבא?

כן. ודאי.

שאלה: בעניין הכעס. פה יש איזה חידוש גדול עבורי, שהכעס הוא על איבוד הקשר עם הבורא. אני מרגיש אישית שאני כאילו נחטף, אני לא שולט בכלל, כאילו מישהו הרים כפתור ועברתי למצב כעס בלי שום שליטה. איך אני מחזק את עצמי לא להיחטף על ידי הכעס?

על ידי חיבור עם החברים. אין כאן מה לעשות. רק תשובה אחת יש לכל המצבים שלנו, כל הזמן להגדיל חיבור.

תלמיד: אני נמצא ביום יום שלי, ואז קורה משהו ויש את הכעס ואני לגמרי מקבל שזה כעס על איבוד הקשר עם הבורא. איך אני משתמש בעצה הזאת כדי להימנע מליפול לכעס?

אתה לא חושב על הכעס, אתה חושב על הקשר עם החברים.

שאלה: הרב"ש כותב פה על עבודת הקודש על דרך האמת, מהי דרך האמת?

הדבקות השלמה מהחברים בבורא.

שאלה: ידוע שכל באי העולם הזה הם עובדי ה', והעניין הוא מדעת או שלא מדעת. האם הדעת שלנו היא האדם שבנו?

תגיד שכך.

שאלה: כשאדם פוגם בבורא הוא מרגיש באופן אוטומטי רגשות אשמה שהוא לא בסדר. אבל לפני זה, לפי מה שהבנתי מהמאמר, הרוח של הבורא מסתלקת ממנו ואז הוא פוגם.

יכול להיות.

תלמיד: למה הרוח מסתלקת?

אחרת איך הבורא ייתן לו מקום ליפול?

תלמיד: למה שיפול?

כדי שירגיש איפה הוא רחוק ויוכל לתקן את עצמו.

תלמיד: אם כך, היא מסתלקת כדי לעזור לו.

זו נקראת עזרה.

תלמיד: אם כך, כשאדם עושה איזו פעולה שבה הוא פוגם והוא מרגיש לא בסדר, זה בכלל לא אמור להיות כך, אלא הפוך, הוא אמור להיות אפילו שמח.

מה שקורה, קורה בדרך.

תלמיד: במאמר הוא כותב שאם הרוח של הבורא מסתלקת והוא פגם, אז הוא צריך להיות שמח מזה שעכשיו בגלל שהוא מרוחק הוא לא יכול לפגום בבורא. איך מייצרים שמחה על זה שאני לא יכול לפגוע בבורא?

אני לא צריך לייצר על זה שמחה, אני צריך לייצר שמחה על זה שאני עכשיו מבין באיזה מצב נמוך אני נמצא ואיך אני יכול להתחיל לעלות ממנו.

תלמיד: לגבי זה שאדם פוגם אבל לפני זה מסתלקת הרוח כדי לקרב אותו, לעזור לו להתקרב יותר, זה משהו שלא פשוט לעשות. כי כשבן אדם מרגיש את הריחוק והוא מרגיש שזה בא כתוצאה מאיזו פעולה לא נכונה שהוא עשה, קשה מאוד לראות בזה שהבורא רוצה לקרב אותו. האם עצם המחשבה בסיטואציות האלה, המאמצים, מביאים אותו לזה שהוא מתרחק והוא גם שמח?

הוא צריך לקבל מהסביבה תמיכה שבכל מצב ומצב הבורא רוצה לקרב אותו. אין מצב שאיתו הבורא רוצה להרחיק אותו, רק לקרב.

שאלה: מדוע הבורא זורק את האדם למצב של כעס?

כדי שיבין ויכיר כמה הפרעות יש לו ברצון לקבל שאותן הוא צריך לתקן, וכדי שילמד איך לעבוד איתן.

שאלה: מה זה בפועל עבודת כיסוי הראש?

שהולך למעלה מהדעת.

שאלה: מהי העצה לאדם שאינו יכול להפיק שמחה מלקבל על עצמו בכוח את עול מלכות שמיים? איך אדם עושה את העבודה הזאת בשמחה?

אם לא יוצא לו להיות בשמחה בעבודה הזאת, אז הוא לא נמצא בהשפעה ממש אלא נמצא בתפר. זה לא טוב גם בעיני הבורא וגם בעיני האדם. מה יש לו לעשות? להשתדל בכל זאת לחזור ולהיכנס בלמעלה מהדעת על ההפרעה.

שאלה: כיצד להביע נכון תפילת הודיה לבורא?

זה תלוי באיזה מצב האדם נמצא. אבל קודם כל הוא צריך להגיע למצב שמבין שהכישלון שלו, המצב שלו, הוא מצב טוב כדי לתקן ולעלות על ידו, ולכן הוא מודה לבורא שמלמד אותו בכל מיני צורות כאלה איך להתקרב אליו.

שאלה: שמעתי עכשיו שהכישלון שלו הוא מצב טוב כי הבורא בזה מלמד אותו איך להתקרב אליו.

כן. איך אנחנו עוד לומדים אם לא מכישלונות?

תלמיד: אז הכישלון הוא טוב בגלל שעל ידו הבורא רוצה ללמד אותי להתקרב אליו.

הוא מראה לך כמה אתה טעית ולמה טעית ומה היית צריך לעשות כדי לא לטעות. אבל אם לא היית טועה אז היית עולה לאיזו מדרגה ועכשיו במקום לעלות אתה נפלת. ומה זה עוזר לך אם נפלת? כי עכשיו נותנים לך אפשרות לתקן אותו המצב אבל בהבנה בכוחות שלך.

תלמיד: מה התיקון?

שאתה רוצה להיות מתוקן בכוחות שלך.

תלמיד: ועצם הרצון הזה הוא כבר התקדמות?

הרצון הזה הוא כבר מתוקן.

תלמיד: אני רוצה מתוך הכישלון להיות מוצלח, ועוד רגע עוד פעם אני אהיה בכישלון.

אז מה?

תלמיד: אז אני הולך מכישלון לכישלון.

מתיקון לתיקון. אם לא תרגיש כישלון איך תתקן אותו?

תלמיד: כאילו הבורא שולח לי הודעות איפה צריך לתקן ואני צריך לשמוח מההודעות איפה אני צריך לתקן אבל אני לא מתקן כלום, רק נכשל, מחר גם נכשל, נכשל, נכשל. הוא שולח לי עוד הודעות, תתקן, תתקן, תתקן ואני נכשל, נכשל, נכשל.

כשאתה נכשל אתה מבין ומרגיש את הכישלון, אתה עובר עליו, אתה מרגיש למה טעיתי, איפה טעיתי, איפה הייתה הטעות שלי בדיוק, מה הסיבה, ואז אתה מבין שעשית לא נכון ובפעם הבאה אתה כבר לא מתקן, בפעם הבאה אתה כבר לא טועה.

תלמיד: ואם בפעם הבאה אני עוד פעם טועה?

לא, לא יכול להיות. זה יכול להיות רק בתנאי שרוצים לעלות את האדם ממדרגה למדרגה, ממדרגה למדרגה באותו השביל. על זה כתוב "אלף פעם יפול צדיק וקם".

שאלה: למה כשמשה רק יתיירא מלהביט בפני ה' אז תמונת ה' יביט?

אז הוא הולך באמונה למעלה מהדעת שלמה. כאילו שהבורא נמצא לפניו והוא הולך לקראתו, אומנם אין לו שום הוכחות בדעת אלא הכל למעלה מהדעת. צריכים להסביר ולהרגיש את המצב עצמו אבל בעצם כך מתקדמים.

תלמיד: ממה הוא פחד?

אני לא יכול להגיד לך באמת מה קרה במצב של משה, נקווה שפעם נוכל להרגיש ולהבין. אבל משה מפחד לסטות מהשביל הזה, שיבוא המצב שהוא ירצה לדעת אותו, לקבל אותו בדעת.

שאלה: קצת עיבדתי את העצה שנתת לי ונראה לי שאפשר ממש להציג את זה כמו נוסחה חד משמעית. כל נפילה, כל תחושה קשה היא ניתוק הקשר מהבורא. והתיקון - תמיד להעדיף את החיבור, את הקשר, על פני הנפילה. כנוסחה לכל דבר.

כן. ודאי.

תלמיד: הוא כותב, "אפילו שהוא נמצא במצב שהגוף דוחה כל דבר שבקדושה, גם על זה הוא יכול לקיים קשר עם הבורא," ואחר כך, "לכן עתה שיש לו מגע, על זה הוא נותן תודה, אז על ידי זה האדם יכול להכנס שוב לעבודה" וכן הלאה. זאת אומרת, כאילו הוא נותן לנו כלי שזה הודיה מלאכותית. אפילו שאני לא רוצה לעבוד בקדושה, אם אני מתחיל להודות זה כאילו מוציא אותי יותר קרוב.

אפילו בצורה כזאת. זה נקרא "מלא לשמה באים לשמה".

שאלה: יש איזו חזרתיות שגורמת לאפתיות, שאתה כבר לא מתרגש. מראים לך שאתה נכשל, אבל אתה כבר לא נרגש, לא נסער מזה. כי אתמול זה קרה ויש לך הרגשה שמחר זה גם יקרה.

מראים לך שנכשלת. הבורא שולח לך הודעה, "פה אתה נכשלת". אבל לאורך השנים, בגלל שזה בדרך כלל מקומות מאוד דומים, הכישלונות כאילו מופיעים באותו מקום, אז אתה כבר לא מתרגש. "נכשלתי. בסדר". אני מבין שנכשלתי, מבין שאני נפרד מהבורא. מבין שאני עכשיו צריך לחזור למוטב, אבל כבר אין התרגשות.

זה שאין התרגשות - תלוי בך. אתה יכול על ידי החברה להגדיל את ההתרגשות ולהחזיר את עצמך לחרדה המספקת לעלייה. זה תלוי בך. יש תמיד אפשרויות לאדם להרגיע את עצמו.

תלמיד: אבל הרצון לקבל בוחר באפשרויות האלה כי הן יותר נוחות לו, יותר זמינות.

אנחנו צריכים תמיד להתמודד עימו, ככול האפשר, מה ההבדל בין אמת למציאות, וכל הזמן להעדיף את האמת על פני המציאות.

שאלה: מתוך סקרנות. המאמר הזה הוא משנות התשעים, תשעים ואחד. המאמר הזה הגיע אחרי המון מאמרים.

בתשעים ואחת? זה סוף המאמרים.

תלמיד: כן. זאת אומרת אלה המאמרים המאוחרים יותר של הרב"ש.

כן.

תלמיד: רב"ש משקיע המון זמן, להסביר משהו שהוא כבר הסביר, פחות או יותר, מילה במילה, המון פעמים לפני כן.

זה לא חשוב. אם היית שומע אותו, היית שומע אלף פעם כמעט אותו דבר.

תלמיד: אז איך לראות חידוש? כי הוא כותב פה, בכל העמודים הראשונים, לא לקבל על מנת לקבל. צריך לקבל על מנת להשפיע ולהיזהר לא לקבל על מנת לקבל.

כן.

תלמיד: כך הוא כותב המון מאמרים. כל הפתיח, ארוך וחוזר על עצמו ממש כמעט אותם ביטויים, גם לפעמים אותן דוגמאות. איך ניתן כל פעם למצוא את החידוש?

את החידוש אתה תמצא דרך הרגשות שלך, דרך ההחלטות, דרך העצבים. איך יכול להיות אחרת?

תלמיד: כשישבת לידו, ואתה אומר שהוא אלף פעם יכול להגיד אותו דבר, בערך.

כן.

תלמיד: אז מה ראית בהבדלים מהאלף לאלף ואחד?

אצלו היה כל פעם איזה חידוש. קודם כל, חידוש מתוך זה שהוא מדבר כלפי הקהל והוא מרגיש בקהל שינוי ברצון לקבל. היום לעומת מה שהיה פעם שעברה. ולכן היה מתרגש כאילו זו הפעם הראשונה. זה היה פלא לראות.

תלמיד: ואת המאמרים האלה הוא היה כותב ומקבל איזה סוג של הרגשה, מה עכשיו הקהל צריך בשבוע הבא, לצורך העניין, והוא נכנס וכותב את זה חדש לגמרי?

המאמרים של רב"ש היו כתובים בצורה כזאת, שהוא היה מעורר אותם בזמן שטיילנו או נסענו. ואחר כך אני הייתי שומע כשהוא היה מתקתק שם בקומה השנייה באצבע אחת ממש את המאמרים. תאר לעצמך איזו עבודה זאת. ישנם הרבה מאמרים ארוכים. אבל כך זה היה. עד שהוא הביא לנו במאמרים האלו, אפשר לומר את כל המצבים שקבוצת התלמידים הייתה צריכה לעבור כדי להגיע לתיקון. זו הייתה בעצם המטרה שלו. להראות את הדרך לקבוצה שרוצה להגיע לתיקון.

תלמיד: זה לאו דווקא לקבוצה שהייתה אז מולו פיזית.

זה לא חשוב לגמרי. הרצון הוא החשוב.

תלמיד: לגבי הכעס שהוא כותב במאמר, הוא כותב שהוא כועס על עצמו. שהוא לא מרוצה ממצבו.

כן.

שאלה: איך זה הכעס על עצמו ולא על הבורא?

האמת שהבורא הוא לא מתגלה בצורה מספקת כדי שאנחנו נפעיל כעס עליו. אלא "אל מסתר". מתגלה ומסתתר, מתגלה ומסתתר. עד כדי כך מסתתר שאין לנו מה לתפוס אותו, ולכעוס עליו, לצעוק עליו. זה מה שקורה לנו.

תלמיד: אם הייתי מנסה לשייך את הרגשה הכעס כרגע שאני מרגיש, במקום להגיד ש"אני כועס על עצמי", שהייתי מנסה לראות שהכעס הזה בכל זאת בא מהבורא, החשבון הזה נכון?

אתה יכול לכעוס גם על הבורא. למה לא? "למה אני לא מקבל מה שמגיע לי? למה החיים הם כאלה? למה ולמה "?

תלמיד: זה לאו דווקא מקרב אותי אליו אם אני כועס עליו.

כן, יכול להיות שזה היה מקרב אותך.

תלמיד: מה הבדל בין הכעס של אדם על עצמו למצב שהוא כועס על חברו? או שזה אותו שורש?

על חברו? אני לא מבין בעבודה רוחנית מה זה נקרא "לכעוס על החבר". תן לי דוגמה.

תלמיד: אני מתרגז על החבר בעשירייה כי אני מרגיש כעס. בכל זאת, הקשר ביני לבין החבר אמור להיות סוג של השקפה.

שנראה לך שהוא לא ממלא את תפקידו.

תלמיד: אבל הרגשת הכעס שאני אחר כך בכל זאת מוריד את מצב הרוח בעשירייה זה מאוד דומה למה שהוא מתאר פה למצב של כעס כלפי עצמו בתוך האווירה, בתוך העשירייה שיש כעס, אז זה גם מגיע מצב של עצבות וכולי. האם הדינמיקה פה שמתאר בתוך המאמר על כעס שאני מרגיש כלפי עצמי, האם אני יכול לקחת את האירוע הזה בתור כעס כלפי חבר?

אני לא מבין את המצב שאתה מתאר.

תלמיד: הוא אומר כשאדם כועס על עצמו זה מביא לו עצבות, אז הוא צריך להגיע לאמונה למעלה מהדעת כדי לחזור. כל הדבר הזה הוא כאילו בין אדם לבורא בתוך עבודה פנימית שלו.

כן.

תלמיד: אבל העבודה בעשירייה אמורה להיות השקפה שלי של העבודה גם כלפי הכוח העליון, לכן אני שואל, מצבים שמתגלים בתוך העשירייה שבו מתגלה כעס של חבר כלפי חבר אחר, האם אנחנו יכולים לקחת את הברור שהוא נותן לנו עם ההבחנות פה כלפי זה שאני צריך לראות אמונה למעלה מהדעת גם בתוך עשירייה שבסוף הכעס הוא רק עניין של חוסר אמונה לבורא?

תעשה, ואז תלמד מה עוד אפשר להוסיף ולשנות.

תלמיד: הכול מהבורא, אני רוצה אבל להתייחס "אם אין אני לי מי לי" בשני תחומים. אחד בעניין הזה של הנפילות ולקום, זה כמו לראות ילד קטן, אתה רואה שהוא נופל ואתה רואה שהוא קם. זו צורת הסתכלות אחת, ואני חושב שלי היא עוזרת בכל נפילות, אני נזכר בילד קטן, מה אני סופר בעצם.

והדבר השני, זה העניין הזה של כעס, כשזה קורה לי וזה הלך להצטמצם אני אומר לעצמי שם אתה רוצה להיות, ועכשיו עוד בכלל עכשיו זה אומר לי שאני גם מנותק מהבורא, אז בוא אני אוקיי אני נותן לך חמש דקות וזה יורד עכשיו לשתי דקות. זאת אומרת, תהיה בכעס שתי דקות ותצא מזה.

זאת אומרת ההגבלה שגם שאתה נמצא במשהו שאתה מגביל אותו מזיזה אותך ופותחת אותך למשהו. רק רציתי לחלוק את זה כי אני חושב שזה יכול לעזור.

בסדר, תמשיך.

שאלה: בתחילת המאמר הוא אומר "הבא להיטהר מסייעין אותו" אבל גם "הבא להיטמע פותחים לו", מה הכוונה בזה "להיטמע פותחים לו"?

שאם אדם באמת רוצה להיכנס בדרך לא נכונה צריכים ללמד אותו שיכנס.

תלמיד: עד כמה? כי לפעמים אני מרגיש כאילו הבורא יצר ארגז חול של העולם הזה, אנחנו משחקים בו, ועושים שטויות. אז עד כמה פותחים לנו?

זה לא החשבון שלנו, אני לא יודע.

תלמיד: כי אנחנו לומדים שהרצון לקבל על מנת לקבל לא יכול לקבל, יש צמצום, וכאן כתוב "פותחים לו" אז אני מנסה להבין.

עד כמה יפתחו לו?

תלמיד: כן, מה זה נקרא שפותחים לו?

זה לא החשבון שלנו, כי פותחים לו מלמעלה.

תלמיד: אז מה כן החשבון שלנו בכל הדבר הזה?

החיבור שלנו, כל הזמן לשמור על עצמנו, שנרגיש כל הזמן שאנחנו יכולים פתאום ליפול.

תלמיד: לפחות כמו שאני מבין את זה, בדרך פתאום אתה מגלה שאתה בתוך רצון לקבל בגלל משהו שטותי לגמרי, אבל כשאתה בתוך זה אתה לגמרי בתוך זה. זו הכוונה שפותחים לו? מה פותחים? פותחים לנו את האפשרות לשחק בתוך המצב הזה שנקרא "רצון לקבל"?

פותחים, פותחים לו את כל האפשרויות, בהתאם לשורש נשמתו. איך אפשר לברר כאן יותר?

שאלה: בסוף המאמר הוא כותב הרבה על הודיה ואומר, "האדם ישתדל על כל מגע שיש לו עם רוחניות, שיתן תודה לה'. אז הוא מיחד את הקשר עם הבורא." בסוף הוא אומר, "לא חשוב על מה שהוא נותן את התודה לה', הפעולה הזו כבר נותנת קשר לה'". פעמיים הוא קושר את ההודיה, עם הקשר לבורא. מה מיוחד בהודיה שהיא מייצרת התקשרות עם בורא?

מה עוד יכול לקשור את האדם עם הבורא, אם לא הודיה.

תלמיד: תפילה, חברים.

זאת תפילה. הודיה זאת תפילה.

תלמיד: חשבתי שתפילה זה חיסרון, דרישה למשהו.

לא רק חיסרון, זה צד אחד של התפילה, והצד שני של התפילה זו הודיה.

תלמיד: בהודיה הוא מבקש משהו?

הוא מודה.

תלמיד: אז מה ב"מודה" הזה קושר לבורא? בזה שמודה אני אפילו אני לא מרגיש כלום, הוא כותב פה שאפילו מהדבר הכי קטן, מהמגע הכי קלוש, הוא אומר תודה.

אם אתה לא מרגיש כלום, אתה לא נמצא בהודיה.

שאלה: אבל הוא אומר, אפילו על הקמצוץ הכי קטן, לא משנה על מה, העיקר שתודה, ובזה אתה כבר מתקשר עם הבורא.

בדיוק, תתחיל לפתח את התודה שלך, שתראה ככלי גדול.

שאלה: בעצה שנתת לגבי התייחסות לנפילה, שהבורא רוצה לקרב אותנו, הרבה פעמים הלבוש של הכישלון נראה אותו הדבר. מה הבורא רוצה ללמד אותי בזה שהוא מפיל אותי, כשהוא נותן לי ליפול באותו דבר כל הזמן?

שאתה תבין באמת למה אתה נופל, מה הסיבה לנפילה, שתבקש, ותדרוש.

שאלה: בהכנה לשיעור אני מקבל תחושה של האווירה בכלי העולמי, בטח בעשירייה שלי, שיש סדנאות, זה חידוש , האם אני יכול לעבוד עם החידוש הזה?

למה לא? תלוי עד כמה זה מרים אותך.

תלמיד: חידוש זה משהו שמרים?

כן. ודאי. זה חידוש, וכך אנחנו צריכים להתחדש לעלייה, להתחדש לקשר, למגע.

שאלה: קודם כל אני רוצה להגיד תודה על מגע ברוחניות, בתחילת השיעור ראיתי חברים מסין, זה מאוד מרגש ונותן כוח. אנחנו עובדים כל הזמן כדי לבנות, מכוונים בעל מנת להשפיע, מנסים לבנות כלים דהשפעה. ואז כתוב פה במאמר שהשפע בא מאליו, ויש איזו נקודה אם הבנתי נכון, שצריך להיזהר שלא לקבל בעל מנת לקבל, ולהיות כל הזמן ביראה לקבל בעל מנת להשפיע. איך אני עובד עם הפחד הזה? אני מרגיש את הפחד, אבל הוא שולח לי שפע, אז מה אני אמור לעשות?

יש לך פחד שאתה פתאום תיפול לקבל על מנת לקבל?

תלמיד: כן. הבורא שולח שפע כי עבדנו נכון, ואז אני צריך להיות ביראה לא לאבד אחיזה ב.. לא לאבד את הכוונה. איך אני עובד עם זה? כי הפחד מכווץ אותי ואז אני לא עושה כלום. יראה, מה אני עושה בדיוק?

אתה רוצה להתחבר עם החברים כדי ליצור איתם רצון אחד, כלי אחד כדי לקבל, להתמלא בכל אותו גילוי שאתם מתכוונים להשיג, וכך תתקרב הלאה. מה השאלה?

תלמיד: יש מצבים שאני מרגיש שאני מתרחק מהחברים בגלל משהו גשמי, ואז קצת קשה לדעת האם זו הכרחיות, או שאני צריך להזיז את זה הצידה, ולרוץ חברים.

עכשיו אתה כבר שואל על משהו אחר.

שאלה: הוא כותב כאן שאמונה למעלה מהדעת צריכה להיות בישוב הדעת. מה זה ישוב הדעת?

"ישוב הדעת", זה כשאתה לא נמצא בבלגן פנימי, בבלבול פנימי אלא אתה מיושב. אתה יודע איפה אתה נמצא, ומה קורה במצב הנוכחי. למרות שהבורא מעלה אותך למצב חדש לא ידוע, ואז אתה רוצה להעלות את דעתך לאותו מצב יותר גבוה מאשר עכשיו, אתה עלית אליו, ואתה עוד לא מבין איך להתכלל בו.

תלמיד: "ישוב הדעת" זה לא בתוך הדעת, אלו מושגים שונים?

זה בתוך הדעת החדשה.

תלמיד: זאת אומרת אדם צריך להיות בתוך הדעת כדי אחר כך ללכת למעלה מהדעת.

כן.

שאלה: במה אנחנו נכשלים, במעשה שעשינו או לא עשינו בידיים וברגליים, או בזה שלא ביקשנו?

בזה שאנו לא מתחברים, ולא מבקשים מתוך החיבור.

תלמיד: זאת אומרת, אם אתמול היה מפגש של העשירייה, ולא הגעתי, זלזלתי, הרגשתי שיש בי איזה זלזול, ולא ביקשתי מתוך העשירייה תיקון על זה, אז זה הכישלון?

מפגש העשירייה צריך להיראות לנו כדבר החשוב ביותר, שמתוכו אנחנו יכולים לדרוש, לבקש, לעלות. לארגן את עצמנו מחדש. חסר לנו מאוד להבין את זה, להרגיש את זה, לאחוז בזה.

שאלה: המאמר נקרא "מהו שהקב"ה נושא פנים, בעבודה" ורב"ש מתאר בו איך אנחנו חוזרים לבורא. איך המפגש הזה קורה? הוא מפנה את פניו אלינו או שאנחנו אליו?

לא יכול להיות שתהיה לנו איזו פנייה לבורא, נטייה לבורא, התקרבות לבורא מצד הנבראים, אם הבורא לא יעשה קודם את אותה תנועה מצדו. תמיד אנחנו המגיבים על זה, אנחנו הנבראים, והוא הראשון, הוא תמיד הראשון.

תלמיד: כתוב פה שאת המלכות שאנחנו בונים, אנחנו מעלים אליו. מהי אותה המלכות בעבודה שלנו?

הרצון לקבל שלנו, שאנחנו מחברים יחד מכל אחד, ואת הרצון הזה מעלים לבורא על מנת לתקן אותו ולמלא אותו באור החסדים, ושבתוך אור החסדים נוכל לקבל את אור החכמה, גילוי הבורא לנברא.

תלמיד: איך אנחנו מתקנים את הרצון הזה?

על ידי התפילה. אין לנו יותר מה לעשות. אנחנו נבראים, תפקידנו לבקש תיקונים ומילויים וכך אנחנו מגיעים לסיום.

שאלה: הבורא יכול לברך את מי שהוא רוצה וכל הנטיות והתכונות של האדם מגיעות ממנו, והאדם יכול להתקדם לבורא רק במידה שהבורא מאפשר לו לעשות זאת. אם כך, מהו הרצון שפועל בין האדם לבורא?

אנחנו רוצים לממש את הרצון שלנו, לפי הרצון שלנו אנחנו רוצים להתקרב לבורא, לאחוז בו, ואז לממש את החיבור ודרך החיבור להתחיל לקבל ממנו כוחות, ועל ידי הכוחות הללו להעמיד את עצמנו בעולם הרוחני. אנחנו רוצים לבצע את זה.

שאלה: קשה לחבר את שני הדברים, מצד אחד לרצות להתקדם, ומצד אחר להודות על מה שיש לי.

אנחנו יכולים לחבר את שניהם יחד, אני מודה על העבר ואני מבקש לעתיד. זה מופיע בהרבה מקומות.

שאלה: אתה אומר שהבורא רוצה רק לקרב אותנו, האם זה בכל דבר שהוא שולח לנו, גם מכשולים בבריאות הפיזית שלנו?

הבורא שולח לנו מכשולים כדי שנתרגל ללכת ממדרגה למדרגה. אין לכך שום סיבה אחרת.

שאלה: התפילה והיגיעה שאנחנו עושים, הם כבר קשר עם הבורא? או שהקשר עימו מופיע רק כפרס על התפילה והיגיעה שלנו?

צריכים לברר, גם מזה וגם מזה.

שאלה: מה זה אומר שעל ידי התשובה, המלכות הופכת להיות ו'?

היא עולה לקראת זעיר אנפין שמסומן באות ו'. לכן כך זה נקרא.

תלמידה: אבל מה זה בעבודה בעשירייה, איך זה עובד?

תתחילו להתקרב למצב הזה, לבצע כמו שאמרתי, ואז תראו מה עוד נפתח לפניכם.

שאלה: האם לפי המאמר הכיפה על הראש מסמלת לנו מסך ומוכנות ללכת בכוונה למעלה מהדעת?

כן.

שאלה: האם ניתן לומר על פי המאמר שהסתרת הקדושה היא השפעת הבורא על מנת שנשיג השתוות הצורה?

כן.

תלמידה: וכאשר האדם ברצון לקבל, אז גם בזה הבורא משפיע לו?

כן, גם בזה הבורא משפיע לו.

שאלה: האם כעס זו תכונה אגואיסטית כשאדם לא מקבל מילוי ואז הוא מוסיף הודיה ושמחה, האם זאת עבודה נכונה? או שהכעס הוא שאין לי קשר עם הבורא, ומתוך זה אני כבר בונה את הכוונה לטובתו, למענו? האם רב"ש רוצה להראות לנו שאנחנו צריכים לשים דגש על הצורך הזה?

כן.

שאלה: כישלון זה לאבד את ההזדמנות לעלות למדרגה הבאה, והבורא נותן לנו את הפרעות שמפריעות לנו לעשות את זה. אמרת שזאת הזדמנות שניתנת לנו לתקן בכוחותינו את אותו הפגם. אם כך, איפה המקום לתפילה?

מקום לתפילה יש תמיד בכל דבר, אז תשתדלו לאחוז דווקא בה ורק בה.

תלמיד: אז איזו תפילה צריכה להיות? תפילה של בקשה לעזרה או תפילה של הודיה על מה שקיבלתי?

גם כזו וגם כזו.

שאלה: מהו הפחד שאולי הוא לא יצליח להשפיע שלא מגיע מהבורא, הרי הכול מגיע מהבורא?

נכון.

תלמיד: אז למה כתוב שהכול מגיע מהבורא חוץ מיראת ה'? מהי יראת ה' שלא מקבלים מבורא?

אנחנו צריכים לפתח את יראת ה' ביננו ולהעלות אותה לבורא, כי אותה תכונה לא יכולה לבוא ממנו, אלא רק מביננו, הנבראים, אליו. זה נקרא "יראת ה'".

תלמיד: האם אנחנו צריכים לבקש את היראה הזאת?

אם אנחנו לא יודעים איך להגיע לזה במדויק, אז אנחנו צריכים לבקש.

(סוף השיעור)