שיעור בוקר 25.02.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם, מאמר "לא עת האסף המקנה"

לא עת האסף המקנה

""לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו" (ויצא כט ז), ידוע שכל דברי הצדיקים דיבורם פונה לעילא, וזה שנאמר לו, ונתגלה על ידי רועי חרן, כי אי אפשר להגלות (לגלול) את האבן, מעל פי בארה של גילוי רחל, עד שנאספו כל העדרים וגללו את האבן, מעל פי הבאר.

ולענ"ד אפשר לומר, ידוע שלפני כל גילוי מוכרח בחינת כיסוי, בסוד, קדרותא דצפרא, ולפיכך כיון שהגיע יעקב לבארה של גילוי רחל ליעקב, לא הרגיש כל כך אהבת רחל, כמו בכל הדרך, אשר עבר במקלו את הירדן אחריה.

ועל כן, שם לבאר העליון פניו, כי הבין, שנסתם הבאר בהאבן, ובחינת יעקב הוא, לעלות את החיצוניות, ועל כן שם לחצוניות פניו. (וזה סוד, וישב על הבאר, דהיינו בחינת ישיבה.)

ומיד עמד בתפילה, ושם לרועי צאן אדם פניו, (מדוע וכו') "לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו", דהיינו, בסוד (שה"ש א ז) "איכה תרעה" ו"איכה תרביץ", ובא אליו המענה, "לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים", דהיינו, עד שלא הגיע יעקב, לבחינת זווג בחיצוניות, היה כלל ישראל כולו, גם ארבע אמהות, תלוי ונכלל בו לבדו, ולכן היתה עבודתו, עד הנה, ביחידות, שלא בציבור, שלא היה צריך לשום סיוע מאחרים, והיה חזק בכח העבודה, בלי עייפות לעולם.

אבל באותו רגע, שהגיע זמנו לזווג רחל, להוציא שבעים נפש, מיד הרגיש בעצמו בחינת תשות כח, וזה שדבר והתפלל כל זה. (ובאמת ידע) וזה שלא גלל יעקב האבן מעל פי הבאר, טרם גילוי רחל. אבל בגילוי רחל לו, נשלם בחינת זווג עינים. לכן באותו זמן, כלל ישראל נכללו בו. ואם כן נאספו באמת כל העדרים שבאותו זמן. על כן, "ויגל את האבן מעל פי הבאר".

אבל מכאן והלאה, כשנתפשטו שבעים נפש דיעקב, לששים רבוא נשמות, חזר הדבר לקדמותו, שצריך אסיפת כל העדרים לגלול האבן, מעל פי הבאר, ובהחסר כח מחלק אחד, גורם תשישות כח בכל הקומה. וזה סוד, (ברייתא דרבי ישמעאל) פרט שצריך לכלל, וכל דבר שהיה בכלל ויצא מהכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא על הכלל כולו יצא

כי, (תהלים קג טו) "אנוש וכו' כציץ השדה כן יציץ", וכל נקודת הציצים, עולה לפרח אחד, כלל דיעקב ושבטים, מִטָה שלימה. וזה נותן גבול מיוחד לכל נפש ונפש, בבחינת קבלת אור מלעילא בעולם הזה, בסוד העבודה, וזה גדול מזה, וזה לעילא מזה, ואין פרצוף דומה לחבירו. ואותם הגבולים בציורם, דומה ממש, לדמות קוי וניצוצי נקודות הפרח, שהגבולים שבכל חלק ונקודה מהפרח מעמידים היופי של הפרח, ובהעבור נקודה וחלק מהפרח גבולו, במעט, או בהרבה, יגרם כיעור לכללות הפרח, ואין אפשרות לקחת חלק מפרח בפני עצמו, ולהסתכל בו בפרטות, כי אז לא תאר ולא הדר לו לאותו חלק.

וזה סוד שהמשיל הזוהר, (נשא הסולם אות יט, ויק"ר פ"ד י) לשנים שבאו בספינה, והיה אחד קודח תחתיו, גער בו חבירו, למה אתה קודח, ואותו שוטה ענה לו, מה איכפת לך, הלא תחתי אני קודח, כי באמת מקלקל היחיד יופי כל הדמות.

ומזה יובן שבחורבן בית ראשון, לא הצילו החרש והמסגר את בית המקדש מלהחרב, מפני רוב דורם שקלקלו היופי, הגם שבהם לא היה שום פגם, כי אין הנבואה שורה במקום פגום, אפילו מעט מהמעט.

וזה סוד תפילה בציבור, שאסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי זה לא יתכן, להרחיב גבולו, ושאר גבולי של ציצי הפרח ישארו על מקומם, כי כמו הקוטן יפגום היופי, כן הגודל. כי כל קוי ועיגולי הפרח, צריך שיהיה להם ערך בין גבולם כנ"ל.

וזה סוד, (תהלים כב כא) "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי", כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, בסוד (ויק"ר פ"ז ו) "כל המתגאה" וכו'. כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו. כי הנוטל חלק מהפרח, לא די שמגנה יופי הפרח בכללו, שיש פגם בערך שבהם, אלא גם לאותו חלק, אין תאר והדר כלל, ושום גוון שבעין לא יחשבהו. ועל כן מחריב נפשו, ועוד גורם, שמוסר בחינת יחידה שלו לכלב, דהיינו, סוד ב"ן הוא פירוד הנקודות, וסוד מ"ה הוא חיבורם לפרח אחד, וסוד יחידה היא המקבלת אור מ"ה, ולכל אדם, נמצא יחידה, בסוד התפשטותו בפני עצמו.

וזה שגורם כל גבול, בסוד הרגשת האדם את עצמו, לאני מיוחד, דהיינו, יחידה. ובאמת בשורש נקרא יחידה, מפני ששם כל נשמות ישראל יחידה וכלל אחד. ובסוד מונה מספר, ואין מספר. בסוד כלל ופרט. בסוד הבחירה. וכל אדם תכלית הנרצה מעבודתו, להמשיך עליו, אור יחידה, שתשלם רק באסיפת כל העדרים כנ"ל. וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות כנ"ל על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו, שהוא מחזה ולמטה, בסוד התגלות והתפרטות הנפשות כנ"ל, ולא עוד, אלא שגם בשורש יחידה הוא ממסיר לכלב, סוד, התפשטות שם ב"ן, לבחינת (ישעיה נו י) "כלבים אלמים לא יוכלו לנבח". שלא תעלה כלל שועתם השמימה, לזווג מ"ה לב"ן, דהיינו ליחד, אלא ח"ו מסירא לכלבא, דהיינו הפירוד חלילה, בסוד הב הב דבנות גיהנם.

וזה סוד, (בא י כג) "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם", דהיינו, מקום מושב על הכסא, שהוא מחזה ולמטה, מקום שהחסדים מגולים ומתפשטים, (דבנה"י אין הפנימיות מתעלם ואין שם בני מעים) וגם "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (שם יא ז), דהיינו, שלא היה אפילו התעוררות, לכל פרט מבני ישראל, לדרוש שום דבר ביחידות, בסוד הב הב. כי לכל פרט לא היה חסר כלום, מחמת שלא הרגישו בעצמם, לאני בפני עצמם, וזה כחם לצאת ממצרים ביד רמה, והבן.

וצריך כל אדם להאסף בכל כחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה. כי העזה וחרפה גדולה, לגלות ערותו בפני וכו'.

וזה סוד, (יתרו כ כג) "לא תעלה במעלות על מזבחי", פירוש, בבחינת פרט, שזה למעלה מזה וכו'. ועוד שהוא בחינת חפץ להתנשאות, על זרע קודש, ועם קדוש לא צריכים אליו, והוא פוסע על ראשי עם קדוש ודורש גדולה עליהם. שזה חרפה, הס מלהזכיר עוד מכאן ולהלאה.

אלא יכלול את עצמו ביחידה, שורש כל ישראל, בסוד (ישעיה מד ו) "אני ראשון ואני אחרון". ואז כחו ממש ככח יעקב, ואז יוכל ביד החזקה, לגלות את האבן מעל פי הבאר וישקו כל העדרים, מבאר מים, כי הגבול הקודם, יוסר מעל כל נפשות ישראל, הן למטה הימנו, והן למעלה הימנו. ואדרבה, ציורי גבולי פרח, הנותנים פאר ויופי, לא ישתנו כלל, כי בציורם הקודם ישארו, אבל גבול כלל הקדושה יורחב מאד, וגורם לכל בני ישראל היה אור במושבתם. ואז אפילו בחינת כלב פרטי שלו ישאר אלם, כי יתגלה האור יופי, בסוד, המושב שלו, דהיינו מחזה ולמטה, כי כן טבע אור הכלל השורה על הפרט, שבטל לגבי מציאת הפרט שלו, ואינו מרגיש את עצמו."

שאלה: יש את המשפט הידוע, שאסור ליחיד להתפלל על עצמו. אבל מעבר לזה, מה זה הדימוי של הפרח, אתה יכול להסביר?

לא. צריכים לראות את זה בתע"ס, יש שם על זה הסברים.

תלמיד: ההתרשמות היא שהוא מתאר משהו מאוד מאוד יפה וגבוה אבל קשה להנגיש אותו.

ההתרשמות יפה וגבוהה. אנחנו שייכים לזה, צריכים לגלות את זה ולהתכלל בזה.

שאלה: המאמר באמת מאוד גבוה, אבל מה הוא יכול להגיד לנו, האם שבכל פעולה, בכל דבר שאנחנו עושים עלינו לחשוב על כל הכלי העולמי, על כל ישראל, לאסוף העדרים¹?

לאסוף את כל מי שנמצא בחבורה שלנו, גברים, נשים, כדי שיחד במשך הזמן נגיע להתכללות כזאת שהבורא יוכל להתגלות. בסך הכול זו מטרת הלימוד שלנו.

תלמיד: מה זו האזהרה הזאת לא להוציא את עצמו מהכלל? במה אדם יוצא מהכלל?

בזה שמתנתק מהעשירייה, מהמבנה של כל המוסד.

תלמיד: כלומר להגיע למצב שבו כל רגע בחיים חיים בשביל הכלל.

אני חושב שמי שנמצא כאן, לכל אחד יש ידיעה ברורה שהוא חי כדי לגלות את הבורא ולהידבק בו דרך החברים. זו בעצם מטרת החיים שלנו, אחרת אין חיים, אין מטרה.

שאלה: מי זה המקנה?

אתה לא יודע?

תלמיד: האם אנחנו, הכלי עולמי?

כן, הכלי העולמי.

תלמיד: ומה זה שהמקנה מתאסף? מה כאן פעולת האיסוף של המקנה?

הרועה אוסף את כול המקנה שלו כדי לעשות איתם פעולות.

תלמיד: הכותרת היא "לא עת האסף המקנה", מתי עת האיסוף?

נקווה שאנחנו נזכה לזה. נעלה תפילות, בקשות לבורא שאנחנו מוכנים להתאסף כדי שהוא יאסוף אותנו.

תלמיד: האם הרועה אוסף אותנו או שאנחנו נאספים? האם זה בכוח שלנו להתאסף?

זה בבקשה שלנו.

תלמיד: ומה היא?

היא עדיין לא "עת", כמו שהוא כותב.

שאלה: במה זה תלוי שיגיע הזמן?

אני לא יכול להגיד לך, בינתיים כנראה שזה לא הזמן.

תלמיד: זה עדיין לא הזמן להתאסף.

לא.

תלמיד: למה לא?

אני רואה לפי הכוחות שמגיעים אלינו. אנחנו משתדלים לאסוף מאיתנו מקנה נכון אבל עוד לא מצליחים.

תלמיד: אז על מה יש לבקש אם זה לא הזמן?

ישראל למעלה מזמנים. אנחנו צריכים לבקש מהבורא שישלח לנו ישועה, והיא תתגלה ברצונות שבנו שידחפו אותנו לחיבור. "לא עת האסף המקנה", הוא כותב שזה עדיין לא עת, אבל אנחנו יכולים לבקש.

תלמיד: מה יקרה שהמקנה יתאסף?

ברצון חזק אחד לכולנו נוכל להעלות את המ"ן המשותף שלנו לבורא ולחייב אותו לעשות תיקון. הכול נעשה על ידי התחתונים.

שאלה: לגבי הדוגמה עם הסירה. אנחנו מתייחסים לזה שמי שקודח את החור הוא הכסיל ומי שהבחין, אז כל הכבוד לו. אבל בפועל הכול הפוך, טוב לעשות חור בסירה כדי שכולם יתחילו לעבוד, ואפילו האיום על האחדות גורם לכולם להתאסף ולהתחיל לעבוד יחד. לכן הדוגמה הזאת לא מובנת לי כל כך.

הדוגמה עם הסירה ומי שעושה בה חור היא דוגמה על האחד שיכול להפיל את כולם. לכן אנחנו צריכים מאוד להיזהר מכאלו חברים, שכביכול עושים הרבה דברים ומוכנים לעשות הכול, אבל באמת הנזק מהם יכול להיות גדול.

שאלה: כתוב פה "אלא יכלול את עצמו ביחידה, שורש כל ישראל, בסוד (ישעיה מד ו) "אני ראשון ואני אחרון". על מה מדובר?

מדובר על השורש העליון ששם מתאחדים כולם. דומם, צומח, חי, מדבר, כל השייכים לבריאה, כולם מתאספים שם בנקודה אחת.

תלמיד: כדי להתכלל, האם צריך לבקש התכללות בעשירייה?

כן, צריך לבקש התכללות בעשירייה.

תלמיד: אני מבקש התכללות לעשירייה, האם זו תפילה עבור עצמי או תפילה עבור הכלל?

לשם תפילה עבור עצמך אתה לא צריך עשירייה, אלא אם בעשירייה, זה רק עבור העשירייה.

תלמיד: אז אני מבקש התכללות בעשירייה, אבל עבור העשירייה, לא עבור עצמי.

כן.

שאלה: את המצב שקראנו עליו בדרך כלל אנחנו רואים כשאנחנו עושים איזה כנס, פתאום כל הכלי העולמי, כל החברים, כולם באים באיזו צעקה פנימית, איזו השתוקקות מאוד חזקה וזה ממש מורגש שזה השיא. עכשיו צריך כנראה משהו נוסף כדי שהצעקה תהיה עוד יותר חזקה. איך מגיעים לסף הזה שנצעק כולנו ביחד?

אבל כל אחד מכין את עצמו, ואז כל אחד בא עם התוספת שלו ואז מתאספים יחד כבר בדרגה אחרת, חדשה.

תלמיד: זאת אומרת, כל כנס אנחנו באים יותר ויותר חזקים, בעוד דרישה.

את זה רואים, זה בטוח.

שאלה: אומרים "צער גידול בנים". אתה, יש לך שמחה מקצב ההתקדמות שלנו?

מה לעשות? אבל אני יותר ויותר מבין את הרב"ש, אין מה לעשות, רוצים יותר, אבל איך שזה יוצא, יוצא. זה תלוי בהרבה מאוד תנאים ולא על כל התנאים אנחנו מסוגלים לדלג, כמעט על אף אחד לא. נקווה שנתקדם יותר מהר.

תלמיד: מה בכל זאת בידיים שלנו?

בידיים שלנו הכול, אבל השאלה, האם אנחנו מגלים את הכלים שיש בידיים שלנו ובונים לעצמנו תשתית נכונה? אני אופטימי, אני חושב שיש כוח, יש מטרה, כולם יודעים, לעומת לפני שנה, המטרה יותר ברורה, הדרך יותר ברורה, הספרים, אנחנו עצמנו. אנחנו נמצאים בצורה יחסית גלויה כלפי עצמנו וגם כלפי העולם. אני שומע, שאנשים יותר ויותר מבינים, מרגישים, מקבלים אותנו.

שאלה: מה יכול להבטיח שאנחנו תמיד נתקיים?

לא יכול להבטיח שום דבר. כל רגע ורגע אנחנו מחזיקים את עצמנו בגלל שהבורא מחזיק אותנו.

תלמיד: עכשיו, אנחנו תמיד, יומיום מגלים שהנכס הגדול זה החברה והחברים.

נכון.

תלמיד: איך גורמים איך אמורים, לשמור על הנכסים האלה?

הכול בידיים שלכם לא בי. אני עוד מעט אלך, אתם תצטרכו להחזיק את עצמכם.

תלמיד: איזה כוחות יש לנו עכשיו, כדי שיהיו לנו גם הלאה כוחות לשמור ולהמשיך?

רק להתחבר ביניכם ולבורא, אין יותר במה להיאחז.

שאלה: אני מסתכל עליך, אני רואה שמה שמחזיק אותך זה אנחנו, שאתה מגדל אותנו. האם רק החיבור בינינו או שאנחנו צריכים גם לחשוב על איך אנחנו מגדלים את הדור הבא, איך אנחנו מפיצים, מזיזים את החכמה הלאה לדור היותר צעיר?

כן, ודאי, אתם גם צריכים לחשוב על זה, איך להפיץ בכלל, לא רק לילדים שלכם, אלא בכלל לכל העולם.

תלמיד: כן. אם זה תקוע בנו, נראה שאין לזה זכות קיום.

כן, קדימה.

תלמיד: בתקופה האחרונה אני מרגיש שאני תלוי באופן טוטאלי בעשירייה.

נכון.

תלמיד: ככה בכל החברה וזה הנכס הגדול ביותר בין שתי נקודות, בורא, הוא נקודת האחיזה. איך אנחנו עוזרים לחברים להרגיש את הכוח הזה של עשירייה, ולהודות שאנחנו חלק מהכוח הזה?

הזמן הוא באמת כדי "לאסוף את המקנה". מה לעשות? תתחילו לשאול את כולם, מה חושבים על זה? תתחילו לאסוף חומר עוד יותר מכוון לזה, אפשר לעשות כנס, מה שאתה רוצה.

(סוף השיעור)

---

1. "שצריך אסיפת כל העדרים לגלול האבן,"↩